הנה בכל אחד מישראל יש שתי נפשות, נפש האלקית (הנקראת נפש השנית) ונפש הבהמית, שהם הפכים זמ"ז. נפש האלקית היא חלק אלקה ממעל ממש, וכמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא, ולכן, מצד עצמה שייכת היא רק לעניני אלקות, היינו, שכל רצונה, וכל פרטי הכחות חב"ד (ההבנה והשגה) שלה הם רק לענינים רוחניים וביחוד ענינים אלקיים, ובמילא, גם המדות שנולדים מהשכל נפש האלקית, האהבה והיראה שנולדים מההתבוננות, אינם אלא לעניני אלקות. משא"כ בלעו"ז, בנפש הבהמית, עיקרו הוא המדות שבלב, שהו"ע הרגשת עצמו (וואָס ער פילט זיך), והיינו, שאין זה כמו המדות דנפש האלקית, שמצד זה שהנפש האלקית בכללותה רואה ומבינה ומשיגה אלקות, עומדת היא באופן של ביטול, ולכן לא שייך בה הרגש עצמו, לא רק במוחין אלא אפילו לא במדות, אבל נפש הבהמית היא להיפך, שעיקרה מדות, אלא שלהיותה בציור אדם, יש בה גם שכל, אבל רק שכל שנוגע למדות. וזהו כללות ההפרש בין יצר טוב ליצר הרע, דיצר הוא מלשון צורה, היינו מה שנמשך בגילוי (הבכן) מהתבוננות שבמוחין, ובזה ישנו יצר טוב, ציור הטוב, שהם המדות דנפש האלקית, שגם הם (כמו המוחין) בביטול, ולעומת זה הו"ע יצר הרע, המדות דנפש הבהמית, שזהו"ע הרגש עצמו, שלכן רוצה כל הענינים לעצמו, ועד שאפילו את השכל מנצל הוא לצורך המדות, היינו שמשתמש בשכלו למצוא דרכים כיצד למלאות את התאווה שבאה מצד מדותיו שבלבו, או באופן נעלה יותר, למצוא בשכלו הצדקה והסברה והיתר על תאוות לבו.

(סה"מ תשט"ז עמ' עח)

"הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם"

אנו רואים שבשכל יש שינויים, שבקטן יש מעט שכל ובגדול יש יותר שכל. והגם שיש מקום לומר שהשינוי הוא רק מצד הכלים, והיינו שכח השכל ישנו גם בקטן, ולכן בוצין בוצין מקטפיה ידיעא, אלא להיות שהכלים שלו הם קטנים לכן הוא בהעלם, הרי מ"מ מזה גופא שהשכל מקבל שינויים ע"י הכלים עכ"פ, מוכח שהוא לבוש בלבד וכו'.

(סה"מ תשט"ז עמ' כו)

יום ב (ו טבת)

"שזהו פי' לשון סטרא אחרא פי' צד אחר שאינו צד הקדושה"

בכדי שיהיה שייך ענין העבודה צ"ל מציאות דסט"א שמכסה על האמת, ומצד זה יכול האדם לטעות ולחשוב שגם כאשר עובר על רצון השם מ"מ עודנו ביהדותו, שזהו לפי שנכנס בו רוח שטות, שלכן יכול לעבור עבירה.

(סה"מ תשט"ו עמ' סט)

בנוגע לשינה – מבואר בחסידות (ורואים גם במוחש) שהיא סתירה וניגוד לענין השכל, ואינה סתירה לאברי העיכול, למשל, שפועלים פעולתם גם בעת השינה, ואפילו לא לכח הדמיון (כח המדמה) שפעולתו בעת השינה דוקא, שכן, בשעה שהאדם ער, ישנה הפעולה של כח השכל שמנהיג את האדם בדרך הנכונה, ומגביל ומגדיר את כח המדמה שלא ירד מן הדרך הנכונה, משא"כ בעת השינה, שכח השכל אינו פועל פעולתו, אזי מתגבר כח המדמה, עד שיכול לחבר שני הפכים בבת אחת.

ודוגמתו בעבודת ה' – בדוגמא שלמעלה, דכתיב "עורה למה תישן הוי'", שכאשר הוא ית' "ער" כביכול, אזי נראית מעלתם של ישראל כפי שהם ברום המעלה, ואילו הצד שלעו"ז הוא בשפל המצב, ועד"ז בנוגע לבני ישראל, שכאשר אינם במעמד ומצב ד"אני ישנה (בגלותא ורק) ולבי ער", אלא כל מציאותם היא במעמד ומצב ד"ער", אזי כללות עבודתם בקיום התומ"צ היא בשלימות, כיון שהמוחין שבראש פועלים פעולתם – החל מהענין ד"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", שמתבונן ורואה במציאות הבריאה את הקב"ה, ובמילא, לא שייך שמציאות הבריאה תעביר אותו מן הדרך הנכונה.

- האפשרות להסית יהודי לענין בלתי – רצוי אינה אלא מבחוץ הימנו, שכן, מצד עצמו רוצה כל יהודי לקיים רצון ה', אלא ישנם ענינים שאינם שלו, שלכן נקראים בשם "סטרא אחרא", להיותם מצדו האחר של יהודי, שנטפלים אליו ("זיי טשעפּען זיך צו אים") ורוצים להעבירו מן הדרך הנכונה;

אמנם, כששכלו ער ומתבונן כו', אין שום דבר יכול לבלבלו מעבודת ה', ולא עוד אלא שמנצל את הדבר המבלבל גופא לתוספת כח והתאמצות יתירה בעבודת ה' – כהדוגמא שהובאה באגה"ק מצוואת הריב"ש: "כגון נכרי המדבר ומבלבלו בתפלתו", שמתבונן "מה זאת עשה ה' לו, אין זאת כ"א כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו . . מענין זה עצמו כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול . . בבחינת גלות . . בדיבור נכרי זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' כו' ".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 70)

"ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית'"

אף שאות ד' מורה על דלות. הנה דלות זו הו"ע הביטול והשפלות, דזהו כל ענין הקדושה להיות בבחינת ביטול בתכלית. ולהבין זה מבאר בהמאמר שענין הדלות בקדושה הו"ע ספירת המלכות, דלית לה מגרמה כלום, לפי שהיא בתכלית הביטול והשפלות, עד שאזעירת גרמה, היינו שהמלכות עצמה ממעטת את עצמה להיות בתכלית הביטול והשפלות. ובכחות נפש האדם הוא כח הדיבור, שלית ליה מגרמיה כלום. והוא מקבל ולבוש להכחות שלמעלה ממנו, וכמו השפעת השכל ומדות.

(סה"מ תשט"ז עמ' קד)

וממשיך בהמאמר: וזהו כל ענין הקדושה שיהיה בבחינת ביטול בתכלית, ובזה הוא כל ענין העבודה (עכ"ל). והיינו, דכיון שמדובר כאן אודות כללות ענין תכלית בריאת האדם בסדר השתלשלות, שהכוונה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, לכן מבאר שכל ענין הקדושה וכל ענין העבודה הוא להיות בבחינת ביטול בתכלית, וזהו נקרא בשם סיטרא דקדושה. והענין בזה, דהנה, כללות עבודת האדם נקראת בשם תפלה, שהרי תפלות במקום קרבנות תקנום, ואחת העבודות העיקריות שהיו במקדש היא עבודת הקרבנות (כמו שנתבאר בסעיפים הקודמים), ולכן כללות עבודת האדם היא עבודת התפלה, כמ"ש ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו רז"ל איזו היא עבודה שהיא בלב כו' זו תפלה. וענין התפילה הו"ע הביטול והשפלות, כפי שממשיך בהמאמר (וכדלקמן ס"ט).

(סה"מ תשט"ז עמ' קח)

יניקת החיצונים יכול להיות משני אופנים. אופן א' הוא מריבוי הצמצומים, דכשמאיר אוא"ס בבחינת גילוי, משם אינם יכולים לקבל, לפי שאין השראת אוא"ס אלא בבחינת ביטול. אבל בבחינת יש אינו יכול להיות גילוי אוא"ס, כי אין אני והוא יכולים לדור, ולכן הקליפות שהם יש ודבר נפרד אינם יכולים לקבל מבחינת גילוי, אבל כשנתצמצם בבחינת ריבוי הצמצומים, יכולים הם לקבל יניקה, לפי שעכ"פ מעט ביטול יש בהם, דקרו ליה אלקא דאלקיא, אלא שהם מחזיקים גם את עצמם למציאות, אבל מעט ביטול יש בם, ולכן יכולים הם לקבל יניקה מריבוי הצמצומים.

(סה"מ תשט"ז עמ' רכט – רל)

אות י' הוא נקודה שענינה אזעירת גרמה, שאין לו תפיסת מקום בעיני עצמו, ענין הביטול. שעי"ז נעשה כלי לקבלה, וכמשל התלמיד שדוקא ע"י ביטולו כדבעי נעשה כלי לקבל השפעת הרב, וכן הוא בכללות סטרא דקדושה, שדוקא ע"י הביטול, נקודת היו"ד, נעשה כלי לקבל כל הענינים מלמעלה.

(סה"מ תשי"ז עמ' קח)

"בין בפועל ממש כמלאכים עליונים"

בהמלאכים יש ג"כ ענין הביטול, כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים, וכמ"ש רבינו בתניא בענין ההתבוננות בביטול המלאכים שזהו כמו הנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחווים כו' שעי"ז תפול עליו אימה ופחד כו'.

(סה"מ תשט"ו עמ' רי)

"בין בכח ככל איש ישראל למטה שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת ה'"

גם שורש הנשמה מיוחד עם בחינת פנימיות א"ק, שלכן טבעו של כאו"א מישראל שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 327)

"עד שנתמעט כל כך האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שיכול להתצמצם ולהתלבש בבחינת גלות תוך אותו דבר הנפרד להחיותו ולקיימו מאין ליש וכו'"

בקדושה הוא מספר יו"ד, כמאמר עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, והיינו לפי שהחיות אלקי מתאחד כו', משא"כ בלעו"ז שאין החיות מתאחד והוא בבחינת מקיף, לכן הוא במספר י"א. וכדי לפעול בלעו"ז שאין להם שום שייכות להקדושה, לא יועיל שיומשך בהם אור המוחין, ולזה צ"ל העבודה די"א סממני הקטורת שעי"ז מעבירים את החיות מהם, והיינו עצם החיות.

(סה"מ תשט"ז עמ' פו )

ולהבין זה, דהן אמת שהקליפות מקבלים רק השפעה חיצוניות דחיצוניות, אבל הרי גם השפעה זו היא מהקדושה, ואיך אפשר שעי"ז יהיה בבחינת יש יותר, לומר לי יאורי ואני עשיתיני. ויובן ע"פ ביאור אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שהטעם לכך שהסט"א מגבהת עצמה לומר לי יאורי ואני עשיתיני, הוא, לפי שאור הקדושה אינו מאיר בהם בגילוי, אלא נמצא בתוכם בבחינת גלות. דהנה, כאשר ההשפעה וההמשכה מלמעלה באה בסטרא דקדושה, כפי שנמשך לבנ"י, הרי כיון שהם בעצם כלים לאלקות, כלי מוכשר ומוכן לקבל ההמשכות מלמעלה – ע"י הביטול, כמבואר בתניא שאין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל אצלו ית', לכן, מתגלה בהם האור האלקי ומתאחד עמהם. משא"כ בסטרא דלעו"ז, כיון שבעצם אינם כלים לאלקות כלל – להיותם בפירוד, וכמ"ש אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים, שהפרידן מאחדותו, היפך הביטול, לכן אין אור הקדושה מתלבש בהם ומתאחד עמהם, אלא נמצא בתוכם בבחינת גלות. וע"ד החילוק בין התלבשות נשמת האדם בגופו לענין הגלגולים, שהתלבשות הנשמה בגוף היא בדוגמת התלבשות אור בכלי (שהאור פועל בהכלי והכלי בהאור), לפי שהגוף הוא כלי מוכשר ומוכן לקבל הנפש, היינו, שחומר הגוף הוא לפי ערך צורת הנפש, ולכן פועל הגוף על הנשמה והנשמה פועלת על הגוף, ועד שמתאחדים לגמרי, משא"כ בענין הגלגולים, שנפש האדם מתגלגל בגוף הבהמה, אין זה פועל שינוי ועד שלא ניכר כלל בבהמה, כיון שאינה מוכנה ומוכשרת לקבל את הנשמה המגולגלת בתוכה. וכמשל אדם הקשור בשק, שאינו פועל מאומה בהשק. ודוגמתו בהשפעה לקליפה וסט"א, שגם ההשפעה המצומצמת, חיצוניות דחיצוניות, שבאה בפנימיות, אינה באופן של התלבשות אור בכלי (כיון שבעצם אין הקליפה וסט"א כלי מוכשר), אלא נמצאת שם באופן של גלות. ולכן, לא זו בלבד שהשפעת הקדושה אינה פועלת ענין של ביטול, אלא אדרבה, שעי"ז ניתוסף כח בקליפה לפי שעה, שנעשה בבחינת יש יותר, לומר לי יאורי ואני עשיתיני.

(סה"מ תשי"ז עמ' קכב)

וע"ד מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לענין הניצוצות שבג' קליפות הטמאות, שזהו ע"ד הענין ד"חתיכה עצמה נעשה נבילה", והיינו דעם היות שמצד עצמו הרי זה דבר מותר, חלב כשר, וכן בשר כשר שנשחט והודח ונמלח כדין, מ"מ מצד מעשה אנוש ותחבולותיו, הרי חתיכת ההיתר עצמה נעשית נבילה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 92)

יום ג (ז טבת)

"ולכן נקרא עולם הזה ומלואו עולם הקליפות וסטרא אחרא"

ענין נוסף יש בתורה, שהוא בדוגמת ענני הכבוד שמגין מבחוץ. כאשר צריכים לצאת למדבר, שזהו כללות העולם הזה הנקרא עולם הקליפות וסט"א, מדבר גדול ונורא אשר אין מים, כי אם קליפות, נחש שרף ועקרב, אזי מגין כח המסירות נפש שישנו אצל כל אחד מישראל, אצל כל בני ישראל – מצד זה ש"ישראל" ראשי תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה", והרי כשרותו של ספר תורה באה ע"י כל האותיות דוקא, ובמילא יש לכל יהודי, גם קל שבקלים, את כח המסירת נפש למסור נפשו על קידוש השם.

וזהו ענין "ענני הכבוד" שבתורה. כשם שענני הכבוד הקיפו וכללו את כל בנ"י – מזמן קריעת ים סוף עד שנכנסו לארץ ישראל, וגם אלה שלקחו אתם את הפסל, גם אותם כללו ענני הכבוד, כמו כן ישנו החלק בתורה – הענין ש"יש ששים רבוא אותיות לתורה" – שהוא כולל את כל בנ"י, מהגדול שבגדולים עד הפחות שבפחותים, ומעניק להם כח וחוזק לעבור את המדבר הגדול והנורא, לא להתפעל מהנחשים שרפים ועקרבים, ולעמוד בתנועה של מסירת נפש.

וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכאשר זרקו פצצות בורשא, וכולם נמלטו להסתתר, התאספה פעם במקום אחד קבוצה שלימה; הרבי, אנשים בינונים, אנשים פשוטים, וכאלה שחשבו שאינם שייכים כלל ליהדות. כאשר לא הרחק מהם התפוצצה פצצה – זעקו כולם פה אחד: שמע ישראל !

כשמגיע ליחידה שבנפש, לעצם הנשמה – אמנם קשה להגיע לזה, אבל בשעה שמגיעים לזה, אם ע"י אופן האמור או בדרכי נועם – אזי צועק הקל שבקלים "שמע ישראל" באותו תוקף כמו מנהיג ישראל.

יתכן אמנם שהסיבה לכך שזעקו "שמע ישראל" היתה מצד הימצאם בד' אמותיו של הנשמה כללית שהם פרטים שלה, אבל זוהי סיבה שעוררה את ה"יחידה" שלהם. זעקת "שמע ישראל" היתה מצד ה"יחידה" שלהם.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 44 – 43)

עולם העשיה שהוא עולם הפירוד, היפך בתכלית מעולם האצילות מלשון אצלו וסמוך, עולם האחדות (תו"א בראשית ג, א ובכ"מ)

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 28)

כמובן ממאמר הבעש"ט שנשמה יורדת לעולם למשך שבעים שמונים שנה בשביל לעשות טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות, היינו, שבשביל עשיית טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות, כדאי להוריד נשמה מתחת כסא הכבוד לעוה"ז התחתון שהסט"א והקליפות גוברים בו.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 87)

"ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים"

אות ה"א שייכת ובה נברא עוה"ז – כמארז"ל "בה"א נברא העולם הזה". ותמונתה בג' קוין – קו למעלה וקו מימין המורים על מחשבה ודיבור, וקו משמאל, שנפסק ואינו מחובר למעלה, מורה על המעשה, כמו שיש הפסק בין המחשבה ודיבור ובין המעשה. כלומר, העבודה בעוה"ז – שבשביל זה נבראו גם העולמות העליונים (עוה"ב שנברא ביו"ד) – צריכה להיות באופן דציור דאות ה"א, היינו, שלא מספיקה עבודה רוחנית במחשבה, וגם לא די בעבודה בדיבור, אלא צ"ל הירידה במעשה (השלילה דאות קו"ף), כיון שהמעשה צ"ל חדור ומונהג ע"פ המחשבה והדיבור, ולאידך, שאינו מחובר לקו העליון והימין אלא יש הפסק ביניהם (השלילה דאות חי"ת), כיון שמרגיש שע"י הירידה לעולם המעשה, עוה"ז שמעשיו קשים, ה"ה בהפסק מקו העליון והימין, וזה מעוררו ויש לו תשוקה כו' – עבודת התשובה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 539)

"והרשעים גוברים בו"

ובזה מובן עד כמה גדולים עינויי ויסורי הנשמחה – שמצד עצמה אינה שייכת כלל לענינים גשמיים וחומריים – מירידתה למטה להתלבש בגוף גשמי, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

ובפרטיות יותר – מלבד הצער של הנשמה בהירידה לעוה"ז מצד השייכות לענינים גשמיים כשלעצמם, ניתוסף בזה עוד יותר מצד מציאות הרע שבעוה"ז הגשמי והחומרי.

ומה גם שמציאות הרע הוא בתוקף, כמובא בתניא מ"ש בע"ח שהרע שבעוה"ז החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו, ובזה ניתוסף עוד יותר – מצד מציאות היצה"ר, ש"אקדמיה טעינתא" וכו'.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 192)

יום ד (ח טבת)

פרק ז

"אך הנפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל"

טבע הגוף ונפש הבהמית מצד עצמם הוא להמשך לכל דבר גשמי וחומרי, כמו שנאמר בפסוק "רוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ".

(לקו"ש ח"ג (בלה"ק) עמ' 16 )

"אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו"

למרות ההפסק שבין כח המעשה לכחות הנעלים. "אף עשיתיו", אף הפסיק הענין – אין זה צריך להיות הפסק לגמרי והפסק אמיתי ח"ו, כי אם ע"ד הפרסא והפרוכת שבין קודש הקדשים לקודש, שאין זה הפסק לגמרי, שהרי גם לאחרי הפרוכת ה"ז קודש, וכמו כן צריכים לפעול בנוגע להפסק בין כח המעשה, שמורה על גשמיות, לכחות הנעלים, שמורים על רוחניות – שגם בהדברים הגשמיים, דברי הרשות ועובדין דחול, יומשך ויורגש ענין הקדושה.

והיינו שגם בשעה שעוסק בענינים גשמיים, אשר יש כאלה שנדמה להם שזוהי גשמיות ממש, חומריות, שהרי הוא אוכל כמו שכולם אוכלים, ושותה כמו שכולם שותים, וכיו"ב – הנה אצלו יורגש קדושה בכל ענינים אלו, כיון שעושה אותם כדי למלא שליחותו בעולם, לחבר גשמיות עם רוחניות ואלקות, שזהו תוכן חיבור כח המעשה עם הכחות הנעלים המרומז בדופן הג' שנעשה מחובר לב' הדפנות עי"ז שנעשה כסתום.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 43)

קודם שהולכים להתעסק בדבר גשמי, צריכים לברר היטב בעצמו ("גוט איבערקייען") האם עשייתו היא לשם שמים, שאז הוא דבר טהור. ועוד זאת, שבירור פעם אחת אינו מספיק, אלא גם לאחרי שמתבונן בדבר וגם בא לידי החלטה שמעשיו הם לשם שמים והרי הוא טהור, וצריך להתיישב עוד פעם בדבר, שזהו ענין ואופן הבירור היא להתבונן מה יישאר אצלו לאחרי עשיית הדבר הגשמי. אם אחרי העשיה לא ישאר אצלו שום רושם, הרי זה ראיה שענין זה הוא מצד הקליפה שאין לה קיום, ולפיכך הרגיש בשעת מעשה חשק בדבר ואח"כ לא נשאר אצלו מאומה. אבל את החשק ("געשמַאק") לעשיית דבר זה נשאר גם אחרי גמר העשיה, הרי זה ענין של קדושה, שלכן נשאר גם אח"כ חשק, כי קדושה היא אין סוף ויש לה קיום נצחי.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 147)

ועד"ז בהמדובר אודות הביטול לבעל הרצון הכוונה היא המעשה בפועל – שכאשר הולך ברחוב, בעסקו בעניני העולם, באכילתו ובשתייתו, ושאר צרכיו, יהיה ניכר בו הביטול לבעל הרצון, שלכן, אכילתו היא לשם שמים, כך שגם אם חסר מלח במאכל אינו מוסיף מלח, וכיו"ב בשאר הענינים.

- בחיצוניות לא צריך הדבר להיות ניכר, הוא אוכל ושותה, הולך ברחוב, ועוסק במסחר, כמו כולם, אבל, בשעת מעשה הרי בכל תנועה שלו בטל הוא לבעל הרצון ומאוחד עמו.

ואף שלכאורה יכול לטעון, שיש לו עסק עם עניני העולם, עניני מסחר, וגם אם עוסק ברבנות יש לו עסק עם ה"פרעזידענט" וכו', אשר, במקרה הטוב ביותר הרי זה באופן שהעולם שקול מחצה על מחצה, וכיצד תובעים ממנו שלא יחשוב על שום דבר, אלא יעמוד בתנועה של ביטול לבעל הרצון ?

הנה על זה אומרים לו, שמצד שורש נשמות ישראל שמושרשים בעצמות א"ס ב"ה, הרי האמת היא שמציאותו של כל יהודי היא שעל ידו נשלם הרצון של בעל הרצון, וכיון שכן הוא מצד שרשו, ביכלתו בכל רגע לגלות זאת, ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, ומבלי הבט על כך שיש לו עסק ושייכות עם עניני העולם וכו', ביכלתו ברגע אחד להעמיד את עצמו ("איבערשטעלן זיך") למעמד ומצב אחר – ביטול לבעל הרצון, ו"לא בשמים היא", אשר, גם אם היה הדבר בשמים היו צריכים לעלות לשמים ולעשות זאת, אלא שהאמת היא ש"לא בשמים היא", כיון שכן הוא מצד שרשו.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 236)

"אסר לה אכולי עלמא כהקדש", שענינו בעבודה, שהאדם מבדיל את עצמו מכל עניני העולם, בידעו שכל עניני העולם הם בגדר "הקדש", ולכן אינו נהנה משום דבר בלי ברכה, וההשתמשות בענינים גשמיים היא אצלו כמו ענין של עבודת המקדש, ע"ד אכילת בשר קרבן במקדש – אכילת בעלים, ועד לאכילת כהנים שעי"ז בעלים מתכפרים.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 15)

הדרך להאיר את חלקו בעולם ("יהי אור") היא ע"י ההבדלה בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים". והיינו שהתענוגים בענינים רוחניים ("מים עליונים") – אין צורך לבררם, משא"כ התענוגים בענינים גשמיים ("מים תחתונים") – יש לדקדק בהם ולחשב ("מ'דאַרף אין זיי אויסרעכענען") לאיזה מהם אכן זקוקים, ורק הדברים שזקוקים להם – הם אכן מותרים ("דאָס וואָס מען דאַרף – דאָס מֶאג מען").

ורק כאשר ישנו ענין הרקיע המבדיל הנ"ל – אזי אפשר להיות הענין ד"יהי אור", שאור התורה יאיר את העולם. ועי"ז נעשה לאח"ז "יקוו המים גו' ותראה היבשה" – שמתגלה מעלת העולם, שהעולם מתייחד עם אלקות (שהו"ע הקרבנות, שבאים ע"י "מים תחתונים" כנ"ל).

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 125)

צריך לידע שמ"ש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" הרי הכוונה בזה היא בנוגע אליו ("דאָס מיינט טאַקע אים אַליין"), שגם בשעה שאוכל ושותה כו' לא יחשוב אודות חומריות וגשמיות, ובשביל זה לא מספיקה הברכה לפני ולאחרי האכילה ושתיה להבטיח שהאכילה ושתיה לא תוריד אותו למטה, אלא צריכה להיות ההכנה הכללית לידע שכללות הענין דחומריות וגשמיות הוא "חמור שונאך", וצריך להתייגע בעבודה ד"עזוב תעזוב עמו".

וכשאומרים – מנגנים "ממצרים גאלתנו מבית עבדים פדיתנו" – צריך כל אחד לעשות התלוי בו לצאת מ"מצרים" ו"בית עבדים" שלו, ואז, יעזור לו השי"ת ויוציאנו מה"מצרים" וה"בית עבדים" שבשביל זה צ"ל הענין ד"ומל ה' אלקיך את לבבך".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 266)

ישנם כאלו שאתם נזהרים בבריאות הגוף, ומלבישים זאת בענינים של קדושה. ובכן, מהאמור לעיל אודות גודל יוקר הגוף, מובן, שאין להתנהג באופן כזה. וכידוע מ"ש הבעש"ט לתלמידו בעל התולדות, שלא יסגף את גופו, כי לא זו הדרך ישכון בה אור התורה, אלא ההנהגה צריכה להיות באופן ד"כי תראה חמור גו' עזוב תעזוב עמו", לעזורולסייע להגוף למלא את רצון העליון. וכאשר שומרים בריאות הגוף בשביל מטרה זו – הרי זה גם ענין של קדושה, וכמ"ש הרמב"ם "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא".

וע"י עבודת הנשמה בהגוף תתגלה לעתיד לבוא מעלת הגוף, ועד כדי כך שבזמן התחיה תהיה הנשמה ניזונית מן הגוף.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 56 – 55)

ענין השחיטה הוא שלוקחים בהמה חיה ושלמה ושוחטין אותה, היינו שמוציאין ממנה החיות ... הבשר וכו' נשאר בשלימות אלא שמוציא ממנו החיות, שמוציא החיות (שזהו"ע הדם החיות והקאָך) מענינים גשמיים, והיינו שאף הדברים הגשמיים נשאר, אבל משתמש בהם רק בכדי שיהיה לו תוספת כח בעבודת הוי'.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 160)

"כגון ד"מ האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא חמרא וריחא כו'"

יש מעלה בהדברים גשמיים, אשר, דוקא ע"י ההתעסקות בהם כדבעי למהוי (לשם שמים וכו'), הנה לא זו בלבד שאין זה פועל הגשמה וירידה, אלא אדרבה, עי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר גם בתורה ותפלה.

דוגמא לדבר – ע"ד שמצינו בגמרא בנוגע לדין "חמשה חצאי בקר", "האי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורתא", היינו שע"י אכילת בשרא דתורא ניתוסף בתורה.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 174)

וביאור הטעם שנט"י צריך להיות קודם הסעודה דוקא, דהנה, כללות צרכי האדם נכללים בענין האכילה, וענין זה יכול להיות בב' אופנים, אופן א' הוא שהאכילה (וכן ההשתמשות בכל הדברים הגשמיים שהם צורכי האדם) היא לשם שמים, כמאמר חמרא וריחא פקחין, עד דלא אכילנא בישרא דתורא לא צלילנא כו', שעי"ז מעלה את המאכל לאלקות, ובפרט כאשר עבודתו היא בהמאכל גופא שאז בודאי מעלה כו'. אמנם כאשר הוא משתמש בדבר הגשמי שלא לשם שמים, הרי לא זו בלבד שאינו מעלה את המאכל, אלא אדרבה, שהמאכל מוריד את האדם. והרי זוהי מלחמה גדולה באיזה אופן תהיה אכילתו, אם לש"ש כו', שזהו מ"ש בזהר נהמא אפום חרבא ליכול, ולכן נקרא בשם לחם שהוא מלשון מלחמה, כמ"ש אז לחם שערים. וזהו"ע נט"י קודם הסעודה, דבכדי שתהיה הסעודה כדבעי, צ"ל תחילה בירור המדות (שהרי גם המדות אפשר שיהיו בקדושה ואפשר שיהיו בלעו"ז), וע"י המשכת אור החכמה בהמדות שעי"ז יתבררו המדות, אזי במילא תהיה גם הסעודה כדבעי.

(סה"מ תשט"ז עמ' פה)

"או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת וי"ט"

השינה דשבת, "שינה בשבת תענוג", הוא לא באופן שנפש הבהמית סוחבת ומושכת אחריה את הנפש האלקית, אלא באופן שנפש האלקית יחד עם נפש הבהמית נחים מעניניהם, כיון שזהו יום ש"בו שבת מכל מלאכתו", ואז גם גשמיות העולם (לא רק רוחניותו) עולה למעלה, כפי שמביא הצמח צדק בדרך מצוותיך מדברי אדמו"ר הזקן בנוגע לאכילה ושתיה דשבת, ש"נפרד הטוב שבנוגה מן הרע ... ונשארים רק טוב" (שלכן "פרש שבתכם לא קאמר").

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 72)

שבת ענינו תשובה – "שבת אותיות תשב" תשובה עילאה, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" היינו תנועה של הפלגה למעלה כו'.

וביחד עם זה העילוי ד"המענג את השבת "(למעלה מקדושת השבת ש"מקדשא וקיימא מצ"ע) נעשה ע"י "עונג אכילה ושתיה", בשר ויין, "תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם", תענוג מדברים גשמיים (וחומריים לכאורה) שגם לאינם יהודים יש חוש ותענוג בהם.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 542)

שגם עניניהם הגשמיים של בני ישראל בכל ימות השנה רוחניים הם (שהרי "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"), כמודגש גם באכילתם ושתיתם – ש"לחם" ו"מים" (עיקר האכילה ושתיה) נמשלו לתורה, היינו, שבאכילת לחם ושתית מים ניכר ונרגש שהם "משל" לתורה, ואם הדברים אמורים בימות החול, בשבתות ובימים טובים על אחת כמה וכמה, ועד כדי כך, שבשבתות ובימים טובים האכילה והשתיה (הסעודות דשבת ויום טוב) היא מצוה (סעודת מצוה) ענג שבת ושמחת יום טוב.

(דבר מלכות מקץ אות ב)

כל ענינו של יהודי הוא לעשות רצון אביך שבשמים, כמאמר חכמינו ז"ל "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", והיות ש"נבראתי" הוא כל רגע ורגע של קיום האדם בעולם הזה, הרי מובן שכל פרט של עבודתו בכל רגע צריך להיות "לשמש את קוני" כצווי התורה – "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ו"בכל דרכיך דעהו", כל דוקא ולא רק "כל מעשיך" אלא גם שכל מעשה בעצמו יהיה כל כולו לשם שמים, שהרי אם ישנו משהו שנשאר מחוץ לזה (שמוש את קוני) – הרי זו "עבודה שזרה לו" (שהרי זהו ההפך מ"נבראתי"). ועד השלמות בזה – ש"מעשיך" הם לא רק "לשם שמים" אלא ש"במעשיך" ו"דרכיך" גופא "דעהו" ו(ויתירה מזה) "שמים" עצמו (על דרך האכילה והשתיה בשבת, שזוהי גופא מצוה מצות ענג שבת).

(דבר מלכות פרשת ויגש אות ח)

"וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה"

כ"ק מו"ח אדמו"ר מבאר בא' ממאמריו דברי הגמרא "רבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן ולבסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתתא" – שקודם ההשפעה הפנימית צריך להיות קירוב חיצוני, שזהו ההכנה לההשפעה הפנימית.

והענין בזה:

מילתא דבדיחותא – היא שיחת חולין, שזהו ענין חיצוני, שכן, אע"פ שגם "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד", וככל שתגדל מעלתו של החכם הנה השיחת חולין שלו צריכה לימוד יותר, הרי זה בכל זאת שיחת חולין בלבד, ואם חסר אצל התלמיד ענין הביטול יכול לחשוב שזוהי שיחת חולין ממש.

ואף שגם דברי החכמה של הרב מקבל התלמיד רק לפי ערכו, הרי, גם הענינים שמקבל התלמיד לפי ערכו הם דברי חכמה, אלא שזוהי דרגא נמוכה יותר בדברי החכמה, משא"כ בשיחת חולין יכול התלמיד לטעות לגמרי ולחשוב שאין זו אלא שיחת חולין. וטעם הדבר – לפי ששיחת חולין הו"ע חיצוני.

ושיחות חולין אלו שהם קירוב חיצוני – מהווים הכנה להשפעת החכמה, שזהו השפעה פנימית.

סדר זה – שתחילה צריך להיות קירוב חיצוני ורק לאח"ז יכול להיות השפעה פנימית – הוא ברב ותלמיד שהם באופן של משפיע אמיתי ומקבל אמיתי.

היינו, שהרב הוא משפיע אמיתי, שהוא רק משפיע, ולא שייך אצלו ענין של מקבל, כיון שיודע הכל.

- כפי שמצינו בגמרא "רבי זירא אשכח לרבי יהודה" במעמד ומצב ד"אי בעי מיניה כל חללי דעלמא (פירוש דברים הנעשים בכל חלל העולם) הוה אמר ליה", היינו, שהיה יכול לשאול אצלו גם בנוגע להחלל ומקום פנוי שבו נתהווה כל סדר ההשתלשלות, ואכן שאל אצלו "מ"ט עיזי מסגי ברישא והדר אימרי", והשיב לו "כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא", שזהו ענין הצמצום כו' -.

והתלמיד הוא מקבל אמיתי, היינו, שיש אצלו רק הענין דמקבל, כיון שמניח את כל עניניו ועומד בתכלית הביטול אל הרב, עד ש"שפתותיו נוטפות מור".

ואז – אצל רב ותלמיד שהם באופן של משפיע אמיתי ומקבל אמיתי – הסדר הוא שתחילה צריך להיות קירוב חיצוני, ואח"כ יכול להיות השפעה פנימית.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 217 – 216)

הסדר הוא – כפי שהיה נהוג מכמה שנים – שמתחילים באמירת המאמר, אע"פ שה"עולם" להוט יותר לשמוע ענינים קלים יותר, וכפי שמצינו בגמרא ש"מקמי דפתח" "אמר מילתא דבדיחותא" – כי כל זה הוא מצד השומעים, אבל מצד המדבר – הנה לאחרי אמירת המאמר, נקל יותר להתרכז בענין ההתוועדות, ולא להיפך.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 41)

יום ה (ט טבת)

"הנה ע"י זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה"

ומקדים, "דיש בשו"ת של הרמב"ם ששלחו מדינה א' להרמב"ם וחתמו על שאלה זו במספר ע' אלף, ילמדנו רבינו מאחר שאין תחיית המתים מפורש בתורה, רק בש"ס רמזו ודרשו מהוכחות שלהם, א"כ גם לנו יש להוכיח ולדרוש אפכא כו', והרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב, וצוה לתלמידו מהר"י אבן תבון לכתוב תשובתם", ותוכן התשובה ש"השכל נעשה מברירות הדמים כו'", היינו, שע"י אכילת מאכלים דקים נעשה השכל צלול, ולאידך, ע"י אכילת מאכלות אסורות נתטמטם השכל, "ומדבריכם שנראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, א"כ נראה שלא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים . . וא"כ איך תוכלו להכריע בשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם היתה רחבה מני ים". ומוסיף שם, ש"מאחר שנמשך לכם ספק זה, א"כ אין נשמתכם נמשך מבני אברהם יצחק ויעקב כו'". וממשיך שם: "ותדעו נאמנה מאחר שירדתם לספק זה וכפירה זאת, תדעו שהפורעניות קרובה לכם", ומסיים: "וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך אחד והרגם והשמידם . . ומעט מזעיר נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה".

- וכשם שטמטום השכל בא בסיבת מאכלות אסורות,

ואין הכוונה רק למאכלות אסורות דוקא, שהרי "ברשיעי לא עסקינן", אלא גם לדברים המותרים שהאדם אוכלם למלאות תאוות נפשו, כמבואר בתניא שדברים המותרים הם מקליפת נוגה, אך ע"י אכילתם למלאות תאוות נפשו, יורד החיות ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 118)

"שזהו לשון היתר ומותר כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה'"

בשר שנשחט לפני מ"ת חשיב לעולם בשר שחוטה (בשר שיצא מרשות ג' קליפות הטמאות לרשות קליפת נוגה, שיכולים להעלותו לקדושה) ואין אנו מתחשבים בהסתעפות הדבר לאחרי מ"ת, שאז אין זה שחוטה של בר זביחה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 212)

"כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"

קרבנות היחיד הם קרבנות הבאים לכפר על חטא, כמו חטאת ואשם, ואפילו עולה שגם היא מכפרת על הרהור הלב, ומכפרת גם על עשה, וכיון שלעתיד לבוא כתיב את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אזי יתבטלו כל קרבנות אלו.

(סה"מ תשי"ז עמ' פג)

דרך המוסר – יש לה מקום רק לפני שיתקיים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", משא"כ לאחרי זה, שלא תהיה בעולם מציאות של גאוה, שקר, לשון הרע וכיו"ב, אזי נשארים "מחוסרי עבודה", וצריכים לילך ולבקש "דמי אבטלה" ("אַנעמפּלוימענט") ...

משא"כ הדרך החסידות – כיון שעוסקת ב"עשה טוב", להראות את גדלות הנשמה, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", וכיצד יש בכח האדם לגלות בעצמו את כל עניני הנשמה שיבואו מן הכח אל הפועל, ולהתקשר עם בורא העולם, שהוא "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית" – הרי עבודה זו היא בתקפה גם לאחרי קיום היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ",

ואדרבה, אז תהיה עבודה גדולה הרבה יותר, כי:

בזמן הזה יש "תירוץ" על כל דבר בלתי – רצוי שזוהי אשמתו של היצה"ר, ובמילא, יכול לילך לישון במנוחה, בידעו שכשיקראוהו ל"בית דין הגדול" (או לב"ד הקטן) יוכל לענות שאין זו אשמתו ("וואָס איז ער שולדיק") שה"שאור שבעיסה מעכב"... ומה גם – טוען הוא – שהקב"ה בעצמו מתחרט על בריאת היצה"ר, "דכתיב ואשר הרעותי". ובמילא, על סמך חשבון זה – ישן הוא מחצית השעה על חשבון היצה"ר ומחצית השעה על חשבון עצמו ... אבל כאשר יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – אזי לא יהיה עוד "תירוץ" זה.

ובכלל, יחיו אז בדרך חיים אמיתית, ובמילא יעסקו בעבודה ד"עשה טוב" ביתר שאת וביתר עוז, באופן נעלה יותר שלא בערך לגבי אופן העבודה בזמן הזה.

וע"ד המבואר באגה"ק בהחילוק שבין "אילנא דחיי" (פנימיות התורה) ל"אילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה", וכפי שמסיים שם, ש"אחר שיושלם בירור הניצוצות (שזוהי עיקר העבודה בזמן הזה) . . לא יהיה עסק התורה והמצות לברר בירורין (כבזמן הזה), כי אם לייחד יחודים עליונים יותר כו'".

(התוועדויות תשי"ד ח"א 236)

"או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכויות ממש"

המעלה דתשובה מאהבה (לגבי תשובה מיראה שהיא כרפואה מכאן ולהבא) שמתקנת גם את העבר, ועד שמועילה אפילו על זדונות [כן כפשוטם, אצל אדם שחי כל ימיו בשקר והבלי שוא, והן בדקות, שהרי אפילו "מאן דמחוי במחוג כו'" ה"ז ענין של מרידה, כמו ע"ז רח"ל] – שנעשים לו כזכויות. וכל זה – כשישנו ענין של עבודה ועשיה ("בשעת מ'טוט"), שאז עוזר הקב"ה לתקן גם את העבר וכו'.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 329)

תשובה בשמחה (התשובה דשבת) היא נעלית יותר – תשובה עילאה שלמעלה מתשובה תתאה, שכן, ע"י תשובה תתאה, "זדונות נעשו לו כשגגות" בלבד, ואילו ע"י תשובה עילאה, "זדונות נעשו לו כזכויות", שזהו ע"ד המעמד ומצב דלעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", כפי שעולם על מילואו נברא".

(התוועדויות תשי"ד ח"ב 115)

"להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות היא הסטרא אחרא ורחוקה מאור פני ה' בתכלית ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים"

בעל תשובה – כיון שבעבר היה הוא בעצמו במצב לא טוב, והקב"ה עזרו לצאת משם, עד שנעשה "אהוב ונחמד כו'", יכול הוא להרגיש ולהשתתף ("מיט – פילן") בצרת רעהו הרבה יותר מאשר "חסיד מעיקרו" שמעולם לא היה מונח בעומק תחתית.

וע"ד מ"ש "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", ועד"ז בנוגע לכל בעל תשובה, שכיון שבעבר היה הוא בעצמו במעמד ומצב ד"ארץ מצרים", צריכה להיות הנהגתו באופן ד"וחטאך בצדקה פרוק" – להרגיש ולהשתתף בצרתו של הזולת שנמצא "בארץ מצרים", ולעזור לו להחלץ מהבוץ ("אַרויסקריכן פון די בּלאָטע") שנמצא בו.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 77)

יום ו (י טבת)

"כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו'"

צריך להקדים תחלה ענין החרב ברוחניות. דהנה אמרו רז"ל כל הקורא ק"ש כו' כאילו אוחז חרב של שתי פיות, דמשמע מזה שיש איזה מעלה בחרב של שתי פיות דוקא. והענין הוא, כדאיתא בזהר דחרב דא הוי', רישא דחרבא הוא יו"ד דהוי', גופא דחרבא הוא וא"ו, ה"א הן תרין פיות דיליה, נרתקא דחרבא הוא שם אד'. והענין הוא, דהנה כתיב הוי' יחתו מריביו, היינו, שישנם אלו הלוחמים על הוי', ונצוח המלחמה הוא ע"י שם הוי' גופא, דחרב דא הוי', וע"י חרב הוי' מנצחים המלחמה כנגד אלו הלוחמים על הוי'.

והענין הוא, דהנה יניקת החיצונים יכול להיות משני אופנים. אופן א' הוא מריבוי הצמצומים, דכשמאיר אוא"ס בבחינת גילוי משם אינם יכולים לקבל, לפי שאין השראת אוא"ס אלא בבחינת ביטול, אבל בבחינת יש אינו יכול להיות גילוי אוא"ס, כי אין אני והוא יכולים לדור, ולכן הקליפות שהם יש ודבר נפרד אינם יכולים לקבל מבחינת גילוי, אבל כשנתצמצם בבחינת ריבוי הצמצומים, יכולים הם לקבל יניקה, לפי שעכ"פ מעט ביטול יש בהם, דקרו ליה אלקא דאלקיא, אלא שהם מחזיקים גם את עצמם למציאות, אבל מעט ביטול יש בם, ולכן יכולים הם לקבל יניקה מריבוי הצמצומים. ואופן הב' הוא שמקבלים יניקתם מהגבהה והתנשאות, היינו מעולם התהו שקדם לתיקון, ששם אינו תופס מקום כלל, וכחשיכה כאורה בשוה, וכמ"ש שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, דכיון שנמצאת בהיכלי מלך ששם אינו תופס מקום כלל, לכן הנה גם שממית בידים תתפש. וזהו מ"ש אם תגביהי כנשר, שמגביהים את עצמם למעלה מאד, וכמו דרך הנשר בשמים.

והנה ענין זה גופא שיכולים לקבל יניקה ע"י ב' אופנים אלו, הרי זה תלוי בעבודת האדם. דהנה כתיב יעקב חבל נחלתו, וכמו למשל החבל שראשו אחד קשור למעלה וראשו א' למטה, הנה כשמתנענע הקצה התחתון מתנענע גם קצה העליון. ועד"ז הוא גם בעבודת נש"י, שלפי אופן עבודת האדם למטה נעשה ג"כ למעלה. והיינו שכאשר האדם משפיל את עצמו בדברים גשמיים, דתמורת זה שהיה צריך להיות פנימיות רצונו לאלקות בת"ת ותפלה, הנה תמורת זה משפיל את עצמו בדברים גשמיים, עי"ז הוא גורם גם למעלה ריבוי הצמצומים עד שיוכל להיות מזה יניקת החיצונים. וכן כשאדם מגביה את עצמו בבחינת התנשאות וגסות, דהגם שיודע בעצמו היטב את הפחיתות שלו, מ"מ הוא מתנשא בלא טעם ודעת, הנה רוח אייתי רוח, שגורם יניקת החיצונים ממקום גבוה מאד. וזהו ענין פרעה אותיות העורף, שמקבל מבחינת עורף דאריך, שהוא בחינה גבהה מאד, וענין זה תלוי בעבודה, שכאשר פנו אלי עורף ולא פנים (כמ"ש בהפטרה), הנה עי"ז נמשך בחינת פרעה שיונק מעורף דא"א, ששם כחשיכה כאורה כו'. וזהו ענין חרב של שתי פיות, כדי להכרית יניקתם מב' האופנים.

ולהבין הענין בפרטיות, הנה מבואר בספרי קבלה וחסידות בהדרושים דמצרים ויציאת מצרים, דמצרים הוא מיצר הגרון, שבגרון יש ג' בחינות קנה וושט וורידין, שהו"ע ג' שרי פרעה, שר המשקים שר הטבחים ושר האופים. והנה, כשם שיש מצרים וג' שרי פרעה בלעו"ז, כמו"כ יש מצרים וג' השרים גם בקדושה. דשר המשקים הוא המשכת התענוג, שהרי מים מצמיחים כל מיני תענוג, והו"ע המשכת התענוג האלקי בכל סדר ההשתלשלות. ובגוף האדם הוא הקנה, דבקנה יש גידי המוח וע"י הגידים נמשך התענוג מהמוח בכל הגוף, כמארז"ל תלת קני הוי חד פריש ללבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא, שהם אברים כללים, וזהו"ע הקנה שהוא ממשיך את התענוג מהמוח ע"י גידי המוח בכל הגוף. ובעבודה הוא לימוד התורה בתענוג, שהתענוג הוא הפנימיות שמהתורה, וכמו"כ התענוג בתפלה, דזהו"ע שר המשקים. ושר הטבחים בעבודה הו"ע רתיחת הדמים בקדושה, שהוא בחינת אהבה כרשפי אש, דשר המשקים הו"ע אהבה בתענוגים שהיא אהבה שנמשכת כמים, ושר הטבחים הוא אהבה כרשפי אש. ושר האופים הוא תורה, והיינו דהגם שנת"ל דשר המשקים הוא תורה, הנה זהו התענוג דתורה, אבל תורה סתם הו"ע שר האופים, דתורה נקראת חטה, בגימטריא כ"ב, כ"ב אתוון דאורייתא, ומהחטה צריך לעשות לחם, כמ"ש לכן לחמו בלחמי, ובכדי שמהחטה תהיה לחם הרי זה ע"י אפיה, כמ"ש ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, דתנור הוא חמימות האהבה כרשפי אש, ואחד הוא יחידו של עולם, ותנור אחד היינו הקאך והרשפי אש בענין יחידו של עולם, הרי שיש כאן ב' ענינים, ענין התנור שהוא הרשפי אש, וענין יחידו של עולם שהוא נעלה ביותר, וזהו"ע שר האופים שהוא התורה, שהוא ממוצע בין ב' הקוים דשר המשקים ושר הטבחים.

והנה ג' שרים אלו דקדושה כורתים את החיות מהג' שרים דלעו"ז. דהנה גם בלעו"ז יש ג' שרי פרעה, דשר המשקים בלעו"ז הוא התענוג בענינים גשמיים, דהגם שהוא תאות היתר, מ"מ, השקוע בהם גורם שאינו שייך כלל לענין אלקי. ושר הטבחים הוא רתיחת הדמים בדברים גשמיים וגם בדברים חומריים. ושר האופים הוא שבכללות ענינו אינו מונח בתורה כי אם בגשמיות. וע"י הג' שרים כמו שהם בקדושה מכריתים את היניקה מהג' שרי פרעה דלעו"ז. דהנה, ע"י שר המשקים בקדושה שהוא העבודה דאהבה בתענוגים, שענינו הוא המשכת התענוג בהשתלשלות ע"י ספירת החכמה, שזהו"ע הקנה, קנה חכמה קנה בינה, הנה עי"ז הוא מכרית את היניקה שיונקים ממקום גבוה, דכאשר ההמשכה היא ע"י החכמה שענינה ביטול, אזי אי אפשר להם לקבל, כי, מה שיונקים ממקום הגבוה, הרי זה כשהוא בבחינת מקיף דוקא, אבל כאשר נמשך בפנימיות, אזי אין יכולים לינק, כמבואר בקונטרס ומעין בארוכה. וזהו"ע שר המשקים שכורת היניקה ממקום הגבוה. וע"י שר הטבחים בקדושה הוא כורת את היניקה מריבוי צמצומים, שנעשה עי"ז שהאדם משפיל את עצמו בדברים גשמיים, והיינו שע"י האהבה כרשפי אש ורתיחת הדמים בקדושה, נכלה רתיחות הדמים שבלעו"ז, שזהו מה שתרגם ע"פ שר הטבחים, רב קטוליא, שענינו הוא כדאיתא בגמרא ע"פ זובח תודה יכבדנני, כל הזובח את יצרו כו', והיינו שע"י רתיחות הדמים שבקדושה הרי הוא מכלה את רתיחות הדמים שבלעו"ז, ובמילא מתבטלת היניקה שמצד ריבוי הצמצומים.

וזהו חרב של שתי פיות, שהו"ע העבודה דאהבה בתענוגים ואהבה כרשפי אש. ובכללות הוא ההפרש בין תורה לתפלה, דתורה היא מלמעלה למטה, שעי"ז מכרית היניקה שמצד המקיף, ותפלה היא מלמטה למעלה, בדרך מלחמה, דשעת צלותא שעת קרבא, ועי"ז מכרית היניקה מריבוי הצמצומים. וזהו חרב דא הוי', דב' האופנים ביניקת הקליפות נכרתים ע"י הוי' דוקא, דהיניקה שמצד המקיף נכרתת ע"י הוי', כמ"ש אם תגביהי כנשר משם אורידך נאום הוי', וגם היניקה שמצד ריבוי הצמצומים נכרתת ע"י שם הוי', שהרי יניקת הקליפות היא מצד ריבוי הצמצוצים דשם אלקים דוקא, ובזה גופא אין זה מבחינת אל"ה, כי אם מבחינת י"ם, דממ"ח צירופים אלו יונקים אדמת בני חם, אך מצד הגילוי דשם הוי' מתבטלת היניקה. וזהו חרב דא הוי', שהוא חרב של שתי פיות להכרית יניקתם בב' האופנים. ובעבודה הוא העבודה דתורה והעבודה דתפלה, ויש מעלה בתפלה שהיא מלמטה למעלה על התורה שהיא מלמעלה למטה, וע"ד המעלה דאתכפיא על אתהפכא, וכמו מעלת הבע"ת על צדיקים, שלכן משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא. וזהו כל הקורא ק"ש כו' כאילו אוחז חרב של שתי פיות, דק"ש נקראת חרב פיפיות להכרית היניקה מג' שרי פרעה, שעי"ז היא היציאה ממצרים, ולכן מסיים בק"ש אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים גו'.

(סה"מ תשי"ז עמ' רכט – רלג)

"אף שחמור מהן וגדול עונו בבחי' הגדלות וריבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה במאד מאד בהוצאת זרע לבטלה יותר מביאות אסורות"

צריך לומר "הֵא (לחמא עניא), בצירי, שזהו כנגד מה שאמר יוסף הצדיק במצרים: "הא לכם זרע".

והענין בזה – כידוע שבחינתו של יוסף היא יסוד, שממנו נמשכת ההשפעה כו'. וכשאמר יוסף למצרים "הא לכם זרע", נעשה אחיזה למצרים ביסוד דלעו"ז, שמזה נעשה הענין דח"נ, שהוא חטא חמור ביותר, ועד שאיתא בספרים (שהובאו בתורת החסידות) שחטא זה הוא הסיבה לאריכות הגלות. וכדי לתקן מה שאמר יוסף למצרים "הא לכם זרע" – אומרים בליל פסח "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".

ומזה רואים גודל העילוי שבליל הפסח, אשר, מבלי הבט על המעמד ומצב בענין הנ"ל – שכן, גם מי שהוא נקי מח"נ החמורים, אלא שלא קידש עצמו בשעת תשמיש כו', הרי ע"פ מ"ש בכתבי – יד של ספר התניא נכלל גם ענין זה בחטא הנ"ל, וכל – שכן מי שאינו נקי כו', ש"חמור . . וגדול עוונו בבחינת הגדלות ורבוי הטומאה והקליפות . . שכחותיה וחילותיה מלבישים כו'", שלכן, במשך כל השנה כולה קשה לתקן ענין הנ"ל – הרי מצד גודל העילוי דליל הפסח, הנה ע"י אמירת "הא לחמא עניא", יכול יהודי לתקן לא רק את הענינים שעשה וגרם הוא בעצמו, אלא גם את הענינים שנעשו ונגרמו מצד אמירתו של יוסף "הא לכם זרע".

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 70 – 71)

ובהקדים הידוע חומר הענין הקשור עם החטא הראשון (הקשור גם עם דור הפלגה) שזוהי גם הסיבה לאריכות הגלות (החל מגלות מצרים שהיא השורש לכל הגלויות) – שכל זה קשור עם הענין דשמירת אות ברית קודש, שעל זה נאמר בזהר ש"כל מאן דנטר האי ברית . . זכה דאיקרי צדיק", ובזה תלויה ביאת משיח, וכל זמן שעדיין לא בא, ה"ז סימן שעדיין לא נתתקן ענין זה.

- מעולם לא שמעתי, לא אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ולא אצל שאר הרביים, שידברו אודות ענין זה ברבים, ובמילא, אין גם רצוני לעשות כן; אלא, שבנוגע לצד הטוב שבזה (כדלקמן), שאני.

ונקודת הדברים – שצריכים לדעת שהשמחה הראשונה שבאה לאחרי הכפרה דיוהכ"פ (שמחת בית השואבה) קשורה עם "בלאי מכנסי כהנים והמייניהן" שעושים מהם פתילות שמדליקין אותם בבית המקדש:

ענינו של אבנט (המייניהן) – שלא יהא לבו רואה את הערוה, ועל ידו נעשים גם המכנסים – "מכנסיהן של כהנים", בגדי קודש.

וזוהי ההוראה ש"מבלאי מכנסי כהנים ומהמיימיהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין" – שגם לאחרי משך זמן רב, לאחרי שכבר בלו ("מבלאי כו'"), צריכים הם (האבנט, ועל ידו גם המכנסיים) להשאר במעמד ומצב של קדושה, עד כדי כך, שגם מה"מכנסיים" יכולים לעשות פתילות שמאירים אור בבית – המקדש ובירושלים כולה !

וזהו גם המענה לאלה שמתאוננים שאינם רואים הצלחה בלימודם ובתפילתם, "מ'לערנט און מ'זעט ניט אין דערויף קיין הצלחה, מ'דאַוונט און מ'זעט ניט אין דערויף קיין הצלחה":

תורה – היא בדוגמת בית המקדש, עליו נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כמובן ממארז"ל "מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה" (כפי שהאריך הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות). – לא יפלא איפוא למה לא נדלק אור ("פאַרוואָס צינדט זיך ניט אָן קיין ליכטקייט"), כאשר ה"מכנסים" וה"אבנט" הם שלא כדבעי !...

ועד"ז בנוגע לתפלה, שכיון שענינה "דע לפני מי אתה עומד", מקום שעליו נאמר "לא יגורך רע", היינו, שאין שם מקום לענין דהיפך הטהרה – לא יפלא איפוא שלא רואים הצלחה בתפלה, כל זמן שלא יכולים להדליק ולהאיר ה"מכנסים" וה"אבנט" !...

ולהעיר:

הטעם שלא האריכו בענין זה בספרי חסידות,

- למרות שבספר התניא מאיים ש"חמור... וגדול עוונו... במאד מאד" שלא בערך לגבי שאר ענינים, ומבאר שהתיקון לזה אינו אלא "בתשובה נכונה ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה". אבל, גם כאן מדבר בזה במספר שורות בלבד, וכן שורות ספורות בפרקים שלאח"ז (שזהו ענין שמפסיק ומונע מתשובה, לימוד התורה וקיום המצוות), ובזה יוצא י"ח –

הוא מפני ששיטת תורת החסידות היא, שיהודים יעסקו בענינים של אור, והעסק בענינים של אור יוציא אותם ("אַרויסשלעפּן") בדרך ממילא שלא יהיו שייכים להיפך האור;

אבל זאת צריכים לדעת, שזהו ענין שבו תלוי מעמדו ומצבו בלימוד התורה, בקיום המצוות ובעבודת התפלה, ולא עוד אלא שבזה תלויה יציאת כל בני ישראל מהגלות.

והתיקון לזה הוא בידו ובכחו ויכלתו של כל אחד ואחד, שבשעתא חדא וברגעא חדא יכול לעשות (לא רק תשובה סתם, אלא) "תשובה . . עצומה" שתעבירנו מן הקצה אל הקצה, עד כדי כך שיוכל להדליק ולהאיר (לא רק מ"בגדי כהונה" סתם, אלא דוקא) – כיתרון מן החושך מ"מכנסי כהנים והמייניהן".

ומהעצות לזה – הזהירות בטבילת עזרא (לכל הפחות), וכן הזהירות בברית הלשון, שמסייעת לשמירת הברית.

ועוד ענין עיקרי בזה – שלילת הענין דמרה – שחורה, שלא זו בלבד שאינו מסייע, אלא אדרבה, מקלקל יותר, כי אם עבודה בשמחה דוקא, וכמבואר באגה"ת ש"מ"ש וחטאתי נגדי תמיד, אין המכוון להיות תמיד עצב . . דהא כתיב בתריה תשמיעני ששון ושמחה . . אלא נגדי דייקא . . מרחוק . . והמכוון רק . . שיהיה לזכרון בין עיניו שחטא כו'", אבל באופן שאין זה מבלבל לשמחה של מצוה ושמחה של תורה.

ועי"ז מתקנים את העבר, ומכאן להבא הולכת ומתמעטת השייכות לענינים אלה, כך שחוסכים את הדיבור בזה, ואפילו את המחשבה בזה, שהיא גרועה יותר מן הדיבור, כך שצריך להיות היסח הדעת מכללות הענין – כולל גם מתיקון הענין – לפי שעה,

ולאחרי התיקון – מדליקים את המנורות של בית השואבה בפתילות שנעשים מ"מכנסי כהנים והמייניהן", כיון שנמצא במעמד ומצב שאין לבו רואה את הערוה כו'; וכיון שכבר נתבטל הענין הבלתי – רצוי שמביא אדה"ז בתניא מספר חסידים – אזי יכול לעבוד עבודתו להקב"ה (להתפלל, ללמוד תורה ולקיים מצוות) שמחה אמיתית.

(התוועדות תשי"ד ח"א עמ' 66 – 68)

יום שב"ק (יא טבת)

פרק ח

"ולכן גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים הוא שד משדיין נוכראין שהוא יצר הרע של אומות עו"ג שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות"

כח המעשה צריך להיות מחובר ומאוחד עם הכחות הנעלים דדיבור ומחשבה ובטל אליהם, עד כדי כך, שההנהגה במעשה בפועל ע"י הגוף מצד עצמו תהיה בדרך ממילא כפי רצון הנשמה, וכדאיתא בירושלימי ד"מנפשיה כרע".

ובהקדמה – שכשם שבכללות העולמות תכלית הכוונה היא לא עולם הבריאה ועולם היצירה, אלא עולם העשיה דוקא, עוה"ז הגשמי ממש, כך גם בעוה"ז גופא תכלית הכוונה היא לא כחות הנפש, שכל ומדות, אלא הגוף הגשמי דוקא, היינו, שהגוף הגשמי יהיה בטל בתכלית, ועד שמצד עצמו מתנהג כפי רצון הנשמה.

ולדוגמא: דבר האסור – צריך להיות מופרך לגמרי גם מצד גופו של יהודי, כך שבדרך ממילא לא ייעשה ("עס וועט זיך ניט טאָן") אצלו דבר איסור, וכמו בהמה שמטבעה אינה קופצת לתוך דבר המזיק כמו אש, אף שאין לה הבנה, כיון שזהו דבר שנוגע בעצם מציאותה.

ועפ"ז יש לבאר הדין שבעה"ב המאכיל פועלים דבר איסור צריך לשלם להם דמי הסעודה – דלכאורה אינו מובן: הן אמת שנפשו של אדם קצה בדבר איסור, אבל אעכ"כ, כיון שסוכ"ס אכלו (לפי שלא ידעו שזהו דבר האסור) ושבעו, כך שבעה"ב חסך להם את הממון של סעודה זו, יש לו ליפטר מלשלם להם דמי הסעודה, ועכ"פ שלא יצטרך לשלם אלא דמי בשר בזול – אך ע"פ הנ"ל מובן, דכיון שנפשו קצה בדבר איסור, הרי גם גופו קץ בו, ובמילא, לא נעשה שבע מאכילה זו, ויצטרך לאכול סעודה נוספת !

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 41)

"היצר הרע וכח המתאווה לדברים המותרים למלאות תאוותו"

ויש עוד מדריגה בענין החולי באופן דק יותר, שהוא חולי שאין בו סכנה (אלא שממנו אפשר לבוא ג"כ לחולי שיש בו סכנה), ובכללות הו"ע תאוות היתר, דאף שע"פ תורה אין זה ענין שאסור וקשור בידי החיצונים, מ"מ הרי כתוב לתאוה יבקש נפרד, דע"י שממלא תאוות הגוף ונפש הבהמית, היפך הענין דקדש עצמך במותר לך, נעשה נפרד מעניני קדושה ואלקות, שזהו ענין של חולי, שהרי הוא נפרד ממקור חיותו, ויתירה מזה, שכאשר נעשה מושקע בתאוות היתר, שלכאורה הרי זה רק חולי שאין בו סכנה, הנה מזה יכול לבוא להמדריגה התחתונה דחולי שיש בו סכנה.

(סה"מ תשט"ז עמ' ריג)

התענוג בענינים גשמיים, דהגם שהוא תאות היתר, מ"מ השקוע בהם גורם שאינו שייך כלל לענין אלקי.

(סה"מ תשט"ז עמ' רלא)

"ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו"

על האדם להרבות באמירת אותיות התורה (לומר תהילים, לשנן משניות) – מתי והיכן שיכול, בכדי לחזק את קיום העולם, בכדי להציל את עצמו מחיבוט הקבר וכף הקלע [= עונשים שלאחר המיתה] ולזכות לכל הגילויים הנעלים ביותר.

(היום יום ה שבט)

"ע"י גלגולה בכף הקלע"

בתאוות היתר, מאחר שאין זה אסור וקשור בידי החיצונים, הנה מה שנעשה עי"ז בהנפש הוא רק אבק בלבד, ועל זה מועיל כף הקלע שהוא ע"ד שמנערים את האבק כו'. אבל בתאוות איסור, מאחר שהוא קשור ואסור בידי החיצונים, הנה עי"ז נעשה כתם בהנפש, ולכן אינו מועיל כף הקלע, אלא צריך לזה גיהנום דוקא, דגיהנום פירושו גיא הנום, דגיא היא בקעה, היינו כלי קיבול, דתמורת זה שהיה צריך להיות כלי קיבול לקדושה (כנ"ל בענין כלי ריקן), נעשה כלי קבול לקליפה, גיא צלמות, שזהו צער גדול להנשמה, ועי"ז מעבירים את הכתם.

(סה"מ תשט"ז עמ' קסג)

והנה העצה להפטר מטמטום המוח היא ע"י כף הקלע. והענין בזה כמבואר בעקידה ובעיקרים דכשם שקולעים אבן ממקום למקום כך מקלעים את הנשמה ממקום למקום, והיינו שלרגע מקלעים אותה בתענוג אלקי (שהרי מצד שרשה באלקות יש לה שייכות לתענוג אלקי), ולרגע מקלעים אותה בכסופים גשמיים (דמצד זה שהיה פעם שקוע בתאוות שייך הוא לתענוגים גשמיים), וחוזר חלילה, והוא צער גדול להנשמה, והיינו, דכיון ששייך לתענוג באלקות, הנה כאשר מקלעים אותו בתענוגים גשמיים הרי הוא בצער גדול, וכמו"כ לאידך גיסא, דכיון שיש לו שייכות לתענוגים גשמיים, הנה כאשר נוטלים אותם ממנו, אזי הוא בצער גדול. אמנם, כל זה הוא כאשר בתחילה (קודם שהיה אצלו השקוע בתאוות וטמטום המוח) היה שייך לתענוג בהתבוננות אלקי, שאז שייך ענין כף הקלע לקלעותו בתענוג אלקי כו', אבל כאשר גם בתחילה לא היה אצלו תענוג אלקי, אזי לא שייך אצלו ענין כף הקלע באופן הנ"ל, אלא ענין כף הקלע אצלו הוא באופן נמוך יותר. והענין בזה, כמ"ש השל"ה בשם פרקי דרבי אליעזר שענין כף הקלע הוא שמקלעין את הנשמה מא"י לחו"ל. דהנה, ענין ארץ ישראל ברוחניות הוא כמאמר למה נקרא שמה ארץ לפי שרצתה לעשות רצון קונה, וישראל הוא לי ראש, וע"ש כי שרית עם אלקים גו', והו"ע קיום התומ"צ בפועל בקבלת עול. והרי לענין זה שייך גם הוא, דאף שאינו שייך לתענוג בהתבוננות אלקי, מ"מ שייך הוא לקיום התומ"צ. ועל זה הוא ענין כף הקלע אצלו, שמקלעין אותו מארץ ישראל לחו"ל, דארץ ישראל הוא מלכות דאצילות, והו"ע הביטול דקב"ע, ומשם מקליעין אותו לחו"ל שהוא ק"נ, שהו"ע השיקוע בתאוות היתר. והנה, מי שלא היה שייך גם לענין ארץ ישראל ברוחניות שרצתה לעשות רצון קונה, הנה אצלו ענין כף הקלע הוא באופן נמוך עוד יותר, והיינו כמארז"ל שמקלעין אותו מסוף העולם ועד סופו, שבעולם (בגשמיות) גופא מקלעין אותו מסוף העולם ועד סופו, דעולם הוא ו' קצוות, ובכללות נחלק לב' קוין שהם דרום וצפון, דהיינו ענין המרחב וענין הצמצום, וזהו שמקלעין אותו מסוף העולם ועד סופו, דלרגע מקלעין אותו בהתנועה דמרחב, ולרגע מקלעין אותו בהתנועה דצמצום. אמנם, כל זה הוא כאשר טמטום המוח בא בסיבת תאוות היתר, אבל כשבא בסיבת תאוות איסור, הנה לזה אינו מספיק כף הקלע בלבד, אלא צריך לזה גיהנום דוקא, כמ"ש בתניא.

(סה"מ תשט"ז עמ' קמא – קסד)

"רק צריכה לירד לגיהנם"

ידוע שכל היסורים שבעוה"ז אין להם ערך ליסורים שבגיהנם, ועד שאפילו יסורי איוב שבעים שנה אין להם ערך כלל ליסורי הנפש שעה א' בגיהנם. ואעפ"כ אמרו חז"ל "מוטב דלדייניה וליתי לעלמא דאתי", שכדאי כל יסורי גיהנם – אפילו במשך י"ב חודש – בשביל שיקבל העונג בגן עדן, והיינו שהיסורים דגיהנם, להיותם בשביל תכלית, שעל ידם נעשה ביכור וזיכוך וליבון כו' שתוכל הנשמה "לחזות בנועם הוי'" – הרי ידיעת התכלית כשלעצמה מקילה את היסורים.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 194)

"רק עונשים חמורים"

הקב"ה אינו מכה ומייסר כדי להכאיב ח"ו, אלא בשביל תועלת.

(התוועדויות תשי"ד עמ' 118)

"ועוד זאת יתרה טומאתה של חכמת האומות עובדי גלולים על טומאת דברים בטלים"

אפילו הענינים השכליים דנה"ב שלכאורה אינם שייכים כלל למדות, שבכללות הו"ע חכמות חיצוניות, הרי כללות העסק בהם הוא במציאות היש לאחר שנתהווה, והיינו שהעסק אינו באופן התהוות היש מן האין, אלא כל ענינם הוא לידע מהות היש וענינם, החוקים המדידות וההגבלות שבו, שזהו היפך השכל דקדושה, שעיקר ענינו להתבונן איך נתהוה היש מאין, עד שגם לאחר שנתהוה הרי באמת לאמיתו גם עכשיו הוא אין.

(סה"מ תשט"ז עמ' עט)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א – ליקוטי אמרים .

כרך ב – שהיוה"א – קו"א .

כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

להזמנות: 0527155039

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il