ולא זו בלבד שהאותיות דמח"ז ודב"ט הם חסרון מצ"ע, אלא עוד זאת, שהם עושים גרעון בכללות עבודתו. וכמו שפירש הרב המגיד ע"פ לא רגל על לשונו, שהאותיות דמח"ז ודב"ט (לא רק דיבורים אסורים, כמו לה"ר ורכילות, אלא גם אותיות של דב"ט) הם הולכים רכיל ומקטרגים על כל עבודתו, וזהו לא רגל על לשונו, שנזהר שלא יהיו ענינים המקטרגים עליו.

(סה"מ תשי"ח עמ' קיג)

יום ב (כז שבט)

"כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ"

כיון שהנשמה ירדה לגוף ויש לה עסק עם גשמיות, הנה הגם שבאמת הרי זה בשביל לברר את הגשמיות, אבל, המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן. והגם שזהו רק לשעה קלה "ברגע קטן עזבתיך", ואח"כ יצא מזה, אבל, בשעה ורגע זה עכ"פ הרי זו ירידה, שהרי ברגע זה יש לו עסק עם דברים גשמיים וחומריים, ונעשה נפרד מאלקות.

- האמת היא שהפירוד חלילה מאלקות אפילו לזמן קצר הוא רק מצד הרוח שטות, ולולי הרוח שטות, הרי מצד השכל דקדושה, ואפילו מצד שכל סתם, שכל הבריא, אין מקום להתנתק ("אָפּצורייסן זיך") מאלקות אפילו לזמן קצר, שהרי רגע זה הוא אבידה שאינה חוזרת, ובפרט ע"פ המבואר בפרטיות בתניא שרגע זה הו"ע שלמעלה מהזמן. -

ויתירה מזה, שענין זה נוגע גם על הזמן שלאחרי כן – כמבואר שם בתניא, שאם נעשה נפרד עכשיו בגלל שסומך על כך שלאחרי כן יצא ממעמד ומצב זה, הרי זה ענין של "אחטא ואשוב" ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה", וזקוקים להגיע ל"דחק ונכנס".

ובמילא – טוען לבן – "הבנות בנותי והבנים בני": כיון שהנך צריך להגיע ולהתעסק עם גשמיות, הרי עכ"פ לרגע זה – שנוגע גם להבא כנ"ל – מתנתק אתה מאלקות.

זוהי טענת לבן. אבל האמת אינו כן.

כי, כאשר עוסקים בדברים הגשמיים בגלל הכוונה האלקית שיש בזה, שהכוונה היא להיות לו יתברך דירה בתחתונים, ובגלל זה מתעסק עם הענינים התחתונים – אזי אפילו באותו רגע גופא אין זו ירידה אלא עליה,

ועד שאפילו בלעם בעצמו, מיוצאי חלציו של לבן, שהיה "שתום העין", ראה ג"כ ש"מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו".

והענין בזה בעבודת השם:

כאשר באים ליהודי וטוענים, שמצד ירידת הנשמה בגוף צריכים גם ע"פ תורה להתעסק בגשמיות, ופרנסת בני ביתו היא מצוה וחיוב, ובמילא עליו להכין את עצמו לעניני העסק ולעשות הכנות לכך,

ויתירה מזה, תורת החסידות עצמה מבארת ש"וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה" דוקא, והכוונה בזה ללבושי העשיה הגשמית, והיינו, שלא מספיק הלבושים של המזלות העליונים, אלא צריכים גם את הלבושים של עוה"ז הגשמי.

ובמילא, אף שעושה זאת אמנם בשביל הכוונה לעבוד את ה', כיון שע"י עניני העסק הגשמיים יהיה אצלו תוספות בלימוד התורה וקיום המצוות – הרי באותו רגע עכ"פ עוסק הוא בגשמיות, כמו להבדיל אינו – יהודי חס ושלום.

צריכים לדעת שזוהי טענת לבן, "הבנות בנותי והבנים בני", שתוכנה של הטענה היא שהגשמיות של בנ"י שייכת ללבן.

אבל האמת היא, ש"מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". כאשר עושים "מעקה" ל"בית חדש" – כמדובר בשיחת י"ב תמוז, שכאשר יוצאים מדל"ת אמות של תורה ותפלה כדי לעסוק בעניני העולם, עושים "מעקה" – אזי בשעת העסק הגשמי גופא ניכרת ונרגשת ("הערט זיך אָן") הכוונה האלקית שבזה, ובמילא, הנה "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שבכל עניניהם היו בבחינת מרכבה, וכן הוא כל אחד בעת קיום המצוה, וגם – כפי שנתבאר – בכל הענינים שמקיים בהם "בכל דרכיך דעהו".

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 85 – 83)

אומנותו של "בורסקי" היא עיבוד עורות בהמה, והיינו, שכיון שצריך לעשות מעור הבהמה לבוש לאדם – אשר, גם אם אין זה לבוש להראש, וגם לא להגוף, כי אם להרגל, וברגל גופא רק בשביל העקב ומתחת לעקב, הרי זה בכל זאת לבוש לאדם – הרי עור הבהמה כמו שהוא מצד עצמו אינו ראוי להיות לבוש לאדם, אפילו בשביל המדריגה התחתונה שבו. ולכן בהכרח לעבד תחילה את העור, לזככו ולנקותו כו', ובעיקר שלא תהיה קליטת ריח הרע. ומובן, שכאשר מתעסקים בענין זה, לא ימלט שלא ידבק בו משהו.

וכן הוא גם ברוחניות הענינים. וזהו גם ענין "עטיו של נחש" שישנו בכאו"א, והיינו שגם צדיקים גדולים ביותר בהכרח שיודבק בהם משהו מחומריות העולם.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 213)

יהודי מצ"ע אינו שייך לענין של חטא כלל, וגם כאשר נכשל בענין של חטא ח"ו – אין זה חסרון עצמו, אלא זהו דבר שמחוץ הימנו שנדבק אליו. זאת אומרת: היות שהוא נמצא בעוה"ז הגשמי והחומרי, ותפקידו למלא את שליחותו של הקב"ה באופן ד"מילאו את הארץ וכבשוה", היינו, שצריך לעסוק ולפעול בעולם – הנה כאשר מתאבק עם מנוול, עוה"ז הגשמי והחומרי, יתכן שנדבק אצלו משהו מגשמיות וחומריות העולם. ולכן, אע"פ שזהו "חסרון", אין זה חסרון עצמו, כי חסרון זה אינו מצד עצמו, אלא מצד מציאות שמסביבו.

ולכן, אינו נופל ברוחו ח"ו, בידעו שהחסרון הוא דבר שמחוץ הימנו שנדבק בו. אבל לאידך – יודע הוא שתפקידו לתקן חסרון זה ע"י עבודת התשובה, ועד שנעשה "אהוב ונחמד . . לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה כו' " (כנ"ל ס"ד – מדברי הרמב"ם).

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 54)

יום ג (כח שבט)

פרק כט

"אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה"

בכלל, כאשר מדברים ע"ד פרשת "החודש הזה לכם" מדברים ע"ד ענינים משמחים. אבל אעפ"כ, מצינו סיפור בגמרא בענין פרשה זו שהוא באופן דהיפך הטוב.

"רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם (לפרוגיתא – מדינה שיינה משובח, ודיומסית – שם נהר), אימשך בתרייהו (אחר היין והרחיצה), איעקר תלמודיה (נעקר תלמודו ושכחו). כי הדר אתא קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא החודש הזה לכם, אמר החרש היה לבם".

והגע עצמך: ר"א בן ערך היה מגדולי התנאים בימיו, וכמאמר המשנה "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים . . ואלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם". ואעפ"כ, כאשר נמשך אחרי "חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת", פעל עליו הדבר שקרא תמורת "החודש הזה לכם" – "החרש היה לבם".

וביאור הענין:

"החודש הזה לכם" – הו"ע היציאה והגאולה מהמיצר. והיינו, שישנו "מיצר הגרון" שבו "ג' שרי פרעה" המעכבים את ההשפעה מהמוח אל הלב, ו"החודש הזה לכם" הו"ע היציאה ממיצר זה, שתהיה ההמשכה מהמוח אל הלב (כמבואר לעיל בהמאמר).

וכאשר ר"א בן ערך בא לקרוא את הפסוק "החודש הזה לכם", שענינו תכלית הגאולה (כנ"ל) – קרא תמורת זה "החרש היה לבם": חרש – אינו שומע ואינו מדבר (כמ"ש הרמב"ם). והיינו, ש"אינו שומע" אפילו במוח, ובדרך ממילא "אינו מדבר", שהענין אינו נמשך אצלו בהתעוררות הלב, שהו"ע הדיבור. וזהו "החרש היה לבם" – שמכיון שהוא בבחינת "חרש", אין ההשפעה נמשכת מהמוח אל הלב (היפך "החודש הזה לכם", שענינו ההמשכה מהמוח אל הלב, כנ"ל).

והנה, אם "חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת" היו יכולים לפעול אפילו על ר"א בן ערך, שבזמן של תכלית הגילוי ("החודש הזה לכם") קרא "החרש היה לבם" – הרי מובן בפשיטות עד כמה צריכים להזהר בזה אנשים כערכנו.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 176)

"וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש דאמר רב מתיבתא בגן עדן אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו', גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כו' "

כללות ענין הגלות הו"ע הביטול – "מבטשין ליה".

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 82)

וכאשר אינו יכול לפעול השבירה דעמלק ע"י הביטושים, הנה העצה לזה היא עמל תורה (התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים, בחומר ובלבנים, קל וחומר וליבון הלכתא), שע"י העמל שבתורה נעשה שבירת העמל דלעו"ז, וכמארז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח, והיינו שבכדי לפעול השבירה והביטול של העמל דלעו"ז צ"ל עמל תורה, שזהו משכהו לביהמ"ד, ואז אם אבן הוא, היינו שגם אם הוא כמו אבן דומם שאין לו שייכות אל השכל, שזהו"ע קליפת עמלק שהוא למעלה מן השכל כנ"ל, הנה גם אז הוא נימוח ע"י העמל דתורה, וכמו שאנו רואים בגשמיות שכאשר יורדים המים אפילו טיפין טיפין הרי הם פועלים שבירה אפילו באבן, וכמו"כ הנה ע"י העמל תורה (שנמשלה למים) פועלים שבירה אפילו בקליפת עמלק, שזהו העמל דלעו"ז, שלמעלה מן השכל והדעת. וזהו פירוש התקינו כו', לשון תיקון, היינו, שתיקון העמל דלעו"ז הוא ע"י שעבודה של מצרים, שזהו"ע עמל תורה כנ"ל.

(סה"מ תשי"ח עמ' קנו קנז)

"ולב נשבר רוח נשברה היא הס"א"

כאשר נעשה אצלו "לב נשבר ונדכה" – הרי זה כמשל ה"גפן" שכאשר סוחטים ודורכים את הבשר אזי מתגלה ה"יין", וכמו"כ ברוחניות, שע"י "לב נשבר ונדכה" מתגלה ה"יין" ש"משמח אלקים ואנשים".

והיינו שיומשך אלקות בנפשו ובעולם, שזהו הפירוש ד"משמח אלקים ואנשים" – שנעשה שמחה בשם "אלקים", בגימטריא הטבע, עי"ז שנמשך ומאיר בו שם הוי' (דלעילא) שלמעלה מהשתלשלות, ובמילא נעשית גם ההנהגה למטה ("אנשים") באופן של בלי גבול, כמדובר בהמאמר בענין "עושין רצונו של מקום" – "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 155)

"ועל נפש האלהית שבו נאמר נשמה שנתת בי טהורה היא"

הנה חמשה בחינות יש בנשמה, נפש רוח נשמה חיה ויחידה, הנה בחינת נר"נ הם בהתלבשות בהגוף, במוחא לבא וכבדא. ובפרטיות יותר הנה עיקר ההתלבשות הוא בבחינת נפש שבכבד, שמהכבד מתפשט לכל האברים, אמנם בכללות הנה בחינת נר"ן הם בהתלבשות, ובחינת חיה אינה בהתלבשות, כי אם בדרך מקיף בלבד עכ"פ. ועצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, הוא בחינת יחידה, שמצד עצמה אינה שייכת להגוף וענינים גשמיים, כי אם שהיא מוגדרת בלבד בהגוף, ופועלת ע"י המדריגות שלמטה ממנה, בהגוף. וזהו מ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו', דטהורה היא קאי על עצם הנשמה (שלמעלה) שלמעלה מהתלבשות בגוף, ואח"כ הוא בחינת אתה בראתה עד בחינת נפחתה בי, דקאי על הנשמה שבהתלבשות בהגוף.

(סה"מ תשי"ז עמ' ט, י)

יש ב' בחינות בנשמה, כמו שהיא בבחינת אין, וכמו שהיא בבחינת יש. וכמאמר נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי, דבראתה יצרתה נפחתה קאי על הנשמה כמו שהיא בבחינת יש נברא, דלשון בריאה בלה"ק מורה על בריאת יש מאין, וזהו שאתה בראתה קאי על הנשמה כמו שנעשית בבחינת יש נברא, ובחינת טהורה היא שקודם לאתה בראתה, קאי על הנשמה כמו שהיא בבחינת אלקות. והענין בזה, דהנה, גם הנשמה כמו שנעשית בחינת יש נברא היא בעצם מהותה אלקות, שזהו ההפרש בין הנשמות לשאר הנבראים, דכל הנבראים התהוותם אינה באופן שהבורא נעשה נברא, כי אם שהוא מהוה את הנברא, היינו שמציאות הנברא אינו מציאות הבורא, דהגם שאין לך דבר שחוץ ממנו, מ"מ, הנה מציאות הנברא אינו מציאות הבורא, אלא שאינו חוץ ממנו, משא"כ מציאות הנשמות הרי זה מה שהאלקות עצמו נעשה בבחינת מציאות דנשמה. אמנם, אף שגם הנשמה כמו שהיא בבחינת יש היא אלקות, מ"מ, הרי זה באין ערוך לגבי הנשמה כמו שהיא בבחינת אין. ויובן זה ממה שאנו רואים שבאלקות גופא יש ג"כ חילוקי מדריגות, דישנו האלקות שלמעלה מהשתלשלות וישנו האלקות שבהשתלשלות, וב' מדריגות אלו הם חלוקים זמ"ז בתכלית, דהאלקות שלמעלה מהשתלשלות אין בו מדידות והגבלות כלל, שהוא בלי גבול באמת, ומכ"ש שאינו בבחינת מציאות כלל, היינו שאינו גם בסוג המציאות דאור, ומכ"ש שאינו בסוג המציאות דהתלבשות בכלים, משא"כ האלקות שבהשתלשלות הרי יש בו מדידות והגבלות, והוא בבחינת מציאות אור, ועד למציאות האור כפי שבא בהתלבשות בכלים. וכשם שיש הפרש בין ב' הבחינות שבאלקות, בין האלקות דהשתלשלות לגבי האלקות שלמעלה מהשתלשלות, הנה עד"ז יובן גם ובמכ"ש בנשמות, שהנשמות שרשם מהכלים, וירדו למטה בהתלבשות בנה"ב, ועד גם בבחינת תפיסא בנה"ב, הרי בודאי שיש הפרש גדול בין הנשמה כמו שהיא בבחינת יש לגבי הנשמה כמו שהיא בבחינת אין. ובכללות הוא ההפרש בין בחינת נר"נ לבחינת ח"י (כמשנת"ל).

(סה"מ תשי"ח עמ' יב, יג)

בענין ירידת הנשמה למטה בגוף, מצינו שני הפכים:

א) "על כרחך אתה חי", שהחיים דנשמה בגוף הם ענין של כפיה והכרח על הנשמה, כיון שהנשמה – לפני ירידתה למטה בגוף – היא חצובה מתחת כסא הכבוד, וזוהי רק המדריגה התחתונה בנשמה, ויש מדריגה נעלית יותר בנשמה – כפי שהיא בבחינת "טהורה היא", ולמעלה מזה.

כיון שהירידה לעולם היא ירידה גדולה עבור הנשמה, ובפרט ע"פ מה שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה, שלפני ירידת הנשמה למטה מראים לה את גן – עדן וגיהנם, כדי שתדע מה עליה לעשות בעולם – לכן, הרי ירידת הנשמה להחיות גוף היא דבר כפוי על הנשמה; "על כרחך אתה חי".

ב) אבל מאידך גיסא, מבלי הבט על גודל הירידה, הרי דוקא ע"י ירידה זו מגיעה הנשמה למדריגה נעלית יותר מכפי שהיתה קודם לכן, כמאמר הידוע "ירידה לצורך עליה ".

ב' ענינים אלו מרומזים בפסוק "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך":

"מארצך" – פירושו כפי שהנשמה עומדת בבחינת רצון העליון, שהוא למעלה ממ"ש בתניא שהנשמה נמשכת מחכמה עילאה, ש"הוא וחכמתו אחד", כיון שרצון הוא למעלה מחכמה.

- וזהו גם הענין מ"ש בתניא "שכולן מתאימות, ואב אחד לכולנה": "כולן מתאימות" – מצד בחינת הרצון, "ואב אחד לכולנה" – מצד בחינת החכמה. -

"וממולדתך ומבית אביך" – הוא כפי שהנשמה עומדת בספירות חכמה ובינה, שהרי "לידה" היא מ"אב ואם", שחכמה היא "אב" ובינה היא "אם".

"מולדתך" – הוא כפי שהנשמה עומדת בספירת החכמה, ו"בית אביך" – הוא כפי שהנשמה עומדת בספירת הבינה, כיון ש"אב" (כאמור) הוא חכמה, ו"בית אב", בית וכלי ל"אב" – הוא בינה.

ובאופן אחר י"ל: "מולדתך" – כולל ב' הספירות, חכמה ובינה, שהן מולידות; ו"בית אביך" הוא כפי שהנשמה נמצאת בספירת המלכות.

ובאופן למטה יותר: "מארצך", "ממולדתך" ו"מבית אביך" – פירושם בינה, ז"א ונוקבא.

ג' מדריגות הנ"ל בנשמה ישנם גם בסדר העולמות: "מארצך" – כפי שהנשמה עומדת עדיין למעלה מעולם האצילות. "מולדתך" – כפי שהנשמה עומדת בעולם האצילות, כיון ששורש כל הנשמות הוא באצילות, שבאצילות בכלל מאיר חכמה – אות יו"ד דשם הוי'. "בית אביך" – הוא הנשמה כפי שיורדת בעולם הבריאה, ששם מאירה ספירת הבינה, ו"מלכות דאצילות נעשה כתר לבריאה".

וזהו מה שאומרים לנשמה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – שעליה לצאת משרשה ומקורה בכל הדרגות הנ"ל, עד "אל הארץ אשר אראך" – להתלבש בגוף גשמי וארצי ("ערדיש – גשמיות'דיקן גוף"), כיון שדוקא בגוף גשמי זה תבוא לידי העליה הגדולה.

בברכות השחר אומרים: "נשמה שנתת בי טהורה היא כו' ואתה משמרה בקרבי". "טהורה היא" קאי על הנשמה כפי שהיא בעולם האצילות, "שנתת בי" הוא למעלה עוד יותר, ואעפ"כ יורדת היא משם ל"בראתה" – עולם הבריאה, "יצרתה" – עולם היצירה, ועד "נפחתה בי" – בגוף הגשמי. ודוקא ע"י הענין ד"נפחתה בי" מגעת היא ל"ואתה משמרה בקרבי" – שהו"ע שבא משורש שלמעלה גם מ"טהורה היא" ואפילו מ"שנתת בי", שהרי השומר הוא חזק מהנשמר.

וזהו "אל הארץ אשר אראך" – שאני, העצמות בכבודו ובעצמו, אראך – כיון שדוקא כאן למטה בעולם אפשר "לקחת" עצמות, כמ"ש בתניא "לית מחשבא תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותיה, שהם "לא בשמים", אלא דוקא בעולם הזה הגשמי.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 122, 121)

המרכבה של המלאכים אינה אלא בבי"ע, אבל לא באצילות, וכהלשון בפרדס והאריז"ל – ומשמע שמקורו עוד קודם לזה – "מי נתן מלאך כו' באצילות", וטעם הדבר, דכיון שעולם האצילות הוא אלקות, אין שם מקום למלאך, שהוא בעל חומר, שענינו של חומר הוא ישות (אף שענינה של מרכבה הוא ביטול). ולכן המלאכים אינם אלא בבי"ע;

משא"כ נשמות – ישנם גם באצילות, כמארז"ל "האבות הן הן המרכבה" שזוהי המרכבה דאצילות, וכן בהשבטים כתיב "ששם עלו שבטים שבטי י-ה, שזהו באצילות. ועד"ז הוא בכל נשמות ישראל, וכפי שאומר כאו"א מישראל "נשמה שנתת בי טהורה היא", ש"טהורה היא" קאי על מדריגת הנשמה בעולם האצילות, וזהו קודם ל"אתה בראתה כו' יצרתה כו' נפחתה" – בי"ע.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 115 – 114)

בנוגע לאופן הבירורים דיעקב בבית לבן – נאמר בתחלת הפרשה "עם לבן גרתי", ופירש רש"י "ותרי"ג מצוות שמרתי".

הפירוש ד"עם לבן גרתי" הוא, שכל הענינים של לבן הארמי – כל הדברים הגשמיים, "שור וחמור צאן ועבד ושפחה" – היו אצלו באופן של גירות ("גרתי") בלבד, דבר זר, שאין זה הענין שלו.

ביתו – הוא הנשמה ועניני תורה ומצוות, וכל הדברים הגשמיים אינם אלא כמו גרות.

- כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בשיחה פתגם מהמגיד ממעזריטש, שאמר ש"בבית, הרי זה באופן אחר" ("אין דער היים איז אַנדערש"). בבית, צריכים אמנם את הכל, אבל בדרך, לא נורא אם הדירה אינה נאה כ"כ והרהיטים אינם נאים כ"כ, שהרי הוא נמצא בדרך. -

כלומר: ביתו של יהודי היא – הנשמה, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", "נשמה שנתת בי טהורה היא", והיינו, שגם בהיותה למטה "טהורה היא" כמו באצילות, כיון שעולם האצילות ישנו גם למטה.

וכמבואר באריכות בלקו"ת (ביאור לד"ה שוש אשיש), שאצילות אינו אי – שם ("ערגעץ") למעלה, אלא "יש בחינת אצילות גם בעשיה ", למטה בעוה"ז הגשמי, וראיה לזה – שהרי "נשמת משה רבינו עליו השלום היתה מבחינת אצילות . . הרי שנמצא גם למטה בחינת אצילות", והיינו, שבהיותו למטה בעוה"ז, ובשעה שדיבר עם מצרי בקירוב מקום, לא בלבל הדבר למעלת האצילות שבו. – ומזה מובן במכ"ש שגופו של יהודי אינו מבלבל.

וכן מצינו גם בנוגע להאבות, ש"הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא", היינו, שבהיותם בעוה"ז היה אצלם מעין עוה"ב.

וע"פ מאמר המדרש שאין דור שאין בו כהאבות ומשה רבינו – ישנם בכל דור אלו שגם בהיותם למטה בעוה"ז מאיר בהם אור האצילות. ועל ידם נקל לכאו"א מישראל להרגיש שביתו האמיתי הוא הנשמה, "נשמה שנתת בי טהורה היא", וכל הענינים הגשמיים אינו אלא כמו בבחינת גירות.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 240)

מבואר בספרי המגיד שבנ"י חקוקים ומושרשים אצל הקב"ה כמשל האב המצייר במחשבתו את צורת בנו. אלא שלמטה שייך משל זה רק לאחרי שנתהוה מציאות הבן, ואילו למעלה שייך ענין זה גם קודם שישנה מציאותו של הבן.

זאת אומרת: כאשר בנ"י הם חקוקים במחשבתו של הקב"ה, קודם שנעשו מציאות לעצמם – הרי הם חלק א' מן העצם, ואינם מציאות לעצמם.

דהנה, כאו"א מישראל אומר בברכת השחר "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפתח כו' ".

זאת אומרת: לכל לראש ישנה מציאותה של הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות ומהות, ולאח"ז בא הענין ד"נשמה שנתת בי" – כאשר הנשמה נעשית בבחינת מציאות וממשות (דלמעלה עכ"פ), עד ששייך לומר על זה לשון נתינה [בדוגמת לשון נתינה בהלכה – שוה פרוטה וכיו"ב], ואח"כ "אתה יצרתה ואתה נפחת כו' ".

ועפ"ז מובן שישנה דרגא נעלית יותר מזה ש"קב"ה אתרעי בהו" עד ש"קרא לון בנין בוכרין קדישין אחין" – שזוהי הדרגא כפי שנשמות ישראל מושרשים בעצמות, ועד שהם חלק א' מן העצם, ובדרגא זו לא שייך לומר ש"אתרעי בהו", ולא שייך לקרותם "בנין כו' אחין", מאחר שהם מציאות א' עם העצם.

וכאשר הם נעשים למציאות בפ"ע – אז אומרים ש"זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהו כו' קרא לון בנין בוכרין קדישין אחין", היינו, אע"פ שהם כבר באופן של מציאות כו', מ"מ "אתרעי בהו", ועד ש"קרא לון בנין בוכרין קדישין אחין", אע"פ שלולי חיבתם לא היה קורא להם כן, כי "גם בן ואח אין לו".

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 43)

יום ד (כט שבט)

"אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס"א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא האדם עצמו"

והנה, על הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה", איתא בלקו"ת ש"הגר אשר בקרבך היא השכינה . . אשר בלב כאו"א מישראל אשר היא בבחינת גלות בתוך הגוף, ונקרא בשם גר שהיא בארץ לא לו",

- שהרי עיקר מציאות האדם הוא הגוף ונפש הבהמית, ורוב זמן היום מנוצל עבור אכילה שתיה ושינה ושאר צרכי הגוף ונה"ב, ורק מיעוט זמן מוקדש לצרכי נפש האלקית. ועוד זאת, שבמשך י"ג שנים הראשונות בחיי האדם, עד גיל בר – מצוה, לא מתגלה כלל נפשו האלקית -

וזהו תוכן הברכה "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה", שאע"פ שרק מיעוט זמן מוקדש עבור צרכי נפש האלקית, מ"מ, תתעלה נפש האלקית "בבחינת עילוי רב ועצום"; "ואתה" – "מה שהוא אתה שהוא בחינת הגוף" – "תרד מטה מטה", והיינו, שנפש האלקית תהיה רודה ומושלת על הגוף ונה"ב, כך, שבכל הענינים הגשמיים שעוסק בהם יהיה ניכר היותו יהודי לומד תורה ומקיים מצוות.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 173)

"הרי עיקר התשובה בלב והלב יש בו בחי' ומדרגות רבות"

אף שנת"ל שהכלי להמשכת האור שלמעלה מהשתלשלות הוא ענין התשובה, והרי עיקר התשובה היא בלב, חרטה על העבר וקבלה על להבא, מ"מ, לא מספיק הביטול שבלב בלבד, אלא צריך שהביטול יהיה במעשה דוקא, דכיון שתכלית הכוונה היא שיומשך האור למטה כנ"ל, לכן הנה גם הכלי להמשכת האור שהוא הביטול, צריך להיות במעשה דוקא, והו"ע הביטול שבעשיית הצדקה. וזהו מ"ש וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו, דהנה, כובע ישועה הוא בחינת תושבע"פ, וכמשנת"ל בענין אני חומה זו תורה, שתושבע"פ היא בחינת בית מקיף הרחוק ששומרת לא רק את ריח בוגדיו, שהו"ע עבודת הבע"ת, אלא גם את ריח בגדיו, שהו"ע עבודת הצדיקים, דהשמירה לכל הענינים היא ע"י תושבע"פ, ובתושבע"פ גופא הרי זה ע"י סדר נזיקין, דרב יודא כולהו תנויי בנזקין הוה, וזהו כובע ישועה שהוא סדר נזיקין, כדרשת חז"ל עה"פ והיה אמונת עתך חוסן ישועות, ישועות זה סדר נזיקין, דלימוד סדר נזיקין הוא בבחינת להושיע משופטי נפשו. אבל אעפ"כ, לא מספיק לימוד תושבע"פ בלבד, אלא צריך להיות מעשה הצדקה, שזהו מש"נ וילבש צדקה כשריון, דאמיתית השמירה לכל הענינים שלא יהיה שום יניקה כו', הרי זה ע"י מעשה הצדקה דוקא, וזהו וילבש צדקה כשריון, שהצדקה נעשית שריון להגן מהחיצונים. ובפרטיות יותר, דהנה, שריון בגשמיות עשוי קשקשים על נקבים. וכמו"כ יובן בענין מעשה הצדקה, שעי"ז נעשים נקבים בלבוש העליון, ועד להמשכת האור כמו שאינו מלובש בלבושים כלל, דכאשר האור מלובש בלבושים הרי הוא בהגבלה, ואז יכול להיות נמשך רק בעולמות הרוחניים ולא בעוה"ז הגשמי, ובכדי שיומשך האור למטה הרי זה ע"י מעשה הצדקה דוקא. ולכן לא מספיק האור שלמעלה מהשתלשלות שנמשך ע"י תושבע"פ והביטול דתשובה, כי, להיותו אור המלובש בלבושים, אינו יכול להיות נמשך למטה, ודוקא ע"י מעשה הצדקה נמשך האור ע"י הנקבים, היינו בלא לבושים, שאין בו שום הגבלות כלל, ונמשך עד למטה מטה. אמנם כאשר המשכת האור היא בלי לבושים, אפשר שתהיה מזה יניקה לחיצונים. ועל זה הו"ע הקשקשים, דהיינו שחוזר ומאיר אור המקיף וסותם את הנקבים, שיומשך האור במקום הראוי, בקדושה דוקא. וזהו וילבש צדקה כשריון, שע"י מעשה הצדקה מתחדשים ב' ענינים, המשכת האור למטה בעוה"ז, ושההמשכה תהיה למקום הראוי דוקא.

(סה"מ תשי"ח עמ' פ, פא)

והנה, בתשובה עילאה גופא (התשובה דיום השבת) ישנם ריבוי דרגות: מבואר בתניא (פכ"ט) ש"עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות, והכל לפי מה שהוא אדם כו' ".

זאת אומרת: כאשר יהודי מתעלה בעבודתו לדרגא נעלית יותר – תובעים ממנו לשוב בתשובה גם בנוגע לענינים אלו שבמעמדו ומצבו הקודם לא נדרשה ממנו עבודת התשובה בנוגע לענינים אלו. ועד"ז בנוגע לעבודת התשובה שלו בעבר – "שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר מעומקא דליבא יותר".

ועפ"ז מובן שהעבודה דתשובה עילאה שביום השבת היא באופן ד"מעלין בקודש", היינו, שבכל שבת הרי הוא מגיע לדרגא נעלית יותר בעבודת התשובה עילאה. ועד שמגיעים להעילוי דתשובה עילאה ד"שבת שובה".

וכמבואר בכתבי האריז"ל שהשבעה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ הם שבעה ימים רצופים, ויש בהם כל שבעת ימי השבוע – מאחר שענינם לתקן את כל ימי השבוע דהשנה שעברה, היינו, שביום ראשון בשבוע (שבעשי"ת) מתקנים את היום ראשון דכל השבועות, ועד"ז בשאר הימים.

ועפ"ז מובן שבשבת שובה מתקנים ומשלימים את העבודה דתשובה עילאה שבכל שבתות השנה. וזהו העילוי ד"שבת שובה" לגבי שבתות כל השנה.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 27)

ישנם הטוענים שהם מוכנים לקיים את כל התומ"צ, אבל באופן של מתינות (כפי שמתנהג אדם מתון וכו') – הנה על זה באה ההוראה ד"שבת שובה" שכללות העבודה צריכה להיות באופן של דילוג, שהרי עבודת התשובה ענינה "לדלג שור", למעלה ממדידה והגבלה.

והנה, בענין הדילוג גופא ישנם כמה וכמה אופנים ודרגות, ע"ד האמור לעיל ש"עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות", וא"כ, יכול לטעון שבענין הדילוג גופא ילך מדרגא לדרגא – הנה על זה אומרים לו שענין הדילוג גופא צריך להיות שלא בסדר והדרגה, למעלה ממדידה והגבלה לגמרי.

וכללות ענין הדילוג בנוגע לעבודת התשובה שבלב, הוא בדוגמת הענין דדפיקו דלבא, שזהו כללות הענין דרצוא ושוב – ולכן, אין זה הדילוג נשאר בלב בלבד, אלא נמשך עד לענינים של מעשה בפועל, כשם שהדפיקו דלבא נמשך ופועל שיהיה דפיקו דידא (מעשה בפועל).

ואע"פ שלכאורה אפשר לטעון שגם הדפיקו דלבא (הרצוא ושוב – דילוג) הוא באופן המדוד ומוגבל דוקא, שהרי מצד בריאות הלב צריך להיות הדופק באופן דמדידה והגבלה דוקא – אעפ"כ תובעים שהדילוג דעבודת התשובה יהיה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי.

והביאור בזה:

אע"פ שע"ד הרגיל הדפיקו דלבא הוא במדידה והגבלה, הרי ישנם רגעים מסויימים שבהם הדפיקו דלבא הוא למעלה ממדידה והגבלה כו'.

ועד"ז מובן בנוגע לעבודת התשובה – היות שצריכים לבטל ולתקן את הירידה בכיוון הבלתי רצוי, לכן, לכל לראש צריך להיות ענין הדילוג לקצה ההפכי, באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, ואח"כ יכולה להיות העבודה באופן ד"תמידים כסדרם".

(התוועדויות תשמ"ד ח"א עמ' 33)

"מכלל שהיום לא נתקבלה תשובתו ועונותיו מבדילים"

בכל יום ויום צריך להיות ענין התשובה, כמבואר בתניא שהתשובה דאתמול לא מהני לגבי היום, וצריך להיות ענין התשובה כפי שהוא ביום זה ובשעות אלו.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 106)

וע"ד שמצינו (ראה פע"ח שער התפילין פ"י ובהגהה שם. שער הגלגולים כב) שאפילו צדיק, הנה ביום ההולדת שנעשית אצלו עליה, ועד"ז ביום ה"יארצייט" שבו עולה לעולם עליון יותר, אזי דנים אותו עוה"פ על כל עניניו, כי, אף שעד עתה היה צדיק בכל עניניו, מ"מ, כיון שנתעלה לעולם נעלה יותר, ונעשה קרוב יותר אל המלך, עליו לעבור "נהר דינור" (וכו"כ ענינים) כדי להסיר ענינים אלו שבהיותו בעולם שלמטה הימנו לא היו תופסים מקום להחשב כ"חטא".

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 53 הערה 71)

"ולכן אמר דוד וחטאתי נגדי תמיד"

מבואר בתניא הטעם שאמר דוד "וחטאתי נגדי תמיד" – גם בהיותו במעמד ומצב שאינו שייך לענין של חטא, כאמרו "ולבי חלל בקרבי", שפירושו (כמבואר לעיל מיניה בתניא) "שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית" – שגם מי "שכבר עשה תשובה נכונה", הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות, והכל לפי מה שהוא אדם וכו' ", ובמילא, כשמתעלה לדרגא נעלית יותר, לא מספיק זה שכבר עשה תשובה נכונה, אלא צריך להגיע "לתשובה עילאה יותר מעומקא דלבא יותר", וכיון שעבודתו של דוד היתה באופן ד"קארי תדיר ולא שכיך" לעלות מדרגא לדרגא, לכן אמר "וחטאתי נגדי תמיד" (גם לאחרי שלא היה לו יצה"ר), כי, כדי לעלות לדרגא היותר עליונה, צריך להוסיף בעבודת התשובה על הענינים שהיו אצלו כמה זמן לפנ"ז.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 130)

יום ו (א אדר)

"כמאמר רז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנאמר רגזו וגו' דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו וכו' "

התנשאות שע"פ טעם, להיותה מוגדרת ע"פ הטעם, לכן אפשר להיות בה ענין של בירור, משא"כ התנשאות שלא ע"פ הטעם, אי אפשר להיות בה ענין של בירור, כי אם ענין של שבירה וביטול. וענין זה נעשה ע"י הביטושים שמבטש את עצמו, כמארז"ל לעולם ירגיז אדם כו', וכן אמרו רז"ל אנחה שוברת גופו של אדם, וכמו בגשמיות, שכאשר יש חסרון בענין של פרנסה ובריאות, היינו, שחסר בההשפעה מלמעלה בג' הענינים דבני חיי ומזוני, שבהם נכלל כללות הצטרכות האדם, הרי זה פועל בו שבירה וביטול מהותו, וכן הוא בעבודה, שכאשר מבטש את עצמו, ודואג ומיצר באמת על מצבו איך שהוא להוט ומושקע בענינים בלתי רצויים עד לתאוות של דברים האסורים ממש, הרי זה פועל שבירה במהותו ומשנה את מהותו. וכמו"כ עי"ז שירעים בקול רעש ורוגז כו' לומר אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול כו' עד מתי תסתיר וכו' (כהלשון המובא בתניא), והיינו, דכיון שהקליפה היא בהתנשאות ללא טעם, לכן אופן הביטוש הוא ג"כ ע"י דיבורים שלמעלה מן השכל והטעם. וזהו"ע התיקון דעמלק בעבודה שנעשה בדרך שבירה וביטול דוקא.

(סה"מ תשי"ח עמ' קנד)

בנוגע להענין ד"מקל" – אמרו רז"ל "כשם שדרכו של כלב ללקות במקל כו' ".

ובהקדים החילוק בין כלב לשאר בהמות – שיש בהמות טהורות שאפשר להקריבן ע"ג המזבח, היינו, שעם היותה "בהמה", אפשר להעלותה לקדושה. משא"כ כלב, שאפילו "מחיר כלב" אסור למזבח. ולכן, העצה היחידה עבור "כלב" היא – לרדותו ולהכותו במקל.

ועד"ז ברוחניות – בנוגע לנפש הבהמית:

ישנו סוג של נפש הבהמית, שאפשר להסביר לו ענין בשכל. והיינו, שאף שנפש הבהמית עיקרו מדות, ואין לו שייכות לשכל (ולכן נקרא בשם "מלך זקן וכסיל", כיון שאין לו שייכות לשכל אמיתי) – מ"מ, גם אותו אפשר "לתפוס" ("מען קאָן אים נעמען") ע"י שכל והסברה.

אמנם, ישנו סוג של נפש הבהמית שהוא בבחינת "כלב" – "כולו לב", דהיינו שהשקיע עצמו כ"כ בתאוות איסור, עד שנתבטל ממנו גדר בהמה טהורה ("ער איז שוין אויס בהמה טהורה"), ונעשה חצוף ככלב, ואין לו עוד שייכות לשכל כלל.

ולסוג זה של נפש הבהמית – אין תועלת בהסברה, והעצה היחידה היא – להכותו במקל.

וענין ה"הכאה" – מצינו גם ע"י דיבור, כמ"ש "ויך את המצרי", "שהרגו בשם המפורש", וענינו בעבודה – לצעוק עליו ולגעור בו ("אָנשרייען אויף אים"),"וכמ"ש אדה"ז בתניא "ירעים עליה בקול רעש ורוגז . . לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' . . עד מתי תסתיר לפני . . האמת"!

כלומר: האמת היא – שכל העולם אינו מציאות לעצמו כלל, אלא הקב"ה הוא המנהיג הכל, וכל העולם בטל לגביו. ולעתיד לבוא יהיה ענין זה בגילוי, והכל יראו זאת במוחש בעיני בשר, כמ"ש "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".

ובפרטיות יותר: "פי הוי' דיבר" – קאי על דיבורו של הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים גו' ", שפירושו, ששם הוי', "היה הוה ויהיה כאחד", שלמעלה מזמן ומקום ולמעלה מהגבלות העולם – נעשה "אלקיך", "כחך וחיותך", ויתרה מזה, שבחינת "אנכי", "אנכי מי שאנכי" (שלמעלה משם הוי'), נעשה "כחך וחיותך". ומצד זה נעשה "הוצאתיך מארץ מצרים" – יהודי אינו כפוף כלל להמצרים והגבלות דהעולם.

וענין זה יראו לעתיד לבוא גם בעיני בשר, אבל האמת היא, שגם עתה כן הוא, שיהודי אינו נמצא בתוך המצרים והגבלות דהעולם, כיון שחיותו משם הוי' שלמעלה מהעולם.

ולכן מרעים הוא בקולו על הנפש הבהמית – "עד מתי תסתיר לפני . . האמת", ותוסיף לרצות להכניסני בתוך המצרים וגבולים דהנחות העולם ?!...

וזהו ג"כ תוכן הענין ד"ויך את המצרי", "שהרגו בשם המפורש" – שהרי "שם המפורש" הוא שם הוי', והיינו שצ"ל ההתבוננות באלקות שלמעלה מהעולם (שם הוי'), וגילוי אור זה פועל הכאה בנה"ב.

וזהו שע"י העבודה ד"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" – נעשה הענין דיציאת מצרים שבכל יום ויום.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 38 – 36)

יום שב"ק (ב אדר)

"ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה כי הם דברי רוח הס"א לבדה המגביה עצמה על נפשו אבל ישראל עצמן הם מאמינים כו' "

קיבלתי את מכתבך (ללא תאריך) אתה כותב שאתה בגיל 16 ושבשנה שעברה נכנסת לישיבה, אך הרבה שאלות וספקות מטרידים אותך, ומשפיעים על האמונה שלך ועל קיום התורה והמצוות. ולכן אתה נוטה להרבה מסקנות חפוזות מדי, וכו'.

למרות שאינני מכיר אותך באופן אישי, מספיק לקרוא את מכתבך כדי להיות נדהם מהעובדה שאתה לא רואה את חוסר ההיגיון שבמכתבך. אתה בוודאי יודע שהרוב המוחץ של אוכלוסיית העולם מאמין באלוקים. אתה מוכרח להכיר בכך שבין כל אותם מיליוני בני אדם, ישנם רבים שהתמחותם היא בפילוסופיה, בפסיכולוגיה וכדומה, אשר למדו את הנושאים האלה לא רק שנה אחת, אלא הרבה שנים, ואולי במשך כל ימי חייהם. האם אתה לא מעלה בדעתך שהשאלות שאתה מזכיר ידועות להוגי – דעות גדולים אלה ולהרבה אנשים אחרים אשר משתייכים לקטגוריה של הרוב המוחץ של המאמינים, ולמרות זאת הדבר לא ערער את האמונה שלהם עד כדי שיביא אותם להכחיש, חס ושלום, את אמונתם באלוקים ? אני מאמין שהאמור גם יראה לך עד כמה בלתי הגיונית היא הגישה שלך כלפי התורה והמצוות. אני לא מטיל ספק בכנות שלך באמירה שאתה לא מבין דברים מסוימים. עם זאת, בהתחשב בעובדה שאתה רק בגיל 16, ושלא חלפה אלא שנה מאז שנכנסת לישיבה, כיצד אתה מצפה מעצמך להבין את הכול כל – כך מהר ?

עם זאת, אתה יכול להיות בטוח שהשאלות והספקות הללו הנם פרי עבודתו של היצר הרע, אשר תפקידו הוא להפריע ליהודי לקיים את התורה והמצוות. אילו היצר הרע היה בא אליך ואומר, "בוודאי, יש אלוקים, אבל למרות זאת אל תשים לב אליו או אל מצוותיו, ועשה הכול כדי להרגיז אותו" – אתה בוודאי לא היית שומע בקולו. ולכן, היצר הרע בא אליך ואומר שבכלל אין שום צורך להאמין באלוקים, ושעדיף לקבל את השפעותיהם של כמה אתאיסטים, ולא של הרוב המכריע של אנשים מאמינים, וכו', וכו'.

ייתן השם יתברך שתצליח להיפטר מכל המחשבות המטרידות, ושיהיו לך בשורות טובות לדווח עליהן.

(מורה לדור נבוך ח"א עמ' 26)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

כרך ה - לקוטי אמרים מחזור שלישי

להזמנות: 0527155039