יום א (כד אב)
"וכמארז"ל אבוך במאי הוי זהיר טפי"
ועיקר חשבון הנפש בי"ב הימים מח"י אלול עד ר"ה, צריך להיות בנוגע לפנימיות התורה.
בודאי צריך להיות חשבון בכל תרי"ג המצוות, בכל הפרטים והדקדוקים, ואדרבה – המעשה הוא העיקר, אבל, בענין זה צריך להיות בשלימות עוד לפני ח"י אלול. והחל מח"י אלול – התגלות תורת החסידות – הסדר הוא ע"ד "אבוך במאי הוי זהיר טפי", זהיר מלשון זהירות ובהירות, שעי"ז מאיר לו בכל עניניו – צריך להיות עיקר וחיות החשבון בנוגע ללימוד פנימיות התורה,
לא רק בנוגע ללימוד בלבד, אלא גם בנוגע להנהגה על פי חסידות, ד"גדול תלמוד המביא לידי מעשה".
וזה יאיר את חשבון הנפש גם בכל עניניו.
והרי החשבון מביא את הקבלה טובה על להבא – שיהיה "יפוצו מעינותיך חוצה", ב"חוצה" שלו, וגם בחוצה ממש, שעי"ז אתי מר, מלכא משיחא, במהרה בימינו.
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 201)
¯
רואים במוחש בטבע בני אדם שלכל א' יש חוש וכשרון מיוחד בענין מסויים. וזאת אומרת, גם כאשר הוא אדם שלם, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו – יש לו כשרון מיוחד בענין מסויים, אם בענין שכלי, או בענין של מעשה – מעשה הצדקה, נתינת עצה טובה וכיו"ב. ובלשון חז"ל – "במאי הוי זהיר טפי".
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 53)
¯
וע"ד המבואר בכ"מ בנוגע למארז"ל "במאי הוי זהיר טפי", שישנה מצוה מיוחדת שבה "הוי זהיר טפי", ועל ידה מתעלים כל עניני התורה ומצוותיה.
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 163)
יום ב (כה אב)
סימן ח
"ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך"
כדי שהתפלה גופא תהיה כדבעי – הרי העצה לזה היא ע"י נתינת הצדקה קודם התפלה, כמאמר הגמרא "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך".
והטעם לזה – כיון שהקב"ה משלם "מדה כנגד מדה", ולכן, בשעה שנותן צדקה לעני ומחיה רוח שפלים, אזי משלם לו הקב"ה ומחיה גם אותו, שתפלתו תהיה כדבעי, ובמילא גם הלימוד והעסק שלאח"ז הם כדבעי. ונמצא שיסוד כל היום הוא נתינת הצדקה.
(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 99)
יום ג (כו אב)
"כמשארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט כו' "
עבודת התשובה אינה רק על ענינים בלתי – רצויים, כי עבודת התשובה שייכת גם אצל צדיקים,
[וכידוע שרמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח אברים, ועז"נ "תמים תהיה עם הוי' אלקיך", היינו, שע"י קיום כל רמ"ח מ"ע, נעשה האדם "תמים" בכל רמ"ח אבריו. ומאחר שהתשובה היא א' מרמ"ח מ"ע, מובן, שגם הצדיקים צריכים לקיים מצות התשובה, כדי שיוכלו להיות במעמד ומצב ד"תמים תהיה עם הוי' אלקיך"].
וכמבואר בלקו"ת דפרשתנו (ר"פ האזינו) ש"עיקר התשובה הוא כמ"ש והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", היינו, התקשרות אמיתית עם הקב"ה, "האלקים אשר נתנה" – שהוא נתן את הנפש האלקית, "חלק אלקה ממעל ממש", שהיא מחיה גם את גופו ונפשו הבהמית.
ועפ"ז מובן שגם אצל צדיקים שייך אמיתית ועיקר ענין התשובה – כי בכל דרגא שנמצאים יכולים תמיד להוסיף עוד יותר בכללות ההתקשרות עם "האלקים אשר נתנה", מאחר שהוא "אין סוף".
והביאור בזה:
ידוע מארז"ל שצריך להיות כל ימיו בתשובה. ולכאורה אינו מובן: כיצד יתכן שיהיה כל ימיו בתשובה – הרי אתמול עשה תשובה אמיתית (ע"פ תורה), והגיע לדרגת "בעל תשובה ", וא"כ, מדוע תובעים ממנו למחרת לשוב בתשובה ?!
ומובן שהתשובה (ד"כל ימיו בתשובה") צריכה להיות תשובה אמיתית – ולכאורה, כיצד יכולה להיות תשובה אמיתית ביום ראשון לאחרי התשובה האמיתית ביום השבת, ובפרט לאחרי עבודת התשובה ד"שבת שובה" ?!
והביאור בזה – ע"פ המבואר בלקו"ת הנ"ל שאמיתית ועיקר עבודת התשובה היא – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". ומאחר שהקב"ה הוא "אין סוף", מובן שהעבודה ד"תשובה אל האלקים אשר נתנה" (עבודת התשובה) היא גם באופן של "אין סוף", ולכן צ"ל כל ימיו בתשובה.
ועפ"ז מובן שכללות הענין דהליכה "מחיל אל חיל", באופן ד"אין להם מנוחה כו' ", - צריך להיות לא רק בלימוד התורה וקיום המצוות, אלא גם – ובעיקר – בעבודת התשובה, שכללותה ועיקרה – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".
(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 48)
יום ה (כח אב)
"הרי במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כמים שיורדין כו' "
בחינת חסד דאריך, שהוא חסד מהשתלשלות, נקרא בשם גדולה, לפי שענין הגדולה הוא למעלה מהשתלשלות דוקא, והיינו, שבסדר השתלשלות לא שייך אמיתית ענין הגדולה, שהרי בכל ענין וענין שייך שיהיה יותר גדול ממנו, וא"כ אין זה ענין הגדלות לאמיתתו, כי אם ענין של קטנות, וענין הגדולה הוא למעלה מהשתלשלות, דהיינו בחינת חסד דאריך. וחסד זה הוא הנקרא בשם חסדו. ומ"מ כתיב לך הוי' הגדולה, היינו, שגם בחינת גדולה (בחינת החסד שלמעלה מהשתלשלות) טפלה ובטלה לך, דכיון שזהו אור וגילוי בלבד, הרי זה טפל ובטל לגבי א"ס, ועל זה אמרו רז"ל במקום שאתה מוצא גדולתו (בחינת גדולה שלמעלה מהשתלשלות) אתה מוצא ענותנותו, שזוהי ענוה והשפלה לגביו ית' שמשפיל את עצמו בבחינת גדולה. אך כאשר החסד נמשך באצילות, אזי נקרא בשם חסד ולא בשם גדולה.
(סה"מ תשי"ח עמ' עז)
יום ו (כט אב)
סימן ט
"כי מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כתיב דהיינו שגם בעניני ארץ לא יפרדו מאחד האמת ח"ו"
וגם בשעה שעוסק בעניני העולם, ע"פ התורה כמבואר בשו"ע, הנה כל עשיותיו הם לשם שמים, והיינו, לא רק הענינים שהעבודה בהם היא באופן דבכל דרכיך דעהו, שהעשיה עצמה היא מצוה, ע"ד אכילת שבת, אלא גם שאר הענינים שהם בבחינת הכשר לענין המצוה הבא לאחרי זה. וכמו שמביא בהמאמר הדוגמא מעסק מו"מ, ש"הכוונה בהריווח הוא שיוכל לקיים את המצוות לשמור ולעשות, וכמו במצות צדקה וגמ"ח (שזהו שע"י הריוח עצמו מקיים מצוות, הן מצד הצדקה, והן שאר המצוות, כידוע שאינם צריכים להיות בחנם, במגנא, אלא צריך לקנותם בדמים), וכן בכדי שיהיו מוחו ולבו פנויים לעסוק בתורה כו' ועבודה שבלב בתפלה" (שזהו ע"ד הכשר מצוה). ומוסיף עוד ענין, ש"כאשר עושה כן, הנה מלבד זה אשר מרויח זמני הלימוד ומחיה נפשו ממש ומאירה באור התורה והתפלה, הנה עוד זאת אשר עצם העסק מו"מ שלו (כאשר הוא לש"ש) הוא כדבעי, דבמילא ה"ה נזהר מאונאה וגזל מרמה ושקר, דהרי יודע אשר כל אלה שנא הוי', ואיך יעשה דבר היפך אלקות. וגם מאיר אצלו בגילוי האמונה פשוטה הקבועה בכל לב איש ישראל דברכת הוי' היא תעשיר, והברכה תבוא רק כאשר יהיה העסק ראוי לברכת הוי' ", (משא"כ אילו היה מושקע בעניני הפרנסה ומוטרד בהם, שנוסף על הענין הבלתי רצוי שבזה גופא, שמורה על המחשבה דכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, הרי זה גם גורע בהענינים ודרגות ומעלות שהגיע אליהם ע"י עסקו בעבודת התפלה וקיום התורה ומצוותיה).
(סה"מ תשי"ח עמ' קכב)
¯
בפרשת השבוע נאמר "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", דקאי על זמן הגאולה דלעתיד.
- בנוגע להפסוק "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", נתבאר בהתוועדויות די"ב – י"ג תמוז שמצינו במדרש ב' דעות: (א) "מפרץ עד צדקיהו", שזהו זמן של גאולה, (ב) "מצדקיהו עד מלך המשיח", שזהו זמן של גלות. אבל בנוגע להפסוק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – הרי זה דבר הפשוט שקאי על זמן הגאולה דלעתיד.
ולכן נאמר בפסוק זה הלשון "הן" ("הן עם כלביא יקום וגו' ") – כי, "הן" קשור עם "אחת", כדאיתא בגמרא במסכת שבת ש"קורין לאחת הן", והרי לעתיד לבוא יהיה בגילוי הענין ד"גוי אחד בארץ",
- וענין זה יהיה לא רק מצד בנ"י, אלא גם מצד אומות העולם, כמ"ש "ובגוים לא יתחשב" -
והיינו, לפי שאז יהיה "ה' אחד ושמו אחד", וכיון ש"שמו" קאי על בנ"י, הנה גם אצלם יהיה בגילוי הענין ד"גוי אחד בארץ".
(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 78)
¯
האחדות של חודש תשרי – צריכים להמשיכה על כל השנה כולה.
כאשר מתחילה תקופת ימי המעשה דכל השנה – מעשה דייקא, שהוא הכח היותר תחתון במדריגה, והרי כל מה שלמטה יותר הולך ופוחת ענין ההתכללות (כנ"ל ס"א), והולך וגובר הפירוד – צריכים בנ"י לקחת עמהם את האחדות וההתכללות דחודש תשרי, להמשיכה על כל השנה כולה.
ובפשטות – שלא יהיה פירוד אצל בנ"י בין איש לרעהו, ועד"ז אצל כאו"א מבנ"י גופא, שלא יהיה פירוד בין נפשו האלקית לנפשו הבהמית, ועד שפועלים ענין האחדות גם בארץ, שזהו"ע ד"גוי אחד בארץ", שגם "בארץ" (ובכח המעשה) ממשיכים את ה"אחד", שעי"ז נעשה כללות הענין דשלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה.
(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 188)
יום שב"ק (ל אב)
"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה"
ויהי רצון שע"י ההוספה בצדקה,
- כמ"ש באגה"ק ש"עיקר עבודת ה' בעתים הללו . . היא עבודת הצדקה . . בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחינת רגלים ועקביים שהיא בחינת עשיה, אין דרך לדבקה בה באמת . . כ"א בבחינת עשיה ג"כ שהיא מעשה הצדקה כו' " -
ובפרט ריבוי הצדקה, שזוהי מעלתה המיוחדת של ארצות הברית –
תמשיך ותביא את ה"צדקה" של הקב"ה – גאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
(התוועדויות תשי"ז ח"ב עמ' 28)
"ולא ארז"ל ת"ת שקול כנגד גמ"ח אלא בימיהם שת"ת היה עיקר העבודה אצלם וע"כ היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים"
אין הכוונה בזה שענין התורה בטל לגמרי, שהרי לימוד התורה הוא א' מתרי"ג מצוות, אלא שבטל הענין ד"ותלמוד תורה כנגד כולם", וכמ"ש אדמו"ר הזקן שבזמן הזה צריכים גם בעלי תורה לעסוק בעניני מעשה (כשם שגם בעלי מעשה צריכים לעסוק בתורה) כיון שבטל הענין ד"תלמוד תורה כנגד כולם", ונמסר באופן עבודה אחר – שעיקר העבודה עתה היא גמילות חסדים.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 293)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
כרך ה – לקוטי אמרים מחזור שלישי
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
