מומלצים לציבור הדתי
שרה28/03/2024
הי מישל, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
שרה28/03/2024
הי צפורה, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה

לימוד תניא יומי - פרשת וישלח

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

לימוד תניא יומי - פרשת וישלח תמונה 1

יום א (ח כסלו)

"שהוא מרפ"ח שלא נבררו עדיין"

ובענין זה הוא מעלת יוסף על שאר השבטים, דבכל השבטים כתיב והנה אנחנו מאלמים אלומים, שהו"ע עבודת הבירורים, שזהו בחינת שם ע', כי שם הוא בגימטריא רפ"ח (שהם רפ"ח ניצוצים) עם שם ב"ן (שהוא המברר), שעי"ז נעשית ההעלאה רק לבחינת ע' רבתי. אבל ביוסף כתיב והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי, שהו"ע בירור שני, הבירור דשם מ"ה, שעי"ז נעשית ההעלאה לבחינת עצמותו שלמעלה מבחינת ע' רבתי, שזהו עלי עין, למעלה מבחינת ע' רבתי.

(סה"מ תשי"ח עמ' קפז)

 

"שהוא מהות ועצמות אורות שבא"ק"

בכדי שיהיה התהוות העולמות צ"ל תחלה ההמשכה בבחינה כללית, שזהו בחינת א"ק שהוא אור כללי שכולל כל ההשתלשלות בסקירה אחת, ועז"נ במחשבה אחת נבראו כל העולמות, ואח"כ הם נמשכים בפרטיות יותר כו'. וזהו ג"כ ענין אסתכל באורייתא וברא עלמא, דהתורה היא ג"כ בחינת כלל ופרט, ובחינת הכללות דתורה היא בחינת האור כללי דא"ק, וקוב"ה אסתכל באורייתא היינו בחינת פנימיות א"ק שלמעלה גם מבחינת אור כללי דא"ק. וכמו"כ הו"ע ב"נ עסיק באורייתא, משום שנש"י מושרשים בפנימיות א"ק, ולכן ממשיכים מבחינה שלמעלה גם מבחינת התורה כמו שהיא בבחינת אור כללי.

(סה"מ תשי"ז עמ' כה, כו)

 

 

 

יום ב (ט כסלו)

"שהם בחי' נבראים בהסתר והעלם הבורא מהנברא"

אך יש גם דעת תחתון כפי שמונח אצל התחתונים, דכיון שהם מרגישים את מציאותם, ואין להם השגה בהמציאות שמהוה ומחיה אותם ומנהיג בהם [שהרי אילו משיגים ומרגישים (לא רק בשכל, אלא גם בהרגש) את הכח שמהוה ומחיה אותם היו בטלים ממציאותם, ולכן היתה ההתהוות באופן של התנשאות, היינו, ע"י העלם של המהוה והמחיה מהדבר שנתהווה וחי על ידו], לכן הרי זה אצלם מאין ליש, היינו, שהמציאות שלהם נחשבת אצלם ליש, ואילו המקור המהוה ומחיה אותם הוא אין, היינו, שאינו בהמציאות של המציאות שלהם.

(סה"מ תשי"ז עמ' עח)

¯

איתא בספרי קבלה שספירת המלכות נקראת בשם ים ויבשה (ארץ). דהנה, ההפרש בין הים והיבשה אינו מצד הברואים שבהם, שהרי כל מה שיש בים יש ביבשה וכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, א"כ הרי ההפרש בין הים להיבשה אינו מצד הברואים שבהם, כי אם מצד עצמם. והיינו שישנו הפסק וחילוק כללי בין ים ליבשה, שיש גבול שבו מסתיים תחום הים ומתחיל היבשה. ומשום הפסק וחילוק כללי זה הנה הברואים שבים מיד כשפורשים מהים ליבשה הרי הם מתים, וברואי היבשה הנה כשבאים לים הרי הם טובעים בהים, שזהו מצד ההפסק והחילוק כללי שבין ים ליבשה. ועפ"ז יובן מה שספירת המלכות נקראת בשם ים ויבשה, והיינו שספירת המלכות היא הממוצע בין הבורא והנברא, שלא יהי' התגלות אלקות יותר מכפי המדה. דבכדי שיהי' התהוות הנבראים בעלי גבול מהא"ס הבלי גבול, הרי זה ע"י ספירת המלכות, שכונסת ואוספת בתוכה כל האורות דאצילות שבבחי' בל"ג, וכמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים, דנחלים קאי על הספירות דאצילות, והם הולכים אל הים, היינו, שספירת המלכות כונסת ואוספת בתוכה ומעלמת עליהם שלא יתגלו לחוץ, ועי"ז הנה חיצוניות המלכות נעשית שרש ומקור לנבראים. וזהו שהמלכות נקראת בשם ים ויבשה, דים הוא פנימיות המלכות שכונסת בתוכה כל הספירות ומעלמת ומגבלת עליהם שלא יתגלו לחוץ, וכנ"ל שיש חוק וגבול שעד כאן הוא תחומו של הים, ועי"ז הנה חיצונית המלכות שנקראת בשם ארץ נעשית שרש ומקור לנבראים, דמצד חיצוניות המלכות נמשך כח הפועל בנפעל שמהוה את הנבראים בדרך ואופן העלם והסתר הבורא מהנברא. והנה, מצד החילוק שבין בחי' ים ויבשה, שהם חיצוניות המלכות ופנימיות המלכות, ישנו חילוק גם בין ברואי הים וברואי היבשה. דברואי הים הם נמצאים במקום חיותם ומרגישים את חיותם שזהו כל מציאותם, וכדאיתא בגמרא שמיד שפורשים מן הים הרי הם מתים, ובפרט לדעת רשב"ג שהנברא מן המים הרי הוא כמים עצמו. משא"כ ברואי היבשה הרי הם נפרדים ממקורם, דאף שבשכלם הם מבינים ומשיגים שישנו חיות אלקי שמחי' ומהוה אותם, מ"מ, הרי זה רק בהשגת השכל בלבד, אבל בעצם מציאותם הם נפרדים ממקורם. ונמצא שישנו הפרש כללי בין ים ויבשה, והוא ע"ד החילוק בין אצילות ובי"ע, שהוא חילוק גדול ביותר, עד כדי כך שההמשכה מאצילות לבי"ע היא ע"י הפרסא דוקא, וע"ד החילוק בין אצילות לבי"ע הוא גם החילוק בין ים ויבשה.

(סה"מ תשי"ז עמ' ר, רא)

¯

הנה, כללות העולם הוא מבחי' שם אלקים, ל"ב פעמים אלקים נאמר במע"ב, דאלקים מורה על ענין הצמצום וההעלם. ולא רק עוה"ז, אלא כל מה שנקרא בשם עולם, התהוותו היא ע"י ההעלם דשם אלקים. וענין ההעלם הוא לא רק שמצמצם את האור, היינו שהאור העליון אינו נמשך למטה, אלא עוד זאת, שהאור שיש בו גופא הוא בהעלם והסתר, והיינו שמעלים על הפנימיות, שבחיצוניות אינו ניכר כמו שהוא באמת. וכמו האופנים שהם ברעש גדול, שזהו מצד העדר ההשגה (כמבואר במ"א), והיינו, שגם האור שנרגש אצלם, הרי זה בהעלם ובהסתר, שאינם משיגים, שזהו ענין ההעלם שמעלים על הפנימיות. ועד שלמטה נעשה ההעלם באופן שאלקים בגימטריא הטבע, היינו, דאף שהאמת הוא בהשגחה פרטית כו', מ"מ, נדמה שכן הוא מצד הטבע, שזהו ההעלם על הפנימיות.

(סה"מ תשי"ח עמ' קעז)

 

 

יום ג (י כסליו)

"הוא דרך מעבר לבד"

גם כאשר האור נמשך בדרך מעבר בלבד, הרי זה פועל שתהיה ההמשכה למטה בעוה"ז, ולאידך גיסא, להיותו בדרך מעבר בלבד, לכן נשאר האור כמו שהוא בפשיטותו.

(סה"מ תשי"ז עמ' קצג)

 

"כמו ביום טוב שחסד דאצי' המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עוה"ז הגשמי ע"י מעבר חסד דיצירה ועשי' הנק' ג"כ התלבשות שאל"כ לא הי' פועל בגשמיות עוה"ז וכו' "

כל המועדים נקראים בשם "מועדים לשמחה".

והענין בזה – שהשמחה באה ע"י המשכה והארה המאירה במועד זה, שהמשכה זו מביאה לידי שמחה.

כלומר: המשכה זו קשורה עם האדם, עם הפנימיות שלו, עם השגתו, היינו, שיכול להשיג בשכלו, וכיון שהוא משיג את הענין, הרי זה מעורר אצלו שמחה.

ומזה מובן שהמשכה זו היא בהגבלה, היינו, שהיא מוגבלת לפי אופן השגת האדם – שהרי כל ענין של השגה, לא רק השגה של נפש הבהמית, או אפילו של נפש השכלית, אלא אפילו השגה של נפש האלקית (שהרי ההמשכה שבמועדים מאירה בנפש האלקית), שהיא למעלה באין ערוך לגבי השגת נפש השכלית – הרי היא בהגבלה, כיון שהיא קשורה עם חב"ד שבנפש בלבד (להיותה השגה שכלית).

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 183)

 

 

 

יום ה (יב כסלו)

"הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו"

הנה כתיב יצרנהו כאישון עינו, וקאי על מ"ש לעיל מיני' כי חלק הוי' עמו, היינו שפסוק זה קאי על נשמות ישראל, ועליהם נאמר יצרנהו כאישון עינו, שנש"י נקראים אישון עינו. ויובן זה עד"מ בהאדם למטה, שענין הראי' הוא ע"י אישון שבעין, שהוא השחור שבעין. וכמו"כ למעלה יש בחינת עיני הוי', כמ"ש שבעה אלה עיני הוי' המה משוטטים בכל הארץ, וכתיב כי הוי' עיניו משוטטות בכל הארץ, דקאי על המלאכים דבחינת דכורא (משוטטים) ובחינת נוקבא (משוטטות), שהם כלים ולבושים, והם שלוחי ההשפעה למטה, דכיון שלמטה אי אפשר שיתקבל האור כמו שהוא, לכן נעשה המשכת האור ע"י המלאכים שהם שלוחי ההשפעה. ויובן זה עד"מ באדם למטה שהעינים הם מצמצמים את אור הראי', שהרי אור הראי' כמו שהוא מצד הנפש הוא בלי גבול, ולא שייך שיתצמצם לראות איזה דבר גשמי, והעינים הם מצמצמים את אור הראי'. וזה מוכרח ג"כ מהלשון סגי נהור, היינו שאור הראי' מצד עצמו הוא בריבוי יותר, ובכדי שיתצמצם לראות איזה דבר גשמי הוא ע"י צמצום העינים, לפי שיש בעינים לבושים וקרומים שהם מלבישים ומצמצמים את אור הראי', וכאשר נחסר מהלבושים וקרומים ע"י ריבוי השמוש בהם והדומה, אזי נתגלה עצם אור הראי' כמו שהוא, שהוא בריבוי יותר, וזהו סגי נהור, שלכן אין ביכולתו להתצמצם לראות דבר גשמי. ועד"ז יובן למעלה, שעצם האור כמו שהוא אי אפשר להיות על ידו ענין ההשגחה למטה, לפי שהאור הוא בריבוי ביותר, וכיון שהכוונה היא שהעולמות ישארו במציאותם ולא יתבטלו, וכמו שהם במציאותם יומשך בהם האור שלמעלה, לכן בהכרח שהאור יתצמצם, והצמצום הוא ע"י עיני הוי' משוטטים והוי' עיניו משוטטות, דקאי על המלאכים, שהם לבושים וכלים הפועלים שינוי בהאור או שמעלימים ומסתירים על האור, ועי"ז נמשך האור למטה. ובהכרח לומר דעיני הוי' קאי על המלאכים ולא על הנשמות, שהרי נאמר שבעה אלה עיני הוי' המה משוטטים, ובנשמות יש רק ב' עינים, כדאיתא בספר יצירה בענין השבעה שערים שהם ב' עינים ב' אזנים ב' נקבי האף והפה, היינו שהעינים הם רק שתים, ומאחר שאומר שבעה אלה עיני הוי', בהכרח לומר שקאי על המלאכים, שעל ידם היא ההשגחה למטה. אמנם, כל זה הוא בכללות העולמות, משא"כ בנש"י כתיב יצרנהו כאישון עינו, והיינו שבבנ"י ישנה השגחה נעלית יותר (אַ טיפערע השגחה), שאינה ע"י כלים או לבושים, אלא מבחינת כח הראיה עצמו.

(סה"מ תשי"ז עמ' לא)

¯

נשמות ומלאכים – שניהם שלוחים: מלאך הוא שליח, שלכן נקרא בשם "מלאך", לשון שליח. וגם בנוגע לנשמות מצינו הלשון של שליחות – "שלוחו של אדם העליון כמותו" (כמו שלוחו של אדם סתם, שהרי "אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון").

אבל ישנו חילוק בין שליחות הנשמה לשליחות המלאך – שהנשמה נעשית דבר אחד עם השליחות שלה, דהיינו עם הענין האלקי הנשלח ונשפע על ידה; ואילו המלאך הוא מציאות בפני עצמו, מובדל משליחותו, אף שבטל לשליחותו.

וכמדובר לעיל בהמאמר, שהמלאכים הם בעלי חומר וצורה, שחומר זהו מציאותו, וצורה היא הביטול. ונמצא, שהצורה (הביטול) היא דבר נוסף על מציאותם של המלאכים, שהרי מציאותם היא החומר, אלא שיש בהם דבר נוסף – הביטול וקיום השליחות.

וזהו ג"כ המדובר בהמאמר שלפנ"ז בענין החילוק שבין המרכבה של מלאכים להמרכבה של נשמות:

המרכבה של המלאכים אינה אלא בבי"ע, אבל לא באצילות, וכהלשון בפרדס והאריז"ל – ומשמע שמקורו עוד קודם לזה – "מי נתן מלאך כו' באצילות", וטעם הדבר, דכיון שעולם האצילות הוא אלקות, אין שם מקום למלאך, שהוא בעל חומר, שענינו של חומר הוא ישות (אף שענינה של מרכבה הוא ביטול). ולכן המלאכים אינם אלא בבי"ע;

משא"כ נשמות – ישנם גם באצילות, כמארז"ל "האבות הן הן המרכבה" שזוהי המרכבה דאצילות, וכן בהשבטים כתיב "ששם עלו שבטים שבטי י-ה", שזהו באצילות. ועד"ז הוא בכל נשמות ישראל, וכפי שאומר כאו"א מישראל "נשמה שנתת בי טהורה היא", ש"טהורה היא" קאי על מדריגת הנשמה בעולם האצילות, וזהו קודם ל"אתה בראתה כו' יצרתה כו' נפחתה" – בי"ע.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 115 – 114)

 

 

 

יום ו (יג כסלו)

פרטי ההלכות דלא שכיחי

"היינו משום שהשגגות באות מנוגה"

ומ"ש בגמרא "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא" – הכוונה בזה היא שלא יבוא לידי חטא בשוגג, והיינו, שכאשר עומד בתנועה של קבלת עול ואינו עושה מאומה, ואעפ"כ יכול להיות ענין של חטא בשוגג – על זה מועיל המצב "שיצאו רוב שנותיו ולא חטא", שלא יבוא לידי חטא בשוגג; אבל כאשר הוא בעצמו מגרה את היצה"ר – אזי לא מועיל מאומה, שהרי בודאי שלא נוטלים ממנו את ענין הבחירה.

וע"ד שמצינו שהנזהר ממשהו חמץ בפסח לא יבוא לידי חטא כל השנה – שהכוונה בזה שלא יבואר לידי חטא בשוגג דוקא, אבל בנוגע למזיד, הרי זה ענין שתלוי בבחירתו.

וזהו שמצינו גבי יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ונעשה צדוקי:

כהן גדול – הוא מקודש ביותר, שהרי בני ישראל בכלל הם "גוי קדוש", עם סגולה, וביניהם גופא נבחר שבט לוי, ובשבט לוי גופא ישנם כהנים, ובכהנים גופא – עד לסגן כה"ג וכהן גדול.

ויוחנן – לא זו בלבד שהי' כה"ג, אלא עוד זאת, ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה – לא רק רוב שנותיו, אלא שמונים שנה, "ואם בגבורות שמונים שנה", והי' יודע תעלומות מעיד עליו שהוא צדיק גמור, שהרי אילו היתה אצלו מחשבה בלתי רצוי' כו', לא הי' נשאר בחיים לאחרי עבודת יוהכ"פ.

ואעפ"כ, כאשר עזב לרגע את התנועה של קבלת עול – נעשה צדוקי, ואיבד את כל עולמו שהתייגע עליו במשך כל ימי חייו.

ולאידך גיסא, כאשר עומדים בתנועה של קבלת עול – הרי זה מועיל גם בכל שאר הענינים, היינו, שגם בהיותו על משרתו, במשרד וכיו"ב, ממלא את שליחותו לעשות מקום זה להיות דירה לו ית', שזוהי ההצלחה ברוחניות, ובמילא זוכה להצלחה גם בגשמיות.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 35, 34)

 

"[כמאמר מה] שכל תלמיד ותיק עתיד לחדש כו' "

והנה, ישנם הטוענים איך אפשר לומר שהמחשבה שיש איזה מציאות מלבדו ית' נחשבת למרידה והיפך רצונו ית' – הרי ענין זה נתגלה רק בתורת החסידות, ואיך היו סבורים בדורות שלפנ"ז ?!

והמענה לזה:

ישנם ריבוי ענינים בתושבע"פ שהיו תחילה בהעלם, ונתגלו במשך הזמן – כפי שמצינו בגמרא שהקב"ה הראה למשה רבינו את רבי עקיבא דורש "על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות", "ולא הי' יודע מה הם אומרים, תשש כחו כו' ".

וכן הוא גם לאחרי זמנו של ר"ע, בכל דור ודור – כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (נאמר למשה מסיני), שזהו חידושו של תלמיד ותיק, כיון שענין זה נאמר למשה בסיני רק בכללות, ונתגלה ע"י תלמיד ותיק.

- ולכן אומרים בברכת התורה "נותן התורה" לשון הוה, בגלל חידושי התורה שמתחדשים בכל דור ודור.

ובנוגע לכל הענינים דתושבע"פ שמתגלים מזמן לזמן – אע"פ שקודם שנתגלו לא היו חייבים בהם, הרי לאחרי שנתגלו, נתחייבו בהם כל בנ"י, כיון שזהו חלק בתורה.

ועד"ז בנוגע להענינים שנתגלו בתורת החסידות, ובכללם גם ביאור הנ"ל בענין אחדותו ית' – שאע"פ שקודם שנתגלה לא היו חייבים בזה (והעדר הידיעה בענין הנ"ל לא הי' נחשב לכפירה באחדותו), הרי בימינו אלה, כאשר מצד נפלאות תמים דעים נתגלתה תורת החסידות דוקא בזמן כזה ש"אכשור דרי" (בתמי'), ומזמן לזמן הולך וניתוסף בביאור והתרחבות תורת החסידות במשך שבעה דורות – חייבים כל בנ"י בחלק זה שבתורה, כשם שחייבים בכל התורה.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 321 – 320)

¯

וזהו גם היסוד לדברי אדמו"ר הזקן שתורת החסידות אינה רק עבור חלק מבני ישראל, אלא עבור כל בני ישראל – כיון שתורת החסידות היא חלק מהתורה, שעליה נאמר "משה קיבל תורה מסיני (שבזה נכלל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש) ומסרה כו' " – לכל בני ישראל עד סוף כל הדורות, שהרי כל נשמות בני ישראל שבכל הדורות היו במעמד הר סיני, וקיבלו את כל התורה כולה.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 130)

¯

והנה, אף שענין זה (תוספת הביאור בכל מאמר לגבי המאמרים שלפנ"ז) הוא מצד מיעוט הדור, שגרם לכך שבכל דור הי' צורך לפרט יותר (כנ"ל) – מ"מ יש בזה גם מעלה.

וע"ד המבואר בענין "מתלמידי יותר מכולן", היינו, שאף ש"הרבה קבלתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי", מ"מ, "מתלמידי יותר מכולן", יותר ממה שקיבל מרבותיו ומחבריו גם יחד – לפי שדוקא ע"י שלומד עם התלמיד, ועליו להסיר את הקושיות, העלמות והסתרים, אזי ממציא עומק חדש שלא הי' מתגלה אלמלא הלימוד עם התלמיד, כי, כדי לבטל ענין של העלם צריך להתגלות עומק לפנים מעומק ("אַ טיפערער עומק") בשכל.

ועד"ז בעניננו – שכאשר לומדים מאמר כפי שנאמר ע"י רבי שהוא תלמיד של רבו, אזי ניתוסף בזה עומק חדש, שלא הי' קודם לכן. והיינו, שלא זו בלבד שהתלמיד מפרט את הענינים שבמאמר הרב מן הכלל אל הפרט, אלא יתירה מזה, שבמאמר התלמיד מתחדשים ענינים שקודם לכן היו בהעלם לגמרי, ולא נתגלו מעולם – העלם כזה שהרב מוסר להתלמיד ולא קאי אדעתי', היינו, שהענין נמסר אמנם להתלמיד, אבל אינו בגילוי כלל, אלא בתכלית ההעלם. אלא שלהיותו תלמידו של הרב, בכחו לגלות גם את ההעלם, שלא נתגלה אפילו להרב עצמו.

והיינו, שע"י לימוד התורה לשמה, זוכה שיתגלו לו ענינים שניתנו למשה מסיני – כמארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" – ולא נתגלו עד עתה, היינו, שאין זה אלא שניתנו למשה, אבל לא בהשגה בגילוי, אלא בהעלם, והתגלותם היא ע"י תלמיד ותיק דוקא.

ועפ"ז יובן מאמר הגמרא: "אמר לו (הקב"ה למשה) אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו רבש"ע הראהו לי, אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא הי' יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך, אמר להן הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו".

ולכאורה אינו מובן:

א) ממה – נפשך: אם דבר זה הוא "הלכה למשה מסיני" – איך יתכן שמשה עצמו "לא הי' יודע מה הן אומרים" ?

ב) כיצד "נתיישבה דעתו" של משה כששמע שזוהי "הלכה למשה מסיני" – והרי סו"ס לא הבין את הדברים ?

והביאור – ע"פ האמור:

ענין זה נמסר למשה רבינו בהעלם, ורבי עקיבא, בהיותו תלמידו של משה (היינו שר"ע קיבל מרבו, ורבו מרבו, איש מפי איש עד משה רבינו) – הי' בכחו לגלות ענין זה.

ולכן, כששמע משה שהלכה זו היא "הלכה למשה מסיני", דהיינו שכוחו של ר"ע "לדרוש על כל קוץ וקוץ כו' " אינו אלא בהיותו תלמידו של משה ("ומתלמידי יותר מכולן") – "נתיישבה דעתו".

קבלתי מכתב מא' ששואל מדוע מוכרחים ללמוד "חסידות ליובאוויטש" דוקא, הרי אפשר ללמוד את תורת החסידות של הבעש"ט והמגיד ?

- בחור מאבד לריק ניירו ודיו, מעטפה ובולים, כדי לכתוב מכתב לניו – יורק, כדי שיסבירו לו מדוע יש ללמוד "חסידות ליובאוויטש" דוקא !... -

ויש להוסיף "תוספת ביאור" בשאלתו – אפילו ב"חסידות ליובאוויטש" (כפי שהוא מכנה זאת) גופא, ישנו חילוק בין מאמרי הדורות האחרונים למאמרי הדורות שלפנ"ז (כפי שמצינו דוגמא לזה במאמר הנ"ל), וגם על כך יש לשאול: מדוע יש צורך ללמוד גם את המאמרים המאוחרים, ולא להסתפק בלימוד מאמרי הדורות הקודמים ?

והמענה לזה – כמו המענה על הצורך בלימוד תורה שבעל – פה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בלימוד תושב"כ בלבד, אף שהכל כלול בתושב"כ, ועד"ז בתושבע"פ גופא, אין להסתפק בלימוד המשנה, ובהכרח ללמוד גם ברייתא וגמרא, אף ש"אילפא . . אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא לי' ממתניתין", וכמו כן אין להסתפק בלימוד הגמרא, ובהכרח ללמוד גם את דברי הפוסקים שלאח"ז, וכן אין להסתפק בלימוד דברי הראשונים, ובהכרח ללמוד גם את דברי האחרונים.

והתירוץ על כל הנ"ל – שבחלקי התורה הקודמים היו הענינים בהעלם, ובדורות שלאח"ז, עד לגדולי ישראל האחרונים שלמדו תורה לשמה וברוה"ק (כפי המקובל מאדמו"ר הזקן, שכל המחברים עד הש"ך והט"ז עשו חיבוריהם ברוה"ק), שמלבד זאת שפירטו את מה שהי' קודם לזה בכללות, חידשו גם ענינים שהיו קודם לזה בהעלם לגמרי, ורק ניתנו למשה בסיני.

וככל הדברים האלה – כן הוא גם בנוגע ללימוד תורת החסידות.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 83 – 81)

¯

בנוגע למעיין השילוח – הקשור עם שמחת בית השואבה, שממנו שאבו המים לניסוך המים – אמרו רז"ל: "שילוח הי' מקלח מים בכאיסר (פי המעיין שהוא נובע שם רחב כאיסר), צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, וחזרו ומיעטוהו והי' מקלח מים".

כלומר, שהיתה סברא שנוגע כאן ענין הכמות, ולכן "צוה המלך והרחיבוהו", שהרחיבו את המקום הגשמי שממנו נובעים המים, ואעפ"כ, לא זו בלבד שלא נתרבו המים, אלא אדרבה – נתמעטו, עד שחזרו והעמידוהו על עמדו כפי שנברא ע"י הקב"ה.

וביאור הענין בעבודת האדם:

כאשר יהודי עוסק בתורה וקשור עם התורה, שאז, ע"פ תורה וע"פ דין נותנים לו שליטה על כל המציאות, וכנ"ל (ס"ו) מדברי הירושלמי עה"פ "לא-ל גומר עלי", שפסק בית – דין משנה את הטבע – אזי עלול לחשוב שענין זה הוא "כחי ועוצם ידי", לפי שכחו בשכל הוא גדול ביותר, ולכן יכול הוא לעשות בתורה כאדם העושה בתוך שלו, ולשכוח ח"ו על נותן התורה;

ובמילא יכולה להיות אצלו סברא – "והרחיבוהו" : מה לו להצטמצם בדרכים, ענינים ואופנים כפי שנקבעו ע"י נותן התורה – הרי התורה ניתנה לשכלו, שהרי "לא בשמים היא" ו"היא חכמתכם ובינתכם", וממילא בכחו לנצח, כמאמר הגמרא "קוב"ה . . קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני", וא"כ, למה לו ההקדמה דיראת – שמים – די לו אם ישתמש בשכלו !

על כך אומרים לו, שאפילו אם הוא אמנם בדרגא ד"צוה המלך", "מאן מלכי רבנן" – מ"מ, הרי הוא ניגש אל התורה ע"י שכלו שלו, "מיט זיינע לאַפּטשעס"...

- "לאַפּטשעס" הם סוג נעליים גסות שהיו נועלים איכרים פשוטים ברוסיא. והיינו, שנוסף על כך שהם נעליים, לבוש להרגל, ה"ה גם לבוש של עני ביותר, ולכן היו נועלים אותם כשהיו הולכים בבוץ, ובכל מקום שהיו חסים על הנעליים הרגילות, שהיו יקרות מעט יותר -

וכשהוא "נדחף" עם הענינים שלו ("אַז מ'קריכט מיט די אייגענע ענינים") אל מקור המעיין – אפילו אם נדמה לו שכוונתו היא להרחיב, ולא לקצר – אזי, לא זו בלבד שאין המים מתרבים, ולא זו בלבד שאינם נמשכים לכל – הפחות כמו מקודם לכן, אלא אדרבה – מתמעטים.

והטעם לזה – כיון שלא זו הדרך להתקשר בהדבקות בה' אלקיכם, נותן התורה, שאז מקבלים את התורה באופן ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה בסיני".

ובהקדם הידוע ומבואר בספרים בדקדוק הלשון בכ"מ שקבלת התורה היתה "מסיני" – "משה קיבל תורה מסיני", "הלכה למשה מסיני" – דלכאורה הול"ל "הלכה למשה ממתן – תורה", "משה קיבל תורה מהקב"ה" וכיו"ב, ומה נוגע כאן הענין ד"סיני" ? – ומבואר בזה, שקבלת התורה אצל משה היתה עי"ז שלמד מאופן ההנהגה ד"סיני":

הטעם לכך שהר סיני זכה שעליו ניתנה תורה, הוא – לא מפני היותו גבוה מכל ההרים, אלא אדרבה – להיותו "מכיך מכל טוריא".

וענין זה שהר סיני הי' נמוך מכל ההרים, אינו מפני שמצד עצמו לא היו בו מעלות שבשבילן יהי' גבוה – שהרי איתא במדרש "וסיני מהיכן בא . . מהר המורי' נתלש כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו", מהמקום שבו ייבנה בית – המקדש ושבו היתה המסירות – נפש של אברהם ויצחק; ואעפ"כ נשאר הר סיני בתנועה של עניוות "מכל טוריא", מהר תבור והר כרמל כו' שנקראו "הרים גבנונים", ובזכות עניוות זו זכה שעליו ניתנה תורה.

ועד"ז בנוגע למשה רבינו – שלמרות כל מעלותיו, שהי' משבט לוי, ובשעה שקיבל את הנבואה בפעם הראשונה הי' ראוי להיות כהן גדול, שהוא "קודש הקדשים" מכל ישראל – הי' "עניו", ולא "עניו" סתם, אלא "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", היינו, שבכל מקום שבו ישנו אדם מישראל, מזמן משה ועד הדורות האחרונים, "עד היום האחרון", עומד משה בתנועה של ענוה ושפלות ("אַראָפּגעפאַלנקייט") לגביו ! ובזכות הנהגה זו – שלמד משה רבינו "מסיני" – קיבל את התורה.

ולכן: מי הוא ה"תלמיד ותיק" ש"עתיד לחדש" – מי שיזכור שהתורה ניתנה "למשה מסיני", עם כל הענינים שהיו שם: הביטול דהקדמת נעשה לנשמע, והענין ד"מכיך מכל טוריא".

אמנם, כאשר אינו "נדחף" עם הענין ד"הרחיבהו" ("ער רוקט זיך ניט מיטן הרחיבהו") אל מקור המעיין – אזי למרות שכמות המים היא קטנה, נותנים לו מלמעלה ש"מי השילוח ההולכים לאט" ינצחו את "מי הנהר העצומים והרבים", "מי שיחור" "הוא נילוס", יחד עם מי הפרת וכל שאר הנהרות הסואנים ברעש גדול.

ובנוגע ללימוד התורה – שדוקא הוא משיג "שמעתתא אליבא דהלכתא", והוא הוא זה שעל – ידו מתגלה מה ש"נאמר למשה מסיני".

וענין הכמות אינו נוגע כאן כלל, שכן, בשעה שישנה הצלחה בזמן על – ידי סייעתא דשמיא – אזי אפשר להשיג במיעוט זמן ריבוי השגה והבנה, משא"כ כאשר חסר ח"ו בהסייעתא דשמיא, שאז אין זה ענין של קיימא [ועל זה מבקשים "למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" – כי ישנו מצב ש"מולידים" ענין בתורה, ולבסוף מתברר ש"לידה" זו היתה "לבהלה", כיון שאין זה ענין של קיימא] אלא ענין שהוא היפך האמת, שלא זו בלבד שאינו מתקן, אלא הוא מקלקל.

וכאמור, התנאי שקודם לזה הוא – שקודם שאיבת המים יש לוודא שהמקור הוא בלי שינוי. ואפילו "מלך" – "מאן מלכי רבנן", דהיינו מי ששכלו הוא תורה אליבא דאמת – יודע שישנו מקום שאליו אינו נדחף", להיותו למעלה משכל בכלל, ועאכו"כ – למעלה ממנו.

ואז – יש לו מ"מי המעיין" כמו שהם, שאפילו "כל שהוא" מהם מטהר מ"אבי אבות הטומאה", דהיינו שביכלתו להחיות את כל הענינים שלולי זאת אין בהם חיות באלקות.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 97 – 94)

¯

במצוות מעשיות כל ישראל שוים, שזהו דבר ששייך לכל אחד. מצוות התורה, דקדוק קל של דברי סופרים – גם המאוחרים יותר, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" – שייכים לכל ישראל. אבל בעניני הידורים – ישנם ענינים שלא הכל אוחזים בהם.

ואם אדם "נתפס" לענין זה – יתכן לפעמים שהדבר מגיע מצד היצר הרע, שכדאי לו שיעשה ענין של הידור, אם עי"ז ימעט בענינים שהוא מחוייב לעשותם.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 102)

 

"וצריכות לבא בגלגול להשלים התורה בפרד"ס כדי לברר כל הבירורין הנוגעות להם מכל הרפ"ח שהיא קומת אדם שלמה"

ידוע שכמעט כל הנשמות של דורותינו אינן נשמות חדשות, כי אם נשמות שבאו בגלגול כדי למלא ענינים שהיו מקודם, וביחוד בלימוד התורה, וכהפסק בשו"ע הלכות ת"ת לרבנו הזקן ש"צריך לבוא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה (כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה) הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות", ורק עי"ז יכולה הנשמה "להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 172)

 

 

 

יום שב"ק (יום הבהיר יד כסלו)

"זה היום שבו קישרו אותי עמכם, ואתכם עמי, וביחד נתייגע ונביא את הגאולה האמיתית והשלימה"

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 206)

 

"דוד זמירות קרית להו"

"הנה בזהר שבחא דאורייתא ורננא כו'"

ולהבין זה מקדים בהמאמר מה שאמר דוד זמירות היו חוקיך בבית מגורי, שבעת היותו נע ונד מטולטל בגירות (מגורי מלשון גירות) ומלא פחדים (מגורי מלשון מגור ופחד) משונאיו ומרודפיו, הי' מתענג ושמח בדברי תורה (חוקיך), שהיו ערבים ומתוקים לו כמו זמירות וניגונים. וצריך להבין, הרי יש ריבוי מיני תענוגים, ומדוע מדמה דוד התענוג שהי' לו בדברי תורה להתענוג שבזמירות דוקא. וגם צריך להבין, הרי במצוות יש ג' סוגים, משפטים עדות וחוקים, משפטים הם המצוות שמחוייבים גם מצד השכל (כמו גזל גניבה אונאה כיבוד אב ואם). עדות הם המצוות שהם אות וזכרון (כמו שבת פסח סוכה ותפילין), דגם מצוות אלו יש להם מקום בשכל. דהגם שהשכל מצד עצמו (לולי ציווי התורה) לא הי' מחייבם [ודלא כהמצוות דמשפטים שגם אלמלא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה], מ"מ, לאחרי שהתורה ציוותה עליהם, גם השכל מסכים לזה. משא"כ חוקים, הם המצוות שאינם ע"פ טעם, ורק בדרך חוקה חקקתי גזירה גזרתי. וצריך להבין מ"ש זמירות היו לי חוקיך, הרי פשוט שהתענוג והשמחה של דוד המלך בעסק התורה הי' בכל דיני התורה (גם בהדינים דעדות ומשפטים), ומהו אומרו זמירות היו לי חוקיך, חוקיך דוקא.

והענין הוא, דזמירות הוא גם ענין שבח. כדאיתא בתניא, דמה שדוד קרא דברי תורה בשם זמירות הו"ע שבחא דאורייתא. שדוד הי' משבח את התורה בזה שחיות כל העולמות תלוי בדקדוק אחד מדקדוקי התורה. והשייכות דפירוש זה לפירוש הפשוט בזמירות היו לי חוקיך גו', הוא, דע"י ההתבוננות במעלת ושבח התורה שכל העולמות בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי תורה, עי"ז פעל בעצמו שכל עניני העולם לא יתפסו מקום אצלו, וגם כשיהי' לא – טוב לו בגשמיות, הי' עוסק בתורה בשמחה גדולה. ובהמאמר דבעל הגאולה מבאר עוד פירוש בזמירות היו לי חוקיך, זמירות הוא מלשון חיתוך וכריתה, כמו לזמר עריצים. דע"י עסק התורה של דוד המלך, נתבטלו כל שונאיו ורודפיו. וכמארז"ל השכם והערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאיליהן. ויש לקשר שני הפירושים, דע"י עסק התורה באופן דזמירות כהפירוש בתניא, שהי' נרגש אצלו שחיות כל העולמות תלוי ב(דקדוק אחד של) תורה, עי"ז נעשה, דמה שאינו מתאים לתורה, ומכ"ש מה שמנגד לתורה, לא יהי' לו חיות, זמירות מלשון לזמר עריצים. ועפ"ז יובן גם מ"ש זמירות היו לי חוקיך (חוקיך דוקא), כי שני ענינים הנ"ל שבזמירות דתורה (שבחא דאורייתא, ולזמר עריצים), הם, בעיקר, מצד ענין החוקים שבתורה.

והענין הוא, דשתי חלוקות הכלליות שבמצוות, מצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם ומצוות דחוקים שלמעלה מהטעם, הם שני ענינים כלליים בעבודת ה', העבודה דטעם ודעת (משפטים) והעבודה דקבלת עול (חוקים), שצריכים להיות בכל מצוה ומצוה. והענין הוא, דבמצוות יש שני ענינים. א', שהמצוות הם רצונו ית' רצון שלמעלה מטעם. דענין זה הוא בכל המצוות בשוה. וב', דלאחרי שהרצון נתלבש בחכמה (דתורה), הנה עי"ז נוסף טעם לכל מצוה, וג"ז שע"י כל מצוה נמשך אור וגילוי פרטי. דזהו מה שרמ"ח פיקודין הם רמ"ח אברים דמלכא, דכל אבר הוא כלי לכח פרטי. וטעמים אלו הם מצד חכמה דתורה כמו שהיא למעלה. ומזה נמשכו (ע"י ריבוי השתלשלות) טעמי המצוות שבגליא דתורה (והטעמים דעדות ומשפטים כמו שהם בפשטות). וזהו מה שבקיום המצוות צריך להיות שתי כוונות, כוונה כללית וכוונה פרטית, שמצד הרצון (שלמעלה מטעם) צ"ל הכוונה כללית (קב"ע) לקיים רצון ה', ומצד הענין דטעמי המצוות צ"ל הכוונה פרטית השייכת לאותה המצוה.

וזהו מה ששני הענינים דחוקים ומשפטים הם שני ענינים כלליים שבכל מצוה ומצוה. שגם המצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם צריך לקיים (בעיקר) מפני שהם רצון ה', כמו החוקים. וכן לאידך, שגם בהמצוות דחוקים יש הטעם והכוונה פרטית שבהם, מה שע"י כל מצוה (גם המצוות דחוקים) נמשך אור וגילוי פרטי. ויתירה מזו, דכל אחד משני ענינים אלו (חוקים ומשפטים) הו"ע כללי בעבודת האדם, לא רק בקיום המצוות אלא גם בכללות הנהגת האדם. דענין המשפטים הוא (כמבואר בהמאמר) לשפוט כל דבר, אם זה מתאים ע"פ שכל וחכמת התורה, וגם כשהדבר מצד עצמו אין בו שום שמץ איסור, צריך לשקול היטב אם זה לא יגרום חלישות באיזה מצוה או מנהג ישראל, שאז צריך לדחות את הדבר מכל וכל. וענין חוקים הוא העבודה דקבלת עול מלכות שמים, שצריכה להיות לא רק בעת קיום מצוה אלא במשך כל היום.

וזהו זמירות היו לי חוקיך (חוקיך דוקא), דכוונת הכתוב בחוקיך היא (לא להסוג דחוקים, כ"א) לכל המצוות, דכאשר קיומם (וכן לימודם) הוא מצד ציווי וגזירת הקב"ה (באופן דחוקיך, חוקה חקקתי גזירה גזרתי), אזי דוקא זמירות היו לי. והענין הוא, דזה שכל העולמות בטלים במציאות לגבי (דקדוק אחד מדקדוקי) תורה, הוא בעיקר מצד זה ששרש התורה הוא בכתר שלמעלה מהחכמה, שמצד בחינה זו, המצוות וכן כל דקדוקי ההלכות שבהם, הם מצד זה שכן עלה ברצונו ית', רצון שלמעלה מטעם. דבבחינת התורה כמו שנמשכה בחכמה, מכיון שהמצוות והדקדוקים שבהם (מצד בחינת החכמה) הם מצד הטעם, שבכדי שע"י התפילין יומשכו מוחין העליונים בעולמות צריכים להיות באופן כזה דוקא, הרי בהכרח שיש איזה ערך ותפיסת מקום להעולמות, ולכן מדייק זמירות היו לי חוקיך (דוקא) בבית מגורי, דכשעסק התורה שלו הוא באופן שיודע ומרגיש שכל דקדוקי התורה הם מצד זה שכן עלה ברצונו ית' (חוקיך), אזי נרגש אצלו איך שכל העולמות בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי תורה, ובמילא, הדברי תורה שלומד הם לו זמירות (תענוג ושעשועים) גם בבית מגוריו, כי כל הרדיפות שסובל משונאיו אינם תופסים מקום אצלו, ויתירה מזו, שעי"ז נמשך כן גם בעולם, שהשונאים והרודפים מתבטלים, זמירות מלשון לזמר עריצים.

(סה"מ תשי"ז עמ' רנו – רס)

 

"כל העולמות עליונים ותחתונים תלוים בדקדוק מצוה א' "

בכל מקום ובכל זמן צריך יהודי לדעת ולזכור שהוא "כארי וכלביא", שרק "על פי הדיבור" נמצא הוא לפי שעה במעמד ומצב ד"כרע שכב", שזהו ענין צדדי וענין חיצוני, ששייך רק להגוף, ובנוגע להגוף עצמו – בענינים גופניים, משא"כ בנוגע לעניני תומ"צ, שזוהי הרוחניות והפנימיות של כל העולמות, מעומק רום עד עומק תחת – יש ליהודי את כל ה"בעל – הבית' שקייט", והוא "בן חורין" – "אל תקרי חרות אלא חירות" – למלא את כל מה שצריך לפעול בעניני תומ"צ.

וכיון שכן, הרי בנוגע לעניני תומ"צ אין לו מה להתחשב עם הגבלות הזמן והמקום – שהרי ראו בעיני בשר, שלמרות שלא הי' שום מוצא בדרכי הטבע, לא מצד הזמן ולא מצד המקום, מ"מ, ראו כל אפסי ארץ שהי' היפך הטבע לגמרי, ועד כדי כך, שלא היו יכולים להלביש זאת בלבושי הטבע !

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 47)

 

"ד"מ אם הקרבן כשר נעשה יחוד עליון ועולים כל העולמות לקבל חיותם ושפעם וכו' "

וזהו ג"כ מ"ש פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, שע"י העבודה דמעשה הצדקה ממשיכים אור הבלי גבול שלמעלה מהשתלשלות שיומשך למטה, והוא ע"י עשיית הצדקה בלי גבול. והיינו שנתינת הצדקה היא לא רק מעשר או חומש ויותר מחומש, אלא כמ"ש משפט וצדקה, ששופט את עצמו מה שמוכרח לו והשאר נותן לצדקה, ולא אמרו חייך קודמים אלא כשביד אחד קיתון של מים כו', אבל כאשר חבירו רעב ללחם כו', אי אפשר שהוא יתענג במעדנים וזבח משפחה כו'. ובאמת הנה גם ענין המשפט בצדקה אינו מספיק, אלא צריך להיות מעשה הצדקה בלי גבול ממש, שעל זה אמרו רז"ל בכל מאדך בכל ממונך. וע"י עשיית הצדקה בלי גבול הרי נמשך אור הבל"ג שלמעלה מהשתלשלות, והמשכת האור היא למטה בגשמיות. וזהו שאמרו רז"ל גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, דהגם שמעלת הקרבנות גדולה מאוד, וכמ"ש באגה"ק שכל סדר ההשתלשלות תלוי בדקדוק אחד בענין הקרבנות, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, וקרבנות מקרבים את הכחות וחושים לאלקות דעש"ז נקראים בשם קרבן, אבל אעפ"כ, הרי ענין הקרבנות הוא שלוקחים בהמה ומביאים אותה לביהמ"ק  ומעלים אותה על גבי המזבח, שהעילוי שבזה הוא ברוחניות, משא"כ נתינת צדקה, הרי ענינה הוא נתינה בגשמיות לעני דלית לי' מגרמי' כלום, שעי"ז ממשיכים את האור למטה בגשמיות, והאור שנמשך הוא אור הבלי גבול כנ"ל.

(סה"מ תשי"ח עמ' פב)

 

 

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים