בפרשת דברים מתחיל "משנה – תורה". ואף שהתורה היא "תורה אחת", מ"מ, נשתנה משנה – תורה משאר החומשים, בכך שמשנה – תורה נאמר לדור שנכנס לארץ – ישראל, ולכן היה צורך להבטיח ("באַוואָרענען") ענינים מסוימים כו', שקודם לכן לא היה צורך להבטיחם.

החילוק בין דור המדבר לדור שנכנסו לארץ הוא, שדור המדבר היה "דור דיעה" והיו במדריגתו של משה רבינו, שהיתה לו ראיה באלקות. אבל הדור שנכנסו לארץ, שהיתה להם כבר שייכות לגשמיות – במילא היה חסר אצלם בענין הראיה באלקות, ואצלם לא היתה אלא שמיעה כמ"ש "ועתה ישראל שמע וגו' " (שמדריגת הראיה שפעל משה רבינו בדור שנכנסו לארץ לא היה אלא ראיה מרחוק וכו').

החילוק בין ראיה לשמיעה הוא, שכאשר רואים דבר הרי זה בלי גבול, אין בזה שום מצרים והגבלות, דהיינו ששום ענין לא יזיז אותו ממקומו שיתעוררו אצלו ספיקות בדבר, כיון שהוא בעצמו ראה זאת משא"כ שמיעה, כאשר שומעים דבר, הרי אף שבשעת מעשה מתקבל אצלו ("ווערט אָפּגעלייגט ביי אים") הדבר ששומע, מ"מ, ע"י קושיא יתכן שהענין ייסתר אצלו, והרי זה מורה, שגם בשעה שהדבר היה מונח אצלו, היה הענין אצלו באופן מוגבל.

ולכן במשנה – תורה, שנאמר לדור שנכנסו לארץ, שאצלם היתה רק מדריגת השמיעה באלקות – היה צורך לצוותם אודות ענין המסירות – נפש והדומה, שלדור המדבר לא היה צורך לצוות ולהזהיר על כך.

ואעפ"כ, אף שהדור שנכנסו לארץ היו במדריגה תחתונה יותר מדור המדבר – היתה בהם מעלה שלא היתה בדור המדבר. ולכן נאמר בדור המדבר "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו' ", דקאי על שילה וירושלים, לאחרי שכבר נכנסו לארץ – ישראל דוקא.

והטעם הוא, כיון שע"י הירידה גופא, שהתחילו להתעסק עם דברים גשמיים בירידת המדריגות – דוקא עי"ז מתמלאת אמיתית הכוונה, בנין המנוחה והנחלה.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 239)

אע"פ שמשמעות דברי הגמרא שד' ספרים הראשונים יש בהם מעלה יתירה לגבי ספר דברים, מ"מ, יש מעלה בספר זה, שבו נאמר "אלה הדברים אשר דבר משה", וע"ד מ"ש "זכרו תורת משה עבדי", שאע"פ שלפי הפירוש הפשוט ופירוש האמיתי קאי על כל התורה, מ"מ, המפורש בקרא, "תורת משה עבדי", קאי במיוחד על "אלה הדברים אשר דבר משה".

ב"אלה הדברים אשר דבר משה" ישנם כמה הוספות, חידושי דינים והוראות כו', שלא מצינו בד' ספרים הראשונים. ולכאורה: כיון שספר דברים אינו אלא חזרה על דיני התורה שנאמרו לפנ"ז, כיצד יש בזה חידושים ?

אך הענין הוא, שזוהי מעלת ה"סך – הכל" – שזהו ענינו של ספר דברים שהוא ה"סך – הכל" של כל התורה:

ב"סך – הכל" ישנה הנקודה של כל הענינים, ואף שאין בזה חידוש, שהרי הכל נלקח ממה שיש כבר לפני כן, מ"מ, יש ענינים שלפני כן היו באופן אחר, וכאשר נעשה ה"סך – הכל" מתגלה מה שלא היה ניכר לפני כן.

וע"ד המעלה שבספירה היותר אחרונה, שבה כלולים כל הספירות שלפנ"ז – שלאמיתו של דבר מושרשת היא ומגעת למקום שלמעלה מכל הספירות.

וזהו ענין "אלה הדברים אשר דבר משה" – דאף שענינים אלו נלקחו מהספרים שלפנ"ז, וא"כ יכול מישהו לחשוב: לשם מה זקוק אני להוראותיו של משה, יכולני ליקח את הדברים מהיכן שמשה לקחם ? – על כך אומרים לו: לא תוכל לבדך לגלות את הדברים, כי אם משה רבינו – "אלה הדברים אשר דבר משה".

וענין זה גופא שמשה לוקח את ה"סך – הכל" מהספרים שלפנ"ז – הנה גם זה ניתן למשה מסיני, והיינו, שכשם שעניני התורה עצמם כפי שהם כלולים בהעלם ניתנו למשה מסיני, כמו"כ גם הגילוי שנתגלה ב"משנה תורה" ניתן למשה מסיני,

ומי שמכחיש ח"ו ואומר על אות אחת ב"משנה תורה" שלא ניתנה למשה מסיני – הרי זה כופר בתורה, כפסק הרמב"ם.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 131)

"שיזכור תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל"

ואדרבה – יש עילוי "בזמן הזה" לגבי המעמד ומצב "בימים ההם":

בימים ההם – היה צורך בהסרת הטבעת של אחשורוש ונתינתה להמן כדי לעורר את בנ"י לתנועה של מס"נ, כדברי הגמרא "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב".

ואילו בזמן הזה – בכחו של יהודי לעמוד בתנועה של מס"נ בהיותו במעמד ומצב שהקב"ה נותן לו כל צרכיו בהרחבה, בני חיי ומזוני רויחי, ואעפ"כ, בראותו שהיצה"ר משחק עמו... הנה גם בהיותו באמצע עניניו, באכילתו ובשתייתו, בלכתו ברחוב, בהיותו על משרתו ("אויף זיין דזשאַבּ" – בלשון המדינה), במשרדו, כשמתעסק אפילו עם אינו – יהודי – יכול הוא להזכר ("זיך אַ כאַפּ טאָן") לפתע ש"אין עוד מלבדו", ולהעמיד את עצמו בתנועה של מס"נ בפועל, היינו, שמוכן ומזומן בפועל, עד לדרגא הכי תחתונה דפועל, שלא לעבור אפילו על דקדוק קל של דברי סופרים, ולקיים רצון הקב"ה בכל הפרטים – אף שלפני רגע אחד דיבר בענין של מסחר, או ענין אחר הקשור עם המשרה שעוסק בה.

ואין זה פלא אצלו כלל, היתכן שבזמן רגיל ובמקום רגיל יעמוד בהתעוררות כזו של מס"נ כפי שעומד יהודי ביוהכ"פ – כיון שזוהי הנתינת – כח דפורים שהוא נעלה יותר מיוהכ"פ, כדאיתא בתקו"ז (ומבואר בחסידות) שיום הכפורים הוא "כפורים" בכ"ף הדמיון, היינו, שתנועת המס"נ דיוהכ"פ אינה אלא בכ"ף הדמיון לגבי תנועת המס"נ דפורים, בהיותו במעמד ומצב שאין לו עינויים (כביוהכ"פ), ולא זו בלבד שמותר לו לאכול ולשתות, אלא אדרבה, מצוה לאכול ולשתות, ויש לו כל צרכיו בהרחבה באופן שמספיק לא רק עבורו, אלא גם עבור חבירו, "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", ואעפ"כ עומד הוא בתנועה של מס"נ; ועד"ז היא מעלת המס"נ בזמן הזה – במעמד ומצב של הרחבה, בני חיי ומזוני רויחי.

ענין המס"נ הוא לא רק בזמן ומצב מיוחד שדורש מסירת הנפש והגוף כפשוטם, שאז מתעוררת הנקודה הפנימית שבכאו"א מישראל לעמוד בתנועה של מס"נ אפילו ביום חול ובענין של חול, אלא – כפי שנאמר במגילה: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם גו' בכל דור ודור", "וישלח ספרים גו' " "האגרת הזאת", ו"אגרת הפורים הזאת השנית", ובנ"י קבלו את בקשתה של אסתר "כתבוני לדורות", היינו, ש"כתבו" בכאו"א מישראל בפנימיות, שיהיה בכחו של כאו"א מישראל, אנשים ונשים נער וזקן, להתעלות למעלה מן המקום ולמעלה מן הזמן, ולעמוד בתנועה של מס"נ בפועל – גם בזמן שאינו יוהכ"פ בעת נעילה, ואפילו לא שבת ויו"ט, ובמקום שאינו בית – כנסת או ישיבה, אלא בלכתו ברחוב, או בשעת אכילתו ושתייתו, "בכל דרכיך".

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 305 – 304)

יום ב (כ שבט)

פרק כו

"כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם"

כאשר אדם הולך בדרך שיש בה אבני נגף ומכשולות, אזי בידעו שיש בכחו לעבור את הדרך, ויתירה מזה, שסוכ"ס יעבור את הדרך ויגיע למחוז חפצו – הנה ידיעה זו נותנת לו עידוד וחיזוק לעבור את הדרך בהקדם ובשמחה.

וכמו כן ברוחניות – שהידיעה שיש לו את הכחות הדרושים לעבודה, ושסוכ"ס יצליח להשלים ולמלא את העבודה, מהוה תוספת כח להתגבר על כל המניעות ולעבוד עבודתו בהקדם, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שאדם פיקח אינו דוחה עשייתו לאחרי זמן, וגם לעבוד עבודתו בשמחה.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 326)

טבע האדם שכאשר עושה דבר מסויים בשמחה, אזי העשיה היא בזריזות, וגם בהצלחה.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 336)

ובכלל – צריכה להיות העבודה בשמחה, וכפי שנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר "גין מיט אַ מאַרש" (לילך עם שיר של נצחון).

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 141)

ישנו פתגם מא' מתלמידי הרה"צ מלובלין (הם היו גדולי ישראל ("גרויסע אידן")) – שהיום הוא יום ההילולא שלו – על הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון גו' אז יאמרו בגוים וגו' ":

"אז, בביאת משיח במהרה בימינו, "יאמרו בגוים", ישאלו הגוים, "הגדיל ה' לעשות עם אלה", מה זה שהגדיל ד' לעשות עם ישראל שהם במדריגה גדולה כל כך. וישיבו אותם ישראל: "הגדיל ה' לעשות עמנו", מה שהגדיל לעשות עמנו הוא, מפני ש"היינו שמחים" על כל הבא עלינו".

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) זהו אמנם פתגם של חסידות פולין ("אַ פּוילישער וואָרט"), אבל זהו פתגם אמיתי. – צריכים איפוא לנצל זאת !...

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 51)

במשך הזמן הקצר שעדיין נותר להיות בגלות – עובד יהודי עבודתו מתוך שמחה ("היינו שמחים"), שעי"ז נעשית העבודה קלה יותר ("נעשה קל ללכת"), כיון שהשמחה תבטל את כל הגדרים וההעלמות, ויהיה ביכלתו למלא את רצון הבורא.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 86)

ענין השמחה בא לאדם עי"ז שמרגיש שיש לו דבר – מה, שניתוסף אצלו דבר – מה, וככל שהדבר שקיבל גדול יותר, גדולה שמחתו יותר.

ובשעה שמתבונן שנברא הוא מוגבל, ואעפ"כ נתן לו הקב"ה את האפשרות שע"י קיום המצוות יתחבר עם הבורא, שזוהי העליה הגדולה ביותר האפשרית – שהרי כל עילוי שהאדם ישער לעצמו, הוא עדיין דבר מוגבל, ואינו מגיע כלל להעילוי של ההתקשרות עם הבורא הבלתי בעל גבול. ומכיון שזהו הדבר הגדול ביותר שמקבל – במילא נעשית עי"ז השמחה הגדולה ביותר.

יתירה מזו: אפילו אם פעם נכשל ועשה ענין שהוא היפך ממה שציווה הקב"ה, הנה בשעה שמתבונן ובא לידי הכרה, שמבלי הבט על כך שנכשל פעם ועשה היפך ציווי השם, אעפ"כ נתן לו הקב"ה את האפשרות לעשות תשובה, שעי"ז נעשה רצוי להקב"ה כקודם החטא, עד שנעשה לו כזכיות, כאילו עשה מצוה – אזי, יחד עם הרגש המרירות שישנו בשעת התשובה, יחד עם זה ישנה ג"כ השמחה הגדולה ביותר מזה שעושה תשובה ונעשה מרוצה להקב"ה.

ובמילא נמצא, שתמיד, בכל זמן, יכול אדם להיות במצב של שמחה, דממה נפשך: בשעה שממלא מה שהקב"ה דורש ממנו – צריך הוא להיות בשמחה מקיום המצוה; ואם נכשל, ו"תופס את עצמו" (כאַפּט זיך") בכך שנכשל, ומתחיל להתחרט – עליו להיות בשמחה מזה שביכלתו לעשות תשובה ולתקן.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 203)

הרבי אומר שנקל יותר לנצח במלחמה כאשר הולכים עם "מאַרש" שמח – ינגנו עתה ניגון שמח.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 59)

"ומקרא מלא דבר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו' ונודע לכל פי' האר"י ז"ל על פסוק זה"

ובאמת הנה הגילוי שע"י המצוות הוא למעלה יותר מהגילוי שבג"ע, וכמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כל הוא העמוד המחבר את געה"ת וגעה"ע, כמ"ש כי כל בשמים ובארץ, ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא. ומ"ש מרוב כל, לפי שיש ריבוי מדריגות בג"ע, דהגם שבספרים נזכר רק געה"ת וגעה"ע, הנה זהו רק בכללות, אבל בפרטיות יש ריבוי מדריגות לאין קץ, וכמ"ש ילכו מחיל אל חיל. אמנם העבודה בשמחה ובטוב לבב היא נעלית יותר מרוב כל, שהיא למעלה מכל המדריגות שבג"ע, גם המדריגות היותר נעלות שבג"ע. דהנה, התענוג שבג"ע הוא תענוג נפלא ועצום, אפילו בגעה"ת, ומכ"ש בגעה"ע, שהרי התענוג שבגעה"ת הוא בריחוק שבאין ערוך להתענוג שבגעה"ע, וכן גם בשאר המדריגות שבג"ע שהם בריחוק שבאין ערוך זל"ז, וכמארז"ל שכאו"א נכוה מחופתו של חבירו, והרי ענין הכויה מורה על הריחוק באין ערוך שביניהם. והיינו, דכשם שתענוגי עוה"ז אין להם ערך להתענוג דג"ע, שלכן אמרו מוטב דלדייניה וליתי לעלמא דאתי, דאף שיסורי גיהנם הם יסורים גדולים ביותר, וכמ"ש באגה"ת בשם הרמב"ן שאפילו יסורים של איוב ע' שנה אין להם ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהנם, ומ"מ כדאי כל יסורי גיהנם, אפילו כמו אחר שהיה כמה וכמה שנים בגיהנם, בשביל ליתי לעלמא דאתי, אפילו לגעה"ת, שמזה מובן גודל ריחוק הערך דתענוגי עוה"ז להתענוג דגעה"ת, הנה כמו"כ גם בג"ע גופא הרי מדריגה אחת היא באין ערוך למדריגה השנית, ולכן כאו"א נכוה מחופתו של חבירו, שענין הכויה הוא דוקא כאשר אין לו שייכות כלל לענין זה. ולאחרי כל העילוי וההפלאה דג"ע, הנה הענין דקיום המצוות הוא נעלה יותר, שזהו אומרו עבדת גו' מרוב כל, שהמצוות הם נעלים יותר מהג"ע, וע"י קיום המצוות בשמחה עושים את הג"ע.

(סה"מ תשי"ח עמ' קעו)

וזהו ג"כ ענין מעלת שמחה של מצוה, דהיינו השמחה בעצם מעשה המצוה, לפי שע"י המצוות תופסים בהעצמות ממש, ולכן עז"נ שם נשמחה בו, בו בעצמותו.

(סה"מ תשי"ח עמ' רח)

היוצא מכל האמור – שעבודת ה' צריכה להיות באופן תמידי, במשך כל כ"ד שעות המעל"ע, כי, רק כשהעבודה היא באופן תמידי יכול האדם לקבל חיות, כנ"ל שבענין החיות אי אפשר שיהיה הפסק.

וכיון שהענין ד"עבדו את הוי' " צ"ל באופן תמידי, ו"עבדו את הוי' " צ"ל "בשמחה" – הרי מובן, שגם ענין השמחה צ"ל באופן תמידי.

והיינו, שמצד זה שהוא יהודי, ועומד בתנועה של דביקות באלקות, ומצד זה הרי הוא חי – מזה לבד צריך להיות בשמחה גדולה ביותר.

וכידוע הסיפור אודות הרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשוב, שפעם ראוהו יוצא בריקוד בבית הכנסת לפני תפילת שחרית, ושאלוהו: לשמחה מה זו עושה ? מה פשר השמחה עתה – לפני התפלה ולפני כל שאר הענינים ? והשיב ר' לוי יצחק, שבאמרו זה עתה את ברכות השחר – כפי שנוהגים אצלם לומר את ברכות השחר בבית הכנסת – והגיע לברכת "שלא עשני גוי", התבונן עד כמה מאושר הוא, שהרי היה יכול להיות באופן אחר ח"ו, ואעפ"כ "לא עשני גוי" ! וא"כ, כמה מאושר הוא שזכה בענין שלא התייגע עבורו כלל, שזוהי שמחה גדולה ביותר, כמי שזוכה בהון עתק שלא עמל ויגע בו כלל.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 48)

יעזור השי"ת לכולנו, לכל אחד מאתנו עם כל בני ביתו, בתוך כלל ישראל, אשר, מ"ראש השנה לחסידות" – שדורשת את ענין השמחה בעבודת ה', כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה", ובמילא שמחה בכל עניני העבודה, "בכל דרכיך" – תומשך השמחה הן בעניני תורה ותפלה וקיום המצוות ("שמים") והן בעניני הרשות ("בריות"), וכו'.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 159)

וכאשר עניני העבודה (בא' מג' הקוים דתורה עבודה וגמילות חסדים) נעשים באופן של שמחה, אזי זוכים גם לה"שכר מצוה" באופן של פריצת גדר – למעלה מהגבלת הטבע.

כלומר: מצד סדר הבריאה – הרי "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז), דהיינו שהנהגת העולם היא ע"פ טבע. אמנם, ע"י קיום המצוות בשמחה – פועלים התומ"צ שבנ"י זוכים לכל הענינים באופן שלמעלה מהטבע, כמ"ש (ר"פ בחוקותי) "אם בחוקותי תלכו וגו' " – "עד שנעשו חטים ככליות וכו' " (תענית כג, רע"א. וש"נ). והיינו שבטבע למטה נמשכו ענינים שהם למעלה מגדרי הטבע, שזהו"ע של פריצת הגדר (מהנחה בלתי מוגה).

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 56 הערה 28)

ומה גם שאפילו עבודת התשובה יכולים וצריכים לעשותה מתוך שמחה דוקא (ענינו של שמח"ת) – כפס"ד הרמב"ם בנוגע לכל המצוות: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה . . עבודה גדולה היא", ומזה מובן שגם עבודת התשובה צריכה להיות מתוך שמחה – שמחה שזכה לקיים מצות הבורא (כפי שמצינו בזהר שתשובה נכללת במנין המצוות), ועאכו"כ מצוה גדולה כמו מצות התשובה שעל ידה נעשה התיקון דכל עניני התומ"צ (כמבואר בחסידות),

ויתירה מזה – שהשמחה שבעבודת התשובה היא לא רק שמחה צדדית שזכה לקיים מצות הבורא (כבכל המצוות), אלא השמחה היא מענינה של התשובה עצמה – שהשמחה היא מצד זה שע"י התשובה ביכלתו לעשות אפילו מ"זדונות", "שגגות", ועד ל"זכיות", שעי"ז מתעלה לדרגא נעלית יותר אפילו מדרגת צדיקים גמורים.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 171)

כמדובר בהמאמר, תכלית הכוונה היא לפעול את הענין ד"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שיהיה להקב"ה דירה כאן למטה. וכשם שהאדם הדר בדירה, נמצא הוא בדירה בכל עצמותו ("מיט זיין גאַנצן וועזן"), כך הוא גם הפירוש ד"דירה בתחתונים", שהקב"ה יהיה למטה בכל עצמותו ומהותו יתברך.

כתיב "עוז וחדוה במקומו", שבמקום בו נמצא הקב"ה ישנה שמחה. ובמילא, כדי שיהיה "דירה בתחתונים", בהכרח שיהיה "עוז וחדוה", ואז יוכל להיות מקומו ודירתו יתברך.

ובזה יובן שצריכים להיות תמיד בשמחה. אפילו בזמנים שעליהם נאמר "ממעטין" – גם אז צריכים להיות בשמחה, במידה ידועה, מכיון ש"דירה לו יתברך" בהכרח לעשות תמיד, בכל רגע ורגע, שהרי "זה כל האדם", "אני (לא נבראתי (אלא) לשמש את קוני", ובמילא מוטל החיוב להיות תמיד, בכל רגע, בשמחה.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 98)

קיום כל המצוות צריך להיות בשמחה, כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה", ובפרט כאשר מדובר אודות קיום מצות התשובה, שהיא למעלה מכל המצוות, ולכן בכחה לתקן ולהשלים את כללות העבודה דקיום התומ"צ – הרי קיום מצוה נעלית כזו צריך להיות בשמחה גדולה ביותר.

ונוסף לזה – ישנו עילוי מיוחד בענין השמחה דתשובה עילאה, בתשובה תתאה נרגש הענין ד"בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא כו' ", משא"כ בתשובה עילאה נרגש הענין ד"חדוא תקיעא בליבאי", וכמ"ש "תשמיעני ששון ושמחה גו' ".

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 27)

יום ג (כא שבט)

"ואפי' בני חיי ומזוני"

כאשר יש חסרון בענין של פרנסה ובריאות, היינו שחסר בההשפעה מלמעלה בג' הענינים דבני חיי ומזוני, שבהם נכלל כללות הצטרכות האדם, הרי זה פועל בו שבירה וביטול מהותו.

(סה"מ תשי"ח עמ' קנד)

על א' אמר: אילו הייתי יכול לפעול עליו שיפסיק לחשוב אודות בעיותיו המשפחתיות, וישכח מהם לגמרי, ובמקום זה, להזכר שלמד כו"כ שנים ב"תומכי תמימים", ובמילא, הגיע להזמן שיתחיל לחשוב אודות העמדת תלמידים – לאו דוקא גאונים בנגלה, אבל לכל הפחות חסידים פשוטים שלומדים חסידות ,ולכל הפחות מתנהגים בדרכי החסידות – היה זה תועלת עבורו ועבור משפחתו גם בנוגע לעניני בריאות בגשמיות !

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 162 הערה 195)

"מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו' ופירשו בגמ' לקבולי בשמחה וכו' "

בשלשה מקומות בתניא מבוארת העצה ליסורים: פעם אחת – בחלק ראשון דתניא, וב' פעמים – באגרת הקודש.

בחלק ראשון דתניא איתא, שהעצה ליסורים היא "לקבולי בשמחה", שעי"ז יזכה שלעתיד לבוא יומשך בטוב הנראה והנגלה.

אבל, הרי זהו ענין שצריכים להמתין להזמן דלעתיד לבוא.

באגרת הקודש במקום אחד נותן עצה "לפשפש במעשיו", ולהתבונן בכך שהמלך הגדול רוחץ צואת בנו יחידו, כמ"ש "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון גו' ", שענין זה הרי הוא בא מצד האהבה רבה שלמעלה, וע"י ההתבוננות "כמים הפנים אל פנים" יעורר את האהבה בעצמו להקב"ה, ועי"ז ימשיך למעלה, שהאהבה תהי' אהבה מגולה, ובמילא תומשך גם למטה בטוב הנראה והנגלה.

עצה זו, אף שאמנם אין צורך לחכות להמתין להזמן דלעתיד, ואפשר שיהיה לו טוב הנראה והנגלה גם עתה, אבל לזה יש צורך בהתבוננות והתעוררות אהבת הוי' וכו'.

במקום אחר באגרת הקודש נותן עצה לידע שזהו ענין של נסיונות, שמנסים את האדם אם יש לו רצון בעניני עולם הזה וחיי הגוף. ועי"ז שעומד בנסיון הרי זה נמשך בטוב הנראה והנגלה.

המעלה בעצה זו היא, שאין צורך להמתין על התעוררות האהבה וכו', ועד אז לסבול יסורים חס – ושלום, אלא מיד כשעומדים בנסיון – נפטרים מהיסורים. ועוד מעלה בזה, שדי גם במעט יסורים, שהרי גם במעט יכולים לנסותו, ומיד כשרואים שאינו מתפעל מזה – נוטלים זאת ממנו.

אבל אעפ"כ, הרי כאן יש צורך לעמוד בנסיון.

אבל המעלה דרשב"י ופנימיות התורה היא – שנפטרים מכל הענינים הנ"ל; אין צורך להמתין להזמן דלעתיד, לא על התעוררות האהבה וכו', ולא העמידה בנסיון, אלא מצד פנימיות התורה מפרשים, מיד, ומגלים כל ענין, בטוב הנראה והנגלה.

וכן הוא גם עתה:

בשעה שישנו ענין שמקשים עליו למה עשה ה' ככה, "תחת מה עשה הוי' אלקים לנו את כל אלה", "מה חרי האף הגדול הזה", הרי ישנם כל העצות הנ"ל, ובהסדר דמלמטה למעלה:

תחלה ישנה העצה ד"לקבולי בשמחה", שיאמין ויהיה סבור באמת שלאמיתו של דבר זהו טוב, אלא שזהו הטוב דבחינת י-ה, ומכיון שהוא נמצא עדיין בבחינת ו-ה – "והנגלות לנו ולבנינו" – אינו יכול לקבלו, ועי"ז יזכה לראות לעתיד הטוב שבזה; לאחרי זה – ישנה העצה דאהבה רבה, ולאחרי זה – העצה לעמוד בנסיון.

ועד שבא למעמד ומצב שמצד הענין דפנימיות התורה רואה מיד שזהו טוב הנראה והנגלה – שהרי "התורה היא נצחית" כל זמן שישראל ילמדו אותה (שענין זה ישנו תמיד), ובכלל זה גם דברי הגמרא הנ"ל במסכת מועד קטן, שבכח פנימיות התורה רואים מיד שזהו טוב הנראה והנגלה.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 286 – 285)

"כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר"

כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לומר תמיד "לשנה טובה ומתוקה".

והענין בזה:

"(שנה) טובה" כשלעצמה – הרי זה כבר טוב, ומהי ההוספה ד"מתוקה" ?

והביאור בזה – שהפירוש ד"מתוקה" הוא להמתיק ולהפוך את הענינים שבגלוי הם לא טוב, שגם הם יהיו טוב.

והיינו, שכל הענינים שבשנה החולפת לא היו בטוב הנראה והנגלה ("ניט ווי ס'האָט זיך געוואָלט") – דאף שזהו אמנם "טוב", מ"מ, הרי זה בחינת חסדים המכוסים דעלמא דאתכסייא – יהפכו בשנה הבאה להיות בטוב הנראה והנגלה, שגם עיני בשר יראו שהם טוב.

והענין בזה – שגם בחינת חסדים המכוסים דעלמא דאתכסייא, הטוב הנעלם שלמעלה מהשתלשלות, יומשך בגילוי, שהרי מצד האור שלמעלה מהשתלשלות אין שום הגבלות, ולכן הרי הוא פורץ כל הגדרים, ונמשך טוב בלי גבול, בטוב הנראה והנגלה.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 266)

בלקוטי תורה דפרשתנו מבואר, שכל עניני התוכחה הם באמת ברכות (לדוגמא: "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" – פירושו שכל עשר כחות הנפש ישתתפו באפיה בתנור ובחמימות הבאה מהתבוננות ב"אחד") – אלא שלהיותן ברכות נעלות ביותר, אין ביכלתן לבוא בגילוי, ולכן נאמרו באופן זה.

הצמח – צדק מביא שם בהגהה, שזהו גם הפשט בסיפור הגמרא, שרבי שמעון בן יוחאי שלח את בנו אל רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים שיברכוהו. כשבא אל ר' שמעון, מסר לו מה שאמרו לו, והתאונן שלכאורה הם ענינים שהם ההיפך מברכות, אמר לו ר' שמעון שבאמת "הנך כולהו ברכתא נינהו", ופירש לו את כל הברכות.

ולכאורה, מדוע אמנם בירכוהו בלשון שאפשר לפרשו באופן אחר ? – אומר על כך המהרש"א שהיה זה "לחדודי". והצמח – צדק אומר ש"יותר נראה כפשוטן, לפי שהברכה באופן זה היא מבחינת סתום".

לכאורה, כיון שהם ברכות נעלות שבהכרח שיבואו בהעלם, איך הי' יכול ר' שמעון בן יוחאי לפרשם בגלוי ?

ויובן ע"פ המבואר בתניא שיסורים הם טוב מעלמא דאתכסיא, בחי' י-ה, ולכן נמשכים למטה עתה ב"בחי' צל ולא אורה וטובה נראית". ועי"ז שמקבלים את היסורים בשמחה, זוכים להענין ד"כצאת השמש בגבורתו", שיהי' לעתיד, שאז יומשך בטוב הנראה והנגלה.

הנשמות שענינם הוא לגלות פנימיות התורה – אצלם גם עתה מאיר הגילוי דלעתיד. ולכן רשב"י, שענינו הי' לגלות פנימיות התורה, הי' ביכלתו לפרש את הברכות בגילוי, דמכיון שאצלו האיר כבר הענין ד"כצאת השמש בגבורתו", ראה כבר עתה את הברכות שבזה.

ולכן בא פירוש התוכחה כברכות – בחסידות דוקא, שמביאה פנימיות התורה בגילוי.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 285 – 284)

"ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא שהיא יציאת חמה מנרתקה שהיא מכוסה בו בעוה"ז ולעתיד תתגלה מכסויה"

אך הענין הוא כמו שמבאר אדמו"ר האמצעי ע"פ הללו את הוי' מן השמים הללוהו במרומים גו' הללו את הוי' מן הארץ גו' החיה וכל בהמה וגו', שכל פרטי הנבראים בשמים וארץ עד למטה מטה מהללים לשם הוי', דלכאורה אינו מובן, איך שייך שהנבראים שהתהוותם משם אלקים, יהללו את שם הוי'. בשלמא אמירת קדוש קדוש קדוש הוי' (שפירושו מובדל), שייכת גם בנבראים שנתהוו ע"י עשרה מאמרות דשם אלקים, כיון שגם משם אלקים יכולים לבוא להכרה דקדוש הוי', שהוי' הוא קדוש ומובדל. אבל מש"נ בכל פרטי הנבראים הללו את הוי' (ועד שאפילו באוה"ע כתיב הללו את הוי' כל גוים), אינו מובן, איך שייך ההילול דשם הוי' אצל נבראים שהתהוות מציאותם היא משם אלקים. ומבאר בארוכה, ע"פ מ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים, ואיתא בזהר דהוי' ואלקים כולא חד שהוא עיקרא דכולא, ולכן, גם התהוות הנבראים משם אלקים היא באופן שהוי' ואלקים כולא חד, אלא ששם אלקים הוא ע"ד מגן ונרתק לשם הוי', כמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים, אבל, להיותו מגן ונרתק דקדושה, הנה גם על ידו יכול להיות אצל כל הנבראים הענין דהללו את הוי', ועד שהללו את הוי' (גם) כל גוים. אמנם, כל זה הוא בזמן הזה, שרק ע"י העשרה מאמרות דשם אלקים מגיעים לשם הוי', ובמילא ה"ז רק שמש הוי' כמו שהיא בתוך המגן והנרתק דשם אלקים, אבל לעתיד לבוא יהיה החידוש דונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, שהקב"ה מוציא חמה מנרתקה, ששמש הוי' יצא מהמגן ונרתק דשם אלקים, ואז יראו את הגילוי דשם הוי' כמו שהוא מצד עצמו, כי פי הוי' דיבר. וגילוי זה יהיה בכל הנבראים, כמ"ש וראו כל בשר, היינו, לא רק נשמות ומלאכים, אלא כל בשר, ועד לחיות ובהמות למטה, יכירו כי פי הוי' דיבר. וע"ד מ"ש (בהפרות שנשאו את הארון) וישרנה הפרות, שאמרו שירה, ומאי שירה אמרו כו' שירו להוי' שיר חדש, שזוהי השירה דלעתיד לבוא, כדאיתא במדרש שהשיר דלעתיד לבוא, שאז תהיה גאולה שאין אחריה גלות, הוא לשון זכר, שירו להוי' שיר חדש, והרי הגילוי דלעתיד לבוא יהיה באופן דוראו כל בשר, גם בהמות וחיות, כי פי הוי' דיבר, שדיבורו ית' יהיה בתכלית הגילוי.

(סה"מ תשי"ז עמ' קיז, קיח)

יום ד (כב שבט)

"רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו"

כדי שעבודת התשובה תהיה באופן המתאים – צריך האדם לערוך "חשבון צדק" אמיתי, ולדעת מה החסיר בעבודתו לקונו.

ומובן שכדי שה"חשבון צדק" יהיה באופן המתאים – לא מספיק מה שיודע כיצד היתה אופן עבודתו כו', אלא הוא צריך גם להתבונן באופן עבודתו ביחס למצוה המצוות, היינו, התבוננות בגדלותו של הקב"ה שהוא מצוה המצוות.

דהנה, אינו דומה חסרון בשלימות קיום ענין שלא נצטווה בו (אלא עושה זאת מצד חיוב שכלו וכיו"ב), לחסרון בשלימות עבודה שנצטווה בה. ועד"ז מובן שגודל החסרון בענין זה תלוי לפי ערך חשיבותו של המצוה – אם המצוה הוא אדם חשוב, אדם חשוב ביותר וכו', או שהמצוה הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה !

ועפ"ז מובן שכדי שה"חשבון צדק" יהיה באופן המתאים – צריכה להיות עבודת התשובה בד בבד עם התבוננות בגדולת הקב"ה. וע"ד מ"ש בשו"ע שקודם התפלה צריך האדם להתבונן בגדלות הא-ל ובשפלות האדם.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 51)

יום ה (כג שבט)

פרק כז

"לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"

כח המתאוה עצמו, הרי גם כאשר נתלבש בענינים לא טובים, יכול להעלותו מהקליפה ולהפכו לקדושה, והיינו שכח המתאוה אפשר להלבישו בקדושה, ואפשר להלבישו להבדיל בקליפה, כיון שמצד עצמו הוא פשוט, אלא שיש ממוצע המקשרו, והוא כח המסית שמעורר את הכח המתאווה להתאוות תאוה, וע"ד מארז"ל עינא וליבא תרין סרסורי דעבירה נינהו, דכשם שענינו של הסרסור שמקשר ב' דברים, כך הכח המסית הוא הממוצע המקשר את כח המתאוה עם התאוה עד שנולד אצלו הרצון זר, וכמו"כ העין הוא ממוצע בין כח המתאוה לחמדת הלב, שע"י ראיית העין מתעורר באהבה ורצון כו', וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', ואמרו רז"ל העין רואה ואז הלב חומד, והיינו מפני שבראיה יש התלבשות התענוג, וע"י התענוג שיש לו בהדבר הרי הוא מתעורר להתאוות לזה. ולכן אנו רואים בשני בנ"א שא' מהם רואה דבר תאוה ומתעורר לזה והשני רואה ואינו מתעורר לזה כלל, כי, אף שלשניהם יש כח המתאוה, הרי כח המתאוה הוא פשוט, אלא שיש הממוצע המקשרו, והוא התענוג, ולכן זה שהיה לו תענוג בדבר הזה, הנה בראותו את הדבר תאוה, נתעורר לזה, משא"כ השני כו'. וכיון שכח המתאוה הוא פשוט, לכן גם בהתלבשותו בהענינים לא טובים אפשר להוציאו משם ולהפכו לקדושה, לאהבת הוי', וכמ"ש ואהבת גו' בכל לבבך, ודרשו רז"ל בשני יצריך, ביצ"ט ויצה"ר, והיינו שיפעול שגם היצה"ר ישוב לאהבת הוי'.

(סה"מ תשי"ח עמ' קנא)

איתא בגמרא "עיר קטנה זה הגוף", ויש בה שבעה שערים, שהם ב' העינים וב' האזנים וכו', ולהיותם "סרסורי דחטאה", צריך להעמיד עליהם "שופטים ושוטרים", להיות עוצם את עיניו ואוטם את אזניו ובולם פיו, ועד"ז בנוגע לריח – שזהו"ע "ושפטו את העם משפט צדק".

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 216)

"וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה"

בעבודת הצדיקים יש הגבלה, שישנו חילוק בין מצוות עשה ומצוות לא תעשה, שע"י מ"ע שהו"ע הכלים ממשיכים רק האורות השייכים להכלים, והאורות שלמעלה מהכלים אי אפשר להמשיכם כי אם ע"י מל"ת שהו"ע שלילת הכלים, אבל להמשיך אורות אלו בכלים אי אפשר, לפי שהם אורות שלמעלה מהכלים.

(סה"מ תשי"ח עמ' יא)

ענין המצוות הוא כדי להמשיך אלקות. ומכיון שבאלקות יש ב' בחינות: ממלא כל עלמין, אור המתלבש בעולמות, וסובב כל עלמין, אור שלמעלה מהתלבשות – לכן יש גם במצוות ב' חלוקות: מצוות עשה ("קום ועשה") ומצוות לא תעשה ("שב ואל תעשה").

מצוות עשה – הם כלים להמשכת אור. כלומר: ענין זה – ענין של פועל ממש, או ענין של השגה – נעשה כלי לאלקות, דהיינו, להאור הממלא כל עלמין;

וכיון שיש צורך להמשיך גם את אור הסובב, שאינו יכול להיות נמשך בכלים – לכן ישנו גם הענין דמצוות לא תעשה, שאינם כלים להמשכת האור, אלא הם רק שוללים את ההעלם והסתר, ובדרך ממילא נמשך האור, ועל ידם נמשך אור הסובב שלמעלה מהתלבשות בכלים (כמבואר בלקו"ת פ' פקודי ובמאמרים שלאח"ז, שע"י מל"ת ממשיכים אותיות י"ה דשם הוי', שהם אורות מקיפים, בחי' סוכ"ע).

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 179)

"ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"

מאחר שאין הנבראים תופסים מקום כלל, איך ימשיכו ע"י עבודתם, אלא שהוא מצד הכריתת ברית שהעבודה דלמטה תמשיך הגילויים מלמעלה.

(סה"מ תשט"ז עמ' רמג)

כל הענינים שנותנים מלמעלה צריכים אתעדל"ת, ובפרט אחרי מ"ת, שהתחדשות דמ"ת היא שכל ההמשכות יהיו בפנימיות ע"י עבודה. ומובן שהעבודה צריכה להיות מעין הענין שנותנים מלמעלה.

(סה"מ תשי"ז עמ' רלז)

הנה ידוע אשר כל ההמשכות נמשכות למטה מטה ע"י מעשה הצדקה, וכמבואר באגה"ק אשר על ידי צדקה וגמילות חסד – "חס דל"ת", "דלית ליה מגרמיה כלום", עי"ז שהוא מחיה רוח שפלים ומשפיע רב חסד, נמשך אליו מלמעלה כל הנצרך לו, כי כל ההמשכות מלמעלה הן בבחינת צדקה מאת השי"ת. וגם זה אשר באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא – הנה אין זה בהכרח ח"ו, אלא שכך עלה ברצונו שזהו ענין הצדקה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 128 – 127)

"וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה (דף קכח) בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבח' אחרא ואסתלקות' דא יתיר מכולא וכו' "

ע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא נמשך יקרא דקוב"ה (גילוי אור) שהוא בכולהו עלמין בשוה, היינו, אור שלמעלה מעולמות, למעלה גם מאור הסובב כל עלמין (כפי ששייך לעולמות בבחינת סובב עכ"פ) שזוהי המשכת עיקר שכינה, ועד באופן נעלה יותר מכמו שהיתה ההמשכה בתחלת הבריאה.

(סה"מ תשי"ז עמ' קז)

כל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו בהעבודה דאתכפיא סט"א דוקא, דכד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, וכפי שפירש כ"ק מו"ח אדמו"ר בההמשך דהסתלקות, שע"י העבודה דאתכפיא סט"א יאיר אור שבכולהו עלמין בשוה.

(סה"מ תשי"ז עמ' רי)

יום ו (כד שבט)

"א' מביטול הס"א לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא ע"י הצדיקים"

כיון שבתחילת הבריאה נבראת הקליפה באופן שהיה שומר ומסייע להפרי, לכן ישנו הכח על כללות ענין העבודה, שישראל ע"י עבודתם יפעלו להיות אתהפכא חשוכא לנהורא, ולפעול ענין האחדות בטורי דפרודא, לעשות מרשות הרבים רשות היחיד ליחידו של עולם.

(סה"מ תשי"ח עמ' עב)

וזהו ורב שלום בניך, א"ת בניך אלא בוניך, שעי"ז שתלמידי חכמים עוסקים בתורה ובפרט בתושבע"פ, בונים הם העולם מתחילתו כמו שהיה בתחילת הבריאה, שענינם של הקליפות הוא לשמור על כל הענינים שבעולם. וזהו ג"כ מה שאמרו חז"ל כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ומבואר בארוכה בלקו"ת ששלום בפמליא של מטה הוא השלום שבין נה"א ובין נה"ב, שמצד עצמם מחולקים הם זמ"ז, כמ"ש ולאום מלאום יאמץ, אבל כאשר עוסק בתורה באופן של שמירה וזהירות כפי שצריך להיות ע"פ תורה, ללא פניות וענינים צדדיים, ועאכו"כ ללא ענינים הפכיים, אזי עושה שלום בפמליא של מטה, שנה"ב נכפף ונתהפך לעשות כרצון נה"א. ועי"ז עושה שלום גם בפמליא של מעלה, והיינו בהשרש דנה"א ונה"ב, ששרשם הוא בהשמות הוי' ואלקים, שגם בשם דאלקים בגימטריא הטבע (שכולל כל עניני הטבע) יהיה הוי' ואלקים כולא חד. וזהו גם ורב שלום, היינו שמבחינת רב, שהו"ע הפירוד, עושים שלום, שהו"ע ההתאחדות דיחידו של עולם, היינו, לכופף ולהפוך את נה"ב לנה"א, שעי"ז כופפים ומהפכים את עניני העולם מפרידו ליחודא ומחשוכא לנהורא.

(סה"מ תשי"ח עמ' עב, עג)

"עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש. וז"ש הכתו' כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה"

וע"ד הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות הצמח צדק (וכן על עוד מרבותינו נשיאינו), שכאשר א' נכנס אליו ליחידות ואמר שלמד ענין פלוני ופלוני, שאלו הצמח צדק: הנך מספר רק על מה שאתה למדת; אבל מה לימדה התורה אותך ?!...

תכלית התורה היא – שהתורה תלמד את האדם, עד שיהיה אפשר לומר עליו "ובתורתו" (כנ"ל סל"ז), דהיינו שהוא והתורה נעשו דבר אחד.

כלומר: אין זה באופן שבשבתו ליד הגמרא נמצא הוא עם אביי ורבא ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל" (כמ"ש בתניא), אבל בשעה שעוזב את הגמרא, נמצא הוא ב"יחוד" גם עם היצר הרע, וכל אשר יאמר לו יעשה ח"ו; זו אינה הכוונה, ו"תורה" שכזו אינה יכולה להצליח.

את ה"יחוד" שבלימוד התורה יש ליטול ולהמשיך על כל היום כולו, ואז נעשית התורה "תבלין" עבור היצר הרע,

ולהעיר, שב"תבלין" לא נוגע הכמות, ולאידך גיסא – תבלין אפילו באלף אינו בטל, כיון שזהו ענינו שכמות קטנה מהפכת את האיכות (לא רק של כמות שהיא בשוה לה, אלא גם) של כמות שהיא שלא בערך גדולה יותר מכמות התבלין. וכמו כן הוא גם בפעולתה של התורה בתור "תבלין", שמהפכת את כל ה"תבשיל", עד שנעשה תבשיל נעים, "מעדנים להשיב הנפש", כמבואר בתניא.

וכפי שממשיך שם בענין "וגם רשע ליום רעה" – "פירוש שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה", כי ע"י תשובה, ואח"כ לימוד התורה כדבעי, אפשר להפוך גם "זדונות", שהם דבר רע ומר, ל"זכיות", מאכל מתוק.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 98)

יום שב"ק (כה שבט)

"לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה והתקדשתם וכו' כשמקדש עצמו במותר לו"

והנה גדולה הג' הוא בחינת וגוי קדוש. וענינו בעבודה הו"ע קדש עצמך במותר לך, בלום פיך מלדבר כו', והיינו שגם בדברים המותרים הוא מקדש את עצמו. והיינו, שענין ממלכת כהנים הוא קיום התומ"צ, אמנם גוי קדוש הוא גם בדברי הרשות. ומובן שההמשכה שע"י העבודה דקדש עצמך במותר לך היא המשכה נעלית יותר מאשר ע"י העבודה דתומ"צ. וזהו מ"ש והייתם לי, שתהיו עסוקים בדברי תורה ולא בדברים אחרים, שגם בדברים המותרים תהיו קדושים. והו"ע הצמצום שמצמצם את עצמו (ער פאַרקוועטשט זיך) בעצם נפשו, והיינו, שבענין קיום התומ"צ העבודה והביטול הם רק בהתפשטות שלו, שהרי הוא עדיין מציאות לעצמו אלא שעוסק בתומ"צ, משא"כ העבודה דקדש עצמך במותר לך היא באופן שהוא בטל לגמרי, והוא הביטול מצד עצם הנפש. וזהו שתהיו עסוקים בדברי תורה ולא בדברים אחרים, שבדברים אחרים הוא בתכלית הצמצום, ובדברי תורה הוא בתכלית המרחב. ועי"ז נעשה יחוד י"ה שלמעלה מיחוד ו"ה, דהנה, יחוד ו"ה נעשה ע"י קיום התומ"צ, דתומ"צ הם בבחינת ו"ה כידוע, וע"י קדש עצמך במותר לך נעשה יחוד י"ה, ובעומק יותר גם בחינת קוצו של יו"ד, והוא בחינת העצמות ממש. והיינו, שבחינת סגולה הוא בהתפשטות האור, ובחינת ממלכת כהנים הוא בעצם האור, אמנם וגוי קדוש הוא בהעצמות ממש, דכיון שהביטול הוא מצד עצם הנפש כנ"ל, לכן עי"ז הוא תופס בהעצמות ממש. ובענין הכתרים הוא כתר הג' שנטל לעצמו, שע"י העבודה נמשך גם בחינת כתר זה. והיינו, דאף שאמרו שנים נתן בראש בניו ואחד נטל לעצמו, הנה באמת נמשך גם הכתר שנטל לעצמו, דמאחר שהוא בביטול לגמרי, הרי אינו שום מציאות לעצמו כלל, וכל ענינו הוא העצמות, וא"כ מגיע גם בבחינת הכתר שנטל לעצמו. וזהו גם מ"ש קדושים תהיו, יכול כמוני (בניחותא), שיכולים להיות גם קדושים כמוני. וזהו ג"כ מ"ש צאינה וראינה גו' בעטרה שעטרה לו אמו, שע"י העבודה דצאינה, אַז ער גייט אַרויס פון זיך לגמרי, הנה עי"ז וראינה בעטרה, בבחינת כתר הג'. והגילוי דבחינה זו יהיה לע"ל, כמארז"ל שעתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, היינו שיאמרו לפניהם ג"פ קדוש, שיתגלה גם בחינת כתר הג'.

ובזה יובן מ"ש בגמרא לא ניתנה מצות פריעה לאברהם אבינו, אלא הלכה למשה מסיני הוא, ויהושע אסמכיה אקרא ושוב מול את בני ישראל שנית (ומ"מ אברהם עצמו קיים מצות פריעה ג"כ אף שלא נצטוה, כמו שקיים כל התורה עד שלא ניתנה). והענין בזה, דהנה באברהם כתיב אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, דבכדי להגיע לבחינת התמימות שהוא גילוי אור הבל"ג הוצרך למילה, דמקודם היה אצלו רק גילוי שם אלקים, ובכדי שיהיה גילוי שם שד"י, שדי באלקותי לכל בריה, והוא גילוי אור הבל"ג, הוצרך למול את עצמו. אך על הפריעה לא נצטוה, כי עור הפריעה הוא עור דק, ואינו מסתיר כ"כ. אבל במ"ת שהיה גילוי שם הוי' שלמעלה משם שד"י, הוצרך להיות גם פריעה, שהו"ע הסרת ערלה הדקה, וכידוע שכל מה שהאור נעלה יותר, הרי גם ערלה דקה מבלבל להגילוי, וע"ד מ"ש וסביביו נשערה מאד, שבצדיקים מדקדק הקב"ה כחוט השערה. ועפ"ז יובן שבשביל הגילוי דלעתיד, שאז יתגלה אור שלמעלה גם משם הוי', דהוי' דעכשיו כאלקים יחשב, צריך להסיר גם עניני היתר, שזוהי העבודה דקדש עצמך במותר לך, שעי"ז יתגלה גם הבחינה למעלה משם הוי', כתר הג'. וכיון שהגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין, לכן גם עכשיו צריכה להיות העבודה דקדש עצמך במותר לך, שעי"ז יתגלה לעתיד שקדושים תהיו, יכול כמוני.

(סה"מ תשי"ז עמ' רמג רמד)

גם בנוגע לגדרים וסייגים שכל יהודי מחוייב להגדיר את עצמו אפילו בדברים המותרים, בכדי שלא לבוא ח"ו לידי איסור, כדאיתא בספרי מוסר, שצריכים להזהר ממאה שערים של היתר כדי לא לבוא לשער אחד של איסור.

והיינו שנוסף על העשה ד"קדושים תהיו וגו' והתקדשתם", "קדש עצמך במותר לך" – הרי זה נכלל גם במ"ש ושמרתם את משמרתי", "עשו משמרת למשמרתי".

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 18, 17)

ע"י ההתבוננות והפשפוש במעשיו כו' – הרי הוא מתנהג באופן דחרטה על העבר וקבלה טובה להבא, היינו, שמתקן ומשלים את החסרון שהיה באופן העבודה שלפנ"ז.

והשלמת החסרון היא גם באופן של שלימות – שזוהי כללות המעלה דעבודת בעלי תשובה לגבי עבודת הצדיקים, היינו, לא זו בלבד שהבעלי תשובה משלימים את החסרון שהיה אצלם בעבר, אלא עבודתם היא באופן נעלה יותר מעבודת הצדיקים, וכמרז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם.

זאת אומרת: מאחר שהשכר דבעלי תשובה הוא נעלה יותר מהשכר דצדיקים (כמובן ממרז"ל הנ"ל), והשכר הוא לפי ערך אופן העבודה – מובן, שגם אופן העבודה דבעלי תשובה הוא נעלה יותר מאופן עבודת הצדיקים.

וכמובן בפשטות שבעבודת הבעל תשובה נדרשת זהירות גדולה יותר מאשר הזהירות הנדרשת בעבודת הצדיק, והרי זהירות יתירה ענינה – קדושה והבדלה כו', כמרז"ל "קדש עצמך במותר לך", ועפ"ז מובן שעבודת הבעל תשובה היא באופן דזהירות וקדושה גדולה יותר מאשר עבודת הצדיק (שאינו זקוק לזהירות גדולה כזו).

ועאכו"כ כאשר עבודתו ב"קדש עצמך במותר לך" היא בנוגע לענינים שגם הוא מותר בהם, ואעפ"כ הנהגתו היא באופן ד"קדש עצמך כו' ".

ועד שהזהירות והקדושה היתירה שבעבודת הבעל תשובה נעשית אצלו לדבר רגיל, היינו, שזוהי דרך עבודתו – כמאמר "הורית דרך תשובה".

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 14)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

כרך ה-לקוטי אמרים מחזור שלישי