שיעורים בספר התניא לפי השיעור היומי פרשת משפטים

יום א' (כג שבט) 

פרק כז 

"ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה"

"מבואר בלקוטי תורה מהאריז"ל בטעמי מצוות סוף פרשת קדושים, דמפני שיבה תקום היינו דיקנא דא"א, והדרת פני זקן היינו דיקנא דז"א". ומבאר רבינו הזקן שפירוש זה מתאים עם הא ד"קיי"ל דמפני שיבה תקום היינו זקן וחכם, והדרת פני זקן היינו שקנה חכמה ואפילו יניק וחכים, והיינו כפירוש הלק"ת דמפני שיבה תקום היינו דיקנא דא"א שהוא בחינת סבא, כמ"ש ועתיק יומין יתיב כו' ושער רישיה כעמר נקא, אבל והדרת פני זקן היינו בדיקנא דז"א אשר הוא בחינת קצוותיו תלתלים שחורות (לא "סבא" אלא "יניק"), אלא שקנה חכמה כו' ".

ושואל רבינו הזקן: "איך שייך לומר על האדם שלמטה שיקום מפני אריך וז"א כו', והלא לית מחשבה תפיסא כו', וכתיב כי לא יראני האדם וחי כו' " ?

ומבאר "אלא הענין דהכוונה על קיום התורה ומצוות שהן נמשכין מדיקנא דא"א ומדיקנא דז"א, המ"ע הן המשכות מדיקנא דא"א, והלא תעשה הם בדיקנא דז"א".

ומקשר זה עם הענין ד"שחורה אני ונאוה גו' ":

"שחורה אני" – קאי על הגילוי דמצוות לא תעשה שנמשך ע"י "שערות שחורות דז"א" (שהן למטה משערות לבנות דא"א), ואעפ"כ, עי"ז דוקא "ונאוה", כי, "בגין דהני שערי אוכמי וחשוכן כתיב מגלה עמוקות מני חושך", היינו, שע"י מצוות ל"ת התלויין בשערות שחורות דז"א "נמשך גילוי עמוקות" שאינם מתגלים ע"י שערות לבנות דא"א שע"י מצוות עשה, וזהו "ונאוה גו' כאהלי קדר", בחינת המקיף כו'.

ועד"ז בנדו"ד, שע"י "והדרת פני זקן", דיקנא דז"א, "קווצותיו תלתלים שחורות" (מל"ת), נמשך גילוי עליון יותר מהגילוי שע"י "מפני שיבה תקום", שערות לבנות דא"א (מ"ע) – בבחינת "מגלה עמוקות מני חושך".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 262)

 

"וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה (דף קכח) בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבח' אחרא ואסתלקות' דא יתיר מכולא וכו'"

וביאור הענין, דהנה ידוע שתכלית הכוונה דבריאת והשתלשלות העולמות הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. וצריך להבין, הלא הוא ית' נמצא בכל מקום, כמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ומהי הכוונה שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים. אך הענין הוא, דמ"ש את השמים גו' אני מלא, קאי על האור השייך להעולמות ומתלבש בעולמות, אבל עצם האור, דהיינו אור הסובב, הוא למעלה מהעולמות. וכמובן ממאמר רז"ל מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולמות, והיינו דכשם שענין זה שהנשמה ממלאה את הגוף ומחיה אותו בחיות פרטי כל אבר לפי ערכו, הרי זה רק החיות ששייך להגוף ואינו עצם הנפש, כמו"כ מה שהקב"ה ממלא את העולם הוא רק האור השייך להעולמות, שהוא אור הממלא בלבד. אך הכוונה בדירה בתחתונים היא שע"י קיום התומ"צ באופן של אתכפיא, ימשיכו גם אות אור הסובב, כמאמר כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, ופירש כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר דיום ההסתלקות דקאי על אור הסובב שהוא בכולהו עלמין בשוה. אך עדיין צריך להבין, הלא גם אור הסובב נמצא בכל מקום, דזהו מ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, אני דייקא, וא"כ, מהי ההתחדשות בהענין דדירה בתחתונים דוקא. אך הענין הוא, שאור הסובב שנמצא בכל מקום הוא בהעלם, שהרי אור זה הוא למעלה מהעולמות, ולכן אי אפשר שיהיה בגילוי בעולמות, אלא הוא בהעלם, אך ע"י קיום התומ"צ באתכפיא ממשיכים את אור הסובב שיהיה בגילוי. והיינו שע"י קיום התומ"צ ממשיכים לא רק את אור הממלא, אלא גם אור הסובב, וההמשכה היא באופן שיהיה (לא בהעלם אלא) בגילוי.

(סה"מ תשי"ד עמ' עד)

¯

באתי לגני אחותי כלה, ואיתא במדרש לגני לגנוני, למקום שהיה עיקרי (דירתי) מתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שאח"כ הנה ע"י חטא עה"ד והחטאים שלאחריו שבאו על ידו, סילקו את השכינה מלמטה למעלה, ואח"כ כשעמדו הצדיקים, הנה ע"י עבודתם חזרו והמשיכו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה רבינו, שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, והמשיך את השכינה מרקיע הא' לארץ, שתחזור להיות בתחתונים. וזוהי גם עבודת כל הצדיקים, שהם ממשיכים ומשכינים בחינת שוכן עד מרום וקדוש שיהיה בגילוי למטה, והוא ע"י עבודתם באתכפיא סט"א, שעי"ז אסתלק [שפירושו כאן הוא שנמצא למטה בדרך גילוי, אלא שהוא באופן של רוממות הנקרא בשם אסתלק] יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, היינו, שמאיר ומתגלה אור הסוכ"ע שהוא בכולהו עלמין בשוה. והנה, המשכת השכינה בתחתונים בכללותה הו"ע המשכן ומקדש, כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו גם שעיקר העבודה במקדש היתה עבודת הקרבנות, שיש בה ב' התנועות דהעלאה והמשכה, שהרי בקרבנות כתיב אשה ריח ניחוח להוי', אשה הו"ע העלאה מלמטה למעלה, וענינו בעבודה הוא קירוב הכחות והחושים, ועי"ז נעשה ריח ניחוח להוי', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, נחת מלשון נחות דרגא, שהו"ע ההמשכה מלמעלה למטה. וכן הוא בעבודה, שע"י העבודה דאתכפיא סט"א, שהו"ע של ההעלאה, ממשיכים האור שהוא בכולהו עלמין בשוה. והנה, בכדי שיהיה שייך ענין העבודה צ"ל מציאות הסט"א שמכסה על האמת, ומצד זה יכול האדם לטעות ולחשוב שגם כאשר עובר על רצון השם מ"מ עודנו ביהדותו, שזהו לפי שנכנס בו רוח שטות, שלכן יכול לעבור עבירה. ולכן, כאשר מסירים ומבטלים הרוח שטות, שזהו"ע דאתכפיא סט"א, שנכפף מציאות הסט"א, ולאח"ז גם באופן של אתהפכא, שמתהפך השטות דלעו"ז, הנה מזה נבנה המשכן, שהוא מעצי שטים, דשטים הוא ג"כ מלשון שטות, ובו נעשית עבודת הקרבנות, קירוב הכחות מלמטה למעלה, ועי"ז נעשית ההמשכה מלמעלה למטה, שזהו"ע ושכנתי בתוכם. וכן הוא אפילו לאחר חורבן ביהמ"ק, שגם אז ישנם כל הענינים ברוחניות, שע"י העבודה דאתכפיא סט"א בענין הקרבנות ברוחניות, שזהו מ"ש אדם כי יקריב מכם, היינו, שעיקר הקרבת הקרבן צ"ל מכם, בכל פרטי המדריגות דמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן כפי שהם בעבודת האדם, אזי פועלים את הענין דושכנתי בתוכם.

(סה"מ תשט"ו עמ' סח סט)

¯

התכלית אינה ה"עבודה" של הנפש האלקית לכשעצמה, כי אם "בירור" הנפש הבהמית דוקא.

ואף פרט זה רמוז בפסוק: אחר המלה "מכם" נאמר "קרבן להוי' ", ואילו לאחר "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" – נאמר "לרצונו לפני הוי' ", בדרגא הקודמת ונעלית ל"הוי' ", משום שבירור הנפש הבהמית מגיע לדרגה נעלית יותר, כאמור: "ורב תבואות – בכח שור".

לכן הקרבן ש"מכם" מגיע רק לשם הוי'. אמנם גם הקרבן ש"מכם" אינו לשם "אלקים" שהוא בגימטריא: "הטבע" (= האלקות המסתתרת בטבע), כי אם לשם הוי' דוקא, כמוסבר ב"זהר" ביחס לפסוק "זובח לאלקים יחרם", אלא שעם זאת אין זו כעליה הבאה כתוצאה מ"בירור הגוף והנפש הבהמית", המגיעה לדרגה נעלית יותר, לפני הוי', למעלה מן ההשתלשלות לגמרי, כפי שנאמר: "כד אתכפיא סטרא אחרא – אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין" (= כאשר נכפפת ה"סטרא אחרא" – שורה כבוד הקדוש ברוך הוא בכל העולמות) – ה"אור שבכל העולמות בשוה".

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 186)

 

 

 

יום ב (כד שבט)

"ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה. א' מביטול הס"א לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא ע"י הצדיקים. והשנית כד אתכפיא הס"א בעודה בתקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא ע"י הבינונים"

הנה כתיב כי א-ל דעות הוי', ב' דעות, דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון הוא שלמעלה יש ולמטה אין, היינו, שרואים בראיה חושית שלמעלה הוא היש האמיתי ולמטה אין, ודעת תחתון הוא שהבריאה היא יש מאין, היינו שלמטה יש ולמעלה אין, דכיון שהוא רואה רק את היש הנברא, לכן קורא להמטה בשם יש ולהמעלה בשם אין. ומצד ההפרש בין ב' דעות אלו יש הפרש גם בביטולם, שהביטול שמצד דעת תחתון הוא ביטול היש בלבד, דכיון שהוא רואה את היש, הרי הוא במציאות, אלא שאעפ"כ יש בו גם ענין של ביטול, ביטול היש, משא"כ הביטול שמצד דעת עליון הוא ביטול במציאות, דכיון שרואה שלמטה הוא אין, לכן הביטול הוא ביטול במציאות. וזהו שלגבי משה יראה תתאה מילתא זוטרתי היא, דהנה משה הוא בבחינת דעת עליון, כמאמר רז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, דזה הוא ראיית המהות, בחינת  דעת עליון, שמצד זה היה בבחינת ביטול במציאות, ולגבי משה שהוא בבחינת דעת עליון, ביטול במציאות, הנה יראה תתאה שהיא בבחינת ביטול היש בלבד, מילתא זוטרתי היא. והנה, אף שיראה תתאה היא מדריגה תחתונה, מילתא זוטרתי, שעל זה אמרו כי אם ליראה, מ"מ, תובעים (מאָנט מען) יראה תתאה דוקא, לפי שתכלית המכוון ועיקר התענוג הוא ביראה תתאה יותר מאשר ביראה עילאה, וכמ"ש צחוק עשה לי אלקים, שדוקא עי"ז שפועלים ענין הביטול בהדברים שבאים משם אלקים דוקא, שהם בבחינת יש, ביטול היש לאין, אזי נעשה עיקר ענין הצחוק והתענוג למעלה, וכמו"כ כתיב לויתן זה יצרת לשחק בו, דלויתן הוא מלשון חבור, כמ"ש ילוה אישי, וענין החבור שייך דוקא כאשר יש ב' דברים נבדלים זה מזה, וענין זה הוא בהעבודה דביטול היש דוקא, שהיש והאין הם ב' דברים נבדלים זמ"ז, ומ"מ פועלים ביטול היש לאין, ועי"ז דוקא נעשה ענין השחוק, לשחק בו. והיינו, דעם היות שהעבודה דאתהפכא היא למעלה יותר מהעבודה דאתכפיא, הנה זהו רק בענין הגילויים, אבל עיקר התענוג הוא בעבודה דאתכפיא דוקא.

(סה"מ יג עמ' רה)

¯

עבודת נפש האלקית מצד עצמה אינה מגעת כי אם בבחינת אורות וגילויים בלבד, והיינו, דעם היות שגם ע"י עבודת הנשמה מצד עצמה נעשה תוספות אור, מ"מ, הרי זה רק באורות וגילויים בלבד. אך כאשר נה"א חושבת ומתבוננת בענינים השייכים לנה"ב ומסבירה אותם לנה"ב, והיינו, דעם היות נה"ב מצד עצמה באופן דרוח הבהמה היורדת למטה, מ"מ פועלת בו נה"א לא רק שלא יהיה בירידה, אלא שיהיה בעליה, שזהו"ע של חידוש, שעושה מדבר שאינו כלי להיות כלי, הנה ע"י חידוש זה מעורר הוא למעלה המשכה חדשה, והיינו, שעי"ז שנה"ב נעשה כלי, אזי הכלי הוא לא רק באופן שמקבל אור, אלא שממשיך אור חדש. אמנם, גם המשכת האור חדש היא מבחינת אורות וגילויים בלבד. אך כאשר נה"א פועל בנה"ב בחינת אתהפכא או אתכפיא, והיינו, שעוד לפני שמסביר לו ואינו מבין עדיין, הרי הוא כופה אותו בקבלת עול, ועם היות נה"ב מעלים ומסתיר הרי הוא מהפכו מן הקצה אל הקצה, הנה עי"ז הוא מגיע בהעצם שלמעלה מאורות וגילויים. וטעם הדבר הוא, לפי שהכוונה היא בהמטה דוקא, ולכן ע"י העבודה בנה"ב מגיעים בהעצם.

(סה"מ תשט"ו עמ' ז, ח)

¯

והענין בזה, דבכללות המלחמה עם הלעו"ז ישנם כמה אופנים. דהנה, התחלת העבודה היא באופן של אתכפיא, שמצד התגברות הטוב נעשה הרע כפוף לו, וההנהגה היא כרצון צד הטוב שבו, אבל הרע נשאר במעמדו ומצבו, אלא שאין לו שליטה על שלשת הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה. ובכללות הרי זה מעמד ומצב של בינוני, כמבואר בארוכה בתניא. וישנו אופן ומדריגה נעלה יותר, שזהו"ע דאתהפכא, שלא זו בלבד שאין שליטה להרע בשלשת הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, אבל בעצם נשאר הרע בתקפו במעמדו ומצבו, אלא שהטוב הוא בתוקף כ"כ עד שנלחם עם הרע ומחלישו, והיינו, שהרע נתמעט אפילו במקומו הוא. אך עדיין הרי זה באופן שהרע נתבטל מצד הטוב שהוא בתוקף יותר ממנו. וישנו אופן נעלה יותר באתהפכא, שלא זו בלבד שהרע מתבטל מפני היותו במיעוט לגבי ריבוי הטוב, אלא שהרע עצמו מתהפך ונעשה טוב. וביאור ב' האופנים בעבודה דאתהפכא, דהנה אנו רואים שכאשר ישנו מי שמצד מעמדו ומצבו הלא טוב, יש בו תוקף החמימות דאש זרה בתאוות דלעו"ז, הנה כאשר מגיע לעבודה דאתכפיא, הרי עדיין מתעוררת בו תאווה וחמימות דאש זרה בכל התוקף, אלא שאין לה שליטה על מחשבה דיבור ומעשה, כיון שדוחה אותה ומבטלה מיד, כמבואר בתניא. אך כאשר מתגבר בעבודתו ומתייגע ביגיעת נפש ויגיעת בשר, אזי פועל שמצד תוקף הטוב נעשה בו שינוי (אתהפכא), שמאבד את כל החמימות דאש זרה, ועומד בתנועה של קרירות בכל עניניו. אבל עדיין אין זה ענין של אתהפכא באופן של הפיכת הטבע, שהטבע שלו גופא יתהפך להיות טוב, ואין זה אלא באופן שהטבע שלו נחלש ונתבטל בטוב (בששים או באלף ורבבה, כמבואר בתניא) מצד חלק הטוב שהוא בתוקף יותר. וישנו אופן נעלה יותר בעבודה, שמתגבר בעבודתו כל כך עד שטבע החמימות שהיה לו מקודם לכן, הוא עתה באש דקדושה. וע"ד שמצינו לעתיד לבוא, שתמורת חמימות דתאוה דאיש ואשה, יהיה האש דאיש (אש י') והאש דאשה (אש ה') בשלהיבו דקדושה, היינו, שהאש עצמו יתהפך להיות אש דקדושה, ע"ד מ"ש לילה כיום יאיר, היינו, שהחושך עצמו נעשה אור.

וזהו ג"כ מ"ש בפרשת השבוע ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם גו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, ומבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שבזהר איתא אין עץ אלא תורה דכתיב עץ חיים גו', אבל במדרש איתא שהיה זה עץ מר [דבפרטיות יש בזה כמה דעות, ועד שיש דעה שעץ זה היה הרדופני, שהוא סם המות, אבל כללותם הוא שהיה  עץ מר], ודוקא ע"י עץ מר זה נתהפכו המים המרים להיות וימתקו המים, שזהו"ע דקטיגור נעשה סניגור, ובלשון המדרש במה שהוא מכה (איזמל) הוא מרפא.

ומסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר סעיף זה בביאור העבודה דהפיכת הלמטה מן הדעת שיהיה מזה למעלה מן הדעת, דישנם כמה דברים באדם שהוא נוהג ועושה כן (לא מפני שכן מובן בשכל והבנה והשגה, אלא) וויילע אזוי טוט וועלט (שזהו"ע הנחות העולם), וכמו עד"מ זמני האכילה וזמני השינה שמצד הרגש העולם הם קבועים בעתים וזמנים, וגם כשצריך להתעסק בעניני משא ומתן, מ"מ, הנה זמנים האלו ע"פ הרוב בלתי ניזזים ובלתי נדחים כלל ועיקר (והיינו, שגם כאשר ישנם ענינים המבלבלים, אין מבטלים את זמני האכילה ושינה, ולפעמים קרובים אפילו לא משנים אותם). ואילו זמני הקביעות של תורה ותפלה הם נדחים ואין להם קבע (היינו, שבשביל כל דבר קל שמבלבל אותו הרי הוא משנה את זמני הקביעות וממעט בהם), ויש שהם נדחים ח"ו לגמרי. הנה האדם אשר נותן איזה חשבון לנפשו, האם יש איזה חכמה בהנהגה כזו, דמי הוא היודע עתו וזמנו, וכדאיתא במד"ר אין אדם שליט לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי כו', ואיך יתכן שיתן כל נפשו על ענינים של מה בכך, שאין בהם ממש כלל, שענינים אלו יהיו אצלו בקביעות, ואילו עניני התורה ומצוות שהם עיקר הכל, הם אצלו באופן של דיחוי ושינוי ומיעוט וביטול. ולזה צריך להיות שליט ברוחו ולפעול על עצמו לנצל את התוקף שהיה אצלו בענינים דלעו"ז – לצד הקדושה, שתוקף זה יהיה אצלו בנוגע לזמני לימוד התורה וזמני התפלה, ובכל הענינים דקיום המצוות בהידור.

וע"י שלימות העבודה באופן דאתהפכא, שהשטות דלעו"ז נהפך לשטות דקדושה, היינו, שתמורת ההנהגה באופן של שטות שלמטה מן הטעם ודעת, נעשית ההנהגה בקדושה באופן שלמעלה מן הטעם ודעת, שזהו"ע עצי שטים דקדושה, אזי נבנה משכן ומקדש לו ית', שממשיך ע"י עבודתו להיות לו ית' דירה בתחתונים, כי, כד אתכפיא סט"א (ובזה גופא לא רק באופן של חלישות וביטול, אלא באופן של הפיכה לקדושה) אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, שמאיר ומתגלה אור הסוכ"ע שהוא בכל עלמין בשוה. ומזה נמשך ונתגלה בעוה"ז התחתון ע"י ראשי ישראל, נשיאי ישראל, שהם מקשרים את הדור עם עצמותו ומהותו ית', כמ"ש אנכי עומד כין הוי' וביניכם גו' להגיד לכם את הדבר הוי', ממוצע המחבר, הנה ע"י התקשורת זו פועלים שיהיה למטה דירה לו ית' בתחתונים.

(סה"מ תשט"ו עמ' עח – פ)

 

"וז"ש הכתו' כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה פי' שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה כד אתכפיא ס"א ואסתלק יקרא דקב"ה לעילא"

ובכל זה ישנה נתינת כח מיוחדת (נוסף על הנתינת כח מהקריאה בתורה בפרשת בהעלותך את הנרות) בבואנו מיום ט"ו סיון, שבו התחילה פרשת המאסר והגאולה דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – נתינת כח מיוחדת להפיכת החושך באופן דיתרון האור מן החושך, מכיון שלאמיתתו של דבר "אין דבר מלבדו" [וחודר גם בלשון דאוה"ע, עד ללשון המדינה שבה היה המאסר – כפי שניגנו בגאולה די"ב תמוז: "ניעט ניעט ניקאַוואַ כו' "], וכל מציאות החושך אינה אלא בשביל העילוי ד"אתהפכא חשוכא לנהורא", וכמ"ש "וגם רשע ליום רעה", ש"יעשה הרע ... יום ואור, עד להפיכת חושך הגלות – עי"ז שממשיכים בו האל"ף, אלופו של עולם – שאז נעשה מ"גולה" "גאולה".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג  497-498)

 

 

 

יום ג (כה שבט)

"ולא עוד אלא אפי' בדברים המותרים לגמרי כל מה שהאדם זובח יצרו אפי' שעה קלה ומתכוין לאכפיא לס"א שבחלל השמאלי וכו'"

התחלת פרשת הקרבנות היא: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ". צריך היה להיות כתוב "אדם מכם כי יקריב גו' " ? אומר על כך אדמו"ר הזקן: 'אדם כי יקריב' – כדי שאדם יתקרב להשי"ת, הרי זה 'מכם קרבן להוי' ' – מכם עצמכם צריך להיות הקרבן, להקריב את ה"בהמה" הפרטית – את היצר הרע שנקרא נפש הבהמית.

(היום יום יב אדר שני)

¯

מסירות נפש הראויה לבני תורה הוא כדרז"ל "אדם כי ימות באהל" [... "ממית עצמו באהלה של תורה"], להמית את כל התענוגים בעניני עולם. כי אפילו דברים קלי הערך בתענוגי עולם, מונעים המה מלהיות מסור ונתון באהלה של תורה.

(היום יום א תמוז)

¯

אאמו"ר (הרש"ב) כותב באחד ממאמריו: חסידים הקודמים עשו הסכם בנפשם שכל דבר המותר, אך שיש לו איזה רצון וחמדת הלב לזה – לא יעשנו, ועל ידי זה נעשה שבירת התאוה.

(היום היום כז שבט)

 

"וז"ש רז"ל אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה"

ויש להוסיף, שלאחרי פעולתו של רשב"י בפתיחת הצינור לגילוי פנימיות התורה, שייך האמור לעיל לעבודת כאו"א מישראל:

בזמנו של רשב"י היה שייך לימוד פנימיות התורה ליחידי סגולה בלבד, ורק בהצנע לכת ולא ברבים, אבל בימינו אלה, "עקבתא דמשיחא", כותב האריז"ל ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות (ברבים) זאת החכמה".

ובכל זה ניתוסף עוד יותר בזמנו של הבעש"ט, שעל ידו נתלבשה פנימיות התורה באור תורת החסידות הכללית, ובזמנו של רבינו הזקן, באור תורת חסידות חב"ד, ועד שנעשית דרך סלולה לכל בנ"י, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שרבינו הזקן לא רצה לעשות את תורת החסידות למפלגה, כי אם לנחלת כל בנ"י.

ולאחרי פתיחת הצינור וסלילת הדרך בהתגלות פנימיות התורה כפי שנתלבשה בתורת החסידות, בודאי ניתן לכאו"א מישראל הכח והיכולת להגיע למעמד ומצב ד"תא חזי", שגם בעניני העולם יוכל לראות אלקות במוחש, ועד להכרה ("דערהערן") ש"הוי' אחד", ו"אין עוד מלבדו".

אלא, שבשביל זה צריך האדם להתייגע מעט ("אַ ביסל צו-האָרעווען"), כמארז"ל "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה", היינו, שע"י עבודת האדם באופן דאתערותא דלתתא (למטה) לקדש עצמו אפילו "מעט" בלבד, אזי נמשכת אתעדל"ע (מלמעלה) לקדש אותו "הרבה".

ויתירה מזה – "אדם מקדש עצמו מעט מלמטה בעולם הזה מקדשין אותו הרבה מלמעלה לעולם הבא" – דיש לומר הפירוש בזה, שגם עכשיו בעוה"ז (ואפילו בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות) נמשכת לו דרגת הקדושה דעולם הבא, ע"ד מארז"ל בנוגע לאבות ש"הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין עולם הבא", ועד"ז מצינו בכמה אמוראים שהיו נפטרים מהם בברכת "עולמך תראה בחייך", ומזה מובן שמעין זה שייך גם בכאו"א מישראל.

(התוועדויות תשי"א ח"ב 76)

 

"מלבד מה שמקיים מצות עשה של תורה והתקדשתם וכו'"

דובר, הרי, לעיל, שענינן של קדושה והבדלה הוא שגם בדברים הנראים מבחינה חיצונית דומים לשל אומות העולם – צריכה להיות קדושה.

הרי זהו הציווי האמור בהמשך הדברים: "והתקדשתם והייתם קדושים" – "קדש עצמך במותר לך", גם בעניני רשות צריכה להיות, קדושה, ככתוב: בכל דרכיך דעהו.

ציווי זה, "קדש עצמך במותר לך", אינו כפי, שישנם סבורים, ענין של הידור מצוה וכדומה, כי אם מצות עשה של תורה, והרי לגבי המצוות נאמר: "אל תהא יושב ושוקל כו', קלה שבקלות וחמורה שבחמורות – שוין" – כך שלמצות "קדש עצמך" חומרה ותוקף כלכל המצוות.

יתר על כן: מוסבר בתורת החסידות, שה"עבודה" של "קדש עצמך במותר לך" תביא את הגאולה העתידה. לימוד התורה, קיום המצוות, וההימנעות מן הדברים האסורים אינם מספיקים כדי "להמשיך" את הגאולה העתידה, ודרוש גם "קדש עצמך במותר לך".

זה גם הנאמר ע"י רז"ל: עתידין צדיקין שאומרין לפניהן קדוש כדרך שאומרין לפני הקב"ה. כל הגילויים שלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתינו עכשיו". ומובן, איפוא, שגם גילוי זה שלעתיד – "עתידין צדיקים כו' " (והכוונה בכך לכל ישראל, ככתוב: "ועמך כולם צדיקים") – יבוא כתוצאה מעבודת הקדושה, "קדש עצמך במותר לך".

הסבר הדבר: במדה שה"אור" נעלה יותר – בה במדה פוגע בו יותר כל העלם והסתר, אף הדק ביותר. דוגמת האמור לגבי הכתוב "וסביביו נשערה מאד", שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה – שכן ככל שהצדיק גדול יותר, יש חשיבות יתר לדבר קטן ביותר.

בדומה לכך יש לגבי ענין המילה: כשהיה צריך אברהם אבינו לזכות לגילוי שם ש-ד-י, היתה הכרחית הסרת הערלה הגסה, "התהלך לפני והיה תמים". אך למתן תורה, שאז התהוה גילוי של שם הוי' הנעלה יותר משם ש-ד-י, ככתוב: "וארא גו' בא-ל ש-די ושמי הוי' לא נודעתי להם", - לא היה די בהסרת הערלה הגסה, כי אם היתה דרושה גם פריעה, הסרת הערלה הדקה, "שוב מול את בני ישראל שנית", זו הפריעה שהתחדשה הלכה למשה מסיני.

כך גם: כדי שתתאפשר ההתגלות שלעתיד, שהיא נעלית יותר מזו של מתן תורה, יש צורך בהסרת הערלה (ערלת הלב) הדקה ביותר, לא רק לגבי דברים האסורים, כי אם אף לגבי דברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך".

הדברים האמורים משמשים הסבר כללי לעצם הענין שההתגלות שלעתיד דורשת עבודת – יתר מאשר הגילוים שעד עתה.

- הקשר בין הגילוי דלעתיד לבין עבודה מיוחדת זו של "קדש עצמך במותר לך" – הוא:

החידוש שבהתגלות שלעתיד הוא שאז יהיה גילוי עצמותו יתברך, למעלה מן האלקות השייכת לעולמות, ידוע הרי שלעתיד תבוצע תכלית שלמות כוונת הבריאה – שתהיה לו, יתברך, דירה בתחתונים – לו, לעצמותו.

דוגמת דירה של מלך בשר ודם: בדירה מתגורר כל עצם האדם כולו, ולא רק שלוחות, כוחות מסוימים שלו. כך גם הדירה לו, יתברך בתחתונים: דירה לעצמותו.

כדי להכין דירה לעצמותו יתברך, צריך הדבר להיות בצורה עצמותית, וזאת הן ביחס לאדם והן ביחס לסוג העבודה: העבודה חייבת להיות באופן שיהיה הדבר קשור גם לעצמות העבודה וגם לעצמות האדם. ודבר זה מושג רק ע"י "קדש עצמך במותר לך", כפי שיוסבר.

היתרון של "קדש עצמך במותר לך" לגבי קיום התורה והמצוות – ביחס לאדם, הוא:

בקיום תורה ומצוות יתכן שאדם לומד תורה ומקיים מצוות, אבל עדיין הוא מציאות לעצמו, אלא שלגבי תורה ומצוות הוא כופה ומבטל את רצונו לרצון העליון, בצורה כזו נוגע הדבר רק ל"התפשטות" (שלוחות, כחות) נפשו. ברם, כשאדם מקדש עצמו ב"מותר לך" – בדברים השייכים לו ופורש מהם, הרי משמעות הדבר שהוא מסלק עצמו מכל וכל ואין לו דבר משלו – דבר כזה קשור, איפוא, לעצם הנשמה שלו.

וגם זה בגדר המובן של "והייתם לי קדושים" – דוגמת הנאמר במכילתא לפסוק "והייתם לי סגולה": "שתהיו קנויים לי, עוסקים בתורה, ולא תהיו עוסקים בדברים אחרים". על ידי כך שאין לאדם כל מגע עם ענינים פרטיים שלו, כי גם הדברים המותרים אינם שלו, כי אם קדושה – הריהו בכלל "קנויים לי", כל מציאותו נעשית אלקות.

מתוך כך שאדם "עובד" בעצמותו הוא "נוטל" גם את העצמות שלמעלה, וכל מציאות עצמותו הוא, נעשית מציאות עצמות יתברך – עתידין צדיקין שאומרין לפניהן קדוש כדרך שאומרין לפני הקב"ה.

היתרון של "קדש עצמך במותר לך" לגבי קיום התורה והמצוות – ביחס לעבודה, הוא:

יתרונו של מתן תורה על פני קיום המצוות ע"י האבות, הוא בכך שעבודת האבות היתה ברוחניות ואילו לאחר מתן תורה העבודה היא בגשמיות, טעם הדבר ידוע: מאחר שעבודת האבות הגיעה רק לשרש הבריאה [עדיין בגדר הגבלה] מובן שהרוחניות היתה "כלי" יותר מאשר הגשמיות. אבל במתן תורה נאמר "אנכי", ראשי תיבות: "אנא נפשי כתבית יהבית", מסירת עצמותו יתברך, כביכול, וכאן אין הבדל בין רוחניות לגשמיות, אדרבה: "כל הגבוה גבוה ביותר – יורד למטה מטה יותר".

בכל זאת הרי גם לאחר מתן תורה קיימת ההגבלה שהתורה קובעת: הקב"ה מסר עצמו רק במצוות ולא בדברים אחרים.

לפיכך הלכה שמצוה לקום מפני עושי מצוה, "מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשם בשעה זו", דבר זה הוא רק ביחס לעושי מצוה, אך לא ביחס לעושי דברי רשות לשם שמים, משום שהקב"ה מסר עצמו, כביכול – אך ורק במצוות.

ברם, לעתיד לבוא, בשעת תכלית שלמות גילוי העצמות, לא תהיינה כל הגבלות, ותיראה אלקות בכל מקום ובכל דבר. העובדה של "לית אתר פנוי מיניה" ו"אין עוד מלבדו" תופיע בגלוי.

להסברת הדברים ביתר פירוט:

נאמר בזהר: "תלת דרגין אינון, קודשא בריך הוא אורייתא וישראל, וכולהו סתים וגליא" (= שלוש דרגות הן: הקב"ה, התורה וישראל, וכולם – סתום וגלוי).

ה"גליא" של קודשא בריך הוא, הוא – האלקות הקשורה לעולמות, הדרגה שממנה הנהגת הטבע, וה"סתים" – אלקות שלמעלה מהעולמות, דרגה שממנה ההנהגה הנסית שלמעלה מהטבע.

בעומק יתר: גם ההנהגה הנסית נכללת בגדר "גליא" דקוב"ה, שכן למרות שהיא נעלית מן העולמות – ולפיכך היא באה בצורה של שידוד הטבע – והבריאה אינה מסוגלת לקבל אותה באופן פנימי – הרי בבחינה מפורטת נכללת גם היא ב"גליא" דקוב"ה, שכן את הנסים רואים גם עתה בגילוי.

- מ"סתים" דקודשא בריך הוא באים הנסים הנסתרים בלבושי הטבע, אלו שלגביהם "אין בעל הנס מכיר בנסו" ,כי מפני רוממות הנסים אין הם מסוגלים לבוא בגלוי, ואפילו בבחינת "מקיף" של שידוד הטבע.

וכלפי זה נאמר: עושה נפלאות לבדו, אין יודע מן הנפלאות מלבדו.

לעתיד יבואו גם הנפלאות בגילוי, ככתוב: "אראנו נפלאות", ופירוש הדבר: אני אראה אותן – גילוי העצמות, ידוע גם הענין של פעמיים "זה" הנאמר לגבי העתיד לבוא: בקריעת ים סוף אין אלא פעם אחת "זה", א-לי ואנוהו, גילוי הנסים של שידוד הטבע, ואילו לעתיד יתגלו גם הנסים הנסתרים, פעמיים "זה".

כך גם בעניננו: גילוי האלקות של עתה הוא רק בתורה ומצוות, ולא בעולם עצמו, לפיכך בא הגילוי רק בשידוד הטבע, ואילו האלקות שבטבע היא בהסתר, ברם, לעתיד, בשעת גילוי העצמות, יהיה הגילוי גם בעולם גופו מכוח העצמות.

הרי "תלת קשרין מתקשרין דא בדא – ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה". כדי "לקלוט", איפוא, את סתים דקודשא בריך הוא – אפשרי הדבר ע"י ה"עבודה" של סתים דנשמה באמצעות סתים דאורייתא.

פנימיות התורה, המסבירה את הענין של הוי' ואלקים כולא חד, ששם אלקים – בגימטריא: הטבע – ושם הוי' שלמעלה מהטבע – מהוים דבר אחד, ואין עוד מלבדו, מעוררת בנפש האדם הלומד ומתעמק בענין את "גוי אחד בארץ", שגם בענינים ארציים הוא חש ב"אחד", ולכן – "והתקדשתם והייתם קדושים", "קדש עצמך במותר לך", דבר הנוגע לעצמותו הוא, סתים דישראל, ומתוך כך הוא נעשה "כלי" לקליטת סתים דקודשא בריך הוא.

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 238 – 234)

 

"כשמקדש עצמו במותר לו"

שני סוגי הבהמות, גם סוג הבהמה הטמאה, נאמרים בתורה, ופירוש הדבר שאפילו בהתנהגות על פי תורה יתכן להיות "בהמה טמאה", כדברי הרמב"ן שיתכן "נבל ברשות התורה" (כלומר: נדמה שהדבר ברשות התורה, שכן, לאמתו של דבר, עובר אדם כזה על הציווי "קדושים תהיו", ציווי עיקרי ושרשי).

(לקו"ש ח"א בלה"ק עמ' 204 – 203)

¯

"סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". פירש הבעש"ט: בכל דבר גשמי מהדברים המותרים ישנו טוב ורע: הגשמי הוא רע, והחיות האלקי המחיה את הגשמי – הוא טוב. על האדם המשתמש בגשמי להיות 'סור מרע' – לא לרצות בתענוג הנמצא בגשמי, ולהיות 'ועשה טוב' – לרצות להיות נזון ולהוושע מהחיות האלקי שבדבר הגשמי. 'בקש שלום ורדפהו' – האדם שהוא (בבחינת) 'סור מרע ועשה טוב' צריך לרדוף ולבקש לעשות שלום בין הגשמי לבין החיות האלוקי שמחייהו.

(היום יום ה מנחם אב)

 

שלא להנות מעולם הזה במלוא  המובן – היא רק הכנה טובה לעבודה, ענין העבודה הוא לעשות הגשמי כלי לאלוקות.

(היום יום יז סיון)

 

 

יום ד (כו שבט)

 

פרק כח

 

"ושאר מחשבות זרות"

העבודה דפסוד"ז היא ההכנה בנפשו להסיר את כל המונעים ומעכבים להעבודה דברכות ק"ש, שזהו"ע פסוקי דזמרה, מלשון לזמר עריצים, דהיינו להכרית את כל החוחים והקוצים דנה"ב המונעים התגלות הכחות דנה"א, דענין הקוצים הרי כשמו כן הוא שהם דברים שאין בו ממש, וענינו בעבודה הוא דברים בטלים וליצנות, שאינם דבר תאוה, אלא דברים שאין בהם ממש, וא"כ, יכולים לחשוב שכיון שאין בזה ממש אין זה פועל מאומה, אבל האמת הוא שענין זה פועל הגשמה בנפשו (האלקית), והיינו שמתגשם (ער ווערט פאַרגרעבט) באופן שאין לו עריבות (ער האט ניט קיין געשמאַק) בענינים רוחניים ועד שאין לו שום שייכות לרוחניות. ומכ"ש שזה פועל בנפשו הבהמית שנשאר בגשמיותו ואינו יכול להזדכך (ווערן איידלער). ונוסף לזה, הנה ע"י הדב"ט הרי הוא בא למחשבות זרות שהם מבלבלים מההשגה דנה"א ואפילו מההשגה דנה"ב.

(סה"מ תשט"ו עמ' קצו)

 

 

יום ה (כז שבט)

"אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמו' זו עם זו במוחו של אדם כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה"

ולהבין זה יש להקדים תחילה המבואר בתניא, שלכל איש ישראל יש שתי נשמות שהן שתי נפשות, נפש אחת היא נפש הבהמית, ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש. ומבאר בארוכה, שכל אחת מהם חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת על העיר קטנה זה הגוף, ומצד זה נעשה ענין של מלחמה (קרב) ביניהם. ומלחמה זו היא תכלית בריאת האדם, כידוע שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, ולא ירדה למטה – ששם ישנה ההתנגדות של נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם – אלא כדי לברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, שזוהי העבודה שבשבילה ירדה הנשמה למטה.

והנה עבודה זו יכולה להיות בכמה אופנים (כדלקמן ס"ג). ובהקדים שיש אופן עבודה שנפש האלקית לא תהיה לה שייכות כלל עם הגוף ונפש הבהמית. ובפרט כאשר נשמת אדם גבוה לאין קץ מתלבשת בגוף אדם נבזה ושפל (כמובא בתניא), שאז גדול ביותר ריחוק הערך שבין רוחניות הנשמה לגשמיות וחמריות הגוף, ולכן יכולה להיות עבודת הנשמה באופן שלא תהיה לה שייכות עם נה"ב והגוף. והיינו, שהנשמה תהיה שקועה בהשגה אלקית, ע"ד דוגמא כפי שהיתה קודם ירידתה למטה, כמ"ש חי הוי' אשר עמדתי לפניו, ואין עמידה אלא תפלה, וכמו"כ עתה עומדת הנשמה באהבה ויראה כו', אבל אין זה שייך כלל אל הגוף והנה"ב, שנשארים במעמדם ובמצבם. ולכן, הנה כאשר נפש האלקית היא בגילוי ובתוקף, אזי לא נרגשת מציאות הגוף ונה"ב ועאכו"כ כל עניניהם, אבל כאשר מסלק את עצמו (בשעת ער טראָגט זיך אָפּ) מההשגה האלקית, הרי כיון שבגוף ונה"ב לא נפעל בירור וזיכוך כלל, אזי יכול להיות שיפול למטה מן הקצה אל הקצה. וזהו גם מה שאיתא בגמרא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, ומבואר בזה, שאם לא יהיה לו קישור עם המטה, הרי עם היות שבשעת התפלה (שענינה התקשרות והתחברות) נמצא אמנם למעלה, מ"מ, לאחר התפלה, שאז צריכה להיות העבודה דבכל דרכיך דעהו, שזוהי תכלית הכוונה שהאדם יעבוד את הקב"ה בכל עניניו, הרי כיון שלא פעל מאומה בהגוף ונה"ב, אזי יכול ליפול למטה מן הקצה אל הקצה. ולכן, הנה אופן העבודה הרצוי הוא, שלמרות גודל ריחוק הערך שבין הנשמה והגוף, מ"מ כתיב הלא אח עשו ליעקב, שהמברר (יעקב) והמתברר (עשו) עומדים בערך ובאחוה זל"ז, והיינו, שעד כמה שיהיו נראים רחוקים זמ"ז, צריך לידע אשר לפום גמלא שיחנא, וכיון שנשמה זו נתלבשה בגוף זה, יש להם שייכות זל"ז, והעבודה צריכה להיות באופן של התלבשות, היינו, שהמברר צריך להתלבש בהמתברר כדי לברר אותו כו'. וזהו תוכן מארז"ל הנ"ל שגם כאשר לבו למעלה, צריך ליתן עיניו למטה. וזהו שכללות ענין העבודה נקרא בשם קרב (מקרב לי), שיש בזה ב' פירושים, לשון מלחמה, וגם לשון קירוב, והענין בזה, שהקרב (מלחמה) של נה"א נגד הגוף ונה"ב צריכה להיות באופן של קירוב, והיינו, שלא יהיה באופן של העתקה והבדלה (אָפּגעטראָגן), להיות שקוע בהשגה אלקית, מבלי להתעסק כלל בבירור וזיכוך הגוף ונה"ב, שהרי לא זו היא תכלית הכוונה, אלא תכלית הכוונה היא להיות מקרב לי, שתהיה מלחמה באופן של קירוב, ובאופן שעיניו למטה, שעי"ז יפעל (לא רק עילוי בנה"א, אלא גם) בירור וזיכוך (ואח"כ גם עילוי) בהגוף ונה"ב. וענינו בעבודה כפשוטה הוא, שכאשר תובעים מיהודי להיות מונח בהשגת אלקות, דע את אלקי אביך, הרי זה באופן שלאח"ז צריך להיות ועבדהו בלב שלם, והיינו, שכל הענינים בהשגת אלקות ובאהבה ויראה, צריך להמשיכם (אַראָפּטראָגן) באותיות כאלו שיוכל להתקבל (אָפּלייגן זיך) גם בשכל אנושי, ובאמצעות השכל הרי זה יגיע גם אל הגוף והנה"ב, שלכן צריך לעמוד בקירוב אליהם (אף שבשביל זה צריך להפסיק מדביקותו באהוי"ר כו'), כדי שיוכל לפעול בירור וזיכוך בגופו ונפשו הבהמית, ובמילא גם בחלקו בעולם.

(סה"מ תשי"ב עמ' קעב – קעג)

 

"כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ"

עם היות שעבודת הבירורים היא עבודה ע"פ תורה, וע"י עבודתו בבירור הדברים המותרים הרי הוא מעלה אותם לקדושה, מ"מ, בשביל זה צריך להתלבש בהדבר המתברר, ואף שכל המתאבק עם המנוול מתנוול ג"כ, מ"מ כדי שיוכל לעסוק בעבודת הבירורים הרי בהכרח שיתלבש בהמתברר, וא"כ הרי הוא בהתלבשות בענינים של היתר שהם ג"כ בגדר האיסור כנ"ל, אלא שאינם אסורים וקשורים כו'.

(סה"מ תשי"ד עמ' כט)

 

 

יום ו (כח שבט)

 

פרק כט

 

"יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן"

בית ולד קאי על ההתפעלות שכלית שעל ידה תהיה הולדת המדות בהתגלות לבו, ועקרה שאין לה בית ולד פירושו, שלא זו בלבד שאין לו אהוי"ר בהתגלות לבו, שזהו"ע טמטום הלב, אלא שאין לו אפילו התפעלות שכלית, שזהו"ע טמטום המוח.

(סה"מ תשי"ב עמ' רכא)

¯

והנה סדר הבריאה כמו שהאלקים עשה את האדם ישר, הוא באופן שההתבוננות במוח נרגשת ופועלת בדרך ממילא התעוררות הלב, אמנם, מצד ג' שרי פרעה, שר המשקים והאופים והטבחים, שהם קנה וושט וורידין, שהו"ע תאוות אכילה ושתיה ושאר תענוגי עוה"ז, הנה עי"ז נעשה מיצר הגרון, וכמ"ש נחר גרוני, שלא נמשך מהמוח להלב, כי התענוג בגשמיות מונע ומעכב את התענוג באלקות, ולכן גם כאשר מתבונן במוחו, אין זה נרגש בהלב. והעצה לזה הו"ע ההתקשרות עם התורה, דהנה, בקול דתורה כתיב קול גדול ולא יסף, ותרגם ולא פסק, היינו שאין בזה הפסק, והוא היפך הענין דמיצר הגרון, ששרשו הוא מענין הצמצומים, שלכן יש הפסק בין המוח והלב, משא"כ קול התורה, שרשו מעצם האור שלמעלה מהצמצום, ולכן אין שייך בזה שום הפסק, ומצד זה נמשך אור ההשגה ומאיר גם בהרגש הלב.

(סה"מ תשי"ד עמ' קכז – קכח)

¯

וישנו הכח שלמטה מזה, שהוא בחינת הרוח דנה"ב, שענינו הוא המשכת נה"ב שאוהב את כל הענינים הגשמיים, וירא מכל הענינים שיכולים לבלבל ולנתק אותו (אָפּרייסן אים) מענין גשמי. וזהו כללות ענין המדות דנה"ב, שהאהבה והיראה הם בענינים גשמיים וחומריים. וכשם שבקדושה ישנם מדות שכליים ומדות טבעיים, כן הוא גם בנה"ב, שיש מדות שבאים מצד ההבנה וההשגה בהדברים גשמיים, ובמילא גם המדה היא לפי אופן ההבנה וההשגה, ולכן כאשר אינו מעמיק בהטוב גשמי, לכל הפחות באופן שיבין זאת בהבנה והשגה, אזי אין לו שייכות לדבר זה. אך לפעמים יכול להיות הרגש הלב באופן כזה שאע"פ שאינו מנצל את ענין השכל או שעדיין אינו בעל שכל, מ"מ, יש אצלו המשכה להדבר מצד הרגש הלב. ומצד זה שהבנתו והשגתו מונחת בענינים גשמיים וחומריים, ועד שנעשה מושקע בזה ולבו נמשך אחר זה, נעשה לבו אטום לגמרי, כדאיתא בגמרא שע"י חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת נעשה מעמד ומצב דהחרש היה לבם, ועד שמזה נמשך גם בנוגע לפועל, שיש לו שייכות רק לענינים גשמיים וחומריים, ואילו בנוגע לענין אלקי, ענין דקדושה, הנה לא זו בלבד שאין לו הבנה והשגה, ואפילו לא הרגש, ענין של מדות, אלא שאין אצלו אפילו הקיום בפועל ממש.

(סה"מ תשט"ו עמ' צח)

 

"היא עצה היעוצה בזהר הקדוש דאמר רב מתיבתא בגן עדן עלאה  אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו', גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כו'"

רבינו הזקן ענה לאחד בהכנסו ליחידות: ... בני ישראל קרויים נרות. נר כלול מכלי, פתילה , שמן ואש. אך חייבים להצית את האש ואז הוא מאיר, הנר שבך הוא טוב, אך חסר לך מי שידליקו, ע"י הכאה בכוח באבן של נפש הבהמית, ניתז ניצוץ אש, שהוא מצית את האש האלקי.

(היום יום י סיון)

 

"ועל נפש האלהית שבו נאמר נשמה שנתת בי טהורה היא"

נשמות מהותם אלקות, ועז"נ נשמה שנתת בי טהורה היא וכו', שגם בירידתה למטה מהותה היא הדביקות באלקות, אלא שזהו באופן של דביקות נעלמת, ועד שמצינו בנשמות הגבוהות שגם בהיותם למטה כל מציאותם היא אלקות, כמו שאמרו אנא סימנא בעלמא, וכיו"ב.

(סה"מ תשי"ב עמ' שח)

¯

עם היות שנה"א היא בבחינת טהורה היא, וגם כמו שהיא בבחינת אתה בראתה אתה יצרת אתה נפחת בי, יש בה בחינת טהורה היא, ומשום זה הנה גם בשעת החטא היא באמנה אתו ית', מ"מ, מצד זה שנעשית בבחינת נברא, ובפרט מצד התלבשותה בגוף ונה"ב, שייך בה ענין של חסרון האור, שהרי ענין החטא בנה"ב הוא מצד חסרון האור בנה"א, וחסרון זה הוא לפי שאינו בבחינת אלקות, דאלקות הוא שלימותא דכולא. ולכן צריך לעשות שלום בנה"א, היינו, להמשיך בה בחינת עצם הנשמה, כמו שהיא מושרשת בעצמות א"ס ב"ה.

(סה"מ תשי"ג עמ' קעד)

¯

נשמה שנתת בי טהורה היא, וכדאיתא בתדבא"ר שכל אחד יכול לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, שהם היו נשמות דאצילות. אך ע"י ירידת הנשמה למטה, וקיום התומ"צ למטה, נעשה הענין דלאשתאבא בגופא דמלכא, והרי הענין דלאשתאבא בגופא דמלכא הוא לא רק בהכלים, אלא גם בהאורות המתלבשים בהכלים.

(סה"מ תשטו עמ' סד)

¯

והנה בכדי להבין מעלת מקום עליית הנשמה ע"י הירידה, צריך לברר תחילה מקום הנשמה כמו שהוא מצד עצמה, שמזה יובן שמקום עלייתה הוא למעלה מבחינה זו, שהרי אי אפשר לומר שעלייתה היא להמקום שבו היתה קודם הירידה, דא"כ לא היה צריך להיות כל ענין הירידה. והענין בזה, דהנה, על הנשמה כמו שהיא מצד עצמה אנו אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו'. וצריך להבין איך אפשר לומר טהורה היא קודם לאתה בראתה, הרי טהורה היא הוא תואר שמתארים את הנשמה, ואיך אפשר לתאר את הנשמה קודם שנבראת במציאות. אך הענין הוא, דטהורה קאי על הנשמה כמו שהיא באצילות, ואתה בראתה קאי על הנשמה כמו שהיא בבריאה, ולזאת לא יוקשה איך אפשר לומר תואר על הנשמה קודם שנבראת, לפי שתואר זה הוא על מציאות הנשמה כמו שהיא באצילות. דהנה, מציאות הנשמה באצילות אינה כמו כל הנבראים שיש להם שרש באצילות, שלכן הנה בחינת המלכות דאצילות נקראת בכל השמות דדצח"מ, כי, בכל הנבראים, מה שכלול באצילות אין זה מציאות הנברא, שהרי אצילות כולו אלקות, ולא שייך שיהיה כלול שם מציאות נברא, ומה שכלול באצילות הוא רק השרש שלהם בלבד. אך הנשמות שגם לאחר התהוותם הרי זה רק מה שאלקות נעשה נברא, ולא נברא ממש, לכן ישנה מציאות הנשמה גם באצילות, והוא האלקות שבהנשמה, ואדרבה, בהיותה באצילות שם הוא עיקר מציאותה, שהרי מציאותה הוא אלקות, וזהו באצילות דוקא, ששם אלקות בגילוי. ולכן שייך לומר תואר על הנשמה קודם שבאה בבריאה, להיות שישנה מציאותה באצילות. והתואר שמתארים אותה כמו שהיא באצילות הוא טהורה היא, דלהיות שמציאותה היא המציאות דאלקות, הרי באצילות דוקא מציאותה היא בטוהר, שהרי בבי"ע הישות מעלמת על אלקות, ודוקא באצילות הוא אלקות בגילוי.

וכל זה הוא מקום הנשמה כמו שהיא מצד עצמה, אבל ע"י ירידתה בגוף נעשה בה עליה גדולה יותר, למעלה מבחינת טהורה היא. והענין בזה, דהנה, התואר טהורה, עם היותו לפי שאלקות הוא בגילוי, ללא מציאות ישות כלל, מ"מ, כיון שאומרים טהורה, הרי מובן שיש נתינת מקום לההיפך, ולכן צריך לומר שטהורה היא, וע"ד מ"ש מי יתן טהור מטמא דייקא, וכמבואר בלקו"ת דבחינת טהורה הוא בהכלים דוקא, והרי ההפרש בין אורות לכלים הוא שאורות הם אין בעצם, ולא שייך בהם לשון טהרה, ורק בבחינת  הכלים שבהם שייך ענין הישות, אזי ישנו ענין הטהרה. ועפ"ז יובן ענין עלית הנשמה שנעשית ע"י ירידתה בגוף, שירידה זו היא צורך עליה, שנעשה בה הענין דלאשתאבא בגופא דמלכא, שזהו"ע העליה וההתכללות בהאור, שהאור נקרא גופא דמלכא, להיות שהאור הוא מעין העצם, ויתירה מזה, שהאור הוא דבוק בהעצם, ולכן הנה העליה וההתכללות בהאור הוא ההתכללות בהעצם, גופא דמלכא. והגם ששרש הנשמות הוא מפנימיות הכלים, ופנימיות הכלים מצד עצמם מתאחדים עם האור, וא"כ, מהו הצורך בהירידה למטה, אך הענין הוא, שההתאחדות דפנימיות הכלים עם האור היא כמו ב' דברים המתאחדים, אמנם ע"י הירידה למטה, נעשה בהנשמה הביטול וההתכללות בהאור באופן שנעשים דבר אחד. והיינו שהעליה שנעשית ע"י ירידת הנשמה בגוף, הוא המעבר (דער איבערגאַנג) מהיחוד דאיהו וגרמוהי להיחוד דאיהו וחיוהי.

(סה"מ תשט"ו עמ' קמה – קמז)

¯

בהערות אאמו"ר מובא מאמר הזהר (בקשר לענין ד"בהעלותך את הנרות") "שמשא דנהיר לכלא כו' ב' סטרין אחידן ביה חד לצפון וחד לדרום, חד ימינא וחד שמאלא כו' ואתפשט לגבי מערב כו' ", ומבאר אאמו"ר פרטי הענינים דהליכת השמש – "כשהשמש מתחיל להאיר ולהלוך הרי הוא הולך מתחלה לצד דרום ואח"כ לצד צפון כו' (עד ש)מתקרב למערב כו' " – ע"ד הקבלה.

וביאור הענין – בעבודת האדם לקונו:

החילוק בין "שמש" ל"ירח" הוא – ש"שמש" הוא משפיע, ו"ירח" הוא מקבל, כלומר, אע"פ שגם הירח מאיר על הארץ, אין זה אלא מה שמקבל האור מהשמש (בדוגמת ספירת המלכות, שאף שממנה נמשכת ההשפעה לעולמות בי"ע, אין זה אלא מה שמקבלת מהספירות שלמעלה ממנה, בחינת  ז"א) וא"כ עיקר ענין האור הוא ע"י השמש (בחינת ז"א).

וענינו בעבודה – שיהודי צ"ל בבחינת "שמש", להשפיע ולהאיר לכל העולם כולו.

ובפרטיות יותר:

אור השמש מאיר במשך כל היום כולו, מתחלת זריחת השמש עד שקיעתה, ובאופן שמהלך ומאיר בכל חלקי העולם, ד' רוחות העולם, שמתחיל במזרח, וממשיך לדרום ולצפון, עד שמגיע למערב.

ודוגמתו בעבודת האדם – שבמשך כל היום כולו צ"ל בבחינת משפיע, מהרגע ש"החזרת בי נשמתי" (דוגמת זריחת השמש), ש"נעשה בריה חדשה" (לא רק כחות מחודשים, אלא "בריה חדשה" ממש), עד לסיום היום, ובלשון הכתוב "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב".

ואופן העבודה שמהלך ומאיר בכל פרטי הדרגות שבעולם – שמתחיל במזרח, מלשון זריחה, דרגא של אור וגילוי, וממשיך לדרום ולצפון, עד שמגיע גם ל"מערב" – מלשון עירוב, שמעורב בו טוב ורע, כלומר, מכיון שבמערב מתחיל להחשיך, קשה יותר להבחין בין טוב לרע (משא"כ בהתחלת היום, ועאכו"כ בצהרים, כשהאור הוא בכל התוקף והגילוי), ואעפ"כ, פועל גם במערב – לעשות ממנו דבר ערב, מלשון עריבות ומתיקות (ע"ד הפירוש ב"עדי ערב", מלשון עריבות ומתיקות), שיש בזה עילוי גדול יותר, כמבואר בתניא בענין התענוג שנעשה עי"ז שאתהפכא חשוכא לנהורא, בדוגמת "דברים חריפים או חמוצים . . שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש".

וכל זה – באופן דהשפעת השמש עצמה (לא רק כפי שנמשך ממנה באור היום), היינו שבכל המצבים כולם, בהיותו במזרח, בדרום, בצפון ובמערב, וכיו"ב, ה"ה בכל התוקף והעילוי ד"שמש", עד לתכלית העילוי ד"נשמה שנתת בי טהורה היא", בעולם אצילות, אשר, עם היות שירדה למטה ונתלבשה בגוף גשמי, עד שיש צורך בענין ד"ואתה משמרה בקרבי" [שהרי בנוגע ל"חלק אלקה ממעל ממש", אלקה ממש – אין מה לשמור, ואין צורך בשמירה, כי אם, לאחרי שירדה ונתלבשה ב"ממש" דהגוף], מ"מ, מאיר אצלו מבחינת הנשמה כפי שהיא "טהורה היא", בעולם האצילות.

[וע"ד המבואר בדרושי חסידות בנוגע למשה רבינו (ושמץ מנהו – בכאו"א מישראל, מצד ניצוץ משה שבקרבו) ש"היה  מאיר בו אצילות בבחינת גילוי למטה", היינו, גם בהיותו למטה, בארץ מצרים, בעיר מלאה גילולים, ובעמדו לפני פרעה (בהיותו בכל התוקף, עוד לפני שבטלה עבודה מאבותינו) – היה בתכלית העילוי והשלמות דנשמה דאצילות, ובהיותו במצב זה פעל על פרעה – החל מבליעת התנינים והמטות דחרטומי פרעה].

וזוהי כללות עבודת האדם לקונו בכל יום ויום, מהתחלת היום, "החזרת בי נשמתי", עד לסיום היום, כשעושה חשבון נפש מעבודת היום כולו, לפני ש"בידך אפקיד רוחי", כאמור, "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", ובכללות יותר – במשך כל ימי חייו, לאורך ימים ושנים טובות, עד מאה ועשרים שנה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ'  499-500)

¯

שליח מורכב משני ענינים הפוכים: (א) עליו להיות מציאות נפרדת מהמשלח, בר דעת בפני עצמו. (ב) עליו להיות בטל למשלח, להכיר שהוא שליח שלו, ולא לשנות מרצון ודעת המשלח. אם הוא משנה מדעת המשלח הוא חדל להיות שליח. עד שהוא יודע שהוא הולך לקיים את שליחותו בכח זה שהמשלח מנהו לשליח, ושלוחו של אדם כמותו, עד כמותו ממש.

וזהו התכן של יחוד מ"ה וב"ן: נשמתו (מ"ה) של יהודי היא מאוחדת בגלוי עם הקדוש – ברוך – הוא – "נשמה שנתת בי טהורה היא", עד שהיא "חלק אלוקה ממעל". השליחות של יהודי – על ידי שהקדוש – ברוך – הוא שלח למטה את נשמתו בגוף גשמי בעולם גשמי (ב"ן), "אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה" – היא, שהוא יפעל את היחוד של מ"ה וב"ן, של נשמתו עם גופו הגשמי, שגם כפי שהנשמה נמצאת בגוף, שמצד – עצמו ובגלוי הוא מציאות ו"יש" בפני – עצמו (הענין הראשון בשליח), יאיר בו אור הנשמה והגוף יתבטל לנשמה (עושים נפשם עיקר וגופם טפל), עד שהגוף והנשמה יתאחדו, על – ידי העבודה דקיום התורה – ומצוות, שהם דוקא בדברים גשמיים, להמשיך ולגלות את אור הקדשה בגשמיות העולם, כך שבכל ענין שיהודי עושה, תהיה נכרת ההתאחדות של נשמתו וגופו (מ"ה וב"ן) עם הקדוש – ברוך – הוא, "שלוחו של אדם (העליון) כמותו", עד "כמותו ממש" (הענין השני בשליח).

(דבר מלכות חיי שרה אות ז)

¯

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" מרמז, בכללות, את ירידת הנשמה בגוף. נשמתו של כל – אחד – ואחד מישראל – "נשמה שנתת בי טהורה היא" – יוצאת מ"באר שבע", ספירת הבינה (מקור (באר) של שבע מדות דאצילות), והיא יורדת למלכות, "חרנה", עד לירידה (של המלכות) לעולמות בריאה – יצירה – עשיה, "אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי", עד לעולם הזה הגשמי והחמרי, "חרון אף של מקום", שהוא "מלא קלפות וסטרא – אחרא", המעלימים ומסתירים על אלקות, ועל קדשתה ורוחניותה של הנשמה, ועד יתרה מזה – ביכלתם רחמנא – ליצלן להזיק ליהודי (כפי שיעקב פחד).

אבל הכונה בירידה הגדולה היא, שאדרבה: שיהודי (יעקב) יתגבר על כל ההעלמות וההסתרים של חמריות וגשמיות העולם ("חרנה"), ואדרבה – (דוקא) שם יבנה בית בישראל, עד לאופן של "מטתו שלמה".

והוא – על – ידי – זה שבהיותו נשמה בגוף הוא מגלה – על – ידי קיום התורה והמצוות – את אור נשמתו, ועל – ידי זה – הוא מהפך את החמריות לגשמיות, ופועל בהגשמיות – שתהיה בטלה וטפלה ועד לכלי לרוחניות (הנשמה שלו), עד שגופו הגשמי מתאחד עם נשמתו.

כפי שזה מרומז מיד בתחלת יציאת וירידת יעקב – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה": דוקא על – ידי "חרנה" – ירידת הנשמה למטה – נעשה ונפעל "וילך" בנשמה עצמה, כמו – שכתוב "ונתתי לך מהלכים בין העומדים". ויתרה מזה – נאמר "וילך חרנה" ולא "לחרן" – כיון שהעבודה למטה פועלת את ענין ההליכה ("וילך") גם במציאות של "חרנה" ("חרון אף של מקום") עצמה. ולכן לא נאמר "וילך לחרן", שאז היתה הכונה רק שיעקב הלך אל חרן (אבל ההליכה וחרן נשארים שני דברים נפרדים), אלא – "וילך חרנה", שמרמז שההליכה (רוחנית) נמשכת גם אל מציאותה ובתוך מציאותה של חרן עצמה.

ויש להוסיף, שדבר זה מרמז גם בתוספת ה"א של "חרנה" (ולא "לחרן") – כמאמר חכמינו – ז"ל "נברא העולם הזה בה"י. כלומר, על – ידי היציאה מבאר שבע לחרן, מגלים בחרן – את הה"א (של שם הוי') שבה נברא העולם – הזה, דהינו הכח והחיות האלקי שמחיה את הבריאה, ובלשון הידוע – את "כח הפועל בנפעל", שמבחינים ומכירים ב"נפעל" (גשמיות העולם) את "כח הפועל" (החיות האלקי), ועד שה"נפעל" הוא רק בטוי של "כח הפועל" (אשר מתבטא בציור הנפעל).

(דבר מלכות פרשת ויצא אות ה)

¯

המעמד ומצב ד"נעור משנתו" (התגלות עצם מציאותו) הוא היסוד לכל עניני העבודה שלאחרי זה במשך כל היום כולו, ועל סדר התגלותם מלמעלה למטה: לכל לראש – תנועת הבטול וההודאה דבחינת היחידה שמתבטאת באמירת "מודה אני לפניך", ולאחרי זה (לאחרי נטילת ידים) ברכת "אלקי נשמה", "טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי, שקאי על פרטי דרגות הנשמה באצילות בריאה יצירה ועשיה, שהם כנגד ד' השמות (דרגות) חיה נשמה רוח ונפש, ולאחרי זה שאר ברכות השחר ש"תקנום חכמים על סדר העולם והנהגתו מה שהבריות נהנין בכל יום, ובפרטיות יותר בעבודת התפילה, שיש בה ב' השליבות שכנגד ד' עולמות אצילות, בריאה, יצירה – עשיה, ובקשת צרכיו, ולאחרי זה נמשך גם בעבודתו בעולם (לאחרי ההליכה מבית הכנסת לבית המדרש) "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

(דבר מלכות תולדות (ב) אות ח)

 

"וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו זר נחשב אצלו"

מטבע בני אדם שבזמן הקיץ נמשכים יותר לעניני הגוף, שלכן, יש צורך בזהירות וזריזות יתירה כו', ומטעם זה נהגו ללמוד פרקי אבות בשבתות הקיץ, שיש בהם עניני מוסר ומדות טובות, עד להנהגה ע"פ מדת חסידות.

ולזה דרושה הכנה המתאימה – שההתעסקות בעניני הגוף תהיה מתוך קדושה, כראוי למעלת הגוף דבנ"י ש"גופא דלהון קדישא", ולדוגמא: אכילה ושתיה כדי שהגוף יהיה בריא לעבודת ה', כמבואר בהלכות דעות להרמב"ם, ובקיצור – בספר תניא קדישא.

ועוד וג"ז עיקר – שנוסף לכך שעניני הגוף נעשים מתוך קדושה, צ"ל הוספה והדגשה יתירה גם בעניני הנשמה, דמכיון שאצל בנ"י נשמתם עיקר וגופם טפל [כמבואר בארוכה בתניא פרק ל"ב בביאור הענין דאהבת ישראל, שמכיון שנשמתם עיקר, הרי, מצד הנשמה "כולן מתאימות ואב א' לכולנה"], כלומר, אפילו כשהנהגת הגוף היא באופן של קדושה כו' ה"ה טפל אל הנשמה, "כמאמר הלל . . שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו" – הרי, אם ניתוסף שימת – לב בנוגע לעניני הגוף, עאכו"כ שצריכה להיות הוספה יתירה בשימת – לב בנוגע לעניני הנשמה, שהיא עיקר מציאותו, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, עד להוספה שלמעלה משיעור, ומתוך שמחה וטוב לבב.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 442)

 

 

יום שב"ק (כט שבט)