יום א' (כא אב)
סימן ז'
"אין לו חלק באלהי ישראל"
בשמח"ת מתחילים לקרוא פרשת בראשית עד "ויכולו גו' ", שעל זה דרשו חז"ל "כל . . (ה)אומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".
- ענין זה ("שותף להקב"ה במעשה בראשית") מצינו רק בנוגע לנש"י:
בנוגע למלאכים – איתא במדרש ש"בשני נבראו", או "בחמישי נבראו", אבל, "הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום", "שבו היה הקב"ה יחידי בעולמו", "שלא תאמר מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצעיתו, אלא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי, מי אתי כתיב, מי הי' שותף עמי בברייתו של עולם".
משא"כ בנוגע לנש"י – כיון ש"ישראל עלו במחשבה", וכמדובר לעיל שנש"י מושרשים בעצמותו ית',
[כלומר, שמושרשים בבחינת העצמות כפי שנמשך ובא בבחינת מציאות. וכן צריך לפרש בהמאמר "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", משום שהעצם בלתי מתחלק, ובמילא, כשתופס במקצתו ה"ה תופס בכולו – דלכאורה אינו מובן: כיון שהעצם אינו מתחלק, איך שייך המושג של מקצת מן העצם, שנוכל לומר שע"י התפיסא בהמקצת תופס בכולו ? – אלא הכוונה היא להעצם כפי שנמשך ובא בשינויים גם בבחינת מקצת, שכיון שהעצם הוא זה שבא בהמקצת, לכן, יש בו הכל, ובמילא, התופס במקצתו תופס בכולו],
לכן, שייך לומר עליהם שנעשים "שותף להקב"ה במעשה בראשית".
(התוועדויות תשי"ב ח"א עמ' 91 – 90)
¯
"בהשתלשלות המדרגות"
כל המדריגות שבהשתלשלות, גם מדריגות התחתונות ביותר, הרי מצד עצמם אי אפשר שיהיו באופן של ניגוד לאלקות.
(סה"מ תשט"ו עמ' פט)
¯
"דרך עלה ועלול וכו'"
הנה בכללות הבריאה יש סדר השתלשלות והנה, גם בעו"ע הרי רחוק ערך העלול מהעילה, שהרי מה שנמשך מהעילה אל העלול הוא רק הארה חיצונית בלבד, וכידוע הכלל שחיצוניות שבעליון נעשה פנימיות אל התחתון, ובפרטיות הרי זה חלק עשירי בלבד, וכמו בהשפעת השכל, שמה שנמשך מהמשפיע אל המקבל הוא רק חלק עשירי בלבד, שהרי גם בשכל זה גופא שהוא משפיע להמקבל יש השתלשלות כל המדריגות, דבתחילה צ"ל אצל המשפיע נקודת השכל שרוצה להשפיע, ואח"כ צריך לפרט בעצמו את נקודת השכל לפרטים, ואח"כ הנה כדי שיוכל להיות ההשפעה צריך להיות בזה הרגש המדות, אם הרגש דהשפעה בריבוי (חסד), או הרגש דצמצום והגבלת ההשפעה (גבורה), או הרגש שכלול משניהם שהו"ע הת"ת שיהיו ב' הקוים דחו"ג במזיגה והרכבה נכונה, ורק אז שייך הוא להשפיע להמקבל. ועוד זאת, שגם לאחרי שכבר שייך להשפיע, הנה בכדי שהתלמיד יוכל לקבל את השכל, צ"ל אצל המשפיע הענין דכליות יועצות איך להשפיע, שהו"ע נצח והוד, ובכלל זה הוא גם הנצחון שמנצח את עצמו מכל הענינים המונעים אותו להשפיע, וגם צ"ל התקשרות המשפיע בהמקבל, שהו"ע היסוד (כמבואר כל זה באגה"ק), ורק אח"כ באה ההשפעה בדיבור שהו"ע המלכות. וא"כ הרי ההשפעה מן המשפיע למקבל הוא חלק עשירי בלבד. ובאמת הרי זה פחות אפילו מחלק עשירי, כי מה שההשפעה היא חלק עשירי הרי זה במדריגה, שהיא מדריגה העשירית, אבל בכמות אין זה אפילו חלק עשירי, שהרי ההשתלשלות ממדריגה למדריגה היא באופן שבכל פעם הרי זה במיעוט וצמצום ביותר, ונוסף על המיעוט והצמצום בכמות, הנה הריחוק באיכות הוא עוד יותר. ומכל זה מובן שגם בעילה ועלול הריחוק הוא באין ערוך. וכמו"כ יובן ענין זה בכחות הנפש שכל ומדות (שהם ג"כ דוגמא לעו"ע), דהנה ההשפעה מהשכל למדות היא רק חיצוניות בלבד, והיינו לפי שבכללות הנה השכל והמדות הם מחולקים ורחוקים זה מזה, שבשכל נוגע השכלת הדבר בעצמו, ובמדות נוגע איך שהדבר שייך לו, וכמו במוחין דנה"א שהו"ע השגה אלקית, הנה בשכל הוא מבין את (טוב) האלקות כמו שהוא בעצם, ובמדות נרגש איך שהאלקות הוא טוב לו. ובפרטיות הנה בשכל גופא יש ג"כ כמה מדריגות, עצם השכל, ומדות שבשכל, דבעצם השכל, היינו, בהיותו בעומק השגת הענין, אזי לא נרגש כלל רגש של התפעלות, אלא הוא בבחינת דביקות, שדבוק לגמרי בעצם השכל שהוא עסוק בו. וכשנמשך במדות שבשכל אזי נחסר הדביקות שהיתה בעצם השכל, ונעשה הרגש ההתפעלות בשכלו (ומ"מ אין זה דומה כלל לרגש ההתפעלות שבלב, כי, כמו שהוא במוחין הנה גם ההתפעלות היא רק בנוגע להענין עצמו, שמתפעל על אלקות שהוא טוב בעצם), ומזה מובן שהעלול דמדות הוא רחוק באין ערוך מהעילה דשכל. ויובן ביותר ריחוק ערך העלול מהעילה, מדוגמא אחרת בעו"ע, שזהו מה שארז"ל אין לך עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, והרי מובן גודל ריחוק ערך המתיקות שבתפוח לגבי המתיקות שבקול ניגון ערב, ומכ"ש לגבי המתיקות שבשכל, ועאכו"כ לגבי המתיקות שבהמזל, והיינו שהמתיקות שבתפוח היא בריחוק שבאין ערוך לגמרי.
אמנם אף שגם עו"ע הם באין ערוך זל"ז, ובפרט זה דומה עו"ע ליש מאין, מ"מ, יש הפרש בין עו"ע ליש מאין, שהרי בעו"ע נמשך איזה מציאות מהעילה, ומציאות זו נעשית אח"כ מציאות העלול, וכיון שנמשך איזה מציאות מהעילה, הנה אף שהיא חיצוניות והארה בלבד, מ"מ, להיותה מציאות הארה, הרי זה עושה שינוי בהעילה. וכמו במשפיע ומקבל שנמשך מציאות שכל מהמשפיע, ולכן ההשפעה עושה שינוי במשפיע, שאינו דומה כמו שהוא קודם ההשפעה, בעת ההשפעה ואחרי ההשפעה, והיינו לפי שנמשך איזה מציאות ממנו. וכמו"כ הוא גם בהשפעת השכל למדות, שנמשך איזה מציאות מהשכל למדות, ולכן הרי זה עושה שינוי בהשכל, שהרי נת"ל דבכדי שיומשך מהשכל מדות צ"ל השתלשלות כמה מדריגות, והיינו שהשכל מתקרב ויורד להמדה כו', וא"כ הרי זה עושה שינוי בהשכל, דכל מניע מתנענע בעצמו, וכל זה הוא לפי שנמשך מהעילה איזה מציאות ממנו, ומציאות זו נעשית אח"כ מציאות העלול. ומשום זה הנה בהעלול ניכר עילתו, וכמו במשפיע ומקבל, כידוע שבשכל המקבל ניכר חושי הרב, והיינו לפי שבהמקבל נמצא איזה מציאות מהמשפיע. וכמו"כ הוא בההשפעה מהמזל, הרי אף שהיא באי"ע, מ"מ, מה שנמצא בהתפוח הוא ענין של מתיקות דוקא, לפי שבהמזל יש ג"כ ענין של מתיקות, אלא שהוא באי"ע, והיינו לפי שבעו"ע הרי מציאות שנמשכת מהעילה היא עצמה נעשית העלול. ולכן אנו רואים בעו"ע שאין העלול צריך אח"כ לההשפעה מהעילה, וכמו במשפיע ומקבל או בשכל ומדות, הרי גם כשמתעלמת או אפילו מסתלקת ההשפעה מהשכל נשארים המדות בקיומם, והיינו לפי שבהעלול ישנו מציאות העילה, שלכן אינו צריך אח"כ להשפעה מהעילה. אמנם ביש מאין אין זה באופן שנמשך איזה מציאות מהאין ונעשה יש, כי אם שהאין מהוה את היש בדרך התחדשות, וכדאיתא בביאורי הזהר פ' פנחס בענין בורא ונברא, שהבורא רק מהוה את הנברא, ולא שהבורא נעשה בבחינת נברא (כמו בעו"ע), והיינו שהאין אינו מתגלה בהיש, אלא אדרבה, שהאין מתעלם מהיש, ועי"ז נעשה ג"כ העלם בהיש. ולכן היש צריך תמיד לההשפעה מהאין, לפי שאין בו מציאות המהוה אותו, וזהו מ"ש לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שאם היתה ההשפעה מהאין האלקי מסתלקת לרגע ח"ו, היה היש חוזר לאין ואפס כמו שהיה קודם הבריאה.
ובדוגמא כזאת הוא גם למעלה בענין השתלשלות העולמות, דהשתלשלות עולמות בי"ע, מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה, הרי זה בדרך עו"ע. דהנה, אף שבריאה היא רק אפשרות המציאות בלבד, מ"מ, להיות שגם בריאה אינה אפיסת העדר המציאות, הרי היא ג"כ בכלל היש, ולכן התהוות היצירה מבריאה היא בדרך עו"ע. והיינו, דעם היות שבריאה היא בחינת חושך ואין, ויצירה היא בחינת אור ויש, מ"מ, הרי הם בדרך עו"ע. ואף שידוע שהתהוות היצירה מהבריאה היא באופן שמלכות דבריאה נעשית כתר ליצירה, מ"מ, אין זה בדרך יש מאין, כי אם בדרך עו"ע, והיינו, לגבי האורות נפש ורוח דבריאה, דמה שמבואר בכ"מ שהוא בדרך יש מאין, הרי זה לגבי אור הנשמה דבריאה דוקא, שלהיותו בחינת האצילות שבבריאה, הנה לגבי בחינה זו הוא בדרך יש מאין, אבל לגבי האורות נפש ורוח דבריאה, הנה התהוות היצירה הוא בדרך עו"ע. וכמו הנבראים שבבריאה עצמה שנתהוו מבחינת מלכות, דמיחוד זו"ן דבריאה נתהוו הנבראים דבריאה, הרי זה בדרך עו"ע, הנה כמו"כ הוא גם בהתהוות היצירה, שאף שזהו בריחוק הערך יותר, מ"מ הרי זה בדרך עו"ע. וכמו"כ הוא התהוות העשיה מיצירה היא ג"כ בדרך עו"ע. וכל זה הוא בהשתלשלות דעולמות בי"ע עצמם, אמנם התהוות בי"ע מעולם האצילות היא בדרך יש מאין, שהרי באצילות איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, ובבי"ע הרי גם עולם הבריאה שהוא אפשרות המציאות בלבד הוא ג"כ בכלל היש (כנ"ל), וא"כ הרי זה באי"ע לגמרי, דאצילות הוא אלקות ובי"ע הוא יש, והתהוות היש מאלקות הוא יש מאין. והדוגמא לזה (ווי עס שפּיגעלט זיך אָפּ) בנפש, דהנה, מחשבה ודיבור הם עו"ע, דמה שבמחשבה הוא בהעלם בא בגילוי באותיות הדיבור, אמנם אותיות המחשבה כמו שנמשכים מלמעלה מהאותיות הרי זה יש מאין, שהרי למעלה ממחשבה אין מציאות אותיות כלל. וכמו"כ הוא בענין העולמות, דבריאה ויצירה הם דוגמת מחשבה ודיבור, הנה יצירה מבריאה הוא גילוי ההעלם, אבל בריאה מאצילות הוא יש מאין.
והנה כמו שהוא מאצילות לבי"ע כן הוא גם מאוא"ס המאציל לאצילות, שהוא ג"כ בדרך יש מאין, שהרי למעלה מאצילות אין ענין הכלים, ובאצילות יש מציאות הכלים, וא"כ מלמעלה מאצילות לאצילות הוא בבחינת יש מאין. וכמו בספירת החכמה שהיא ראשית האצילות (וכידוע שבעולמות הנה החכמה היא עולם האצילות), הנה התהוות החכמה מהכתר היא בבחינת יש מאין, כמ"ש והחכמה מאין תמצא, כמו מציאה שאינו יודע ולא נרגש אצלו כלל המקום מאין באה לו. ומה שמבואר לפעמים שהתהוות החכמה היא בדרך עו"ע, הרי זה כמו שהחכמה היא לגבי חכמה שבכתר, שהוא חכמה סתימאה, שהדוגמא על זה בנפש הוא כח המשכיל, הנה המשכת החכמה מכח המשכיל היא בדרך עו"ע, שכח המשכיל נרגש בהחכמה, דכאשר נופלת לו איזה השכלה הרי נרגש אצלו כח המשכיל שממנו באה ההשכלה, דאף שאינו מושג מהותו, מ"מ נרגש מציאותו עכ"פ, וגם נרגש שכח המשכיל הוא ג"כ איזה ענין שכלי, שלכן בא ממנו שכל דוקא ולא ענין אחר, והדוגמא מזה יובן למעלה בענין התהוות חכמה דאצילות מחכמה שבכתר שהוא בדרך עו"ע. אמנם כל זה הוא לגבי חכמה שבכתר, אבל לגבי כתר שבכתר, הרי התהוות החכמה מהכתר עצמו הוא בדרך יש מאין. והדוגמא על זה בכחות הנפש הוא כמו שהחכמה נמשכת מהרצון להשכיל, שהוא בדרך יש מאין, שהרי בהחכמה לא נרגש כלל שבאה מהרצון, וגם הרצון אינו מקור ואינו שייך כלל להשכל, שהרי באותו הרצון שרוצה להשכיל יכול לרצות גם ענין אחר, כמו להתחסד ולמלוך, והיינו לפי שהרצון אינו מקור לשכל. וכמו"כ יובן למעלה, שלגבי הכתר עצמו הנה חכמה ומלכות או אצילות ועשיה הם בהשואה ממש, לפי שאינו מקור כלל להשתלשלות, וא"כ מובן שהתהוות החכמה מהכתר הוא בדרך יש מאין.
(סה"מ תשט"ו עמ' קח – קיב)
יום ב (כב אב)
"כנגד תרי"ג מצות התורה שהן הן תרי"ג מיני המשכות הארה זו מאור א"ס ב"ה להאיר לנשמת האדם הכלולה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים וכו'"
מדרגת עבד עברי הוא שמקיים המצוות להמשיך חיות לנפשו, שע"י קיום רמ"ח מ"ע ממשיך חיות לרמ"ח אבריו, וע"י קיום שס"ה ל"ת נמשך חיות לשס"ה גידיו, ובכללות הוא שע"י קיום המצוות נמשך חיות להאדם, כמ"ש וחי בהם.
(סה"מ תשי"ד עמ' קב)
יום ג (כג אב)
"והיתה נשמתו ג"כ כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם"
תפלת ערבית היא כנגד יעקב – "נחלת יעקב אביך". "נחלה בלי מצרים" (שבת קיח.), למעלה מכל מדידה והגבלה, וביחד עם זה, נמשכת לכאו"א מישראל (שנשמתו קשורה ונלקחת מנשמתו של יעקב – אגה"ק ס"ז) באופן של "נחלה". ירושה (גם אצל תינוק בן יומו שיורש הכל), שאין לה הפסק. באופן קבוע ונצחי (כיעקב שקראו בית – פסחים פח.).
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 315)
¯
יהודי מבקש ותובע אריכות ימים ושנים עד מאה ארבעים ושבע שנים – כשני חייו של יעקב, ש"נשמתו (של יעקב)... כלולה מכל הנשמות שבישראל" (כמבואר באגה"ק), וגם כשנמשכת נשמה פרטית יש בה מנשמתו של יעקב (ד"קדושה לא זזה ממקומה"), ובמילא, שייכים עניניו של יעקב (ובנדו"ד – קמ"ז שנות חייו) לכאו"א מישראל.
(התוועדויות תשמ"ח ס"ג עמ' 335)
¯
ידוע שיעקב כולל "כל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם" (תניא אגרת הקודש סימן ז) ועד שנקראים כולם על שמו – "ישראל" ו"יעקב".
(דבר מלכות פרשת ויחי אות א הערה 7)
יום ד (כד אב)
"שכל נפש מישראל צריכה לבוא בגלגול לקיים כל תרי"ג מצות"
הכלל "תורה היא נצחית" – קאי גם על מצוות התורה. להיותם חלק מהתורה, ולא עוד אלא שהם עיקר התורה, כמארז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
ולכן, אע"פ שבזמן הגלות אי אפשר לקיים רוב המצוות עשה שתלויים בזמן שביהמ"ק קיים וישראל על אדמתם, מ"מ, גם אז המצוות הם נצחיים כמו שהתורה היא נצחית, שהרי הכלל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" הוא גם בזמן שאי אפשר לקיים רוב המצוות הנ"ל – כי נוסף על קיום המצוות בפועל ממש בעוה"ז הגשמי, שזהו העיקר ובלשון הידוע "עשיה לעילא" ישנו גם ענינם הרוחני של מצוות אלו בעבודת האדם, וכאשר אי אפשר לקיים את המצוות כפשוטם, צריך להיות עכ"פ ענינם הרוחני בעבודת האדם.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 74)
"מ"מ לא נצרכה אלא להעדפה וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצוות, וזהו שאמר במאי הוי זהיר טפי טפי דייקא"
כל אחד חש בכך מפעם לפעם גם בקרבו; יש דברים בקיום התומ"צ, שעל פי השכל קל היה יותר לקיימם מאשר ענינים אחרים, אף על פי כן יש בו הרגשה שדוקא ענינים קלים אלו קשה לו לקיימם. הטעם לזה הוא, כאמור, שהיצר הרע מתאמץ ומערים קשיים בפני אותם דברים שחשובים עתה לאדם ביותר,
יש אפילו שענינים שקיומם קשה לו אינם אלא מדרבנן או שהם מנהג בלבד, ואילו הדברים שקל לו לקיימם הן מן התורה, אלא שבנוגע לנשמתו, דוקא המצוות דרבנן או המנהגים נוגעים לו יותר (באותה שעה), כפירוש החסידות על מאמר "אבוך במאי זהיר טפי", שכל נשמה יש לה מצוות מסויימות הקשורות במיוחד עם שליחותה למטה בגוף, ומצוות אלו עליה לשמור בהידור רב, יותר מכל שאר המצוות שבהם הוא שווה לכל ישראל ולכן מערים יצה"ר קשיים שונים על מצוות אלו ביודעו שהם נוגעים ביותר.
זהו גם אחד מהביאורים של מאמר רז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" – כי ככל שהאדם גדול יותר, מצוותיו נוגעות לו ביותר, ולכן היצה"ר מתאמץ כנגד זה ביותר. (טעם נוסף בזה, הוא: כדי שתהיה בחירה חפשית, הכרח הוא שכוחות היפך הקדושה יהיו באותה מידה ומשקל של כוחות הקדושה, ולכן "כל הגדול מחבירו", יש לו יותר כוחות של קדושה, אזי גם "יצרו גדול הימנו", שגם ליצרו הרע יש יותר כוחות).
(לקו"ש ח"ג (בלשה"ק )עמ' 2)
¯
כל אדם יש לו מצוות אותן הוא מקיים בתדירות ובעקביות: אצל אחד זוהי מצות הצדקה, שמורגל בה יותר; אצל השני זוהי מצות קריאת שמע, שבה הוא זהיר תמיד, ואצל שלישי מצוה אחרת. אבל יש מצוות שאין האדם מקיימם תמיד בשוה, אלא משתנות אצלו מזמן לזמן, ולא כל העתים שוות. לגבי מצוות אלו עליו לעמול ביגיעה רבה לקיימם כראוי.
אדם הרי עלול לחשוב: לשם מה עלי להתייגע בענינים שאינם בני קיום אצלי? הרי מוטב להשקיע יגיעתי ומאמצי בענינים שיש להם קיום אצלי, וכך אוכל להשיג יותר. יתרה מזו: מכך שמצוות מסויימות מתקיימות יותר אצלו ואינן משתנות אצלו, הרי (לכאורה, ואולי באמת) הוכחה שמצוות אלו קשורות עמוק יותר לנקודת נפשו, נקודת היהדות שהיא למעלה משינויים – השכל מחייב איפוא, לנצל את הכוחות לענינים הקשורים עם נקודת נשמתו.
אבל ההוראה עבורנו היא, "בא בימים". דוקא בעבודה בדברים הנתונים לשינויים, מתמלאת הכוונה של דירה בתחתונים. כמו שכתוב בכתבי האריז"ל ומבואר בחסידות, שלכל נשמה יש מצוה מיוחדת, ותפקידה לפעול בענינים מיוחדים, שעל ידן היא ממלאה את תכלית ירידתה בעולם הזה. ומזה עצמו שענינים מסויימים באים לאדם זה בקשיים הרי זו הוכחה שדוקא בהם מתבטאת משימתו העיקרית; ומאחר והם עיקר תפקידו, עומד יצר הרע נגדם ביתר תוקף שלא להניח לקיימם.
ואת זאת דורשים מכל אחד מישראל: לבל יתייאש מכך שענינים מסויימים של תורה ומצוה אינם בני קיימא אצלו בצורה מספקת ומרגיש בהם רפיון מזמן לזמן; ואפילו אם נופלים בקרבו ח"ו ספיקות בעניני אמונה, אינו צריך לבוא לידי יאוש מכך, אלא אדרבה, עליו לעמול ולחזק כל הענינים הנתונים אצלו לשינוי – וכשיעשה כן, ודאי יסייעוהו מלמעלה.
(לקו"ש ח"ג (בלה"ק) עמ' 31 – 30)
הגם אשר כל איש הישראלי מחויב הוא בכל המצוות, אעפ"כ יש לכל אדם בישראל ענינים מיוחדים השייכים אליו בפרט,
וכמבואר באגה"ק בתניא מה שמוצאים אנו כמה תנאים ואמוראים שהיו זהירים טפי במצוות פרטיות. מובן אשר זהירים היו בכל המצוות, אלא שבענינים מיוחדים היו, כדיוק לשון רז"ל, זהירים טפי, משום שענינים אלו היו שייכים אליהם בפרט, ובם ועל ידם היתה גם המשכת שאר העבודה והמצוות שלהם ועלייתן.
כמו כן יש לכל אדם בישראל ענינים מיוחדים בעבודה השייכים אליו עוד יותר משאר עניני תורה ומצוות.
וחילוק זה אינו ענין של טעם ודעת, שיוכל להשיג בשכלו שייכותו המיוחדת לענינים אלו בפרט. וזהו ענין הגורל.
ולכן אם רואה אדם בישראל שבקיום איזה מצוה נתקל בהעלמות והסתרים יותר מכפי הרגיל, סימן הוא כי מצוה זו שייכת אליו, ביותר, שאלמלא היתה נוגעת אליו ביותר, לא היה מוצא העלמות והסתרים כל כך בקיומה.
ואם גם אינו רואה כלל בשכלו השייכות שיש לו לענין ההוא, ואדרבה, רואה הוא כי קיום מצוה זו בא לו ביגיעה יוצאת מדרך הרגיל, או שבמקצוע זה בתורה אין לו תענוג, אַ געשמאַק, והצלחה, אעפ"כ ענין זה דוקא שייך אליו ביחוד, וע"י ענין זה יתעלו גם כללות שאר עניניו בתורה ומצוות, ומשום כך עומד היצה"ר לשטן לו בחוזק גדול.
ובמילא לא יניח ידו מהענין להתעסק בדברים אחרים הבאים לו בקלות יותר, ואדרבה יתאמץ יותר בענין ההוא, כי ענין ההוא שייך אליו בפרט ונוגע אליו ביותר. וגם זה גופא שאינו משיג בשכלו שייכות ונגיעה זו אליו, הוא מההעלמות וההסתרים שבדבר.
(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 81 – 80)
¯
ידוע מ"ש באגה"ק ונתבאר בספר השיחות דכ"ק מו"ח אדמו"ר, שנוסף על החיוב דכל בנ"י בכללות התומ"צ, יש לכל אחד מצוה פרטית שבה צריך להיות "זהיר טפי", כיון שמצוה זו היא ה"שער" שדרכו עולים כל עניני העבודה מלמטה למעלה, ודרכו נמשכים כל ההמשכות מלמעלה למטה.
ונוסף על האמור ששייך לכאו"א מישראל, הן לתלמידים יושבי אוהל והן לבעלי עסקים – יש בזה עוד ענין השייך במיוחד לתלמידי הישיבה:
תלמידים שזיכו והביאו אותם ללמוד בישיבה, ובפרט ישיבה כזו שבה לומדים נגלה וחסידות ביחד, והנהלת הישיבה מספקת להם את כל צרכיהם הגשמיים והרוחניים – צריכים לידע שה"שער" דרכו עוברים כל עניניהם, הן עניני העליות מלמטה למעלה, והן עניני ההמשכות מלמעלה למטה בגשמיות ורוחניות, הוא – הנהלת הישיבה, אשר, המינוי שלהם הוא – ככל הענינים – בהשגחה פרטית, וכמארז"ל ש"אפילו ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה ", ועאכו"כ בנוגע להנהלה של ישיבה, ובפרט הנהלה שנתמנתה והיא באחריותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא ישראל בכלל ונשיא החסידים בפרט, הרי בודאי שדרכה עולים ונמשכים כל הענינים השייכים לתלמידי הישיבה.
כלפי מה הדברים אמורים ?
נמסר לי ע"י הנהלת הישיבה ע"ד חלישות בענין המשמעת, וברגש האחריות כלפי דרכי וסדרי הישיבה.
ובכן, מה שעבר עבר, ואין צועקין על העבר, אבל מכאן ולהבא צריכים לתקן את הדבר – לקבל את מרות ההנהלה באופן מוחלט, ולשמור את דרכי וסדרי הישיבה בלימוד הנגלה והחסידות בכל מאת האחוזים.
ואם ישנם טענות כלפי ההנהלה על חסרונות כו' – הרי נוסף לכך שיתכן שאינם אלא חסרונות מדומים, הנה גם אם ישנם טענות צודקות, יש להציע את הדברים בפני ההנהלה, אבל בנוגע לפועל יש לציית להנהלת הישיבה – שהרי פשוט שההנהגה במוסד של הרבי צריכה להיות בהתאם לרצונו של הרבי שמינה את הנהלת הישיבה.
ולא לנסות לילך בכח עצמו, בדרך היחיד – כי, נוסף לכך שספק גדול אם יצליחו בכך, ומסתמא, כיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר מינה את הנהלת הישיבה, אי אפשר לילך בדרך אחרת, הרי, גם אם מצליחים בסופו של דבר ע"י הליכה בכח עצמו בדרך היחיד – לשם מה לבזבז כחות בשביל פתיחת פתח בכותל עבה ("אויסהאַקן אַ טיר דורך אַ גראָבע וואַנט") בה בשעה שישנו פתח מן המוכן שבו יכולים לילך בדרך המלך, דרך הסלולה לרבים.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 4 – 3)
¯
ויש לומר שכיון שרבותינו נשיאינו הם המשך ושלשלת אחת, ועד שהם בבחינת "מאור" (שבזה לא שייך שלשלת – ראה שיחת שבת פרשת ויצא, ט כסלו תשי"א), היינו שהם מציאות אחת (ובפרט שכל נשיא נקרא "ממלא מקומו" של הנשיא שלפניו, היינו שהוא ממלא כל המקום והמעלה שלו, נוסף על ההוספה משלו מצד "מעלין בקודש", וגם ההוספה של עבודת כל נשיא המיוחדת לו ולדורו) – הרי השלימות באחד מהנשיאים נמשכת בכולם, אלא שבגלוי הרי זה בנשיא ההוא וממנו נמשך לכולם. על דרך הידוע בנוגע לענין ד"מצוה דהוי זהיר ביה טפי [= שהיה זהיר בה יותר]", שמצוה זו היא ה"שער" שעל ידו עולים שאר המצוות.
(דבר מלכות פרשת ויצא הערה 146)
"ודוגמתו למטה הוא בחינת הגורל ממש"
ענין הגורל הוא למעלה מהשכל, שהרי גורל הוא (בכלל) בשני דברים שוים [וכמו שני השעירים דיוהכ"פ שהיו שוים במראה ובקומה ובדמים] דכאשר אחד מהם הוא טוב יותר, אין מקום לגורל, ודוקא כששני הדברים הם שוים, כיון שמצד השכל א"א להכריע באיזה מהם לבחור, סומכים אז על הגורל שלמעלה מהשכל. ועד"ז הוא למעלה, דגורל הוא למעלה מהשתלשלות (דחכמה הוא ראשית ההשתלשלות, וגורל שהוא למעלה מהחכמה הוא למעלה מהשתלשלות).
(סה"מ תשי"ג עמ' ק, קיא)
¯
השפעה שבאה ע"י "גורל" כוללת גם ענינים אלו שע"פ שכל לא מובן כלל איך ניתן להשיג אותם, ואעפ"כ ע"פ הגורל, שלמעלה מן השכל, זוכים לזה. דהנה יש דברים שמשיגים ע"י יגיעה, "יגעת ומצאת", וישנם ענינים שהם ירושה ("מה יפה ירושתנו") וחלק ("מה טוב חלקנו") ע"פ הגורל ("מה נעים גורלנו") – ללא כל השתדלות ויגיעה. בדוגמת כללות ענין בני אברהם יצחק ויעקב בנות שרה רבקה רחל ולאה, שאין זה תלוי בבחירה ע"פ שכל כו', אלא כך נקבע במקור עליון, בחינת הגורל.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 526)
יום ה (כה אב)
סימן ח'
"ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך"
אאזמו"ר (המהר"ש) ביאר פעם במאמר, הא דר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי (היה נותן פרוטה לעני ואח"כ מתפלל) כי הרי התפלה צריכה להיות בחיות, וע"י שנותנים צדקה לעני קודם התפילה ומחיים אותו, ניתוסף חיות הרבה בתפלה. ונענע בידו ממטה למעלה, לרמז שהריבוי בהפלגה – וכמה פעמים קודם התפלה היה אאמו"ר (הרש"ב) מחזר אחרי עני ליתן לו לאכול.
(היום יום ב כסלו)
¯
והנה העצה להעביר את טמטום המוח בעבודה, הוא ע"י ג' הענינים שצריכים להיות קודם התפלה כידוע. נתינת צדקה, כמאמר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, דצדקה הוא כללות המצוות, ומעשה המצוות הוא העצה להעביר טמטום המוח וכו', והטעם הוא לפי שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, ולכן דוקא ע"י המעשה שהוא נעלה ביותר אפשר להעביר את טמטום המוח.
(סה"מ תשט"ז עמ' קפג???)
נתינת צדקה בכל יום קודם התפלה, שעי"ז נעשית בהירות וצלילות ("קלארקייט") בכל הענינים, כפי שמבאר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בא' ממאמריו הפירוש ד"יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", מצלי מלשון צלול, "קלאָר".
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 136)
¯
גמילות חסדים – "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", אע"פ שישנה המדידה וההגבלה ד"שלך קודם", מ"מ, אין להתחשב בכך, ולכן אע"פ שהוא בעצמו לא אכל מאומה, אפילו לא לחם צר ומים לחץ, שהרי אסור לאכול קודם התפלה, עליו ליתן פרוטה לעני (שבהם יוכל לקנות דבר מאכל) ואח"כ יתפלל, ורק אז יאכל בעצמו.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 16)
יום ו (כו אב)
"וכמ"ש במ"א באריכות דעוה"ב אינו אלא זיו והארה וכו'"
התאוות הם סיבה לטמטום המוח, במכ"ש מענין נהר דינור, שהרי בג"ע הוא גילוי הארה בלבד, שהו"ע שנהנין מזיו השכינה, ומ"מ הנה חיזו דהאי עלמא מבלבל לגילוי ההארה שבג"ע, וא"כ יובן במכ"ש בנוגע לגילוי התומ"צ שבעוה"ז שהוא בחינת העצמות, הרי בודאי שהשיקוע בתאוות מבלבל להגילוי, שכאשר הוא משוקע בתאוות אזי אינו כלי לגילוי האור.
(סה"מ תשט"ז עמ' קסא)
