יום א (ד שבט)
פרק יז
"[והתורה היא נצחית]"
להבין מאמר רז"ל כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם, שנאמר וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. הנה, מה שאמרו שכל המועדים עתידין ליבטל, אף שהתורה היא נצחית, שלא תשתנה, ושום מצוה לא תתבטל, הרי ידוע הפירוש בזה, שמצד רוב הטוב והשמחה שהיה לעתיד לבוא, תהיה הטובה והשמחה של המועדים (מועדים לשמחה, כמ"ש ושמחת בחגך) בבחינת שרגא בטיהרא מאי אהני, משא"כ שמחת פורים, כיון שהיא שמחה גדולה ביותר, תהיה חשובה גם לעתיד לבוא.
(סה"מ תשט"ז עמ' קכו)
¯
כנהוג בכל פעם בהזדמנות כזו, פותחים בענין מן התורה שקוראים בשבוע זה, שהרי תורה והוראותיה נצחיות הן – בכל דור ודור, בכל זמן ובכל מקום, ומזה עצמו שבכל שבוע קוראים פרשה אחרת בתורה, מוכח שמרומז בפרשת השבוע, ויש בה הוראות בנוגע למאורעות המתרחשים באותו שבוע בו נקראת פרשה זו.
(לקו"ש ח"ג בלה"ק עמ' 5)
¯
ידוע הפתגם שמסר כ"ק אדמו"ר בשם אדמו"ר הזקן: "צריכים לחיות עם הזמן", ופירוש הדברים – כפי שביררו חסידים לאחרי זמן – לחיות עם פרשת השבוע שקורין ולומדים בזמן זה.
כלומר: אע"פ שכבר עברו אלפי שנים ממתן – תורה, מ"מ, התורה היא נצחית, אשר, התוכן הפנימי בזה, שכל ענין שבתורה הוא נוגע, ומהוה הוראה בכל הזמנים ובכל המקומות, וביחוד – צריכים ללמוד בכל שבוע מעניני התורה שלומדים בשבוע זה.
ואף שכבר לפני מאות שנה, למעלה מאלף שנים, נקבע לכל בנ"י סדר קריאת הפרשיות לכל שבוע – מ"מ, שייכותה המיוחדת של כל פרשה להזמן שקורין אותה, היא בתקפה בכל הזמנים ובכל המקומות, היינו, שכל מאורע יש לו שייכות להפרשה שקורין בתורה בזמן זה.
ויובן ע"פ הענין של השגחה פרטית כפי שנתבאר בתורת הבעש"ט ונתקבל בכל תפוצות ישראל – שכל המאורעות שמתרחשים בעולם הם בהשגחה פרטית ע"י הקב"ה בורא העולם, אשר, להיותו יודע עתידות, ועד שאצלו ית' היה הוה ויהיה כאחד, ברא וקבע באופן כזה שלכל דבר, בכל זמן ובכל מקום, תהיה שייכות לפרשת השבוע.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 168)
¯
הכלל "תורה היא נצחית" – קאי גם על מצוות התורה, להיותם חלק מהתורה, ולא עוד אלא שהם עיקר התורה, כמארז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
ולכן, אע"פ שבזמן הגלות אי אפשר לקיים רוב המצוות עשה שתלויים בזמן שביהמ"ק קיים וישראל על אדמתם, מ"מ, גם אז המצוות נצחיים כמו שהתורה היא נצחית, שהרי הכלל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" הוא גם בזמן שאי אפשר לקיים רוב המצוות הנ"ל – כי נוסף על קיום המצוות בפועל ממש בעוה"ז הגשמי, שזהו העיקר, ובלשון הידוע "עשיה לעילא", ישנו גם ענינם הרוחני של מצוות אלו בעבודת האדם, וכאשר אי אפשר לקיים את המצוות כפשוטם, צריך להיות עכ"פ ענינם הרוחני בעבודת האדם.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 74)
יום ב (ה שבט)
"כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה"
על דרך שפוסק אדמו"ר הזקן שכשרשע לומד תורה ומקיים מצוות בטרם עשה תשובה, הוא "מוסיף חיות בקליפה", כי הענינים הנמשכים ע"י לימוד התורה וקיום המצוות נמשכים גם על ידו, אלא שבמקום שיבואו לקדושה יורדים הם לקליפה.
(לקו"ש בלה"ק ח"ג עמ' 10)
¯
אם אינם רוצים לקיים מצוות, הרי לא זו בלבד שאין בהם "ריח", אלא גם "טעם" אין בהם, שאינם יכולים להיות בעלי תורה, כמ"ש "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי".
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 48)
¯
ועד כדי כך גדלה הירידה בעוה"ז – שאפילו עניני קדושה, לימוד התורה וקיום המצוות, יכולים להעשות באופן שלא כדבעי, שעז"נ "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", כיון שכל התומ"צ שעושה בעודו רשע מוסיפים כח בקליפות לפי שעה (כמ"ש אדמו"ר הזקן בהלכות ת"ת). והיינו, שעם היותם עניני קדושה, תורה ומצוות, שיוצאים בהם י"ח לימוד התורה וקיום המצוות, ומברכים עליהם ברכת התורה וברכת המצוות, מ"מ, כיון שהמקיימם הוא רשע, שאי אפשר לו להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשה תשובה על העבר תחילה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים (כמבואר בתניא), לכן מוסיפים הם כח הקליפות לפי שעה. ומובן גודל הירידה שבזה – "כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא כו', שאין לך עלבון גדול מזה אפילו עושה כן לפי שעה" (כמבואר בתניא).
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 192)
¯
אבל ישנו אופן תחתון יותר ב"שלא לשמה" – שלומד תורה ומחדש היתרים להתיר את האסור ע"פ תורה, היינו, שלא זו בלבד שמנצל את התורה לענין אחר, אלא יתירה מזה, שמנצל את התורה לענין שהוא היפך התורה ח"ו, שאז תורתו אינה נחשבת לתורה, ועליו נאמר "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", "לא זכה נעשית לו כו'" ההיפך ד"סם חיים" – לו דייקא, כי גם אז התורה עצמה היא תורה, ורק בנוגע אליו נעשית היפך סם חיים. וע"ד שמצינו לענין יוהכ"פ, שאף שמכפר על כל העבירות שבתורה, מ"מ אינו מכפר על מי שמחלל את יוהכ"פ עצמו, כיון ש"אין קטיגור נעשה סניגור".
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 92)
"שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים"
כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר כמה פעמים, שתקופה זו היא הזמן האחרון של הגלות, ו"הנה זה – משיח – עומד אחר כתלנו".
והענין בזה:
"כתלנו" – קאי על הכותל המפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, שנעשה ע"י העוונות, כמ"ש "עוונותיכם היו מבדילים גו'".
וזהו "הנה זה עומד אחר כתלנו" – שמשיח כבר נמצא, אלא שהוא "עומד אחר כתלנו", אחר הכותל שאנו הקמנו (ע"י העוונות), ועלינו רק לשבור את הכותל המפסיק, ומשיח יהיה אצלנו ("האָבן מיר משיח'ן") !
ענין המשיח – התחיל מיד בזמן החורבן, כמאמר הגמרא שכבר בשעת החורבן "נולד מושיען של ישראל". ומאז – הרי כמעט בכל דור ודור ישנו משיח, אלא שהדור לא זכה שמשיח יתגלה.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 160)
"כמ"ש בזהר על פסוק זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר וגו' שע"י לב נשבר נשברה רוח הטומאה דס"א"
והענין הוא, כפי שמביא בהמאמר מ"ש בגמרא שהתורה לא תמצא בגסי הרוח ולא במי שמרחיב לבו עליה כים, ומבאר, שגסי הרוח הוא שאין לו ביטול. והיינו, שאין הכוונה לשלילת הענין דגסי הרוח כפשוטו, דהיינו בעלי גאוה, כפירוש העולם, דכיון שתועבת הוי' כל גבה לב, ואין אני והוא יכולים לדור, הרי הוא במעמד ומצב הפכי לגמרי, ולא צריך לחדש ולהביא ראיה מפסוק שאין לו שייכות לתורה. אך הענין הוא, כידוע הפירוש בגסי הרוח, שהרוחניות שלו הוא בגסות. והיינו, דאף שיש לו נפש אלקית שפועלת פעולתה, והרי אפילו המדריגה היותר תחתונה שבנה"א היא גם רוחניות, מ"מ, מצד ההתלבשות בנפש הבהמית ועל ידה בהגוף, ומה גם שהגילוי דנה"א עצמה אינו אלא ממדריגה תחתונה, הנה הגסות של הגוף ונה"ב פועלים גסות גם בהרוחניות שלו, ועד שהרוחניות שלו נעשית גשמיות, ועאכו"כ שאינו שייך לעשות מגשמיות רוחניות. והעצה לזה היא לשבור את רוחו הגס, כדאיתא בזהר אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה. וזהו גם מ"ש זבחי אלקים רוח נשברה, היינו, ששבירת הרוח הוא זבחי אלקים. דהנה, לעיל מיניה כתיב לא תחפוץ זבח ואתנה, ואח"כ נאמר זבחי אלקים רוח נשברה, והקשה בזהר וכי לא בעי קוב"ה דיקרבון קמיה קרבנא כו', אלא דוד לקמיה שמא דאלקים קאמר, וקרבנא לא קרבין לשמא דאלקים, אלא לשמא דהוי' כו'. והיינו, שכל קרבן מן הבהמה הוא לשם הוי' היא מדת הרחמים, אבל לשם אלקים היא מדת הדין אין מקריבין קרבן בהמה, וכמ"ש זובח לאלקים יחרם בלתי להוי' לבדו. וכדי לפעול שגם מצד שם אלקים, מדת הדין, יהיה ענין המחילה, באופן שיהיה נרצה לו לכפר עליו, עז"נ זבחי אלקים רוח נשברה, שהו"ע שבירת גסות הרוח. ומבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ, דלכאורה, החוטא ולא שמע לקול ה', איך יתכפר על ידי הקרבן (והיינו, דכיון שהאדם נשאר במצבו הקודם, למה יתכפר לו על ידי הקרבן מה שעשה שלא כדבעי), רק שזהו מדת הרחמים דשם הוי', ואף ג"ז רק על השגגות כו'. אכן, רוח נשברה ולב נשבר, גם מדת הדין לא תבזה כו'. ומבאר הטעם, לפי שקרבן בהמה הו"ע בירור קליפת נוגה, ועי"ז מתפייסת רק מדת הרחמים, וכדי לפעול הפיוס גם במדת הדין זהו על ידי רוח נשברה, שהו"ע שבירת גסות הרוח, שעי"ז בא להעבודה דאתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א, שמהפכים גם מג' קליפות הטמאות לגמרי, וזהו זבחי אלקים, שבזה מתפייסת גם מדת הדין (שיש לה שייכות לג' קליפות הטמאות לגמרי), שגם מצדה יהיה ונרצה לו לכפר עליו.
(סה"מ תשט"ז עמ' קט, קי)
יום ג (ו שבט)
"כמארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם"
ועז"נ "מוצאיהם למסעיהם גו' ואלה מסעיהם למוצאיהם":
אע"פ שענין הגלות, וענין ירידת הנשמה בגוף, הו"ע של ירידה גדולה ביותר, עד שנקראת בשם "נסיעה" כנ"ל, מ"מ, ישנו הענין ד"מוצאיהם למסעיהם", היינו, ש"מוצאיהם", בחינת האלקות (וכן דהנשמה) שלמעלה מגלות, ישנו גם ב"מסעיהם", בה"מסעות" של הגלות; ובכח זה אפשר להיות העליה מ"מסעיהם" – גלות – ל"מוצאיהם", "ואלה מסעיהם למוצאיהם".
והענין בזה:
בנוגע לזמן הגלות – אמרו רז"ל "גלו לבבל כו' לאדום שכינה עמהם".
וכן הוא בנוגע לירידת הנשמה בגוף – כידוע פתגם אדמו"ר הזקן ש"יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות", שזהו מצד שם מ"ה שבנפש. וזהו שאמרו חז"ל "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", ו"איזהו שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו" – שהאפשרות לעבור עבירה היא רק כאשר נאבד ונתעלם שם מ"ה שבנפש.
ומכיון שבכאו"א מישראל ישנו השם מ"ה שבנפש, וגם בזמן הגלות "שכינה עמהם" – לכן יכולה להיות העליה מן הגלות, "מסעיהם למוצאיהם".
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 93)
יום ד (ז שבט)
פרק יח
"שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו"
אף שהתלבשות הנשמה בהגוף היא באופן שמתלבשת רק בחינה אחרונה שבנשמה, שהיא בחינת רגל שבנשמה, מ"מ, הרי זה קשור גם עם עצם הנשמה, דהגם שעצם הנשמה מאיר רק בבחינת מקיף ובבחינת מזל, מ"מ הרי גם עצם הנשמה קשורה עם גוף זה דוקא, שזהו הטעם שד' אמות של אדם קונות לו. וזהו ג"כ הטעם שיש בכאו"א מישראל כח המס"נ, שהוא מצד חבוקה ודבוקה בך יחידה לייחדך, ולאו דוקא בכח המס"נ, אלא גם בעבודה דאהבה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא, הרי ענין האהבה הוא דביקות האוהב להנאהב, וענין האהבה ישנו בכאו"א מישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו, וכל זה הוא לפי שהנשמה שבגוף קשורה עם עצם כנשמה, וגם בפשוט שבפשוטים וקל שבקלים יש כח המס"נ שהוא מצד עצם הנשמה שלמעלה מאצילות וכו'.
(סה"מ תשט"ז עמ' קפה)
¯
אמנם גם כאשר יש חסרון בעבודה, שזהו כללות הענין דעל משכבי בלילות, ענין השינה, שחסר הענין דשאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ועד לענין החולי, החל מהענין דחולה בגימטריא מ"ט, שחסר הענין דשער הנו"ן שמחבר חכמה ובינה, שהו"ע טרפת הוושט, שלא ניכר בבינה ענין הלבנונית (עור הפנימי לבן) שמצד החכמה, שהו"ע נקודה בהיכלא (כנ"ל ס"ג), ומזה נעשה לא רק חולי שאין בו סכנה, אלא גם המדריגה היותר תחתונה דחולי שיש בו סכנה, שעז"נ ולא ימות ונפל למשכב [היינו שאין זה אלא שלא ימות, כיון שגם בשעת החטא ממש היתה באמנה אתו ית'], הנה גם אז בקשתי את שאהבה נפשי, שהו"ע האהבה מסותרת (ונכלל בה גם דחילו) שהיא ירושה לנו מאבותינו, שלכן, גם כאשר אני ישינה בגלותא, הנה לבי ער להקב"ה ולתורתו ולמצוותיו, ולבי ער לגאולה.
(סה"מ תשט"ז עמ' ריח)
יום ה (ח שבט)
"ועל כל פנים אפי' לקל שבקלים ופושעי ישראל נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשיה שהיא מדרגה התחתונה שבקדושת העשיה"
כל נפש מישראל יש בה עשר בחינות, כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן. ובענין זה כל הנשמות שוות, דכיון שהספירות העליונות הם במספר עשר, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר, הנה גם בכל נשמה מישראל יש עשר בחינות, והיינו שגם נשמה שהיא מבחינת נפש דנפש דעשיה יש בה לא פחות מעשר בחינות, וגם נשמה דאצילות יש בה לא יותר מעשר בחינות, וההפרש ביניהם הוא, שהעשר בחינות עצמם הם במדרגות שונות, שהרי אינו דומה מדריגת העשר כחות שבנפש דנפש דעשיה למדריגת העשר כחות דנשמה דאצילות, ועד שאין ערוך ביניהם, שלכן נקראים עני ועשיר. ומ"מ כל בני ישראל שוים בכך שיש לכל אחד עשר כחות, והעבודה היא שכל אחד צריך ליתן את העשר כחות שלו, והיינו, שאף שיש מי שהעשר כחות שלו הם במדריגה נעלית, ויש מי שהעשר כחות שלו הם במדריגה תחתונה, מ"מ, אין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן, ודורש מכל אחד ליתן את העשר כחות שלו.
(סה"מ תשי"ז עמ' קלו)
יום ו (ט שבט)
"והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן"
השכל בא בהתחלקות פרטים דוקא, דכל ענין שכלי בא בריבוי פרטים, וזהו כל ענין השכל לפרט כל דבר, שעי"ז דוקא הוא תופס ומשיג את המושכל, וכידוע שכל תפיסת דבר היא ע"י הקצוות, וגם זה הוא ע"י ההתחלקות לפרטים שעי"ז ניכרים הקצוות שהו"ע ההגבלה. ורק מושכלות ראשונות אינם באות ע"י פרטים וקצוות. ובאמת מושכלות ראשונות אינם אמיתית ענין ההשגה, שהרי אינם באים ע"י שקלא וטריא, אלא הם בהנחה מוחלטת בפשיטות, ולכן אין זה אמיתית ענין ההשגה, שהיא באופן ששוקל בזה ומכריח שכן הוא. ולכן גם החכמה אינה ענין ההשגה, שהחכמה היא התחלת השכל ולמעלה יותר עד קדמות השכל, אבל אינה ענין ההשגה, כי אם בינה דוקא, שהיא הבנת הענין ע"י השקו"ט בפרטי השכל שעל ידם ניכרים הקצוות, הנה זהו עיקר ענין ההשגה.
(סה"מ תשט"ו עמ' קסג)
¯
ולמעלה יותר הו"ע האותיות כמו שהם במקור השכל, בחינת החכמה, שמרחף על מוחו, או שהוא באופן של ברק המבריק, הנה אותיות אלו אינם ניכרים כלל, דכיון שאין זה מציאות דשכל הבנה והשגה, לכן אין האותיות ניכרים כלל. ומ"מ כיון שהוא גילוי בלבד, לכן יש עכ"פ מציאות של אותיות גם בבחינת ברק המבריק, ולמעלה יותר בהבחינה שמרחף על מוחו, אלא שהאותיות אינם ניכרים כלל.
(סה"מ תשי"ז עמ' לט, מ)
"ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הכל כפתיים אצלו ית'"
בזמן הפורים היו כולם בהשתוות, מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, וההשתוות של הגדול שבגדולים עם הקטן שבקטנים יכולה להיות רק בענין ההודאה (יהודים), שהרי בענין ההבנה והשגה אין דעתם דומה זה לזה (כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה), אמנם כאשר ישנו ענין ההודאה, וההודאה היא לענין שלמעלה לגמרי משכל, טעם ודעת, אזי כולם שוים, כמארז"ל פתי יאמין לכל דבר זה משה רבינו, היינו, שגם משה נקרא פתי מצד ענין ההודאה לבחינה שלמעלה לגמרי מטו"ד. והיינו, שבנוגע לענינים שבטו"ד, יש מי שהגיע ע"י עבודתו להיות מבין ומשיג בהם, ויש מי שלמטה ממנו שאצלו ענינים אלו הם בבחינת הודאה בלבד, וא"כ, הודאה זו אינה באופן של השתוות. ורק כאשר ההודאה היא לבחינה שלמעלה לגמרי מטו"ד, הנה בזה שוים כולם, ועד שגם משה הוא בבחינת פתי יאמין לכל דבר.
(סה"מ תשט"ז עמ' קלג)
"ולכן אפי' קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב"
וכמו"כ יובן בעבודה, שכל הכחות, וכמו מוחין ומדות אפשר שישתנו, אמנם מדריגת הרצון שהיא בחינת יחידה, היא תמיד בשלימות (דאָס איז אַלעמאָל גאַנץ) , שהיא באמנה אתו ית', ושייך רק שתתעלם, והיינו שכאשר הכחות פנימיים דמוחין ומדות אינם במקום הקדושה אלא במקום אחר, אזי אפשר שגם בחינת היחידה תהיה בהעלם, אבל גם אז הרי זה רק שמתעלמת, אבל היא תמיד באמנה אתו ית', שלכן גם קל שבקלים ופושעי ישראל בכחם לעורר תמיד בחינת היחידה, להיותה תמיד בשלימות (וויל זי איז אלעמאָל גאַנץ).
(סה"מ תשט"ז עמ' ו)
¯
הנשמה שבגוף קשורה גם עם עצם הנשמה, וגם נשמות נמוכות דנפש בנפש דעשיה, הרי שרשם הוא באצילות, וגם בפשוט שבפשוטים וקל שבקלים יש כח המס"נ שהוא מצד עצם הנשמה שלמעלה מאצילות.
(סה"מ תשט"ז עמ' קפה)
¯
דובר לעיל (בהמאמר) אודות המבואר בלקו"ת ד"ה למנצח על השמינית שמילה היא בחינת פנימיות א"ק, שזוהי בחינה שלמעלה ובאין ערוך לסדר השתלשלות שכולל גם עולם האצילות ולמעלה מזה כו'. ונתבאר שם שרש הנשמה מיוחד עם בחינת פנימיות א"ק, שלכן טבעו של כאו"א מישראל שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 327)
¯
לכאורה מצד סדר השתלשלות המדריגות צ"ל מקומו של ה"רשע" בסוף, ובפרט ע"פ הידוע שד' הבנים הם כנגד ד' עולמות אבי"ע, חכם כנגד אצילות ורשע כנגד עשיה, ומדוע מסמיכים את ה"רשע" אצל ה"חכם".
והביאור בזה – שכשם שאצל ה"חכם" יש גם מדריגת "רשע" (כנ"ל), כך גם אצל ה"רשע" יש מדריגת "חכם" שפועלת בו, כאמור לעיל שמדריגת "חכם" ענינה שכאו"א מישראל אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, ולכן סומכים ה"רשע" לה"חכם", להורות שגם אצל ה"רשע" ישנה ופועלת מדריגת ה"חכם".
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 77)
¯
כאשר צריכים לצאת למדבר, שזהו כללות העולם הזה הנקרא עולם הקליפות וסטרא אחרא, מדבר גדול ונורא אשר אין מים, כי אם קליפות, נחש שרף ועקרב, אזי מגין כח המסירת נפש שישנו אצל כל אחד מישראל, אצל כל בני ישראל – מצד זה ש"ישראל" ראשי תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה", והרי כשרותו של ספר תורה באה ע"י כל האותיות דוקא, ובמילא יש לכל יהודי, גם קל שבקלים, את כח המסירת נפש למסור נפשו על קידוש השם.
וזהו ענין "ענני הכבוד" שבתורה. כשם שענני הכבוד הקיפו וכללו את כל בנ"י – מזמן קריעת ים סוף עד שנכנסו לארץ ישראל, וגם אלה שלקחו אתם את הפסל, גם אותם כללו ענני הכבוד, כמו כן ישנו החלק בתורה – הענין ש"יש ששים רבוא אותיות לתורה" – שהוא כולל את כל בנ"י, מהגדול שבגדולים עד הפחות שבפחותים, ומעניק להם כח וחוזק לעבור את המדבר הגדול והנורא, לא להתפעל מהנחשים שרפים ועקרבים, ולעמוד בתנועה של מסירת נפש.
וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכאשר זרקו פצצות בורשא, וכולם נמלטו להסתתר, התאספה פעם במקום אחד קבוצה שלימה: הרבי, אנשים בינונים, אנשים פשוטים, וכאלה שחשבו שאינם שייכים כלל ליהדות. כאשר לא הרחק מהם התפוצצה פצצה – זעקו כולם פה אחד:
שמע ישראל !
כשמגיע ליחידה שבנפש, לעצם הנשמה – אמנם קשה להגיע לזה, אבל בשעה שמגיעים לזה, אם ע"י אופן האמור או בדרכי נועם – אזי צועק הקל שבקלים "שמע ישראל" באותו תוקף כמו מנהיג ישראל.
יתכן אמנם שהסיבה לכך שזעקו "שמע ישראל" היתה מצד הימצאם בד' אמותיו של הנשמה כללית שהם פרטים שלה, אבל זוהי סיבה שעוררה את ה"יחידה" שלהם, זעקת "שמע ישראל" היתה מצד ה"יחידה" שלהם.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 44 – 43)
¯
איתא בספר מגיד מישרים – שכולל הענינים שלמד המגיד, המלאך, עם הבית – יוסף – שהמלאך אמר להבית – יוסף שבזכות תורתו ועבודתו יזכה לאיתוקדא על קידוש השם. ולאחרי שעבר משך זמן ועדיין לא זכה לכך, הצטער הבית – יוסף ושאל את המלאך מדוע לא זכה עדיין לכך, והשיב לו המלאך, שזהו עונש על שהיו אצלו ענינים כאלה שלפי ערכו וגודל מעלתו לא היו צריכים להיות.
ומסיפור זה מובן גודל מעלת המסירת נפש – שזהו"ע נעלה יותר מתלמוד תורה והוראה לרבים:
הבית – יוסף – נוסף לכך שהיה זקן ויושב בישיבה בזמנו, הרי על ידי חיבור השלחן – ערוך נעשה מורה הוראה לכל בני ישראל גם לדורות הבאים, שעל פיו מורים הלכה בכל תפוצות ישראל עד סוף כל הדורות.
והיינו, שאצל הבית – יוסף היתה גם המעלה של הוראת הלכה, שזהו"ע נעלה יותר מתלמוד תורה סתם, פלפולא דאורייתא – דאע"פ שגם פלפולא דאורייתא הוא באופן ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", הרי זה בדרגא כזו שגם בשרשה ושרש שרשה למעלה ביותר יש בה ענין של התחלקות, שזהו שם אלקים, לשון רבים; משא"כ "הלכה" היא משם הוי' – כמארז"ל "והוי' עמו שהלכה כמותו" – שלמעלה לא רק משם אלקים סתם, אלא גם מ"אלקים חיים". וטעם הדבר – לפי ש"הלכה" היא הנקודה הפנימית בחיי היום – יום שעל ידה נשלמת הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, דירה לו ית', לעצמותו, שלמעלה מהתחלקות.
ולענין זה זכה הבית – יוסף דוקא – כידוע ששלשה גדולי ישראל היו ראויים לחיבור השלחן – ערוך, ומשלשתם נבחר הבית – יוסף דוקא.
– וכמו כן היה בזמנו של אדמו"ר הזקן, שהיו כמה צדיקים וכמה גאונים, וגם בין תלמידי המגיד היו כו"כ גדולים בנגלה דתורה כו', ואעפ"כ, בחר המגיד באדמו"ר הזקן לחבר את השולחן – ערוך, שזוהי המעלה ד"הוי' עמו שהלכה כמותו". והיינו, שאע"פ שגם ספריהם ותורתם של שאר תלמידי הבעש"ט והמגיד נתקבלו בכל תפוצות ישראל (לא רק אצל חסידים, אלא גם אצל "עולם'שע"), מ"מ, הרי זה באופן ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים", אבל בנוגע להלכה, יתכן שלפעמים תהיה הלכה כמותו ולפעמים תהיה ההלכה באופן אחר. משא"כ בנוגע לשלחן – ערוך של אדמו"ר הזקן – הרי זה באופן ש"הלכה כמותו", אשר, ע"י ההנהגה ע"פ ההלכה נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים.-
ולמרות גודל העילוי דחיבור השלחן – ערוך, הצטער הבית – יוסף ושאל למה לא זכה למסור נפשו על קידוש השם – אע"פ שאילו היה מוסר נפשו על קידוש השם לא היה יכול לחבר את השלחן – ערוך.
ומזה מובן שענין המסירת נפש על קידוש השם הוא נעלה יותר אפילו מהוראה לרבים.
ענין זה מוכח גם ממה שאמרו על "הרוגי לוד" ש"אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" – דאע"פ ש"הרוגי לוד" לא השאירו אחריהם ספרים לדורות הבאים, וגם בימיהם לא מצינו שהיו מורי הוראה בישראל, מ"מ אמרו ש"אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" – שזהו מצד מעלת המס"נ שהיא נעלית יותר אפילו מהוראה לרבים.
וכמו כן מצינו בענין נפילת אפים, שבזכות עשרה הרוגי מלכות נעשה העלאת מ"ן לפעול מילוי הבקשות שבתפלתן של כל ישראל. ואף שא' מעשרה הרוגי מלכות הוא רבי עקיבא, שגדלה מעלתו ביותר, עד שמצינו שהוא כנגד קוב"ה – מ"מ, ענין זה נעשה (לא מצד המעלות המיוחדות של רבי עקיבא, אלא) מצד מעלת המס"נ דוקא.
וזהו גם הטעם לכך שכו"כ אנשים כלליים שהיו מורי הוראה בישראל, והיו יכולים להמשיך במילוי הכוונה דדירה בתחתונים לא רק בתור איש פרטי אלא גם בשייכות לכלל ישראל – נסתלקו קודם זמנם, שזהו מפני שהיתה אצלם מעלת המס"נ שהיא נעלית יותר אפילו מהוראה לרבים.
ויש להוסיף, שאי אפשר לומר שהעילוי שבענין המס"נ הוא רק בנוגע לעצמו בלבד, משא"כ מצד הציווי ד"ואהבת לרעך כמוך" צריך להיות באופן אחר – דא"כ, לא היה הבית יוסף מצטער על שלא זכה למסור נפשו על קידוש השם. ועכצ"ל, שהעילוי שבענין המס"נ הוא לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לכלל ישראל.
ונקודת הענין בזה – שאמיתית הכוונה דדירה בתחתונים נשלמת ע"י ביטול ומס"נ דוקא, שזהו ענין נעלה יותר לא רק מכלל לפרטים, אלא גם מכלל בעצם, ובזה היא הכוונה העצמית.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 106 – 104)
¯
בהמאמר מבואר שה"רוח שטות" שמכסה על האמת עד שיכול לעבור עבירה – ביכלתו להעלים רק על ענינים פרטיים, אבל כשמדובר אודות ענין שנוגע לכללות התקשרות הנפש, אזי אין הרוח שטות יכול להעלים כו'. ולכן, אפילו ההמון ועמי הארץ שדעתם קלה, נזהרים שלא לעבור על איסורים חמורים שיש בהם כרת, כיון שזהו"ע שנוגע לכללות ההתקשרות.
וכל זה הוא מצד הענין ד"יעקב חבל נחלתו" – בדוגמת החבל השזור מתרי"ג נימין, שהפגם יכול להיות רק בנימה פרטית, ולא בכללות ההתקשרות שע"י החבל כו'.
ולמעלה מזה הוא שרש הענין – "כי חלק הוי' עמו", ומצד זה, הרי אפילו קל שבקלים שכל ימיו עשה רעות רבות וחמורות, הנה כשבא לידי נסיון בענין של אמונה, עומד הוא בנסיון ומוסר נפשו על קידוש השם (כמשנת"ל בהמאמר).
כלומר: מצד הענין ד"חלק הוי' עמו", שכאו"א מישראל קשור עם העצמות – לא שייך ענין של העלם והסתר, כי, כללות הענין ד"עוונותיכם היו מבדילים גו'" הוא רק בהדרגות דסדר השתלשלות, אבל לא בהעצמות שלמעלה מהשתלשלות. וענין זה הוא בשלימות אצל כאו"א מישראל, אפילו קל שבקלים, ואין הרוח שטות יכול להעלים ולהסתיר על זה, ולכן גם קל שבקלים מוסר נפשו על קידוש השם.
ובענין זה ישנם שני הפכים:
מחד גיסא – מדובר אודות ענין שלמעלה מהשתלשלות, ששם לא נוגע ופוגע שום דבר ("דאָרטן רירט ניט אָן קיין זאַך"), שלכן הרי זה בשלימות גם אצל קל שבקלים, כיון שלא שייך שם ענין הבדלת העוונות כו', וע"ד מ"ש "אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו גו'".
ולאידך גיסא – אע"פ שזוהי דרגא כזו שבה נאמר "אם צדקת מה תתן לו גו'" אין זה באופן שיכול להיות משם יניקה לקליפות וחיצונים כו', שמצד זה יכול להיות הענין ד"ואכל וחי לעולם", אלא אדרבה – ענין זה פועל שיעמוד בנסיון ולא יהיה נפרד כו'. והיינו, שאע"פ שגם בדרגא ש"אח עשו ליעקב", מ"מ, "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי".
וע"ד שמצינו ביציאת מצרים, שאז היה גילוי עצמותו ית' שלמעלה מהשתלשלות לגמרי, ובלשון חז"ל "לא ע"י מלאך וכו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו" [והיינו, שמצד תוקף הקליפה ביותר לא היה יכול להיות הענין דיצי"מ ע"י גילוי אור שבבחינת סדר השתלשלות, ואדרבה כו'], וביחד עם זה, היה הענין ד"נגוף למצרים", ויתירה מזה, "נגוף למצרים ורפוא לישראל" כאחד, והיינו, שעם היותם ב' הפכים, מ"מ היו כאחד.
והנה, ענין זה שיכולים להיות שני הפכים בנושא אחד ובבת אחת – הוא מצד העצמות דוקא.
ובהקדמה – שיש חוקרי ישראל, גם גדולי ישראל וקדושי עליון, שאמרו שהענין ד"נמנעות" שייך גם למעלה בחיק הבורא.
אמנם, ענין זה נאמר ע"י גדולי ישראל קודם שהיתה התגלות פנימיות התורה. והיינו, שאע"פ שהם בעצמם למדו גם פנימיות התורה, מ"מ, לא היתה פנימיות התורה בהתגלות לכל. אבל לאחרי שנתגלה פנימיות התורה, ובפרט ע"י תורת החסידות – נתבאר כבר שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות", ומצד עצמותו ית' יכולים להיות שני הפכים בנושא אחד ובבת אחת.
ועוד זאת, שמצד עצמותו ית' אפשר להיות הפכים ונמנעות גם למטה, וכפי שמצינו בענין הארון ש"מקום ארון אינו מן המדה", והיינו, שהארון הוצרך להיות במדה דוקא, "אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו", מ"מ, מקום הארון לא היה מן המדה – שזהו ענין של נמנעות, והוא רק בכח העצמות דוקא.
ומזה מובן שגם שני ההפכים שבתוכן המאמר, שהעצם הוא בשלימות אפילו אצל קל שבקלים, ומצד זה עומד הוא בנסיון כו' (שהם שני הפכים, כנ"ל ס"ד) – הרי זה בכח העצמות.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 54 – 52)
"רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד בלי שום טעם וטענה ומענה כלל"
והמענה לזה – ע"פ הפתגם שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם רבינו הזקן, שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות ("א איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין א נפרד פון געטלעכקייט") שענין זה הוא מצד התקשרות העצמית בין הקב"ה ובנ"י.
(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 78 – 77)
יום שב"ק (י שבט)
"פי' שישראל הקרוים אדם"
הנה כתיב ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה, היינו, שישנו אדם העליון ואדם התחתון, וכל אחד מהם הוא חצי צורה בלבד, כי, אדם שהוא א' ד"ם, הנה אדם התחתון הוא רק בחינת ד"מ, ר"ת דבור ומעשה, וא"כ הוא רק חצי צורה, ואינו בחינת אדם בשלימות. וזהו ג"כ שהר"ת דד"מ הוא דם מרה, שאין זה שלימות כו'. ואל"ף לבד, דקאי על א"ס ב"ה אלופו של עולם, ג"כ אינו צורה שלימה כביכול. ורק כאשר בחינת הא' ובחינת ד"מ מתאחדים ביחד, אזי הם נעשים צורה שלימה, בחינת אדם בשלימות.
(סה"מ תשי"ז עמ' קמב)
"כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו"
"אש": ידוע ההבדל בין יסוד האש לבין היסודות האחרים – שדרך שאר היסודות להכביד ולרדת כלפי מטה, ואפילו יסוד הרוח, שאינו יורד למטה, נשאר בכל אופן במקומו בו נמצא – למטה, "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" , ברם האש עולה בטבעה למעלה, עד שיש להזדקק לתחבולות שונות להוריד את האש ולהחזיקה למטה, כדי שתאיר.
(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 159)
"מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כמ"ש בע"ח"
ע"י ההעכבה נעשה דבר האוחז את האור, וכאשר יש להאור דבר שהוא נאחז בו, אזי נעשה מציאות אור, וכמו באש היסודי, שמצד עצמו אינו מציאות אש, שאינו מאיר ואינו חם, וע"י הפתילה שהיא דבר שאוחז בהאש אזי נעשה במציאות אש שהוא מאיר וחם. וכמו"כ יובן בכללות ענין האור, שהאור צריך לדבר שאוחז בו, שאז דוקא נעשה למציאות אור.
(סה"מ תשי"ז עמ' 10)
"כך נשמת האדם וכן בחי' רוח ונפש חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה"
בנוגע ל"נר" – שזהו הענין שמדברים אודותיו ("בהעלותך את הנרות") – איתא בתניא שזהו"ע "נר ה' נשמת אדם", ש"ישראל הקרויים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו כו'".
וזהו גם מ"ש בזהר שמטעם זה מתנענעים בנ"י בשעת התפלה ולימוד התורה. וכידוע שזהו א' הטענות שטענו נגד ספר הזהר.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) צריך להיות ענין של נענוע ("מ'דארף זיך צושאָקלען"). אינני יודע אם דרוש ענין של ניגון או ריקוד, אבל בכל אופן, שיהיה ענין של נענוע והזזה.
- יהודי אחד מאלה שלעת – עתה הם בפלוגה ד"חוצה" [שהרי הכוונה היא שיפוצו מעינותיך חוצה, שיש בזה ג' ענינים: "יפוצו", "מעינותיך", ו"חוצה"], כתב פעם לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא מעריך מאד ("ער האַלט זייער שטאַרק") מהפעולות של ליובאוויטש בנוגע לישיבות וכו', אבל דבר אחד אינו מבין: מדוע מתנענעים תלמידי הישיבה באמצע לימודם, וכולם צועקים יחד – ללא סדר; למה לא יהיה הלימוד באופן מסודר, שכולם ישבו על מקומותיהם בשקט, מבלי להתנענע, וכשמישהו ירצה לשאול שאלה, יגביה את אצבעו וכו'. – כ"ק מו"ח אדמו"ר לא השיב מאומה לו על שאלה זו. זוהי אחת השאלות היחידות שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא השיב עליהם.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) צריכה להיות הזזה עצמית.
[באמצע הניגון והריקוד, הפסיק כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר:]
מספרים שפעם רקדו בהתוועדות בליובאוויטש עד שהגג התרומם ("דער באַלקן האָט זיך געהויבן"). ובלשון חז"ל "פקע איגרא".
והענין בזה:
גג – הוא מקיף הרחוק, שהוא למעלה יותר ממקיף הקרוב, לבוש, שלהיותו עשוי לפי מדת האדם הרי הוא בודאי בהגבלה. אבל אעפ"כ, גם מקיף הרחוק יש לו שייכות להגבלה, שהרי הוא מקיף דבר המוגבל (עולמות כו').
וזהו החידוש ד"פקע איגרא" – שצריכה להיות הזזה עצמית עד שיתבטלו אפילו ההגבלות דמקיף הרחוק.
[ורמז כ"ק אדמו"ר שליט"א שירקדו בחוזק יותר].
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 2 – 251)
"וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחי' טעם ודעת"
וכן הוא אצל כל יהודי – אם הולך הוא בכח התורה, שמתנהג ע"פ שולחן – ערוך כו', ובאופן שהתורה חודרת לא רק בשכלו, אלא גם בהרגש שלו, ובכל תרי"ג כחות נפשו וגופו, אזי נעשה הוא מושל ושולט על מציאות הטבע, ויכול לומר לגינאי נהרא (וכיו"ב בשאר עניני העולם) גוזרני עליך כו' אם אינך מסייע לי בקיום מצוה !
וזהו גם המענה על כך שלפעמים נדמה שצדיקים ומנהיגי הדור תובעים דברים כאלה שאין להם מקום בטבע:
לכל לראש – אלה ששמעו בקולם והלכו ועשו מה שנצטוו, ראו, שלא זו בלבד שלא היתה מניעה מצד הטבע, אלא אדרבה, שהטבע עצמו סייע בזה.
ובכלל – הרי זו קושיא שלא ממין הטענה, כי, כשמדובר אודות יהודי בעל בחירה שהוא שלוחו של הקב"ה למלא את רצונו של הקב"ה במציאות הטבע, אין ביכולת חוקי הטבע לעמוד נגדו – אם כוונתו אינה אלא למלא רצון הבורא.
וכן הוא גם כשנמצאים בזמן הגלות, וישנם לכאורה מיצרים וגבולים, וא"כ, אי אפשר לתבוע שתהיה ההנהגה כמו בזמן הבית, הנהגה לפנים משורת הדין וכו' – כי:
במה דברים אמורים שיש מקום לטענה זו – אילו היה יהודי מוכרח להיות בגלות מצד טבעו;
אבל האמת היא, שיהודי מצד טבעו – "טבע" שאודותיו נאמר בתניא ש"טבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת", אבל באמת ה"ז "למעלה מהדעת ושכל" – נמצא למעלה מעשרה טפחים, למעלה מעולם הזה, למעלה מעולמות בי"ע ולמעלה מעולם האצילות; מקומו הוא – בעצמות !
ומשם ירד בסדר השתלשלות למטה – כדי למלא את רצונו של הקב"ה,
וכיון שרצונו של הקב"ה שיהיה מקום לענין של עבודה – לשם כך נעשה "צעצוע" ו"משחק" שישנה גלות וישנם מיצרים וגבולים, ולמרות זאת אין האדם מתפעל מזה, והולך לבטח דרכו באמת ובתמים למלא רצונו של הקב"ה, ואז – בטלים כל ההעלמות וההסתרים, וכמו שמצינו באברהם אבינו שבלכתו לעקידה לקיים רצונו של הקב"ה עמד בפניו נהר, וכשלא התפעל והתחיל לילך בתוך הנהר, אזי נתבטל הנהר, ועד"ז בשאר ענינים וכיו"ב.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 44 – 43)
"אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש לבחי' חכמה שבה אזי היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה"
ויובן זה – ע"פ מה שכתב בעל הגאולה במכתב, ש"כל איש ישראל, מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצוות, לבו תמים עם ה' ותורתו" (ולכן שייכת הגאולה לכל יהודי):
העצם של כל יהודי – נקודת היהדות – קשורה תמיד עם הקב"ה. יהודי, אינו רוצה ואינו יכול להנתק מאלקות. כפס"ד הרמב"ם, שיהודי בטבעו רוצה לקיים את רצון ה'.
אך בגלל ירידת הנשמה בגוף גשמי, ובעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, נעשה לפעמים (לפי שעה) העלם על מציאותו ורצונו האמיתי של היהודי – הקשר העצמי שלו עם הקב"ה.
וכל זמן אשר "עולם כנהגו נוהג", יכול הדבר להישאר בהעלם. ועד שגם בנוגע לשומר תומ"צ, יכול אז להיווצר מצב שהוא מקיים תומ"צ מצד כחותיו הגלויים כו', אבל לאו דוקא עם עצם הנפש שלו.
אך בשעה שישנה גזירה וכיו"ב אשר יכולה לערער ח"ו את האמונה של היהודי, הרי מבאר אדמו"ר הזקן בתניא, שאז אפילו קל שבקלים מוסר נפשו, מכיון שהנסיון של קידוש השם מעורר את עצם הנפש שלו.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 559)
"להתגבר על הקליפות ותאוות עוה"ז בהיתר ובאיסור שהורגל בהם"
וכמו כן נקראת ירידת הנשמה בגוף בלשון "נסיעה" – "נסעה וירדה", לפי שמצב הנשמה בהיותה למטה מלובשת בגוף הוא באין ערוך כלל לגבי מצבה כפי שהיתה למעלה:
הנשמה למעלה עומדת בביטול לאלקות, כמ"ש "חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו", ואילו בירידתה למטה, הנה לא זו בלבד שאינה עומדת בדרגת הביטול שהיתה עומדת למעלה, אלא עוד זאת, שיכול להיות מעמד ומצב הפכי לגמרי – "נר רשעים ידעך": "נר" – קאי על הנשמה, כמ"ש "נר הוי' נשמת אדם", ומצד ענינים שונים יכול להיות שנר הנשמה "ידעך" ויכבה רח"ל, היפך לגמרי מענין הנר והאור.
וע"ד מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לענין הניצוצות שבג' קליפות הטמאות, שזהו ע"ד הענין ד"חתיכה עצמה נעשה נבילה", והיינו, דעם היות שמצד עצמו הרי זה דבר מותר, חלב כשר, וכן בשר כשר שנשחט והודח ונמלח כדין, מ"מ, מצד מעשה אנוש ותחבולותיו הרי חתיכת ההיתר עצמה נעשית נבילה. ועד"ז בענין "נר הוי' נשמת אדם", שמצד מעשה אנוש ותחבולותיו יכול להיות מעמד ומצב ד"נר רשעים ידעך".
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 93 - 92)
"וכתיב כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו' וכתיב הרים כדונג נמסו"
וכאשר יידע את האחריות המוטלת עליו, ושחוש ההשפעה שנתן בו הקב"ה מיועד להשתמש בו לעניני רוחניות – הרי גם אם עתה נמצא גם הוא עצמו במדבר, "בארץ צי' ועיף בלי מים", "אין מים אלא תורה", מ"מ, אם יפעל בחוזק ("מיט אַ שטאַרקייט") לעורר את נקודת היהדות שבו, יוכל בדרך ממילא לעורר גם את נקודת היהדות שבזולתו, שהרי כאשר מתעוררת נקודת היהדות, אזי מתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים "כהמס דונג מפני אש" (כמ"ש בתניא), וממילא יוכל לפעול על סביבתו, ש"יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 220)
"אפי' שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו וכן שלא לדבר תועה ח"ו על אחדות ה' אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת ה'"
לאמתו של דבר הרי אפילו עבודה זרה בשיתוף, או מטעם ספק, ואפילו בדבור בלבד או במעשה בלבד ללא שום אמונה בלב כלל – היא עבירה גדולה מאד עד שגם עליה מוסר איש ישראל את נפשו, כאמור ב"תניא".
(לקו"ש ח"א בלה"ק עמ' 165 – 164)
"וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו"
כדי לבוא לידי יראה – ישנם שני אופנים: אפשר לבוא לידי יראה ע"י התבוננות השייכת ליראה, ואפשר לבוא לידי יראה ע"י אהבה, שזהו"ע "דחילו הנכלל ברחימו". וזהו מ"ש בזהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" – שהיראה דמתן – תורה צריכה להיות יראה שמצד אהבה.
כאשר נגשים למתן – תורה מתוך תנועה של יראה – הרי זה פועל שנבהלים ונעמדים מרחוק ("מען שרעקט זיך אָפּ און מען שטייט פון ווייטן"), וכפי שהיה בשעת מתן – תורה – "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (ועל זה איתא בזהר דקאי על "העם" דייקא, דהיינו הערב רב, ולא על בנ"י האמיתיים);
ואילו הגישה הטובה ונעימה יותר ("געשמאַקער און בעסער") היא – היראה הבאה מצד אהבה.
וענין זה נוגע גם לקיום המצוות – שמצד גודל אהבתו להקב"ה הרי הוא ירא להיות נפרד ממנו, ומצד זה נזהר בשמירת מצוות לא תעשה.
וכאשר היראה היא מצד אהבה, אזי גם ההמשכה מלמעלה היא באופן אחר: בכלל, ישנו חילוק בין מ"ע ומל"ת – ששמירת מל"ת פועלת רק הדחה וצחצוח הכלי, אבל לא המשכת אור, ואילו קיום מ"ע פועל המשכת אור. אבל כאשר היראה היא מצד אהבה – אזי נפעל גם ע"י שמירת מל"ת (לא רק הדחה וצחצוח הכלי, אלא גם) המשכה.
הענין האמור – שהיראה צריכה להיות מצד אהבה – מתאים גם ע"פ נגלה דתורה:
יראה – היא מצות עשה, והרי השורש לכל מצוות עשה הוא אהבה (כידוע שיראה היא שורש למל"ת, ואילו השורש למ"ע הוא אהבה דוקא). וכיון שהשורש ליראה (כמו לכל שאר מ"ע) הוא אהבה – צריכה גם היראה עצמה להיות מצד אהבה.
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 26)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
כרך א – ליקוטי אמרים .
כרך ב – שהיוה"א – קו"א .
כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
