מומלצים לציבור הדתי
שרה28/03/2024
הי מישל, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
שרה28/03/2024
הי צפורה, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה
הצעות שעשויות לעניין אותך
פרסום וקידום עסקים לציבור הדתי
פרסום וקידום עסקים לציבור הדתי

לימוד תניא יומי - פרשת אמור

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

 יום א (ז אייר)

"הרחוק מאור פני המלך בתכלית ההרחק"

הנה נודע דירידת הנשמה בגוף היא ירידה גדולה ועצומה במאד מאד. שהרי הנשמה כמו שהיא למעלה כתיב בה חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, היינו, שעמדה במעלה עליונה ביותר. ואח"כ היתה הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שזהו שלמטה נתלבשה הנשמה בנפש הבהמית ובגוף ובעניני העולם. והנה, כשם שבהיות הנשמה למעלה לא היה לה שייכות אלא עם עניני אלקות, כך בירידתה למטה, הנה מצד ההתלבשות וההעלם וההסתר של נה"ב, הגוף ועניני העולם, הרי זה פועל שצריך כמה ראיות על המציאות דעניני אלקות, וגם אז יודעים רק המציאות ולא המהות.

(סה"מ תשי"ז עמ' רעז)

 

 

יום ב (ח אייר)

"וזש"ה וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך"

ויובן בהקדם מה שכלל ישראל נקרא בשם יעקב וישראל, דאע"פ שקורין אבות לשלשה, אברהם יצחק ויעקב, מ"מ, אברהם ויצחק הם שמותיהם של האבות, ואילו כלל ישראל נקרא בשם יעקב או בשם ישראל, כמו בפסוק מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. והנה, פשטות הענין בזה הוא לפי שאברהם יצא ממנו ישמעאל, ויצחק יצא ממנו עשו, ורק יעקב היתה מטתו שלימה, שהם כללות בנ"י. אמנם, פשטות הענין מורה גם על פנימיותו, ופנימיות הענין הוא, שיעקב וישראל הם שמות הנשמה. דהנה, אע"פ שמבואר במ"א בארוכה שבכל אחד מישראל ישנם הענינים של ג' האבות אברהם יצחק ויעקב, שלכן נקראים בשם אבות לכאו"א מישראל (משא"כ י"ב השבטים כו'), מ"מ, הנה השם שהונח על הנשמה הוא השם יעקב, ולאחרי שהנשמה פועלת העבודה דכי שרית עם אלקים ועם אנשים, אזי מגעת לדרגא שנקראת בשם ישראל. ומזה מובן, שכאשר מספרים אודות מעלתם של ישראל לעתיד לבוא [שאז יתגלה העילוי והמעלה של בנ"י, כדאיתא במדרש המשל מהתבן והקש והמוץ שהיו מריבים זה עם זה בשביל מי נזרעה השדה, אמרו החטים, המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה כו'], אזי מזכירים את שני השמות, יעקב וישראל. וע"פ האמור שיעקב וישראל הם השמות של הנשמה, מובן, שכל הענינים שמסופרים בתורה בנוגע ליעקב ישנם בעבודת הנשמה שבכאו"א מישראל.

(סה"מ תשי"ח עמ' רנו)

¯

זהו גם ענין ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כפשוטו, שהיה זה כדי לישא את בנות לבן, אשר, שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל, ומבואר בקבלה וחסידות שלאה ורחל הם כנגד עולם המחשבה ועולם הדיבור, והרי עיקר ירידת יעקב היה בשביל רחל (כמבואר במדרשי חז"ל) בחינת עולם הדיבור.

(סה"מ תשי"ח עמ' רנט, רס)

 

"ויעקב במדתו העליונה שהיא מדת הרחמים שבאצילות"

ידוע מעלת קו האמצעי ששורש המשכתו הוא למעלה מב' הקוין, בבחינת פנימיות הכתר. והיינו, שעם היות שגם שאר הקוים שרשם בכתר, מ"מ, שרשם הוא בחיצוניות הכתר, אבל קו האמצעי שרשו בפנימיות הכתר, דהיינו בהעצם. ומצד שייכותו להעצם, אין בו התחלקות מדריגות כלל, והוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, והיינו, שהעצם שנמצא בקו האמצעי הוא בכל המדריגות בשוה. וכמו שאנו רואים גם בציור גוף האדם, שההתחלקות דראש גוף ורגל היא רק בקו הימין וקו השמאל, שבהם נראה החילוק דראש יד ורגל, משא"כ בקו האמצעי, הרי חוט השדרה מחבר ומאחד בחינת פנימיות המוחין עם סיום הגוף, וזהו"ע טיפה הזרעית שבה נמשך פנימיות המוחין, וכמאמר אין קישוי אלא לדעת, שהכוונה בזה אינה על הדעת הגלוי, אלא על פנימיות המוחין, והיינו, שפנימיות המוחין נמשך ע"י חוט השדרה בכל מקום בשוה. וכמו"כ הוא גם בכחות הנפש, שבב' הקוין חח"ן בג"ה יש חילוק בין המוחין להמדות, ואפשר שהמדות יהיו בלי המוחין, משא"כ בקו האמצעי שהוא מדת הרחמים, הרי כל ענין הרחמים הוא דוקא כאשר יש בו דעת והרגש, שמרגיש את זולתו ואת צרתו, ואז הוא מרחם עליו, והיינו, שענין הרחמים קשור עם הדעת, ולא כמו בשאר הקוין שהמדות נפרדים מהמוחין. וזהו ג"כ הטעם שאמרו רז"ל כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, דכיון שאצל המשפיע שייך ענין הרחמים לענין הדעת, לכן גם בהמקבל צ"ל באופן כזה. וזהו שהתורה היא בקו האמצעי, שנמשך מפנימיות הכתר, והוא בכל מקום בשוה.

(סה"מ תשי"ח עמ' רלג, רלד)

 

 

 

יום ג (ט אייר)

פרק מו

"כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם"

האדם התחתון הוא לעומת אדם העליון שעל הכסא (כמרומז גם בכך שנקרא "אדם" על שם אדמה לעליון), ולכן צריך האדם התחתון ללמוד מהענינים שנעשים למעלה, ולידע שעל ידי העשיה למטה נעשה גם כן למעלה, כמ"ש "כמים הפנים לפנים וגו' ", וכפירוש הבעש"ט על הפסוק "ה' צלך", שכשם שה"צל" מתנענע בהתאם לתנועות אברי האדם, כך מתנהג הקב"ה כמו האדם, שכאשר האדם מתנהג במדת הטוב והחסד, מתנהג גם הקב"ה במדת הטוב והחסד, "מדה כנגד מדה".

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 277 – 276)

 

 

 

יום ד (י אייר)

"והוציאם ממצרים ערות הארץ מקום הזוהמא והטומאה"

הלשון "ביד חזקה ובזרוע נטויה " – לכאורה אינו מובן:

הרי הקב"ה אינו מוגבל בשום הגבלות, וביכלתו לעשות כרצונו, מבלי להזדקק לשם כך ל"יד חזקה וזרוע נטויה ". וא"כ, מדוע הוצרכה להיות היציאה ממצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה " דוקא ?

וביאור הענין:

גלות מצרים היתה גלות קשה ביותר, עד כדי כך שאפילו עבד לא היה יכול לברוח ממצרים.

והטעם לקושי הגלות בגשמיות – מכיון שכן הוא גם ברוחניות: בהיותם במצרים היו בנ"י בשפל המדריגה ביותר, שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה – שזוהי הדרגא התחתונה ביותר, שהרי לשער הנו"ן אין ליהודי שום שייכות. ועד כדי כך, שאילו היתה הגאולה מתעכבת במעט, היו באים במגע ("זיי וואָלטן זיך פאַרטשעפּען") גם עם שער הנו"ן.

ומזה מובן, שמצד סדר השתלשלות – לא היה שום מקום לגאולה מגלות זו.

ואעפ"כ – "ויוציאנו ה' אלקינו משם", "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (ובצירוף הנשים, וכן הפתוחים מבני עשרים והיתרים מבני ששים, היו עוד יותר מששים רבוא).

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 192)

 

"לא ע"י מלאך ולא ע"י כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם כמ"ש וארד להצילו וגו' "

וכמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה, שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו, והוא גילוי עצומ"ה, שזהו גם מ"ש כי גאה גאה, ותרגם אתגאי על גותניא, והוא הוי' שבעצמות, וגילוי זה, אף שהיה בבחינת מקיף, מ"מ, פעל המורא גדול. ובמכ"ש ממ"ש תפול עליהם אימתה ופחד, שפעל יראה ופחד על כל העמים, שאע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, ועאכו"כ בנוגע לישראל, שגילוי העצמות פעל אצלם יראה ופחד, אף שלא האיר בגילוי ממש. ובאמת ניתן הכח להמשיך זאת גם בפנימיות ע"י העבודה, ובפרט ע"י העבודה דמשה עבדו, שענינו הוא המשכת האמונה בפנימיות, כמ"ש וראה אמונה.

(סה"מ תשי"ח עמ' קצז)

¯

אף שביצי"מ היו גילויים נעלים ביותר, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו. מ"מ נקרא בשם לילה שמורה על ענין ההעלם, לפי שגילויים אלו היו רק מצד המעלה ולא מצד המטה, ואילו המטה מצד עצמו נשאר כמקודם, כיון שהגילויים לא נמשכו בו בקליטה בפנימיות, ולכן נשאר בבחינת חושך והעלם, שהו"ע הלילה.

(סה"מ תשי"ח עמ' ר)

¯

הנה ביצי"מ כתיב אצבע אלקים, שהוא בחינת מלכות, והיינו, שביצי"מ היה עיקר הגילוי מבחינת מלכות, כמאמר נגלה עליהם מלך מלכי המלכים, שזהו גילוי בחינת מלכות דא"ס. ועם היות שהיה גם הגילוי דבחינת (מלך מלכי המלכים) הקב"ה, בחינת ז"א, מ"מ, הנה עיקר הגילוי היה מבחינת מלכות, וכמאמר ובמורא גדול זה גילוי שכינה, דשכינה היא בחינת המלכות. ומ"ש ובמורא גדול, היינו לפי שהיה גילוי בחינת המלכות כפי שהיא בגדלות, בחינת מלכות דא"ס.

(סה"מ תשי"ח עמ' רטו)

¯

משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך. הנה משכני קאי על הזמן דיציאת מצרים, שאז היה ענין של משיכה וגילוי בדרך מלמעלה למטה, שהגילויים היו בדרך אתערותא דלעילא, שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו, שזהו משכני. אמנם אח"כ הוצרכה להיות העבודה בדרך מלמטה למעלה. וכן הוא בכל שנה ושנה, שהו"ע העבודה דספירת העומר, שעז"נ וספרתם לכם, ופירש אדמו"ר הזקן וספרתם מלשון הארה, אַז מען דאַרף אַליין מאַכן ליכטיק, והוא העבודה בדרך מלמטלמ"ע. אמנם, עז"נ אחריך נרוצה, אחריך דייקא, שעבודה זו מגעת בבחינת אחורים בלבד, ע"ד מש"נ אחרי הוי' אלקיכם תלכו, והיינו, דכיון שבתחלה היו בבחינת ואת ערום ועריה, וכל הגילויים היו רק מלמעלמ"ט, שנגלה עליהם כו' בכבודו ובעצמו, לכן, הנה התחלת העבודה מלמטה למעלה היא באופן שמגעת רק בבחינת אחורים בלבד.

(סה"מ תשי"ח עמ' ריח)

¯

ההמשכה דחג הפסח – היא המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, כמאמר "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם". והיינו, שמבלי להתחשב עם מעמדם ומצבם של בנ"י, שהיו אז במעמד ומצב ד"ואת ערום ועריה " – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו", מבלי להתחשב עם שום דבר.

וכן הוא בכל חג הפסח – שישנה המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, ונמשכת למטה, בבני חיי ומזוני רויחי,

לא מתחשבים בשום דבר; לא בדעת הרופאים האומרים שע"פ טבע אין ביכלתם להוליד ילדים, ואפילו לא בהגבלות הרוחניות דסדר השתלשלות, אלא כל הענינים נמשכים בהצלחה.

החל מהענין דבני, בנים זכרים, "איש (ש)דרכו לכבוש", ויקראום ע"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואלו שאינם יכולים ליתן שם זה – יקראום בשמו של הצמח – צדק.

וכאמור, שענינו של חג הפסח הוא יציאה מכל ההגבלות, הן ממיצרים והגבלות בגשמיות והן ממיצרים והגבלות ברוחניות, ועד ליציאה מהגבלות לאמיתתה – שתהיה בביאת משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים במהרה בימינו.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 186 – 185)

 

"וגם בבחי' חיבוק הוא קיום המצות מעשיות ברמ"ח אברים ברמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא כנז"ל"

ענין המצוות הוא שעל ידם נעשה "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" – הם מקשרים את האדם שמקיים המצוה עם הקב"ה, ועי"ז נמשכת לו חיות אלקית.

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 154)

 

 

 

יום ה (יא אייר)

"כמו האבות וכיוצא בהן שראו עולמם בחייהם"

כאשר בנ"י כולם נמצאים במעמד ומצב ד"כולנו כאחד" – בטוחים הם בקיום ההבטחה "ברכנו אבינו כו' באור פניך" (כמובן מהמבואר בתניא פרק לב), והרי "באור פני מלך חיים – הן חיים בעוה"ז כפשוטו, והן חיים בעוה"ב ובאופן ד"עולמך תראה בחייך".

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 215)

 

 

 

יום ו (יב אייר)

"כי תורה אחת לכולנו "

רק בנוגע לענינים של מעשה בפועל הרי זה באופן ש"הקהל חוקה אחת לכם", ו"הלכה כמותו" – כדברי אחד, משא"כ כאשר מדובר אודות ענינים רוחניים, או אפילו בענינים של פועל אבל טרם שנקבעה הלכה – הרי  "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ולא עוד אלא שלפעמים פוסקת התורה ש"נהרא נהרא ופשטיה", וכל שבט במסלתו יעלה.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 62)

 

"כמ"ש כולם בחכמה עשית"

בכדי שיתהווה בחינת חכמה הרי זה ע"י הצמצום דוקא, שהרי לגבי מהותו ית' חכמה ועשיה שוין, כמ"ש כולם בחכמה עשית, ולכן התהוות החכמה היא ע"י הצמצום.

(סה"מ תשי"ח עמ' נה)

 

"ונק' בהמה רבה"

בכדי לבוא לפתיחת הלב בתורה צ"ל "ונפשי כעפר לכל תהיה ", שזהו"ע ביטול במציאות לגמרי – ובלשון התורה הנ"ל: "על הארץ תישן", וענין זה מתבטא בכך ש"אינו דואג על אכילתו אם יחטוף אחר, כי יודע שהדאגה על בעליו כו' ", והיינו, שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות האדון; וכאשר מתבטל ממציאותו לגמרי אזי ממשיך אמיתית המציאות.

וזהו "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך", בחינת בהמה רבה כו'.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 188)

 

 

 

יום שב"ק (יג אייר)

פרק מז

"והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים"

ענין הגאולה הרוחנית הו"ע התשובה, כי הגלות הרוחני הו"ע החטא (כנ"ל), ולכן הגאולה הרוחנית הו"ע התשובה. ומטעם זה הנה בהגילויים שיתגלו ע"י מלך המשיח יהיה גם ענין התשובה, כמאמר משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, והיינו לפי שהתשובה היא הגאולה ברוחניות, והיא סיבה גם על הגאולה בגשמיות. וכיון שכללות ענין הגאולה הו"ע התשובה, הרי מובן, שד' לשונות של גאולה הם ד' מדריגות בתשובה (כדלקמן). וד' לשונות אלו שייכים בעיקר לגאולת מצרים ולגאולה העתידה, להיות שבהם ענין הגאולה הוא בשלימות, שהרי הגאולה משאר הגלויות לא היתה גאולה שלימה, ורק גאולת מצרים היתה גאולה שלימה, ובפרט הגאולה העתידה שתהיה גאולה שלימה שאין אחריה גלות, ולכן הנה גם עבודת התשובה צריכה להיות בשלימות, היינו כל ד' המדריגות שבתשובה, וע"י שלימות התשובה נעשה שלימות הגאולה. וכן הוא ג"כ בעבודה דיצי"מ בכל יום ויום (שהרי בכל יום צ"ל זכירת מצרים), שצ"ל בה כל ד' הבחינות שבתשובה, וזהו"ע ד' פעמים אמת, כי כללות ענין התשובה הוא ההתקשרות (פאַרבינדן זיך) עם ואמת הוי' לעולם, שהרי ע"י החטא נעשה נפרד מאמת הוי', וע"י התשובה חוזר ומתקשר עם אמת הוי', וד' פעמים אמת הם ד' אופנים בתשובה, ד' בחינות באמת הוי', שהם כנגד ד' אותיות שם הוי'. וכללות הענין בזה, כמבואר בלקו"ת בארוכה שיש שני בחינות תשובה, תשובה תתאה ותשובה עילאה, כי תשובה היינו תשוב ה', וכיון שיש ה' תתאה וה' עילאה, נמצא שישנם שני תשובות, תשוב ה' תתאה ותשוב ה' עילאה, ובכל אחד מהם (הן בתשובה תתאה והן בתשובה עילאה) ישנם ב' אופנים, מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה. ונמצא, ששתי התשובות הם שתים שהם ארבע, דהיינו ד' מדריגות בתשובה.

(סה"מ תשי"ח עמ' צה, צו)

 

וכן הוא גם בעבודה דיצי"מ שבכל יום ויום בכדי לקבל את התורה שנמשכת מלמעלה למטה בכל יום, שצריך להיות ג"כ עבודת התשובה בכל ד' בחינות הנ"ל, שזהו מה שאומרים ד' פעמים אמת, דבחינת אמת הוא בשם הוי' דוקא, כמ"ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם, ופירש"י לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי, והיינו, דעם היות שגם שם א-ל שד-י הוא אמת, מ"מ, עיקר ענין האמת הוא בשם הוי' דוקא, ואמת הוי' לעולם. וזהו ד' פעמים אמת, שהם ד' אופנים בתשובה, בכל ד' האותיות דשם הוי', דהגם שכללות שם הוי' הוא אמת, הנה בפרטיות ישנם ד' מדריגות באמת, שהם הד' אותיות דשם הוי' כנ"ל.

אמנם בד' פעמים אמת גופא יש ב' בחינות, והם ד"פ אמת שקודם עזרת וד"פ אמת שבעזרת, שזהו ההפרש בין ד' לשונות של גאולה כמו שהם ביצי"מ לד' לשונות של גאולה כמו שהם בגאולה העתידה. והענין הוא, דהנה כתיב הוי' הוי', ופסיק טעמא בינייהו, והו"ע שם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא, דשם הוי' דלתתא הוא הוי' מלשון מהוה, ששייך לעולמות, ושם הוי' דלעילא הוא הוי' שלמעלה מהעולמות. וזהו ההפרש בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, שבגאולת מצרים, הנה אף שהיה גילוי שם הוי', כמ"ש לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם וגו', ומפרט כל ד' הלשונות של גאולה, מ"מ, הרי זה גילוי הוי' דלתתא בלבד, משא"כ לע"ל יהיה גילוי שם הוי' דלעילא. ולכן יש הפרש גם בין גילוי התורה שנתגלה במ"ת אחרי יצי"מ לגילוי התורה שיתגלה לעת"ל. דהנה בתורה יש ב' בחינות, גליא דתורה ופנימיות התורה, גליא דתורה היינו מה שהתורה נתלבשה בשכל אנושי וטענות של שקר כו', והוא גילוי התורה כפי שהוא מצד שם הוי' דלתתא ששייך לעולמות, אבל פנימיות התורה הו"ע התורה שלמעלה משכל אנושי, והוא מצד שם הוי' דלעילא שלמעלה מהעולמות. ולכן, ביצי"מ שהיה גילוי שם הוי' דלתתא, נתגלה אז רק גליא דתורה, משא"כ לעת"ל שיהיה גילוי שם הוי' דלעילא, תתגלה פנימיות התורה, כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו, ופירש"י דקאי על טעמי תורה שיתגלו לעתיד. והנה, כשם שביצי"מ שהיתה הכנה למ"ת של גליא דתורה הוצרכו להיות כל ד' הלשונות של גאולה כנ"ל, הנה כמו"כ הוא בהגאולה העתידה שאז יהיה גילוי פנימיות התורה, יהיו ג"כ כל ד' הלשונות של גאולה, אלא שד' לשונות אלו הם בהד' אותיות דשם הוי' דלעילא. והנה, כיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, לכן גם עכשיו צ"ל ד' המדריגות שבתשובה לא רק כמו שהם בשם הוי' דלתתא, אלא גם כמו שהם בשם הוי' דלעילא. ולכן אומרים ד"פ אמת ב"פ, ד"פ אמת קודם עזרת, הו"ע התשובה בשם הוי' דלתתא, וד"פ אמת בעזרת, הו"ע התשובה בשם הוי' דלעילא. ועבודתינו זו במשך זמן הגלות היא ההכנה לגילוי פנימיות התורה וגילוי שם הוי' דלעילא שיתגלה לעת"ל ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.

(סה"מ תשי"ח עמ' קד, קה)

¯

גם צריך להבין ענין מ"ב המסעות שהיו מאז שבני ישראל יצאו ממצרים עד שבאו לארץ – ישראל, "ארץ טובה ורחבה": כיון שמיד במסע הראשון, כאשר רק יצאו ממצרים, לשון מצרים וגבולים, הרי זה כבר "מרחב", היינו, שמיד כשיוצאים מהמיצר נמצאים במילא במקום המרחב – א"כ מה מוסיף ענין מ"ב המסעות בענין המרחב ?

אך הענין הוא, שב"מצרים" ו"מרחב" ישנם כמה וכמה מדריגות; מה שנקרא "מרחב" לגבי מדריגה שלמטה – הנה לגבי מדריגה נעלית יותר הרי זה נקרא עדיין "מצרים", עד שמגיעים להמרחב האמיתי – המסע האחרון, "על ירדן ירחו", דקאי על משיח "דמורח ודאין". עד אז – הרי הגם שלגבי מדריגה תחתונה הרי זה ענין של "מרחב", הנה לגבי מדריגה עליונה יותר הרי זה "מצרים".

וזהו ענין מ"ב המסעות שהיו ממצרים עד "ארץ טובה ורחבה": במסע הראשון, הגם שכבר יצאו ממצרים ונכנסו – במילא – למרחב, הנה לגבי מדריגה עליונה יותר הרי זה עדיין ענין של "מצרים", ולכן צ"ל עוד מסע כדי לצאת גם מ"מצרים" זה.

וזהו הלשון "אלה מסעי (לשון רבים) גו' אשר יצאו מארץ מצרים", כיון שגם ענינם של שאר המסעות הוא היציאה ממצרים, ועד שמגיעים ל"ירדן ירחו" – תכלית העילוי.

התורה היא נצחית בכל דור ודור, ובפרט הענין דיציאת מצרים, אודותיו שנינו: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים" – הרי זה הוראה בעבודה, שגם כאשר כבר פעל עבודה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה ממדידה והגבלה, שבזה יצא גם ממצרים דקדושה – אין זה מספיק עדיין, כי לגבי מדריגה נעלית יותר הרי זה עדיין מצרים, ובמילא צריך להמשיך לעבוד וללכת הלאה.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 225)

 

"רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה כמ"ש ויסע אברהם הלוך ונסוע וגו' "

וכן גם בתפלה גופא ישנם כמה וכמה עליות, ובכללות הרי נחלק לד' שליבות (והעליות הן ע"י שם מ"ב כידוע), שכל מדריגה לגבי המדריגה שלמעלה הימנה היא עדיין ענין של מיצר וגבול.

ועד שמגיעים לשמונה – עשרה, שאז הוא תכלית העילוי – שיוצא לגמרי ממציאותו (מאיזו מציאות שתהיה, גם ממציאות שנזדככה על – ידי עבודתו בכל המדריגות הקודמות), ועומד בביטול במציאות "כעבדא קמי מאריה ", שאינו מציאות כלל, ואומר "אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" – הקב"ה יפתח את שפתי, ואני רק אחזור על דבריו.

ולכן מצינו שבשמונה – עשרה ישנם שני ענינים הפכיים: א) ביטול בתכלית, היינו שאינו מציאות כלל, אלא "כעונה אחרי הקורא", ב) בקשת צרכיו, ולא רק צרכיו הרוחניים, אלא גם צרכיו הגשמיים. בפסוקי דזמרה וברכות קריאת – שמע וקריאת – שמע – אין בקשת צרכיו הגשמיים (כיון שהוא מופשט ממציאותו כנ"ל). בשמונה – עשרה דוקא היא בקשת צרכיו הגשמיים.

והענין הוא: מצד תכלית העילוי יכול להיות שם התכללות של שני ענינים הפכיים. וכמדובר במאמר, שבמקום עליון יותר ההתכללות היא ביותר, שזהו מעין הגילוי דלעתיד, שאז יהיה "וראו כל בשר", שאלקות תהיה נרגשת גם בבשר הגשמי – התכללות ב' הפכים.

אמנם, מבלי הבט על כך ששמונה – עשרה הוא תכלית העילוי, הרי למחרת, צריכים שוב לעמוד לתפלה ("דאַרף מען זיך ערשט שטעלן דאַוונען"), החל מההכנה לתפלה, ואח"כ הודו, פסוקי דזמרה וכו' – כיון שככל שתהיה גבוהה המדריגה שהגיע אליה אתמול, הרי זה עדיין "מיצר" לגבי המדריגה שעליו להגיע אליה היום.

וכמו שהוא בעבודת התפלה – כן הוא בכללות העבודה: אדם צריך להיות "מהלך". אפילו לאחרי היציאה לגמרי מהרע, גם כאשר נמצאים במדריגה נעלית ביותר, עליו לדעת שעדיין אין די בזה, כיון שלגבי מדריגה נעלית יותר, יש לו עדיין שייכות להרע.

- וראיה לדבר ביכלתו להביא לעצמו מכך שהוא עדיין רואה בזולת את מציאות הרע, כידוע מאמר הבעל – שם – טוב נ"ע, שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שבעצמו ישנו אותו רע, בדקות על – כל - פנים

ועליו לצאת גם מזה. צריכים לעסוק תמיד ("האַלטן אין איין טאָן") בזיכוך הבשר הגשמי – לא לשבור אותו ע"י תעניות וסיגופים, אלא לזככו, כידוע מאמר הבעל – שם – טוב נ"ע על הפסוק "כי תראה חמור שונאך" – מיד בקומו בבוקר, עליו לאסור את חמורו, דהיינו את החומר, ועי"ז דוקא אפשר להגיע להגילוי דלעתיד – "וראו כל בשר", שהבשר הגשמי יתברר ויזדכך עד כדי כך שיראה אלקות.

אך יכול האדם לטעון בעצמו: התייגעתי מספיק עם עצמי עד שנפטרתי מהרע הגלוי והגס, והנני עומד כבר במדריגה נעלית, ומי יאמר שעלי להמשיך ולהתייגע ? די לי במדריגה שבה אני נמצא !

על כך אומרים לו: תפקיד וענין האדם הוא להיות "מהלך" ולא "עומד", ובכל יום ויום שנותן לו הקב"ה, צריך למלאות את תפקידו בעולם, כמ"ש "ימים יוצרו ולו אחד בהם".

וזוהי ההוראה מענין המסעות – שלעולם אין להסתפק במדריגה שבה אוחזים, כנ"ל.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב 228 – 227)

¯

אין להסתפק במה שפעלו עד עתה, אלא מזמן לזמן צריכה להיות הגדלה ותוספת, ואם אין תוספת בהעבודה – הרי זו ראיה על העדר החיות, שהרי כל דבר חי צומח וגדל. ויתירה מזה: אם אין תוספת בהעבודה, אזי לא זו בלבד שהענין אינו גדל וצומח, אלא אדרבה – הוא נמצא במצב של ירידה, ועד שאפשר שתהיה מציאות שיהיה צורך לומר לו "צריכה להיות ישיבה", כי לאמיתו של דבר אין אצלו ישיבה כלל.

משל למה הדבר דומה – למי שהולך בשיפוע ההר, שאינו יכול להישאר באמצע; או שיעלה למעלה או שיפול למטה. אם אין ברצונו להמשיך ללכת – הרי לא זו בלבד שאינו הולך הלאה, אלא שאינו נשאר גם במקומו הקודם, אלא נופל למטה. ואם אין ברצונו ליפול ח"ו – הרי העצה היחידה לזה היא לילך למעלה יותר.

ומה שאינו מרגיש את נפילתו למטה, אלא נדמה לו שהוא עומד על מעמדו – הטעם לזה הוא לפי שאינו מביט כלל על מה שחוץ ממנו.

וע"ד מ"ש הטבעיים, שאם יסגור אדם עצמו בקרון חשוך שיסע ממקומו, הנה כיון שאינו מביט על הדברים שמסביבו ואינו רואה כיצד הוא מתרחק מהם, לא יידע כלל שהוא נוסע. ורק אם יתחיל להביט על הדברים שמסביבו, אזי יראה שהוא אכן נוסע.

ועד"ז בהנמשל:

העולם כולו הולך וצומח תמיד ("האַלט אין איין וואַקסן"), וע"ד המבואר באגה"ק שבכל ר"ה "יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה". ואם מישהו עומד על מקומו ואינו מתקדם הלאה – הרי מצד זה גופא שהעולם כולו מתקדם והוא נשאר במקומו, נמצא, שהוא חוזר לאחוריו; אלא לפי שהוא עוצם את עיניו, ואינו רוצה להביט על מה שמסביבו, נדמה לו שעומד על מקומו.

וכיון שכן, הרי הדרך היחידה שלא ליפול, היא – ע"י הוספה, הוספה בכמות והוספה באיכות, דהיינו שמשנה לשנה צריך להיתוסף הן במספר התלמידים והן בהלימוד.

ואפילו הגירעון הכספי ("דעפיציט") צריך אף הוא לגדול משנה לשנה – שזהו סימן של דבר חי: כשהוא רעב או צמא ונותנים לו לשתות או לאכול, הרי זה משקיט את רעבונו וצמאונו לזמן – מה, וכעבור משך זמן, חוזר ונעשה רעב וצמא.

וע"ד מה שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר, שתמיד היה בעל – חוב, אבל מעולם לא פשט את הרגל ("באַנקראָט"). פשיטת הרגל – היא דבר שלילי ("דאָס טויג ניט"), כיון שהדבר מפריע להמשך העבודה; אבל בעל – חוב – צריך להיות, כי תמיד צריכים להימצא עבודות חדשות וצרכים חדשים, ובגלל זה הרי הוא תמיד בעל – חוב.

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 128 – 127)

 

"והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול"

ואח"כ מגיעים למ"ת, שעז"נ הביאני המלך חדריו, חדר ר"ת חסד דין רחמים, שהם ג' הקוין של דיני התורה, שזהו"ע כשר פסול טמא טהור חייב זכאי, שהם בחינת המדות. ועם היות שזהו"ע של התחלקות קוין, מ"מ, הרי בפנימיות יש בזה בחינת העצמות ומהות דאוא"ס ב"ה, שזהו"ע דאנכי, ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית, שזהו שמסיים בכתוב נגילה ונשמחה בך, בך בעצמותך.

(סה"מ תשי"ח עמ' ריח)

¯

ההתחדשות דמ"ת הוא שנעשה אנכי הוי' אלקיך, אנכי ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית, והיינו, שבחינת אנא, שהוא הסתים דקוב"ה, עצמותו ומהותו, נתן את עצמו (ער האָט זיך אָפּגעגעבען) בהתורה, ולא רק בסתים דאורייתא, אלא גם בגליא דתורה, וכמו שניתנה למטה לנשמות בגופים, שזהו"ע עשה"ד שכולם שייכים לנשמות בגופים דוקא, ועד שגם הדיבור הראשון, אנכי הוי' אלקיך, שהוא הציווי על האמונה, הרי זה לנשמות בגופים בלבד, שהרי הנשמות למעלה רואים אלקות, שרואים בחינת חו"ב ז"א ומלכות וכל פרטי המדריגות שבאלקות, וכיון שהם רואים, הרי לא שייך בזה ענין האמונה, ועכצ"ל, שהציווי על ענין האמונה שייך לנשמות בגופים למטה דוקא. ומכ"ש בשאר הדברות, כמו לא תרצח וגו', שבודאי שייכים לנשמות בגופים למטה דוקא. ותורה זו, היינו גליא דתורה כמו שניתנה לנשמות בגופים, הנה עליה נאמר אנכי, אנא נפשי כתבית יהבית. וזהו גם מה שאמרו רז"ל אשר מי שבא לכאן ותלמודו בידו, שכל הגילויים הם ע"י התלמוד שלמד למטה בגליא דתורה דוקא, לפי שבזה דוקא ניתן העצמות. וזהו מה שנתחדש במ"ת, שאין זה רק באופן דתלת קשרין כו', התקשרות של דברים נפרדים, שהסדר בזה הוא שהעליון שבתחתון מתקשר עם התחתון שבעליון, אלא באופן שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, חד ממש.

(סה"מ תשי"ח עמ' רלה – רלו)

¯

האפשרות ש"יונח" הענין דתורה לא מצד שמוצא חן בעיניו – ענין זה ישנו אצל בני ישראל דוקא, כיון שלכאו"א מישראל יש נשמה הקשורה עם הקב"ה, כפי שאנו אומרים "נשמה שנתת בי", וכל בני ישראל עמדו על הר סיני במתן – תורה, גם הנשמות שיהיו בעתיד, ואפילו הנשמות שכבר היו בעבר.

ובמילא, הרי כל יהודי שמע איך שהקב"ה אומר לו, לכל אחד ואחד ביחוד, "אנכי הוי' אלקיך", היינו, ש"אנכי", "דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ", הוא כחך וחיותך. וכיון ש"דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה" – אכן נעשה כך, שכחו וחיותו הוא ה"אנכי", שהקב"ה הכתיב את עצמו ("האָט זיך אַריינגעשריבן") בתורה, ד"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית".

ובמילא יש בכאו"א מישראל בנפשו פנימה בתכלית ההנחה ותכלית הקליטה – האמונה בהקב"ה, ועוד יותר מאמונה, שהוא אינו צריך כלל להיות זקוק לאמונה, כיון שזהו כל מהותו, כחו וחיותו.

לכל היותר, יתכן שצמחו אצלו דברים המעלימים ומסתירים על ההנחה והקליטה, אבל בנפשו פנימה יש לכאו"א מישראל תורה, הוראה. ישנה אצלו התורה כולה – לא מפני שמוצאת חן בעיניו והיותה מובנת, שענין זה מגיע רק במקום מסויים ובהגבלה, אלא ישנה "תורה מלשון הוראה" – זהו מורה הדרך שלו. אפילו אם אינו מבין זאת, ואף שאין זה מצד הבנתו – הרי זה חדור אצלו בפנימיות בכל עניניו, כיון שכל מהותו היא "אנכי הוי' ".

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 122)

 

"דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח"

ועז"נ אנכי הוי', היינו, שבחינת אנכי, שהו"ע האל"ף אותיות פלא, שלמעלה ממדידה והגבלה, נמשך בהוי'. בהמדידה והגבלה דסדר השתלשלות, שלכן נמשכים גם עניני התומ"צ בעולם ובעניני העולם. אך מי הוא הגורם שיומשך מבחינת אנכי בשם הוי', הנה עז"נ אנכי הוי' אלקיך, והיינו, שהמכוון הוא שיהיה אלקיך, כחך וחיותך, וענין זה נעשה עי"ז שאנכי נמשך בהוי', שאז הנה תמורת הענין דכחשיכה כאורה, נעשה החפץ במעשיהם של צדיקים דוקא, שלכן ההמשכה היא לישראל דוקא, להיות כחך וחיותך (דישראל). ומזה מובן גם שענין זה תלוי בעבודת האדם, שהרי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ולכן כאשר עבודת האדם היא בהבחינה דאנכי, היינו, שעבודתו אינה מצד השכל, מדידה והגבלה, אלא למעלה מטעם ודעת, ובאופן שהכוונה הפנימית נרגשת בהרצון בהרגש פנימי [שעי"ז נעשה מושלל הענין דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא (אפילו בדקות דדקות), ועי"ז נעשה אפילו הרצוא בדרגא היותר עליונה באופן דנכנס בשלום ויצא בשלום, ואז נפעל גם בחיצוניות הרצון שלא תהיה נטיה מן הכוונה (כנ"ל ס"ה)], הנה עי"ז פועל גם למעלה את המשכת האל"ף דאנכי כפי שנתגלה במתן תורה באופן שנמשך גם הטעם הכמוס והתענוג שבהרצון, שמצד זה חפץ במעשיהם של צדיקים דוקא, ועד שגם בחיצוניות הרצון לא יהיה כחשיכה כאורה.

(סה"מ תשי"ח עמ' קסז)

¯

ישנם כאלו ששאלו שאלות – עוד בזמנו של רבינו הזקן, בזמנו של אדמו"ר האמצעי, בזמנו של הצמח – צדק, ועד לזמנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – למה אינם רואים נסים ואותות ומופתים ?

והתירוץ על זה – שההנהגה היא באופן ד"רוח אמשיך רוח ואייתי רוח":

כאשר מישהו מתעקש ("ער שפּאַרט זיך אַיין") ורוצה להיות מונח דוקא בדרכי הטבע – לא מחוייבים לבטל את בחירתו ולהראות לו שבטבע יש לו מופתים !

אבל אלו שמשתוקקים ("די וואַס גאַרן" – כך היה הלשון פעם) ורוצים ומאמינים שישנו הענין במציאות, ורצונם לראות זאת בד' אמות שלהם – אכן ראו זאת בזמנו של רבינו הזקן והנשיאים שלאחריו, עד לזמנו של הרבי נ"ע, כ"ק מו"ח אדמו"ר.

- "נ"ע" (נשמתו עדן) – תהיה הנשמה שם, מהיכי תיתי, אבל העיקר הוא שתהיה כאן, ותנהיג אותנו ותסייע בהענינים המצטרכים לנו, עד ביאת משיח – ואז תצטרך בודאי להנהיג ("דעמולט וועט זי ערשט דאַרפן פירן"), נשמה בגוף – בהענינים שבהם צריכים לילך בדרך העולה בית – א-ל.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 68)

 

 

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

כרך ה-לקוטי אמרים מחזור שלישי

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים