מומלצים לציבור הדתי
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה
דבורה13/03/2024
שלום.האם המתחם פנוי בפסח?במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי מיקום ועלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה
אורן13/03/2024
אשמח לקבל הצעת מחיר ראשונית לשבת בתאריך 16/17/אוגוסט מדובר על 12 חדרים, כ - 40 אורחים ( מבוגרים + ילדים ) פנסיון מלא, היפוך ארוחות, פינוי במוצאי שבת, צריכים חדר פעילות שלנו עם עמדת קפה לאורך השבת. מקרר בחדר הפעילות, או בחלק מהחדרים, כשרות בשר חלק, ללא בישולי גויים כלל. תודה, אורן.

לימוד תניא יומי - פרשת ואתחנן

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

לימוד תניא יומי - פרשת ואתחנן תמונה 1

יום א' (ז אב)

סימן ג' 

"שמהן נעשי' לבושי' להנשמה הנמשכי' מאור א"ס ב"ה מבחי' סובב כל עלמין"

אמנם עיקר המשכת אוא"ס בעולם הוא ע"י קיום המצוות בכלל וקיום מצוות מעשיות בפרט. והענין בזה, דהנה המצוות  הם לבושים, כמ"ש בזהר, וכ"כ נוגע הענין ביותר עד שכאשר חסר יומא חדא  חסר לבושא חדא, והיינו, לפי שכל ענין ירידת הנשמה הוא בשביל לגלות אלקות בעולם, והגילוי הוא ע"י קיום המצוות, ולכן נוגע ביותר לבוש המצוות, שהמצוות נעשים לבושים לקבל הארת אלקות. והצורך בלבושי המצוות הוא גם כדי שהנשמות יוכלו לקבל זיו תורתם ועבודתם בג"ע, והיינו, דכיון שהנשמה היא נברא, וזיו תורתם ועבודתם הוא אלקות, ובפרט כמו שהוא בג"ע, לכן צריכה הנשמה ללבושים בכדי לקבל הגילוי דג"ע. דהנה, הגילוי שבג"ע הוא נעלה יותר מהגילוי שבעולמות, שהרי הגילוי בעולמות הוא מבחינת ז' תחתונות בלבד, כמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, וגם גילוי זה הוא בהעלם המהות כי אם המציאות בלבד, משא"כ הגילוי בג"ע הוא מבחינת  ג' ראשונות, ומאיר בגילוי מהות האלקות. ולכן הנה בכדי לקבל הגילוי דג"ע הרי זה ע"י לבוש דוקא, והו"ע המצוות שהם נעשים לבושים להנשמה שעל ידם היא מקבלת את הגילוי דג"ע. וענין לבושי המצוות הוא כמו אספקלריא (אף שהיא אספקלריא) המאירה. דהנה, גם משה רבינו, אף שנשתנה משאר הנביאים, דכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה, והיינו שנבואתו לא היתה בדרך ידיעת המציאות כי אם בדרך גילוי המהות, מ"מ, גם נבואתו היתה ע"י אספקלריא דוקא, אלא שהיתה אספקלריא המאירה שמגלה מהות האור, והיינו, שאינו דומה נבואת משה לנבואת ישעיהו, שנבואת ישעיהו היתה באספקלריא שאינה מאירה ונבואת משה היתה באספקלריא המאירה, אבל מ"מ הרי זה ע"י בחינת  אספקלריא. וכמו"כ המצוות הם לבושים שבבחינת אספקלריא המאירה, שעי"ז נעשה גילוי בחינת מהות אלקות שבג"ע (וראה אגה"ק סכ"ט (קמט, א): שמבחינת אור זה עצמו תשתלשל כו' עד שיברא ממנה לבוש כו' מעין מהות אור זה כו').

(סה"מ תשט"ו עמ' רד – רה)

 

"כי אפי' ח"ע שהיא ראשיתן היא בבחי' עשיה גופנית לגבי א"ס ב"ה כמ"ש בלק"א"

אבן – הוא מסוג הדומם שהוא התחתון ביותר מכל הנבראים, ובכמה מקומות מובא "אבן" בתור דוגמא לנברא היותר תחתון. ומצינו בא' הביכלאך בענין ריחוק הערך והאין ערוך דכל העולמות לגביו ית' (שבכתבי החסידות הנדפסים, הנה לפעמים איתא הלשון יותר משאין ערוך עשיה לגבי אצילות אין ערוך אצילות לגבי אוא"ס ולפעמים איתא הלשון עשיה ואצילות שוין לפניו) – שמחשבה הקדומה דא"ק ואבן דומם שוין לפניו ית'.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 154)

 

 

 

יום ב (ח אב)

"וזהו וכובע ישועה בראשו"

נתבאר לעיל שהענין ד"תעטרנו" אינו רק עטרה על הראש, אלא "כצנה גו' תעטרנו", שמקיף כל מציאות האדם, מהרגל עד הראש, כולל גם העטרה שעל הראש כו'.

ודוגמתו בענין הצדקה – שיש בה ב' קצוות: מחד גיסא – נעשית ב"ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו", להיותו למטה מן הרגלים, ולאידך גיסא – נעשה עי"ז "כובע ישועות בראשו", שה"כובע" הוא על הראש, בדוגמת ה"עטרה".

והעיקר – שעי"ז נעשה ענין הישועה ("ישועות"), גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 228)

¯

להעיר שגם במצות הצדקה ישנו דבר והיפוכו (ע"ד הנ"ל בסוכה ובנדרים): מצות צדקה קשורה עם ממון, שלמטה מרגליו של אדם, כדרז"ל (פסחים קיט, א וש"נ) "היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם", אבל, לאידך גיסא – "מעמידו על רגליו", כולל העמדת כל הגוף, הראש, ועד לבחינת המקיף שעל הראש, כמבואר באגה"ק (ס"ג) בענין "כובע ישועה בראשו" שע"י מצות הצדקה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 319 הערה 132)

 

 

 

יום ג (ט אב)

סימן ד'

 

"אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנא' ושביה בצדקה"

וזהו מאמר הנביא לכנס"י – "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי גו' " – השייך ומודגש ביותר בדורנו זה, דור האחרון:

שמעו יהודים – מכריז הנביא בשם הקב"ה – מכיון ש"קרובה ישועתי" שהרי תיכף ומיד בא משיח צדקנו, לכן "שמרו משפט ועשו צדקה", חיטפו (כדיוק חז"ל אשר ב"האי עלמא" צ"ל "חטוף") וקיימו עוד מצות עשה אחת ("צדקה "– לשון יחיד) ושמירת עוד מצות לא תעשה אחת ("משפט" לשון יחיד) מצוה אחת ואחרונה שתכריע את כל העולם כולו לכף זכות, ותביא תשועה והצלה האמיתית, "ישועתי" גאולה האמיתית והשלימה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 35)

 

"כי הנה בלהב יסוד האש האלקית שבלב יש ב' בחי', בחי' חיצוניות ובחי' פנימיות וכו'"

הנה, מדות שנולדים מהשכל בדרך עילה ועלול, כיון שהם מהות אחר מהמוחין, שהמוחין הם במתינות, והמדות הם בתנועה הפכית, לכן התגלות המדות היא לאחר התעלמות המוחין דוקא, כידוע שכל זמן שהמוחין הם בגילוי אי אפשר להיות התגלות המדות, ורק לאחר שמתעלמים המוחין אזי הוא הולדת המדות כו', אמנם בענין זה יש הפרש בין חיצוניות הלב ופנימיות הלב. מצד חיצוניות הלב הם מדות מורגשות שבאים מהבכן בלבד, וגם כאשר הם באים מהשכל עצמו, הרי זה רק מחיצוניות השכל ששייך אל המדות, ולהיותם מדות מורגשות, התגלותם היא רק כאשר המוחין מתעלמים. משא"כ מצד פנימיות הלב, הרי כל האור כמו שהוא במוח נמשך גם כן בלב, והמדות הם בלתי מורגשות.

(סה"מ תשי"ג עמ' ריח)

 

"ובה מלובש וגנוז אור ה' ממש כמ"ש ה' בחכמה כו'"

וענין המים (שאין להם גוון והם בבחינת  פשיטות) כפי שהוא למעלה יותר בענין השמות, הו"ע שם הוי', שהוא בבחינת פשיטות, דשאר השמות הם באיזה ציור כו', משא"כ שם הוי' הוא בפשיטות, שלכן ישנו גם קודם הצמצום, כמאמר עד שלא נברא העולם היה  הוא ושמו בלבד, ומוסכם מכל המקובלים שקאי על שם הוי', שהוא למעלה מכל שאר השמות, דכל השמות הם בהגבלה, והיינו, דעם היות שכל ז' השמות שאין נמחקים הם בקדושה, מ"מ, הרי ידוע בשם הבעש"ט שכל השמות הם בהכלים, ולהיותם בהכלים (שהם בהגבלה) שייך שיהיה מהם איזה יניקה כו', והיינו, דהגם שהם עצמם הם בקדושה, בעולם האצילות דכתיב ביה לא יגורך רע, הנה כל זה הוא באצילות דוקא, אבל כמו שנמשך למטה אזי שייך שתהיה יניקה. וגם לפי המבואר במק"א שז' השמות שרשן באותיות הרשימו, מ"מ הרי ידוע שאותיות הרשימו קודם הצמצום לא היו במציאות אותיות כלל, כי אם לאחרי הצמצום דוקא, משא"כ שם הוי' שישנו גם קודם הצמצום, ואדרבה עיקרו של שם הוי' הוא קודם הצמצום דוקא. וזהו הביאור במ"ש אני הוי' לא שניתי, דלכאורה אינו מובן איך לא שניתי, והרי נתהוו כל העולמות שבסדר ההשתלשלות, ובפרט בענין הצמצום שהוא שינוי גדול, ואיך הוא אומר לא שניתי. אך הענין הוא, דעיקרו של שם הוי' הוא קודם הצמצום, וכל מה שנמשך אחרי הצמצום הוא הארה בלבד, והו"ע הוי' דלתתא, ולכן הנה כללות השתלשלות העולמות וגם ענין הצמצום אינו פועל שינוי כלל בשם הוי', כיון שכל זה הוא מצד הצמצום, ועיקרו דשם הוי' הוא קודם הצמצום שהוא בבחינת פשיטות. וזהו הטעם שישנו שילוב שם הוי' בכל השמות, וכמו הוי' אלקים, הוי' אד', וכן בשאר השמות, והיינו דלהיותו בבחינת פשיטות לכן הוא מתלבש בכולם, וכנ"ל בענין אור החכמה, דלהיותה בבחינת פשיטות הרי היא מתלבשת בכמה הענינים, וכמו"כ הוא בשם הוי', שזהו מ"ש הוי' בחכמה. וזהו ענין נטילת ידים ששופכים מים על הידים, היינו, שענין המים, שהוא האור שבבחינת  פשיטות, שזהו האור דשם הוי', ולמטה יותר הוא אור החכמה, הנה אור זה צריך להמשיך בהמדות, ומצד הביטול דחכמה נעשה ביטול גם בהמדות.

(סה"מ טז עמ' פד – פה)

 

 

 

 

יום ד (י אב)

"והנה במילה יש שני בחינות מילה ופריעה שהן ערלה גסה וקליפה דקה"

כל הענינים והדרגות שהיו אצל אברהם אבינו לפני המילה, נעשו ע"י עבודתו בכח עצמו, להיותם ענינים ודרגות שיש להם שייכות לנבראים, משא"כ מילה שעל ידה נמשכים אורות נעלים ביותר שלמעלה לגמרי מהבריאה וסדר השתלשלות, אורות נעלים שאי אפשר להמשיכם ע"י עבודת האדם, ובאים מלמעלה בתורת מתנה, כמ"ש "ומל ה' אלקיך את לבבך", ופעולת האדם בענין המילה אינה אלא הסרת המסך ודבר המונע, הסרת הערלה שמצד הקליפות כו', שזוהי ההכנה שעי"ז יומשכו ממילא האורות העליונים שבאים מלמעלה.

(התוועדויות תשי"א ח"א עמ' 68)

 

"והנה על מילת הערלה ממש כתי' ומלתם את ערלת לבבכם אתם בעצמכם אך להסיר הקליפה הדקה זהו דבר הקשה על האדם וע"ז נא' בביאת המשיח ומל ה' אלהיך את לבבך כו'"

ועד"ז ישנו הלימוד וההוראה מתשובתו של הצ"צ אל הרבי נ"ע – שהתגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו דוקא היתה בגלל ידיעתו והכרתו שצריך למול את עצמו:

עם היות שכאו"א מישראל רשאי לתבוע שהקב"ה ייראה אליו, מ"מ, דרושה לשם כך הקדמה מסויימת, והיא: הידיעה וההכרה שצריך הוא למול את עצמו.

כלומר:

מבלי הבט על כל המעלות הקיימות אצל יהודי בפועל, או, לכל הפחות, בכח,

- אשר, "בכח" יכול כאו"א מישראל להגיע לדרגות הכי עליונות בעבודתו (כאמור לעיל בענין "וירא אליו הוי' "), וכדאיתא במדרש ש"כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב". ולהעיר, שגם מזה שחשיב אברהם ביחד עם יצחק ויעקב, מוכח, שהכוונה היא לאברהם במדריגתו שלאחרי מצות מילה -

אעפ"כ עליו לדעת, שצריך הוא למול את עצמו.

יתירה מזה:

אפילו אלה מבנ"י אשר מעלות האמורות קיימות אצלם (לא רק בכח, אלא גם) בפועל, כלומר, הצדיקים השולטים גם על האיברים שבדרך הטבע לא תתכן השליטה עליהם, בדוגמת מעמדו ומצבו של אברהם אבינו לאחרי מצות מילה (כשנשתנה שמו מ"אברם" ל"אברהם", כנ"ל ס"ה),

- כידוע הסיפור אודות אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אשר פעם התאונן שאינו שומע באוזן אחת. כאשר החלו לחקור את סיבת הדבר, נודע, שביום השבת, בשעה שאמר מאמר חסידות, התנהלה בחדר הסמוך שיחה שהפריעה לו באמירת המאמר, וכיון שהרבי נ"ע הרגיש את אחריותו, שתפקידו הוא להשפיע חסידות, סילק את חוש השמיעה מהאוזן שהיתה מופנית לעבר אותו חדר.

וזהו שמצינו בא' מהמאמרים שהיו "צדיקים גדולים שלא טעמו טעם המאכל בעת אכילתם מפני הרצון הנפש האלקית שאינו רוצה לטעום טעם גשמי, וכמו"כ היו  צדיקים גדולים שלא ראו ולא שמעו מה שלא רצו לראות ולשמוע מצד הנה"א כו' וזהו שליטה וממשלה גם בעת ההתלבשות באברי הגוף" –

הנה גם אלה מבנ"י הנמצאים בדרגא נעלית כזו – צריכים לדעת שעליהם למול את עצמם.

וטעם הדבר – לפי שכל זמן שקיימת מציאות של ערלה, אפילו ערלה דקה ביותר ברוחניות, יכולה להיות ירידה, לאחרי ריבוי השתלשלות, עד לענינים נמוכים.

ועפ"ז יש לבאר דיוק לשון הצ"צ – כאשר יהודי, צדיק, בן תשעים ותשע שנים, מחליט שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שהקב"ה ייראה אליו:

ובהקדם הביאור במאמר חז"ל באבות "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", דלכאורה אינו מובן: כל הענינים דחשיב במשנה שם מהוים הוראות למעשה בהנהגתו של האדם – "בן חמש שנים למקרא", "בן עשר שנים למשנה", "בן י"ג למצוות" כו', ומהי ההוראה בזה ש"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" ?!...

והביאור בזה: ענינו של "בן מאה" בעבודת האדם, הוא, שלימות הבירור והזיכוך בכל עשר כחות הנפש, ובאופן פרטי דוקא, כפי שכל כח (מעשר הכחות) כלול מעשר, אשר עי"ז נעשה "בן מאה" (עשר פעמים עשר). ואז – הרי הוא "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", כלומר, שכבר אין לו שייכות עם עניני העולם, ובמילא אין לו לחשוש ממציאות העולם, כאילו שאין לו יצר הרע.

וזהו שדייק רבינו הצ"צ בדבריו – "יהודי בן תשעים ותשע שנים":

יהודי שהוא "בן מאה שנה" – שכבר בירר וזיכך כל עשר כחותיו בשלימות (עשר כלול מעשר) – אינו צריך לחשוש מעניני הערלה כו', כיון שהוא בבחינת "עבר ובטל מן העולם" (כנ"ל);

אמנם, מי שהוא עדיין "בן תשעים ותשע", היינו שעדיין חסר אצלו בבירור וזיכוך כל עשר הכחות בפרטיות (שלכן לא הגיע עדיין לדרגתו של "בן מאה") – אזי צריך הוא למול את עצמו, כיון שבריבוי ההשתלשלות,

- אין הכוונה בריבוי ההשתלשלות, שהאדם נמצא בעולם אחד והירידה נעשית בעולם שני, כי אם, מכיון שהאדם הוא בבחינת קדם למעשה בראשית ואחור למע"ב, יש מקום לריבוי השתלשלות במציאות האדם עצמה -

יתכן שבגלל העדר פעולת המילה תהיה ירידה עד לענינים תחתונים (כאמור לעיל).

ודוקא כאשר האדם מחליט שצריך הוא למול את עצמו, אפילו אם הוא נמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, עד בבחינת תשעים ותשע שנים (כנ"ל) – אזי נעשה הוא ראוי שהקב"ה ייראה אליו:

כאשר מציאותו של יהודי חדורה בביטול כללי, שיודע הוא שצריך למול את עצמו, אשר ידיעה זו נובעת מההכרה וההרגשה שמעמדו ומצבו הנוכחי אינו כדבעי, וצריך להשתנות ("ער ווייסט אַז אַזוי ווי ער איז טויג ניט, און ער דאַרף אַנדערש ווערן") – הרי זו ההקדמה להגיע לדרגות עליונות יותר, עד שיהיה  אצלו "וירא אליו ה' ", בדוגמת ההתגלות שהיתה לאברהם אבינו לאחרי מצות מילה, ונעשה גם הוא (האדם העובד עבודתו הנ"ל) בבחינת "אברהם" בתוספת ה"א, כיון שנעשה בעה"ב על כל חושיו, גם על חושים אלה שבטבע לא יתכן לשלוט עליהם.

ולא עוד, אלא שנעשה בעה"ב (גם) על חלקו בעולם, כמדובר לעיל בהמאמר אודות צדיקים, שע"י פעולת הזיכוך בעצמם, פועלים הם זיכוך גם בחלקם בעולם, ודוגמתו גם בנדו"ד, אשר עי"ז שנעשה בעה"ב על חושיו (בבחינת "אברהם" בתוספת ה"א), נעשה בעה"ב גם על חלקו בעולם, כולל גם על כל הדברים שזקוק להם בכדי לעבוד את הקב"ה, הן בבני, הן בחיי, והן במזוני, וכולם – רויחי.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 159 – 156)

¯

ומזה מובן גם בנוגע לענין המילה ברוחניות – "ומלתם את ערלת לבבכם":

אע"פ שאצל כאו"א מישראל ישנו ניצוץ אלקי מבחי' פנימיות א"ק, וניצוץ זה הוא בשלימותו לעולם, שלכן, גם יהודי שעבר על כל התורה רח"ל, סופו לעשות תשובה, כי לא ידח ממנו נדח [ומטעם זה לא רצה כ"ק מו"ח אדמו"ר לשמוע שיש יהודי שהוא בסוג ד"מורידין ולא מעלין", כיון שגם יהודי זה בודאי סופו לעשות תשובה] – הרי מובן שאי אפשר להסתפק בכך ולילך לישון... לא די בכך שהניצוץ האלקי הוא בהעלם, אלא יש צורך להביאו מן ההעלם אל הגילוי – דוקא ע"י עבודה.

מצד הניצוץ האלקי שנשאר לעולם בשלימותו – שזהו תוכן הענין ש"אי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל" – "אפשר למול לאחר זמן", היינו, שגם אם עבר משך זמן שלא מל את עצמו, והערלה נשארה בשלימותה, ואדרבה, כמ"ש אדמו"ר הזקן בתניא (בנוגע לבינוני, ועאכו"כ מי שלא הגיע לדרגת בינוני) ש"מהותו ועצמותו של הרע . . נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר ענייני עוה"ז" – גם במצב כזה "אפשר למול לאחר זמן".

- הקב"ה מתחשב בכך שיהודי הוא "בשר ודם", ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הרשב"ץ: "חכמה עילאה אין אַ זאַק פלייש און ביינער מיט זודיקע בלוט"... ולכן פוסק בתורה ש"אפשר למול לאחר זמן" -.

אבל – לאחר זמן עכ"פ – בהכרח שתהי' פעולת המילה: מילה ופריעה – להחליש את התאוות, ונוסף לזה גם מציצה: להוציא את הדם – החום והלהט ("דעם קאָך") בגשמיות – גם "ממקומות רחוקים" (שרומז על אלה שנתרחקו ח"ו מאלקות) ואברי הגוף.

ופעולת המילה לאחר זמן – מועילה גם למפרע, לתקן גם את הזמן העבר, כהמעלה דתשובה מאהבה (לגבי תשובה מיראה שהיא כרפואה מכאן ולהבא) שמתקנת גם את העבר, ועד שמועילה אפילו על זדונות [הן כפשוטם, אצל אדם שחי כל ימיו בשקר והבלי שוא, והן בדקות, שהרי אפילו "מאן דמחוי במחוג כו' " ה"ז ענין של מרידה, כמו ע"ז רח"ל] – שנעשים לו כזכיות.

וכל זה – כשישנו ענין של עבודה ועשי' ("בשעת מ'טוט"), שאז עוזר הקב"ה לתקן גם את העבר, ועד כדי כך, שגם מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, ואפילו "לכם", שהי' זה ברצונו (היינו, שבשעה שכל בנ"י הקריבו קרבן פסח, נשאר הוא – מרצונו – מחוץ לאסקופת העזרה) – גם אז אפשר לתקן.

ולכן, אין לסמוך על הניצוץ כו' ולילך לישון, כיון שאז ישאר הניצוץ בהעלם, והאדם ישאר במקום ששכב לישון... אלא בהכרח שיהי' ענין של עבודה ועשי' ("מ'דאַרף טאָן"). – צריך לפתוח לכל – הפחות "כחודה של מחט", ואז פותח הקב"ה "כפתחו של אולם". ועד"ז במילה – שצריכים להסיר לכל הפחות את הערלה הגסה, וזוהי ההכנה והכלי לקיום היעוד "ומל ה' אלקיך את לבבך", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 329 – 328)

 

"וכן כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה בחיי שעה זו תפלה ועבודה שבלב מעומקא דלבא מבחינת נקודה הפנימית הנגלית מהערלה"

וע"י הכנה זו במשך העבודה בזמן הגלות לברר את נפשו הבהמית וחלקו בעולם, שעי"ז עושה שלום בין נפשו האלקית והבהמית, אזי נעשה הענין דפדה בשלום נפשי, פדיית נפשו הפרטית, הניצוץ אלקי, חלק אלקה ממעל ממש שבו, ועי"ז שכל ישראל יחד עוסקים בעבודה זו, מקרבים ופועלים את הפדיה והגאולה הכללית בימות המשיח.

(סה"מ תשט"ו עמ' עט)

¯

בגילוי במוחש לעיני בשר, יהיה זה לעתיד לבוא, אבל, גילוי משיח הפרטי בכאו"א מישראל שייך גם לפנ"ז !

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 159)

 

והנה, ע"פ האמור שהמחשבה שישנה מציאות מלבד אלקות מהוה כפירה באחדותו, ובפרט אם יודע אדם שנכשל באיסור דרבנן, או אפילו איסור חמור יותר, שזהו"ע של רוח שטות – עלול הוא לחשוב שזהו מעמד ומצב שעליו נאמר "ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני".

ולכן מביאים על זה את הפסוק "כי תשטה אשתו":

כשם שהאשה שנסתרה, אף שלשעה קלה אסורה לבעלה, הרי באמת אין זו טומאה, ולאחרי כן מותרת לו, ויתירה מזו: "ונזרעה זרע", וכדאיתא בגמרא "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים", ויש אפילו מאן דאמר ש"היתה עקרה נפקדת";

כך גם בנוגע לבנ"י, הגם שידע איניש בנפשו שיש בו שטות דלעו"ז, אין לו ליפול ברוחו. עליו לדעת שמעולם לא נטמא ח"ו, שהרי "וכבודי" – שזהו ניצוץ האלקי שבכאו"א מישראל – "לאחר לא אתן". אין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל אח"כ – "ונקתה ונזרעה זרע", שיהיו לו אהבה ויראה, ובנים זכרים דוקא, דהיינו, אהבה ויראה שביגיעתו, ויהי' אצלו הענין דיחוד הבעל ואשתו, דהיינו גילוי השכינה בנפשו, גילוי פנימיות הנשמה, שזהו"ע ביאת משיח הפרטי שבכל אחד, שמהוה הכנה לביאת המשיח הכללי.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 323)

¯

וזהו גם מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר תבע מכל אחד ואחד מאתנו ב' קצוות: מחד גיסא – להיות מונחים ושקועים ("ליגן") בלימוד התורה, גליא דתורה ונסתר דתורה, תורת החסידות, רזין ורזין דרזין – שזהו עומק רום, ובה בשעה – להשפיע על יהודי ולעוררו על שמירת שבת, טהרת המשפחה באופן הכי פשוט, ולדבר עם ילד יהודי שאינו יודע מאומה אודות יהדות, לקרבו ליהדות.

וע"י ההתעסקות בב' הקצוות יחדיו, ממהרים וממשיכים ביאת משיח – ש"הנה זה עומד אחר כתלנו" – החל מביאת משיח הפרטי, אצל כאו"א בעניניו הפרטיים, ובמילא גם ביאת משיח לכל ישראל, ולכל העולם כולו.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 31)

¯

ידוע שבכל – אחד – ואחד מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מבחינת היחידה הכללית שהיא נשמת משיח, שלכן נקרא כל – אחד – ואחד מישראל בשם "כוכב", שמו של משיח, שנאמר עליו, "דרך כוכב מיעקב". ומודגש ביותר אצל קטנים מישראל – כמאמר רבותינו – ז"ל שתינוקות של בית רבן נקראים "משיחי". ויש לומר, שבחינת היחידה, ניצוץ משיח, היא בהתגלות יותר אצל תינוקות, כיון שהכחות הפנימיים אינם בהתגלות כל – כך (ולכן גם הכרתם באלוקות היא בעצמותו יתברך, כנזכר – לעיל סעיף – ז).

וענין זה נעשה בפועל ובגלוי על – ידי – זה שכל – אחד – ואחד מישראל ממלא את שליחותו של הקדוש – ברוך – הוא – כמרומז גם בתיבת "שליח" בתוספת יו"ד, שרומז על רמז כחות הנפש שבהם נעשית עבודת השליחות, בגימטריא "משיח" לגלות את הניצוץ משיח שבו, בחינת היחידה, שתתגלה ותחדור בגופו הגשמי ובעניניו הגשמיים שבחלקו בעולם, ועד שבצירוף כל הניצוצות דמשיח שבכל ישראל, מתגלה ובא המשיח הכללי, משיח צדקנו, שאז יהיה גילוי אלקות בישראל ("וירא אליו ה' ") ובעולם (ח"י מרחשון) בתכלית השלימות.

(דבר מלכות פרשת וירא אות יא)

 

נוסף על המדובר כמה – פעמים שהגאולה האמיתית והשלימה על – ידי משיח צדקנו באה על – ידי – זה שכל – אחד – ואחד מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו, בחינת היחידה (כנזכר – לעיל סעיף – ב) – יש להוסיף ולתקן שעיקר הכוונה היא (לא לבחינת היחידה שהיא אחד מחמשה שמות שנקראו לעצם הנשמה, אלא) להתגלות עצם הנשמה ממש, שזהו אמיתת ענינו של משיח (הן ניצוץ משיח שבכל – אחד – ואחד מישראל, והן ועל – אחת – כמה – וכמה משיח הכללי), העצם דישראל שלמעלה מבחינת היחידה.

ויש לומר, שענין זה מרומז בלשון הכתוב "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" – "מצאתי" (גם) מלשון "מצוי", שמורה על עצם המציאות שהוא למעלה מתואר וגדר כו', למעלה גם מגדר של מציאות, ורק מפני שמוכרחים להשתמש בביטוי מסוים משתמשים בלשון "מצוי" (כנזכר – לעיל סעיף – ה), היינו, ש"מצאתי דוד עבדי" קאי על העצם דנשמת משיח שלמעלה מתואר וגדר (למעלה גם מבחינת יחידה הכללית), שלכן נקרא בשם "מצוי" (מצאתי"); ולאחרי – זה "בשמן קדשי משחתיו" ש"שמן" מורה על בחינת היחידה הכללית שבנשמת משיח, שחודרת בכל עניניו, בדוגמת השמן שמפעפע בכל דבר.

וענינו בעבודת כל – אחד – ואחד מישראל – שגם לפני שפועל בעצמו התגלות בחינת היחידה, ביטול והודאה והתמסרות להקדוש – ברוך – הוא [ועד שנמצא במעמד ומצב שאין לו להרהר בדברי תורה, ובודאי לא בבחינת היחידה שבתורה, פנימיות התורה] – ישנה עצם מציאותו, עצם נשמה, ו"ידיעה" זו (רק – שניעור משנתו) פועלת ומביאה לכל עניני העבודה בפועל ממש כפי שחדורים בההתגלות דעצם הנשמה, וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש (כנזכר – לעיל סעיף – ט).

(דבר מלכות תולדות (ב) אות י)

 

"בחיי שעה זו תפלה ועבודה שבלב וכו'"

וההכנה לזה – עי"ז שכאו"א מתעסק בגאולת עצמו, בני ביתו, וכל האנשים נשים וטף שבסביבתו, שתהי' אצלם גאולה פרטית ("פדה בשלום נפשי") ע"י העבודה בתפלה (או לימוד התורה כו'), כמבואר באגה"ק ש"כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשבי' לפי שעה בחיי שעה זו תפלה ועבודה שבלב", אשר, עי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את ה"פדה בשלום נפשי" דכללות בנ"י, כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בשערי תשובה שהענין ד"פדה בשלום נפשי" לאמיתתו ובשלימותו יהי' בגאולה העתידה, גאולה שאין אחרי' גלות.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 222)

 

 

 

יום ה (יא אב)

"כי אתערותא דלעילא היא באתערותא דלתתא דוקא"

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ואמרו רז"ל אורה זו תורה. ואיתא במאמר אדמו"ר הזקן, דצריך להבין מהו לשון אורה בלשון נקבה, והרי התורה נקראת בכ"מ בשם אור, כמ"ש ותורה אור, ומהו אומרו אורה בלשון נקבה. אך הענין הוא, דפירוש אורה הוא מלשון מאירה, שממנו נמצא מציאות האור, והוא לשון מפעיל, כמו מאכיל כו'.

וביאור הענין יובן בהקדים אשר יש ב' מדריגות באתערותא דלעילא, הא', הבא בסיבת אתערותא דלתתא, והב', הבא מצד עצמה בלא אתערותא דלתתא. וצריך להבין, מהו הצורך באתערותא דלתתא, דמאחר שיכול להיות אתערותא דלעילא מצד עצמה, מהו הצורך באתעדל"ת. אך הענין הוא, דע"י אתעדל"ת, הנה האתעדל"ע הבאה בסיבתה היא מדריגה יותר נעלית (העכער און טיפער) מהמשכת האתעדל"ע שמצד עצמה, לפי שאתעדל"ת מגעת למעלה יותר, כידוע ע"פ אשת חיל עטרת בעלה, ובינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש. וראי' לזה, שהרי ההמשכה שע"י אתעדל"ע שמצד עצמו באה למטה ע"י ריבוי צמצומים ולבושים שונים, וכמו בריאת שמים וארץ שהוא ע"י צמצומים ולבושים, לפי שההמשכה היא בדרך אתעדל"ע מצ"ע, משא"כ ההמשכה שע"י אתעדל"ת באה באופן של ניסים ונפלאות שלמעלה מסדר השתלשלות וצמצומים ולבושים, וכמו הנס דפורים שהי' בימי מרדכי ואסתר, והיינו לפי שההמשכה דפורים היתה מצד העבודה שלמטה דוקא. וזהו ג"כ מה שבפורים כתיב וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, שבמתן תורה הי' רק ההתחלה בלבד, ובפורים הוא הקיום, שזהו לפי שההמשכה שבמ"ת היתה בדרך אתעדל"ע, דעם היות שגם בשעת מ"ת הקדימו נעשה לנשמע, הרי ענין זה הי' עי"ז שכפה עליהם הר כגיגית, שהו"ע גילוי אהבה רבה מלמעלה, שהו"ע הר, וכמו שאמרו לא כאברהם שקראו הר, דהיינו שבאברהם הי' גילוי האהבה שנקראת הר. וגם מה שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתם, הרי ענין זה הי' מצד הדבור, ולא מצד ענינם. וכיון שההמשכה במ"ת היתה בדרך אתעדל"ע, לכן הי' זה התחלה בלבד. ורק בפורים, לאחרי שעמדו כל השנה במס"נ מצד עבודתם בדרך אתעדל"ת, אזי קיימו מה שהחלו בשעת מ"ת.

וזהו מ"ש ליהודים היתה אורה, דהנה, בכ"מ נקראת התורה אור (כנ"ל), דלשון תורה הוא ההוראה והלימוד שיש כבר כיצד להתנהג, שהוראה זו היא מצד השכל והחכמה שנקראים בשם אור. ואמנם ידוע דאאלפך חכמה אאלפך בינה הוא מקור החכמה דתורה. והנה, בזמן מ"ת נתגלה רק בחי' החכמה בלבד, שזהו ותורה אור, אמנם בפורים הנה ע"י העבודה שלמטה, נמשך ונתגלה גם בחי' מקור החכמה שבתורה, שזהו מה שנקרא בשם אורה בלשון מפעיל, שעושה וממשיך את האור דתורה להיות מציאות חכמה כו'.

(סה"מ תשט"ז עמ' קכב – קכג)

 

 

יום ו (יב אב)

"כי אין הפנים העליונים מאירים למטה אלא באתערותא דלתתא במעשה הצדקה הנקרא שלום, וז"ש פדה בשלום נפשי נפשי דייקא"

במצות הצדקה (ש"מקרבת את הגאולה") מודגש ביותר הענין ד"פדה בשלום נפשי". [ראה תניא אגרת הקדש סימן ד (בסופו) – וראה רשימות הצמח צדק על הפסוק (יהל אור סוף עמוד ר' ואילך) שיש מעלה יתירה בזכויות דגמילות חסדים לגבי שאר זכויות כיון שיש בהם ב' בחינות טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, ושם, שזה גם הפירוש ד"ברבים היו עמדי", "רבים לא נאמר אלא ברבים", בשביל רבים – שהיטיב ל"רבים".

(דבר מלכות יט, כ כסלו אות ו)

 

"כמ"ש תמיד עיני ה' אלהיך בה"

חלוקת ארץ ישראל בגשמיות היא לעומת סדר חלוקת ארץ ישראל ברוחניות. (מבואר בתורת החסידות בכמה מקומות (ראה תו"א ר"פ וישב. תו"ח שם. ועוד), אשר ארץ ישראל, ארץ הקדושה אשר "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (עקב יא, יב) ברוחניות – היא סדר חיים קדוש ועבודת אלקים מתאים לציווי ה' אלקיך הבא בתורתו.

ויש בזה כמה סוגים, ובלשון התיקוני זהר בהקדמה (א, סע"ב) חסידים, גבורים (המתגברים על יצרם), מארי תורה וכו'.

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 80 ושם הערה 4)

 

 

 

יום שב"ק (יג אב)

סימן ה'

 

"ולכן נקרא עולם הבא בשם בינה בזוה"ק"

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – כל ישראל ממש, מכיון שכאו"א מישראל הוא "נצר מטעי מעשה ידי" (של הקב"ה), אשר, ענין זה הוא מצד עצם מציאותו, תיכף ומיד כשנולד ויצא לאויר העולם, עוד לפני התחלת ענין העבודה, כשם שמקבל בירושה כל התורה כולה, כמודגש גם בשם "ישראל", ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה, היינו, שמצד עצם מציאותו, עוד לפני ששייך ללימוד התורה כו', יש לו שייכות לעצם מציאות התורה, אות בתורה.

ועפ"ז מובן גם דיוק הלשון "חלק לעולם הבא":

מבואר בדרושי חסידות החילוק שבין "חלק לעולם הבא" ל"בן עולם הבא" – ש"חלק" היינו חלק רביעי, "רובע", וענינו בספירות – ההמשכה מיסוד למלכות, ואילו "בן עוה"ב" (בדוגמת הבן שיורש הכל) – קאי על תפארת (ז"א), שהוא בן לספי' הבינה. ולמעלה מזה – "מזומן לחיי העוה"ב", דקאי על בחי' הבינה עצמה (שזוהי הדרגא דעוה"ב עצמו).

ומכיון שבמשנה זו מדובר אודות ענין השייך ל"כל ישראל" (מצד עצם מציאותם), עוד לפני ענין של עבודה – לכן מדייק "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב", כי, "חלק לעוה"ב" ישנו לכאו"א מישראל, אפילו לקטן שבקטנים, לפני התחלת העבודה.

אמנם, ע"י ענין העבודה – כולל פרטי הענינים שנתבארו במסכת אבות, החל מ"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו' " באופן ד"העמידו תלמידים הרבה", שכאו"א מישראל נעשה תלמידו של משה רבינו כו' – אזי באים גם להעילוי ד"בן עוה"ב", ו"מזומן לחיי העוה"ב".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 212)

 

"אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת"

ענין השכל מתגלה במדות, ומעלת המדבר שלמעלה מהשכל מתגלה באותיות דוקא, שהרי אותיות הדבור באים מעצם הנפש, שזהו"ע שהנפש מלאה אותיות, אלא שבהיותם בנפש אין האותיות במציאות, ואח"כ באים במציאות, אבל שרשם ומקורם הוא מזה שהנפש מלאה אותיות. וכמ"ש בתניא דשינוי התנועות שבשפתים לבטא אות ב' או ו' או מ' או פ', וכמו"כ בשאר המוצאות, הוא למעלה מהשכל המושג ומובן, אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת, שזהו"ע שהנפש מלאה אותיות.

(סה"מ תשי"ג עמ' קסח)

¯

בכללות יש ג' מדריגות בענין הדיבור. מדריגה א', כמו שנמשך מבחי' המלכות, שמצד זה נעשה הענין דעבודת הבירורים, וזהו גם ענין הקרבן שנעשה הקדש ע"י הדיבור דוקא. ומדריגה ב' בדיבור הוא כמו שנמשך משרש המלכות, בחי' בינה, שמצד זה הוא ענין הנדרים, שאוסר הדבר בדיבור פיו. והענין בזה, שגם נדר שייך לקרבן, ששניהם נעשים ע"י הדיבור, ועוד זאת, שצריך להתפיס הנדר בדבר הנדור דוקא, כי, אף שקרבן הו"ע של עלי', ואילו נדרים הו"ע של דחי' ופרישות, מ"מ, גם בנדרים יש ענין של העלאה, שע"י הפרישות מעניני עולם ודחייתם מעלה את הדבר הגשמי למעלה יותר, היינו במדריגה שלמעלה מהעולם, ועי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר גם בהאדם. ומדריגה הג' בדיבור הוא כפי שנמשך מעצם הנפש, כידוע שהדיבטר שרשו מהחכמה, ולמעלה יותר מעצם הנפש, הנה מצד זה החכם מתיר את הנדר.

(סה"מ תשי"ד עמ' ריד)

¯

מחשבה שבמחשבה הו"ע האותיות שבאים ביחד עם הברקת השכל, שאין נרגש שם אותיות כלל, אלא שבהכרח לומר שיש שם אותיות, שזוהי המדריגה הנעלית שבמחשבה, הנה גם אותיות אלו הם נפרדים מהשכל, אף שאין נרגשים כלל. וראי' על זה, שהרי אפשר להחליף את השכל באותיות אחרים, דזהו"ע הלבוש כלבוש תחליפם, ומזה מוכח שהם נפרדים מהשכל. ואף שכאשר יחליפו את השכל באותיות אחרים אזי יתמעט האור, כידוע שבאותיות ההברקה נרגש האור, וכאשר מלבישים את השכל באותיות אחרים אזי אין נרגש האור, ועיקר ההרגש הוא ההשגה, מ"מ, הנה מזה גופא שאפשר להחליף את השכל באותיות אחרים, מוכח שהאותיות הם נפרדים. ויובן זה בתוספת ביאור, דהנה מבואר בכ"מ טעם הדבר שמיד בהרקת השכל ישנם כבר אותיות, שזהו לפי ששרש האותיות הוא למעלה מהשכל, מקדמות השכל או מעצם הנפש, ולכן מיד בגילוי השכל ישנם אותיות, לפי שישנם כבר במקור השכל. אמנם לאידך גיסא, הנה אף שבהכרח שמיד בהברקת השכל יהיו האותיות, הרי אין זה מוכרח מצד השכל עצמו, אלא מפני ששרשם הוא למעלה מהשכל, שזהו הטעם לכך שאותה ההברקה שבאה באדם זה באותיות אלו הרי היא באדם אחר באותיות אחרים, וכמו שאנו רואים שהתוספת רא"ש ור"ן אומרים כולם שכל אחד וכל אחד אומרו באותיות אחרים, והיינו לפי שהאותיות אינם באים מצד ההברקה עצמה, כי אם מהנפש, ובהתאם לכך ישנם חילוקים בהאותיות. ומזה מובן שהאותיות הם בהבדלה ופירוד מהשכל, שהרי אינם באים מצד השכל עצמו. וכל זה הוא במחשבה שבמחשבה.

(סה"מ תשט"ו עמ' פה)

¯

הבירור שנעשה ע"י המשכת המוחין הוא רק בהמדות, שהמדות מתבררים ע"י המוחין, והיינו לפי שהמוחין והמדות הם בסמיכות זה לזה ומקבלים זה מזה. וע"ד צומח וחי שהם בסמיכות זל"ז, שלכן יצאו שניהם בבת אחת. אבל בחי' האותיות דלבושי מחדומ"ע, שהם בחי' דומם, אי אפשר שיתבררו ע"י אור המוחין, לפי שאין להם שייכות להמוחין, ועוד זאת, שמצד שרשם הרי הם נעלים יותר, שנמשכים מקדמות השכל. ובכדי להעלות גם את הלבושים, הנה על זה היתה עבודת הקטורת, שי"א סממני הקטורת היו מדברים שאין בהם טעם ואינם ממין מאכל, שהם בחי' דומם, ועל ידם נעשה הבירור וההעלאה דבחי' האותיות.

(סה"מ תשט"ז עמ' פב)

 

הדבור בפועל הוא מה' מוצאות הפה, אך אי אפשר לומר שכל ענין הדבור הוא רק מה שנמשך מה' מוצאות הפה, שהרי ידוע שכללות העולם נחלק לד' סוגים דומם צומח חי ומדבר, ומעלת האדם הוא שהוא מדבר, ואם נאמר שענין הדבור הוא רק מה שנמשך מה' מוצאות הפה, הרי ענין זה ישנו גם בבע"ח, וכמו צפור המדברת. וביותר יוקשה, שצפור המדברת אינה נמנית אפילו בין הממוצעים שבין חי ומדבר, אלא היא כמו כל חי שאינו שייך למדבר כלל. ולאידך גיסא, הנה האלם שאינו יכול לדבר הרי הוא בסוג המדבר. ומוכרח מזה שלא זהו כל ענין הדבור מה שמתגלה בה' מוצאות הפה, אלא ישנו גם מקור הדבור שהוא כח הדבור שבנפש, שהנפש מלאה אותיות.

(סה"מ תשט"ז עמ' קכ)

 

 

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים