שיעורים בספר התניא לפי השיעור היומי פרשת שמות

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק) לשבוע פרשת שמות טבת תשע"ג

"שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה"

ויש להוסיף ולבאר בנוגע לענין השבועה – "משביעין אותו תהי צדיק כו' " – ע"פ המבואר בשיעור הרמב"ם דיום חמישי דבה"ב "כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו לא דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו".

ובהקדמה:

בהתחלת ספר התניא: "תניא [בספ"ג דנדה] משביעים אותו תהי צדיק וכו' ", ולאחרי אריכות הביאור בפרטי הדרגות דצדיק ובינוני כו', עד להפלאת מעלת הבינוני ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם" – מבאר המשך המאמר (ד"משביעים אותו כו' ") "היה בעיניך כרשע", "כרשע" דייקא, "ולא רשע ממש, אלא שיחזיק עצמו לבינוני", כלומר, לא דרגת צדיק, "שאין כל אדם זוכה להיות צדיק ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך", אלא דרגת בינוני ("אל תהי רשע"), ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה".

ואינו מובן: כיצד מתאים ענין זה עם המציאות בפועל כפי שידע איניש בנפשיה ?! וכידוע הפתגם של ר' הלל מפאריטש "הלואי בינוני"!

וההסברה בזה – ע"פ מ"ש הרמב"ם בשיעור היומי "כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו":

כאשר ב"ד של מעלה "משביעים אותו (לפני צאתו לאויר העולם) תהי צדיק ואל תהי רשע" – אין שבועה זו על דעת האדם דלמטה, אלא על דעת ב"ד של מעלה.

ומצד הדעת דב"ד של מעלה – הרי:

א) ב"ד של מעלה יודע מעמדו ומצבו של האדם בעת עשיית המצוה, או בעת שנכשל ח"ו בענין של חטא (עכ"פ חטא מלשון חסרון), הקשיים המיוחדים שלו וכו' וכו', ובמילא, יתכן שמצוה אחת, אפילו מצוה קלה, נחשבת אצלו לריבוי גדול, עולם ומלואו, שלא בערך לגבי כמה ענינים בלתי – רצויים – ע"ד מ"ש הרמב"ם "שיקול זה (חשבון הזכיות כו') אינו לפי מנין הזכיות והעוונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות", מצד איכות המצוה, או מצד מעמדו ומצבו של האדם כו', ומסיים, "ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העוונות".

ב) ב"ד של מעלה יודע שכאשר יהודי נכשל ח"ו בענין בלתי – רצוי, אין זה אלא לפי שעה בלבד, ובודאי שסופו לעשות תשובה, כמ"ש "לא ידח ממנו נדח", שאז נהפכים אפילו הזדונות לזכיות.

ג) ב"ד של מעלה יודע שגם באותה שעה שנכשל, ח"ו, בענין בלתי – רצוי, אין זה מצד רצונו האמיתי, כפס"ד הרמב"ם שכאו"א מישראל "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו".

ומכיון שכן, הרי השבועה "תהי צדיק ואל תהי כו' " היא מלכתחילה על יסוד הידיעה דכל הנ"ל, ובמילא, גם כאשר דנים את האדם לוקחים בחשבון כל הנ"ל – נוסף לכך שגם ה"דין" עצמו הוא באופן של חסד ביחס לב"ד של מטה, שלכן, בנוגע לב"ד של מעלה מועילה תשובה, משא"כ בנוגע לב"ד של מטה (כידוע תשובת הנודע ביהודה).

ולכן, גם כאשר מצד החשבון – צדק שעושה בנפשו מגיע למסקנא ש"הלואי" שהיה בדרגת בינוני – הרי, בידעו שהשביעוהו מלכתחילה על דעת ב"ד של מעלה, ולא על דעתו, אזי, החשבון – צדק שמצד דעתו אינו מביא אותו למצב ש"ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב", אלא אדרבה – שמוסיף בעבודתו מתוך שמחה וטוב לבב, כולל ובמיוחד – תשובה בשמחה, תשובה עילאה (כנ"ל ס"ו), עד כדי כך, שאפילו אם היה איזה ענין בלתי – רצוי, ה"ה מתהפך לטוב, כאמור, "זדונות נעשו לו כזכיות".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג 266 – 265)

"אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה"

כבר החליטו הראשונים כמלאכים זי"ע, אשר רפואת הנפש היא כרפואת הגוף. לכל לראש צריך לסמן מקום החולי: אם הוא מצד שחומר גופו עב, גס ומושחת, או שהחסרון הוא בכחות נפשו, שיש לה נטיות לענינים רעים כמו גאוה, שקר וכדומה, או שמקור החולי הוא בהרגילות, שמפני רוע החיזוק או רוע הסביבה בא להרגלים רעים. עד אשר לא יתבררו פרטי מקום החולי וסיבת אחיזת המחלה, אי אפשר להתחיל ברפואתו, כי אם לסדר אופן הנהגה ישרה בכל הדברים במה שיעשה ובמה שימנע את עצמו מהם: ב"ועשה טוב" – בקיום המצוות, קביעות עתים לתורה, קנין מדות טובות, וב"סור מרע".

אמנם מה שנחוץ ביותר הוא שיעורר החולה בעצמו שני ענינים א) לידע שהוא חולה ויכסוף וישתוקק להתרפאות מחליו ב) הידיעה שיכול להתרפאות, והתקוה ובטחון גמור כי בעזה"י יתרפא מחוליו.

(היום יום טז סיון)

¯

ידוע בדברי ימי ישראל שהיו שתי שיטות בעבודת ה': (א) להדגיש ביותר את הענין ד"סור מרע", ע"י האזהרה ותיאור העונשין לאחרי מאה ועשרים שנה וכו' וכו', (ב) להדגיש בעיקר את הענין ד"עשה טוב", היוקר והעילוי דלימוד התורה וקיום המצוות, וגודל מעלתו של כאו"א מישראל שניתנה לו הזכות הכי גדולה לקיים תומ"צ (וב-דרך ממילא היה נפעל (הרבה, או כולו) הענין ד"סור מרע", ללא צורך (כ"כ) באזהרת עונשין).

ובמשך הדורות נבחנו שתי השיטות וראו את התוצאות בפועל ממש – שה-שיטה להדגיש בעיקר את הענין ד"עשה טוב" הצליחה יותר, לא רק באיכות, אלא אפילו בכמות.

ועאכו"כ כשמדובר אודות הפעולה עם הזולת, עד ליהודי שנמצא ב"חוצה" – בודאי שהגישה אליו אינה יכולה להיות מתוך "איומים" ו"הפחדות" אודות עונשין וכיו"ב, שהרי, עי"ז דוחים אותו שלא ירצה לשמוע המשך הדברים כו', אלא, הגישה אליו צריכה להיות מתוך תנועה של אהבה וקירוב דוקא, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", "ימין מקרבת", להסביר לו היוקר דכאו"א מישראל, "קדושים תהיו כי קדוש אני", ועד כדי כך, שהקב"ה מבקש ממנו ומתחנן אליו, כביכול, שיקיים תומ"צ, "אם בחוקותי תלכו", "אין אם אלא לשון תחנונים" (כולל גם ההבטחה אודות יעודים גשמיים, "בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ", וכל הברכות האמורות בפרשה), ובפשטות – לתת צדקה, להניח תפילין, וכיו"ב, עד לקיום כל עניני תומ"צ.

וזוהי ההוראה שלומדים מפרשת השבוע, אחרי קדושים – שעיקר העבודה צ"ל בקו ד"ועשה טוב", "קדושים תהיו כי קדוש אני", הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת ("דבר אל כל עדת בני ישראל", "בהקהל"), ועד לשלימות הקדושה, דרגת הקדושה דכה"ג, שעבודתו מאהבה, "חולת אהבה", עד שיש צורך להזהירו ש"אל יבוא בכל עת אל הקודש", שלא תכלה נפשו כו' מגודל אהבתו לה', אלא שיפעל בעולם, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג 284 – 283)

"שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש"

עולם הזה הגשמי הוא תערובת של "גינוניא" של הקב"ה ומקום מפגש, שבו השי"ת כביכול מזדמן עם האדם בחיר הנבראים, ו"גנת אגוז" ([אגוז=] בגימטריא חטא). והשי"ת מעניק בחירה חפשית לאדם, כך יכול האדם בעצמו לבחור דרכו בחיים.

(היום יום ח סיון)

¯

מבואר במדרז"ל שמתן תורה פעל חירות מיצה"ר, וא"כ, איך יתכן שבתורה מדובר אודות ענין של חטא, היינו, שבמתן תורה, שבה נפעל חירות מיצה"ר, ניתנה פרשה שלימה המדברת אודות ענין של חטא ?!

וההסברה בזה – שענין החטא כפי שהיא בתורה ("האמורים בפרשה") אינו חטא כפשוטו, ולא עוד, אלא, שגם לאחרי שנשתלשל וירד למעמד ומצב דחטא כפשוטו, הרי, הכוונה בזה היא – שלילת מעמד ומצב שיכול להביא לידי חטא, ובפשטות, שכאשר מסבירים ליהודי החומר שבעבירה – שעל ידה נעשה נפרד מהקב"ה, רחמנא ליצלן, היפך הענין ד"ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים גו' ", כפי שנמשך ופועל גם בנוגע לחיים גשמיים, "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' " – אזי לא יבוא מלכתחילה לידי עבירה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ב 588)

"כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו'"

ע"י העבודה דאתכפיא סט"א שהו"ע של ההעלאה ממשיכים האור שהוא בכולהו עלמין בשוה. והנה, בכדי שיהיה שייך ענין העבודה צ"ל מציאות הסט"א שמכסה על האמת, ומצד זה יכול האדם לטעות ולחשוב שגם כאשר עובר על רצון השם מ"מ עודנו ביהדותו, שזהו לפי שנכנס בו רוח שטות, שלכן יכול לעבור עבירה. ולכן, כאשר מסירים ומבטלים הרוח שטות, שזהו"ע דאתכפיא סט"א, שנכפף מציאות הסט"א, ולאח"ז גם באופן של אתהפכא, שמתהפך השטות דלעו"ז, הנה מזה נבנה המשכן, שהוא מעצי שטים, דשטים הוא ג"כ מלשון שטות, ובו נעשית עבודת הקרבנות, קירוב הכחות מלמטה למעלה, ועי"ז נעשית ההמשכה מלמעלה למטה, שזהו"ע ושכנתי בתוכם. וכן הוא אפילו לאחר חורבן ביהמ"ק, שגם אז ישנם כל הענינים ברוחניות, שע"י העבודה דאתכפיא סט"א בענין הקרבנות ברוחניות, שזהו מ"ש אדם כי יקריב מכם, היינו, שעיקר הקרבת הקרבן צ"ל מכם, בכל פרטי המדריגות דמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן כפי שהם בעבודת האדם, אזי פועלים את הענין דושכנתי בתוכם.

(סה"מ תשט"ו עמ' סט)

יום ו (כב טבת)

"שמשביעים אותו תהי צדיק"

על עבודת הבירורים צריך  נתינת כח. וכמארז"ל משביעין אותו, מלשון שובע, שזהו הכח על ענין הבירורים.

(סה"מ תשט"ו עמ' 10)

¯

וזהו"ע עבודת השבטים שביררו את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים למטה, שזהו מש"נ והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, דשדה הוא מקום שאינו מושב אדם העליון, ושם נעשית עבודת השבטים שמאלמים אלומים, ללקט את הניצוצות הפזורות כו'. והענין בזה, דהנה, טעם הדבר שהניצוצות שנתפרדו בכחם להעלים, הוא, לפי ששרשם מהתהו שקדם לתקון. אך כיון שאין חבוש מתיר את עצמו, לזאת הבירור שלהם הוא ע"י נשמות ישראל דוקא, ששרשם מהתקון, ובשרש שרשם הם למעלה מהתהו, דאף אשר תהו ותקון בהשואה, מ"מ, הרי בפנימיות הכוונה הוא התקון דוקא, כמ"ש אח עשו ליעקב (ומ"מ) ואוהב את יעקב דוקא, ומצד זה יש בכח הנשמות לברר את הניצוצות דתהו. וזהו שאמרו רז"ל משביעין אותו תהי צדיק כו' שענין זה קאי על כל הנשמות, לא רק על אלו שהם לא טובים, אלא גם על נשמות הבינונים ונשמות הצדיקים, שגם הם צריכים להשבועה, וטעם הדבר, דכיון שנה"א מתלבשת בנה"ב ששרשה מהתהו, הנה בכדי לברר את נה"ב הרי זה בכח שרש הנשמה דוקא, שזהו"ע ואוהב את יעקב. וזהו ענין השבועה, דמשביעים הוא מלשון שובע, וגם שבועה כפשוטה, שענינה הוא ההתקשרות מהמקור, כמ"ש בי נשבעתי, בי הוא למעלה מהמדות, ומצד ההתקשרות בשרש הפנימי, ששם הכוונה היא בתקון דוקא, נעשה הנתינת כח לברר את נה"ב ולקיים את השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע.

(סה"מ תשט"ו עמ' קלט)

¯

שבועה – קשורה עם הקב"ה, לא מבעי השבועה ש"מושבע מהר סיני", ועד"ז השבועה שבזמן לידתו "משביעין אותו תהי צדיק" (ע"י ב"ד של מעלה, עד למלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו), אלא גם השבועה שהאדם נשבע מדעת עצמו קשורה עם הקב"ה – שהרי השבועה היא בשם או כינוי של הקב"ה.

ומזה מובן שיש בשבועה כחות מיוחדים ונעלים ביותר, כולל גם הפירוש ד"שבועה" מלשון שובע, כמבואר בדרושי הצ"צ בענין "משביעין אותו תהי צדיק" (שבהתחלת ספר תניא קדישא), שכולל גם לשון שובע, היינו, שנותנים לו כל הכחות הדרושים כו' באופן של שובע, ובזה גופא – באופן של הוספה אחר הוספה מלמעלה, שכל זה  נכלל ב"שובע".

 (התוועדיות תשמ"ח ח"ג עמ' 264)

יום שב"ק (כג טבת)

פרק טו

"שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה וכו'"

ובפשטות – הפעולה דעיבוד עורות היא (לא באופן דיש מאין, אלא) עי"ז שמסירים החלקים הבלתי רצויים (ע"ד "שמרו משפט", שמירה דמל"ת), ומגלים את החלק הטוב שיכולים להשתמש בו.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 40)

"כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה וכן אין לו מלחמה מתאות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו וכן בשאר תענוגי עוה"ז הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו"

וכשם שבמצות מילה הרי אף כשנולד מהול, חסרה אצלו בהמצוה, ויש צורך בהטפת דם ברית. כך הוא גם בעבודה. כמ"ש אדמו"ר הזקן בתניא, כי מי שהוא מתמיד בטבעו, ולכן מקיים "ועשה טוב מצד הטבע ("מהול"); וגם אם הוא בטבעו מצונן – קר לתאוות, ובמילא זהיר ב"סור מרע" ("אינו ערל"), אף על פי כן נקרא "לא עבדו", כי עדיין חסרה אצלו עבודה – והוא צריך להתייגע יותר מכמו שהוא מצד טבעו. כמו כן הוא גם אצל מי שה"סור מרע ועשה טוב" באו לו על ידי יגיעתו בעבר, אבל עתה, כשהדבר הפך אצלו לרגילות וטבע שני, הרי עתה אין לו די בעבודה זו, וצריך להתייגע יותר מרגילותו, כמבואר שם בתניא.

וזוהי הוראה לכל אחד מישראל, שחייב הוא להתייגע תדיר בעבודת ה', לא להסתפק בטוב שיש בו כבר. שהרי כל אחד מישראל, אפילו כזה שאינו צדיק וגם אינו בינוני, יש בו מדות טובות טבעיות ותכונות לעשיית טוב, וגם אין לו שייכות מטבעו לענינים מסויימים של רע – כמבואר בתניא, שאצל כל אחד מישראל מופרך לגמרי ענין הכפירה ח"ו, עד שעל זה מוכן האדם בלי שום טעם וטענה, למסור נפשו ולסבול יסורים הקשים ביותר.

ועל כך היא ההוראה האמורה, שגם בטוב הבא לישראל בתולדתו, נדרשת עבודה; לא רק שהוא צריך להתייגע להשיג את הטוב שאין לו מצד הטבע, אלא שצריך להתייגע גם על המדות טובות שיש לו מצד הטבע, לשפרן ולזככן ולהעלותן בקדושה.

(לקו"ש ח"ג (בלה"ק) עמ' 16 - 15)

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א – ליקוטי אמרים (900 עמ')

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

להזמנות: 0527155039

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il