יום א (ל חשון)
"רק שלומד סתם בלא כוונה לשמה"
יש מדריגה נעלית מזו, והוא שלומד תורה לשמה, בשביל לקשר נפשו להוי', לפי שרוצה לקשר הסתים וגליא שבנפשו בהסתים וגליא דקוב"ה ע"י הסתים וגליא דתורה, כידוע שהתורה היא המקשרת נש"י בקוב"ה, ובבחינה זו התורה היא בחינת חתן ונש"י בחינת כלה, היינו שהתורה משפיעה בנש"י. וענין זה הוא בחינת עבד עברי, והיינו, דכשם שנתבאר לעיל שענין עבד עברי היא שהרגש הלב שלו הוא בקדושה, אלא שנשאר במציאותו ולא נעשה אצלו שינוי המהות, כמו"כ הוא גם בתורה, שלא נעשה אצלו שינוי המהות, אלא שרוצה לקשר נפשו להוי'. ולכן, לגבי אמיתית הענין דלימוד התורה לשמה הרי זה נחשב ללימוד סתם (שאין זה שלא לשמה) וכו'.
(סה"מ תשי"ד עמ' ק, קא)
"אך אינו לומד שלא לשמה ממש להתגדל כו'"
גם על הלימוד שלא לשמה ארז"ל לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, דענין הלימוד שלא לשמה במדריגה הנעלית הוא, דאף שלומד תורה כדבעי ומחדש בתורה ומכוון אל האמת, מ"מ הלימוד הוא שלא לשמה, מכיון שהוא מרגיש שהוא הוא הלומד והוא הוא המחדש (ער לערנט און ער איז מחדש).
(סה"מ תשי"ב עמ' רנט)
יום ב (א כסלו)
"מפני שהוא הבל שאין בו חטא"
ישנו אמר מאדמו"ר האמצעי, שבו מבאר את מעלת לימוד התורה דתשב"ר, שהוא "הבל שאין בו חטא", כדברי הגמרא "דידי ודידך מאי היא . . אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא".
ומבאר אדמו"ר האמצעי בהמאמר, שאע"פ שסיבת הלימוד דתשב"ר היא "מיראת הרצועה" וכדומה, והיינו, שאין זה לימוד התורה "לשמה", וגם הלימוד עצמו אינו בעיון כמו בלימודם של גדולים, אעפ"כ גדלה מעלת הלימוד דתשב"ר מצד עצם ההבל, שהוא "הבל שאין בו חטא", "לא חטא ממש", רק שהוא מושלל מגשם הגופני החומרי, שבתינוק אין גופו גס כ"כ כי לא נתגשם ברוב ימיו . . מצד שזה מקרוב בא מעולם הרוחני לעולם הגשמי".
וענין זה מתאים להסיפורים ע"ד הצדיקים שנהגו ללכת ללמוד ביערות וכו', מקום שאין שם בני – אדם, והאוויר אינו מעופש כו', ולכן מעלת לימוד התורה במקום זה היא כמו מעלת לימוד התורה דתשב"ר, שהוא "הבל שאין בו חטא".
ומזה מובן, שהענין ד"הבל שאין בו חטא" שבתשב"ר אינו בהכרח בתינוקות דוקא, אלא יכול להיות גם בגדולים – שכאשר לימוד התורה הוא באופן שמופשטים ("מען איז אויסגעטאָן") מכל עניני העולם – אזי הלימוד הוא "הבל שאין בו חטא", כיון שאין להלומד שייכות עם חומריות העולם.
ובכללות הרי זה החילוק בין "בעלי עסק" ל"יושבי אוהל" – ל"יושבי אוהל" – שנוסף על מעלת הריבוי בכמות, ש"בעלי עסק" לומדים רק "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", משא"כ "יושבי אוהל" שעיקר עסקם בתורה, הרי לימוד התורה של "יושבי אוהל" הוא לימוד באופן אחר לגמרי ("גאָר אַן אַנדער לימוד"), כמעלת הבל תשב"ר.
וכפי שרואים במוחש (לאו דוקא בתשב"ר, אלא גם בגדולים), שאלו שנמצאים עדיין בין כותלי הישיבה, או שלא עבר זמן רב מאז צאתם מכותלי הישיבה – נקל לפעול עליהם, וגם להם נקל לפעול על עצמם, יותר מאשר אלו שהם "בעלי עסק".
הן אמת שגם "יושבי אוהל" שייכים קצת להגשמיות, אבל אעפ"כ, כיון שעיקר עסקם בתורה, הרי גם הגשמיות שלהם היא באופן נעלה יותר.
וע"ד מעשר שני שצריך לאכלו "לפנים מן החומה" דוקא – שעם היותו כמו כל מאכל גשמי (שהרי אין מקריבין אותו על המזבח), מ"מ, כיון שאכילתו היא "לפנים מן החומה" הרי זה בכל זאת באופן נעלה יותר ("איז דאָס פאָרט אַנדערש").
ועד"ז בעניננו: כאשר עיקר העסק הוא בתורה, שהיא בדוגמת "חומה" (כמארז"ל "אני חומה זו תורה") – הרי גם הענינים הגשמיים הם "לפנים מן החומה"; וכאשר נמצאים במצב כזה, אזי יש בלימוד התורה המעלה ד"הבל שאין בו חטא".
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 141 – 140)
¯
בהערות אאמו"ר מובא מאמר הזהר "ר' שמעון פתח הנצנים נראו בארץ וגו'". ולהעיר, שגם התחלת הזהר (בהקדמה) היא – "רבי שמעון פתח הניצנים נראו בארץ".
אלא, שבהתחלת הזהר קאי אודות בריאת וקיום העולם, ע"י "קול ינוקי דלעאן באורייתא, ובגין אינון רביין דעלמא עלמא אשתזיב", ואילו במאמר דפרשתנו מבאר הענין ד"הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" בנוגע לענין הגאולה.
ויש לקשר בין שני המאמרים – שגם הגאולה באה ע"י פעולתם של התינוקות בלימוד התורה כו'.
ויה"ר והוא העיקר – שמהדיבור והלימוד אודות עניני הגאולה זוכים לגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, תיכף ומיד ממש.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 492)
יום ג (ב כסלו)
להבין מ"ש בפע"ח
"הענין הוא שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי' כו'"
כשם שאור הסובב וההמשכה שע"י התומ"צ הם בהעלם בעוה"ז ובעולמות בי"ע, הנה עד"ז הוא גם בעולם האצילות, שהיחודים והתוספת אור באצילות שע"י התומ"צ הם בהעלם, כמבואר במ"א שתוספת אור שנמשך באצילות ע"י תומ"צ היא כמונח בקופסא, והיינו לפי שגם עולם האצילות הוא עולם, בכלל סדר ההשתלשלות, ולכן אי אפשר שיהיה בו גילוי אור הסובב. ורק לעתיד לבוא, שאז יקויים מ"ש ונגלה גו', אזי תתגלה פעולת התומ"צ בהמשכת אור הסובב והמשכת האור שלפני הצמצום. וזהו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דשכר מצוה שהוא המשכת אור הסובב, אי אפשר שיהיה בהתגלות בהאי עלמא, ובכללות סדר ההשתלשלות, ורק לעתיד לבוא יהיה בגילוי, דלעתיד יהיה עיקר שכינה בתחתונים, עיקר שכינה דייקא, שאין זה אור הממלא, אלא אור הסובב, ולמעלה יותר בחינת העצמות (דער עיקר פון עצמות), והגילוי דעיקר שכינה יהיה בתחתונים דוקא.
(סה"מ תשי"ב עמ' שלה)
"אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה"
כשם שענין התפלה הוא שעי"ז נעשית ההמשכה בגשמיות, וכמו בברכת רופא חולים ומברך השנים, כמו"כ הוא בעבודה, דענין התפלה הוא שנשתנה מציאותו, שזהו"ע הביטול במציאות.
(סה"מ תשי"ב עמ' שנח)
יום ד (ג כסלו)
"ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א"
אמנם בכדי שתהיה העליה שע"י הירידה, דעם היות רעייתי בין הבנות כשושנה בין החוחים, מ"מ גם שם תהיה העליה, שיגיע לבחינת בכל מאדך, הנה על זה יש נתינת כח והמשכה מלמעלה, והו"ע המשכת י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות, שע"י המשכה זו יש לו כח לבלי התפעל מנה"ב, ואדרבה שגם שם תהיה העליה. וזהו מ"ש וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו, דלבן הוא בחינת לובן העליון שלמעלה מהשתלשלות, ובחינה זו נמשכת גם למטה מטה בכל הפרצופים, לבניו דקאי על בני האלקים, ולבנותיו דקאי על הנה"ב כנ"ל, שגם שם יש המשכת בחינת לובן העליון, וענין זה פועל שתהיה העליה כו'.
(סה"מ תשי"ד עמ' רלה)
"שבהן הן הרפ"ח ניצוצין"
במצרים – נוסף על כך שהיתה גלות קשה כאמור, היו בני ישראל דחוקים ולחוצים כל כך עד שלא קלטו כל מחשבה ע"ד יציאה מן הגלות. בשעה שמשה רבינו הביא את בשורת הגאולה – "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", ובכל זאת, הרי אפילו קודם שבא משה ואמר "פקדתי", לא ערכו חשבונות מה תהיה ה"תכלית", אלא ישבו בישיבות ולמדו. ומכל שכן עתה לא צריך הראש להיות דחוק מהמחשבה "מה תהא התכלית", וצריכים לשבת וללמוד ללא חשבונות.
ובפרט שעתה העבודה היא קלה הרבה יותר מאז, כידוע שר"ב ניצוצות מתוך רפ"ח הניצוצות שנפלו, נתבררו בגלות מצרים, כמ"ש "וגם ערב ר"ב עלה אתם", ולא נשארו אלא פ"ו ניצוצות, בגימטריא אלקים, וגם מתוך פ"ו הניצוצות גופא, הרי במשך הזמן ביררו בנ"י, בזיעה ובדם ("מיט שוויס אין מיט בלוט") רבים מהם, ולא נשארו אלא "פכים קטנים" שצריכים עדיין לבררם.
ובמילא העבודה קלה בהרבה, שכן א) נשאר רק מיעוט לברר. ב) ישנו הסיוע של הניצוצות שכבר התבררו.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 285)
יום ה (ד כסלו)
"והנה לקיום מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים מבטלין ת"ת ואפי' מעשה מרכבה"
ועפ"ז מובן שצ"ל העבודה דמעשה ובבחינת יש דוקא, להיות שדוקא עי"ז מגיעים בהעצמות, ולכן אינו מספיק אמירת פסוקי שופרות וצריך לשופר בפועל דוקא, לפי שאמירת הפסוקים הו"ע התורה שמגיע בהאור, כמ"ש ותורה אור, אמנם ע"י מעשה המצוות מגיעים בהעצמות. ואף שלפעמים מבואר שיש מעלה בתורה על המצוות, אמנם המעלה במצוות היא שעל ידם מגיעים בהעצמות, ולכן הנה מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים מבטלים מפניה תלמוד תורה.
(סה"מ תשט"ז עמ' ט)
"אפי' לעליונים כמ"ש קדוש ק' ק' ה' צבאות כו'"
דשרפים אומרים קדוש, שמשיגים איך שאוא"ס קדוש ומובדל, דשרפים הם בעולם הבריאה דאימא עילאה מקננא בכורסיא, ע"כ הם משיגים בחינת החיות שלהם, איך שהוא הארה בלבד, ואיך שאוא"ס קדוש ומובדל מהעולמות.
(סה"מ תשי"ז עמ' נו)
יום ו (ה כסלו)
"כמ"ש בע"ח שכל הפירות הן באצילות"
אף שגם שאר הנבראים כלולים בשרשם ומקורם בבחינת מלכות דאצילות, שזהו שהמלכות נקראת בכל השמות דבחינת דצ"ח, כמו שושנה תפוח אבן ובהמה, לפי שכלולים בה כל הנבראים, הנה כל הנבראים כמו שהם כלולים במלכות דאצילות אינם בבחינת מציאות כלל, ומכ"ש שאינם באותה המציאות כמו שהם אח"כ בהבריאה (ומציאותם כמו שהיא נתחדשה בבריאה דוקא).
(סה"מ תשי"ז עמ' כג)
יום שב"ק (ו כסלו)
"שידיעת המציאות מההשתלשלות"
בכללות הבריאה יש סדר השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות, שהו"ע עילה ועלול ויש מאין. והנה גם בעו"ע הרי רחוק ערך העלול מהעילה, שהרי מה שנמשך מהעילה אל העלול הוא רק הארה חיצונית בלבד, וכידוע הכלל שחיצוניות שבעליון נעשה פנימיות אל התחתון, ובפרטיות הרי זה חלק עשירי בלבד.
(סה"מ תשט"ו עמ' קח)
¯
אנו רואים שבאלקות גופא יש ג"כ חילוקי מדריגות, דישנו האלקות שלמעלה מהשתלשלות וישנו האלקות שבהשתלשלות, וב' מדריגות אלו הם חלוקים זמ"ז בתכלית, דהאלקות שלמעלה מהשתלשלות אין בו מדידות והגבלות כלל, שהוא בלי גבול באמת, ומכ"ש שאינו בבחינת מציאות כלל, היינו שאינו גם בסוג המציאות דאור, ומכ"ש שאינו בסוג המציאות דהתלבשות בכלים, משא"כ האלקות שבהשתלשלות הרי יש בו מדידות והגבלות, והוא בבחינת מציאות אור, ועד למציאות האור כפי שבא בהתלבשות בכלים.
(סה"מ תשי"ז עמ' יג)
"היא ג"כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו'"
חסידות חב"ד פותחת שערי היכלי חכמה ובינה, לידע ולהכיר את מי שאמר והיה העולם בהשגה שכלית, מעוררת רגשי הלב להתפעל באותה מידה שבלב המחוייבת מהשכלה זו, ומורה דרך אשר כל אחד ואחד לפום שיעורא דיליה יכול לגשת אל הקודש לעבוד את הוי' במוחו ולבו.
(היום יום יז כסלו)
¯
ובזה מתבטא החידוש של (אין מים אלא תורה בכלל, ובמיוחד) גילוי תורת החסידות (דחודש כסלו) ששכל האדם (הנברא) ומציאות גשמיות העולם יהיו חדורים באלקות, "מי הדעת הטהור", "דע את אלקי אביך" עד לאופן של "כולה משקה", שכל העולם (גשמיות) יהיה חדור וספוג לגמרי באלקות (רוחניות) "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כפי שיהיה בגילוי בגאולה האמיתית והשלמה (שבאה על ידי "יפוצו מעינותיך חוצה").
(דבר מלכות ויצא אות יד)
¯
ידוע שלחם ומים יין ושמן רומזים על דרגות שונות בתורה: לחם ומים – רומזים על נגלה דתורה, יין רומז על רזין (נסתר) שבתורה, ושמן רומז על רזין דרזין שבתורה.
ומהביאורים בזה:
לחם ומים הם דברים המוכרחים לקיום האדם, ויין ושמן הם דברים שאינם מוכרחים לקיום האדם, אלא כדי להוסיף חיות (שמחה, על – ידי יין, "המשמח אלקים ואנשים") ותענוג (על – ידי שמן). ודוגמתם בתורה: נגלה דתורה, כל דיני התורה בענין האסור והמותר הטמא והטהור כו' – כיון שמוכרח לקיום המצוות, לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, נמשל ללחם ומים שמוכרחים לקיום האדם; ונסתר דתורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, "פרדס", ידיעת אלקות, שעל – ידי – זה נתווסף חיות ותענוג בקיום המצוות מתוך אהבת ה' ויראתו, כמו – שכתוב "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם" – נמשל ליין ושמן שמוסיפים חיות ותענוג.
ובנסתר דתורה גופא יש חילוק בין רזין שבתורה לרזין דרזין שבתורה – על – דרך ובדוגמת החילוק שבין יין לשמן:
יין – אף שאינו מוכרח לקיום האדם, שלכן שתייתו אינה בתדירות כמו מים (ולחם), כי אם בזמנים מיוחדים שנתווסף הצורך המיוחד ביין (בשבת ויום – טוב וכיוצא – בזה), הרי, בזמנים מיוחדים אלה שותים אותו בתור משקה בפני – עצמו (ומשקה חשוב שמברכים עליו ברכה מיוחדת לו בורא פרי הגפן); מה – שאין – כן שמן – גם כשמשתמשים בו כדי להוסיף תענוג, אין שותים אותו בתור משקה בפני – עצמו (ואדרבה: שמן בפני – עצמו מזיק להאדם), אלא מערבים ממנו בשאר מאכלים, ורק טיפין בלבד.
ודוגמתו בנסתר דתורה – שיין רומז על רזין דתורה ששייכים לגילוי, כמו היין שבזמנים מיוחדים משתמשים בו בתור משקה, ושמן רומז על רזין דרזין שבתורה שלמעלה מגילוי, כמו השמן שאינו ראוי לשתיה בפני – עצמו (ועד שמזיק להאדם, כיון שאינו כלי לדרגא נעלית כזו), כי אם לערב טיפין ממנו בתוך מאכל אחר.
ועל – פי – זה יש לבאר תוכן החידוש והמעלה דימי חנוכה לגבי שאר ימים טובים, שלא קבעום למשתה ושמחה (כשאר ימים טובים) אלא להלל והודאה על – ידי הדלקת הנרות (לזכר נס השמן) – כיון שחנוכה קשור עם שמן, שמן שבתורה, רזין דרזין, שלמעלה מרזין סתם, יין שבתורה, ועל – אחת – כמה – וכמה למעלה מנגלה דתורה, מים ולחם שבתורה, ומצד גודל מעלתו לא נקבע למשתה ושמחה על – ידי סעודה בלחם ומים ויין.
(דבר מלכות פרשת מקץ אות ג)
¯
ההבנה וההשגה דנה"ב (בחינת נשמה) היא באופן שאינה שייכת להבנות והשגות רוחניים ונעלים, כי אם להבנה והשגה בענינים גשמיים וחומריים, ואילו להבנה והשגה אלקית אינה שייכת כלל, ובשביל זה צריכה הנפש האלקית להתייגע ביגיעה רבה ועצומה כדי שגם נה"ב תתחיל להבין השגה אלקית. וזהו גם מה שרואים כמה בני אדם, שכאשר מסבירים להם ענין בפנימיות התורה, אין להם בזה שום געשמאַק, ועד כדי כך, שאין להם בזה הבנה והשגה כלל, שזהו מצד התגברות נה"ב, שמצד עצמה אינה שייכת להבנות והשגות בענינים שאינם חומריים, או לכל הפחות אינם גשמיים, ולכן ענין של פנימיות התורה, השגה אלקית, אינו מתקבל ואינו מונח אצלם (עס האט ניט באַ זיי קיין אָפּלייג און קיין קלעפּ).
(סה"מ תשט"ו עמ' צח)
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
כרך א – ליקוטי אמרים .
כרך ב – שהיוה"א – קו"א .
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
להזמנות: 0527155039
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
