יום א (ב חשון)
"כגון עו"ג המדבר ומבלבלו בתפלתו א"כ מה זאת עשה ה' לו אין זאת כ"א כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כ"כ עד שלא ישמע דבורי העו"ג"
"עבודה" – הוא מלשון עיבוד עורות, שהעורות מצד עצמם הם במעמד ומצב הדורש עיבוד ותיקון, ולא עוד אלא שפעולת העיבוד והתיקון היא בניגוד לטבע העורות מצד עצמם ("זיי לאָזן זיך ניט"), אלא, שמצב זה גופא הוא לטוב – כיון שרק במצב כזה שייך כללות ענין העבודה.
ועד"ז בנוגע לכללות מציאות ותוקף הקליפה – שענין זה גופא הוא כדי להביא תועלת בעבודה, כי, תוקף הקליפה מעורר ומביא לידי התגברות גדולה יותר בכללות העבודה.
ויש לומר, שענין זה מרומז בלשון חז"ל (בנוגע ליפת תואר ש"יצה"ר מתגרה בו") "לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר" – שהצורך ב"דיברה תורה" הוא דוקא בשעה שיש חשש מהתגרות היצה"ר (כשיצה"ר הוא בתקפו), ואז "דיברה תורה כנגד יצה"ר" – לא לוותר לו, אלא אדרבה, ללחום נגדו. ונמצא, שהתגרות היצה"ר גופא היא לצורך המלחמה בו, שזהו תוכן הענין ד"ושבית שביו".
ומזה מובן גם בנוגע לכל ההעלמות וההסתרים שבעולם – שצריך לידע שהכוונה בזה גופא היא לצורך העבודה.
ובהקדמה – שע"פ המובן בשכלנו אנו לא היו צריכים להיות ריבוי העלמות והסתרים כ"כ, שהרי לולא ההעלמות וההסתרים היו יכולים להשלים את הכוונה העליונה הרבה יותר טוב מכמו במעמד ומצב שיש ריבוי העלמות והסתרים. ועאכו"כ אילו לא היו העלמות והסתרים כלל, והיו רואים אלקות בגלוי – שאז לא היה ענין התענוג אלא בענינים רוחניים ועניני קדושה בלבד [ע"ד המסופר אודות הרה"צ ר' מנחם נחום מטשערנאָביל שהיה שמן בגופו מפני גודל התענוג שבאמירת אמן יהא שמיה רבא] – הרי בודאי היתה העבודה באופן נעלה יותר.
אבל, כיון שבנוגע לפועל ההנהגה היא – לא כפי שמתקבל בשכלנו, אלא באופן אחר – כפי שנקבע מלמעלה,
- משל למה הדבר דומה, לספינה המהלכת בים [כמבואר בלקו"ת שעניני התומ"צ נמשלו לספינות שבהם ועל ידם עוברים בים, וידוע גם שבזמן הגלות נמשלו בני ישראל לאשה שהלך בעלה למדינת הים], שסדר הדברים הוא, שבסיפון העליון מתהלכים הספנים בבגדי לבן, ועורכים סעודות כו', ולמטה בבטן הספינה נמצא איש שלובש בגדים הכי פשוטים (אפילו לא בגדים רגילים, ובודאי לא בגדי לבן), ותפקידו להפעיל את המכונות שמוליכות את הספינה ולהשגיח עליהם שיפעלו פעולתם כראוי. ואף שפעולת הילוך הספינה נעשית ע"י עבודתו של המכונאי, מ"מ, מוליכים הספנים את הספינה (לצד זה או לצד אחר) כפי דעתם, מבלי להתחשב בדעתו של המכונאי, ודוגמתו בנמשל, שאף שהעבודה בפועל להשלים את הכוונה העליונה בבריאת העולם נעשית על ידינו דוקא, מ"מ, לא מתחשבים בדעתנו בנוגע להנהגת העולם, שנקבעת מלמעלה -
שלא זו בלבד שאין העלמות והסתרים כלל, אלא אדרבה, שיש ריבוי העלמות והסתרים – אזי צריך לידע שהכוונה בזה גופא היא לצורך העבודה, שבמעמד ומצב של ריבוי העלמות והסתרים (לא זו בלבד שלא נעשית חלישות בעבודת ה', אלא אדרבה) נעשית התגברות גדולה יותר בעבודת ה'.
ונקודת הענין – שכאשר יהודי רואה דבר מסויים בעולם, צריך לידע שיש בזה כוונה עליונה, והכוונה היא לנצל דבר זה בעבודת ה'.
וע"ד המסופר אודות הרה"צ ר' מנחם נחום מטשערנאָביל שפעם הגישו לו (ע"פ טעות) חלב עכו"ם, ולא ראהו, ואח"כ הסביר זאת ע"פ מאמר המשנה "חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו כו'", שהפירוש בזה, ש"חלב שחלבו עכו"ם" אזי "אין ישראל רואהו", יהודי אינו רואה זאת, שכן, מה שאינו נצרך לראות אינו רואה.
וההסברה בזה – שראיית הדבר היא כדי להעלותו לקדושה, ובמילא, דבר איסור, למשל, שאי – אפשר להעלותו, אין ישראל רואהו.
וכיון שכן, הרי, בנוגע לכל הענינים שיהודי כן רואה בעולם – צריך למלא את הכוונה העליונה – לנצל כל ענין וענין בעבודת ה'.
ומזה מובן גם בנוגע לכל מקום ומקום שבו נמצא יהודי, אפילו בהיותו בפינה נדחת שאין בה אלא יהודים מתי – מספר, צריך לידע שהכוונה העליונה הביאה אותו למקום זה כדי לפעול בהחזקת היהדות, לקרב יהודים אלה ליהדות.
יכול מישהו לטעון שבמצב כזה, כאשר יהודים מתי – מספר נמצאים בין גוים, יכולים להקל ח"ו בשמירת התומ"צ, שכן, מצב זה – טוען הוא – דומה למצב של מלחמה שאז מותר לאכול אפילו קדלי דחזירי!...
הנה לכל לראש צריכים לידע שגוים אינם בעלי בתים על יהודים ! יכולה להיות להם בעלות בנוגע לענינים גשמיים בלבד, אבל לא בנוגע לענינים רוחניים !
וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר טרם צאתו לעיר מקלטו קאסטראמא: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות . . כל מה שנוגע לדתנו . . אין מישהו שיכפה עלינו דעתנו כו'".
- בעיירתנו (יקטרינוסלב) דר יהודי מפליטי פולין, יהודי זה קיבל צו – גיוס לצבא, וכעבור ימים אחדים מאז שהתייצב לצבא ראיתיו שוב בבית המדרש, וכששאלתי אותו כיצד השתחרר מהצבא, סיפר לי, שכיון שאינו יודע רוסית, ציוו עליו לומר כל מה שיגידו לו. אני יהודי שלא יודע חכמות – המשיך לספר – עשיתי איפוא כפי שציוו עלי:
כאשר המפקד אמר "נְאַפּראַוואַ" (לך ימינה), חזרתי ואמרתי "נאַ פּראַוואַ"; כשאמר "נאַ לעוואַ" (לך שמאלה), חזרתי ואמרתי "נאַ לעוואַ. בראותו זאת, אמר לי: "טי דוראַק" (הנך שוטה), חזרתי אף אני ואמרתי "טי דוראַק"... כששמע זאת המפקד התמלא כעס, נתן לי מכה עם רובהו וצעק: "פּאַשאָל דוראַק" (הסתלק מכאן שוטה), חזרתי ואמרתי פּאַשאָל דוראַק", וברחתי...
על נשמתו של יהודי – אין בעלות לאף אחד בעולם, לא "ועדת – הגיוס" ("דרעפט – באָרד") לא האלוף ("דזשענעראַל") הירש, ואפילו לא הנשיא טרומאַן! – כבודם במקומם מונח, אבל, אין להם שום בעלות על נשמתו של יהודי להביאו למקום שיש בו קושי בקיום התומ"צ.
וכיון שכן, הרי, גם בהיותו במקום שיש בו רק מתי – מספר של יהודים בסביבה של גוים, לא זו בלבד שאין להם בעלות לגרום חלישות ח"ו בענינים רוחניים, כך שגם במצב כזה יכול הוא לשמור ולקיים (במדה ידועה) כל עניני יהדות תורה ומצוותיה, אלא יתירה מזה, שצריך לידע שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום זה כדי לפעול בהחזקת היהדות.
(התוועדויות תשי"א ח"ב עמ' 155 - 152)
"כי הבעש"ט ז"ל היה אומר ד"ת בל"א ולא בלה"ק"
פעם היה אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר אחד שלא הבין אידית, והיה צורך לתרגם את הדברים ללשונו, ואמר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאין זה ענין של ירידה, אלא אדרבה, שכן, כאשר רוצים לדבר ע"ד ענין פנימי (באופן שיחדור ויפעול ("עס זאָל דערנעמען") בפנימיות – אזי מדברים בלשון המורגל.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 102)
יום ב (ג חשון)
"ואל יחשדני שומע שאני בעיני שהבנתי דברי האריז"ל להפשיטן מגשמיותן"
בדורות הראשונים היו הגבלות בלימוד פנימיות התורה – אין דורשין במעשה מרכבה כו', אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו, וכיו"ב, עד שבא האריז"ל ואמר ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה".
אמנם, גם בזמנו של האריז"ל היתה זהירות יתירה למי לגלות פנימיות התורה, והיו צריכים כמה תנאים להיות מוכשרים ללמוד פנימיות התורה. ועוד זאת, שהאריז"ל צוה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב זולת תלמידו הרח"ו (וכן הזהיר הרח"ו: "אל תסתכל בשום קונטרסים הנכתבים בשם מורי זלה"ה זולתי במה שכתבנו לך כו'"), וגם הרח"ו, קודם הסתלקותו צוה לגנוז את כתביו, ולאחר זמן עשו שאלת חלום והוציאו את הכתבים.
ואפילו אחרי כן, בזמנו של הבעש"ט שגילה פנימיות התורה – היו כמה אזהרות בזה, וכידוע אזהרתו שלא ללמוד ספרי קבלה מי שלא יודע להפשיט הדברים מגשמיותן כו'.
ובענין זה היה חידושו של אדמו"ר הזקן – שגילה פנימיות התורה – בתורת החסידות באופן המובן בשכל אנושי (ועד שגם נפש הבהמית תוכל להבין) – לכל ישראל, ללא הגבלת תנאים, ולא עוד אלא שלא המתין עד שיבואו אליו, אלא הלך בעצמו לכמה מקומות ושלח שלוחים לכמה מדינות כדי לפרסם תורת החסידות.
ולאחרי כן, בזמנו של אדמו"ר האמצעי, נתרבו ריבוי חסידים, ותורת החסידות נשתפכה ("האָט זיך געגאָסן") בראש כל חוצות.
ענין זה נעשה גם ע"י הסדר שהנהיג אדמו"ר האמצעי – ודייק והקפיד על זה – שהאורחים שהיו מגיעים לליובאוויטש, היו חייבים לחזור את מאמרי החסידות ששמעו בליובאוויטש בכל מקום שעברו בדרכם בשובם למקומותיהם. ועד כדי כך, שכאשר א' החסידים – שהצטיין ביותר בחזרת מאמרי החסידות – נכנס ל"יחידות" לאדמו"ר האמצעי והתאונן שנעשה אצלו רגש של ישות מחזרת המאמרים, השיב לו אדמו"ר האמצעי: "אַ ציבּעלע זאָל פון דיר ווערן אָבער חסידות זאָלסטו חזר'ן"...
וכן לאחרי זה, בזמנו של הצמח צדק, נתרבו החסידים ביותר, ומדור לדור הולך וניתוסף בהתגלות תורת החסידות ע"י רבותינו נשיאינו הן בנוגע להסברת עניני החסידות בשכל, והן בנוגע להפרסום בכל מקום, עד לדורנו זה, ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, שצוה לתרגם עניני החסידות בשפות שונות, וללמוד עניני החסידות עם כל אחד ואחד, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בידיעת גליא דתורה, ומבלי הבט אפילו על מעמדו ומצבו בקיום המצוות !
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 272 – 271)
"שהלכו בתמימות עם ה' בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ"
אלקות הוא מופלא משכל אנושי, היינו שגם הענינים דאלקות המושגים בשכל אנושי, אין השכל משיג אותם כמו שהם לאמיתתם, כי כיון שהם אלקות, הרי הם בלי גבול, וכמו שהשכל תופס אותם, בהכרח שהוא מגבילם, (וראה תו"מ סה"מ אייר ע' רמ הערה 29, שזהו מהטעמים על זה שגם הענינים דאלקות המושגים בשכל צריכים להיות באופן של אמונה).
(סה"מ תשט"ז עמ' נה)
יום ג (ד חשון)
סימן כו
"והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע"
ודיוק נוסף ב"להזהיר גדולים על הקטנים" – "להזהיר" מלשון "זוהר ואור", כמו "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע".
ובזה גופא ניתוסף חידוש – "כזהר הרקיע", היינו שגם למטה בארץ, שבה נעשית העבודה בתומ"צ (שהרי התורה "לא בשמים היא"), מאיר האור ד"זהר הרקיע".
ויה"ר – והוא העיקר – שע"י הפעולה ד"להזהיר גדולים על הקטנים", נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" בפועל ממש, היינו, שבכל העולם כולו מאיר בגילוי "זהר הרקיע", ובתכלית השלימות, שאין מקום ואפשרות כלל לענין הפכי, מכיון ש"לא יכנף עוד מוריך גו'".
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 327)
¯
כהן לוי ישראל – ר"ת "כלי". והענין בזה – שע"י האחדות דכל הסוגים שבישראל (כהן לוי ישראל יחדיו) נעשים "כלי" להמשכת אור הקדושה, כולל ובמיוחד – "כלי" להמשכת ברכותיו של הקב"ה, עד לענינים גשמיים כפשוטם, חיים בריאים, ורוב נחת מעצמו, מבנים ובני בנים כו'.
זאת ועוד: נוסף לכך שה"כלי" מקבל האור והשפע, יש בו ענין נוסף – שמעורר המשכת האור והשפע, ומושך ("ער ציט") ומכריח, כביכול, שיומשך בו האור והשפע, ועד שמעורר וממשיך בחינת האור שלמעלה מהכלים, ויתירה מזה, בחינת העצם ממש – הן בנוגע להמשכת אור הקדושה, והן בנוגע להמשכת הברכה ברוחניות ובגשמיות גם יחד.
[ולהעיר, שענין זה נתבאר בספר הזהר, ע"ש התחלתו בענין "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – שגם ה"משכילים" פועלים המשכת האור והגילוי, "יזהירו", ובזה גופא – "כזהר הרקיע", ש"דומה לכסא הכבוד"].
(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 68)
"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר מן זהרא דאימא עילאה תשובה דאילין לא צריך נסיון ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמים"
בימינו אלה, לאחרי שנקבעה הלכה ותורת החסידות נעשית חלק בתורה, הרי הטענה שחלק מסויים בתורה הוא נעלה וגבוה יותר מדי, היא ע"ד טענת אוה"ע "רם על כל גוים ה'", "אם צדקת מה תתן לו" – שזהו היפך התורה.
האמת היא שכל ענין נוגע לעצמותו ומהותו ית', וכמו כן בתורה – שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ויתירה מזה, אורייתא וקוב"ה כולא חד – שגם הענין היותר נעלה בתורה נוגע לכאו"א מישראל.
ומזה מובן שבימינו אלה, תורת החסידות היא הדרך לכאו"א מישראל ולכל בנ"י, וכמאמר הזוהר "במאי חבורא דילך כו' יפקון ביה מן גלותא (ומוסיף:) ברחמים".
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 322)
¯
בדורות הראשונים לא נתגלתה פנימיות התורה אלא ליחידי סגולה בלבד, ואפילו בזמן התנאים והאמוראים מארי קבלה מועטים היו, עד שבא הבעש"ט וגילה תורת החסידות לכל בנ"י, ואדמו"ר הזקן הוסיף וגילה זאת בשכל אנושי, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שהבעש"ט הראה שכל יהודי אפילו פשוט שבפשוטים צריך להיות עובד הוי', ואדמו"ר הזקן הראה את הדרך איך שכל יהודי אפילו פשוט שבפשוטים יכול להיות עובד הוי' – עי"ז שגילה תורת החסידות בשכל אנושי באופן המובן לכל.
ומדור לדור מגלים רבותינו נשיאינו את תורת החסידות בהרחבה ובהתפשטות יותר, עד שכ"ק מו"ח אדמו"ר גילה יקר תפארת גדולתו וכתרו של מלך בהרחבה ביותר, ולא רק בלשון הקודש, אלא גם באידית, ואפילו בלשונות אומות העולם, אנגלית וצרפתית.
ובכן: יהודים אלה שזכו ויש להם שייכות להבנה והשגה בפנימיות התורה, צריכים לדעת שזכו בזכות גדולה ביותר, אשר, כמה וכמה גדולים לא זכו לכך, ואילו הם זכו להתקשר עם בחינת סתים דקוב"ה ע"י לימוד סתים דאורייתא באופן של הבנה והשגה, שעל ידה נעשה יחוד נפלא ועצום (כמבואר בתניא).
ובנוגע לכל הטענות למיניהם, שעדיין לא ראויים ללימוד החסידות, וצריכים תחילה להיות שלם ב"סור מרע", או למלא כריסו בש"ס ופוסקים, וכיו"ב – צריכים לידע שטענות אלה הם טענות של היצה"ר כפי שמתלבש באיצטלא של משי ("ווי ער איז אָנגעטאָן אין אַ זיידענע זופּיצע"), וכפי שהיה נקרא בפי כ"ק מו"ח אדמו"ר: "דער קלוגינקער", כיון שבא בתחבולות שונות באופן המתאים לכל אחד לפי ענינו, אשר, העצה לזה היא – "מבטשין ליה" (כמבואר בתניא). ובמילא, אין להתחשב בכל התירוצים והאמתלאות, אלא ללמוד חסידות בפועל, "טאַפּאָרו – דאַ – פּלאַחו" (הגרזן על העץ, מעשה בפועל), תוך ידיעה שדבר זה הוא על כתפיהם של רבותינו נשיאינו שגילו תורת החסידות וסללו לנו את הדרך העולה בית א-ל.
אמנם, כאשר לא מנצלים את הזכות שניתנה בגילוי תורת החסידות, אם מצד עצלות או מצד שאר טענות ותירוצים – הרי אפילו לא התחילו למלא את התפקיד שבשבילו נבראו, וגורמים שהכחות של הקב"ה שהושקעו לגלות את תורת החסידות ולקרב אותו לתורת החסידות, ילכו לבטלה ח"ו.
וע"ד המבואר באגה"ק בהנוגע לענין התפלה, שכאשר "עלה רצונו (של המלך, מלכו של עולם) להתגלות לכל והעביר קול בכל מלכותו להקהל ולעמוד לפניו להראותם כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו, מי שעומד . . ומתעסק בצרכיו כמה גרוע . . וגם הוא מתחייב בנפשו למלך על הראות קלונו ובזיונו את המלך כו'" – כן הוא גם בנוגע להתגלות תורת החסידות:
כאשר בשנת תשי"ג אומר הקב"ה ליהודי – ע"י פלוני בן פלוני – הנני מראה לך יקר תפארת גדולתי, ליתן לך רזין דרזין, כתרו של מלך, שזוהי תורת החסידות – אין לך מרידה גדולה מהעדר השימת – לב לקבל את הגילוי דתורת החסידות.
וכאשר ישנה שימת – לב לקבל את הגילוי דתורת החסידות, ולא יוצאים י"ח בהלימוד בלבד, אלא מיישמים את הדברים בעבודה בפועל, לברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם – אזי יקויים מ"ש בזהר "באי חיבורא דילך . . יפקון ביה מן גלותא (ומוסיף) ברחמים", בחסד וברחמים, ותבוא הגאולה השלימה למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 47 – 46)
"אלא מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"
וענינה של פנימיות התורה, הוא הרי שלימות ההתכללות של שני הקוים. כמו שנאמר בזוהר על פנימיות התורה, "דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה", אין שם לא קושיות ולא מחלוקת אלא שלום והתכללות.
(לקו"ש ח"ג בלה"ק עמ' 32)
"וכמ"ש האריז"ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"
כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב – במכתבו מיו"ד כסלו ה'תש"י, שני חדשים לפני יום ההסתלקות – אשר "לימוד תורת החסידות אינו ענין השייך רק לאיזה מפלגה שהיא, אלא חובת לימודה מוטלת על כללות בני ישראל יחיו בכלל, ועל בני תורה בפרט". וחובה על אנ"ש – ההתעסקות בהפצת לימוד דא"ח. והתעסקות – פירושה השתדלות שאינה פוסקת ובאופן שבכל עניניו – גם הצדדיים – מתכוון להשגת מטרה זו "כמו במסחר ה"ה עסוק כל היום בזה לאו דוקא בעת שהוא עסוק בגוף ועצם העסק, לפי שהענין נוגע לו ביותר. אַז ער איז אָנגעטאָן אין דעם בכל שעה ובכל זמן".
ובמק"א יבאר בארוכה, איך כי התנאי, אשר יפוצו מעינותיך – של כ"ק הבעש"ט – חוצה הוא הקדמה הכנה וכלי לביאת המשיח.
תנאי זה, אשר על כל אחד מאתנו כולנו להשתדל בכל תוקף למלאותו, שלשה פרטים בו:
(א) יפוצו. ללַמד תורת הדא"ח באופן של הפצה – פיזור במרחב רב, שיגיע הלימוד לכל חלקי המקום שבו מלמד תורה זו.
(א) מעינותיך. תורת הדא"ח שמפיץ, צריך שיהיו נשמרים בה תכונות של מעין. ושתי תכונות עקריות במעין: א) מימיו חיים ונובעים הם בלי הפסק מן מקור המעין. ב) אין משגיחין כ"כ על הכמות, כי המעין ממקורו נובע טפין טפין. וכן הוא גם התנאי בהפצת תורה זו. אין הכמות עיקר, ובלבד שיהיה לימוד חי בחיות נפשי והתלהבות פנימית, ונובע ממקורו – מפנימיות נפש מפיץ התורה, הקשור בפנימיות לבבו בנשיאי תורת הדא"ח.
(ג) חוצה. אל לנו להסתפק בלימוד בביהמ"ד ובביהכ"נ בלבד, כי אם גם בלכתו בדרך בשבתו בחנות וכיו"ב. וכן בנוגע למהות הלומדים אין להתצמצם במפלגות אחדות או בסוגי אנשים מיוחדים, כי גם על הפשוט שבפשוטים מוטלת חובת לימוד תורת הדא"ח, כמו שאפילו הגדול שבגדולים אינו יכול להגיע עד תכליתה.
וגם לאלו הנמצאים מחוץ לכל המחנות, גם במקום שהכתוב מעיד עליו שהוא חוצה – גם שם צריך להפיץ המעינות.
(התוועדויות תשי"א ח"א עמ' 111 – 110)
¯
ידוע שכל הענינים דלמטה יש להם שורש למעלה ממנו נשתלשלו למטה, כמאמר "עביד קוב"ה עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה", ו"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". ומזה מובן גם בנוגע להמאסר והגאולה של רבינו הזקן, בעל התניא והשו"ע – שעל זה נקבע י"ט כסלו למועד תמידי (עד ביאת המשיח, וגם לאח"ז) – שהסיבה העיקרית לכך היא מפני שענינים אלה היו למעלה, ומזה נשתלשלו גם למטה.
ובהקדם הסיפור שבעת ישיבת רבינו הזקן במאסר במבצר הפטרופבלי ("פּעטראָפּאָוועלסק'ן קרעפּאָסט"), באו אצלו פעם אחת רבותיו, רבו המגיד, ורבי רבו הבעש"ט, מעלמא דקשוט,
- ויש להוסיף, שבואם היה בהתלבשות בגופים. – כ"ק מו"ח אדמו"ר ביקר פעם במקום מיוחד זה, וכשחזר משם, שאל אותו אביו, כ"ק אדנ"ע, האם מדור זה מכיל מקום לשלשה אנשים ! שאלה זו מוכיחה שבואם היה בהתלבשות בגופים. וידוע שהתגלות הנשמה כפי שבאה בהתלבשות בגוף הוא גילוי נעלה יותר מאשר התגלות הנשמה ללא גוף -
ובין חילופי הדברים (אריכות הדיבור) שהיו ביניהם, שאל אצלם רבינו הזקן מהי סיבת ישיבתו במאסר ? והשיבו לו, שנתחזק עליו הקטרוג על כך שמגלה דברי חסידות – רזי תורה, כתרו של מלך – ברבים ושאל אצלם כיצד יתנהג לאחר שיצא מהמאסר, האם לשנות או להמשיך דרכו בגילוי החסידות ברבים ? והשיבו לו, שכיון שהתחיל לגלות חסידות ברבים, עליו להמשיך ולהוסיף עוד יותר.
ונמצא, שסיבת המאסר למטה היתה כתוצאה מהקטרוג שהיה למעלה על גילוי החסידות ברבים, שלכן נעשה קטרוג גם למטה. וסיבת השחרור והגאולה היתה כתוצאה מזה שבטל הקטרוג למעלה, והסכימו למעלה לשיטתו של רבינו הזקן בנוגע לגילוי והפצת תורת החסידות ברבים.
וזהו תוכן היו"ט די"ט כסלו – דידן נצח – לא רק הנצחון על הממשלה הרוסית, אלא גם ובעיקר הנצחון למעלה, ששיטת רבינו הזקן שצריך לגלות ולהפיץ תורת החסידות ברבים נעשתה שיטה מקובלת והלכה פסוקה.
ובפרטיות יותר – מתבטא הנצחון של שיטת רבינו הזקן בשתים:
א) שייכותה של תורת החסידות לכל ישראל.
– לפני כן היתה מקובלת השיטה שלימוד סתרי תורה שייך ליחידי סגולה בלבד, או לכל הפחות לאלה שתיקנו כבר את כל הענינים הדורשים תיקון, ורבינו הזקן חידש שלימוד החסידות שייך לכל ישראל, אפילו לנשמות הנמוכות ביותר שבעקבתא דמשיחא, ואפילו אלה שעדיין לא מילאו תפקידם ב"עשה טוב", ואפילו אלה שאינם שלמים עדיין ב"סור מרע" – גם הם שייכים ללימוד החסידות.
ובלשונו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – שלאחרי פטרבורג (לאחרי הגאולה של רבינו הזקן) התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", כיון שאז נתקבלה למעלה שיטתו של רבינו הזקן לגלות ולהפיץ תורת החסידות לכל ישראל.
ב) לימוד תורת החסידות (ע"י כל ישראל) באופן של הבנה והשגה כלימוד סוגיא בגליא דתורה.
- לימוד בהבנה והשגה דוקא הוא תנאי בלימוד תורה שבע"פ דוקא, כידוע שבתורה שבכתב "אם מוציא בשפתיו אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ ה"ז מקיים מצות ולמדתם, ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לס"ת . . אבל בתורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל" (כפס"ד המג"א והביאו רבינו הזקן); והחידוש הוא שגם לימוד החסידות – סתרי תורה, קבלה, ששייך למקרא – יכול וצריך להיות באופן של הבנה והשגה.
ובלשונו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – שלאחרי פטרבורג נתלבשה תורת החסידות בשכל, באופן שגם השכל המלובש במוח הגשמי יכול להבין אלקות.
וזהו תוכן היום – טוב די"ט כסלו – דידן נצח – שנתקבלה שיטתו של רבינו הזקן שתורת החסידות שייכת לכל ישראל, וכאו"א מישראל יכול ללמוד ולהבין בשכלו הענינים דתורת החסידות.
וזוהי ההכנה לביאת משיח צדקנו – כדברי המשיח להבעש"ט במענה לשאלתו אימתי אתי מר, כשיפוצו מעינותיך חוצה.
ולאחרי י"ט כסלו – שנתקבלה שיטתו של רבינו הזקן שכל אחד מישראל שייך ללמוד ולהבין תורת החסידות – נעשה חוב קדוש על כל אחד מישראל ללמוד חסידות, היינו, שלימוד החסידות אינו דבר התלוי ברצונו ובבחירתו, אלא, ככל עניני התורה שיש חיוב ללמדם.
זאת ועוד:
לימוד התורה צ"ל תיכף בהתחלת היום, שלכן, בברכות השחר מברכים ברכת התורה, ואומרים פסוקים מתושב"כ (פסוקי ברכת כהנים), ומשנה מתושבע"פ. וע"פ מנהגנו לומר ברכות השחר (כולל ברכת התורה) לפני הנחת טלית ותפילין, נמצא, שלימוד התורה צ"ל אפילו לפני קיום המצוות.
ובימינו אלה – קודם ביאת המשיח, כש"יבררו ויתלבנו ויצרפו רבים גו'" – צריך להיות כן גם בלימוד החסידות, שתיכף בהתחלת היום, לפני הנחת טלית ותפילין, צריך ללמוד חסידות.
(התוועדיות תשי"א ח"א עמ' 115 – 113)
¯
כל אלה שהרבי שלח אותם לעסוק בהפצת היהדות בערי השדה, ולאו דוקא בערי השדה ממש, אלא, לאחר שיוצאים מהיכלו של הרבי, שבו קיבל ליחידות, בו התפלל ובו למד, הרי כל מקום שבו נמצאים הו"ע של "שדה" לגבי היכלו של הרבי, כך שבהיציאה מעבר לאסקופה נמצאים כבר בשדה, כיון שחסר שם ה"תפארת אדם לשבת בית", צריכים לידע שבכל עניני השליחות ישנה כוונה פנימית.
והכוונה הפנימית היא – להפיץ תורת החסידות, כדברי הרבי שאדמו"ר הזקן לא רצה לעשות את החסידים למפלגה, אלא תורת החסידות היא עבור כלל ישראל. וזהו הענין דיפוצו מעינותיך חוצה, שזוהי ההכנה לביאת המשיח.
(התוועדויות תשי"א ח"א עמ' 209 – 208)
¯
דיוק הלשון "גאולה האמיתית והשלימה" הוא לא רק ביחס לענין מסויים שיש שוטים שמחשיבים אותו כ"אתחלתא דגאולה", כי אם, ביחס ל"אתחלתא דגאולה" שבהתגלות תורת החסידות הכללית ע"י הבעש"ט והתגלות תורת חסידות חב"ד ע"י רבינו הזקן ורבותינו נשיאינו שלאח"ז, שזוהי "אתחלתא דגאולה" שממנה באים אל הגאולה האמיתית והשלימה.
(התוועדויות תשי"א ח"ב עמ' 45)
¯
צריכים לעסוק בהרבצת והפצת התורה בכלל, ובהרבצת והפצת תורת החסידות בפרט,
- לדאבונינו עוסקים בהרבצת התורה מועטים בלבד, ובנוגע להפצת תורת החסידות, כמעט שאין בכלל מי שעוסק -
ועי"ז ממהרים ומקרבים ביאת משיח צדקנו.
האמת היא שמשיח כבר נמצא ("ער איז שוין דאָ"), וזוהי רק אשמתכם... – אסור לומר על יהודים ענין של אשמה, אבל...
משיח כבר "עומד אחר כתלנו", וממתין לצאת ולגאול את בני ישראל ואינו מתעכב אפילו כדי קשירת שני נגעים (אלא "שרי חד ואסיר חד"), ברגע שיעשו תשובה, יגאלם מיד, ובמילא, הרי הוא מצדו כבר נמצא, ואין הדבר תלוי אלא בנו.
ולכן צריכים לעסוק בהפצת תורת החסידות חוצה,
וכדבריו של רבינו הזקן – שלהיותו נשיא, בודאי יתקיים רצונו ("ער וועט זיכער אויספירן") – שתורת החסידות אינה ענין של מפלגה, אלא תהיה נחלת כלל ישראל,
וכשיעסקו בהפצת תורת החסידות, יקרבו ביאת המשיח רגע אחד קודם !
(התוועדויות תשי"א ח"ב עמ' 49)
¯
ויש להוסיף, שלאחרי פעולתו של רשב"י בפתיחת הצינור לגילוי פנימיות התורה, שייך האמור לעיל לעבודת כאו"א מישראל:
בזמנו של רשב"י היה שייך לימוד פנימיות התורה ליחידי סגולה בלבד, ורק בהצנע לכת ולא ברבים, אבל בימינו אלה, "עקבתא דמשיחא", כותב האריז"ל ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות (ברבים) זאת החכמה".
ובכל זה ניתוסף עוד יותר בזמנו של הבעש"ט, שעל ידו נתלבשה פנימיות התורה באור תורת החסידות הכללית, ובזמנו של רבינו הזקן, באור תורת חסידות חב"ד, ועד שנעשית דרך סלולה לכל בנ"י, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שרבינו הזקן לא רצה לעשות את תורת החסידות למפלגה, כי אם לנחלת בנ"י.
ולאחרי פתיחת הצינור וסלילת הדרך בהתגלות פנימיות התורה כפי שנתלבשה בתורת החסידות, בודאי ניתן לכאו"א מישראל הכח והיכולת להגיע למעמד ומצב ד"תא חזי", שגם בעיני העולם יוכל לראות אלקות במוחש, ועד להכרה ("דערהערן") ש"הוי' אחד", ו"אין עוד מלבדו".
אלא, שבשביל זה צריך האדם להתייגע מעט ("אַ ביסל צו – האָרעווען"), כמארז"ל "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה", היינו, שע"י עבודת האדם באופן דאתערותא דלתתא (למטה) לקדש עצמו אפילו "מעט" בלבד, אזי נמשכת אתעדל"ע (מלמעלה) לקדש אותו "הרבה".
ויתירה מזה – "אדם מקדש עצמו מעט מלמטה בעולם הזה מקדשין אותו הרבה מלמעלה לעולם הבא" – דיש לומר הפירוש בזה, שגם עכשיו בעוה"ז (ואפילו בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות) נמשכת לו דרגת הקדושה דעולם הבא,
ע"ד מארז"ל בנוגע לאבות ש"הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העולם הבא", ועד"ז מצינו בכמה אמוראים שהיו נפטרים מהם בברכת "עולמך תראה בחייך", ומזה מובן שמעין זה שייך גם בכאו"א מישראל.
(התוועדויות תשי"א ח"ב עמ' 76)
¯
ויש להוסיף, שהענין ד"חטוף ואכול חטוף ואישתי" (לחטוף כמה שאפשר ולא להמתין על הכנות וכו'), נוגע במיוחד ללימוד פנימיות התורה:
ישנם כאלה שחושבים שבשביל שחושבים שבשביל ללמוד פנימיות התורה יש צורך בהכנות כדי להיות ראויים לכך.
- א' שאל אצלי בנוגע לסדר לימודו בזהר [חסידות – אינו לומד, כיון שאין זה לפי רוחו, כי אם זהר...], האם עליו להקדים ולטבול במקוה בכל פעם שלומד. –
ולכן, צריכים להדגיש שאין לעשות חשבונות האם שייכים ללימוד פנימיות התורה אם לאו, ואין להמתין על עשיית הכנות, כי אם, לחטוף וללמוד כמה שאפשר.
האמת היא שילקוהו ("מ'וועט אים שמייסן") על כך שלמד פנימיות התורה בהיותו במעמד ומצב בלתי – רצוי, שכן, היתכן ללמוד פנימיות התורה כמו שכל אנושי ?! אבל אעפ"כ, גם במעמד ומצב זה מוטב שיחטוף וילמד פנימיות התורה, תורת החסידות, כיון שעי"ז מתקשר עם הרביים נשיאי תורת החסידות, והם כבר יוציאוהו מאיזה מקום שיהיה (די רביים וועלן אים שוין ארויסשלפען פון אומעטום").
חסידים הראשונים היו מכינים את עצמם ליכנס ליחידות, חסיד פלוני התכונן שלש שנים, וחסיד פלוני שבע שנים (ויש שהתכוננו משך זמן ארוך יותר), אבל כיום אין פנאי להמתין עד שיעשו הכנות, אלא צריכים לחטוף ולהתקשר אל הרבי, ואז יוציאו הרבי ממעמדו ומצבו.
ובכל אופן צריכים לידע שטוב יותר חסיד בעל – מום ("אַ קאַליקער") מאשר אינו חסיד תמים (והסביר כ"ק אדמו"ר שליט"א: כוונתי לתמים במובן של שלילת בעל – מום).
צריכים לחטוף וללמוד פנימיות התורה, לחטוף מאמר מתורה – אור, מאמר מלקוטי – תורה, מאמר מנשיא זה ומאמר מנשיא זה, שעי"ז מתקשרים עם רבותינו נשיאינו, והם כבר יוציאוהו ממעמדו ומצבו.
ויש להוסיף בנוגע להתקשרות אל כ"ק מו"ח אדמו"ר – שלהיותו עכשיו במעמד ומצב של קדושה נעלית ביותר גם לעיני בשר, צריכים גם חסידים להיות במעמד ומצב המתאים לזה, וכיון שכך צריך להיות, כן הוא באמת.
(התוועדויות תשי"א ח"ב עמ' 132 – 131)
¯
והנה הי' היה כמה דרכים איך להכניס חיות בעבודת האדם לקונו. אבל בדורותינו אלו האחרונים דעקבתא דמשיחא, אשר נתרבו ההעלמות וההסתרים וימש בעולם חשך כפל ומכופל
זאת היא דרך הרבים והיחיד, דרך סלולה על ידי רבותינו נשיאינו הק', להגיע לחיים אמיתיים בעבודת הוי', והוא ע"י העסק בפנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, בכלל, ותורת החסידות בפרט
- אשר יום ח"י אלול הוא יום הולדת את מייסד תורת החסידות הכללית – כ"ק הבעש"ט, ויום הולדת את מייסד תורת חסידות חב"ד – כ"ק רבינו הזקן,
שגילוים אלו חוזרים ומתעוררים בכל שנה ושנה ביום זה –
וע"י לימוד תורתם והליכה בדרכי החסידות אשר הורו לכל בני ישראל מכניסים נשמה וחיות בכל סוגי העבודה, מכניסים ח"י בא'ל'ו'ל': בתשובה, בתורה, בעבודה, בגמילות חסדים.
ועל ידי כל זה מביאים גם כן את הגאולה, וכנרמז ג"כ בר"ת אלול וכמאמר רז"ל:
אלול – ר"ת: להוי' ויאמרו לאמר אשירה, כי אז יצאו כל ניצוצין מהגלות,
ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.
(התוועדויות תשי"א ח"ב עמ' 299)
¯
כאמור לעיל (ס"ב) היתה כוונתם של הבעש"ט ורבינו הזקן ביסוד תורת החסידות עבור כל בנ"י, וכיון שזו היתה כוונתם, בודאי פעלו זאת, כמארז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", שפתחו וסללו דרך לרבים – לא רק נתיב צר, דרך היחיד, או אפילו שביל לרבים, אלא דרך סלולה רחבה לכל בנ"י – שכאו"א מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו (שהרי "לא ידח ממנו נדח"), יוכל לעלות על הדרך ולהגיע לה"מאור" שבתורה, פנימיות התורה.
ישנם החושבים שלימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, שייך רק לאלה שכבר מילאו כרסם בש"ס ופוסקים, וגם אם עדיין לא מילאו כרסם בש"ס ופוסקים, מרגישים בעצמם שכבר נתבררו ונזדככו ונעשו בדרגת צדיק גמור, ובמילא ראויים הם ללמוד פנימיות התורה, וכל זמן שלא הגיעו לדרגא כזו, עליהם לעסוק בלימוד נגלה דתורה בלבד.
אבל, האמת היא, שאצל כאו"א ובכל דרגא שנמצא יכול וצריך להיות גם לימוד פנימיות התורה, כאמור, שהדרך לפנימיות התורה היא דרך סלולה ורחבה לכאו"א מישראל, שכל אחד יכול למצוא בתורת החסידות ענינים המתאימים אליו, לחושי נפשו, וכשיתחיל לעסוק בלימוד וקיום ההוראות דתורת החסידות בהענינים המתאימים אליו, יגיע במשך הזמן ללימוד וקיום כל הענינים שיכול להשיגם מצד שורש נשמתו ("שזו הוראה שדי לו בזה, או דכיון . . שעוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה כו'").
ועוד וג"ז עיקר – שלימוד פנימיות התורה נותן חיות גם בלימוד נגלה דתורה, כידוע שפנימיות התורה ונגלה דתורה הם בדוגמת נשמה וגוף: פנימיות התורה היא "נשמתא דאורייתא", ונגלה דתורה היא כמו גוף, כלשון חז"ל "הן הן גופי תורה", וכשם שהנשמה מחיה את הגוף באופן שגם הגוף עצמו נעשה חי, כמו כן ע"י לימוד פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, נעשה גם לימוד נגלה דתורה, גופי תורה, דבר חי (כמעלת גוף חי על גוף בלתי חי).
(התוועדיות תשי"א ח"ב עמ' 306)
¯
רצונו של רבינו הזקן היה שתורת החסידות תהיה שייכת לכל בנ"י, והוסיף ואמר שסוכ"ס תהיה תורת החסידות שייכת לכל בנ"י, שכל בנ"י ילמדו תורת החסידות.
וכיון שכך פסק רבינו הזקן, בעל השמחה ("אַזוי האָט ער אָפּגערעדט און אָפּגע'פסק'נט") – בודאי שיתקיים הדבר,
- כדאיתא בירושלמי על הפסוק "ותגזור אומר ויקם לך", "מה ת"ל לך, אלא אפילו הוא אמר הכין ואת אמר הכין, דידך קיימא ודידי לא קיימא" (הקב"ה אומר הכי והצדיק גוזר בהיפך, קאמר קרא שלך קיים ושלי לא קיים, וקמ"ל לך יתירא דאפילו גזירת הקב"ה מבטל הצדיק בגזירתו), ולא עוד אלא ש"קא חייך (קוב"ה) ואמר נצחוני בני נצחוני", היינו, שהקב"ה שמח בכך, והשמחה פורצת כל הגדרים -
וכפי שרואים במוחש הצלחה גדולה בהתפשטות עניני החסידות, ובודאי שסוכ"ס יקבלו עליהם כל בנ"י דרך החסידות בעבודת ה', שהיא דרך סלולה לרבים ("כי ברבים היו עמדי"). כך, שאין זה אלא מחוסר זמן בלבד, וכיון שמחוסר זמן לא הוי מחוסר מעשה, ה"ז כאילו ישנו כבר בפועל.
אבל אעפ"כ, נדרשת מאתנו עבודת עבד – שזוהי העשיה וההתעסקות בענין זה בדרכי הטבע – לעזור ולסייע ליהודים שתתגלה אצלם השייכות לתורת החסידות ותבוא בפועל מן ההעלם אל הגילוי.
ובהקדמה – שענין זה שהעבודה צריכה להיות בדרכי הטבע דוקא, מצינו גם בשייכות להמאסר והגאולה:
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שבא' הפעמים שלקחו את רבינו הזקן לחקירה – בשבתו במאסר – והעבירוהו בספינה ע"ג הנהר ניווא, רצה רבינו הזקן לקדש את הלבנה, וביקש מהפקיד הממונה על הנהגת הספינה להעמיד את הספינה, ולא רצה, והורה להמשיך להוליך הספינה, ולפתע עמדה הספינה מעצמה ולא היו יכולים להזיזה ממקומה, ובראותו שאין ברירה, הסכים הפקיד לבקשתו של רבינו הזקן והורה להעמיד את הספינה, ואז קידש רבינו הזקן את הלבנה.
ולכאורה אינו מובן – דממה נפשך: אם בכחו של רבינו הזקן להעמיד את הספינה בעל – כרחו של הפקיד המנהיג את הספינה, והראיה, שעשה כך בפועל – למה הוצרך לבקש רשיון על העמדת הספינה, בה בשעה שבלאה"כ נעמדה הספינה ע"פ רצונו ?
ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר טעם הדבר – משום שרצונו של הקב"ה שקיומה של מצוה יהי' מלובש בדרכי הטבע דוקא, אם רק יש אפשרות לכך, ולכן: בשביל לפעול על הגוי שיסכים להעמיד את הספינה – לא היתה לרבינו הזקן ברירה אחרת, והוכרח להשתמש בענינים שמחוץ לטבע; אבל בשביל קיום המצוה דקידוש לבנה – כדי שתתקיים המצוה בהידור, רצה רבינו הזקן שעמידת הספינה תהיה בדרך הטבע, עי"ז שהפקיד יעמיד את הספינה.
כלומר: עם היותו בעה"ב על הטבע והמציאות, מ"מ, יש צורך שיהיה אחיזה לדבר בדרכי הטבע, ועד כמה שאפשר יפעל הדבר בטבעיות העולם – בהתאם לתכלית העבודה שסוכ"ס יהיה "הוי' הוא האלקים", ואלקים הוא הוי', היינו, שיהיה ניכר ונראה שמציאות הטבע – אלקים בגימטריא הטבע – הוא הוי'.
ועד"ז בנוגע לעניננו:
אע"פ שדבר ברור הוא שסוכ"ס יתקיים הרצון והפס"ד של רבינו הזקן ("ער וועט דאָך סוכ"ס אויספירן") שתורת החסידות תהיה שייכת לכל בנ"י, מ"מ, רוצים שיהיה לדבר איזה אחיזה בדרכי הטבע.
ולכן תובעים מחסידים, ובפרט מתמימים, ובפרטי פרטיות מתלמידי הישיבות – לעשות גמילות חסדים עם שאר תלמידי הישיבות, הן אלה העניים בתורה והן אלה העשירים בתורה, לדבר עמהם ולהסביר להם מהותה של תורת החסידות, והצורך וההכרח בלימודה, עד שיצליחו לפעול עליהם שגם הם יתקשרו לתורת החסידות.
ובנוגע לאופן ההתעסקות בגמילות חסדים גופא – יש לימוד והוראה מאגרת הקודש של רבינו הזקן ד"ה קטנתי שכתבה "אחר ביאתו מפ"ב":
באגה"ק הנ"ל מבאר רבינו הזקן החילוק שבין חסד דקדושה, חסד דאברהם, לחסד דלעו"ז, חסד דישמעאל – ש"חסד דרועא ימינא, וימינו תחבקני, שהיא בחינת קרבת אלקים . . וכל הקרוב אל ה' . . צריך להיות יותר שפל רוח . . וזו בחינת ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר . . משא"כ בזלע"ז הוא ישמעאל חסד דקליפה, כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו".
ובפרטיות יותר – בנוגע להפעולה דגמילות חסדים:
גמילות חסד דישמעאל – עם היותה מקו הימין שלכן יש משם השפעה, מ"מ, ההשפעה היא לצורך עצמו, "בכדי להראות את עשרו ותפארת גדולתו ולהיות לו לשם ותפארת", כמובא בפרק ראשון דתניא מ"ש בגמרא ש"כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין אינן אלא להתייהר", ובמילא מובן גם בנוגע לאופן ומדת ההשפעה – ש"אין משפיע רק מהמותרות שלו", "שמפני עשרו יפול ממנו מותרות הנופל ממנו בדרך פסולת ושיריים לבד".
כלומר, ההנהגה דישמעאל היא באופן שלכל לראש משתמש בממונו למלא כל צרכיו בשלימות, ולאחרי שהשתמש לעצמו ועדיין נשאר מותרות ושיריים, נותן גם צדקה או גמילות חסדים, ולא עוד אלא שגם אז חושב על התועלת והריוח שלו ("להתייהר").
אבל הגמילות חסד דאברהם היא באופן הפכי – "סיבת החסד מחמת שמשים עצמו כשיריים", "כמו שאנו רואים בסיבת ההשפעה של החסד דאברהם לכל . . אפילו לערביים . . מחמת השפלות וענוה יתירה שהיה בעיניו עפר ואפר ממש, דהיינו בבחינת הביטול בעצמותו שלא היה מרגיש א"ע כלל לשום דבר ויש, אדרבה, היה בעיניו כמותר ושיריים בעולם . . לכך היה משפיע מכל אשר לו ממש (לא רק מותרות ושיריים) לאחרים ולא הניח לעצמו . . כולם חשובים בעיניו וראויים יותר ממנו לשפע טוב".
כלומר, מצד טבע החסד יש לו נטיה ליתן ולהשפע לאחרים בריבוי גדול, וללא הגבלה, ולא עוד אלא שהזולת קודם אליו, כי, הוא בעצמו נחשב בעיניו לעפר ואפר, ואילו בנוגע להזולת רואה הוא (להיותו "טוב עין") את המעלה של כאו"א יהיה מי שיהיה (אפילו ערביים), ובמילא מובן גם בנוגע לאופן ומדת ההשפעה – שאינו נותן מותרות ושיריים בלבד, אלא נותן גם מהדברים העיקריים שנחשבים אצלו לדבר הכרחי, ולא רק שנדמה לו שמוכרח בהם, אלא הוא מוכרח בהם אליבא דאמת.
ונמצא, שהחילוק בין גמילות חסדים דישמעאל לגמילות חסדים דבנ"י, הוא, שגמ"ח דישמעאל ניתנת ממותרות בלבד, ופועלת ישות, משא"כ בנ"י נותנים מדברים עקריים, והנתינה באה מתנועת הביטול.
וככל הדברים האלה – גם בנוגע לעניננו:
כשחסיד פועל על עצמו לעסוק בגמילות חסדים ולעזור ולסייע לחבירו להיות חסיד – אם יפעל על עצמו ליתן רק מענינים שנחשבים אצלו מותרות ושיריים, ה"ז חסד דישמעאל, ששולל רבינו הזקן באגה"ק רבינו הזקן באגה"ק שכתבה "אחר ביאתו מפ"ב";
הדרישה והתביעה ("מאָנען מאָנט זיך") מחסידים בכלל ומתלמידי הישיבות בפרט היא, איפוא, ליתן להזולת אפילו מעניניהם העקריים, שנחשבים אצלם לדברים מוכרחים, ולא רק שנדמה להם שמוכרחים בזה אלא יתכן שהאמת היא שמוכרחים בזה, ואעפ"כ, ישנם זמנים, בזמן מן הזמנים, שלא צריכים לחשוב על עצמם ("ס'איז דאָ אַמאָל אַ צייט וואָס מ' דאַרף ניט קוקן אויף זיך"), כי אם, להשתדל בטובתו של הזולת ע"י גמילות חסדים בנוגע לפנימיות התורה, תורת החסידות.
והעיקר – שיהיה הענין ד"פרו ורבו", שכל חסיד יעשה עוד חסיד, כל תמים וכל תלמיד יעשה עוד תמים ועוד תלמיד וכן הלאה, "עד בלי די", עד שיפעלו סוכ"ס שכל בנ"י יתחילו ללמוד גם פנימיות התורה תורת החסידות.
ועי"ז יהיה שלימות הענין ד"פדה בשלום נפשי", "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – כהבטחתו של משיח להבעש"ט (במענה לשאלתו: אימתי קאתי מר ?) "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", ובמילא, כאשר כאו"א יעשה וישלים הפצת המעיינות בד' אמותיו, עד שיבטל מהם התואר "חוצה" ("עס וועט ווערן אויס חוצה") – כיון שיהיו מלאים וחדורים בהמעיינות שיטביעו כל מציאותם ("די מעיינות ווען עס פאַרטרינקען") – אזי יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.
(התוועדיות תשי"ב ח"א עמ' 186 – 181)
¯
בדורות שלפנינו, כאשר היו כאלה שחשבו שאין צורך בלימוד תורת החסידות ("מ'קען אויסקומען אָן חסידות), ולא עוד אלא שחששו שכתוצאה מלימוד תורת החסידות עלולים להתרחק וסוכ"ס להתנתק מלימוד התורה וקיום המצוות כדבעי – לא היה נחשב הדבר כהיפך האמונה בכל התורה [כמו "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד כו'", ועאכו"כ חלק מסויים בתורה], משום שהתנגדותם לתורת החסידות לא היתה אלא בגלל הטעות שלהם שלא ידעו שזהו חלק בתורה, ולכן צעקו בכל עוז שאין חפצים בכך.
אמנם, בבוא הזמן שתורת החסידות נתפרסמה בכל העולם כולו, והכל מודים שזהו חלק בתורה [ה"פלוגתא" אינה אלא אם לימוד זה שייך לכל ישראל, לרוב, למחצה, או למיעוט בלבד, אבל הכל מודים שזהו חלק בתורה], ומבינים ע"פ שכל שאי – אפשר ללמוד גליא דתורה ללא סתים דתורה, כיון שללא סתים דתורה אין קיום לגליא דתורה, כשם שאין קיום לגוף, "גופי תורה", ללא הנשמה, "נשמתא דאורייתא" (כלשון הזהר) – אזי נחשבת ההתנגדות לתורת החסידות, חלק בתורה, ככפירה בכל התורה ח"ו, שזוהי ח"ו במלך מלכי המלכים הקב"ה !
ובדקות דדקות – ה"ז גם כפירה באחדותו ית' ח"ו:
איתא בזהר "תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא, קוב"ה אורייתא וישראל, וכולהו דרגא על דרגא סתים וגליא", היינו, שהדרך לההתקשרות דישראל עם קוב"ה היא ע"י התורה: ע"י גליא דתורה מתקשרים עם גליא דקוב"ה, וע"י סתים דאורייתא מתקשרים עם סתים דקוב"ה.
ובמילא, כאשר מחלקים ומפרידים סתים דאורייתא מגליא דאורייתא, הרי ה"בכן" היוצא מזה הוא שגם בנוגע להקב"ה אומרים ש"דין הניין לי", גליא דקוב"ה בלבד ("פון גליא דקוב"ה האַלט ער"), ובנוגע לסתים דקוב"ה מתייחסים באופן אחר ח"ו – היפך "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", אחדות אמיתית, שלא שייך לחלק ח"ו בין גליא לסתים.
ונמצא, שהחלוקה בין גליא לסתים באורייתא ש"מתקשר ביה בקוב"ה, היא, בדקות דדקות בגדר התואר שכותב הרמב"ם בפס"ד הנ"ל בנוגע לאמונה באחדותו ית' !
אלא מאי, הטענה היא שישנם גדולים וטובים שלא יודעים מזה – גדולה הרחמנות עליהם ("איז אויף זיי אַ געוואַלדיקע רחמנות") שלא ראו מאורות !
וכיון שכן, מצוה על כאו"א להאירם בה"מאור" שבתורה – להסביר להם הצורך וההכרח בלימוד תורת החסידות, שכן, ללא תורת החסידות, יכולים להיות יהודים כשרים, "מאמינים בני מאמינים", אבל יכולים לחיות מאה ועשרים שנה בטעות, מבלי לדעת שכל ימיו לא ידע הפירוש האמיתי ב"ה' אחד", ולא ידע מהי "תורה אחת", ובמילא לא ידע גם מהו תפקידו האמיתי בתור "גוי אחד בארץ" (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר שיצא לאור לקראת י"ט כסלו).
וכשיסבירו זאת – ובברכתו של רבינו הזקן בודאי יצליחו – ברור הדבר הסוכ"ס יבינו כולם שצריכים ללמוד פנימיות התורה וילמדו פנימיות התורה, ואז – "מלאה הארץ דעה את ה'".
וכאשר יגיעו להכרה זו, שאז תהיה האחדות של סתים דאורייתא עם גליא דאורייתא, ועל ידה גם האחדות של גליא דישראל עם סתים דישראל [שהסתים דישראל הוא תכלית הטוב, כמ"ש בתניא ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"], ועי"ז גם האחדות עם גליא דקוב"ה וסתים דקוב"ה – אזי יהיה כן גם בנוגע לה"קץ" – שעם היותו עכשיו סתים, "לבא לפומיה לא גליא", הרי, כאשר יחברו למטה הסתים עם הגליא, יהיה כן גם למעלה, שה"קץ יומשך מסתים לגליא, ובמילא תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.
בהמשך להמדובר לעיל אודות לימוד החסידות – יש להוסיף ולהבהיר:
עדיין ישנם כאלה [הם אמנם הולכים ומתמעטים, ברוך ה', אבל עדיין נשארו קצת מהם] שכאשר מדברים עמהם אודות לימוד החסידות – טוענים הם שצריכים להתנהג באופן ד"נהרא נהרא ופשטיה".
כל חוג – טוענים הם – צריך לילך לאורם של גדולי ישראל שנתקבלו אצלו בתור פוסקים. ובמילא, מבלי להכנס לשקו"ט להכריע בין ראשוני וגדולי האחרונים מי מהם גדול ממי, הרי כשם שכאן הולכים לפי שיטת ופקודת רבינו הזקן, באותה מדה מוכרחים הם ("זיי זיינען געבונדן") – ללא נפק"מ כיצד מתקבל הדבר בשכלם הם – לציית לאלה שקיבלו על עצמם בתור פוסקים.
וכיון שפלוני בן פלוני – שאותו קיבל בתור פוסק – פירסם בשעתו פס"ד שבו קבע שדרך החסידות היא ליחידי סגולה בלבד, וגזר גזירה שלא לעסוק בתורת החסידות – שוב אינו צריך לקבל את השיטה של תורת החסידות.
והמענה לזה – מובהר גם הוא בנגלה דתורה, כדלקמן.
ובהקדמה:
גזירות דרבנן- אף שכולם נתקנו מפני הטעם, מ"מ, יש גזירות שבהם פירסמו חכמים טעם הגזירה, ויש גזירות שבהם לא פירסמו חכמים טעם הגזירה.
והטעם שלא פירסמו חכמים טעם הגזירה – דלכאורה: כיון שמדובר אודות גזירה שהציבור יכול לעמוד בה [שהרי "אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב ציבור יכולין לעמוד בה"], ויש טעם להגזירה, א"כ, מה ראו חכמים שלא לגלות הטעם ? – משום שאילו היו מפרסמים טעם הגזירה, הרי, אם יתבטל הטעם תתבטל הגזירה, ולכן לא פירסמו הטעם, כדי להבטיח את קיומה של הגזירה ללא – תלות בטעם.
ונמצא שגזירה שנתפרסם טעמה, כשבטל הטעם, אזי בטלה הגזירה, ובזה גופא – כשבטל הטעם רק לאחר זמן, יש מקום שישאר הדבר בגדר מנהג, בגדר ד"שווי' אנפשי'", וכיו"ב, אבל כשמתברר שהטעם בטל מעיקרו, משום שהיה מבוסס על עדות שקר וכיו"ב, אזי אין מקום כלל לקיומה של הגזירה, כיון שמלכתחילה היתה בדרך טעות.
ומזה מובן גם בנוגע לעניננו:
החל מזמנו של הבעש"ט – טענו החסידים בפשיטות גמורה שדרך החסידות היא הדרך העולה בית א-ל, והיא הדרך "לתקן עולם במלכות שד-י, להמשיך ולגלות "מלכות שד-י" בעוה"ז, כפי שיתגלה בפועל ובשלימות בביאת המשיח.
וכאשר באו אלה – שקראו את עצמם בשם "מתנגדים" – שחששו מדרך זו (באופן הלימוד, מאופן התפלה וכו') והחליטו לגזור גזירה שאין לילך בדרך זו – היו יכולים לעשות זאת בא' משני האופנים שבגזירות דרבנן: אופן הא' – לגזור גזירה שאין לילך בדרך זו מבלי לפרסם טעם הדבר (שישאר בחשאי), ואופן הב' לפרסם הגזירה יחד עם הטעם.
וכאן רואים את ההשגחה פרטית שבדבר – שכאשר פירסמו את הגזירה נגד לימוד תורת החסידות והנהגה בדרכי החסידות, פירסמו מיד באותו מעמד גם את טעם הגזירה – "שוברו בצדו" – החשש שדרך החסידות עלולה לגרום לתוצאות שכללותם הוא הניתוק ח"ו מתורה ומצוות.
ובמילא, חל על זה הפס"ד בנגלה דתורה שכאשר בטל הטעם, ובפרט כשבטל מעיקרא, בטלה הגזירה ואין לה קיום כלל:
כיום, כשעברו 200 – 150 שנים לקיומה של דרך החסידות, לאחרי שרואים במוחש שתורת החסידות דרכי החסידות ומנהגי החסידות מביאים תוספת כח בעבודת השי"ת, בלימוד התורה וקיום המצוות – לא זו בלבד שאין מקום לקיומה של הגזירה כיום, אלא יתירה מזה, אגלאי מילתא מלמפרע שמלכתחילה לא היה מקום לגזירה זו, ובמילא ה"ה בטלה ומבוטלת מעיקרא, שכן, מלכתחילה היתה בדרך טעות – בגלל עדות שקר כו', ככל פרטי הענינים שנעשו ע"י מחרחרי ריב, החל מהמחרחר – ריב העיקרי הס"מ... שלא היה יכול לסבול התגלותה של תורת החסידות
ועשה כל הבלבול כו'.
עפ"ז מובן שאין מקום לטענה האמורה ש"נהרא נהרא ופשטיה":
כאשר מישהו טוען שאין ענינו להכריע ולפסוק מי מגדולי ישראל גדול יותר, אלא, כיון שקיבל על עצמו בתור פוסק את פלוני בן פלוני שהתנגד בשעתו וגזר נגד תורת החסידות, מוכרח הוא לילך בדרכיו – צרך לידע שפלוני בן פלוני פירסם את הגזירה בטעמה, וכיון שנתברר שהטעם היה בטל ומבוטל מעיקרו, אזי הגזירה בטלה ומבוטלת מעיקרה.
ויש לומר, שזהו גם הביאור בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' משיחותיו, שאלה שבשעתם לא הסכימו לשיטת החסידות, הנה עכשיו, בהיותם בארצות החיים, בעולם האמת, שמכירים את האמת לאמיתתה, מתחרטים הם ביותר על זה, ומצטערים ביותר כאשר מישהו (בעלמא דין) מזכיר אותם [לא רק אם סומך עליהם להתנהג כן, אלא אפילו אם רק מזכיר אותם] כמי שהתנגדו לתורת החסידות, ואינם רוצים שיקרא שמם על הענין הזה – כיון שאגלאי מילתא שמלכתחילה לא היה מקום להתנגדות וגזירה על תורת החסידות.
המורם מכל האמור לעיל:
כבר יצא במופת חי – לאחרי 200 – 150 שנים לקיומה של דרך החסידות – שלימוד תורת החסידות והנהגה בדרכי החסידות מהוים תוספת כח בעבודת השי"ת, בלימוד התורה וקיום המצוות,
ולא עוד אלא שלימוד התורה וקיום המצוות הם פרטים בעבודתו ית', ותכלית הכוונה דכל פרטי הענינים היא – כדברי משה רבינו המפורשים בקרא: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה (כל המצוות, כולל גם מצות תלמוד תורה) ליראה את ה' אלקינו" – שענין זה נעשה ע"י לימוד תורת החסידות.
הכל מודים שתורת החסידות היא חלק בתורה, ולא עוד אלא שהיא הפנימיות של כל התורה כולה, ובמילא, אלה שלומדים גליא דתורה ואינם רוצים ח"ו ללמוד סתים דתורה, חלים עליהם דברי הזהר שמתבטא בחריפות ("אַ געוואַלדיקער וואָרט") נגד אלה שלומדים סיפורי התורה כסיפורים בעלמא ללא התוכן הפנימי המוסתר בהם, שמחשיבים את הלבוש (הסיפור) לגוף הדבר.
ויתירה מזה – כמוזכר לעיל (סי"א) שע"פ מאמר הזהר "תלת קשרין מתקשרן דא בדא, קוב"ה אורייתא וישראל, וכולהו דרגא על דרגא סתים וגליא", נמצא, שמי שמחלק בין סתים לגליא באורייתא, ה"ז כמו שמחלק בין סתים לגליא בקוב"ה, שזהו היפך אחדותו ית' האמיתית, ובמילא – ע"פ המבואר בהמאמר דכ"ק מו"ח אדמו"ר שנדפס לי"ט כסלו – ה"ז (בדקות דדקות) ענין של עבודה זרה !...
- האמת היא שיהודי אינו שייך לעבודה זרה, כמבואר בתניא שנקודת האמונה היא בשלימות אצל כאו"א מישראל, אלא שיתכן שהיא אצלו בבחינת שינה ואינה פועלת פעולתה בנוגע להנהגה במחשבה דיבור ומעשה (כל זמן שלא בא לידי נסיון בדבר אמונה), אבל גם אז נמצאת היא בשלימות, וצריכים לעזור לו לגלותה מן ההעלם אל הגילוי; אך כאשר מתגלית נקודת האמונה, ה"ז פועל גם בנוגע להנהגה במחשבה דיבור ומעשה – "למסור נפשו אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת ה'".
ומזה מובן גם בנוגע לעניננו:
יש להסביר ולהדגיש מלכתחילה שמדובר כאן אודות ענין של אמונה – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – שכשם שסתים וגליא דקוב"ה כולא חד, כך סתים וגליא דישראל כולא חד, וסתים דגליא דתורה כולא חד, ואי אפשר לחלק ביניהם, כך, שמי שרוצה גליא צריך גם סתים.
וכשיפעלו אצלו ענין זה – ומה הפירוש "לפעול" ? – לגלות אצלו את נקודת האמונה שתבוא מן ההעלם אל הגילוי – אזי יתבטא הדבר גם בהנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה, שיתחיל לילך בדרך החסידות, כלומר, לא זו בלבד שלומד תורת החסידות, אלא גם מתנהג בדרכי ומנהגי החסידות, כולל ובמיוחד בהענין העיקרי שהוא תכלית הכוונה דתורת החסידות – לשנות טבע מדותיו, ונעשה יהודי כפי שיהודי צריך להיות ("ער ווערט אַ איד ווי אַ איד דאַרף זיין").
(התוועדויות תשי"ב ח"א עמ' 193 – 188)
¯
ישנם כאלה הסוברים שללימוד תורת החסידות צריך האדם להמתין תחילה עד שיהיה נזהר בתכלית אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים ובהידור מצוה, ורק אז יוכל ללמוד חסידות. כל זמן שחושש הוא אשר עדיין לא הגיע לדרגא זו, מה גם ("ווער רעדט נאָך") אם יודע, אשר עלול הוא, לעתים, להכשל בהידור מצוה ובדקדוק קל של דברי סופרים, וכל שכן אם הוא נכשל אפילו בדבר שהוא מדרבנן, ולפעמים אפילו בדבר שהוא מדאורייתא (הן בענין של "קום ועשה" הן בענין של "שב ואל תעשה"), אזי – טוען הוא – אינו יכול להתעסק בלימוד החסידות ובעבודת התפלה, ובכלל בענינים נעלים !...
והמענה לזה – "מלוה להוצאה ניתנה":
מבלי הבט על גודל מעלתה של תורת החסידות – כידוע שרבינו הזקן המשילה לאבן טובה הנמצאת בכתר המלך אשר בלעדיה מתבטלת מציאותה של כל הכתר ("דער גאַנצער כתר איז קיין כתר ניט") – מ"מ, הרשות נתונה לכאו"א מישראל לקחת את כתר המלך ולנצלו בשביל הענינים שלו.
ולפיכך תובעים מאת כאו"א מישראל – שמבלי הבט על גודל פחיתות מעמדו ומצבו, לא יחסיר אפילו יום אחד את השיעור שלו בתורת החסידות, ואפילו ביום זה גופא שבו נכשל ח"ו בדאורייתא (הן בענין ד"קום ועשה" והן בענין ד"שב ואל תעשה") – הרי גם ביום זה לא יחסיר את שיעורו בלימוד החסידות, ולא רק בענין של "עבודה", אלא אפילו בענין של "השכלה" באלקות, ואפילו ענין כזה (בהשכלה) שמצד רום עומקו אינו יודע כלל כיצד "להורידו" אליו (אַראָפּצוטראָגן צו זיך") !
(התוועדויות תשי"ב ח"א עמ' 338)
¯
גם בזמן הגלות, לאחרי שפסקה נבואה ופסקה אפילו רוח הקודש, ונמצאים במעמד ומצב ירוד עד ש"אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", מ"מ, מצד הענין ד"כי אתה אבינו", יכול כאו"א מישראל להתהפך ("ונהפוך הוא") מן הקצה אל הקצה ברגעא חדא ולהתקשר ישירות עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, ולאח"ז נמשכים בגילוי גם הענינים ד"אברהם ידענו" ו"ישראל יכירנו", אלא שהסדר הוא מלמעלה למטה, שההתחלה היא מצד "כי אתה אבינו", ולאח"ז באים גם הענינים ד"אברהם ידענו" ו"ישראל יכירנו".
ויש להוסיף, שענין זה שייך גם לכללות התגלות תורת החסידות בזמן הגלות דוקא:
ובהקדם פתגם הצמח – צדק שאילו היה רבינו הזקן בזמן האמוראים היה הוא מגדולי האמוראים, אילו היה בזמן התנאים היה מגדולי התנאים, ואילו היה בזמן הנביאים היה מגדולי הנביאים, אלא, שהדור לא היה ראוי לכך.
ולאידך, רואים במוחש שדוקא בדורות האחרונים נתגלתה פנימיות התורה (כמבואר באגה"ק מכתבי האריז"ל), ונתבארה בתורת החסידות, החל מתורת החסידות הכללית ובפרט תורת חסידות חב"ד, שבה ועל ידה גילוי לנו רבותינו נשיאינו ענינים נעלים ביותר שלא ידעו אודותם בדורות שלפנ"ז, כשהיה בישראל גילוי רוח הקודש ואפילו גילוי הנבואה !
וטעם הדבר – שדוקא מצד התגברות חושך הגלות, יש צורך באור גדול ביותר שלא היה קודם.
ויש לומר בדרך אפשר – בעומק יותר – שבזה מתבטא הענין ד"כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו":
בזמן הבית, כשהיו כל העינינים כפי סדר השתלשלות ובמדידה והגבלה – לא היו יכולים לבוא אורות וגילויים שמצד עצמם הם למעלה מהתלבשות בכלים, כיון שבסדר השתלשלות "לא יכיל הכלי לסבול" (כלשון רבינו הזקן בהוספות לתורה אור);
משא"כ בזמן הגלות – אף שישנו אמנם הגרעון ש"אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", מ"מ, הרי מצד זה ניתנת האפשרות שתהיה ההתקשרות עם "אתה אבינו", התקשרות העצם עם העצם, עצם הנפש עם עצמות ומהות א"ס ב"ה – שרק עליו יכולים לומר אמיתית התואר "אתה" – ואליו יכול להתקשר ישירות כאו"א מישראל מבלי הבט על מעמדו ומצבו, שכן, אפילו קל שבקלים, אם רק ירגיש שענין זה נוגע ליחודו ואחדותו עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, יוכל לעמוד בכל הנסיונות מתוך מס"נ, כיון שגם אצלו נמצאת בשלימות עצם הנפש, ועי"ז מעורר ומגיע בהעצם שלמעלה, שלכן, אע"פ שבדרגא שלמטה מזה כתיב "הלא אח עשו ליעקב", אעפ"כ, "ואוהב את יעקב" דוקא, כיון שבדרגא נעלית יותר, במהותו ועצמותו ית' ממש, מושרש יעקב דוקא.
ולכן, בזמן הגלות דוקא יכולים לקבל גילויים נעלים כאלה שאפילו בזמן האמוראים היו שייכים ליחידי סגולה, בזמן התנאים היו שייכים ליחידי סגולה, ואפילו בזמן הנביאים היו שייכים ליחידי סגולה – כי, בזמן הנביאים נמשכים אורות וגילויים שמתלבשים ב"כלים" [שלכן "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", כיון שאצל כל א' מהם נמשך ונתלבש הגילוי באותיות וכלים שלו], ואילו בזמן הגלות נעשית התקשרות עם העצם שלמעלה מאורות וגילויים המתלבשים בכלים.
וכיון שבזמן הגלות דוקא מתגלה הענין ד"כי אתה אבינו", לכן נעשה אז גילוי תורת החסידות הכללית, ובפרט תורת חסידות חב"ד, שעל ידה נמשך הגילוי באותיות של חכמה בינה ודעת, באופן המובן בשכל, ואפילו בשכל אנושי, ועד להשכל דהיו"ד דיצר השני.
ובכח זה פועלים רבותינו נשיאינו (כמרדכי בדורו וכמשה בדורו) הענין ד"להקהל ולעמוד על נפשם" אצל כל היהודים, "היהודיים אשר בשושן", וגם היהודים שבעיירות שהיו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון (אע"פ שהן עתה חרבין), ואפילו אלה שהם מחוץ להערים עצמם, אלא באופן ד"סמוך" או "נראה" בלבד.
ויש להוסיף ולבאר הענין ד"סמוך" או "נראה" ביחס לרבותינו נשיאינו, שהם כמרדכי ("איש יהודי הי' בשושן הבירה") בדורו:
"סמוך" – הוא ע"ד האחיזה בה"קליאַמקע" [כידוע מאמר רבינו הזקן "דער וואָס וועט זיך אָנהאַלטן אין מיין קליאַמקע כו'"], שכן, האחיזה בה"קליאַמקע" אינה ענין של לימוד, כי אם, ענין של סמיכות בלבד, וכיון שה"קליאַמקע" היא על הדלת (ידית הדלת), יכול הוא לעמוד גם מבחוץ, כך שלכאורה אין לו שייכות להענין, אבל אעפ"כ, ה"ה "סמוך לו".
ולכל הפחות "נראה (אע"פ שאינו סמוך)" – שכאשר מסתכלים על העיר המוקפת חומה רואים גם אותו, בגלל שהוא עזר וסייע בפעולותיו של ה"איש יהודי" שבעיר המוקפת חומה, ובמילא, כשמסתכלים על העיר המוקפת חומה, נראית גם הפעולה שלו בתור עוזר ומסייע.
ובכל אופן, גם אלה שהם במעמד ומצב ד"סמוך" או "נראה", נדונין כמוקפין חומה, וחוגגים ימי הפורים יחד עם מרדכי ואסתר בשושן הבירה ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא".
(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 29 – 26)
¯
אבל אעפ"כ, אינו דומה החידוש שתלמיד ותיק עתיד לחדש לטעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא – כי, החידוש של תלמיד ותיק הוא מן הכלל אל הפרט, היינו, שבמ"ת ניתן בדרך כלל, והתלמיד ותיק מגלה (מפרט) את הפרט מן הכלל, משא"כ טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא אינם התגלות הפרט מן הכלל, אלא ע"ד ובדוגמת המבואר במאמרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בענין עילה ועלול שהוא בדרך שינוי ממהות למהות.
ועד"ז בנוגע לגילוי פנימיות התורה עכשיו בתור הכנה להתגלות טעמי תורה לעתיד לבוא – שאין זה כמו חידוש של תלמיד ותיק בדרך גילוי פרט מן הכלל, אלא בדרך שינוי ממהות למהות.
בהמשך להמדובר לעיל אודות גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, הרי, ככל שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח, הולך וניתוסף יותר בגילוי פנימיות התורה, ועד שלאחרונה – כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמשך באתי לגני – מגלים גם את האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור, בתור הכנה להתגלות פנימיות התורה, טעמי התורה לעתיד לבוא.
ובפרטיות יותר:
ידוע שבמתן – תורה ניתנו כל עניני התורה, גם אלה שנתגלו לאח"ז, כמארז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני, ועד שגם טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא ניתנו למשה מסיני.
(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 144 – 143)
¯
יום ה (ו חשון)
"אבל בשבת יש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות לכן מצוה לאכול כל תענוגים בשבת ולהרבות בבשר ויין אף שבחול נקרא זולל וסובא"
אינו דומה אכילת שבת להאכילה דימי החול, דבימי החול המאכל הוא מגשם, וצריך לפעול בעצמו שלא ירצה בהתענוג שבמאכל, אלא אכילתו תהיה לשם שמים, אמנם בשבת כתיב וקראת לשבת עונג, שמצוה לענגו באכילה ושתיה, וכמ"ש הרמב"ם שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם [לא סתם תבשיל, אלא תבשיל שמן ביותר דוקא, ולא סתם משקה, אלא משקה מבושם דוקא], והיינו, שאותו הענין עצמו שבחול צריך לפרוש ממנו, הנה בשבת נעשה הוא עצמו מצוה וקדושה. וטעם הדבר הוא, לפי שבשבת נעשה עליה בכללות העולם, כידוע שבערב שבת עם חשיכה תרין שלהובין דאשא בטיש בנוגה, ועי"ז נעשה עליה בכללות העולם, ולזאת הנה גם הגשמי עצמו נהפך לקדושה, כמאמר אתהפכא חשוכא לנהורא.
(סה"מ תשי"ד עמ' ריא – רבי)
¯
בשבת היא עליית כל העולמות, גם עולם הזה, וכידוע שבימי החול, חיות העולם הוא מעולם העשיה, ובשבת עולה למעלה יותר – בחוץ לארץ עד עולם היצירה, ובארץ ישראל עד עולם הבריאה, ועליה זו פועלת זיכוך גם בגשמיות העולם, שלכן אמרו רז"ל "פרש שבתכם לא קאמר", ואם שבת פועלת זיכוך ועליה בכללות העולם, כ"ש וק"ו שפועלת זיכוך ועליה בגופו ונפשו הבהמית של איש ישראל.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' צו)
יום שב"ק (ח חשון)
"וז"ש ברע"מ ובזמנא דאילנא דטו"ר שלטא כו'"
וה"א אחרונה דשם הוי' שבנפש הו"ע תושב"ע, דעם היותה בהבנה והשגה, בחינת מוחין, מ"מ, כיון שנתלבשה בדברים גשמיים וטענות של שקר, הרי היא בבחינת אילנא דטו"ר, ואפשר להיות מזה יניקה כו'.
(סה"מ תשט"ז עמ' סח)
¯
דמ"ש דלת ראשך כארגמן קאי על בחינת גליא דתורה, אלינא דטוב ורע, דכשם שהמלכות רגליה יורדות מות, שמתלבשת בבי"ע, כמו"כ הוא גם בבחינת אילנא דטו"ר שהתורה מתלבשת בדברים גשמיים כו'.
(סה"מ תשט"ז עמ' רה)
¯
מהחילוקים שבין תורה שבכתב לתורה שבעל – פה – ש"רצון העליון המלובש בתרי"ג מצוות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם . . כל המצוות . . הן סתומות ולא מפורשות וגלויות וידועות", שהרי ע"י תושב"כ לבדה אין אנו יודעים כיצד לקיים את המצוות, כי אם ע"י ביאור ופירוש הדברים בתושבע"פ דוקא, והיינו, שהשייכות דתורה לעוה"ז (כיצד לקיים את המצוות בעוה"ז) היא בעיקר בתושבע"פ.
וזהו גם שתושב"כ נקראת "עץ החיים", "אילנא דחיי", ותושבע"פ נקראת עץ הדעת, "אילנא דטוב ורע" – כיון שתושבע"פ מתלבשת בעולם לפעול בירור והבדלה בין הטמא לטהור ובין האסור למותר כו', שעי"ז מפרידים את הרע מן הטוב,
והרי זהו עיקר ענין ירידת התורה למטה דוקא – כמאמרז"ל שכאשר מלאכי השרת ביקשו שתנתן התורה למעלה, "תנה הודך על השמים", השיב להם משה רבינו: "למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם", היינו, שעיקר ענין התורה הוא לפעול בירור העולם, וענין זה נעשה בפועל ע"י תושבע"פ דוקא.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 153)
¯
אודות משה – נאמר "כי מן המים משיתוהו", שנמשך מעולם התוהו, ונאמר בו "כבד פה וכבד לשון", להיותו למעלה מתושב"ע ואפילו למעלה מתושב"כ, היינו, שהיה במדריגה נעלית יותר לא רק מתושב"ע שנקראת "אילנא דטוב ורע" (לא טוב ורע ח"ו, אלא אילנא דטו"ר) לפי שיורדת ומתלבשת בענינים של טוב ורע, אלא גם למעלה מתושב"כ, שנקראת "אילנא דחיי", שהיא למעלה לגמרי מהתלבשות בענינים של טוב ורע.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב 226)
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
כרך א – ליקוטי אמרים (900 עמ')
כרך ב- שהיוה"א- קו"א (740 עמ')
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.ilש
