שיעורים בספר התניא לפי השיעור היומי פרשת בשלח

יום א' (ט שבט):

פרק כב

"וליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לס"א"

ע"י העבודה דאתכפיא סט"א שהו"ע של ההעלאה, ממשיכים האור שהוא בכולהו עלמין בשוה. והנה, בכדי שיהיה שייך ענין העבודה , צ"ל מציאות הסט"א שמכסה על האמת, ומצד זה יכול האדם לטעות ולחשוב שגם כאשר עובר על רצון השם מ"מ עודנו ביהדותו, שזהו לפי שנכנס בו רוח שטות, שלכן יכול לעבור עבירה. ולכן, כאשר מסירים ומבטלים הרוח שטות, שזהו"ע דאתכפיא סט"א, שנכפף מציאות הסט"א, ולאח"ז גם באופן של אתהפכא, שמתהפך השטות דלעו"ז, הנה מזה נבנה המשכן, שהוא מעצי שטים, דשטים הוא ג"כ מלשון שטות, ובו נעשית עבודת הקרבנות, קירוב הכחות מלמטה למעלה, ועי"ז נעשית ההמשכה מלמעלה למטה, שזהו"ע ושכנתי בתוכם. וכן הוא אפילו לאחר חורבן ביהמ"ק, שגם אז ישנם כל הענינים ברוחניות, שע"י העבודה דאתכפיא סט"א בענין הקרבנות ברוחניות, שזהו מ"ש אדם כי יקריב מכם, היינו, שעיקר הקרבת הקרבן צ"ל מכם, בכל פרטי המדריגות דמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן כפי שהם בעבודת האדם, אזי פועלים את הענין דושכנתי בתוכם.

(סה"מ תשט"ו עמ' סט)

יום ב (י שבט)

יום קבלת הנשיאות של כ"ק אדמו"ר

יום ההילולא דכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ נ"ע

"ולכן נקרא בשם אלהים אחרים"

בשם אלקים ישנו (לא רק הענין דאלקים בגימטריא הטבע, שהו"ע שם אלקים כמו שהוא בעולמות בי"ע, אלא גם) מה שנמשך יניקה ללעו"ז מהצירופים דשם אלקים, כידוע שבשם אלקים יש ק"כ צירופים, וממ"ח צירופים אחרונים יש יניקה גם ללעו"ז, עד שמזה נעשה המציאות דאלקים אחרים, קליפות וסט"א.

(סה"מ תשי"ג עמ' קצד)

"ואדרבה מגביה עצמה כנשר לומר אני ואפסי עוד וכמאמר יאור לי ואני עשיתני"

האמת היא שאצל יהודים לא שייך המושג להיות "אדם עצמאי", שכן, להיות "אדם עצמאי" – שאין עליו מושל – ה"ז רצונו של "עבד כנעני" [דרגא הכי נעלית – או הכי תחתונה – בעבדות] ש"בהפקירא ניחא ליה" !

- כ"ק מו"ח אדמו"ר מספר בהשיחה אודות תקופת מאסרו, שכאשר הביאוהו – אל החקירה – חקירה קשה, שבסיומה נגזר עליו עונש מיתה רח"ל – אמר להם שקודם שיענה להם על השאלות שישאלוהו, ברצונו לספר להם סיפור, וכאשר השיבו לו, שבמקום זה רק עונים על מה ששואלים, ולא מספרים מעשיות, וכי אינו יודע באיזה מקום הוא נמצא ?! השיב להם, שהוא יודע היטב באיזה מקום הוא נמצא – מקום שפטור ממזוזה, כמו בית – הכסא ובית המרחץ... וכמו כן מספר כ"ק מו"ח אדמו"ר ברשימותיו, שבהזדמנות קודמת, שאלוהו במה התעסקותו, והשיב להם שעוסק בלימוד תורה עם יהודים ובהפצת תורת החסידות, ובשמעם אותיות כאלה... שאלוהו ג"כ האם יודע הוא באיזה מקום נמצא ?! והשיב להם, שהוא יודע היטב באיזה מקום הוא נמצא – מקום שנאמר עליו "לה' הארץ ומלואה"!...

סיפור זה – שסיפרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בעצמו – מהוה הוראה לאלה שאומרים שרצונם להיות עצמאיים, וחושבים שקיימת מציאות כזו – שעליהם לידע ש"לה' הארץ ומלואה", והקב"ה הוא בעה"ב בכל מקום !

אלא מאי, צריכים לעסוק בדרך הטבע בענינים הקשורים לבני חיי ומזונא רויחא, כמ"ש "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", ובמילא, צריכים לקיים מצות התורה: "תעשה", וכל השאר יעשה כבר הקב"ה. אבל להיות "עצמאי", "נפרד", "לי יאורי ואני עשיתני" – ה"ז דרגא הכי נמוכה שקיימת בקליפה וסט"א, שיכולה להיות רק אצל "עבד כנעני", שצועק ש"בהפקירא ניחא ליה".

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 42 – 41)

"כי עיקר ושרש ע"ז הוא מה שנחשב לדבר בעיני עצמו נפרד מקדושתו של מקום ולא כפירה בה' לגמרי"

והנה ענין זה נאמר למחרת יום הכיפורים, לאחרי שאמר הקב"ה סלחתי כדבריך, והותחל התיקון על חטא העגל, חטא ע"ז [ועד"ז בזמן הגלות שצריך לתקן חטא ע"ז שבגללו הי' חורבן בית ראשון], ועז"נ שהתיקון לזה הוא עי"ז שעסק הפרנסה יהיה באופן דששת ימים תיעשה מלאכה, בדרך ממילא. והענין בזה, דהנה, בענין עבודה זרה מבאר הרמב"ם טעות דור אנוש, שאמרו, הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם כו', ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד כו'. והיינו, שההשפעות מלמעלה הם ע"י ממוצעים, כמ"ש ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, ועם היותם ממוצעים בלבד, מ"מ עוברת ההשפעה על ידם, ולכן טעו והשתחוו לשמש ולירח, כדי לקבל מהם ההשפעה בלבושי הטבע. והיינו, שגם הם הודו שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים, אבל קרו ליה אלקא דאלקיא, שהחשיבו אותם למציאות. אך האמת היא שאין להחשיב אותם למציאות כלל, משום שאינם אלא כגרזן ביד החוצב בו. ומזה מובן שענין חטא ע"ז בדקות הוא, כשנותנים איזו חשיבות ללבושי וגדרי הטבע. ולכן התיקון על זה הוא כאשר עסק הפרנסה הוא באופן דתיעשה, בדרך ממילא, בלי טרדת המוח והלב, שזהו היפך ענין ההשתחואה שהיא הרכנת הראש, שמשקיע את מוחו בלבושי הטבע דעסק הפרנסה, שזהו"ע של ע"ז בדקות, והתיקון על זה הוא תיעשה מלאכה, בדרך ממילא.

(סה"מ תשי"ב עמ' רמד)

"דקרו ליה אלהא דאלהיא"

וזהו גם מ"ש הודו לאלקי האלקים, דלכאורה אינו מובן, הלא אומות העולם קרו ליה אלקא דאלקיא, ומה שייך זה לישראל. אך הענין הוא, דאלקים קאי על אצילות, ואלקי האלקים הוא אוא"ס שלמעלה מהאצילות.

(סה"מ תשט"ו עמ' סד)

יום ג (יא שבט)

פרק כג'

"ובתיקוני' פירשו דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא"

דהנה, בענין קיום המצוות שלמעלה יש ב' ענינים, ענין א' הוא כמ"ש מגיד דבריו גו', ואמרו רז"ל מה שהוא עושה הוא מצוה לבניו לעשות, והיינו שבתחילה ישנו קיום המצוות למעלה, שהקב"ה מניח תפילין ומצלי, ומבקר חולים ומנחם אבלים, ומה שהוא עושה הוא מצוה לבניו לעשות. אך ענין הב' הוא, שע"י קיום המצוות שלמטה פועלים קיום המצוות למעלה, שזהו מ"ש ועשיתם אותם, אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, והיינו לפי שרמ"ח מצוות הם רמ"ח אברים דמלכא, ולכן עי"ז שפועלים קיום המצוות למעלה, הרי זה כאילו עשאוני. וכפירוש הבעש"ט ע"פ הוי' צלך, דכמו הצל הוא תלוי בהאדם כמו"כ הוי' הוא צלך. וכמו כן ע"י קיום המצוות, ועשיתם אותם, אזי ועשיתם אתם, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני. וזהו ענין אמה העבריה בקיום המצוות, שהוא המשכה חדשה ושינוי המהות כו'.

(סה"מ תשי"ד עמ' קב – קג)

¯

ועז"נ שופך דם האדם באדם, דאדם בגימטריא מ"ה, הנה ע"י העוונות הוא שופך דם האדם דקדושה, בחינת מ"ה דקדושה, באדם בליעל, שהוא בחינת מ"ה דלעו"ז. והענין בזה, דהנה, רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, דענין האברים הוא שהם ממשיכים את החיות, ומגבילים את החיות שלא יומשך לחוץ, וכאשר חותכים את האבר אזי נמשך החיות לחוץ, ועד"ז בנוגע לגידים שעל ידם הוא הילוך הדם, וכמו"כ כשעובר על מ"ע או על מל"ת אזי גורם שנמשך החיות  והדם דקדושה לחוץ. וזהו מ"ש ונוקב שם הוי', דהנה כל המצוות תלוים בשם הוי', וכשחטא ופגם והעביר את הדרך עי"ז שעובר על א' ממצוות הוי', הרי הוא נוקב את שם הוי', ועי"ז שופך דם האדם דקדושה באדם בליעל. וזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל גידר טיטוס את הפרוכת ויצא ממנו דם, והיינו, שהראו לו איך אפשר להיות ענין החורבן, שאין זה בכח עצמו, אלא רק ע"י הפגם שנעשה עי"ז ששפכו הדם, פנימיות החיות, דאדם דקדושה, באדם בליעל.

(סה"מ תשי"ג עמ' רז)

"כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו"

וביאור הענין (שע"ס דאצילות נקראים גופין ובי"ע לבושים) בעומק יותר, יובן בהקדים דהחילוק שבין לבוש המיוחד ללבוש הנפרד הוא לא רק אם אפשר לפושטו או לאו, אלא ועיקר שהם חלוקים בענינם. דפירוש לבוש המיוחד הוא שאינו ענין לעצמו. דכאשר יש לו ענין לעצמו, הנה גם כשמצד סיבות שונות א"א לפשטו, הרי זה גופא שיש לו ענין לעצמו הוא נפרד, ופירוש (לבוש ה)מיוחד הוא שכל ענינו הוא להיות לבוש וכלי לזה שמתלבש בו. וזהו עיקר החילוק שבין גוף האדם להלבושים שלו, דהלבושים הם מציאות לעצמם, ולכן הם מכסים ומעלימים על גוף האדם המלובש בתוכם, משא"כ הגוף כל ענינו הוא להיות לבוש וכלי להנפש שמלובשת בו, ולכן אינו מעלים על חיות הנפש המלובש בו, דבהגוף ניכר שהוא חי. וזהו גם הטעם על זה שאברי הגוף נשמעים ממילא לרצון הנפש, דכשעולה ברצון הנפש שתהיה  איזו פעולה דאברי הגוף, אין הרצון צריך לצַוות על האברים שיעשו כן אלא שנעשה בהם כן ממילא, כי מכיון שכל ענינו של הגוף הוא להיות כלי להנפש (כנ"ל), לכן פעולת (רצון) הנפש בהגוף היא באופן דממילא.

(סה"מ תשי"ד עמ' קלג)

"וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"

דהנה, האבות הן הן המרכבה, וכדאיתא בספר הבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, שע"י עבודתו בהכנסת אורחים ופרסום אלקות בעולם במס"נ, היה מרכבה למדת החסד דאצילות. וכמו"כ ביצחק, שע"י עבודתו בחפירת בארות, ובפרט מה שמסר נפשו בפועל ממש בהעקידה, הנה עי"ז היה מרכבה למדת הגבורה דאצילות. ויעקב בחיר האבות היה מרכבה למדת הת"ת דאצילות, שת"ת עולה עד הכתר. והנה, המרכבה דבי"ע אינה בערך כלל לגבי המרכבה דאצילות, שהרי ענין המרכבה הוא כמ"ש והחיות נושאות, נושאות ומנושאות, שמגביהים ומעלים בחינת אדם שבהם לבחינת לא אדם, דבחינת לא אדם דבריאה הוא אצילות, שהוא בחינת סובב לגבי בי"ע, וזהו המרכבה דבריאה שהוא ההעלאה באצילות. אמנם המרכבה דאצילות ענינה הוא ההעלאה של בחינת אדם דאצילות לבחינת  לא אדם שהוא בחינת אריך, דאצילות שהוא ציור אדם נקרא זעיר, לפי שהוא בציור והגבלה, ועבודת המרכבה הוא להעלותו לבחינת לא אדם, למעלה ממדידה והגבלה, שהוא בחינת  אריך. וזהו"ע עבודת האבות בבחינת המרכבה שעי"ז פעלו עליית המוחין דאצילות לבחינת אריך, שזהו מש"נ ויעש אברהם משתה גדול, ואמרו חז"ל גדול עולמים היה שם, להיות שאברהם ע"י עבודתו המשיך בחינת אריך, שזהו גדול העולמים, ועד שגם אברהם עצמו נקרא בשם גדול, להיות שע"י עבודתו בבחינת  המרכבה פעל גם בעצמו שיהיה בבחינת  אריך. וזהו מה שמעשה מרכבה נקרא דבר גדול, להיות דענין המרכבה הוא לצאת מהמדידות והגבלות, שזוהי הגדלות דבחינת אריך.

(סה"מ תשט"ו עמ' קמט)

¯

החילוק  הפנימי דזרע אדם וזרע בהמה הוא (לא ההפרש בין השגה והרגשה, אלא) שבענין ההרגשה גופא יש חילוק אם ההרגש בא מצד ההשגה או מצד העצם, והיינו, שכאשר ההרגשה היא מצד ההשגה, אין זה אמיתית ענין הדעת, מאחר שזהו מצד ההשגה, ואמיתית ענין הדעת הוא ההרגש שמצד העצם. וזהו שהמלאכים נקראים בשם בהמות, לפי שההרגש שלהם בא מצד השגתם, ולכן אף שנעשים כפי השגתם, אין זה אמיתית ענין הדעת. וזהו כללות החילוק שבין דעת עליון לדעת תחתון, דד"ת הוא הדעת שבא מצד ההשגה וההתבוננות, שמתבונן בענין הוי' אחד, שהז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם, הנה אמיתית ענינם הוא מצד א"ס ב"ה אלופו של עולם, וזוהי עבודתם של ישראל, גוי אחד בארץ, להמשיך בחינת  אחד בארץ, ולכן, אף שע"י ההתבוננות בא לבחינת ביטול, מ"מ, הרי הביטול הוא בהגבלה, וגם אי אפשר להיות בזה ביטול במציאות לגמרי, דמאחר שהביטול הוא מצד ההשגה בהיש, אי אפשר שלא יהיה בזה שום ישות, מאחר שכל הביטול הוא מצד היש כו'. משא"כ דעת עליון הוא הרגש הביטול כמו שהוא מצד למעלה, ואופן הביטול הוא בביטול במציאות לגמרי. וזהו"ע עבודת השבטים, שלהיותם נשמות דבריאה, היתה עבודתם בבחינת ד"ת. וזהו ההפרש בין יוסף והשבטים, כמ"ש ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, ות"א למיבדק בכתבי חושבניה, ואינו מובן, הרי יוסף היה מרכבה לאלקות, וענין המרכבה הוא שכל אבריו וכל עניניו קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז, וא"כ איך היה עוסק בכתבי דחושבניה וידוע הענין בזה, שיוסף היה נשמה דאצילות, ולכן גם ההתעסקות בגשמיות לא מנע אותו מלהיות מרכבה, והיינו, שהשבטים היו נשמות דבריאה, והיו מרכבה לאלקות, ולכן בחרו להיות רועי צאן כדי להיות בהתבודדות מהעולם שלא יבלבל אותם מעבודת הוי', אמנם יוסף שהוא נשמה דאצילות, הנה גם ההתעסקות בכתבי דחושבניה, לא בלבלה אותו מעבודת הוי', והיינו, לפי שעבודתו היתה בבחינת דעת עליון, שהכל הוא לא חשיב ממש, ולזאת אינו שייך שיבלבל כו'.

(סה"מ תשט"ו עמ' קמ קמא)

¯

ועפ"ז מובן שמעשה האבות היו ריחות בלבד, שלא הגיעו בבחינת העצמות, והיינו, דעם היות שנתנסו בכמה נסיונות ועמדו בהם כו', מ"מ, לא היה אצלם הביטול במציאות שנעשה ע"י בירור הנה"ב, כיון שלא היה אצלם ההעלם והסתר דנה"ב, שהרי האבות הן הן המרכבה, שכל אבריהם היו קדושים כו', וירידת נשמתם לעוה"ז לא היתה בשביל בירור הנה"ב, אלא בכדי להאיר אור אלקי בעולם, כידוע שישנם נשמות שירידתם לעוה"ז היא כדי להאיר אור אלקי בעולם, וישנם נשמות שירידתם לעוה"ז היא לברר את הגוף ונה"ב, והיינו, דכשם שבהאור שלפני הצמצום יש ב' מיני אור, האור שלגלות עצמותו, והאור שלהאיר את העולמות, כמו"כ בנשמות יש נשמות שענינם להאיר אור אלקי (דוגמת האור שלגלות עצמותו), וכמו נשמות האבות וחנוך, ויש נשמות שענינם לברר את גופם ונה"ב (דוגמת האור שלהאיר את העולמות). וכיון שאצל האבות לא היה בירור הנה"ב, לא היה בהם הביטול במציאות, ולכן הגיעו רק בבחינת הגילויים, שזהו שאמרו חז"ל שמעשה האבות ריחות היו. אך ע"י בירור העלם והסתר הנה"ב פועלים הביטול במציאות, ודוקא עי"ז מעוררים את העצמות שלמעלה מהגילוי.

(סה"מ תשי"ד עמ' קעח)

יום ד (יב שבט)

"והיא היא רצונו ית' הנקרא סובב כל עלמין שהיא בחי' מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין רק מחיה ומאיר למעלה בבחי' מקיף"

אך ההמשכה הב' היא ההמשכה שבבחינת א"ס ובל"ג, והוא האור שלגלות עצמותו, והיינו, שאור זה אין ענינו בשביל העולמות, אלא הוא גילוי מן העצם. וכמו שבא בבחינת גילוי בעולמות הרי זה נקרא בשם רצון, שהוא גילוי העצמות. וכמו שהוא בכחות הנפש, שכח הרצון חלוק מכח השכל (ושאר הכחות שלמטה ממנו לרצון), ששכל הוא מציאות דבר בפ"ע מהנפש, ולכן הנה גם כשפוסק מלהשכיל נשארת ההשכלה, להיותה מציאות לעצמה. וזהו הוראה שכח השכל עצמו הוא מציאות דבר, שלכן הוא עושה מציאות דבר, היינו, השכלה שכלית שיכולה להתקיים מבלעדי הכח שהמציאה, משא"כ הרצון אינו מציאות בפ"ע מהנפש, וכל מציאותו הוא רק הטיית והמשכת הנפש, ולכן אחר שהרצון מסתלק והפסיק לרצות לא נשאר מהרצון מאומה, להיות שאינו מציאות לעצמו.

(סה"מ תשט"ו עמ' קנז)

"ואע"ג דאיהו לא חזי כו'"

וזוהי העבודה דשמו"ע באופן של ביטול במציאות מצד גילוי האור שלמעלה מהשגה, דאף שגילוי אור זה הוא למעלה מהשגתו לגמרי, דלא זו בלבד שאינו מבין ומשיג את הגילוי אור, אלא עוד זאת שאין שייך גם לומר שהוא מרגיש אותו ורק אינו משיג מהותו, אלא הוא למעלה מהשגתו לגמרי, דהשגה אינו כלי כלל לגילוי אור זה, מ"מ, גילוי אור זה פועל עליו בפנימיותו, וע"ד מ"ש בדניאל וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים גו' לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, וארז"ל אע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, דעם היותו ענין שלמעלה מהשגה לגמרי, שהרי מזל הוא בחינת עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, ומובן שהשגה אינו כלי כלל לזה, מ"מ, גילוי אור זה פעל שחרדה גדולה נפלה עליהם. וכמו"כ הוא בהעבודה דשמו"ע, שעם היותו גילוי אור שלמעלה מהשגתו לגמרי, מ"מ אור זה פועל גם על אברים החיצוניים ובהלבושים דמחדומ"ע, וביטול זה דשמו"ע קשור עם ענין ההודאה שבהתחלת התפלה, שהתחלת התפלה צ"ל בבחינת הודאה וביטול, וע"י הביטול וההודאה שבתחילת התפלה בא לבחינת הביטול דשמו"ע באופן של בטול במציאות.

(סה"מ תשי"ג עמ' קסא)

יום ה (יג שבט)

"ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה וכו'"

וכדי שלימוד התורה יהיה בביטול, שאז הלימוד הוא "סם חיים" – שהו"ע של רפואה בהוספה על ענין המזון שבתורה (כמבואר בהמאמר) – ה"ז ע"י הקדמת עבודת התפלה:

ובהקדמה – שלפני הבעש"ט היה ענין של תעניות וסיגופים, אבל הבעש"ט חידש [שאין לשבור את הגוף, אלא לבררו ולזככו, כהתורה הידועה בפירוש הכתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו גו' עזוב תעזוב עמו", שהעבודה צריכה להיות בבירור וזיכוך הגוף, שלא יהיה "רובץ תחת משאו", אלא אדרבה, "כחמור למשאוי", ולא עוד אלא] שהעבודה צריכה להיות מתוך שמחה דוקא.

וענין זה מודגש גם בנוגע לעבודת התפלה – לא רק ההקדמה ד"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", אלא גם ההקדמה ד"אין עומדין להתפלל . . אלא מתוך שמחה של מצוה".

ומזה מובן גם בנוגע לענין הביטול שנעשה ע"י עבודת התפלה, שהעבודה אינה בביטול מציאותו, כי אם, בההתקשרות להקב"ה (תוכן ענין התפלה), וענין זה נמשך וחודר גם בלימוד התורה, שניכר ונרגש אצלו שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ואז הלימוד אינו מתוך ישות אלא מתוך ביטול אמיתי לתורה.

ענין זה נוגע במיוחד לתלמידי הישיבות – ללא נפק"מ אם לומדים בישיבה חסידית אם לאו – שצריכים לידע ולזכור תמיד, "שויתי גו' לנגדי תמיד", שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה.

ובלשון חז"ל שלימוד התורה צ"ל בהקדמת ברכת התורה, "ברכו בתורה תחילה" – לזכור את "נותן התורה" – שעי"ז ניכרת ונרגשת אצלו חשיבות ומעלת התורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה.

ובפרט כשיתבונן שהתורה היא בעילוי שבאין – ערוך לגבי העולמות. שהרי, בריאת העולם היא בב' אותיות בלבד, כמארז"ל ביו"ד נברא העולם הבא בה"א נברא העולם הזה", ולמעלה מאותיות הדיבור בכללותם הם אותיות המחשבה, ולמעלה מאותיות המחשבה הם המדות, ולמעלה מהמדות הם המוחין, שזהו"ע התורה, חכמתו של הקב"ה, שהוא וחכמתו אחד.

(התוועדיות השי"ת עמ' 137 - 136)

יום ו (יד שבט)

פרק כד'

"ולא עוד אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאד וכו'"

"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו":

צריך להבין הטעם שמספרים בגנות ("מתחיל בגנות", "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו") – היפך הכלל שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב" ?

ויש לומר שהסיפור בגנות ("מתחילה עובדי ע"ז כו' ") נוגע לעבודת האדם "בלילה הזה":

רבינו הזקן מבאר בתניא ש"האדם העובר על רצונו ית' ", "אפילו בעבירה קלה", "הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהס"א וקליפה הנקראת ע"ז ואלהים אחרים והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו של הקב"ה יותר ממנה וכאילו כופר באחדותו יותר ממנה ח"ו".

וכיון שידע איניש בנפשיה מעמדו ומצבו, שלא מיבעי שנכשל בעניני מותרות, אלא לפעמים יכול להכשל גם בדברים אסורים (בשוגג או אפילו במזיד), שזהו ענין של ע"ז, כנ"ל – עלול ליפול ברוחו כו'.

ועל זה אומרים לו: "מתחילה עובדי ע"ז כו' ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" – שגם אם ברגע שלפנ"ז ("מתחילה") היה במעמד ומצב ד"עובדי ע"ז בדקות, הרי, בשעתא חדא וברגעא חדא יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה (מרשע גמור לצדיק גמור), "עכשיו (ברגע זה) קרבנו המקום לעבודתו".

ומודגש ביותר "בלילה הזה":

תכלית הירידה דבנ"י בהיותם בארץ מצרים היתה עד למעמד ומצב ד"עובדי ע"ז", כמארז"ל "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", ואעפ"כ, "בלילה הזה" היה אצלם גילוי העצמות (כנ"ל ס"ב-ג), תכלית השלימות ד"קרבנו המקום כו' ".

ומעין זה בכל שנה ושנה – שגם אם לפנ"ז ("מתחילה") היה אצלו מעמד ומצב של ע"ז ("מתחילה עובדי ע"ז") בדקות עכ"פ, הרי, בבוא "הלילה הזה", מובטח לו [בטחון שהוא יותר מתקוה, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה המעלה דבטחון על תקוה, שלא זו בלבד שמקוה שיהיה כן, אלא עוד זאת שבטוח שבודאי יהיה כן] ש"עכשיו קרבנו המקום לעבודתו", שמצד גילוי העצמות "בלילה הזה" יכול להשתנות בשעתא חדא ("מיט איין קער") ממהות למהות.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 114 - 113)

"הא דקרו ליה אלהא דאלהיא"

ביחס לחטא עבודה זרה אומר הרמב"ם שהדבר בא מתוך כך שההשפעה מלמעלה עוברת דרך הכוכבים והמזלות, ככתוב "וממגד תבואות שמש גו' " ולמרות שגם אלו מודים שהכוכבים והמזלות הם רק "מתווכים", אך "קרו ליה אלקא דאלקיא" (= הם קוראים לו: אלקי האלקים), הם מחשיבים גם את ה"מתווכים", ברם, לאמתו של דבר אסור לעבוד אותם, משום שהם רק "כגרזן ביד החוצב".

בתורת החסידות מוסבר שבבחינה "דקה" יותר – ההתמסרות והשקעת השתדלות ותחבולות בעסקים – מהוים גם הם ענין של עבודה זרה ח"ו, לפי שהדבר נובע ממתן חשיבות וערך רב לעסקים, ל"מתווכים", למרות שאדם זה מאמין ב"וברכך הוי' אלקיך" – הוא מחשיב, בכל זאת, ומייחס ערך רב לעיסוק. ולכן הוא משקיע בדבר את עצמו בשכלו, והרי זה כהשתחואה, הרכנת הראש, ואף גרוע מזה שכן הרכנת הראש הוא בגשמיות, וכאן משקיע הוא את ראשו הרוחני, את שכלו, במתווך, משום שהוא מחשיב אותו.

(לקו"ש ח"א בלה"ק עמ' 171 – 170)

¯

והנה אף שכוונת ההעלם שע"י הכלים והפרסאות הוא בשביל הגילוי, מ"מ, להיות שזהו"ע של העלם, הנה בריבוי השתלשלות נעשה ההעלם באופן כזה שישנם כאלו שמשתחוים לחמה, וכנ"ל שהכוונה היא לגלגל חמה שהוא המגן ונרתק לשמש שענינו הוא העלם, והיינו, שחושבין את ההסתר לעיקר. ועז"נ אשר חלק הוי' אלקיך אותם לכל העמים גו', שהניח להם מקום לטעות, והיינו שלפי ששרשם הוא משם אלקים, כידוע ההפרש בין נש"י לאומות העולם, דנש"י שרשם משם הוי', כמ"ש בנים אתם להוי' אלקיכם, משא"כ אומות העולם שרשם משם אלקים, ובזה גופא ממ"ח צירופים אחרונים דשם אלקים, והיינו, לא מהצירופים דאל"ה, בחינת מי ברא אל"ה, אלא מהצירופים די"ם שמעלימים על אל"ה, ולכן לא נרגש אצלם כוונת ההעלם שהוא בשביל הגילוי, אלא רק ההעלם וההסתר עצמו, ומצד זה טועים לומר עזב הוי' את הארץ בידי כוכבים ומזלות שהם ישגיחו על הנבראים, שזהו שאוה"ע אומרים רם על גוים הוי' על השמים כבודו, היינו שאומרים שההשגחה על הארץ למטה הוא השפלה לפניו ית', ולכן עזב את הארץ בידי כוכבים ומזלות, ולכן עובדים להם כדי לקבל מהם ההשפעה כו'. אך האמת היא שטעותם ניכר מתוך טענתם, דממה נפשך, אם הוא בערך השמים הרי הוא בערך הארץ ג"כ, דאף שהארץ הוא כגרגר חרדל לגבי השמים, מ"מ, יש ערך ביניהם, שהרי השמים הם משפיעים להארץ, וא"כ, כשם שהארץ היא השפלה לגביו כמו"כ גם השמים הם השפלה לגביו, שהרי לגבי בלתי בעל גבול, כל הגבולים שוים. ולאידך גיסא, מאחר שהם מודים שעל השמים כבודו, היינו שמשפיל את עצמו כביכול בשמים, א"כ הוא משגיח ג"כ על הארץ בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט, ובפרט בישראל עם קרובו שבהם ההשגחה פרטית ניכרת במוחש, שהרי ישראל הם כבשה אחת בין ע' זאבים והיא משתמרת. אמנם. מצד ההעלם וההסתר שע"י הנרתק טועים הם לומר שעזב הוי' את הארץ כו', ולכן הם עובדים לחמה, ומזה בא תוקף חמימות התאוה דקליפה, שהו"ע וחם הוא אבי כנען, שנמשכים אחרי התאוות ותענוגי עוה"ז כו'.

(סה"מ תשי"ד עמ' סז – סח)

יום שב"ק (טו בשבט)