שיחת בירור ושיחה שיפוטית
וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (בראשית כ ט-י)
הקושי למקרא פסוקים אלו בולט ופשוט: למה צריכה התורה להפסיק באמצע דברי אבימלך ולחזור ולומר: " ויאמר אבימלך" הרי כבר נכתב בפסוק שלפני כן: "ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו" ?
אכן דברי אבימלך מחולקים לשני חלקים מפני שגם אבימלך חילק את דבריו לשני חלקים:
בחלק הראשון אבימלך כועס על אברהם ותוקף אותו ואמר: מה עשית לנו ! מה חטאתי לך כי הבאת עלי ... חטאה גדולה ! אבימלך קובע: " מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי!
תוך כדי דבריו אלה מבין אבימלך ששיחה זו אינה נכונה והוא משנה את שיחתו עם אברהם. אבימלך מתחיל בשיחה חדשה שיחה של שאלות במקום התקפות , שיחת בירור במקום שיחה שיפוטית.
אבימלך מבין ששיחה שיפוטית אינה יעילה, אינה צודקת ואינה מוסרית ולכן הוא משנה את גישתו.
מה מאפיין שיחה שיפוטית ?
א. האדם איתו משוחחים נפגע מהשיחה.
ב. השאלות אינן מנוסחות כשאלה שרוצים לקבל עליה תשובה אלא כשאלות רטוריות.
ג. בניסוח השאלה השואל קובע את יחסו לנשאל.
ד. משפטים שיפוטיים מסתיימים בסימן קריאה ולא בסימן שאלה.
מאפיינים אלו היו בשיחה הראשונה של אבימלך. אבימלך לא שאל כדי להבין, אבימלך תקף את אברהם מה עשית! אבימלך תוקף אותו על שעשה מעשים אשר לא יעשו.
אבימלך ראה שאברהם נפגע משאלות אלו ולכן שינה את סגנון השיחה ופתח בשאלה פשוטה: מה גרם לך לעשות את מה שעשית? זו שאלה פתוחה שמראה שהשואל באמת רוצה לקבל תשובה. שאלה זו אינה יוצאת ממקום של התקפה ושיפוט אלא ממקום מכבד.
ואכן אבימלך מקבל תשובה מפורטת מאברהם שמסביר את המניעים שהביאו אותו לומר ששרה היא אחותו.
אבימלך מבין את טעותו ומתקן אותה הוא מבין ששיחה זו אינה יעילה. אדם פגוע שמרגיש מותקף תוקף בחזרה כדי להתגונן, וחוזר חלילה, והשיחה הופכת לאוסף של האשמות הדדיות ללא כל תועלת.
אבימלך מבין ששיחה שיפוטית אינה צודקת כי הוא לא מונה להיות שופט על אברהם. לערוך לאדם "משפט שדה" מבלי לברר לעומק את הנושא, זה אינו צודק.
אבימלך מבין כי המחשבה שהצדק כולו מונח בכיסו של והאשמה בכיסו של אברהם היא גאוותנית ולא מוסרית.
התוצאה של שיחה זו היא: שאבימלך ואברהם נפרדים בידידות ומחליפים מתנות וברכות ביניהם.
כאשר אנחנו משוחחים עם אדם כלשהוא והשיחה אינה מוצלחת, עלינו לבדוק אם שאלנו שאלות מתקיפות או שאלות פתוחות. האם הנחת היסוד של שאלותינו היו : "אתה אשם" "איך העזת לעשות כך וכך" או: שאלות אמתיות " אני באמת רוצה שתסביר לי".
הלוואי שנלמד מאבימלך הלכות דו שיח בין אדם לחברו בין בעל לאשתו ובין הורים לילדיהם. נתרחק תמיד משאלות שיפוטיות, שאלות רטוריות, עליהם אין אנו מצפים לתשובה שאלות שהן התקפות פוגעות שמביאות את הנתקף לתקוף בחזרה וחוזר חלילה. נשאף לשאול שאלות פתוחות שבהן אנו באמת רוצים לקבל תשובה, וכך נצליח לקדם דיון אמתי בין בני אדם. הרב משה ביגל – רבה של מיתר
ההפטרה: "למה תאמר יעקב" (ישעיהו מ, כז).
הש"ץ מברך למתענים שני חמישי ושני. מי שדעתו להתענות בעת שעונה אמן אחר מי שברך אין צריך עוד לקבל תעניות אלה מחד, ומאידך אינו מחוייב בתעניות, אלא אם כן הוציא משפתיו שמקבל התעניות. אבל כשגמר אפילו רק בליבו בעת תפילת המנחה להתענות למחר חייב בתענית של מחר.
יום שני: תענית שני קמא
יום חמישי: תענית חמישי.
שבת פרשת וירא
ההפטרה: "ואשה אחת" (מלכים ב' ד, א).
יום שני: תענית שני תנינא.
גבורת גשמים בסגול
יש שתי ברכות בתפילת עמידה המתייחסים לגשמים. הברכה הראשונה היא הברכה השנייה של תפילת העמידה - ברכת הגבורות. עניינה הוא לשבח את ה' על הורדת הגשמים על פני הארץ. הקשר בין הגשם לתחיית המתים והיכולת של ה', בורא שמים וארץ להחיות מתים ולהפריח שממות, על ידי הגשם שנותן חיים לכל צומח ולכל חי על פני האדמה. שלוש הברכות הראשונות, אבות, גבורות וקדושה, שייכות רק לדברי שבח לה'. בהזכרה של: "מכלכל חיים בחסד..." יש בו המשך ורצף לגבורת גשמים ולפי הסבר זה: יש לומר: "משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים בחסד..." לכן, כשהפסוק לא מסתיים ב'גשם', אלא יש לו המשך 'מכלכל' וכו' יש לבטא את המילה גשם בסגול (ולא בקמץ) ואחרי הגשם פסיק ולא נקודה.
המנהג וטעמו - הרב אליהו נכס.
מובא ב:"אוצר החכמה" – הספריה היהודית הממוחשבת
מתחילין לומר בברכה שניה משיב הרוח ומוריד הגשם בתפלת מוסף של יו"ט אחרון של חג וכו' והנה יש אומרים מוריד הגשם בקמץ תחת הגימל וכן נדפס בהרבה סידורים וטעמם כי בתיבת הגשם בא נגינת אתנחתא וע"פ כללי הדקדוק באתנחתא או סוף פסוק יש לומר התיבה בקמץ כהובא ברש"י בפרשת בהעלותך. אבל באמת אינו נכון. דבכל הסידורים הקודמים נדפס תיבת הגשם בסגול ורק משכיל אחד ממשכילי ברלין התחיל לשנות והדפיס בסידורו 'ויעתר יצחק' מוריד הגשם בקמץ. מטעם הנ"ל אחרי העתיקו, המשיכו לשבש את רוב הסידורים שבמדינת אשכנז אפילו בסידור בית יעקב הנקרא "עמדין סידור" נדפס הגשם בקמץ. אמנם ידוע שבסידור זה יש הרבה שיבושים. וכתב שם שזה מהיעב"ץ וזה לך האות שיש שיבושים בסידור זה, דהרי נדפס סידור זה גם בנוסח ספרד והרי היעב"ץ התפלל נוסח אשכנז ורק סידור עמודי שמים חיבר היעב"ץ ושם באמת נדפס הגשם בסגול.
ועל הטענה דעל פי דקדוק צריך לומר בקמץ יש כמה תירוצים ע"ז: ראשית דכתב החיד"א בשפת יוסף אומץ סי' י' דאין הולכים במטבע התפלה אחר לשון הדקדוק, וגם אם כן שיש להשגיח על משפט הדקדוק אמנם כלל זה דבאתנחתא יש לומר התיבה בקמץ אין זה כלל מוחלט ומביא שם ראיות שגם עפ"י הדקדוק אין צריך לומר בקמץ אלא בסגול כדכתב בסדור צלותא דאברהם ובספר דברי תורה ח"ד אות ע', כי אין כאן אתנחתא כלל שתיבת מוריד הגשם מחובר הוא לאחריו שעל ידי שהוא מוריד הגשם הוא מכלכל חיים בחסד כמו שכתב הטור בסימן זה דסומכין למכלכל חיים לפי שהגשמים פרנסה וכלכלה.
בשו"ת שמן רוקח מהד' ג' סימן ל"ב כתב קצת בדרך אחר דבמתכוין קבעו לומר הגשם בסגול כדי שלא יהיה שם מפסיק דאמרינן בברכות דמתוך ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים ולכך לא רצו לקבעה בלשנן המורה על הפירוד כי אם בסמיכות. (גשם למכלכל חיים ולכן בסגול).
בשו"ת חמדת שאול סי' י"ט כתב טעם אחר על שאומרים מוריד הגשם בסגול למתק גבורת הגשם בניקוד חסר ויש שכתבו הטעם משום דקמץ הוא מלשון מקמץ והקב"ה שמדתו להטיב אין דרכו לקמץ ע"כ צריכין לומר בסגול ועיין בספר מכלכל חיים שדן בארוכה מאד להוכיח לומר הגשם בסגול והביא שם הסכמות מגדולי ישראל וז"ל מרן ר' אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל: 'הנה הראני כבוד הרבני מלא דעת ...ר' חיים קריס שליט"א מירושלם עיה"ק ספרו אשר הולך ומדפיס לזכות הרבים בענין שמזכירים גבורת גשמים משיב הרוח ומוריד הגשם אשר בספרן של גדולי האחרונים כתבו הגשם צריך להיות סגול תחת הגימל וכן נהגו כל ישראל מאז ומתמיד לומר כן רק אח"כ יצא מדקדק אחד לחלוק ולחדש ולהגיד בקמץ תחת הגימל והלא כלל בידינו שכל המשנה ידו על התחתונה והרבה ספרי האחרונים הראו טעות ומנהג ישראל תורה היא וחדש אסור מן התורה ובפרט בתפלה שהיתה שגורה בפיהם לומר בסגול אין לסמוך על מי שבא לשנות ובטח קבעו שבסגול הוא ע"פ דקדוק וכו'.
ועיין שם בהסכמת הגאון ר' יעקב קמנצקי שכתב זכורני שהסבא דסלבודקא שהיה דייקן נפלא היה אומר הגשם בסגול אח"כ כשעיינתי היטב באתי לידי מסקנה שאין בזה שום ספק שהרי הגשמים הם פרנסה בודאי שהגשמים שייכים למכלכל חיים בחסד ולא לתחיית המתים שלפניו וכו', עיי"ש.
ובהסכמת הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל כתב: ואני בא להודיע דאף שעד כה הייתי רגיל לומר הגשם בקמץ תחת הגימל ברם לאחר שקראתי את כל האמור בקונטרס החשוב ברכות החיים התחלתי לומר בסגול כי הדקדוק היותר גדול חשוב הוא לשמוע דברי חכמים אשר דעתם דעת תורה ובפרט שמביא בקונטרס דרבים כתבו שאין זה כלל נגד כללי הדקדוק ובספר ארחות רבינו הקה"י ח"א אות רי"ג כתב... אומר מוריד הגשם שניהם בסגול.
מעשה ולקח בצידודייני סדום
ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד (יג, יג)
מובא בילקוט שמעוני כי 4 דיינים היו בסדום: שקרי, שקרורי, זיפאי ומצלי דין. כשמותם כן היו.
נהר היה בסדום וגשר מעליו. העובר בגשר היה עליו לשלם 4 זוזים מכס. מי שעובר בנהר 8 זוזים.
פעם הגיע כובס לסדום, וכאשר שמע שמעבר בגשר כרוך בתשלום, עבר בנהר כדי לחסוך. אמרו לו: אם הגעת לכאן ועברת בגשר שלם 4 זוזים. אמר להם: כלל לא השתמשתי בגשר אלא עברתי במים. אם כן – ענו לו – עליך לשלם 8 זוזים. לא רצה. הכוהו אנשי סדום ופצעוהו.
הלך הכובס ותבע אותם בבית דין.
אמר לו הדיין: 8 זוזים דמי מעבר ודאי שעליך לשלם. כן עליך לשלם שכר על שהקיזו דמך, שכן הקזת דם מועילה לבריאות.
פעם הזדמן לסדום אליעזר עבד אברהם. הכוהו אנשי סדום ופצעוהו. הלך אליעזר לבית הדין לתבוע תשלום על פציעתו.
אמר לו הדיין: עליך לשלם למי שפצע אותך תשלום בעבור הקזת דם.
נטל אליעזר אבן גדולה זרק על הדיין ופצעו.
מה עשית?? צעק הדיין.
אמר לו אליעזר: את השכר שעליך לשלם לי על שהקזתי דמך, תנהו, בבקשה ממך, למי שפצע אותי, וזוזים שלי מונחים במקומם. (וקראת לשבת עונג)
תפילה רהוטה
סדר השכמת הבקר
מיד בקומו בבוקר אומר: מוֹדֶה אֲנִי. לאחר שלבש בגדיו ונטל ידיו (3 פעמים לפחות לסרוגין בכל יד) אומר: עַל נְטִילַת יָדָיִם: אֲשֶׁר יָצַר: אֱלֹהַי. נְשָׁמָה:
לאחר מכן אומר: ברכות התורה: לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה: וְהַעֲרֶב נָא: אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ: וַיְדַבֵּר כֹּה תְבָרְכוּ יְבָרֶכְךָ: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי:
לאחר מכן: מצות ציצית ועטיפת טלית ותפילין.
אח"כ או כשנכנס לבית הכנסת יאמר ברכות השחר: מַה טֹּבוּ: אֲדוֹן עוֹלָם: יִגְדַּל:אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי... וִיהִי רָצוֹן ...
אחר כך, פרשת העקדה: ויהי אחר הדברים: רבונו של עולם: לעולם יהא אדם: לפיכך: שמע ישראל: אתה עד שלא נברא העולם: אתה הוא ה':
אחריהם אומר פרשת הקרבנות: וידבר: צו את בני ישראל: פטום הקטורת: ה' צבאות: סדר המערכה: אנא בכח: לפני איזהו מקומן של זבחים יש תוספת שאומרים בשבת ויש לראש חודש. ומסיים בברייתא דרבי ישמעאל. על לימוד זה אומרים קדיש דרבנן (על ישראל). לאחר מכן אומר פסוקי דזמרה.
העיקר הכוונה...?
שמעתי אומרים לי: "מה חשוב כיצד הגיתי הלוא העיקר - הכוונה - לא?!
אכן, גם הכוונה חשובה. אבל אם תהגה לא נכון למשל "שהחזרת בי נשמתי (איך?) בחמלה רבה. אמונתך! מה כאן הכוונה שלך? שהקב"ה החזיר לך את הנשמה בחמלה רבה, שהיה לו כל-כך קשה להחזירה לך? אלא שגם כוונת האדם להודות להקב"ה, "רבה אמונתך", לומר סיבת החזרת הנשמה באדם נעוצה באמונתו הרבָּה של הבורא ית"ש במעשה ידיו, כלומר בנברא.אגב, הביטוי "רבה אמונתך", מקורו בפסוק כג שבפרק ג' במגילת איכה: "חדשים לבקרים - רבה אמונתך".
דיוק הגיית המילים יוצרת בנו מודעות למה שאנו אומרים ומה שאנו מוציאים מפינו, ואז יש לך תפילה מתוך ערנות ומתוך כוונה.
לימדונו חז"ל כי אין די בכוונה, ויש גם להגות נכון את המילים ואת האותיות.
הגמרא במסכת מגילה כד: "חיפני ובישני לא יעברו לפני התיבה". בעקבות כך נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן נג, סעיף יב): "לא יעבור לפני התיבה מי שקורא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין".
במסכת מגילה (שם) מסופר כי רבי חייא התקשה להגות את האות "ח" והגה אותה כמו "ה". רבי שמעון ברבי, העיר לרבי חייא ואמר לו..." כשאתה מגיע אצל "וחיכיתי לה'.." (ישעיה ח') נמצאת מחרף ומגדף (היכיתי לה'...).
אמת, ידוע שכשגזר רבי תענית הוא הוריד את רבי חייא בכל זאת לפני התיבה. הכיצד? הרי הוא מחליף אותיות? התוספות שם מתרצים שרבי חייא עשה מאמץ והגה נכון את האותיות.
יש דיון באחרונים, כשכל הציבור משבש, מה יהיה על החזן? יש מתירין ויש אוסרין. גם המתירים אינם מתירים אלא באופן ארעי ולא בחזן קבוע. (שולחן ערוך או"ח נג, באר היטב ס"ק יז ומשנה ברורה ס"ק לז-לח ובבאור ההלכה). ראו גם בשולחן ערוך או"ח סימן ס"א, כ-כג שפוסק, עפ"י הרמב"ם בהלכות קריאת שמע וע"פ הטור: "שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח" והבהיר המשנה ברורה בס"ק לה: "ולא הזהירו על קריאת שמע אלא משום שמסורה לכל ויש בה ייחוד שמים". והוא הדין לשאר התפילה ולקריאה בתורה (שם סא, כב).
נחזור ל: "העיקר הכוונה...": נאמר בברכות מז, עא: "אמר ליה (רב חסדא) שאני אומר, כל העונה אמן (באריכות) יותר מדאי אינו אלא טועה". תוספות (שם ד"ה כל): כי משמעות התיבה משתנה כשמאריך באמן. וממשיכה הגמרא: "תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה (שלא יבטא את אות אלף בשוא במקום בקמץ, רש"י) ולא אמן קטופה (שאינו מסיימה ברור)...". אכן, לא די לומר התכוונתי ל... התכוונתי לומר אמן. אמור אמן כמו שצריך ואז גם הכוונה תהיה מושלמת ונכונה.
הבה ניתן ל"שומע תפילה", לשמוע תפילתנו לפי פשוטה, בהגהה נכונה ובפיסוק מתאים, אז תישמע ובודאי תתקבל תפילתנו ברצון.
מקום בפרשה / יהושע לביא מדריך טיולים
והעי מקדם
"וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' " (בראשית יב ח).
המקום הראשון אליו מגיע אברהם בארץ כנען הוא 'אלון מורה', משם הוא מתקדם דרומה לאורך גב ההר, כשבדרך הוא קובע את אוהלו על הר שנמצא ממזרח לבית אל, וממערב לעי. למקום הזה הוא שב אחרי שירד למצרים בגלל הרעב, ובו הוא נפרד מלוט. בפעם הראשונה הוא בנה בו מזבח, בפעם השניה הוא זוכה להתגלות ולהבטחת הארץ.
גם יהושע בן נון מגיע אל העי כתחנה שניה לאחר כניסתו לארץ. היכן נמצאת אותה 'עי'?
רוב החוקרים נטו לחפש אותה באחד האתרים שמסביב לכפר 'דיר דִיבֻּוָן' שממזרח לאֶל בִּירֶה (זאת בהנחה שבית אל נמצאת בכפר בִּיתִּין), הרב יואל בן נון הציע לזהותה ב'חירבת מַרְגַ'מֶה' שעל דרך אלון ונחל ייטב, ליד המעיין השופע של 'עין סמיה'.
הצעה מענינת, אך יחידאית בין החוקרים, היא של ד"ר דויד ליוינגסטון שחפר באתר בשם 'חורבת ניסיה' שבשולי הישוב פסגות, שם הוא מצא שפע של מתקנים חקלאיים ואחרים שמעידים על התיישבות רציפה החל מהתקופה הכנענית (1800 לפנה"ס) ועד התקופה המוסלמית (1000 לספירה).
במקום: במה כנענית, מקוה טהרה ציבורי (עם קיר הפרדה בין היורדים לעולים), מקוואות פרטיים, כבשני צריפה לחרס, גתות, מערת בית בד, בורות גבעון (סוג של יקבים) ועוד. כן נמצאו שם מטבעות מהשנה השניה והשלישית למרד הגדול.
האתר מוסדר לטיול ומשולט. בראש הגבעה סככת תצפית המשקיפה אל 'תל א-נצבה' שנמצאת בין ירושלים לרמאללה ומזוהה כ'מצפה' בה שפט שמואל את ישראל, בה ישב גדליה בן אחיקם, ובה כינס יהודה המכבי את לוחמיו ערב 'קרב אמאוס': "ויבואו למצפהמול ירושלים,כי לפנים בישראל מקום תפילה היה שם. ויצומו ביום ההוא, וילבשו שק, ואפר שמו על ראשיהם, ואת בגדיהם קרעו. ויפרשו את ספרי התורה אשר זממו הגויים לשים עליהם את אותות אליליהם" (מכבים א ג).
ההגעה למקום דרך הכניסה לישוב פסגות, פניה שמאלה ושוב שמאלה. הכניסה חופשית, זהירות מבורות פתוחים.
פרשה אקטואלית / פינת העורך
ההתחלה היתה מבטיחה. גדלותו של אדם הראשון באה לו מן המוכן וכל מה שעמד לפניו היה להצעיד את העולם אל שלמותו. אלא שאדם החמיץ את ההזדמנות שניתנה לו, כיון שחטא, נתרבו החסרונות בעולם. עתה יש לתקן החטא, ואחר כך להעלות את העולם אל שלמותו (ראה רמח"ל, דרך ה' ח"א, פ"ג). אברהם אבינו נטל את המשימה הכפולה.
סודו של אברהם להצלחת המשימה היא סודה של היהדות עד זמננו. האידאלים ושמירתם, האמונה והמחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבורה. המחיר לשמירת האידיאל כדי להצליח הוא הצווי "לך-לך". הגר השפחה המצרית מתקשה לשלם את המחיר. לאחר שנישאה לאברהם, לפי בקשת שרה, הרתה לו הגר, ובגלל שרה היא בורחת למדבר. שם היא תוהה האם ה"מחיר" ששילמה היה כדאי. האם כדי לזכות באידיאל שהוביל אברהם היה כדאי לעזוב את מנעמי בית המלוכה המצרי. במדבר פוגשת הגר את מלאך ה' המבקש לדעת מדוע ברחה: "ויאמר, הגר שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי. ותאמר, מפני שרי גברתי אנכי ברחת" (טז, ח) – אני חוזרת למצרים לבית המלוכה! המחיר שיש לשלם כדי להגיע לאמת, כדי לקיים את האידיאל, קשה. המלאך אינו מסכים עם הגר. "ויאמר לה מלאך ה': שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ט).
דוקא מהגר המצרית אנחנו יכולים ללמוד שצריך לדבוק באידיאל בכל מחיר. לפעמים מחיר האמת גבוה וקשה לשאת אותו. אבל בלי האידיאל מה אנו? מה חיינו?
זהו סודו של אברהם וזהו גם סוד נצחיותו של עם ישראל. בכל הדורות נאלץ היהודי לשלם מחיר גבוה, לפעמים בלתי נסבל, כדי לקיים את יעודו. רק בשמירת האידיאל בשלמותו, לא משנה כמה היה צריך לשלם עבורו, יכולנו לשרוד כעם. דור דור והמחיר שלו, והמחיר רק עלה מאז ימי אברהם ונסק לעיתים לגבהים בלתי נסבלים.
על אף עצמאותנו המדינית וחוסננו הכלכלי, דומה שעם כל הקידמה אנחנו נאלצים לשלם בדורנו מחיר ממש מופקע כדי לשמר את האידיאלים שלנו. הנפש היהודית חזקה מתמיד. אברהם תיקן את החטא של אדם והתווה את הדרך אל השלמות האידאלית. צעד אחרי צעד בעשיה ובבניה, בהפרחת הארץ ובישובה, בשמירה על הארץ ובביסוס מעמדה אנו מתקרבים אל השלמות.
