מומלצים לציבור הדתי
שרה28/03/2024
הי מישל, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
שרה28/03/2024
הי צפורה, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה

שיעורים בספר התניא לפי השיעור היומי פרשת כי תשא

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

הרבי מלובביץ

יום א' (יד אדר פורים)

פרק לד

 

"שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפי' שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בביטול הנ"ל ליחודו ית'"

והענין בזה, דהנה, עם היות שגדלה מעלת עבודתו של אברהם בענין האהבה באופן דהלוך ונסוע הנגבה, מ"מ, הרי זו רק אהבה הנמשכת כמים, שהיא באופן של תפיסא בכלי. והיינו, דעם היות עבודתו של אברהם בבחינת מרכבה, כמארז"ל האבות הן הן המרכבה, וכמבואר בתניא שכל אבריהם וכל עניניהם היו בבחינת מרכבה לו ית', שזהו כמו עבודת האצילות, מ"מ, הרי אפילו באצילות יש ענין הכלים, ובמילא יש גם ענין המדידה וההגבלה דעשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. ולכן הוצרך להיות הענין דקידש ידיד מבטן, שזוהי מעלתו של יצחק אפילו לגבי אברהם, ע"ד מעלת הכתר לגבי חכמה דאצילות. וכן הוא בכללות באברהם עצמו, שניתוסף עילוי בעבודתו שניתנה לו מצות מילה, כדי שיהיה יצחק נולד מטיפה קדושה. והיינו, שעם היות שגם קודם המילה היה אברהם (לא רק בבחינת קדוש, אלא גם) בבחינת קדש, מלה בגרמיה, וכנ"ל שעבודתו היתה בבחינת מרכבה שבכללות הרי זה בחינת עולם האצילות, ובספירות הו"ע ספירת החכמה שהיא בחינת קדש (מלה בגרמיה ) מ"מ, אין זה מספיק עדיין בשביל שיהיה יצחק נולד מטיפה קדושה. ולכן ניתנה לו מצות מילה, שענינה הסרת הערלה (ואח"כ גם פריעה, להסיר לא רק את הערלה הגסה אלא גם את העור הדק), שדוקא עי"ז יוכל לבוא להעילוי דוהיה תמים, והיינו, שלאחרי כל המדריגות דגילוי אלקות שהיו אצל אברהם קודם המילה, לא היה בו עדיין ענין התמימות, שתכלית השלימות ותכלית התמימות הוא הגילוי שלמעלה מאצילות, בחינת הכתר, וכדי שיוכל להיות גילוי זה צריך להיות תחילה הסרת הערלה כו'.

(סה"מ תשי"ד עמ' קצו – קצז)

 

"ואחריהם כל הנביאים כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו"

הנביא הוא בתכלית ההתאחדות עם הקב"ה, עד כדי כך, שאינו צריך לומר "ונתן ה' " אלא יכול לומר "ונתתי" ("ונתתי מטר ארצכם גו' ונתתי עשב גו' ") כאילו מדבר בעדו.

(התוועדויות תשי"א ח"ב עמ' 284)

 

"והשגת ומדרגת משרע"ה היא העולה על כולנה שאמרו עליו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"

ידוע ההבדל בין משה רבינו לבין שאר הנביאים: כל הנביאים היו זקוקים להתפשטות הגשמיות בשעת הנבואה, משום שגופם הגשמי לא היה "כלי" לכך, וגם לגבי הנבואה עצמה נאמר ש"התנבאו בכה" (בבחינת דמות בלבד), ואילו משה רבינו נשאר במעמדו הרגיל גם בשעת הנבואה, והנבואה היתה ב"זה" – משום שגופו הגשמי היה צינור וכלי להבאת דבר ה' כמו שהוא.

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 107 – 106)

 

"כמאמר רז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו'"

הנה במ"ת היה הגילוי רק מלמעלמ"ט, שהרי בהיותם במצרים היו בנ"י משוקעים כו' אלא שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, ולכן ניתנה להם העבודה דספה"ע בכדי לזכך את עצמם, וגם אז לא פסקה זוהמתן עד מ"ת, וגם מה שבמ"ת פסקה זוהמתן היה זה בדרך מלמעלמ"ט, והגילוי היה רק בהנשמה ולא בהגוף, כמאמר רז"ל על כל דבור ודבור פרחה נשמתן, נשמתן דייקא, וגם בהנשמה לא היה הגילוי בהתיישבות, דלכן פרחה נשמתן.

(סה"מ תשט"ו עמ' קכא)

¯

מתן תורה פעל ביטול אצל בנ"י – "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", "ויחרד כל העם אשר במחנה".

לאידך גיסא, לאחרי ש"פרחה נשמתן" "החזירה להם בטל שעתיד להחיות בו המתים", "טל תורה שנקרא עוז", העוז והכח לבנ"י שיוכלו לקבל הגילוי דתורה באופן "שלא יתבטלו ממציאותם".

ועד"ז היו ב' ענינים הנ"ל גם בעולם: מ"ת פעל ביטול כללי בכל העולם כולו – "צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה כו' ". ולאידך גיסא, נפעל במ"ת קיום העולם, ולכן נעשה אז "ארץ . . ושקטה".

והטעם לב' תנועות הפכיות הנ"ל במ"ת:

מכיון שבמ"ת עדיין לא היו בנ"י (ועאכו"כ העולם) כלים שלמים לקבל התורה וקדושה באופן שזה יתאחד במציאותם (ובפרט מצד הטומאה דגלות מצרים וכו') – ולכן היה צ"ל לכל לראש ביטול כללי, ויחן – כאיש אחד. ביטול מצד עצמם, ואח"כ ביטול מצד הדיבור (פרחה נשמתן וכו'), כי לא יכלו "לקבל" האור הגדול;

אמנם כוונת הביטול היא לא שישאר ביטול והעדר המציאות (פרחה נשמתן), כי תורה "לא בשמים היא", התורה ניתנה למטה לנשמות בגופים, אלא הביטול הוא רק כדי לבטל ההעלם והסתר דעולם המנגד לאלקות, ועי"ז להיות מוכן ומזוכך לקבל את האור בשלימותו. וזה יחדור במציאותו של יהודי, ועד להתאחדות עם הקב"ה.

ועד שגם אח"כ כאשר כבר "הלכו" ממעמד הר סיני, יפעלו ע"י העבודה בכח עצמו, בתנועה תמידית דהתפשטות והליכה, לעלות למעלה מעלה.

ועד"ז לפעול בכל העולם כולו – שבכח הביטול הכללי בעולם שהיה בשעת מ"ת, יוכלו אח"כ לברר ולזכך את העולם, שיהיה בו "ושכנתי בתוכם", כפי שהיה בפועל אח"כ במשכן.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 460)

¯

ועי"ז שמוסיפים בעניני התורה ומצוותיה, ש"הם חיינו ואורך ימינו", ניתוסף גם בחיים כפשוטם ("החי יתן אל לבו"), חיי הגוף בעוה"ז הגשמי, שבו דוקא נעשית העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות, כמודגש במתן תורה – (א) "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ואעפ"כ "החזירה הקב"ה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים", מכיון שתכלית הכוונה היא בלימוד התורה וקיום המצוות ע"י נשמות בגופים דוקא. (ב) ובזה גופא – קיום באופן ד"נעשה ונשמע", היינו, לא רק השמיעה (שגם היא ע"י האוזן הגשמית) אלא גם – ובעיקר – העשיה דקיום המצוות בדברים גשמיים ע"י אברי הגוף הגשמי.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 470 – 469)

¯

הגילוי במתן תורה מצד עצמו פעל בכל העולם כולו ("צפור לא צוח עוף לא פרח כו' "), ועל אחת כמה וכמה בכל אחד ואחד מישראל, עד אשר על כל דבור ודבור "פרחה נשמתן", שזה מורה על כך שהם הגיעו לשלימות העבודה כנשמה בגוף (ולכן "פרחה נשמתן").

(דבר מלכות לך לך אות ב)

 

"לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קדשי הקדשים להשראת שכינתו שהוא גילוי יחודו ית'"

הנה הקרבנות היו במקדש ומשכן הנקרא משכן העדות, שענינו היא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם. וכיון שענין העדות לישראל הוא דוקא בהיותם למטה, נשמות בגופים, לכן ענין הקרבנות ללא נסכים, דהיינו העלאה ללא המשכה, הו"ע עדות שקר, ולכן יש צורך דוקא בנסכים שהו"ע ההמשכה למטה, שבזה נשלמת הכוונה העליונה.

(סה"מ תשי"ב עמ' שיז)

¯

צריך להקדים תחילה כללות ענין המשכן ובית המקדש, כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שבו היו בהתגלות כל המדריגות שלמעלה עד גילוי אוא"ס הבל"ג שקודם הצמצום, וזה נעשה ע"י העבודה דועבדתם את הוי' אלקיכם, שהוי' שהוא למעלה מזמן ומקום יהיה אלקיכם, ועיקר הגילוי יהיה לעתיד לבוא, כמ"ש ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, שיהיה גילוי אוא"ס הבל"ג במציאות העולמות.

(סה"מ תשט"ו קכד)

¯

כשהתורה מתחילה לדבר (בתחלת פרשת תרומה) על עשיית משכן וכלים, היא פותחת בהקדמה כללית: דבר אל בני ישראל ויקחו לי וגו'. כאן שני פרטים: א) "דבר אל בני ישראל". ב) "ויקחו לי", ולאחר שתי הקדמות אלו אפשר לגשת לעשיית המשכן. הסבר הדבר הוא: המשכן נעשה הרי מדברים גשמיים, זהב וכסף ונחושת וכו', כלומר: מדברים גשמיים נעשה משכן ומקדש להקב"ה. ונשאלת השאלה איך אפשר לעשות מן הגשמיות – מקדש ? מקדש ניתן להיעשות לכאורה בלימוד תורה, בתפלה וכד', אך כיצד ניתן לעשות מקדש מגשמיות ?

יתר על כן בלתי מובן הדבר, לאור הידוע שהשראת האלקות שהיתה בבית המקדש, היתה בדרגה נעלית יותר מן האור המאיר בעולמות, ואפילו העולמות העליונים, שכן בעולמות העליונים ישנה הארה בלבד של אלקות, ואילו בבית המקדש היתה "המשכת עצמותו", של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

בהשראת העצמות שהיתה, כאמור בבית המקדש – הרי עיקר הגילוי היה בקדש הקדשים, ודבר זה התבטא גם בגלוי לעיני בשר בכך ש"מקום הארון אינו מן המדה" בקדש הקדשים, דבר שהוא רק מצד עצמותו ית'.

כפי שידוע שישנה לאלקות כפי שהיא לבושה בטבע, בדברים גשמיים, ישנה לאלקות המהוה את העולמות, וישנה לאלקות בבחינה נעלה מן ההתהוות. אך ישנה בחינה נעלית מזו – ענין "נמנע הנמנעות" (כמה מחוקרי ישראל אמרו בענין זה: "יש לנמנעות טבע קיים בחק הבורא", והאמת היא, כפי שמוסבר במיוחד בתורת הקבלה והחסידות, שהקב"ה נמנע הנמנעות), ובקדש הקדשים היה גם גילוי זה: המקום עצמו שלמעלה מהמקום, נמנע הנמנעות.

זה גם הטעם לכך שכל התפלות עוברות את קדש הקדשים, "וזה שער השמים". לפיכך נאמר הרי: "והתפללו אליך דרך ארצם", כל בני ישראל בכל הארצות מתפללים לכיוון ארץ ישראל, בארץ ישראל – לכיוון בית המקדש, ובבית המקדש לכיוון קדש הקדשים.

הטעם לכך הוא משום שהתפלות הן על צרכי בני אדם, שברובם הם דברים גשמיים, שאין להם למעלה כל תפיסת מקום, אבל בקדש הקדשים, שבו התגלות העצמות, מאפשר נמנע הנמנעות את התחברות מטה – מטה עם מעלה – מעלה.

אם כן קשה: איך יתכן לעשות דברים גשמיים לקדושה כזו, נעלית יותר מן הקדושה בעולמות העליונים ?

- זו, הרי, תמיהתו של שלמה המלך: "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואף כי הבית הזה" ?. "שמים" ו"שמי השמים" הן דרגות נעלות מאד (פרטיהן מוסברים בתורת החסידות) ובכל זאת אינן "כלים" לעצמות – ואיך, איפוא, מסוגל בית, בנוי מחמרים גשמיים, להוות "כלי" לעצמות אין – סוף ברוך – הוא ?

כלפי זאת מקדים הכתוב: א) דבר אל בני ישראל. ב) ויקחו לי תרומה. בפסוק "ויתנו לי תרומה" מדייק ה"תניא" בשם הזהר – מדוע נאמר "תרומה", והרי היה צריך להיכתב "ותרומה" ? – "דכולא חד". כלומר: כל שלשה – עשר או חמשה – עשר הדברים הנמנים כאן, אף שהם דברים גשמיים, הם מהוים דבר אחד עם "לי", משום שהתהוות הגשמיות היא מהעצמות, אלא שהיא בהעלם, ולכן אפשר לעשות מהם מקדש, שכן אין צורך אלא לגלות זאת מן ההעלם אל הגילוי.

ועוד נאמר: "דבר אל בני ישראל". נכון, אמנם, ש"כולא חד" ואין צורך אלא לגלות זאת, אך לדבר זה עצמו – גילוי העצמות שבדברים הגשמיים – מסוגלות רק נשמות ישראל, לפי שבהן העצמות בהתגלות, ואליהם מסר עצמו, כביכול, שיוכלו לקחתו.

- האמור הוא על – פי הפירוש הידוע של "כי תקנה", שלכן אפשרית המשכת הדעת גם אל נשמות בי"ע, "זרע בהמה", כי: א) בשרשו קיים הדבר אלא שיש רק לגלותו, דבר הרמוז במלה "תקנה", שכן קנין הוא "ענין גילוי ההעלם בלבד ולא התחדשות". ב) המשכת הדעת הוא ע"י משה דוקא, לפי שמשה הוא בדרגת "מן המים משיתוהו", ואם כי לכל הנשמות יש דעת בשרשן ואין רק אלא לגלותה, כאמור, הרי הגילוי חייב להיות ע"י כזה שדרגא זו מאירה בו בהתגלות.

כך גם בעניננו: עשיית "כלים" לעצמות מן הגשמיות, אפשרית משום שבשרשם דברים אלה הם בבחינת "לי", והגילוי הוא ע"י נשמות ישראל משום שבהן העצמות בהתגלות.

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 155 – 153)

¯

כל יהודי הוא, הרי, משכן ומקדש אליו יתברך, כאמור: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מישראל". יש צורך, איפוא, לדעת שכל עוד חסרה ה"אש" – החמימות והחיות – הרי אף כשאדם לומד תורה, מקיים מצוות, ויש לו כל הענינים שהיו במשכן – חסרה לו השראת השכינה, כיון שהדברים הם ללא רוח חיים, עד שעלול להיות שעדיין קיים בו רושמו של חטא העגל.

תורה ומצוות צריכים להיות בהתלהבות ובחיוניות – בכל שלשת ה"קווים" – תורה, עבודה וגמילות חסדים.

תורה: אין אדם צריך לצאת ידי חובתו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית – כשליממה כולה אין הדבר נוגע. אין ללימוד להיות בלחישו – כשלגופו כולו אין הדבר נוגע. חייב להיות "לא ימוש" גו', וחייב להיות "ערוכה בכל רמ"ח אברים – כל עצמותי תאמרנה", בחיוניות.

עבודה: על התפלה, שהיא קו העבודה, להיות לא "קבע", כי אם "רחמים ותחנונים לפני המקום", תוך תחושת חיוניות.

גמילות חסדים: המצוות, שכללית הן מהוות את קו הגמילות חסדים, צריכות להיות לא רק לשם יציאת ידי חובה. חובה לקיים מצוות בהידור, דבר הנובע מן החיוניות שיש לאדם בקיום המצוות.

וע"י שלימות האש שלמטה – "נמשכת" האש שלמעלה, השכינה שורה בתורתו ועבודתו עד לבכל מעשה ידיו, גם בעניניו הגשמיים.

וכאמור, נוצרת "המשכת" בלי גבול – בגבול, וגם בלבושי הטבע נראית ברכת הוי' והצלחה שלמעלה מהטבע.

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 198)

¯

השראת השכינה במשכן היא נקודת ותכלית כל מעשינו ועבודתינו, לעשות לו ית' דירה בתחתונים – ראה לקו"ת צו יו"ד, ד. המשך באתי לגני השי"ת בתחלתו. וראה גם אוה"ת ריש פרשתנו.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 196)

¯

אע"פ שעיקר החידוש דמ"ת הוא בנוגע לפעולה בעולם, הרי, בזמן מ"ת היתה עיקר הפעולה אצל ישראל, מקבלי התורה (ע"ד ובדוגמת חמישי בסיון שבו קיבלו ישראל על עצמם "נעשה ונשמע"), ולאח"ז התחילה עיקר עבודתם לפעול במציאות העולם, החל מהקמת המשכן – שבו ועל ידו נשלם הענין דמ"ת – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", גילוי והשראת השכינה למטה דוקא, "שכינה" דייקא, "ע"ש ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין".

וזהו מ"ש רש"י בפירושו (לאחרי העתקת התיבות מהפסוק) "באחד בניסן הוקם המשכן" – כי, השלימות דמ"ת ביחס לפעולה בעולם, נעשית ע"י הקמת המשכן דוקא, לא רק נדבת המשכן, "כל נדיב לב" (נדיבות לבם של ישראל), אלא הקמת המשכן בפועל ממש, שעי"ז נעשה הענין ד"ושכנתי בתוכם", המשכת וגילוי אלקות במציאות העולם.

ומקדים רש"י לפנ"ז "כשחטאו בעגל" – לרמז שהפעולה דהקמת המשכן (השלימות דמ"ת) היא לא רק בעולם שיש בו אפשרות לענין בלתי – רצוי, אלא גם בעולם שהיה בו בפועל ענין בלתי – רצוי, עד לתכלית הירידה, חטא העגל – בעולם כזה הוקם המשכן, אשר, על ידו נשלם הענין דמ"ת – גילוי אלקות בעולם.

ונמצא, שבפירושו ע"ד "הוקם המשכן", ולפנ"ז "כשחטאו בעגל", מוסיף רש"י בביאור הענין ד"במדבר סיני" – גדרי המקום – שעיקר הגילוי דמ"ת ("במדבר סיני") נעשה ע"י הקמת המשכן לאחרי חטא העגל, כנ"ל.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 403 – 402)

¯

הכח להשראת השכינה במשכן בא ע"י מתן תורה, שאז "בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו תחתונים, ואני המתחיל שנאמר וירד ה' על הר סיני", ונתן התורה לבנ"י למטה, שזה היה הנתינת כח לפעול בגשמיות העולם שתהיה "חפצא" של קדושה, כמבואר בכמה מקומות בארוכה.

והשלימות בזה נשלם במשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שזה ציווי כללי בנוגע לכל בתי מקדשות). שבנ"י ע"י העשיה ועבודה שלהם הקימו משכן, שעי"ז נקבעה הקדושה בחפצא (גשם) דהמשכן, ונפעלה קדושה במשכן וכליו – "ושכנתי בתוכם" במקום גשמי ודברים גשמיים בעולם.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 459-460 )

¯

בכח הביטול הכללי בעולם שהיה בשעת מ"ת, יוכלו אח"כ לברר ולזכך את העולם, שיהיה בו "ושכנתי בתוכם" כפי שהיה בפועל אח"כ במשכן.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 460)

¯

בבית המקדש נפעלה שלימות גילוי הירידה למטה – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 56)

¯

והנה הכח על עבודת הבירורים בכל ג' הבחינות שבעולם, הוא ע"י הל"ט מלאכות שישנם בהמשכן, והיינו שעי"ז שישנם הענינים ברוחניות, הרי זה נתינת כח שיהיה הבירור גם בכללות העולם. וכמו"כ הוא גם בהמשכן גופא, שהכח על ל"ט המלאכות בהמשכן שלמטה נמשך מהמשכן שלמעלה. דהנה, יש מעלה בהמשכן שלמטה דוקא שאינה בהמשכן שלמעלה, כמ"ש הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך גו', דשמים ושמי השמים קאי על המשכן שלמעלה, ועז"נ לא יכלכלוך, ובחינה זו (שעליה נאמר שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוך) נמשכה בהמשכן שלמטה, ולכן כאשר הראה הקב"ה למשה את המשכן בהר, אמר לו שיעשו משכן למטה דוקא, היינו שהמשכן שבהר אינו מספיק, וצריך להיות משכן למטה דוקא. אך מ"מ הנה הנתינת כח על המשכן שלמטה הוא מהמשכן שלמעלה דוקא, שלכן מתחילה הראה הקב"ה למשה את המשכן בהר, ורק לאח"ז היה אפשר לעשות את המשכן למטה. וזהו מ"ש ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל זה הדבר גו', שהציווי היה ע"י משה דוקא שראה את המשכן למעלה, ולכן על ידו דוקא יש נתינת כח לבנות את המשכן למטה. וכשם שבענין המשכן הנה הנתינת כח על המשכן שלמטה הוא מהמשכן שלמעלה, כמו"כ גם הנתינת כח על הבירור בכללות העולם הוא מהמשכן דוקא. וזהו מ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל, שע"י ועשו לי מקדש, נעשה ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל. שהוא הנתינת כח על הבירור בכללות העולם. ועפ"ז יובן הטעם דמה דהוה במשכן הוא מלאכה, דכיון שמלאכה הו"ע עבודת הבירורים כנ"ל, והכח על זה הוא מהמשכן, לכן הנה מה דהוה במשכן הוה מלאכה, כיון שיש לו כח לברר זה, אבל מה דלא הוה במשכן, הרי אין לו כח לברר את זה, ולכן לא הוה מלאכה, היינו שאין זו עבודתו אשר צריך לעבוד, שהרי אם היתה עבודתו בענין זה, היו נותנים לו כח על זה. ועפ"ז יובן ג"כ הטעם שכל העבודות קשורות עם מקום המקדש ומקום המזבח דוקא, שזהו"ע דשחוטי חוץ, דאף שכל העבודות היו כדבעי, מ"מ, כיון שהיו חוץ מהמקדש הרי הם פסולות, והיינו לפי שכללות הכח על עבודת הבירורים הוא מהמשכן דוקא, דביהמ"ק שלמעלה מכוון כנגד ביהמ"ק שלמטה, ולכן כל העבודות הן קשורות עם מקום המשכן ומקדש דוקא.

(סה"מ תשי"ד עמ' קי – קיא)

 

"שהוא רצונו ית' וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו"

במצוות שהם רצון העליון, כמאמר נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, הנה אף שיש עליהם טעם, שזהו"ע התורה שהוא טעם המצוות, מ"מ קיום המצוות צריך להיות לא מצד הטעם אלא מצד רצון העליון, והיינו לפי שהרצון גם כאשר יש עליו טעם, הרי הוא נשאר במהות הרצון (ולכן גם המצוות דמשפטים צריך לקיימם כמו המצוות דחוקים).

(סה"מ תשט"ז עמ' ד, ה)

 

"וכמאמר רז"ל אפי' פרק אחד שחרית כו'"

לימוד התורה בכל יום ויום נוגע בנפשות ממש, לא לבד בנפש הלומד, כי אם גם בנפשות בני ביתו, שאז אויר הבית הוא אויר תורה ויראת שמים.

(היום יום ד חשון)

 

 

 

 

 

 

יום ב' (טו אדר שושן פורים)

"ובקרבנות היה כל החי עולה לה' ע"י בהמה אחת וכל הצומח ע"י עשרון סלת אחד בלול בשמן כו'"

בקרבנות כלולים כל ד' הסוגים דדצח"מ: דומם: - כמ"ש "על כל קרבנך תקריב מלח", שמלח הוא מין הדומם, צומח – מנחות ונסכים, חי – הקרבנות עצמם, ומדבר – הכהן המקריב. "כהנים בעבודתם לוים בדוכנם וישראל במעמדם", וכן בעלי הקרבן.

ומכיון שלעתיד לבוא יהיו כל עניני הבריאה – דומם צומח חי ומדבר – בתכלית השלימות, לכן, תהיה גם עבודת הקרבנות (בכל ד' הסוגים דדצח"מ) בתכלית השלימות, היינו, לא רק שלימות ממומין, "תמים" (תנאי המעכב בקרבנות), אלא תכלית השלימות, "כמצות רצונך" – דבר שלא היה בזמן בית שני, ואפילו לא בזמן בית ראשון (כולל גם מלכות שלמה, אף שנאמר בו "וישב שלמה על כסא ה' "), אלא בימות המשיח.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 169)

 

 

יום ד (יז אדר)

פרק לה

 

"רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו"

והנה דעת תחתון הוא שההתהוות הוא מאין ליש, דלמטה יש ולמעלה אין, דאף שיודע ומרגיש אשר האין האלקי הוא הוא המחיה ומהווה את היש, וכל חיותו וקיומו של היש הוא מהאין האלקי, מ"מ, קורא אותו בשם אין, כי מה שהנברא אינו רואה קוראו בשם אין, ולכן הביטול שמצד דעת תחתון הוא ביטול היש בלבד, דאף שהוא בטל להאין האלקי, שהרי הוא יודע שהאין האלקי מהווה אותו, ומשום זה הוא בטל אליו, מ"מ, הביטול הוא ביטול היש בלבד, והיינו שהיש נשאר במציאותו ובישותו אלא שהוא יש מי שבטל. ואף שאינו דומה יש מי שבטל ליש מי שאוהב, דיש מי שאוהב הרי גם מצד עבודתו הוא בישותו, דאהבה היא מה שהוא רוצה (דאָס וואָס ער וויל), משא"כ יש מי שבטל הרי מצד עבודתו הוא בביטול, מ"מ, הרי הביטול הוא מצד עבודתו דוקא, אבל בעצם הוא יש (אָנהויבן הויבט זיך אָן מיט יש), שזהו יש מי שבטל.

(סה"מ תשי"ג עמ' לה)

¯

מפנימיות השכל אי אפשר להיות ענין המדות, דכאשר הוא עסוק בפנימיות השכל, אזי אינו שייך כלל למדות, ורק בחיצוניות השכל שייך הוא למדות, ובכדי שיהיה מהשכל מדות, צריך להיות תחילה בהשכל גופא ענין השייך למדות, שהוא ענין ההרגש, ובעבודת נה"א הוא הרגש הטוב דאלקות, והיינו, שאין זה ההרגש שקרבת אלקים לי טוב, כי אם שאלקות הוא דבר טוב (בעצם), ואח"כ נעשה ההרגש דלי טוב, ועד שאח"כ נעשה יש מי שאוהב, שזהו ציור המדה בכל פרטיה ועניניה.

(סה"מ תשי"ד קפה)

 

"משא"כ המצות שהן פנימיות רצונו ית' ואין שם הסתר פנים כלל"

מלאכים הם מציאות, אלא שבשעה שהמלאך ממלא שליחותו ה"ה בתכלית הביטול עד שאומר בי נשבעתי, לפי שאין מציאותו מסתירה על האלקות, ובמכ"ש מענין המצוות, דאף שנתלבשו בדברים גשמיים, מ"מ מצד התלבשות המצוה, אין בהם הסתר פנים, וכמו כן במלאכים, שעם היותם מציאות, מ"מ, מצד קיום השליחות אין מציאותם מסתרת על אלקות, אבל מצד עצמם ה"ה מציאות.

(סה"מ תשי"ב עמ' שח)

 

 

יום ה (יח אדר)

"שאור א"ס ב"ה אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא ע"י התלבשותו תחלה בספירת חכמה והיינו משום שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה וכו'"

וזה גם מ"ש ואברהם זקן בא בימים גו', באינון יומין עילאין כו', שהם הלבושים דתומ"צ, ועי"ז נעשה ואברהם זקן, זקן זה שקנה חכמה, שהו"ע הביטול דבחינת חכמה, שבה מתגלית אחדותו ית' שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וכדי להגיע למדריגה זו, היה צ"ל בא בימים שהו"ע לבושי התומ"צ. ובאופן שכל יום הוא מלא בקיום התומ"צ, המאמר כל יומא ויומא עביד עבידתיה, שאז הם יומין שלימין כו'.

(סה"מ תשי"ב עמ' קצז)

¯

וזהו שאצילות נקרא פנים לפי שמאיר שם גילוי אוא"ס. ועיקר בחינת פנים הוא בחינת חכמה, וע"ד מ"ש חכמת אדם תאיר פניו, והיינו, שבאצילות מאיר אור החכמה, כמאמר אבא עילאה מקננא באצילות, ובחכמה מאיר אוא"ס, כמ"ש רבינו הזקן בתניא בשם מורו הה"מ שמדריגת החכמה ענינה שהוא לבדו הוא ואין זולתו, ולמעלה יותר, שבאצילות מאיר אור הכתר, שזהו"ע שם מ"ה שהוא במילוי אלפין, ואל"ף הוא ספירת הכתר.

(סה"מ תשי"ג עמ' רד)

¯

עולם האצילות הוא ממוצע בין למעלה מאצילות ובין בי"ע, וכל ממוצע בהכרח שיהיה בו מעין של העליון ומעין של התחתון, וכמו"כ הוא באצילות שיש בו מאין של למעלה מאצילות ומעין של בי"ע. ולכן בחי' אצילות שבאצילות, דהיינו בחינת חכמה דאצילות, הוא האין של יש האמיתי, והיינו לפי שספירת החכמה היא אורות בלי כלים, אבל בחינת בינה ז"א ומלכות, שהם בחינת בי"ע שבאצילות, אינם בבחינת אין ואפס באמת, והם רק האין של יש הנברא.

(סה"מ תשט"ו עמ' טז)

¯

בחכמה נרגש שאוא"ס הוא יש האמיתי וכולא קמיה כלא חשיב – דעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין, ובבינה שהיא השגה, דהשגה היא מציאות יש, היא דעת תחתון. דהגם שגם בבינה מושג שכולא קמיה כלא חשיב, אין זה נרגש בה. דכיון שהשגה (גם ההשגה דכולא קמיה כלא חשיב) היא מציאות, המציאות (דההשגה) היא היפך ההרגש דכלא חשיב.

(סה"מ תשט"ו עמ' מט)

¯

זה שבחכמה הוא דעת עליון שלמטה אין (ההרגש דכולא קמיה כלא חשיב), הוא (לא מצד השכל שבה, שהרי השכל הוא מציאות, היפך ההרגש דכלא חשיב, אלא) מצד הפנימיות והעצמיות שלה (שבדוגמת ראיה דחכמה) שלמעלה מהשכל, וכיון דזה שנמשך בהבינה הוא רק ההשכלה דחכמה, לכן בבינה הוא דעת תחתון.

(סה"מ תשט"ו עמ' נ)

¯

ענין יש שבחכמה הוא שבהחכמה שורה אוא"ס יש האמיתי, והאין שבחכמה הוא, שכללות החכמה (גם עצם החכמה) היא בביטול לאוא"ס שנרגש בה שלמעלה יש ולמטה אין, והוא אין דיש האמיתי. אבל זה שהחכמה נעשית מקור לבינה הוא האין דיש הנברא.

(סה"מ תשט"ו עמ' נב)

 

ההתחדשות דמ"ת הוא שהאיר עצמות האצילות בבי"ע, שזהו מ"ש וירד הוי' על הר סיני, ואל משה אמר עלה אל הוי', דהוי' הוא עצמות האצילות, חכמה דאצילות, ובבחינת החכמה דאצילות נכללים גם מדריגות עליונות יותר בעילוי אחר עילוי עד להעצמות, וכל זה נתגלה במ"ת, כמ"ש אנכי הוי' אלקיך, הוי' הוא בחינת חכמה דאצילות, ולמעלה יותר בעילוי אחר עילוי עד בחינת אנכי, דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ, וכל זה נעשה אלקיך, כחך וחיותך, היינו, שכל הענינים נתגלו למטה, שעי"ז נשלמת הכוונה שיהיה בתחתונים דירה לו ית'.

(סה"מ תשט"ו עמ' קסא)

¯

אמנם עדיין צריך להבין, דאף שכאשר המדות הם בחלישות יכולה להיות בהם פעולת השכל, מ"מ, הא גופא צריך להבין, מאין באה החלישות בהמדות. ואי אפשר לומר שחלישות המדות באה מצד המוחין, שהרי כאשר המדות הם בתקפם לא שייך שהשכל יתלבש בהם ויפעול בהם (כנ"ל), וא"כ אינו מובן מאין באה החלישות בהמדות. אך הענין הוא, דהחלישות בהמדות היא מצד בחינת  החכמה (שלמעלה גם מבינה), שחכמה, כ"ח מ"ה, ענינה ביטול, כמ"ש רבינו הזקן בתניא בהגהה וכאשר שמעתי ממורי ע"ה פירוש וטעם למ"ש בע"ח שאור א"ס ב"ה אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא ע"י התלבשותו תחילה בספירת חכמה, והיינו משום שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדרגת החכמה. והביטול דחכמה פועל ביטול גם בהמדות. ואין זה דומה לפעולת הבינה בהמדות, דפעולת הבינה בהמדות הוא בדרך התלבשות כנ"ל, משא"כ פעולת החכמה אינה בדרך התלבשות, כי אם שהביטול דחכמה נמצא גם בהמדות, שיש בהם ענין הביטול, וזהו ענין החלישות בהמדות. ואמיתת הענין הוא, שהחלישות בהמדות שמצד החכמה אינה מצד החכמה עצמה, כי אם מצד אוא"ס המלובש בחכמה, והיינו, שאפילו החכמה מצד עצמה, הנה אף שענינה ביטול, מ"מ, הרי היא ג"כ בגדר ספירה, ולכן, עיקר ענין הביטול הוא מצד אוא"ס המלובש בחכמה, ובנפש האדם למטה הו"ע עצם הנפש המלובש בחכמה. והרי פעולת עצם הנפש אינו בדרך התלבשות כלל, כי אם שמצד עצם הנפש נעשה ביטול בהמדות, וזהו ענין החלישות שנעשה בהם. ויובן זה ע"ד החילוק בין רצון ותענוג, דאף ששניהם באים מצד עצם הנפש, היינו שאינם מציאות כלל, והם כחות מקיפים כו', מ"מ, חלוקים הם בעניניהם, שהתענוג הוא פנימיות ועצם הנפש, והרצון הוא מרוצת והמשכת הנפש, ומצד זה הנה התענוג הוא שליט על הרצון, דלכל אשר יחפוץ יטנו. ולכן חלוקים התענוג והרצון גם באופן פעולתם, שפעולת התענוג היא בדרך קירוב והמשכה, ופעולת הרצון הוא בדרך ציווי וריחוק. וכשם שבתענוג ורצון כיון שהתענוג הוא הפנימיות לכן הוא השליט על הרצון, כמו"כ הוא גם בפנימיות החכמה והמדות, שהתענוג בהתגלותו הוא פנימיות החכמה, והרצון בהתגלותו הוא המדות, הנה פנימיות החכמה פועל ביטול בהמדות, לפי שפנימיות החכמה הוא התענוג שהוא עצם הנפש, ולכן הוא פועל ביטול בהמדות, שהוא החלישות שבהמדות. ואחרי שהמדות הם בחלישות אזי נעשית בהם פעולת השכל, בענין לידתם והגדלתם.

(סה"מ תשט"ו עמ' קסח – קסט)

 

מצד ספירת החכמה שלמעלה מבינה, נעשה הענין שהחכם מתיר את הנדר, דספירת החכמה ענינה שהוא לבדו הוא ואין זולתו, שהו"ע ביטול במציאות ומצד זה יכולים להיות בהעולם גופא במעמד ומצב של ביטול במציאות. והיינו, שמצד ספירת הבינה שפועלת ביטול היש בלבד (בערך האצילות), אזי צריך להיות הפרישות מהעולם, אך מצד החכמה שפועלת ביטול במציאות, יכולים להיות בעולם, ובהעולם גופא עומדים בביטול במציאות.

(סה"מ תשט"ו עמ' קפג)

 

מצד החכמה שהוא ביטול במציאות, והעיקר הוא מצד האוא"ס ששורה בחכמה (שהרי באמת הנה גם החכמה היא איזה מציאות, והעיקר הוא מצד האור שבחכמה), דאוא"ס הוא בבחינת בלתי מציאות נמצא, הנה גם כמו שהוא בהתלבשות הרי הוא בהבדלה, דאוא"ס הוא פשוט מהכל ונושא הכל, וגם כמו שהוא נושא הכל ומאמיתת מציאותו נמצאו כל הנמצאים, הרי הכל הוא בבחינת פשיטות, ומצד בחינה זו נעשה אמיתית ענין ההתכללות, דגם כמו שהמדות הם בתקפם, מ"מ הם בהתכללות, והיינו שההתכללות הוא מצד המדות עצמם  לפי שגם מצד עצמם הם בביטול במציאות.

(סה"מ תשט"ו עמ' קפה)

 

 

יום שב"ק (כ אדר)

"ולא ריבוי"

וביאור הענין יובן בהקדמת הקושיא הידועה איך אפשר להיות מאחדות הפשוטה ריבוי התחלקות. והנה הפרדס תירץ על זה שההתחלקות היא מצד הכלים, וכמשל אור השמש המאיר בכלי זכוכית לבנה אדומה וירוקה, שעי"ז נראה האור ג"כ בגוון לבן אדום וירוק, והיינו שהאור עצמו, גם כאשר מאיר בהגוון, הרי הוא בפשיטות, אלא שנראה בו גוון מצד הכלי. וכמו"כ הוא במים שבזכוכית לבנה אדומה וירוקה, שהמים עצמם, גם כשהם בתוך הכלי, אין להם גוון כלל, ומה שנראה בהם גוון הוא רק מצד הכלים בלבד. וכמו"כ הוא למעלה בהאור המתלבש בהכלים, שהאור הוא בפשיטות, וענין ההתחלקות (שמצד זה נעשית גם ההמשכה בבי"ע) הוא רק מצד הכלים. אמנם באמת ביאור זה אינו מספיק עדיין, כי, ביאור זה שייך רק למטה, שהכלי והאור או המים שבו הם ב' דברים בפני עצמם, והם באופן שאין אחד מורה על חבירו כלל (שהרי הכלי אינו מורה על המים והאור שבתוכו), ויתירה מזה, שאינם שייכים זה לזה כלל. ואם היה כן גם באורות וכלים למעלה, אזי היה אפ"ל שהאור הוא בפשיטות והגוון הוא מצד הכלי. משא"כ בענין האורות וכלים למעלה, הרי עם היות שהאור הוא אין והכלי הוא יש, מ"מ הם שייכים זה לזה ומאוחדים זה עם זה, דענין האור הוא להאיר בכלי, וא"כ ענינו הוא שיהיה מאין ליש, וענין הכלי הוא לגלות את האור, וא"כ ענינו הוא שיהיה מיש לאין, והכלי מורה על האור, שע"י הכלי יש קצת הבנה בהאור, ומאחר שאורות וכלים הם מיוחדים זה עם זה, אי אפשר לומר שהאור הוא פשוט וההתחלקות הוא מצד הכלי. ובעיקר הענין אינו מובן, דאם נאמר כמו שמשמע משטחיות לשון הפרדס שכל ענין ההתחלקות הוא רק מצד הכלים ואילו האורות הם פשוטים, א"כ נמצא שהוא ית' יודע בידיעה שחוץ לעצמו, ומתחסד בחסד שחוץ לעצמו ח"ו. והרי מטעם זה גופא השיג הפרדס על הר"מ מרקנטי שפירש שהכלים למעלה הם כמו כלי האומן שכל כלי פועלת פעולה מיוחדת והאומן אחד הוא ופועל בכל כלי לפי אופן הכלי ההיא, ולכן אין הכלים פועלים שום ריבוי ושינוי בו ית', והקשה לו הפרדס שא"כ הרי הוא יודע בידיעה שחוץ לעצמו כו', ובאמת הרי גם לשיטתיה יקשה קושיא זו. ואף שהפרדס הסתפק בתירוץ קושיא זו בזה שלדעתו הכלים אינם דברים נבדלים מן העצמות ככלי האומן, דכיון שהם ג"כ נאצלים הרי הם אלקות (דלא כשיטת הרקנטי שהכלים הם בבחינת בריאה, שעפ"ז יוקשה שיהיה הוא ית' יודע בידיעה שחוץ לעצמו), אמנם, עפ"ז הדרא לדוכתא הקושיא על ענין ריבוי ההתחלקות, דמאחר שהכלים הם אלקות, איך נתהוו הכלים מן העצמות, שזהו התהוות הריבוי מאחד הפשוט. אך התירוץ המבואר בחסידות הוא, שהקושיא מעיקרא ליתא, כי, מצד אמיתית הפשיטות אפשר להיות גם ריבוי, דכשם שאפשר להיות פשיטות, כמו"כ אפשר להיות גם ריבוי, דאל"כ, הרי אתה נותן לו גדר של פשיטות, ואין זה פשיטות אמיתי שלא יתואר ולא יוגדר בשום דבר. וזהו מ"ש בעבודת הקודש דכשם שיש לו כח בבל"ג כך יש לו כח בגבול, שאם לא תאמר כן הרי אתה מחסר שלימותו. וכן כתב המהר"ל מפראג שלהיות העצמות פשוט אמיתי ואינו מוגדר בשום גדר, יכול להסתעף ממנו גם הריבוי וההתחלקות, דאל"כ אין זה פשיטות אמיתי. וזהו גם סיבת הגבול שיש למעלה, שהוא מצד אמיתית הפשיטות. אלא שבבחינה זו הגבול והבל"ג אינם בגדר תוארים כלל, ואינם סותרים זה לזה, אלא שניהם הם מצד הפשיטות, והו"ע היכולת, שמצד הפשיטות האמיתי בהכרח שיכלתו בכל, וכמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו, שאמיתית ענין א"ס הוא בל"ג האמיתי שהוא אמיתית השלילה מכל דבר, וכמו שלילת החיוב ושלילת השלילה, שלילת הגבול ושלילת הבל"ג, וממילא הוא הכל כו'.

(סה"מ תשט"ו עמ' קכח – קכט)

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א – ליקוטי אמרים (900 עמ')

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים