אודות ספר התניא
עפ"ז מובנת השייכות ד"יום הלולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע" לגאולתו של אדמו"ר הזקן:
היציאה לחירות למטה ע"י הפדיה בשלום למעלה, שנתבטל הקטרוג ונתבטלו ה"געוואַלדיקע קשיות" איך אפשר להפיץ המעיינות חוצה – קשורה עם העילוי שנפעל מצד יום ההילולא של המגיד. כי, ביום ההילולא הגיעו והמשיכו מתכלית ומקור שורש נשמתו, בעומק רום, והרי כל הגבוה גבוה יותר יכול לירד לתחתון תחתון יותר, למטה מטה, וזהו ענינה של תורת החסידות – ע"י אהבת ישראל – להביא את כל עניני התורה, אפילו סודות שבתורה ורזין דרזין שבתורה, ולהלבישם באותיות כאלה שגם נפש הבהמית תוכל להבין אותם, ועד כדי כך, שאפילו פשוט שבפשוטים שבישראל יהיה לו חלק לא רק בסודות התורה סתם, אלא גם ברזין דרזין שבתורה.
וכמודגש בנוגע לספר התניא – עליו אמר הרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשוב שזהו דבר פלא שלקחו והכניסו את הקב"ה בספר קטן ("גענומען אַזאַ גרויסן אויבערשטן און אַריינגעשטעלט אין אַזאַ קליינעם ספר'ל") – שניתן לכל ישראל כדי שיגיע עד לפשוט שבפשוטים,
– וכפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' ממכתביו בנוגע ללימוד ספר התניא, שאפילו גדול שבגדולים לא הגיע עד תכליתו, ולאידך, גם קטן שבקטנים יכול ללמוד וליקח משהו מספר התניא –
כולל גם מ"ש בלקו"ת בפירוש "להגיע" – "אָנרירן", ובדרך ממילא – כל המחובר לטהור נעשה גם הוא טהור.
והיינו, שתמורת זה שבזמנים שלפנ"ז היה הסדר של אמירת זהר באופן ד"לא ידע מאי דקאמר", וכמו כן אמירת תהלים שתהא נחשבת "כנגעים ואהלות", ועד למ"ש השל"ה שמי שאינו שייך לענינים אחרים יאמר את שמות החומשים, שמות ספרי התנ"ך, ושמות המסכתות, ועי"ז פועל בדרך סגולה דבר גדול ביותר – פעלה תורת חסידות חב"ד שלא מסתפקים באמירת אותיות, ע"ד השבעת שמות, אלא יש צורך ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות" בין השכל של פשוט שבפשוטים עם רזין דרזין דאורייתא,
שעי"ז נעשה מאוחד עם עצמות ומהות, ופועל ב"חוצה" – דירה לו יתברך.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 269)
דף השער
"לבאר היטב איך הוא קרוב מאד"
כיון שהתורה היא נצחית, וכמו שמביא רבינו הזקן ענין זה בביאור מ"ש כי קרוב אליך הדבר מאד, דקאי על כאו"א מישראל, גם הפחותים, שגם להם קרוב הדבר מאד, מאד דייקא.
(סה"מ תשי"ח עמ' נט)
¯
מבואר בתניא "מ"ש כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית] . . אלא דלעשותו ר"ל האהבה המביאה לידי עשיית המצוות כו'", וכפי שמבאר לפנ"ז כמה אופנים בהאהבה שמביאה לידי עשיית המצוות.
ולאח"ז ממשיך: "ולתוספת ביאור באר היטב מלת מאד", ומבאר שזהו מצד ה"אהבה מסותרת (ש"נכלל בה גם דחילו") . . שהיא ירושה לנו מאבותינו".
והענין בזה:
ירושה – הו"ע שאינו ע"פ שכל. במכירה – צריך ליתן תשלום, ואפילו במתנה – צריך לעשות "נייחא לנפשיה", ואילו ירושה, הרי אפילו מי שאינו שייך לשכל, חרש שוטה וקטן, אפילו תינוק בן יומו – יורש הוא "הון עתק שלא עמל בו" (כלשון אדמו"ר הזקן בספר התניא), להיותו "יורש", שעומד במקום המוריש ונעשה מציאותו של המוריש, כמ"ש "תחת אבותיך יהיו בניך".
ומה מקבל כאו"א מישראל בירושה ? – אהבה מסותרת, שזהו ענין נעלה יותר גם מהעבודה שבבחינת "מרכבה" ("האבות הן הן המרכבה"):
מבואר בכ"מ בחסידות ש"מרכבה" היא רק בטלה אל הרוכב, אבל היא עדיין מציאות בפני עצמה. וישנו ענין נעלה יותר – שמתבטל ממציאותו ("ער ווערט אויס מציאות"), עד שכל מציאותו אינה אלא מציאות האדון. וזהו ענין האהבה המסותרת – אהבה עצמית, שהיא מצד היותו חד ממש עם העצם, דהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו.
ואע"פ שהאהבה המסותרת נעלית יותר מהעבודה ד"מרכבה", הנה בנוגע להענין ד"מרכבה" שייך להתווכח ולומר שישנם כאלה שאינם יכולים להגיע לזה כו', ואילו האהבה המסותרת שלמעלה ממנה – ישנה אצל כאו"א מישראל, להיותה "ירושה לנו מאבותינו", וכאמור, שהיורש עומד במקום המוריש, ובנדו"ד, שנעשה מציאותו של זה שהוא חד ממש עם עצמות ומהות – שזהו תוכן הענין ד"זה לעומת זה".
והאהבה המסותרת, האהבה העצמית, להיותו חד עם העצם ("זה לעומת זה") – פועלת שיהיה לא רק "קרוב אליך הדבר", אלא "קרוב . . מאוד".
ובשביל זה יש צורך "בעזה"י" (כפי שממשיך ומסיים בדף – השער), כמארז"ל "אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו"; אלא שהעזר הוא רק כדי להסיר את הענינים שיכולים לפעמים לכסות את האהבה המסותרת, אבל האהבה המסותרת עצמה ישנה בירושה אצל כאו"א מישראל, להיותו יורש שעומד במקום המוריש, שהוא חד ממש עם עצמות ומהות.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 279 – 278)
¯
ועל זה אומרים לכאו"א מישראל ש"לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", ואדרבה, "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", היינו, לא רק במעשה בלבד, אלא גם "בלבבך" – רגש שבלב. ובלב גופא – בב' הדרגות שבו ("לבבך" בב' ביתי"ן), חיצוניות הלב ופנימיות הלב.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 28)
¯
וכאשר יהודי טוען שידע איניש בנפשיה שאינו שייך לעבודה באופן כזה וכו' – הנה על זה אומרים לו שהוא לא יודע נפשו, כי אם היה יודע שנשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש", היה מבין בפשטות שעבודה זו "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", אלא "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", היינו, לא רק "לעשותו" בלבד, אלא גם "בלבבך" ברגש הלב, ועד שנרגש בבשר הלב הגשמי תנועת ההתפשטות והכיווץ וכו'.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 29)
¯
והנה אודות הלשון "לא נפלאת היא גו' ", מבאר אדמו"ר הזקן (בלקו"ת שם) שבאמת הרי זו "מדרגה גבוה מאד נעלה כו' ", זאת אומרת, שבעצם הרי דרגה היא "נפלאת", מלשון פלא, וגם מלשון הפרשה כו', אלא שהתורה "נסעה וירדה" מהבחינה ד"נפלאת", מבחינת "שמים", בחינת מקיף עליון, ומבחינת "מעבר לים", שהוא ג"כ בחינת המקיף, עד שבאה למטה באופן ד"לא נפלאת היא גו' לא בשמים היא ולא מעבר לים היא", אלא "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 116)
הסכמת מוהר"ר משולם זוסיל מאניפאלי
"איש אלקים קדוש וטהור"
וזהו גם ענינו של רבינו הזקן שהיה נשמה דאצילות, והיינו, שבהיותו למטה היה כמו באצילות ממש, ולכן כל הנהגותיו למטה היו נעשים מאליהם, בלי כל השתדלות, באותו אופן כמו שהענינים הם למעלה, וכידוע שבערב ש"ק היה נרדם מאליו, מפני שלמעלה הוא זמן שינה כו'. וכיון שהיה נשמה דאצילות, והיה אצלו גילוי אלקות למטה כמו למעלה, לכן היה בכחו לפעול גילוי אלקות לכל.
(סה"מ תשי"ז עמ' שטו)
"שנת פדותינו לפ"ק"
כיון שבשיעור תניא היומי לומדים גם את ה"הסכמות", וביניהם יש גם את ההסכמה שמסיימת ב"שנת פדותינו" – יעזור השי"ת שתהיה "שנת פדותינו" למטה מעשרה טפחים ע"י משיח בעצמו, לא רק גילוי אור המשיח, אלא משיח בעצמו, בשר ודם, נשמה בגוף, שיבוא ויגאלנו בקרוב ממש בגאולה האמיתית והשלימה.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 282)
"הסכמת מהור"ר יהודה ליב הכהן
"וכעת ישמח ישראל בהגלות דברי קדשו"
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שהבעש"ט נהג לאכול סעודה שלישית ביום אחרון של פסח, והיה קורא לסעודה זו "סעודת משיח".
אודות ענינו של הבעש"ט איתא בכתבים, שבאותו זמן היו ישראל במצב של התעלפות, ולכן נתגלה אז הבעש"ט, שנקרא בשמם הכללי של בני ישראל – ישראל, שעי"ז עוררם מעלפונם. וכפי שרואים, שכשאדם מתעלף בהתעלפות גדולה, הנה עי"ז שקוראים אותו בשמו, מתעורר מהתעלפותו.
והביאור בזה:
בחסידות מבואר הטעם שע"י קריאה בשם מעוררים את הזולת מהתעלפותו, לפי שההתעלפות פועלת העלם וסילוק החיות רק בחיות הגלוי, אבל לא בעצם הנשמה, דהיינו רק בכוחות וחיות הגלויים, אבל לא בעצם החיות. ולזה מועיל הקריאה בשם, כיון שהשם ממשיך את העצם, שהוא נשאר בשלימותו.
והיינו לפי שענין השם – מה שקורין אותו בשם זה דוקא – אינו ענין הסכמי בעלמא, אלא כמ"ש בכתבי האריז"ל, שנותנים מלמעלה דיעה בהורי הילד, שיתנו לילד את השם המתאים והקשור עם הנשמה הנכנסת בהילד, בבן – בשעת הברית, שאז היא התחלת כניסת נפש האלקית, ובבת – ש"אשה כמאן דמהילא דמיא" – בשעת העליה לתורה.
וכיון שהשם קשור עם עצם הנשמה, לכן בכוחו של השם להמשיך ולגלות מעצם הנשמה בכחות הגלויים, שעי"ז מעוררים אותו מהתעלפותו.
כשם שהדבר הוא באדם הפרטי, כן הוא גם בכללות הקומה דבני ישראל, שהבעש"ט עורר את ישראל מהתעלפותם.
הרמז בשמו – ישראל – מורה על פנימיות הענין, שעניני הבעש"ט פועלים מה שקריאת השם פועלת, כנ"ל.
מצד הגזירות והשמדות שהיו באותו הזמן, הן בגשמיות והן ברוחניות, היו ישראל במצב של התעלפות, שפירושו ברוחניות – העלם וסילוק בכל המדריגות עד להעצם, כיון שהעצם של אדם מישראל הוא תמיד בשלימות.
התגלות נשמת הבעש"ט, ולאח"ז הנהגותיו ותורתו, תורת החסידות, שגילה – נגעו בהעצם דישראל, והמשיכו שענין זה יומשך גם בכחות הפנימיים.
ומזה מובן, שענין החסידות אינו עבור כתה או מפלגה מסויימת, אלא הוא עבור כל ישראל.
כיון שחסידות צריכה לעורר את ישראל מהתעלפותם עי"ז שמגעת אל העצם שלהם, הרי זה שייך ומוכרח לכל בני ישראל.
לימוד תורת הבעש"ט – ובפרט כפי שבאה ("ארויסגעגעבן געוואָרן") בהבנה והשגה, כדי שתהיה אצלנו בפנימיות, ע"י אדמו"ר הזקן בתורת החסידות חב"ד – והנהגה בדרכי החסידים, מגעת בהעצם וממשיכה בכוחות הגלויים, שגם הם יהיו קשורים עם הקב"ה.
וענין זה פעל הבעש"ט לא רק עבור דורו, אלא עבור כל הדורות עד המשיח. וכח זה הכניס בתורתו, תורת החסידות, שעי"ז מתעוררים מההתעלפות.
וזהו הטעם שביאת המשיח תלויה בהפצת מעיינות תורת הבעש"ט, כידוע המענה שקיבל הבעש"ט בעת עליית הנשמה שלו מהמשיח, על השאלה "אימתי קאתי מר", ענה לו המשיח "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" – כי, ע"י הפצת מעיינות תורת הבעש"ט מתעוררים ישראל מהתעלפותם, ונעשה גילוי העצם שמביא לביאת המשיח.
מזה מובן ג"כ, שמדור לדור, שהחושך נעשה גדול יותר, ובמילא נעשית ההתעלפות גדולה יותר – זקוקים עוד יותר לתורת החסידות.
ולכן גילו ופרסמו רבותינו מדור לדור את תורת החסידות יותר ויותר – הן עי"ז שהמשיכו חסידות יותר בהבנה והשגה, והן בענין הפרסום, שפרסמו זאת יותר – בכדי שתגיע לכל בני ישראל.
וא"כ, הרי מובן גודל החיוב וגודל הזכות של כאו"א להפיץ מעיינות תורת החסידות ודרכי החסידות – חוצה, כי בדורנו זה, שהחושך נעשה גדול יותר ויותר, בהכרח עוד יותר להגיע לכך.
וע"י "יפוצו מעיינותיך חוצה" נזכה ל"קאתי מר", במהרה בימינו.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 230 – 228)
¯
ידוע שע"י רבינו הזקן נעשה הענין דיפוצו מעינותיך חוצה שנאמר להבעש"ט, והיינו דעם היות שבשעה שנאמר להבעש"ט שביאת המשיח תהיה בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה כו' ויכלו גם המה לעשות עליות ויחודים כמוך כו', התיירא מזה כו', מ"מ, נפעל ענין זה ע"י רבינו הזקן בהתגלות תורת חסידות חב"ד [שהיא היא תורת הבעש"ט ז"ל, והיינו, שאין זה רק באופן דיש בכלל מאתיים מנה, אלא שזוהי אמיתית תורת הבעש"ט, וכידוע שהבעש"ט הראה איך צריכים לעבוד את השי"ת, ורבינו הזקן הראה איך אפשר לעבוד את השי"ת] באופן שגם בשכל אנושי ישיגו אלקות, ועד שגם אלו שעבודתם אינה ע"י לימוד והשגה כיון שעדיין לא שייכים לזה, אלא עבודתם היא לשכן שמו שם, ע"י אמירת ברכה ופסוק תהלים, הנה ע"י תורת חסידות חב"ד נעשית גם אצלם אמירת ברכה ופסוק תהלים באופן אחר לגמרי, נעלה יותר מאשר ע"י חסידות הכללית. וכמשל האדם, שכאשר הוא בעל שכל, אזי גם החג"ת והנהי"ם נעשים אצלו באופן נעלה יותר.
(סה"מ תשי"ז עמ' שטו – שטז)
יום ו (כ כסלו)
הקדמת המלקט
"ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה' בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש"
רק כאשר האדם בעצמו "מיטיב את המנורה", מנקה ומסלק את כל הדברים הלא טובים, ואח"כ מדליק אור – נעשה אצלו אור, אבל מה שהזולת מתייגע ומאיר אור, עי"ז לא נעשה אור אצלו, אלא עליו להתייגע בעצמו.
ולכן הטבת הנרות צריכה להיות בכהן דוקא, אף שהדלקתם כשרה בזר – כיון שעיקר העבודה אינה ההדלקה, אלא דוקא ההטבה, שהו"ע היגיעה.
ולכן היתה הדלקת הנרות גם ביום – להורות שגם כאשר השמש מאירה והעולם כולו מואר, אין די בכך כדי שיהיה אור אצלו, כדי שיהיה אור אצלו – עליו בעצמו להתייגע ולהדליק את האור שיהיה מאיר.
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 41)
"וכמו שארז"ל גבי ברכת חכם הרזים על ששים רבוא מישראל"
במתן תורה הוצרכו להיות ששים רבוא, ואילו היה חסר אחד, אפילו אם אחד זה היה הפחות שבשבט דן – לא היה הקב"ה נותן את התורה ח"ו לישראל, אפילו לגדול שבגדולים, כיון שהיה חסר בהכמות דששים רבוא. וע"ד ברכת "חכם הרזים", שבהכרח שתהיה כמות של ששים רבוא דוקא.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 276)
¯
איתא במדרש שבשעת מתן תורה היו מוכרחים להיות ששים ריבוא בנ"י (שזהו חשבון המספר של הנשמות כלליות דבנ"י), ואילו היו ששים ריבוא פחות אחד – מבלי הבט על מהותו של אותו "אחד" ("ווער דער אחד זאָל ניט זיין"), אפילו פשוט שבפשוטים ופחות שבפחותים – לא היה הקב"ה נותן את התורה אפילו למשה וכת דיליה. [וכן הוא בנוגע להענין ד"אכל בי עשרה שכינתא שריא" – שאפשר לעשות "מנין" מעשרה יהודים פשוטים, אבל מתשעה אנשים במדריגת משה רבינו ("ניין משה רבנו'ס") – אי אפשר לעשות "מנין"].
ומזה למד משה רבינו את מעלתם של היהודים הפשוטים.
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 29)
"שאין דעותיהם דומות זו לזו"
וזהו כללות הרעיון של "ואהבת לרעך כמוך" – לאחד את כל בנ"י יחד, מבלי הבט על החילוקים שבין אדם לחבירו, שאין דיעותיהם שוות כו'.
דהנה, בנ"י מתחלקים לכמה סוגים, וכפי שמפרט בזהר את העשר דרגות שבבנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך".
[ישנם פשטנים המבארים ש"ראשיכם שבטיכם" פירושו – "ראשיכם לשבטיכם", אבל בזהר מונה זאת לב' סוגים נפרדים, כי דוקא אז ישנם עשר דרגות בבנ"י].
ומאחר שאין דיעותיהם שוות – מובן שכדי לאחד את כולם למציאות אחת, הרי זה דוקא ע"י ענין שלמעלה מהתחלקות – "תורה אחת".
וכידוע שבתורה ישנם ס' ריבוא אותיות, כנגד ס"ר נשמות כלליות שבישראל, וס"ר נשמות כלליות אלו כוללים את הנשמות הפרטיות כו', עד סוף כל הדורות.
וכמבואר בדרז"ל שמשה רבינו כתב י"ב ספרי תורה עבור כל שבט ושבט בפ"ע, וכתב גם ס"ת נוספת שהיתה מונחת בעזרה, וממנה היו מגיהים את כל ספרי התורה.
זאת אומרת: אע"פ שלכל שבט בפ"ע ישנה ס"ת משלו, אעפ"כ ישנה הס"ת הי"ג שהיא מאחדת את כל ספרי התורה שבכל העולם כולו, עי"ז שמגיהים ממנה את כל ספרי התורה.
ומאחר שמעשה ידי משה נצחיים, מובן שגם עתה ישנו הענין דס"ת הי"ג המאחדת את כל ספרי התורה – אע"פ שבפועל כותבים ריבוי ספרי תורה כו'.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 10)
¯
כאשר מדובר אודות אלו שלאחרי בר – מצוה, הנה מאחר שע"פ תורה יש להם דעת חזק לאמיתתו, הרי אין דיעותיהם שוות; משא"כ קודם גיל בר – מצוה לא שייך לומר שאין דיעותיהם שוות (רק פרצופיהם אינם שוים כו'), מאחר שאין להם עדיין דעת אמיתי ע"פ תורה.
ועפ"ז מובן שאצל ילדי ישראל שקודם בר – מצוה מודגשת מעלת האחדות, מאחר שלא שייך לומר עליהם שאין דיעותיהם שוות.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 10)
"וכל ששים רבוא כללות ישראל ופרטיהם עד ניצוץ קל שבלים ופחותי הערך שבעמינו ב"י כולהו מתקשראן באורייתא ואורייתא היא המקשרת אותן להקב"ה כנודע בזוה"ק"
ועפ"ז יובן הטעם שלא ניתנה התורה למלאכי השרת, כי אם לנשמות, ולא להנשמות כמו שהם קודם התלבשותם בהגוף, כי אם לאחר התלבשותם בגוף, ובזה גופא הנה וירד הוי' על הר סיני, שניתנה התורה למטה דוקא, הנה הטעם לזה הוא לפי שעי"ז נשלם פנימיות רצון וכוונת העצמות, שהוא ע"י לימוד התורה וקיום המצוות למטה דוקא. והיינו, שנוסף לכך שבענין מ"ת ישנו ג"כ חיבור ב' הפכים, שהרי במ"ת נעשה חיבור בני רומי ובני סוריא, שהו"ע חיבור ב' הפכים, הנה העיקר הוא שדוקא עי"ז נשלמת הכוונה ופנימיות הרצון, ולכן הרי זה אמיתית ענין הבלי גבול, דישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, היינו שמצד השלמת פנימיות הכוונה נעשים ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.
(סה"מ תשט"ז עמ' קפה – קפו)
¯
והנה כמו"כ מצינו גם בהענין דר"ה, דהנה אמרו רז"ל שהקב"ה אומר לישראל אמרו לפני מלכיות בר"ה כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר, שהענין בפשטות הוא שישראל אומרים בר"ה הפסוקים שמבואר בהם ענין המלכיות והזכרונות כו'. ולכאורה, למה צריכים לומר פסוקים אלו, דמאחר שהם פסוקי התורה, הרי גם מבלעדי האמירה נפסקה כבר ההלכה שכך צריך להיות, וכמ"ש מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, שמה שהוא מצוה בתורה לבניו לעשות, הרי זה חוקיו ומשפטיו ית', וא"כ למה צריך לאמירת הפסוקים. אך הענין הוא, דכל זה הוא בכל השנה, משא"כ בר"ה כאשר כל הדברים חוזרים לשרשם וצריך להמשיך מהעצמות, אזי לא מספיק כפי שהוא מצד התורה בלבד, הגם שאורייתא וקוב"ה כולא חד, אלא צריך גם לנשמות ישראל דוקא, שהם מגיעים בהעצמות, כמארז"ל שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר גם למחשבת התורה שנאמר דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל, ולכן הנה הנשמות דוקא מגיעים בהעצמות. ומ"מ הנה נשמות ישראל צריכים לומר פסוקי התורה דוקא, לפי שהתורה מגלה את מעלת הנשמות. והיינו דעם היות שגדלה מעלת הנשמות על התורה, שהתורה היא בחינת אורות וגילויים, והנשמות הם עצמות, מ"מ, הנה בנשמות העצמי הוא בהעלם, ולכן צריך להתורה שהיא בחינת גילוי, והיינו, שהתורה מאירה ומגלה את מעלת הנשמות. וע"ד משנת"ל בענין יחוד מ"ה וב"ן, שמ"ה שענינו גילוי הוא מגלה את העצמי שבשם ב"ן.
(סה"מ תשי"ח עמ' ט)
¯
ועי"ז שאנו נלמד את המאמרים של רבותינו נשיאינו – נעשים אנו חד עמהם.
"צדיקים דומים לבוראם", וכשם שבנוגע להקב"ה איתא ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", דהיינו שהקב"ה נתן את עצמו בתורה – כן הוא בנוגע לצדיקים, שהם נתנו את עצמם בתורתם.
ולכן, כאשר לומדים תורתם של רבותינו נשיאינו מתאחדים עמהם, והרי הם מאוחדים עם הקב"ה, ובמילא נעשה עי"ז "כולא חד".
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 178)
¯
וזהו גם מה שדורשים בעבודה בפועל, וגם בימי החול – שכללות העבודה, כולל ובמיוחד שמירת התקנות, תהיה מצד קבלת עול (מבלי הבט על ה"געשמאַק", אם יש בזה "געשמאַק" אם לאו, ועי"ז "לוקחים" את העצם של הרבי, שזהו העצם דאלקות, ונעשים ישראל ע"י אורייתא – וקוב"ה כולא חד.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 141)
¯
במתן תורה נעשו בנ"י עם נצחי, כשם שהקב"ה הוא נצחי, שהרי ע"י אורייתא נעשים ישראל וקוב"ה כולא חד (ראה זח"ג עג.)
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 147 הערה 101)
¯
לא די בכך שבהיותו בבית הכנסת, בישיבה או בביתו הפרטי, נוהג הוא כיהודי, אלא גם בלכתו ברחוב ובהתעסקו בעניני העולם – גם אז עליו לעשות מהעולם דירה להקב"ה, ובכל מקום שהולך צריך להיות ניכר בו שהולך כאן יהודי שחדור בתורה, ו"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד".
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 337)
¯
"ואף שניתנה התורה לידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה, הרי אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה"
בכל ס"ת ישנם ששים רבוא אותיות, כנגד ששים רבוא נשמות ישראל, ועפ"ז מובן שבכל ס"ת כלולים ומאוחדים כל נשמות בנ"י כולם.
וע"פ מארז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא", מובן שגם מציאותם של בנ"י מתהוה ע"י התורה, כי גם בנ"י הם חלק ממציאות העולם. ובפרט ע"פ הידוע ש"ישראל" ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", היינו, שלכאו"א מישראל יש אות א' בתורה, ומאות זו נמשכת חיותו והתהוותו כו'.
ועפ"ז מובן שכאשר פועלים על יהודי שיקנה אות בספר תורה – מגלים את הקשר שבין נשמתו, "חלק אלקה ממעל ממש", ובין אות שלו בתורה, שממנה נמשכת חיותו כו'.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 112)
"והנה אף בהלכות איסור והיתר הנגלות לנו ולבנינו מצאנו ראינו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש ואלו ואלו דברי אלהים חיים"
ידוע מ"ש אדמו"ר האמצעי בביאורי הזהר פ' וישלח (על הפסוק "כי ישרים דרכי ה' "), שהדינים שאמרו התנאים והאמוראים היו ע"פ ראייתם בשרש הענינים כפי שהם למעלה, ועפ"ז הבינו שבהשתלשלות למטה צריך להיות הדין באופן כך וכך.
ועפ"ז מובן, שגם הדינים שאינם להלכה, יש להם מקום באמיתת הענינים – כי נוסף לכך שיש להם מקום כיון שנזכרו בתורה, הרי כיון שדינים אלו נאמרו ע"פ ראיית הדברים בשרשם למעלה, הרי בודאי שאפילו אם מאיזו סיבה שתהיה לא נמשך הענין בעולם דלמטה, ישנו איזה עולם שבו היא ההנהגה באופן כזה.
וע"ד שמצינו בנוגע לפלוגתות דבית שמאי ובית הלל – שאף שבזמן הזה לא זו בלבד שאין הלכה כבית שמאי, אלא יתירה מזה, ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה", מ"מ, לעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי.
(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 256 – 255)
¯
ואזי "הלכה כמותו בכל מקום" – שבכל מקום שבו נמצא, בין בארץ – ישראל בזמן שבית – המקדש היה קיים, ובין בגלות, בכל מקום שהוא – זוכה הוא "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא",
ואז, לימודו בתורה הוא "תלמוד שמביא לידי מעשה", כיון שמקיים "את מצוותיו שמור", מתוך שמחה של מצוה, ועי"ז ממלא את תפקידו – "כי זה כל האדם".
וכאשר מקיים את הענין ד"אני נבראתי לשמש את קוני" – אזי יקויים בו מאמר המשנה לפנ"ז: "ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות ("צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני", ככל המשלים והדוגמאות שמונה בברייתא שם), והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער", והיינו, שיומשכו לו כל עניניו ללא טרחות ויגיעות כו' – ע"י מילוי התפקיד ד"אני נבראתי לשמש את קוני".
והיינו, שלימוד התורה יהיה כדי למצוא – לא מה שמתקבל בשכלו, אלא באופן שיתייגע עד שיזכה למצוא ("אַרויסצוגעפינען") מהו רצונו של הקב"ה בהלכה זו או בענין שבתורה שלומד עתה.
וכאשר יהודי לומד התורה באופן זה – אזי יקויים בו מאמר הגמרא בסנהדרין "והוי' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום":
יש לימוד שהוא באופן ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", היינו, שגם דברי בית – שמאי שאין הלכה כמותם הם "דברי אלקים חיים";
אבל כדי לפעול שתהיה הלכה כמותו – הרי זה כאשר "הוי' עמו" דוקא, דהיינו, שבכל מקום שבו נמצא עומד הוא בתנועה ד"היה הוה ויהיה כאחד", שהעולם אינו נוגע לו כלל, דכיון שלומד עתה תורה, שאינה מוגבלת במקום ואינה מוגבלת בזמן, אזי גם הוא אינו בגדרי הזמן ואינו בגדרי המקום !
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 82 – 81)
¯
שאלה: איך יתכן לומר על מחלוקת בהלכה "אלו ואלו דברי אלקים חיים"
תשובה: בכמה ענינים ההכרעה תלויה ומשתנה לפי דרגת המקבל: ישנו סוג בני – אדם שנוכל להחמיר עליהם, וישנו סוג אחר, שאם תתפוס בו מרובה לא תתפוס כלום. ישנם אנשים שנצטווה עליהם להתקדש אפילו במותר להם, וישנם אנשים שנשתדל להפרישם רק מהאיסור ממש [אלא שמובן שישנו "מינימום" שהוא שווה לכל נפש, "חק ולא יעבור"]. ומכאן – מחלוקת בית – שמאי ובית – הלל.
ולכן אמרו שבימות המשיח תקבע ההלכה כבית – שמאי, לפי שאז יוכל הציבור לעמוד בגזירות חמורות יותר מבזמן הזה.
ועל – דרך משל: כשתגדלו ותהיו לסוחרים או אומנים, תדרוש מכם ההלכה רק קביעות עתים לתורה בבוקר ובערב, אולם עכשיו דורשת מכם התורה הקדשת רוב היום ויותר ללימוד התורה. ואין פירוש הדבר שדין התורה ישתנה אז, אלא שמצבכם ישתנה, כיון שיהיה מוטל עליכם להרוויח כדי פרנסתכם.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 30 , 29)
חסידים לא מגבילים את עצמם עם המסקנות שבנגלה דתורה – אם אין הדבר נוגע למעשה בפועל. וכפי שמצינו בחלק הדרוש שבתורה, שבמסכת אבות מפרש רש"י באופן אחר מהפירוש שבאבות דר"נ, וכמו"כ מצינו שבפירושו על התורה מביא רש"י שישנם דרשות רז"ל ואעפ"כ מפרש באופן אחר. והיינו, שרק בנוגע לענינים של מעשה בפועל הרי זה באופן ש"הקהל חוקה אחת לכם", ו"הלכה כמותו" – כדברי אחד; משא"כ כאשר מדובר אודות ענינים רוחניים, או אפילו בענינים של פועל אבל טרם שנקבעה הלכה – הרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ולא עוד אלא שלפעמים פוסקת התורה ש"נהרא נהרא ופשטיה", וכל שבט במסילתו יעלה.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 62)
¯
ואי אפשר לומר שע"פ נגלה דתורה התשובה דיוהכ"פ היא תכלית השלימות, וע"פ רזין דתורה וכו' נדרשת בשבת שלאחרי יוהכ"פ דרגא נעלית יותר בעבודת התשובה – כי מדובר אודות ענין של פסק הלכה למעשה בפועל (עבודת התשובה), ובזה לא שייך לומר ב' אופנים, "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כי הלכה למעשה יכולה להיות רק באופן אחד – "וה' עמו שהלכה כמותו".
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 99)
"ימין שמאל ואמצע"
בחינת הגבורה כמו שהיא בקדושה הרי תכליתה הוא חסד, שהרי בקדושה הנה גם קו השמאל הוא באופן דלאכללא שמאלא בימינא, אבל כמו שנמשך מזה למטה, נעשה מציאות של מקטרגים שרוצים רק דין, וכוונתם היא להרע כו'.
(סה"מ תשי"ז עמ' צד)
"ונשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו' "
בעבודת והנהגת הצדיקים ישנם שני אופני עבודה. ישנה הנהגה של צדיקים כפי שהם לעצמם, הנהגה דקו הגבורות שענינם העלאה, ואין להם עסק עם גשמיות העולם, כמובא בלקוטי תורה שקיום המצוות שלהם הוא ברוחניות, וכמו אצל רשב"י בעת שהיה במערה.
והיינו, שעבודה זו אינה בשביל הכלל. הצדיקים שהם כאן למטה כמו למעלה – עבורם זהו ענין, אבל בעולם אין לזה מקום. וכמאמר רשב"י: "אפשר אדם חורש וזורע תורה מה תהא עליה כו'", ומסיימת הגמרא: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם".
ועד"ז גם בית שמאי, שעבודתם והנהגתם היא מקו הגבורות, ש"שמאי" הוא מלשון "השם אורחותיו", שהכל שקול ומדוד, כמבואר בלקוטי – תורה – הרי עבורם עצמם היתה זו דרך, אבל בעולם אין לזה מקום, ולכן אין הלכה כבית שמאי, ויתרה מזו – "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה".
ולכן, כשהגיע הגר לשמאי ואמר "למדני כל התורה כולה על רגל אחת" – הרי מצד הנהגתו של שמאי, שהיתה מצד קו הגבורות, בהבדלה מהעולם, לא היה לזה שום מקום, ו"דחפו באמת הבנין": "אמת הבנין" – פירושה מדה, ומצד המדידה והגבלה של ה"בנין" דשמאי – "דחפו", כיון ששם אין לזה שום מקום.
אבל בשעה שהגיע להלל, שענינו "בהלו נרו", חסד והמשכה – מצא מקום גם עבורו, ואמר שע"י אהבת ישראל ישנה התורה כולה.
(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 158 – 157)
¯
בית שמאי הולכים תמיד אחר מצב הדבר כפי שיכול להיות, לפי הכחות הנעלמים, ובית הלל – לפי מצב הדבר כמו שהוא, באופן גלוי [ושורש הענין: בית שמאי שרשם מבחינת הגבורות, ועבודתם בדרך העלאה – בחינת העלם, ובית הלל שרשם מבחינת החסדים, ועבודתם בדרך המשכה – בחינת גילוי, הלל מלשון "בהלו נרו", גילוי].
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 86)
¯
מצד טבעי בני – אדם, עומד כל אדם בקו מסויים, מתאים לפי טבעו מצד התולדה. ולדוגמא: אם נולד במזל מאדים, השייך לגבורות – טבעו בקו הגבורות וצמצומים, ואינו שייך לחסד; ואם נולד במזל השייך לחסד – טבעו בקו החסדים, ואינו שייך לגבורות כלל.
יתירה מזו: אפילו מי שנתייגע עם עצמו ופעל בעבודתו שינוי בטבעו, שבמקום הראוי יתנהג בקו אחר, והיינו שאף שבטבע תולדתו הוא בקו הגבורות, מ"מ פעל בעצמו שיתנהג בקו החסדים (במקום הראוי) – הרי ענין זה גופא הוא בכלל הטבע, אלא שזהו הטבע כפי שנשתנה ע"י עבודה.
יתירה מזו: אפילו אם נתייגע בעבודתו כל – כך עד שפעל שטבעו נשתנה לגמרי, וכמו מי שבטבע תולדתו הוא בקו הגבורות, ופעל בעצמו שהנהגתו תהיה בקו החסדים לגמרי – הרי גם אז עומד הוא עדיין בעבודתו בקו אחד, דהיינו בהקו שהרגיל עצמו ע"י עבודתו, שהרי ע"י ההרגל שהרגיל את עצמו נעשה קו זה טבע שני, ונמצא שעתה עומד הוא בקו זה.
וע"ד המבואר בתניא, ש"אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה" (ועד ש"שונה פרקו מאה פעמים", כפי שהיתה הרגילות בימיהם) – "נעשה ההרגל לו טבע שני" ע"י הרגילות, ולכן נקרא בשם "לא עבדו".
ונמצא, שעבודתו היא באופן ד"קיימא דחד סמכא", דהיינו שעומד בקו אחד בלבד, כפי טבעו – בין אם זהו טבעו מצד התולדה ובין אם מצד הרגילות.
יתירה מזו: אפילו אם אינו באופן ד"קיימא דחד סמכא", אלא יש בעבודתו ב' קוים, הן קו החסד והן קו הגבורה, ובמקום שצריך להשתמש בקו החסד משתמש בקו החסד, ובמקום שצריך להשתמש בקו הגבורה משתמש בקו הגבורה – מ"מ, אין אצלו התכללות של שני הקוים, אלא כל קו עומד בפ"ע: כשעומד בקו החסד – אינו יודע כלל אודות גבורה, וכשעומד בקו הגבורה – אינו יודע כלל אודות חסד.
אמנם, הפעולה של מתן – תורה היא – שתהיה התכללות של שני הקוים יחד. והיינו, שלא זו בלבד שלא יהיה "קיימא דחד סמכא", קו אחד בלבד, כי אם שני קוים, אלא יתירה מזו – שתהיה התכללות שני הקוים יחד, שבקו החסד יהיה נרגש הגבורה, ובקו הגבורה יהיה נרגש החסד.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 13 – 12)
"וכ"ש וק"ו בהנסתרות לה' אלהינו דאינון דחילו ורחימו דבמוחא ולבא דכל חד וחד לפום שיעורא דיליה"
כאשר יש אהבה ויראה, שהם "הנסתרות לה' אלקינו", אותיות י"ה דשם הוי', שהם השורש למצוות עשה ומצוות לא תעשה, שענינם הוא אותיות ו"ה דשם הוי' – אזי מנצחים את עמלק ואת בלעם.
ואז מקבלים את התורה בפנימיות, ונכנסים ל"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – תחילה ברוחניות, וזוהי הכנה והקדמה קרובה לגאולה השלימה, שאז נכנסים לארץ אשר עיני ה' אלקיך בה, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 73)
יום שב"ק (כא כסלו)
"ואליהם בקשתי שלא לשים יד לפה להתנהג בענוה ושפלות של שקר ח"ו"
עוד ענין יש להבהיר כאשר באים למקום מסויים, אין להתנהג באופן של ענוה שלא לשמה. כאשר באים לבית הכנסת ובית מדרש שבו מתאים לדבר ענין בנגלה – תדברו בנגלה, ובמקום שמתאים לדבר חסידות, תדברו חסידות, וכיון שנוסעים אתם לבקר את בנ"י שהם שייכים לשני הענינים – תדברו הן בנגלה והן בחסידות.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 27)
"וגודל השכר ממאמר רז"ל ע"פ מאיר עיני שניהם ה' כי יאיר ה' פניו אליהם אור פני מלך חיים"
גם אלה שבבחינת שבת שמצד עצמם אינם שייכים לעמלק, הנה גם אצלם שייך ענין של ספק וקרירות בדקות עכ"פ, וממילא זקוקים גם הם לעזר וסיוע לצאת מהמעמד ומצב של ספק וקרירות לפי ערכם. ולכן, כאשר הם מתעסקים לעזור ולסייע לאלה ששייכים להספק והקרירות דעמלק בדרגא היותר פחותה, נותן להם הקב"ה שכרם כמ"פ ככה, שנמשך להם העזר והסיוע מלמעלה, סומך הוי' לכל הנופלים, לצאת מהמעמד ומצב של ספק וקרירות שלפי ערכם, ויתירה מזה, לצאת מהמיצרים וגבולים שלהם, ולבוא לבחינת מרחב העצמי.
(סה"מ תשי"ז עמ' קסט)
¯
ובפרטיות – בנוגע לכל בחור – ישיבה:
אין להסתפק בכך שהוא יושב ב"ד' אמות של תורה", ואפילו ב"ד' אמות של הלכה" (שזהו עיקר התורה, "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"), ואזי ביכלתו לומר "שישו בני מעי", כיון שהיום למד כך וכך זמן וחידש כו"כ ענינים בתורה, ולכאורה לא היתה בזה שום נטיה, והדברים מכוונים לאמיתית הדברים, "דן דין אמת לאמיתו" – כי, כל זמן שאין המים יוצאים חוצה הימנו, הרי זה סימן שחסר גם אצלו, ועליו לתקן זאת. והבחינה אם התיקון הוא כדבעי – כאשר לא רק הוא עומד בתנועה של חיות ("ער איז לעבדיק"), אלא הוא מחיה גם את זולתו.
ומה שמקשה: איך יהיה לו פנאי לזה, והרי הוא עומד עדיין בתחילת הלימוד – ומי אינו עומד עדיין בתחילת הלימוד ?!... – ואיך יתכן שכבר תובעים ממנו שיהיה לא רק "לומד", אלא גם "מלמד" ?!
הרי על כך ישנה הוראה כללית, שבזמן הגלות – ובפרט ב"עקבתא דמשיחא" – שאז "בלבל את כל העולם", ישנו "בלבול" גם בעבודת הבירורים, ולכן כל הבא לידו – עליו לפעול בו ולבררו; ואח"כ יתבע מהקב"ה זמן גם עבור עצמו – שלא יחסר לו בהענינים שאותם היה יכול להשיג לפי כחו ויכלתו, אילו היה מנצל את זמנו עבור עצמו בלבד.
ועוד ההוראה לכל לומדי התורה – אפילו לאלו הנמצאים עדיין ב"חדר" של תורה, ובוודאי הנמצאים בישיבה של תורה – שאין להסתפק בכך שלומד תורה ומקיים מצוות בעצמו, אלא עליו לפעול גם על זולתו.
ואף שידוע פס"ד הגמרא עה"פ "וכל חפצים לא ישוו בה", "אפילו חפצי שמים", ועד ש"אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה" – מ"מ, כדי שיוכל לקבל את התורה ובאופן שתהיה "תורתו" (כמאמר הגמרא "בתחלה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה") – יש צורך בסייעתא דשמייא, שעדיין לא זכה לזה.
והדרך לזכות לכך שהקב"ה יסייע לו לפנים משורת הדין, בתורת "חסד חנם", ללא חשבונות, היא – עי"ז שגם הוא יתנהג באותו אופן, ללא חשבונות וללא המדידות והגבלות של שכלו, ויעשה "חסד חנם" עם זולתו הנמצא לעת – עתה בדרגא למטה ממדריגתו.
וזהו מ"ש בגמרא מסכת תמורה – אין זה ענין ב"קבלה"... אלא גמרא מפורשת – עה"פ "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' ", ש"בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה' ", "שאף הרב צריך עדיין לימוד ומלמדו הקב"ה".
כלומר: גם מי שהוא "עשיר" בתורה, אין לו לחשוב שעיניו כבר מאירות, וא"כ, למה לו לטפל בה"רש" ? – דאדרבה: "אם מלמדו, מאיר עיני שניהם ה' ", היינו, ש"מאיר" לא רק את "עיני הרש", אלא "מאיר עיני שניהם", בשוה.
כשם שה"רש" – דקאי על מי שהוא עני בידיעת התורה בתכלית, שהרי התואר "רש" קאי על מי שאין לו מאומה, כמ"ש "ולרש אין כל" – זקוק להקב"ה שיאיר את עיניו, כך ממש גם מי שלפי מצבו עתה הוא "עשיר", שגם הוא זקוק להארת עיניו של הקב"ה.
ואדרבה – באמת לאמיתו, הרחמנות על ה"עשיר" גדולה יותר מהרחמנות על ה"רש":
ידוע מ"ש בספרי מוסר על לשון רז"ל "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ארבע מאות" – שעפ"ז נמצא, שתאוותו של מי ש"יש לו מאתיים" (ש"רוצה ארבע מאות", מאתיים יותר על מה שיש לו) היא כפולה מתאוותו של מי ש"יש לו מנה" (שאינו רוצה אלא מאתיים, מאה יותר על מה שיש לו).
ועד"ז מצינו בנוגע ללימוד התורה ולעניני קדושה בכלל, ובלשון אדמו"ר הזקן – "וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה", כמ"ש "קטנתי מכל החסדים".
ובהנוגע לעניננו: כיון שהקב"ה קירב יותר את ה"עשיר", ויודע הוא יותר יוקר התורה – אזי מרגיש יותר מה שעדיין חסר לו בזה, ומרגיש שע"י "כחו ועוצם ידו" לא יוכל להגיע לכך;
- הן אמת שצריך להיות הענין ד"יגעת", שהרי "לא יגעת ומצאת אל תאמין", אבל, כדי שהענין ד"יגעת" יפעל שאכן יהיה "ומצאת", צריך לידע שישנו פס"ד בתורה ש"יהיב פרוטה לעני והדר מצלי":
ראש הי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה ("מצלי") היא הברכה ד"אתה חונן לאדם דעת", שהקב"ה יתן לו חכמה, בינה ודעת להבנת התורה.
וההקדמה לזה היא – "יהיב פרוטה לעני", דהיינו, שנפגש עם ה"רש" בלימוד התורה, ונותן לו מה שלעת – עתה חסר לה"רש", אבל אצלו ישנו, ואזי, כאמור, "מאיר עיני שניהם הוי' " – גם עיני ה"עשיר".
ועז"נ "וצדקה תרומם גוי", שע"י עבודת הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה" – דהיינו שבשעה אחת יכול להשיג בפועל ענינים בתורה שאחרים צריכים להתייגע עליהם אלף שעות ! וכמבואר בזה, ש"אלף פעמים ככה" אינו בדרך גוזמא או לשון ומספר המורגל, אלא הכוונה היא "אלף פעמים ככה" – בפועל ממש.
ונמצא, שלא זו בלבד שע"י הסיוע לזולתו לא יחסר לו בלימוד התורה שלו, אלא אדרבה – עי"ז הקב"ה "מאיר עיניו" שלא בערך יגיעתו, כך, שלאחרי שישיג ע"י יגיעתו כמה שאפשר לו להשיג, תהיה לו בזה הצלחה נוספת מלמעלה, שיוסיפו לו מלמעלה בידיעת התורה בתור שכר על יגיעתו בתורה עד מקום שידו מגעת.
ובהנוגע לפועל:
כל בחור ישיבה, שזיכהו הקב"ה שתהיה לו האפשרות (והוא מנצל אפשרות זו) ללמוד תורה, וללמוד תורה כדבעי, כיון שישנם בידו תחילה "מפתחות החיצוניות" דיראת – שמים – הרי הבחינה אם לימוד התורה שלו הוא אמנם כדבעי, היא, ע"י שהתורה מגעת על – ידו חוצה הימנו.
ואזי יודע הוא בוודאות שגם התורה שבו היא "מים חיים" מ"מקור מים חיים", שאפילו "כל שהוא" מהם הוא "עולם ומלואו", ועאכו"כ כשיתנו לו מלמעלה כמה פעמים ככה, וכדברי אדמו"ר הזקן: "אלף פעמים ככה", שתהיה לו הצלחה מופלגה בפשטות בידיעת והבנת התורה, ואזי יוכל להוסיף "אלף פעמים ככה" גם בהשפעה על הזולת, לראות שסביבתו תהיה סביבה של תורה ביראת שמים,
שזהו מהענינים הנדרשים כדי "לעשות לו ית' דירה בתחתונים", בקרוב, ע"י משיח צדקנו.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 91 – 88)
¯
בשעה שתובעים מיהודי שיעסוק בהפצת היהדות, שיפעל על יהודי בנוגע לקיום המצוות בפועל, והוא עונה שהוא חס על זמנו, ורצונו לנצל את הזמן טוב יותר ולעסוק עם עצמו, לעלות ב"שער הנו"ן" –
עליו לדעת, שמה שתובעים ממנו "לרפאות" את הזולת, מדובר במחלה שמחוייבים לרפאותה, משא"כ מה שברצנו לעסוק עם עצמו, זהו דבר נכון, אבל הוא רשות לגבי החוב המוטל עליו לגבי הזולת. ועל דרך לשון הגמרא, שלגבי חובה הרי זה רשות, ולגבי רשות הרי זה מצוה.
במצוות מעשיות כל ישראל שוים, שזהו דבר ששייך לכל אחד. מצוות התורה, דקדוק קל של דברי סופרים – גם המאוחרים יותר, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" – שייכים לכל ישראל. אבל בעניני הידורים – ישנם ענינים שלא הכל אוחזים בהם.
ואם אדם "נתפס" לענין זה – יתכן לפעמים שהדבר מגיע מצד היצר הרע, שכדאי לו שיעשה ענין של הידור, אם עי"ז ימעט בענינים שהוא מחוייב לעשותם.
ובהנוגע לפועל: יש לעסוק בדבר שמחוייבים בו – בהשבת אבדה, ואז יתן הקב"ה הצלחה גם בעבודה הפרטית בהנוגע לעצמו, עד לשער הנו"ן.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 102)
¯
ומה שטוען שצריך לעסוק גם בעבודת התשובה, ועניי עירך קודמין כו' – הנה על זה אומרים לו שעי"ז שיתעסק בהפצת היהדות והמעיינות חוצה, הרי זה גופא יהיה הכלי המתאים לפעול שעבודת התשובה שלו תהיה באופן נעלה ביותר.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 102)
"ויחיינו לימים אשר לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' "
בתפלת המנחה מתחילים לקרוא בתורה בפ' אמור – "אמור גו' ואמרת", שעל זה דרשו חז"ל – להזהיר גדולים על הקטנים".
והענין בזה:
בכאו"א מישראל ישנה מעלה שאין בזולתו, ולכן יש צורך באזהרה כפולה ("אמור ואמרת"): א) מבלי הבט על הפחיתות שלו עצמו – על האדם להעניק מהענינים והמעלות שבו לזולתו; ב) מכיון שגם בחבירו ישנן מעלות שאין בו – עליו ללמוד מחבירו ענינים אלו.
וכאשר יהיה סדר ההנהגה באהבת ישראל – נזכה להזמן שבו יקויים היעוד ד"ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 256)
¯
עד שיבוא הזמן שיקויים היעוד "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", "כולם ידעו אותי", ולכן "לא ילמדו עוד איש את רעהו", כיון שכל אחד יקבל מהמקור – שזהו שמצינו שמלך המשיח ילמד תורה עם כל בני ישראל, דלכאורה, איך יהיה בכחו של אחד ללמד לאלף אלפים וריבוא רבבות מישראל ? אלא שזהו לפי שהלימוד יהיה באופן של ראיה, להראות את המהות.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 139)
"כי כולם ידעו אותי וגו' "
בהתוועדות חסידית שנערכה בארץ הקודש ביו"ד שבט, הנה "כטוב לב המלך ביין", התבטא א' המסובים אודות פלוני בן פלוני, שהוא מקנא בהתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים" שזכה ללמוד חסידות. והיינו, שבהיותו ב"עולם האמת" רואה הוא את המעלה של לימוד החסידות, ולכן מקנא הוא בהתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים".
כתוצאה מהתבטאות זו, הרויח הדואר הישראלי סכומים גדולים עבור בולים ... מגיעים מכתבים, אחד אחרי השני, בטענות: כיצד אפשר לומר דבר כזה ?! פלוני בן פלוני היה גדול שבגדולים, פוסק ולמדן, שישב כל ימיו באהלה של תורה – ואיך יתכן לומר שהוא מקנא בקטן שבקטנים שלומד פרק תניא ?!
והמענה על זה – שזוהי גמרא מפורשת במסכת בבא בתרא:
איתא בגמרא "עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק . . כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו".
ובהקדמה – שמהלשון "נכוה מחופתו של חבירו", מוכח, שאין מניחים אותו להכנס לחופתו של חבירו, שהרי אילו היו מכניסים אותו, לא היה נכוה. ולכאורה, כיון שאין מכניסים אותו, למה לו לדחוק את עצמו ולהיות "נכוה" ? ועכצ"ל, שבהיותו בעוה"ז לא ידע את היוקר שבזה, אך בבואו לעוה"ב ובראותו את היוקר שבזה – כדאי לו להכוות, העיקר, לנסות לדחוק את עצמו, אולי יזכה להנות מחופתו של חבירו.
והענין בזה:
כדי לזכות להשכר ד"חופה" לעתיד לבוא – על זה אמרו חז"ל "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו, שלמד ענינים אלו (פנימיות התורה) בהיותו בעוה"ז הגשמי.
אבל אם בהיותו בעוה"ז הגשמי לא למד ענינים אלו, והסיבה לכך – לא בגלל שהיה אנוס ולא היתה לו היכולת ללמדם, אלא בגלל דעה מכוונת, שדעתו לא היתה נוחה ("ער האָט ניט געהאַלטן") מלימוד זה – אזי לעתיד לבוא, בעולם האמת, ששם לא מועילה תשובה [כידוע שתשובה מועילה רק בעוה"ז, שבו נמצא עצמות ומהות א"ס ב"ה] – הרי הוא "נכוה מחופתו של חבירו":
להכניסו בפנים – אי אפשר, כיון שהיה מנגד לכך. ולאידך, אין זה פלא שהנשמה נדחקת להכנס ל"חופה" זו, מקום שבו לומדים פנימיות התורה – כיון שבעולם האמת רואים את האמת שבזה, ואת הנועם עריבות ידידות שיכול להיות מזה.
ונמצא, שזוהי "חופתו של חבירו", ואילו הוא עומד – לא מן הצד, אלא רצונו להכנס בפנים, אבל אי אפשר ליתן לו להכנס בפנים, שלכן "נכוה כו' ", כיון שבהיותו למטה היה מנגד ללימוד זה.
אמנם, כיון שסוכ"ס "לא ידח ממנו נדח" – יש עצה לזה:
הענין ד"נכוה מחופתו כו' " שיהיה לעתיד לבוא – הרי זה רק בהדרגא דגן עדן כו', אבל לאח"ז יהיה הזמן דתחיית המתים.
וכיון שאז יקויים היעוד "כולם ידעו אותי", וידעו היכן נמצאת האמת – אזי יבקשו כולם ממלך המשיח שילמד עמהם פנימיות התורה, ועי"ז יוכל לקבל חלק גם בזה.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 160 – 158)
"כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו' אכי"ר"
ומזה מובן גם בנוגע לחלק התורה שהוא פנימיות התורה – שכדי שיתחילו ללמדה גם אלה שעדיין לא למדוה, הרי ה"ממוצע" שבדבר הו"ע האהבה והקירוב, "גדולה לגימה שמקרבת",
והיינו, שכאשר ישנה תנועה של אהבה וקירוב מצד אחד, מצדו, אל אותם יהודים שעדיין לא לומדים פנימיות התורה, הרי טבע האדם – אפילו טבע שלמטה מטעם ודעת, ששרשו מהטבע שלמעלה מטעם ודעת – ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שנעשה גם הקירוב מצדם.
וקירוב זה מביא להתכלית – שכולם יחד ילמדו את החלק דפנימיות התורה, שעז"נ "דע את אלקי אביך".
וענין זה מהוה הכנה והקדמה לגאולה השלימה, כמ"ש הבעש"ט במכתבו הידוע ע"ד המענה דמשיח מלכא על שאלתו "אימת קאתי מר" – "כשיפוצו מעינותיך חוצה".
וההסברה בזה:
התכלית דענין הגאולה הוא – ש"ישיגו דעת בוראם כו' שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" כמ"ש הרמב"ם).
וכיון שבנוגע לכל ענין של גאולה צריכה להיות הכנה המתאימה בזמן הגלות, הרי ההכנה להענין ד"מלאה הארץ דעה את ה' גו' " הו"ע "יפוצו מעינותיך חוצה", והיינו, שלימוד "דעה את ה' " כפי כח שכלו והשגתו של כאו"א, מהוה הכנה קרובה ל"מלאה הארץ דעה את ה' " מלמעלה למטה, שיהיה בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 131)
¯
כיון שרצונו בקיום היעוד "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אזי גם כאשר נמצאים בחוץ לארץ הרי זה המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו, וגם כאן יכולה להיות עבודת הקרבנות ברוחניות, "את עולותיך ואת שלמיך", העליות שלך על המזבח.
(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 263)
¯
ע"פ דין, הרי "מצוות לאו ליהנות ניתנו". והיינו, שאפילו מצוות שהגוף נהנה מקיומן, מ"מ, כיון שאפשר לקיים מצוות אלו גם בלי הנאה, נכללות גם הם בהדין ד"מצוות לאו ליהנות ניתנו".
וכן הוא בנוגע לשתיית הד' כוסות, שאף שענין זה קשור עם יין גשמי ועם הנאת הגוף, הרי הכוונה בזה צ"ל רק כדי לקרב את ביאת המשיח.
וע"ד שנתבאר בהמאמר בענין "כי ברבים היו עמדי", שכל עבודתו אינה בשביל להמשיך אור בנפשו, אלא בשביל הרבים, כדי להוסיף אלקות בעולם, וכדאיתא בתיקוני זהר "איזהו חסיד המתחסד עם קונו . . לייחדא קב"ה ושכינתיה בתחתונים". והכוונה בזה בפשטות – לפעול על יהודי נוסף שיתקרב ללימוד התורה וקיום המצוות, עד שמזמן לזמן יהיה אצלו גם הענין ד"מעלין בקודש".
והיינו, שכל רצונו של האדם צריך להיות בענין אחד בלבד – שיקויים הענין ד"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", ובשביל זה יש להניח את כל הענינים על הצד, ובלבד שיתקיים הענין ד"לייחדא קב"ה ושכינתיה בתחתונים".
וכשיהיה הרצון לזה באמת, דהיינו שירצה באמת בביאת המשיח (וע"ד מארז"ל "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם"...)
- אזי יצליחו לפעול זאת, כמ"ש "רצון יראיו יעשה".
והדיוק בתיבת "רצון" – שעוד קודם שענין זה ירד ונמשך בהרגש הלב, ואפילו קודם שהונח בחב"ד שבמוחין, ומכ"ש שעדיין לא ירד ונמשך בהלבושים דמחשבה דיבור ומעשה – אעפ"כ, אם רק פעל ענין זה בבחינת הרצון שבו, דהיינו שרצונו באמת שיבוא משיח,
והיינו, שמבלי הבט על כך שאז יצטרך להניח מאחוריו את כל "עסקיו הגדולים" ("זיינע גרויסע געשעפטן") שיש לו בחוץ – לארץ, יחד עם ה"כבוד", ה"מציאות" וה"ישות" ושאר שטותים... אעפ"כ מוכן הוא ורוצה שיבוא משיח, והוא יהיה תלמידו,
- שהרי משיח ילמד תורה עם כל בני ישראל, אפילו עם האבות, שגם הם יהיו תלמידיו, ומכ"ש בנוגע אליו, שהוא למטה מהאבות, בודאי "מתאים" להיות תלמידו של משיח... –
וכוונתו בזה היא בפשטות, בלי שום "פשט'לאַך", אלא פשוט בגשמיות – שיבוא משיח, יהודי שהוא נשמה בגוף, וכמ"ש הרמב"ם שמשיח יהיה "מלך מבית דוד הוגה בתורה . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה כו' " –
הנה בשעה שירצה זאת באמת – אזי אף שענין זה הוא עדיין בבחינת הרצון בלבד, ועדיין לא נמשך במוחין ומדות, ומכ"ש במחשבה דיבור ומעשה, מ"מ, "רצון יראיו יעשה", שיעלה בידו לפעול ענין זה.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 239 – 238)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
כרך ה-לקוטי אמרים מחזור שלישי
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
