יום א (י אדר)
"הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"
דורשים תמיד, שיש לקרב את כולם, מבלי להתחשב במי מדובר. אבל יש לזכור תמיד שלא "לסגת" בעצמו ("מען זאָל אַליין ניט אָפּטרעטן"), והקירוב שמקרבים את הזולת צריך להיות בלי שום פשרות חס ושלום בתורה ומצוות.
וכהפתגם הידוע, שכאשר אדם טובע רחמנא ליצלן, חייבים להצילו, אבל צריך ליזהר שלא לטבוע בעצמו ח"ו.
וכמדובר פעם בפירוש דברי המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – שיש בזה שתי הוראות: א) יש לקרב את כולם, אפילו "בריות" (כלומר: אלו שאין להם זכות אחרת, מלבד זה שהקב"ה בראם); ב) אופן הקירוב צ"ל "ומקרבן לתורה", לא להתאים את התורה לפי רוח הבריות, חס ושלום, אלא אדרבה, לקרב את הבריות לתורה – "תורה תמימה" בלי שום פשרות, וכן בנוגע למנהגי ישראל, שהרי מנהגי ישראל תורה הם.
ובנוגע לפועל:
ישנם הטוענים: בשעה שאני יכול לקרב יהודי ליהדות – למה לי לעשות בזה חשבונות ? אוותר מעט בענין מחיצות בביהכנ"ס וכדומה, אבל בינתיים יבואו עוד יהודים רבים לביהכנ"ס, ויתקרבו ליהדות.
ועוד טוענים: בשלמא בסביבה של יהודים שומרי תורה ומצוות, אכן יש להדר אפילו ב"קוצו של יו"ד "; אבל כאשר נמצאים במקום שבו ישנה התנגדות לתורה ומצוות, יש לוותר על ה"טפל" כדי לשמור על העיקר.
ובכן, למה הדבר דומה ? למי שיטען, שבביתו ובשעת שלום עליו ללכת חגור ב"כלי זיין", כי אף שזוהי שעת שלום, מ"מ, בטוח יותר ללכת חגור ב"כלי זיין". אבל בשעה שיוצא למלחמה – יצא ללא כלי זיין, כי: ראשית, אין רצונו שיכירו שהוא שונא, ושנית, כדי שיוכל לנוע ביתר קלות, כשיהיה צורך בכך. והרי מובן שזהו שטות גדול ומוחלט.
באסיפת רבנים מסויימת, לפני שנים, אמר אחד, שכאשר משתמשים במים לשתיה, יש נפקא – מינה אם הם מים טובים או לא; אבל בשעה שצריכים לכבות שריפה, אין נפקא – מינה איכותם של המים. ענה לו כ"ק מו"ח אדמו"ר: כל זה הוא רק כאשר ברור שמדובר במים, והדיון הוא רק אם המים הם נקיים או לא. אבל כאשר אין זה מים כלל, אלא נפט ("קעראָסין") – אזי לא זו בלבד שאי אפשר לכבות בהם את השריפה, אלא אדרבה, השריפה תתחזק יותר, אף שגם נפט הוא משקה.
וכן הוא גם בנוגע לענין האמור: ע"י שמשנים אפילו מנהג ישראל – לא זו בלבד שעי"ז לא יפעלו לטובה על הסביבה, אלא עוד להיפך.
וכפי שמצינו בגמרא בנוגע לסליחה וכפרה דיום הכיפורים, שאפילו למ"ד "עיצומו של יום מכפר" בלי תשובה, ואפילו על עבירות שעשה ביוהכ"פ עצמו, מ"מ, עבירות שעשה ביוהכ"פ הקשורות עם איסורי יוהכ"פ עצמו, אין יוהכ"פ מכפר עליהם, כיון ש"אין קטיגור נעשה סניגור".
ובהנוגע לטענה: מה רע בכך ("וועמען אַרט דאָס") אם יוותר על חוט השערה, כיון שעי"ז ירויח את העיקר ? – שתי תשובות בדבר:
א) אפילו היה זה ודאי, שעי"ז תהיה תועלת הכי גדולה בקירוב ישראל לאביהם שבשמים – הרי בנוגע לענינים כאלו נאמר: "אל תהי צדיק הרבה". לא צריך להיות ירא – שמים יותר מהתורה עצמה. כיון שע"פ שו"ע אסור הדבר – לא צריך להיות ירא – שמים יותר מהשו"ע, ואין צורך לדאוג לקירוב יהודים ליהדות יותר משהתורה עצמה דואגת לכך.
ועדיין יכול להמשיך ולטעון: אכן, אינני מחוייב לדאוג עבור יהודים יותר משהתורה עצמה דואגת לכך. אבל מה רע בכך אם כן אדאג ? – יש לענות לו שאין זה כך. באמת אין לו רשות לעבור על דברי תורה בשביל ה"יראת שמים" שלו ("צוליב זיין פרומקייט"). ומיהו האומר שהתועלת של קירוב יהודים (שישיג לדעתו בדרך זו) חשובה יותר מהדין בשו"ע.
ב) כל האמור היה נכון אפילו אם היו יודעים בוודאות שהנהגה מסוג זה מביאה לתועלת חשובה. אבל האמת היא, שמכיון שענין זה אינו ע"פ תורה – ברור שלא יביא שום תועלת, אלא אדרבה – קלקול.
וזהו שאנו אומרים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שזהו תיקון על כך שיוסף אמר "הא לכם זרע".
אנו יודעים – אומרים אנו – שעי"ז שיוסף אמר "הא לכם זרע" "אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שענין זה גרם לגלות מצרים (כנ"ל). ולכן, אף ש"כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח", שיש אמנם צורך לקרב את כולם, אבל יש לעשות זאת רק בדרך שהתורה דורשת. אמנם "ייתי וייכול", אבל בתנאי ש"ייתי ויפסח", הוא צריך ומחוייב לעשות את כל סדר הפסח.
ועי"ז שהולכים בדרך זו – פועלים, שאף ש"השתא הכא" ו"השתא עבדין", הרי "לשנה הבאה בארעא דישראל", ו"לשנה הבאה בני חורין".
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 191 – 189)
¯
ויש לבאר א' הענינים בזה בנוגע לכללות בנ"י, שיש ביניהם כאלה שהם בבחינת שבת, ת"ח איקרי שבת, היינו, שההשגחה העליונה העמידה אותם על החלק היפה, להיות עיקר עסקם בלימוד התורה, ומקומם בד' אמות של קדושה, תורה ותפלה וחסידות. ולאידך גיסא, יש כאלה שנמצאים בהציור שאודותיו מדובר במאמרו של אדמו"ר הזקן בביאור הענין דעמלק בגימטריא ספק, שמטיל ספק אם העבודה היא עבודה, וענינו קרירות, אשר קרך, היינו, שנמצאים במעמד ומצב ירוד עד שאין להם חיות בעניני קדושה, תורה ומצוותיה. והנה, אלה שהם בבחינת שבת, יש מקום לקס"ד אצלם שמצד גודל מעלתם כו' אין להם שייכות כלל לאלה שהם במעמד ומצב של ספק וקרירות כו' (ע"ד שאלתם של בנ"י בנוגע לזכור את יום השבת לקדשו וזכור את אשר עשה לך עמלק, איך יתקיימו שניהם, שהמעמד ומצב דשבת הוא למעלה משייכות לעלמק). ועל זה באה ההוראה של רבותינו נשיאינו (ע"ד המענה של משה רבינו זה זכור לשמור כו', זה כוס וזה כוס), שמעמדם ומצבם של אלה שיש להם שייכות להספק והקרירות דעמלק, נוגע גם לאלה שהם בבחינת שבת, כיון שכל ישראל ערבין זה לזה. וכידוע שמטעם זה היה האריז"ל אומר כל פרטי הוידויים, אשמנו בגדנו וכו', כי, להיותו מעורב עם כל ישראל, יכול גם הוא לומר אשמנו בגדנו וכו', ככל פרטי הענינים שנימנו בהוידויים, ועאכו"כ בנוגע לנשמות שבדורותינו אלו. ולכן, חייבים אלה שבבחינת שבת, לילך ולעסוק עם אלה שנמצאים במעמד ומצב שיש להם שייכות להספק והקרירות דעמלק, להמשיך תוספת כח בהניצוץ קדושה שישנו אצל יהודים אלה (ע"ד ובדוגמת המבואר לעיל (ס"ב) משער הכוונות בענין ברוך המן), שעי"ז עוזרים ומסייעים להם לצאת מן המיצר אל המרחב. ועוד ענין בזה, שגם אלה שבבחינת שבת שמצד עצמם אינם שייכים לעמלק, הנה גם אצלם שייך ענין של ספק וקרירות בדקות עכ"פ, ובמילא זקוקים גם הם לעזר וסיוע לצאת מהמעמד ומצב של ספק וקרירות לפי ערכם. ולכן, כאשר הם מתעסקים לעזור ולסייע לאלה ששייכים להספק והקרירות דעמלק בדרגא היותר פחותה, נותן להם הקב"ה שכרם כמ"פ ככה, שנמשך להם העזר והסיוע מלמעלה, סומך הוי' לכל הנופלים, לצאת מהמעמד ומצב של ספק וקרירות שלפי ערכם, ויתירה מזה, לצאת מהמיצרים וגבולים שלהם, ולבוא לבחינת מרחב העצמי.
(סה"מ תשי"ז עמ' קסח, קסט)
¯
בשעה שתובעים מיהודי שיעסוק בהפצת היהדות, שיפעל על יהודי בנוגע לקיום המצוות בפועל, והוא עונה שהוא חס על זמנו, ורצונו לנצל את הזמן טוב יותר ולעסוק עם עצמו, לעלות ב"שער הנו"ן" –
עליו לדעת, שמה שתובעים ממנו "לרפאות" את הזולת, מדובר במחלה שמחוייבים לרפאותה, משא"כ מה שברצונו לעסוק עם עצמו, זהו דבר נכון, אבל הוא רשות לגבי החוב המוטל עליו לגבי הזולת. ועל דרך לשון הגמרא, שלגבי חובה הרי זה רשות, ולגבי רשות הרי זה מצוה.
במצוות מעשיות כל ישראל שוים, שזהו דבר ששייך לכל אחד. מצוות התורה, דקדוק קל של דברי סופרים – גם המאוחרים יותר, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" – שייכים לכל ישראל. אבל בעניני הידורים – ישנם ענינים שלא הכל אוחזים בהם.
ואם אדם "נתפס" לענין זה – יתכן לפעמים שהדבר מגיע מצד היצר הרע, שכדאי לו שיעשה ענין של הידור, אם עי"ז ימעט בענינים שהוא מחוייב לעשותם.
ובהנוגע לפועל: יש לעסוק בדבר שמחוייבים בו – בהשבת אבדה, ואז יתן הקב"ה הצלחה גם בעבודה הפרטית בהנוגע לעצמו, עד לשער הנו"ן.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 102)
¯
בעוונותינו הרבים ישנם כו"כ מבני ישראל שאצלם צריך עדיין להתוסף בענינים של לימוד התורה וקיום המצוות.
ואעפ"כ, צריכים לידע, שנשמותיהם מושרשות בעצמות למעלה ובעומק יותר מהשורש דתומ"צ, וכאשר משתדלים שיתגלה אצלם שורש ומקור של נשמתם, אזי כדאי כל הענינים כדי להציל נפש אחת מישראל, ובזה תלוי כללות הענין דנתינת וקבלת התומ"צ למטה.
ובנוגע לפועל:
כאשר באים ליהודי ואומרים לו שיתעסק עם פלוני בן פלוני כדי להחזירו בתשובה ולקרבו לתומ"צ – מתחיל לטעון שביכלתו לפעול יותר בתומ"צ בדרך ודאי, עם עצמו, משא"כ בהנוגע לזולתו הרי זה רק ספק, וגם אם יפעל אצלו, יהיה זה רק בענינים פשוטים של קיום המצוות.
ועל זה אומרים לו, שנשמות ישראל מושרשות בעצמות למעלה מתומ"צ, וכאשר ביכלתו להציל, ויעסוק בזה, להציל נפש אחת מישראל – הרי זה "כאילו קיים עולם מלא", לבנות עוד מקדש לו ית', "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
ובמילא, נכלל גם זה בהענין דפיקוח נפש שדוחה את כל הענינים, ולו רק לפעול החיבור של נשמה עם שרשה למעלה, ועי"ז – עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, שמשם נמשך כללות ענין התומ"צ.
ובנוגע לפועל:
כאשר יש ליהודי הזדמנות לדבר עם יהודי נוסף לקרבו ליהדות, ולקיום המצוות – צריך לידע שאין אושר גדול יותר שיכול הקב"ה ליתן לו, לא רק בדברים רוחניים אלא גם בדברים גשמיים.
כי, עי"ז שמקרב יהודי נוסף, זקן או צעיר, איש או אשה, ופועל עליו לקיים מצוה – הרי אע"פ שהוא חושב שזוהי פעולה חד – פעמית בלבד, אומר רבינו הזקן בתניא ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד", והיינו, שכאשר יהודי מקיים מצוה אפילו פעם אחת בלבד, הרי זה למעלה אצל הקב"ה דבר נצחי, והקב"ה משתעשע ("צאַצקעט זיך") בזה לעולם ועד.
ובשביל זה כדאי להניח את כל עניניו, כל הענינים שחושב שעל ידם הולך וגדל בגשמיות או ברוחניות – כדי לקרב יהודי לאבינו שבשמים, עצמות ומהות א"ס ב"ה.
וכיון שתובעים זאת מכאו"א מישראל, איש או אשה, צעיר או זקן – הרי זה סימן שנתנו לו מתחילה את הכחות שיוכל לקיים ציווי הקב"ה לעסוק ולקרב יהודי אחד, יהודי שני ויהודי שלישי, שיתחיל ללמוד תורה ולקיים מצוות.
וכאמור, גם כאשר נדמה לו שיכול לפעול ענין זה רק פעם אחת, הרי זה גם כדאי, כיון שלמעלה, אצל הקב"ה, הרי זה דבר נצחי לעולם ועד.
וכיון שאצל הקב"ה הרי זה ענין נצחי לעולם ועד, אזי גם השכר שמשלם הקב"ה להאדם שעסק ופעל לקרב יהודי לתומ"צ הוא נצחי לעולם ועד, היינו, שכל משך ימי חייו בעוה"ז (וגם לאחרי מאה ועשרים שנה בבואו לעוה"ב), מחשב הקב"ה שהוא חייב לו, ובמילא נותן לו כל המצטרך עבורו ועבור בני ביתו, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 168 – 169)
¯
הוראה זו אינה רק להורים בנוגע לילדיהם ולמחנכים בנוגע לתלמידיהם, אלא זוהי הוראה לכאו"א מישראל, שהרי "הוכח תוכיח את עמיתך" הוא מצוה מן התורה, ו"פרו ורבו" הוא מצוה מן התורה, ונוסף לזה – המצוה הראשונה, ו"פרו ורבו" אין פירושו רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות.
בענין זה – שהמצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" – ישנו פתגם מחסידי אדמו"ר הזקן, ולפי נוסח אחר – מאדמו"ר הזקן בעצמו, ותוכן הפתגם הוא: סדר בתורה גם הוא תורה – היסוד הראשון בתורה, והיסוד הראשון בחיי היהודי, הוא, ש"יהודי צריך לעשות יהודי נוסף" ("איין איד דאַרף מאַכן נאָך אַ אידן").
אומרים לכאו"א מישראל, שהוא מחוייב להתייגע בעשיית יהודי נוסף בכלל, ובחינוך הכשר בפרט.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 206)
¯
אברהם ויצחק נקראים אבות של כל אחד מישראל. ולכן, אצל כל אחד מישראל צריכים להיות ב' אופני עבודה: עבודת אברהם ועבודת יצחק.
כאשר יהודי עוסק בתורה, תפלה, וקיום המצוות, נמצא הוא בד' אמות של אור, ואין לו עסק עם העולם. ענין זה הוא לא רק בשעה שעוסק בב' הקוים דתורה ועבודה, אלא אפילו בשעה שעוסק בקו דגמילות חסדים, שהו"ע קיום המצוות שצריך לעשות בדברים גשמיים, הרי גם אז עסוק הוא בקיום רצון העליון (רצונו של הקב"ה), אלא שממשיך את רצונו של הקב"ה גם בגשמיות, אבל הוא עצמו אין לו עסק עם הגשמי עצמו, וכל – שכן לא עם מנגד, ואפילו לא עם ענין שמכסה ומסתיר על אלקות.
ובכן, גם כאשר נמצאים בדרגא כזו, צריך לידע שעדיין אין זה התכלית של עבודת השם; זוהי רק העבודה של אברהם, וצריכים לעסוק גם בעבודה של יצחק.
צריכים לעסוק גם עם אלה שמבחוץ לא רואים אצלם מלבד אבנים ובוץ שמכסים על המים חיים, ואפילו עם אלה שנראה שהם מנגדים על אלקות, כלומר, עם אלה שבחיצוניות שקועים הם באיסורים במזיד ולהכעיס – גם עמהם צריכים להתעסק לחפור בתוכם, ולהסיר מהם את הדברים המסתירים, עד שיגיעו ("ביז מ'וועט זיך דערגראָבן") להמים חיים שנמצאים אצלם בפנימיותם, ויגלו אותם בגילוי.
ועדיין יכולים לטעון: כיון שכבר ניסה לחפור פעם אחת, ועוד פעם, ולא זו בלבד שאינו רואה תועלת, אלא אדרבה, הפלשתים נטלו את הבארות, וא"כ, איזה מקום יש ע"פ שכל להמשיך ולחפור ?
והמענה על זה: "אשר קדש ידיד מבטן כו' וצאצאיו כו' ". העבודה של יצחק ובניו צריכה להיות ללא חשבונות. זה שעד עתה לא הצליח – שייך לחשבונות של הקב"ה, ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך"; מה שנוגע אליו הוא – שהוא חייב לחפור ולחפור, עד שיגיע להמים חיים, וסוף סוף יגיע למעמד ומצד ד"הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 82, 81)
¯
ואיזו היא דרך העבודה שעל ידה פועלים את המעמד ומצב דלעתיד לבוא ? – הרי כיון שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא "כי אתה אבינו", צריכה להיות העבודה בדרכו של יצחק, אהבה כרשפי אש, עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה של שכל וטעם ודעת, שלכן אינו שואל קושיות שכבר ניסה פעם אחת "ויקרא שם הבאר עשק", וניסה פעם שניה "ויקרא שמה שטנה", אלא ממשיך בעבודתו בחפירת בארות – בידעו שיש לו עסק עם יהודי שבודאי יש מעין מים חיים בנפשו פנימה, וסוף סוף יחפור ויגלה זאת, עד שאפילו מלך גרר יודה שבאר זו שייכת ליצחק (ע"ד הודאת יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' גו' ", כנ"ל ס"ב).
ולכן, אין לו להתיירא מכך שיתכן שיכול להיות שגם לאחרי שיתחיל להתעסק עם יהודי, ויתייגע לחפור עד שיגלה את חיותו, ואח"כ יקח הלה את החיות וינצל אותה בצד השמאלי, ולאח"ז ימשיך בעבודתו לחפור אצל עוד יהודי, וגם אז יקרה כנ"ל – כי סוכ"ס בודאי יגיע למעמד ומצב ד"רחובות",
והיינו, שע"י העבודה "מן המיצר", מתוך מיצר ומרירות יבוא סוכ"ס ל"מרחב", שכן מבלי הבט על מעמדו ומצבו של יהודי זה כפי שהיה עד עתה, חפר וגילה אצלו באר מים חיים, ואז קורא – יחד עם יהודי זה – את שם הבאר "רחובות", לשון רבים, ע"ש ש"הרחיב ה' לנו", שזכינו להאיר עוד חלק מעוה"ז הגשמי, ועי"ז לקרב את המעמד ומצב ד"יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני" – לצאת מהצרה ומצוקה, ולראות את תשועת ה' כהרף עין, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו.
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 85 – 84)
¯
בפרק ל"ב בתניא, מובא לשון המשנה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". דיוק הלשון הוא – "ומקרבן לתורה", הוא מקרב את הבריות אל התורה, אבל לא חס ושלום להוציא את התורה מהשלחן ערוך, ולגוזרה בהתאם למדתם של ה"בריות", ושהם ינהגו בה מנהג בעלות ("פראווען בעל – הבית'שקייט") ויאמרו "שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה".
ומי שמקנא ("נעמט זיך אָן")עבור הטענה "ואהבת לרעך כמוך", היפך מציווי הקב"ה, ומקנא לכבודו של הפלוני בן פלוני – אין זה ענין של שלום ואחדות, אלא אדרבה, הוא פועל בזה הירוס ר"ל.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 21)
¯
ההבדל שבין דכר לנוקבא בנגלה הוא, שאיש דרכו לכבוש, משא"כ אשה. וכך גם בעבודה – ישנן נשמות שדרכן לכבוש, וישנן נשמות שאין דרכן לכבוש, ואף נשמות אלו שאין דרכן לכבוש, שייכות הן להענין ד"לשכן שמו שם", ע"י עשיית ברכה ואמירת תהילים או עשיית טובה לזולת – שזוהי שיטת הבעש"ט; לא ע"י מלחמה, אלא ע"י תוספת אור באהבת ישראל.
במלחמה – זקוקים לאיש שדרכו לכבוש, כי אם לא כך, אזי מתריסים מיד כנגד הלוחם: קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.
משא"כ בדרך של תוספת אור – שייכים כולם לעשות ברכה, לאמירת פרק תהילים, עשיית טובה לזולת בגשמיות, ובינתיים להכיר את הזולת, לדבר אתו, ולהטיב לו ברוחניות, לקרבו לאבינו שבשמים.
אלא, שעל זה תובעים מסירות נפש. וכלשון הבעש"ט בתורתו זו: "מסור נפשך בכדי לפרסם אלקות", כי, באופן שכלי טוען האדם מה אפשר לו לפעול כו', ועל זה אומרים לו: אל תתחשב בשכלך כלל, ומסור נפשך לפרסם אלקות.
יהודי צריך לדעת שלכל מקום הוא בא בהשגחה פרטית, כאן הוא המקום שעליו להאירו, ועי"ז להמשיך אור בכל העולם, ובמילא צריך הוא להוסיף אור.
ועי"ז יצליח גם בלבושי הטבע, כי שליחות ההשגחה הפרטית מה שהוא בא למקום פלוני, מתלבשת בלבושי הטבע, שהוא חושב שבא לשם בגלל ענינים גשמיים, וע"י הענין של "לשכן שמו שם", ימשיך ברכה גם בעניניו הגשמיים.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 196 – 195)
¯
"שובה ישראל" קאי על עבודת התשובה, שלמעלה ממדידה והגבלה, ו"קחו עמכם דברים" קאי על קיום התומ"צ, שזהו במדידה והגבלה דוקא.
וסדר העבודה הוא – שלכל לראש צריך להיות ענין התשובה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, ואח"כ באה העבודה דקיום התומ"צ במדידה והגבלה.
וזוהי גם התשובה לאלו ששואלים – כיצד אפשר לתבוע ב' דברים הפכיים:
מצד אחד תובעים שצריך להיות עבודת התשובה באופן ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", שזוהי עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, ומקומה – בבית הכנסת או (עכ"פ) בבית המדרש, שעז"נ "ושכנתי בתוכם", "מקדש מעט";
ולאידך – תובעים הפצת היהדות והמעיינות, ע"י המבצעים הידועים, שזהו ענין שבמדידה והגבלה – דברים פרטיים, אהבת ישראל, חינוך, תורה וכו', והמקום שבו פועלים ענין זה הוא ברחוב דוקא, היינו, שצריכים לצאת מד' אמות של תורה ותפלה, ולהתלבש בלבושי הרחוב, ולפעול שם את כללות הענין דהפצת היהדות והמעיינות.
וא"כ, כיצד יכולים לתבוע שיתעסקו בב' ענינים הפכיים ?!
הנה על זה באה ההוראה מההפטרה ד"שבת שובה" – שהעבודה ד"שובה ישראל", למעלה ממדידה והגבלה, באה בד בבד עם העבודה ד"קחו עמכם דברים", קיום התומ"צ במדידה והגבלה דוקא.
ואדרבה: כאשר עבודת התשובה שלמעלה ממדידה והגבלה נמשכת ופועלת בעבודת קיום התומ"צ שבמדידה והגבלה – הרי זוהי הוכחה המאמתת שעבודת התשובה היתה באופן המתאים.
ועד"ז לאידך – קיום התומ"צ שלאחרי עבודת התשובה הרי זה באופן נעלה יותר, כי ע"י הקדמת התשובה נעשים המעשים דתומ"צ באופן דטובים ומאירים.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 34 – 33)
¯
והנה, בפירוש אור החמה על הזהר איתא:
"קרא לון בנין בוכרין וכו', הענין כי בעת עשותם כל מצוות אביהן שבשמים המוטלת על הבן, אז אז נקראים ישראל בנין בוכרין לשי"ת . . אמנם כשמזהירין את אחרים ומחזירים את הרשעים למוטב, אז נקראים אחים . . כאומר למען אחי ורעי, דאיירי במזכים החייבים".
דהנה, בעצם הרי לא יתכן אצל בנ"י מציאות של "חייבים", וכמאמר הזהר "ונפש כי תחטא – תווהא", אלא יתכן מציאות של תינוק שנשבה כו' (מאיזה סיבה שתהיה), ומאחר שחסר לו הזכויות דתומ"צ, לכן הרי הוא במעמד ומצב ד"חייבים".
וכאשר העבודה היא באופן ש"מזכים החייבים" – הרי זה ענין נעלה עוד יותר מאשר העבודה דבנים, דקאי על קיום התומ"צ בכלל.
וכמארז"ל (ב"מ פה, א) "כל המלמד את בן חבירו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה כו', וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו, שנאמר ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ".
זאת אומרת, שעי"ז שמלמד תורה לבן עם הארץ נפעל עילוי נעלה יותר מאשר לימוד תורה עם בן חבירו סתם – בדוגמת המעלה ד"מזכים החייבים" לגבי קיום התומ"צ בכלל.
האמור לעיל מוסיף התעורררות נוספת בנוגע לכללות ההתעסקות בהפצת היהדות והמעיינות, ע"י המבצעים וכו' – מאחר שעי"ז נפעל העילוי ד"אם תוציא יקר מזולל".
וכאמור לעיל ש"אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו" – היינו, שעל ידו מתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים, כולל גם הענין ד"הסתרתי פני", "כמו שאיני רואה בצרתם" וכו'.
ויתירה מזו: לא זו בלבד שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, אלא צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
ומאחר שאצל הקב"ה לא שייך ענין של הכרח ח"ו – מובן, שהקב"ה מקיים מה שהצדיק גוזר מתוך רצון ותענוג וכו'.
וכל זה נעשה עי"ז שפועל על הזולת לקיים מצוה בפועל – וכידוע פתגם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שהמצוות מתייחסים אל העצמות (כפי שכבר נדפס ב"תורת שלום").
ההוראה מכל האמור בנוגע לפועל:
אע"פ שפתגם הנ"ל (שכל המצוות מתייחסים אל העצמות) נאמר ע"י נשיא בישראל לפני כמה וכמה שנים, אעפ"כ, מובן בפשטות שלאחרי גילוי הענין על ידו, הרי זה שייך לכאו"א מישראל.
ובפשטות – יהודי צריך לדעת שכאשר מקיים מצוה בפועל בשבת שובה שנת תשמ"ב בהיותו בברוקלין – הרי הוא מתקשר עם עצמות ולוקח עצמות !
והמעשה הוא העיקר – "טאַפּאָרוּ – דאַ פּלאַחוּ" (הגרזן על העץ – מעשה בפועל) – להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת היהדות והמעיינות, כולל הפצת מצוות מעשיות כפשוטו, מאחר שעי"ז מתקשרים עם העצמות !
וכפס"ד הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) "עשה מצוה אחת", במעשה בדיבור או במחשבה, "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 43 – 44)
¯
כאשר מדברים אודות ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה, בתוככי הפצת היהדות חוצה, ע"י המבצעים וכו' – ישנו מי שטוען שאין זה ענינו לצאת ולפעול ב"חוצה". הוא נמצא במעמד ומצב כפי שיהודי עומד ביוהכ"פ (אַ יום – כיפור'דיקער איד), והוא דומה למלאכי השרת וכו', ולכן אין זה תפקידו וענינו לצאת ולפעול ב"חוצה".
ובפשטות: במשך כל היום כולו הוא נמצא בד' אמות של תורה ותפלה, בבית הכנסת ובבית המדרש, ואינו מתעסק עם עניני העולם באופן ד"הנהג בהם מנהג דרך ארץ" – וא"כ, מדוע תובעים ממנו הפצת היהדות והמעיינות חוצה, כאשר אין לו שייכות כלל ל"חוצה" ?!
בשלמא כאשר תובעים ממנו הפצת המעיינות חוצה בחודש אלול, ואפילו בעשי"ת – יכול הוא עדיין להבין זאת; אבל כאשר נמצא במעמד ומצב דיוהכ"פ, ועד"ז בשבת שלאחרי יוהכ"פ, שאז נדרשת ממנו עבודת התשובה באופן נעלה יותר – כיצד תובעים ממנו אז להתעסק בהפצת המעיינות חוצה, הרי אין לו שייכות כלל ל"חוצה" ?!
הנה על זה באה ההוראה מכללות הענין דאמירת וידוי ביוהכ"פ – שבהיותו במעמד ומצב הכי נעלה ביוהכ"פ, מתבטאת עבודתו באמירת "אשמנו בגדנו כו' ", אע"פ שמדובר שם אודות ענינים פחותים וכו', כדלקמן.
וכדאיתא בכתבי האריז"ל בנוגע לכללות הענין דאמירת הוידוי כו', שהאריז"ל היה אומר "אשמנו בגדנו כו' " לפי שהיה כולל את עצמו עם כלל ישראל. וזאת – על אף ריחוק הערך שבין האריז"ל לכאו"א מישראל, שהרי אפילו בחינת היחידה דכאו"א מישראל היא בריחוק הערך לגבי בחינת היחידה דהאריז"ל, ועאכו"כ כאשר מדובר אודות התכללותו של האריז"ל עם בחינת נפש דכאו"א מישראל.
ובפשטות מסתבר לומר שלא זו בלבד שהאריז"ל היה אומר את הוידוי בפה, אלא היה מכה על החזה כנגד הלב בעת אמירת הוידוי (אע"פ שפרט זה לא נאמר בפירוש), היינו, שכל אלו שעמדו מסביבו ראו בגלוי שמכה על החזה ואומר וידוי, מצד התכללותו עם כלל ישראל.
ועד"ז מובן בנוגע לכאו"א מישראל – שגם בהיותו במעמד ומצב דתכלית העילוי בדוגמת המעמד ומצב דיוהכ"פ – מוטלת עליו החובה לפעול בהפצת היהדות והמעיינות חוצה, במכל – שכן וקל – וחומר מזה שהאריז"ל היה כולל את עצמו עם כלל ישראל. וכשם שהוא בעצמו אומר "אשמנו בגדנו כו' " בהיותו במעמד ומצב הכי נעלה – ביוהכ"פ.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 100)
¯
כאשר יהודי יוצא לעולם כדי לפעול בהפצת היהדות והמעיינות חוצה ורואה שע"פ טבע הרי זה דבר בלתי אפשרי, וישנה הוראת התורה שאין סומכין על הנס – הנה על זה אומרים לו שאין לו להתפעל מטבע העולם, מאחר שנתבשר אודות לידת יצחק, לידת יהודי נוסף, באופן שלמעלה מהטבע לגמרי.
ולכן, הרי הוא ממשיך לעבוד עבודתו מבלי להתפעל מטבע העולם, ומשתדל לפעול אצל הזולת את ענין המילה – הן מילה רוחנית, והן מצות מילה כפשוטה – בנוגע לאלו שהיו במעמד ומצב משונה שלא יכלו לקיים עד עתה מצות מילה, הרי מוטל עליו התפקיד להשתדל לפעול עליהם שיסכימו לקיים מצות מילה כפשוטה.
וכל זה – גם כאשר נראה לו שעבודה זו היא קשה ביותר. וכפי שנתבאר לעיל שכללות לידת יצחק היתה באופן "מי מלל לאברהם וגו' " – למעלה מדרך הטבע, וא"כ, מובן שאין לו מה להתפעל מכל הקשיים והחשבונות ע"פ טבע שישנם בענין זה.
וכאשר שואל: מהי המעלה והתועלת שתצמח מזה שיקרב יהודי אחד, ויפעל עליו לקיים מצות מילה (כפשוטה, או ברוחניות) ?! – הנה על זה אומרים לו: "וארבה את זרעו", מאחר שעל ידי יהודי זה יתקרבו עוד יהודים נוספים. וכשם שלידת יצחק היתה באופן ד"וארבה את זרעו", שהרי ממנו יצא כללות עם ישראל.
עד"ז כאשר אומרים לו שתפקידו להפוך את כל העולם כולו – הנה בידעו שבעולם ישנם גוים ועניני גוי'שקייט, הרי הוא שואל: כיצד יוכל למלא את תפקידו ולהפוך את העולם כולו לקדושה כו' ?!
הנה על זה אומרים לו שאין לו מה להתפעל ממעמד ומצב העולם, מאחר שעבודתו היא באופן שלמעלה מהטבע (כנ"ל). וע"ד המסופר במדרז"ל בנוגע ללידת יצחק, שהשרות של אומות העולם הביאו את בניהם, ועז"נ "הניקה בנים שרה", זאת אומרת, שגם אומות העולם ראו את הנס (דלידת יצחק) שלמעלה מהטבע לגמרי.
ועד"ז מובן בנוגע לעבודת כאו"א מבנ"י – שאין לו מה להתפעל מאומות העולם וכו', מאחר שאומות העולם עצמם יודעים ש"נשיא אלקים אתה בתוכנו". הם מחכים אמנם שהיהודי ישכח זאת ויפחד מהם כו', אבל כאשר היהודי מראה שאינו מתפעל מהם, הרי הם יודעים בעצמם ש"נשיא אלקים אתה בתוכנו".
ועפ"ז מובן שלא זו בלבד שאינו מושפע מהנהגת העולם [שכאשר נעשה מושפע מהנהגת העולם, הרי אי אפשר לדעת לאן הוא עלול להתדרדר – כי "מצוה גוררת מצוה", ועד"ז להיפך רחמנא ליצלן], אלא אדרבה, ע"י עבודתו הרי הוא מהפך את כל העולם כולו לטוב כו'.
וכאשר הוא עובד את עבודתו כדבעי – עוזר לו הקב"ה בכל עניניו, ומוציא עבורו חמה מנרתקה כו', ושולח לו מלאכים שיסייעו לו, ואפילו ערביים גם מסייעים לו למלא שליחותו של הקב"ה כו' – כפי שהיה אצל אברהם אבינו כאשר "וירא אליו ה' ", בי"ב בתשרי.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 104)
¯
וזו היתה דרכו של אהרן שהדליק את המנורה. אהרן היה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", אפילו "בריות", היינו, כאלו שאין בהם שום מעלה, מעלתם היחידה היא שהקב"ה ברא אותם (כפירוש אדמו"ר הזקן נ"ע), גם בהם המשיך אהרן אהבה.
ענין זה היה לא רק המטרה שלו, אלא גם הדרך אל המטרה. והיינו, שגם בגילוי היתה הדרך להיות אוהב את הבריות, ועי"ז – "מקרבן לתורה", לעשות מהם יהודים תורניים ("תורה – אידן").
וזו היתה גם דרכם של רועי ישראל, הרביים הנשיאים, עד כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא ועד בכלל, שעבודתם היתה להדליק את הנרות.
אצל כאו"א מישראל ישנו "נר הוי' נשמת אדם", אלא שישנם כאלו שממתינים עד שידליקו זאת אצלם. וזוהי עבודת נשיאי ישראל – להדליק את ה"נר הוי' נשמת אדם" שישנו בכאו"א מישראל, ויש בזה שבעה סוגים.
האופן שהיה אצל נשיאי חב"ד בכלל ואצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא, הוא – שהאהבה היתה בגילוי; לא רק המטרה היתה אור, אלא גם הדרך אל המטרה היתה באופן של אור. בדרכי קירוב ובדרכי נועם הדליק את ה"נר הוי' נשמת אדם" בכל הסוגים שבבני ישראל.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 41)
¯
אלו שביקרו ב"אוהלים" של צדיקים, יודעים, שישנם "אוהלים" שפועלים קו של מרירות וכיווץ, וישנם "אוהלים" שפועלים קו של שמחה ועליה. ה"אוהל" של הרבי הוא מסוג השני. מיד כשבאים אל ה"אוהל", עוד לפני ההתבוננות – הרי זה פועל עליה והגבהת הרוח, שזה שייך לשמחה.
וטעם הדבר – לפי שעבודתו שעבד בה כל ימי חייו, היתה גם כן באופן כזה, לקרב ולהעלות את כל בני ישראל, אפילו ה"בריות", בדרך של קירוב ונועם, מתוך כוונה לפעול את ה"מקרבן לתורה", לפעול אצלם "לחזות בנועם השם", ולגלות את חלקם בתורה וחלקם במצוות.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 42)
¯
ובענין זה – רצונו של הרבי, שיאירו את כל בני ישראל ע"י הדרך ד"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
- לא כהשיטה שיש להתאים את התורה לפי רוח הזמן, אלא להיפך, "ומקרבן לתורה", שגם את ה"בריות", שאין בהם שום מעלה, יש לקרב אותם לתורה כמו שהיא, ללא פשרות, תורה עם דברי סופרים ועם חסידות לפנים משורת הדין.
וכאשר נותנים ליהודי תורה תמימה, תורה ללא פשרות – הנה ע"י "בחוקותי תלכו", נעשה אצלו גם "ונתתי גשמיכם בעתם" עם כל הברכות, חיים מאושרים לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 45 – 44)
¯
על פינחס נאמר, שהוא קינא קנאת ה' במעשה זימרי. וגם אח"כ, בפינחס זה אליהו, נאמר באליהו "קנא קנאתי להוי' אלקי צבאות". ומצד זה אמר הקב"ה "הנני נותן לו את בריתי שלום" – שיהיה נוכח בכל ברית – מילה של בנ"י, ו"אשה כמאן דמהילא דמיא", ויראה שבנ"י אינם כ"כ כמו שחושב.
והיינו, שמהענין ד"קנא קנאתי להוי' " נעשה אצלו תנועה של אהבת ישראל, להתבונן במעלותיהם של בנ"י, ולכן יבשר גם את הגאולה.
אליהו היה תלמיד של אחיה השילוני, רבו של הבעש"ט, והרי הבעש"ט נהג בתנועה של אהבת ישראל, וכן לאח"ז גם רבינו הזקן, שהיה נשמה חדשה, וכן גם הרביים הבאים לאחריו, שע"י אהבת ישראל שלהם בהנהגת עצמם, וגם תבעו זאת אצל המקושרים שלהם – עי"ז נזכה לאליהו מבשר הגאולה.
וזאת צריכים לדעת, שהרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר, תובע מכל אחד את הענין של אהבת ישראל, לקרב את כל בנ"י, אפילו הפשוטים ביותר, כי, מלבד זאת שגם הפשוטים יקרים אצל הקב"ה, כמו בן אצל אביו, ישנה המעלה עצמית של פשיטות.
[ויש להוסיף, שמעלת אנשים פשוטים מודגשת בהסיפור דפינחס גופא:
בעת המאורע דזמרי היו נוכח משה רבינו, הזקנים וכו', וכולם שתקו, מלבד פינחס – שהיה איש פשוט, שכן, אף שהיה מזרע אהרן, מ"מ, לא היה כהן,
ולהעיר, שמצב זה – שעם היותו מזרע אהרן, מ"מ אינו כהן – מעיק יותר ("עס קוועטשט נאָך מערער")... שכן, מי שאינו מזרע אהרן, הרי אין לו שייכות לכהונה, משא"כ מי שהוא מזרע אהרן, ואעפ"כ אינו כהן, הרי זה מעיק יותר,
ואף שהיה איש פשוט, מ"מ, כששמע את דברי זמרי "אם תאמר (שהמדינית) אסורה, בת יתרו מי התירה לך" – הרי זה נגע לו ("עס האָט אים אָנערירט") וקינא קנאת ה' צבאות !
וזוהי ההוראה בנוגע להתעסקות עם אנשים פשוטים – שאף פעם אי אפשר לדעת; יכול להיות שתהיה מגפה אצל בנ"י, ודוקא איש פשוט הוא זה שיעצור את המגפה, שלא ימותו בנ"י במגפה – כבנדו"ד, שהכ"ד אלף שמתו במגפה היו רק ה"ערב רב"].
ובנוגע לתלמידים שנוסעים בשליחות "מרכז לעניני חינוך":
עליהם לדעת, שהתנועה ד"קנא קנאתי" צריכה להיות בנוגע לעצמו, אבל בנוגע להזולת צריך להיות אהבת ישראל,
ועי"ז נזכה לקיום היעוד "הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא" כדי לבשר על הגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 98)
יום ב (יא אדר)
פרק לג
"משל גשמי לזה מענין ביטול זיו ואור השמש במקורו הוא גוף כדור השמש שברקיע"
באור השמש יש אור המתפשט ואור הכלול, והרי דוקא כאשר האור יוצא מחוץ למקורו בעצם השמש אזי הוא מאיר ומתפשט, משא"כ כשהוא כלול במקורו בעצם השמש אזי אינו עולה בשם אור כלל.
(סה"מ תשי"ח עמ' מז)
יום ג (יב אדר)
"כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו"
והרי כדי לקבל ירושה צריכה להיות רק מציאותו של היורש. בענין זה לא נוגע חכמתו וכשרונותיו, ואפילו לא נוגע אם הוא שלם או בעל – מום רח"ל; כיון שהוא רק נולד וחי, יורש הוא את כל הענינים שבאים בירושה.
ענין זה לא מצינו בשאר הקנינים, לא במכירה, ואפילו לא במתנה, שהרי גם במתנה אמרו חז"ל "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא", והיינו, שמקבל המתנה צריך להיות בגדר ד"עביד ליה נייחא לנפשיה "; משא"כ בירושה – מקבל הוא "הון עתק שלא עמל בו" (כלשון אדמו"ר הזקן בתניא) מבלי הבט לגמרי מי הוא המקבל, אם הוא רק קשור עם עצם המוריש.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 242 )
יום ד (יג אדר)
"דהיינו קץ הימין שיעבור רוח הטומאה מן הארץ ונגלה כבוד כו' וראו כל בשר יחדיו וכמ"ש לקמן"
תמורת זה שגויים יכו יהודים, הנה במקום זה, יתגלה בארץ ישראל גם בגשמיות שהיא "ארץ אשר אבניה ברזל", עם כל המעלות שנימנו על ארץ ישראל, עד שיהיה "וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", שיראו במוחש בעיני בשר כח הפועל בנפעל, וימשיכו את בית המקדש השלישי – שהוא כבר בנוי ועומד למעלה – למטה, במהרה בימינו ממש.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 357)
"שנק' רשות הרבים וטורי דפרודא"
ידועה הקושיא על הדין שאין תוקעין בשופר ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, משום גזירה דרבה, שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים – הרי בזמן הזה שאין לנו רשות הרבים (כפי שפוסק רבינו הזקן, ועוד כמה אחרונים שלפניו ושלאחריו), לא שייך הטעם דשמא יעבירנו כו', וא"כ, צריכה להתבטל הגזירה, כידוע הכלל שכאשר נאמר טעם הגזירה, הרי זה באופן שכאשר בטל הטעם אזי בטלה הגזירה ?
והתירוץ לזה – דכיון שמהרה יבנה המקדש, ואז תהיה גם רשות הרבים, לכן אין תוקעין במדינה בראש השנה שחל בשבת, כדי שלא יאמרו אשתקד תקענו בר"ה שחל בשבת, ובמילא יכולים גם עתה לתקוע בשבת. והענין בזה (שבזמן הזה אין רשות הרבים, וכשיבנה ביהמ"ק יהיה רשות הרבים) ברוחניות – שרשות הרבים ענינו "טורי דפרודא", וכיון שבזמן הזה אין בכחנו לברר גם "טורי דפרודא", לכן אין רה"ר, משא"כ לעתיד לבוא, שאז יהיה תוספת כח בקדושה, באופן ד"ופרצת ימה וקדמה גו' ", אזי יוכלו לנצח ולברר גם את ההעלם ד"טורי דפרודא".
(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 266)
"שהוא עוה"ז הגשמי המלא קליפות וס"א שנק' רשות הרבים וטורי דפרודא ואתהפכן לנהורא ונעשים רשות היחיד ליחודו ית' באמונה זו"
בתחילת בריאת העולמות היתה גם בריאת הקליפות, אלא שאז היה ענין הקליפות כשמם, כמו קליפה שענינה לשמור על הפרי. וכמשל האגוז, שעד שגדל צריך לשמור עליו מזרם וממטר ומקור וחום, וזהו תפקיד הקליפה שעל האגוז, אבל לאחר שנגמר ונשלם גידולו ובאים לאוכלו, אזי זורקים את הקליפה. וכמו"כ הוא בנוגע לענין הקליפות, שבתחילת הבריאה כפי שעולם על מילואו נברא, היה מעמדם ומצבם למטה מעולמות הקדושה, אפילו למטה מעולם העשיה, וענינם היה כמו שמירה על הפרי. ודוגמתו בעבודה, כפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בפירוש מארז"ל ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא (כמו מוץ ששומר על החטה), שענין זה הוא בתחילת העבודה, כדי שלא יחשוב מי אנכי ומה עבודתי שתהיה נוגעת למעלה. אך ע"י החטא עלו הקליפות למעלה ונתערבו בטוב, ועד שאפילו בנוגע לעולם האצילות שבו כתיב לא יגורך רע, ישנם גם קליפות דעולם האצילות, אלא שמעמדם הוא בעולם הבריאה, ובעולם הבריאה כבר מיעוטו רע, ובעולם היצירה חציו רע, ועד שעולם העשיה רובו רע, וכמבואר בתניא שעוה"ז נקרא עולם הקליפות, ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו.
ואעפ"כ, כיון שבתחילת הבריאה נבראת הקליפה באופן שהיה שומר ומסייע להפרי, לכן ישנו הכח על כללות ענין העבודה, שישראל ע"י עבודתם יפעלו להיות אתהפכא חשוכא לנהורא, ולפעול ענין האחדות בטורי דפרודא, לעשות מרשות הרבים רשות היחיד, ליחידו של עולם.
וזהו ורב שלום בניך, א"ת בניך אלא בוניך, שעי"ז שתלמידי חכמים עוסקים בתורה ובפרט בתושבע"פ, בונים הם העולם מתחילתו כמו שהיה בתחילת הבריאה, שענינם של הקליפות הוא לשמור על כל הענינים שבעולם. וזהו ג"כ מה שאמרו חז"ל כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ומבואר בארוכה בלקו"ת ששלום בפמליא של מטה הוא השלום שבין נה"א ובין נה"ב, שמצד עצמם מחולקים הם זמ"ז, כמ"ש ולאום מלאום יאמץ, אבל כאשר עוסק בתורה באופן של שמירה וזהירות כפי שצריך להיות ע"פ תורה, ללא פניות וענינים צדדיים, ועאכו"כ ללא ענינים הפכיים, אזי עושה שלום בפמליא של מטה, שנה"ב נכפף ונתהפך לעשות כרצון נה"א. ועי"ז עושה שלום גם בפמליא של מעלה, והיינו בהשרש דנה"א ונה"ב, ששרשם הוא בהשמות הוי' ואלקים, שגם בשם דאלקים בגימטריה הטבע (שכולל כל עניני הטבע) יהיה הוי' ואלקים כולא חד. וזהו גם ורב שלום, היינו שמבחינת רב, שהו"ע הפירוד, עושים שלום, שהו"ע ההתאחדות דיחידו של עולם, היינו, לכופף ולהפוך את נה"ב לנה"א, שעי"ז כופפים ומהפכים את עניני העולם מפרידו ליחודא ומחשוכא לנהורא. וזהו שהלימוד הוא ממ"ש ורב שלום בניך (בניך הב') דוקא, כיון שזהו כל החידוש דתלמידי חכמים, כדאיתא בזהר בפירוש בראשית, שאות ב' דבראשית הו"ע בחכמה יבנה בית (אל תקרי בית אלא בי"ת), היינו, שע"י החכמה, שהיא חכמת התורה, אין חכמה אלא תורה, בונים תלמיד חכמים את הבית כמו שהיה בנין העולם ע"י אות בי"ת דבראשית (בחוכמתא).
(סה"מ תשי"ח עמ' עב עג)
¯
ועד"ז בנוגע ל"שוחט", שענינו – כדברי הגמרא בנגלה דתורה "אין ושחט אלא ומשך", היינו משיכה מרשות לרשות, מרשות הרבים לרשות היחיד דיחידו של עולם.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 165)
¯
לכאורה אין הדבר מובן: איך יתכן שדוקא כשמתקרבים יותר לקיום המצוה דמגילה – נאסרת המגילה לגמרי בקריאה וטלטול ? ע"פ שכל, הרי מצד חביבות המצוה היה צריך להיות בדיוק להיפך !
אלא שזוהי הוראה בעבודה:
בשעה שאדם בהול לדבר מצוה – עלול הוא לחשוב, שכיון שעוסק במצוה ("ער איז פאַרקאָכט אין אַ מצוה"), הרי הוא כבר במדריגת "ולבי חלל בקרבי", ושוב אינו צריך להזהר מפני ענינים בלתי רצויים כו' ("ער דאַרף שוין גאָרניט באַוואָרענען").
על כך אומרים לו, שגם אז עליו להבטיח שלא יהיה מכשול, כי, אם "מתגנבת" פניה ("עס כאַפּט זיך אַריין אַ פניה ") בקיום המצוה שלו – שייך שייכשל בענין של שוגג.
[וע"ד המבואר באגה"ק שהשגגות "הן מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה", שהרי בצדיקים נאמר "לא יאונה לצדיק כל און". וזהו ג"כ הטעם ששוגג צריך כפרה, דאף שהמעשה עצמו היה בשוגג, הרי זה גופא שבא לידי עבירה בשוגג הוא באשמתו, כיון שהניח לנפש הבהמית ויצר הרע להכנס לתחומו].
וזהו הטעם לאיסור קריאת וטלטול המגילה בערב פורים שחל בשבת מפלג המנחה ולמעלה – דאף שעוסק בדבר מצוה, הרי מצד התגברות נה"ב (דהיינו שאפשר שיש לו בזה פניה) עלול הוא להכשל באיסור, דהיינו איסור הוצאה מ"רשות היחיד", "יחידו של עולם", ל"רשות הרבים".
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 115)
יום ה (יד אדר)
פרק לד
"והנה מודעת זאת שהאבות הן הן המרכבה"
כאשר באים ליהודי וטוענים, שמצד ירידת הנשמה בגוף צריכים גם ע"פ תורה להתעסק בגשמיות, ופרנסת בני ביתו היא מצוה וחיוב, ובמילא עליו להכין את עצמו לעניני העסק ולעשות הכנות לכך,
ויתירה מזה, תורת החסידות עצמה מבארת ש"וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה" דוקא, והכוונה בזה ללבושי העשיה הגשמית, והיינו, שלא מספיק הלבושים של המזלות העליונים, אלא צריכים גם את הלבושים של עוה"ז הגשמי,
ובמילא, אף שעושה זאת אמנם בשביל הכוונה לעבוד את ה', כיון שע"י עניני העסק הגשמיים יהיה אצלו תוספות בלימוד התורה וקיום המצוות – הרי באותו רגע עכ"פ עוסק הוא בגשמיות, כמו להבדיל אינו יהודי חס ושלום.
צריכים לדעת שזוהי טענת לבן, "הבנות בנותי והבנים בני", שתוכנה של הטענה היא שהגשמיות של בנ"י שייכת ללבן.
אבל האמת היא, ש"מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". כאשר עושים "מעקה" ל"בית חדש" – כמדובר בשיחת י"ב תמוז, שכאשר יוצאים מדל"ת אמות של תורה ותפלה כדי לעסוק בעניני העולם, עושים "מעקה" – אזי בשעת העסק הגשמי גופא ניכרת ונרגשת ("הערט זיך אָן") הכוונה האלקית שבזה, ובמילא, הנה "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שבכל עניניהם היו בבחינת מרכבה, וכן הוא כל אחד בעת קיום המצוה, וגם – כפי שנתבאר – בכל הענינים שמקיים בהם "בכל דרכיך דעהו".
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 84)
"ומדרגת משרע"ה היא העולה על כולנה"
וזהו ג"כ הטעם שמיד בשבת הראשונה שלאחרי חג הפסח מתחילים לומר פרקי אבות, שהתחלתם "משה קיבל תורה מסיני" – להורות, שאף שמשה רבינו היה זה ש"קיבל תורה מסיני ומסרה" לכל ישראל, אעפ"כ היה בביטול, כמרומז בתיבת "קבל", דהיינו שהיה צינור ומרכבה בלבד כדי לקבל את התורה.
(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 65)
"שאמרו עליו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"
במשה כתיב כי מן המים משיתיהו, וגם מצד גופו היה במעמד ומצב שבשעת גילוי הנבואה, ששכינה מדברת מתוך גרונו, עמד על עמדו בכל חושיו, שזהו ענין שלמעלה מדרך הטבע לגמרי.
(סה"מ תשי"ח עמ' רלח)
"כמאמר רז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו' שהוא ענין ביטול במציאות הנ"ל"
הסדר דנתינת התורה במתן – תורה הי' באופן שפנימיות התורה ניתנה בנגלה, ונגלה דתורה, גליא דאורייתא, ניתנה בנסתר – כמדובר כמ"פ שבמעמד הר סיני שבו ניתנו עשרת הדברות באופן ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ראו כל ששים ריבוא בני ישראל "מעשה מרכבה", היינו, שפנימיות התורה היתה בגילוי; ואילו גליא שבתורה, הפירושים של עשרת הדברות וכל שאר עניני התורה שלאח"ז, היו כלולים בעשרת הדברות בנסתר, ולאח"ז התחילו קימעא קימעא לגלותם מנסתר לנגלה.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 281)
החשיבות אינה כל כך בתוכן הדברים ("וואָס מען זאָגט"), אלא באופן אמירתם ("ווי מען זאָגט").
וכפי שמצינו בשעת מתן תורה, שאף שנאמרו דברים פשוטים (כנ"ל סי"ח), מ"מ מצד אופן אמירת הדברים – כשהמקבל עומד "באימה וביראה וברתת ובזיע", והאמירה היתה ע"י "וירד הוי' על הר סיני", שם הוי' שלמעלה משם אלקים – הרי כל ה"שטורעם" שהיה אינו מספיק עדיין .... שהרי "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן".
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 339)
"כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה"
בנוגע לחיוב דלימוד התורה בכל יום – הרי הפירוש הפשוט בזה הוא נגלה דתורה, אבל, מאז שהגיע זמנו של האריז"ל שאמר ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה" (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק), שזוהי פנימיות התורה, והלבישו אותה באותיות כאלו השוות לכל נפש, שכל אחד יכול להפיק משהו משם – אזי נעשה חיוב על כל אחד מישראל לקבוע עתים בכל יום גם בנסתר דתורה, פנימיות התורה, כמו שפשוט הדבר שבהכרח שתהיה קביעות עתים בלימוד נגלה דתורה.
(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 206)
"וכמאמר רז"ל אפי' פרק אחד שחרית כו' "
וע"ד מ"ש בתו"א ש"מי שדי לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית ... כיון שאי אפשר לו ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה (לעת"ל) ... מה שצריך כו' ".
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 243)
בנוגע לחיוב דלימוד התורה מצינו ש"אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".
ודין זה למדים "מדבריו של ר' יוסי" בנוגע ללחם הפנים שנאמר בו "לפני תמיד", ש"אפילו אלו נוטלין (את הישנה) ואלו מניחין (את החדשה, אחר שסילקו את הישנה) אף היא היתה תמיד", "אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד, שלא ילין שולחן בלם לחם", והיינו, שאע"פ שיש הפסק באמצע, מ"מ, כיון שלא לן בלא לחם הרי זה נחשב "תמיד", ומזה למדים גם בנוגע להחיוב דלימוד התורה, שאע"פ שהפסיק בלימודו, מ"מ, כיון שלמד בשחרית ובערבית הרי זה נחשב שקיים "לא ימוש".
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 261)
יום ו (טו אדר)
"ואף שאינו נותן אלא חומש הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' להיות מכון לשבתו ית' "
כלי לפרנסה צריך להיות כלי טהורה על – פי תורה. בנתינת צדקה צריך לתת כפי יכולתו ויותר מכפי יכולתו, בידעו בוודאות שהקב"ה מנהיג את העולם, ומכיון שהוא כתב בתורה שיש לתת לצדקה חומש, "וארבע הידות יהיה לכם, הרי בשעה שיהודי נותן צדקה, נותן לו הקב"ה את "ארבע הידות".
והיינו כפשוטו: בשעה שיהודי מנדב סכום מסויים לצדקה, ועדיין אינו רואה שום צנורות מניין יוכל לקבל את הסכום – אזי עושה הקב"ה צנורות, שיוכל להשיג לא רק את הסכום שנדב, אלא שיהיו לו גם "ארבע הידות" ש"יהיה לכם". וסוחר שיודע מעט חשבון, יבין, שכדאי לו לתת חומש גדול ככל האפשר, כדי שיהיו לו "ארבע הידות" גדולים יותר.
וכל זה בא מהידיעה ש"אין עוד מלבדו", ו"הוי' הוא האלקים" – טבע הוא למעלה מהטבע, העולם הוא כלי לאלקות.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 114)
¯
ענין הצדקה הוא מהענינים שבהם מותר לבחון את הקב"ה, ולא עוד אלא שהקב"ה מבקש "בחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די", עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
וכיון שכן, הרי כדאי להראות את הבטחון שהקב"ה יקיים את הבטחתו, ולהוסיף יותר בנתינת הצדקה, שכן, ככל שישקיעו יותר בנתינת הצדקה, תגדל יותר ברכתו של הקב"ה, וכמארז"ל "עשר בשביל שתתעשר".
(בין השיחות דלעיל אמר לא', כיון שזוהי "עת רצון" למעלה – כדאי לכם לחטוף ("אריינכאַפּן") ולעשות "עסק", להשקיע אלף דולר (מחצה עבורו ומחצה עבור בנו) עבור (חדר בבנין הישיבה ב)כפר חב"ד, ואז תרוויחו ארבעה פעמים ככה, "חמישית לפרעה וארבעה הידות יהיה לכם (ויגש מז, כד), ותזכו להשתמש בזה עבור דברים טובים ושמחים – תעשו זאת בלב ומח, ותאמרו "לחיים").
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 162)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
כרך ה-לקוטי אמרים מחזור שלישי
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
