וזהו כל הנקרא בשמי ולכבודי גו', כי האצלת עולם האצילות אינה אלא כדי שיהיה ממוצע שתהיה התהוות עולמות בי"ע, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ותכלית בריאתם היא בשביל האדם, כמ"ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, כדי שהאדם יקיים תרי"ג מצוות שזהו בראתי, בגימטריא תרי"ג. ומזה מובן, שכל המדריגות דעשיתיו יצרתיו ובראתיו, ואפילו כל הנקרא בשמי ולכבודי, כיון שאינם אלא ממוצעים ואמצעים כדי שיהיה אדם עליה בראתי, בגימטריא תרי"ג, לכן המעמד ומצב דכל סדר ההשתלשלות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, תלוי במעשה האדם למטה, באופן מעמדו ומצבו בענין בראתי (בגימטריא תרי"ג), בלימוד התורה וקיום המצוות.

(סה"מ תשי"ב עמ' רלא)

והנה ע"פ האמור לעיל שכל סדר ההשתלשלות דכל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו תלוי בעבודת האדם למטה בלימוד התורה וקיום המצוות (בראתי בגימטריא תרי"ג), הרי מובן, שכאשר עבודת האדם למטה היא ללא פגם וחסרון, אזי גם למעלה ישנו בשלימות כל סדר ההשתלשלות, מבחינת כל הנקרא בשמי ולכבודי, כפי שנמשך ע"י המדות שבלב, ועד להתגלות האותיות, תחילה אותיות המחשבה, ואח"כ אותיות הדיבור, ואח"כ ענין המעשה. ובכללות היה זה המעמד ומצב דבנ"י בזמן שבית המקדש היה קיים, שאז היו כל הענינים בגלוי, ולכן היו ישראל מתפללים ונענין, והיינו, שגם כאשר ביקשו על רוחניות וגם כאשר ביקשו על גשמיות, היו רואים מיד את המענה מלמעלה. אמנם, על זמן הגלות נאמר אותותינו לא ראינו, כי, מפני חטאינו גלינו מארצינו, דחטא הוא מלשון חסרון, היינו, שחסר בעבודת האדם למטה, וענין זה פעל גם למעלה. והיינו, שכאשר ההנהגה למטה היתה באופן דפנו אלי עורף ולא פנים, נעשה כן גם למעלה, שנסתלקה ההשפעה מבחינת פנימיות המדות. ויובן מהחילוק שבין הפנימיות (פנים) לאחוריים (עורף) למטה, שבפנים ישנם כל הגילויים שבגוף האדם, ששם הוא מקום העינים והאזנים והחוטם והפה (שבהם מתגלים חושי אדם, ראיה ושמיעה ריח טעם ודיבור). משא"כ בעורף, בחינת אחוריים, הרי עם היותו אותו הראש, מ"מ אין שם גילויים כלל, ועד שההפרש ניכר אפילו בחוש המישוש, שהוא החוש היותר תחתון, שבעור הפנים מרגיש האדם שלא בערך יותר פרטים ובדקות יותר מכמו ההרגש בעור העורף. וענינו בעבודת האדם, שההנהגה היא באופן דפנו אלי עורף ולא פנים, היינו, שנעשה חסרון ח"ו בהרגש הפנימי בעניני קדושה ועניני אלקות, ועד שתמורת זה נעשה ההרגש וההתלהבות (די צוקאָכטקייט) בענינים חיצוניים, עניני עוה"ז, והיינו, שכאשר מדובר בענין גשמי וחומרי אזי מרגיש מה שחסר לו, וחסרון זה נוגע לו, והוא מסור לזה לגמרי, משא"כ בענין רוחני וענין של קדושה עשייתו אינה אלא מצד ההכרח, או כמצות אנשים מלומדה, כיון שלימדו אביו והרגילו בזה, ויתירה מזה, שגם ההרגל לא הועיל, ונעשה חסרון גם בענין זה. והנהגה זו פועלת גם למעלה, שיהיה היפך הענין דפנים בפנים, כי אם באופן דהסתר אסתיר פני. וכיון שנתעלם הממוצע דענין המדות, אזי לא נמשך הגילוי באותיות המחשבה, ובפרט אותיות הדיבור ועד לענין המעשה, ולכן אותותינו לא ראינו, שמתפללים ומ"מ אין רואים שנענים, הן בגשמיות והן ברוחניות.

(סה"מ תשי"ב עמ' רלג – רלד)

יום ב (יט שבט)

"ולכן נקראי' אברי דמלכא ד"מ"

איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד. הנה חיוהי הו"ע המוחין, שהתלבשות אוא"ס בהם היא ע"ד התאחדות הנשמה במוחין שבראש. וגרמוהי הו"ע המדות, שהתלבשות אוא"ס בהם היא ע"ד התאחדות הנשמה באברי הגוף. ובעבודת האדם הוא ההפרש בין תורה למצוות, שבתורה שענינה מוחין, ההתאחדות היא כמו היחוד דאיהו וחיוהי, ובמצוות ההתאחדות היא כמו היחוד דאיהו וגרמוהי. וכמ"ש רבינו בתניא דרמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא, והרי היחוד באברים הוא דוגמא להיחוד דאיהו וגרמוהי, משא"כ בתורה הנה אורייתא וקוב"ה כולא חד (ולא רק אברים דמלכא בלבד) ע"ד איהו וחיוהי.

(סה"מ תשט"ז עמ' קצז)

העוסק במצוה פטור בשעת מעשה גם מתלמוד תורה. כלומר: אף שמצוות לגבי תורה הם כגוף לגבי נפש, וכאיברים לגבי "הדם הוא הנפש" שבאיברים, שזהו בדוגמת כמות לגבי איכות, מ"מ, בשעה שעוסק במצוה, אפילו במצוה קלה, הרי זה פוטר אותו בשעת מעשה מתלמוד תורה, כיון שבכמות עצמה ישנה איכות (כנ"ל).

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 276)

יום ג (כ שבט)

"ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחי' המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון"

אמנם גם בשאר מצוות, כמו במצות הנחת התפילין, עתה כיון שהוא לאחר מתן תורה, פועלים התפילין זיכוך וקדושה בראש וביד שהונחו עליהם התפילין גם לאחר זמן הנחת התפילין (כאמור לעיל) – שהרי ודאי אין להשוות בין יד המניחה תפילין לזו שח"ו אינה מניחה – מ"מ אין זה אלא זיכוך וקדושה בלבד ולא שמצוות התפילין עצמה קבועה תמיד ביד. משא"כ במצות המילה שנשארת תמיד בגוף האדם.

(לקו"ש ח"ג (בלה"ק) עמ' 13)

גדולה ביותר מעלת וחשיבות הגוף, וכידוע דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאמר פעם לבנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהראותו על ידו: ראו גודל ערך הגוף, כמה תומ"צ יצקו ("געגאָסן") בשבילו !

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 74)

"כגון היד המחלקת צדקה לעניים"

אע"פ שלשון המאמר הוא "כן יהיה לעתיד שהגוף יחיה מאלקות . . איך יהיה אותו האבר חי לעתיד" – אין הכוונה שרק לעתיד לבוא חיות האברים תלוי במעשה המצוות, אלא גם עכשיו בזמן הזה המציאות היא כן, וההבדל בין זמן הזה לזמן דלעתיד הוא רק בענין גילוי והעלם, שלעתיד לבוא יהיה זה בגילוי, ואילו בזמן הזה הוא רק בהעלם, אבל עצם הענין שחיות הגוף הגשמי הוא מאלקות הוא גם בזמן הזה.

ואם ישאל השואל: לכאורה, איזו שייכות ישנה בזמן הזה בין גשמיות ורוחניות, שנאמר שחיות הגשמי נמשך על ידי קיום מצוה ? לכאורה חיות הגוף הגשמי בא על ידי ענינים גשמיים, כמו אכילה ושתיה והדומה ?! – הנה לא זו בלבד שגם בזמן הזה יש שייכות בין גשמיות ורוחניות, אלא עוד זאת צריכים לדעת, שהפרדת גשמיות מן הרוחניות הו"ע של "שניות" ו"עבודה זרה" רחמנא ליצלן, והרי בנ"י מוזהרים (לכל הדיעות) לא רק על עבודה זרה אלא גם על שיתוף, והוא דבר השוה לכל נפש.

[וזהו גם הטעם ששתי הדברות הראשונות שמעו כל ישראל בשוה (אף שעמידתם בהר היתה באופן שמשה מחיצה לעצמו כו') כמאמר רז"ל "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" – מצד החומרא של עבודה זרה ושיתוף (תוכן שתי דברות הראשונות), שבזה כל ישראל שוים].

האמת היא, שגם בזמן הזה אפשר לראות איך שעל ידי ענינים רוחניים נמשך חיות גם לגשם הגוף – כידוע הסיפור אודות הרה"צ ר' נחום מטשענאָביל, שהיה שמן כפשוטו מעניית אמן יהא שמיה רבא.

ונמצא, שגם בזמן הזה ישנו ענין זה, שחיות הגשמי של האברים נמשך מקיום המצוות, ורק שעכשיו הוא בהעלם ולעתיד לבוא יהיה בגילוי.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 135 – 134)

"וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"

אמרו חז"ל ש"האבות הן הן המרכבה", "שכל אבריהם כולם היו קדושים כו'". ופשיטא – ובמכ"ש – שאצל משה רבינו לא היה חסר הענין שהיה אצל האבות.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 30)

היו"ד דשם הוי' שבנפש, שהוא בבחינת נקודה, מורה על הביטול במציאות והנחת עצמותו, שאינו שום מציאות לעצמו, וכל מציאותו היא רק להשלים רצון העליון, דמשום זה אינו מתחשב (ער רעכנט זיך ניט) בשום דבר, ולא נוגע לו אם השכל מחייב כן אם לאו, וגם לא איכפת ליה (עס גייט אים ניט אָן) שיאמרו עליו שאינו מתנהג ע"פ שכל, דמאחר שהוא יודע שכן צריך לעשות, הרי הוא עושה כן בלי שום חשבונות. וכללות עבודתו אינה באה מעבודת השכל שע"פ טו"ד, אלא הוא בחינת ההנחה שלמעלה מטו"ד, וענין הביטול דעצם נפשו.

(סה"מ תשי"ז עמ' קב)

יום ד (כא שבט)

"אורייתא וקב"ה חד"

וזהו שאמרו רז"ל שכאו"א מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, וכמו"כ גם משה רבינו שהוא נשמה דאצילות, והיינו לפי ששרש הנשמה מאיר ג"כ בהנשמה שבגוף. וטעם הדבר הוא, דכיון שבהיותה בהגוף למטה משלמת היא את הכוונה ופנימיות הרצון, הנה מצד זה מתבטלים כל ההגבלות, ומגיעים עד העצם.

ועפ"ז יובן הטעם שלא ניתנה התורה למלאכי השרת, כי אם לנשמות, ולא להנשמות כמו שהם קודם התלבשותם בהגוף, כי אם לאחר התלבשותם בגוף, ובזה גופא הנה וירד הוי' על הר סיני, שניתנה התורה למטה דוקא, הנה הטעם לזה הוא לפי שעי"ז נשלם פנימיות רצון וכוונות העצמות, שהוא ע"י לימוד התורה וקיום המצוות למטה דוקא. והיינו, שנוסף לכך שבענין מ"ת ישנו ג"כ חיבור ב' הפכים, שהרי במ"ת נעשה חיבור בני רומי ובני סוריא, שהו"ע חיבור ב' הפכים, הנה העיקר הוא שדוקא עי"ז נשלמת הכוונה ופנימיות הרצון, ולכן הרי זה אמיתית ענין הבלי גבול, דישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, היינו שמצד השלמת פנימיות הכוונה נעשים ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.

(סה"מ תשט"ז עמ' קפו)

יום ה (כב שבט)

"שהיא רצונו וחכמתו ית'"

וכיצד פעל מרדכי ביטול הגזירה למעלה – עי"ז שקיבץ עשרים ושנים אלף ילדי ישראל ולמד עמהם תורה, ומה למד עמהם – הלכות קמיצה דוקא:

באותו זמן לא היו יכולים לקיים הלכות קמיצה – שהרי לא היה אז ביהמ"ק, ולא היו יכולים לחשוב אודות בניית ביהמ"ק, כיון שהיה אז בתוקף ה"כתב שטנה" שאסר על בניית ביהמ"ק. ומה גם שהילדים שלמדו עם מרדכי לא היו (בדוקא) כהנים, כך שאפילו לכשיבנה ביהמ"ק אין זה ענין שנוגע אליהם.

ואעפ"כ, למד מרדכי עמהם הלכות קמיצה – לכל לראש, מצד עצם מעלת לימוד ענין בתורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, גם אם ענין זה אינו נוגע לפועל, ועוד זאת, שעי"ז הדריך מרדכי את תלמידיו, שגם בזמנים הקשים והמרים ביותר אין להתייאש, וצריכים להתכונן לבנין ביהמ"ק, ואז אפשר שיזכו להיות מורי הוראה בישראל שיצטרכו לדעת הלכות קמיצה!

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 138)

"והיא היא רצונו ית' הנק' סובב כל עלמין"

אך ההמשכה הב' היא ההמשכה שבבחינת א"ס ובל"ג, והוא האור שלגלות עצמותו, והיינו, שאור זה אין ענינו בשביל העולמות, אלא הוא גילוי מן העצם. וכמו שבא בבחינת גילוי בעולמות הרי הוא נקרא בשם רצון, שהוא גילוי העצמות. וכמו שהוא בכחות הנפש, שכח הרצון חלוק מכח השכל (ושאר הכחות שלמטה ממנו לרצון), ששכל הוא מציאות דבר בפ"ע מהנפש, ולכן הנה גם כשפוסק מלהשכיל נשארת ההשכלה, להיותה מציאות לעצמה. וזהו הוראה שכח השכל עצמו הוא מציאות דבר, שלכן הוא עושה מציאות דבר, היינו, השכלה שכלית שיכולה להתקיים מבלעדי הכח שהמציאה. משא"כ הרצון אינו מציאות בפ"ע מהנפש, וכל מציאותו הוא רק הטיית והמשכת הנפש, ולכן לאחר שהרצון מסתלק והפסיק לרצות לא נשאר מהרצון מאומה, להיות שאינו מציאות לעצמו.

(סה"מ תשט"ו עמ' קנו)

"ואע"ג דאיהו לא חזי כו'"

ויובן זה ע"פ הידוע שירידת הנשמה למטה היא באופן שלא כל הנשמה מתלבשת בגוף, אלא רק הארת ומקצת הנשמה, אבל עיקר הנשמה ועצם הנשמה נשאר בבחינת מקיף על הגוף, ונקרא בלשון חז"ל בשם מזל, שזהו"ע דמזלייהו חזי. וענין זה הוא בכל הדרגות שבירידת הנשמה למטה. דהנה, בנשמות ישראל כתיב בנים אתם להוי' אלקיכם, ונשתלשלו וירדו למטה דרך השתלשלות ד' העולמות אצילות בריאה יצירה ועשיה, ומזה מובן, דכשם שבירידת הנשמה למטה להתלבש בגוף ישנו בחינת המזל שהוא בחינת המקיף שנשאר למעלה בע"ס דמלכות דעשיה, כך גם בדרגת הנשמה בעולם העשיה , יש בחינת המזל בע"ס דמלכות דיצירה, וכן בדרגת הנשמה בעולם היצירה יש בחינת המזל בע"ס דמלכות דבריאה, וכן בדרגת הנשמה בעולם הבריאה יש בחינת המזל בע"ס דמלכות דאצילות, ועד לשרשה בבחינת חכמה דאצילות, שזהו בחינת טהורה היא. וכיון שבנשמה המלובשת בגוף ישנו בחינת המזל שהיא דרגת הנשמה שבעשיה שהמזל שלה היא דרגת הנשמה שביצירה וכו' עד לבחינת טהורה היא שבאצילות, נמצא, שהנשמה כפי שירדה ונתלבשה בגוף ,יש לה קישור וחיבור גם עם בחינת טהורה היא שבאצילות. ועז"נ יעקב חבל נחלתו, כמו החבל האחוז וקשור מעליון לתחתון, שכאשר מנענעים קצהו התחתון הנה באותה שעה מתנענע כולו גם קצהו העליון בבת אחת, וכן להיפך, שכשמנענעים קצהו העליון מתנענע בדרך ממילא גם קצהו התחתון.

(סה"מ תשי"ב עמ' רצד, רצה)

"ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצות ואפי' מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים"

וזהו מ"ש ואהיה אצלו אמון וגו', וחשיב בפסוק זה ה' מדריגות בתורה. דהנה, מ"ש ואהיה אצלו אמון, קאי על התורה כמו שהיא אצלו, אמון מוצנע אמון מכוסה, שהוא מופלא ומכוסה, למעלה לגמרי מגדר הזמן והשינויים, והיינו שהתורה כמו שהיא אצלו היא למעלה גם מהבחינה היותר נעלית דזמן. וממשיך בכתוב ואהיה שעשועים יום יום, כמארז"ל אלפים שנה קדמה תורה לעולם, שבבחינה זו יש כבר איזה שייכות לזמן, אך מ"מ הוא למעלה עדיין מבחינת זמן. וממשיך בכתוב משחקת לפניו בכל עת, שהו"ע הכ"ח עתים. ואח"כ נאמר משחקת בתבל ארצו, שזהו כמו שהתורה נמשכת כבר בסדר השתלשלות. ומסיים בכתוב ושעשועי את בני אדם, דקאי על התורה כמו שניתנה למטה לאדם, ולמטה יותר לבני אדם. והנה, בכל ה' המדריגות שבתורה יש ענין התענוג, שזהו מש"נ הלשון שעשועים או שחוק, והיינו שגם בבחינת את בני אדם נאמר שעשועי, ולאידך גיסא, גם בבחינה היותר נעלית שבתורה יש איזה מציאות, שהרי גם בבחינת ואהיה אצלו אמון, דרשו חז"ל א"ת אמון אלא אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, היינו שיש כבר איזה שייכות להתהוות. וזהו"ע השערות שבתורה, דכשם שהשערות עצמם הרי הם מציאות נפרד, לפי שבגילוי אין בהם שום חיות, ולאידך גיסא הרי יש בהם חיות בהעלם, כמו"כ הוא בתורה, שגם כפי שנמשכת בבחינת את בני אדם יש בה הענין דשעשועי. וזהו שהתורה ניתנה למטה, שהכוונה בזה היא שבני אדם ע"י עבודתם יגלו את השעשועים שבתורה.

ועפ"ז יובן ב' הלשונות שבתורה, הלשון דהתקשרות והלשון דאורייתא וקוב"ה כולא חד, שב' לשונות אלו קאי על כל הבחינות שבתורה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, ואינם סותרים זה לזה. והיינו, שמצד המציאות שבתורה שייך בה הלשון דהתקשרות, ומ"מ מצד התענוג והחיות שבה הרי אורייתא וקוב"ה כולא חד.

ובזה יובן ג"כ הטעם שמי שתורתו אומנתו פטור מתפלה, דלכאורה אינו מובן, שהרי מזה שאמרו שמי שתורתו אומנתו פטור מתפלה, מוכח, שבתורה יש גם הענין שנפעל ע"י התפלה, וא"כ, גם מי שאין תורתו אומנתו, הנה בשעה שלומד יפטר מהתפלה, מאחר שההמשכה שצריך להמשיך בתפלה יוכל להמשיך גם ע"י התורה. ומה שאמרו הטעם דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק לתפלה, מאחר שמפסיק ומבטל בלא"ה, עדיין אין זה מובן, שהרי מה שמפסיק ומבטל בלא"ה יהיה אח"כ, ואילו בשעה זו הרי הוא לומד, וא"כ למה יפסיק עכשיו לתפלה בשעה שיכול להמשיך זה גם ע"י התורה.

אך הענין יובן ע"פ המבואר בד"ה ראשית עריסותיכם בענין תורה ותפלה, שצריך להיות ב' העבודות לפי שבכל אחד מהם יש מעלה. דהנה, תורה היא המשכה מלמעלה למטה, ותפלה היא העלאה מלמטה למעלה. וזהו שהתורה נקראת חיי עולם והתפלה נקראת חיי שעה, דחיי עולם היינו שהתורה ממשכת חיות בעולם, וחיי שעה היינו שעבודת התפלה ענינה שעה מלשון הפנה, א קער, אז ער גיט זיך א קער מלמטה למעלה ומעלה את כל עניניו למעלה. ויש מעלה בב' הענינים, המעלה בתורה היא להיותה המשכה מלמעלה למטה, והמעלה בתפלה היא לפי שע"י ההעלאה מלמטלמ"ע שהו"ע של התחדשות אזי ממשיכים אור חדש. ובזה יובן הטעם דמי שתורתו אומנתו פטור מתפלה, דמי שתורתו אומנתו היינו שהתורה היא אצלו בתמידות בלי שום הפסק ושינוי, ומבואר בכ"מ שכל ענין שהוא בלי שינויים הרי הוא שייך ונמשך מבחינת אני הוי' לא שניתי. ונמצא, שמי שתורתו אומנתו הרי הוא ממשיך בלימוד תורתו בחינת האור חדש שנמשך ע"י התפלה, והוא בחינת אני הוי' לא שניתי. והנה, מי שתורתו אומנתו מאיר אצלו בגילוי בחינת התענוג שבתורה שנת"ל, שהוא תענוג פשוט שאינו מורכב בשום דבר, דאף שאצל כולם הרי התענוג שבתורה הוא בהעלם, מ"מ, במי שתורתו אומנתו הרי זה בגילוי. דהנה, במ"ת ניתן גם בחינת התענוג שבתורה, שהרי לעתיד לבוא יהיה הכל בגילוי, וידוע שלא יהיה עוד פעם מתן תורה, לפי שבמ"ת ניתנו כל הענינים, אלא שזהו בהעלם. אמנם, מבואר בספר מגלה עמוקות שבשעת מ"ת המשיך משה רבינו את בחינת התענוג ליחידי סגולה עכ"פ שיהיה אצלם בגילוי, והיינו אצל מי שתורתו אומנתו, ולכן פטור מהתפלה. ולעתיד יהיה זה בגלוי אצל כל ישראל, שזהו מה שאמרו שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, שהוא תענוג הפשוט שאינו מורכב בשום דבר. אמנם מי שאין תורתו אומנתו, צריך להיות אצלו ב' העבודות דתורה ותפלה, שהוא רצוא ושוב, דכמו שהוא נמשך בגשמיות הו"ע קמח ותורה, דיגיעת שניהם דוקא משכחת עון (כנ"ל).

(סה"מ תשט"ז עמ' רז – רט)

יום ו (כג שבט)

"ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה"

וכאשר אדמו"ר הזקן התחיל ללמוד עם המלאך התחלת הש"ס במשנה "מאימתי קורין את שמע בערבית", ופירשה לפי הפירוש הפשוט – התלהב המלאך בדביקותו ואמר, אזוי ? אזוי ? – "מאימתי" הוא מלשון אימה ויראה, והיינו שמשנה זו שהיא התחלת תורה בע"פ, שענינה הבנה והשגה, התחלתה "מאימתי", מלשון אימה ויראה, ללמדנו שהגישה ללימוד התורה (כולל גם תושב"ע שענינה הבנה והשגה) הו"ע האימה ויראה דוקא, כמארז"ל "מה להלן כו' אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 217)

"[ועל יראה גדולה זו אמרו אם אין חכמה אין יראה והתורה נקראת אצלה תרעא לדרתא כמ"ש במ"א]"

המלך – בד בבד עם גדול ותוקף מציאותו, נרגש אצלו ביותר הביטול להקב"ה "כעבדא קמי מרי'", עד כדי כך שאינו מציאות לעצמו כלל, כמודגש בדברי הגמרא בנוגע לפרטי החילוקים באופן הכריעה בתפלה, ש"המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף". וענין זה מתבטא גם במשך כל היום – בהספר תורה ש"יוצאה ונכנסת עמו" ש"עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו".

וזהו תוכן הציווי "שום תשים עליך מלך", "שתהא אימתו עליך" – שאימת המלך, היינו, יראתו וביטולו להקב"ה, תומשך אצל כל בנ"י, שגם אצלם יהיה ענין היראה והביטול להקב"ה].

אבל כאשר בנ"י הם כדבעי, וישנו אצלם ענין הנ"ל בביטול לאלקות מצד עצמם – אזי החידוש של (מינוי) המלך באופן נעלה יותר: המדריגות באלקות שבנ"י מצד עצמם אינם יכולים להגיע אליהם, להיותם למעלה מהשגתם – הנה המלך (שמצד מעלתו יש לו השגה גם בהם) ממשיך ומשפיע אותם לעם ישראל, וענין זה פועל בהם שתהיה אצלם גם דרגא נעלית יותר ביראה וביטול – ביטול שלמעלה מהבנתם והשגתם.

ובפרטיות יותר:

בענין היראה – יש (בכללות) ב' דרגות: (א) יראה תתאה, שעליה אמרו "אם אין יראה אין חכמה", (ב) יראה עילאה, שעליה אמרו "אם אין חכמה אין יראה", היינו, שתחילה צ"ל ענין החכמה – לימוד התורה, ועד להדרגא היותר נעלית בחכמה, ולאח"ז ועי"ז יכולים לבוא ליראה עילאה.

וענין זה מודגש אצל המלך הראשון – משה רבינו, עליו נאמר "ויהי בישורון מלך", שענינו – תורה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'" לכל בנ"י, אשר, להיותו נשמה כללית שכולל את כל נש"י, הרי הוא ממשיך ומשפיע להם עניני התורה, כולל גם ענינים נעלים ביותר בתורה, שמצד עצמם הם למעלה מהשגתם של בנ"י, ולכן יש צורך בפעולתו של משה רבינו – מצד ענין המלכות שבו – להמשיכם אצל בנ"י, ועי"ז נפעל אצלם גם ענין היראה שלמעלה מהחכמה, יראה עילאה.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 71 – 70)

יום שב"ק (כד שבט)

פרק כד

"וכמאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה' וגו'"

במענה על שאלות רבים במאמר באתי לגני, התשי"ג סוף סעיף ב וז"ל: או"ה וקליפות וסט"א אין עוברין רצונו ית', אלא דקרו ליה אלקא דאלקיא כו' אבל מ"מ אין מורדים בו ית'.

ולכאורה קשה, הרי מצינו מאו"ה עוברים על שבע מצות בני נח שנצטוו עליהם. והתירוץ פשוט, שהוא, ע"ד המבואר בנוגע לבנ"י, מפני רוח שטות שנכנס בו ומכסה ומסתיר על האמת שזהו בסתירה למה דקרי ליה אלקא דאלקיא. אבל מצד עצמם כמו שנשפעו מהקליפות וסט"א הם באופן שלא יעברו ולא ימרדו, וכמו בלעם שאמר לא אוכל לעבור את פי ה' (עיין תניא פכ"ד), אף שבא על אתונו (סנהדרין קה, ב. זהר ח"א קכח, ב), שזהו מז' מצוות ב"נ.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 305)

"הא קרו ליה אלהא דאלהיא"

ה' אחד היא מצוה בפני עצמה, שהיא מצות ליחדו שזהו מפסוק שמע ישראל גו' ה' אחד, והיינו להוציא מענין השיתוף. דהנה בני נח אינן מוזהרין על השיתוף לדעת הרמ"א באו"ח סי' קנ"ו. הגם שמוזהרין על ע"ז שנצטוה אדם הראשון על זה וכמ"ש ויצו גו' ואין צו אלא ע"ז כו', ומ"מ על השיתוף לא נצטוה, ורק ישראל נצטוו על השיתוף. וההפרש בין ע"ז ושיתוף הוא, דע"ז הוא דקרי ליה אלקא דאלקיא. דהנה רם על גוים ה' על השמים כבודו שהן אומרים שהוא רם ונשא ועל כן רק על השמים כבודו, אבל על הנבראים התחתונים והשפלים הרי זה השפלה לגביו להשגיח עליהם ועזב ה' את הארץ בידי הכוכבים ומערכות השמים. וזה לפי סברתם דהתהוות העולם הוא בדרך עילה ועלול שזהו בבחינת ערך כו' כנודע, ועל כן אומרים דשמים היינו נבראים העליונים הן בערך להשגיח עליהם, אבל העלולים השפלים אינם בערכו להשגיח עליהם רק עזב הארץ וכל אשר בה בידי הכוכבים ומערכות השמים. אבל באמת אינו כן דהמגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, דלהיותו מגביהי לשבת בבחינת הבדלה על כן הוא משפילי בשמים וארץ בשוה, דגם השמים היא השפלה לגביו, כי ההתהוות אינו בדרך עו"ע, דבדרך עו"ע לא היה אפשר להיות אפילו מדריגות היותר עליונות, דגם מציאות האור הוא דוקא על ידי הצמצום שהיה באוא"ס, דהאור הכלול בעצמותו אינו בבחינת אור כלל וכמ"ש בזהר דלאו אינון נהורין כו' וכמ"ש בסש"ב במשל אור וזיו השמש בשמש שאינו עולה בשם אור וזיו כלל כו', ולכן גילוי הקו מאוא"ס נקרא יש מאין לפי שבמקורו באוא"ס ב"ה הוא בחינת אין כו' וכמ"ש בלקו"ת בד"ה תקעו הב' בהגהה. וכ"ש התהוות הכלים והעולמות שהן בדרך אין ערוך, ולכן א"ק נקרא אדם דבריאה דכללות לפי שיש שם בחינת הכלים, הרי זה בחינת בריאה בבחינת התחדשות דבר כו' וכמ"ש במ"א. והרמ"ק ז"ל בספר אלימה כתב דיותר משאין ערוך עשיה לגבי הכתר אין ערוך הכתר לגבי א"ס (ועמ"ש בפרדס בשער הצחצחות דכתר הוא שרש הכלים, דמא"ס נאצלו בחינת האורות ומכתר הסובל את הא"ס ומתעלם בו נאצלו הכלים כו' והיינו כמ"ש בת"ז אוא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר כו'). ונמצא דגם המדריגות היותר עליונות הן בחינת השפלה לגביו. וכשם שעל השמים כבודו כמו כן הוא על הארץ השגחתו ית' על הנבראים שמשגיח על כל פרט ופרט וכדאיתא בגמרא חולין דס"ג ע"א כי כשהוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה וכי הוי חזי נמלה אמר צדקתך כהררי א-ל ופרש"י שנמלה יש לה חיותא כגדולה, ומשפטיך אף בתהום רבה שזימנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות עכ"ל. ומזה הביא רבינו נ"ע תשובה לאותן שאומרים שהשגחה פרטית היא רק על מין האדם, שהרי בדגת הים יש דין ומשפט ומזמין את השלך לשפוט ולעשות נקמתו באותן המזומנים כו', ובמדרש וישלח דגם צפור מבלעדי שמיא לא מתצדי דב"ק יוצא ומכריז דימוס או ספקולא כו'. ומה שאמרז"ל בע"ז ד"ד ע"א על פסוק ותעשה אדם כדגי הים מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע כו' אף בנ"א כו', אין זה בלא דין ומשפט כי אם הכל בהשגחה ובדין ומשפט, והראיה שהרי למדים מזה שגם באדם כן ובאדם הרי הכל מודים שיש השגחה פרטית. וזהו הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו שזהו בהשגחה ומכל מקום הוי מתפלל בשלומה כו' שכך היא ההנהגה העליונה, ונמצא מכל זה שיש השגחה פרטית על הנבראים על כל פרט ופרט שלהם. ואותן העובדים לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר לא צויתים ,ואינם מאמינים כו' ומסלקים השגחתו לגמרי מהארץ וכל אשר בה ואומרים עזב ה' כו', הרי זה ע"ז שנצטווה ע"ז אדם הראשון ויצו גו'.

אמנם ענין השיתוף הוא ענין אחר. דהנה אמרו רז"ל ג' שותפין באדם אב ואם והקב"ה נותן בו נשמה, והרי העיקר הוא חלק הקב"ה, שהרי בצאת הנפש מן הגוף נשאר חלק אב ואם כאבן דומם, דכלי השכל אינו משכיל והעין אינו רואה והאזן אינו שומע כו' שמתבטל הכל, וגם בחלק או"א גופא העיקר הוא הכח האלקי, וכמאמר רז"ל אין צור כאלקינו אין צייר כאלקינו שצר צורה בתוך צורה, וכללות ענין ההולדה הוא על ידי כח הא"ס וכמ"ש זכר ונקבה בראם גו' ויברך אותם גו'. וכמו שרואין בחוש שיש כמה בנ"א שמצד הטבע אין שום מניעה להולדה ואינם מולידים, והוא מפני שההולדה היא בכח הא"ס. ומ"מ נקראים אב ואם שותפים והוא הציווי בעשרת הדברות לכבדם כמ"ש כבד את אביך ואת אמך גו'. וזהו מפני שהם בעלי בחירה ,וכמו שאמר בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, הרי דסיבת מציאותו מכל מקום תלוי באב ואם שהן בעלי בחירה בזה, על כן נקראים שותפים. ואם כן מובן מזה דבמה שלא יש הבחירה חפשית ופועל בדרך הכרח ,אין לתאר לו ענין השיתוף. וכמו הארץ שממנה יוצא לחם, דכשזורעין חטה בארץ וירדו גשמים מצמיח בכח הצומח שבארץ, הרי אין הארץ בעל בחירה בזה שלא יצמחו החטים, דמכח הצומח שבארץ שזהו מאמר האלקי תדשא הארץ ממילא מצמיח כשזורעין בה, וכן מ"ש ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים הרי אין זה בבחירת השמש והירח, וכמ"ש האומר לחרס ולא יזרח שלא יש בבחירת השמש שלא להזריח אור או שהאור לא יהיה חם, וכן באור הלבנה שלא יהיה קר, ועל כן הגם שההשפעה היא על ידם אין לתאר להם ענין השיתוף, שה"ה כגרזן ביד החוצב בו, וכמו הגרזן שחוצב אבנים מן ההר אין לתאר לו שותפות בהמלאכה, שהרי אין לו שום דבר בזה רק מה שהאדם חוצב ע"י, וכמו"כ השמש והירח וכל צבא השמים מאחר שאינם בעלי בחירה כלל, ה"ה רק כגרזן כו' ואין לתאר להם ענין השיתוף, אמנם על זה נצטוו ישראל לבד כמ"ש שמע ישראל גו' ה' אחד, ובני נח אינם מוזהרים על זה, כי יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ע' נפש יוצאי ירך יעקב, והיינו דקבלת השפעתם הוא מהע' שרים, ורק נשמות ישראל דכתיב חלק הוי' עמו, ה"ה נצטוו על השיתוף שלא לשתף ש"ש בשום דבר, וכמ"ש וידעת היום גו' כי ה' הוא האלקים גו' אין עוד שלא יש דבר זולתו כלל, וכמ"ש ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי דלית שותפא עמי, והיוצא מזה בשלילת השיתוף הוא כי באב ואם שהם שותפין מפני הבחירה שלהם כנ"ל ,הרי צריכים לכבדם מאחר שהם מכל מקום סיבה למציאותו, אבל שלילת השיתוף מהכוכבים והמזלות דאין להם שום בחירה בההשפעה ואין להם שיתוף כלל בזה, ממילא לא יכבד ולא יחשיב אותם ,וכמו כן לא יחשיב את הדברים הגשמים שהוא עוסק בהם, מאחר שאין זה סיבת השפעתו, כי אם האלקות הוא המשפיע לו והוא הנותן לך כח לעשות חיל, והדבר הגשמי הוא רק כלי שעי"ז תעבור ההשפעה כגרזן ביד החוצב. אם כן צריך שיהיה הכלי בתכלית ההכשרה, שיהיה ראוי לברכת ה', ולא יהיה משוקע ומוטרד בזה, ולא ירכין ראשו היינו המוחין שלו בזה, ושלא יהיה לו שום בלבול ושום מונע ומעכב לתורה ותפלה, ואדרבא עיקרו יהיה נתון לעניני אלקות ובהדברים הגשמים גופא תהי' כוונה אלקית שיוכל לעשות מצוה ולהדריך בניו בדרך ה', ועי"ז ממשיך גילוי ה' אחד היינו שיהי' גילוי אלקות בעולם.

(סה"מ תשי"ז עמ' נ – נג)

שאע"פ שאצל אומות העולם הא ד"קרו ליה אלקא דאלקיא" אינו ענין של מרידה, הרי אצל בנ"י להיותם נעלים יותר, הנה בכל עבירה קלה נעשה יהודי נפרד בתכלית, מנותק לגמרי מאלקות, יותר מקליפה וסטרא אחרא. ישראל דומים ללב. וכשם שהלב, להיותו המובחר מכל האיברים, אינו יכול לסבול פסולת, אפילו דקה מן הדקה, כך גם בנ"י.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 317)

"וכמ"ש בע"ח שער מ"ב סוף פ"ד שהרע שבעוה"ז החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' והוא תכלית הבירור וכו'"

והנה בכל פרטי המדריגות הנ"ל של עמידת הנשמה למעלה – הרי היא כולה רוחניות, ואין לה שייכות כלל לענינים חומריים או אפילו לענינים גשמיים. ובמכ"ש וק"ו מנפש השכלית שהיא בריחוק מגשמיות וחומריות, ועאכו"כ נפש האלקית, אפילו בעמידתה במדריגה תחתונה, ועאכו"כ בעמידתה במדריגות עליונות יותר, עד לעמידתה "קמיה מלכא קדישא".

ומזה מובן עד כמה גדולים עינויי ויסורי הנשמה – שמצד עצמה אינה שייכת כלל לעניניים גשמיים וחומריים – מירידתה למטה להתלבש בגוף גשמי, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

ובפרטיות יותר – מלבד הצער של הנשמה בהירידה לעוה"ז מצד השייכות לענינים גשמיים כשלעצמם, ניתוסף בזה עוד יותר מצד מציאות הרע שבעוה"ז הגשמי והחומרי.

ומה גם שמציאות הרע הוא בתוקף, כמובא בתניא מ"ש בע"ח שהרע שבעוה"ז החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו, ובזה ניתוסף עוד יותר – מצד מציאות היצה"ר, ש"אקדמיה טעינתא" וכו'.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 192)

"ולכן אמרו רז"ל על פסוק כי תשטה אשתו אין אדם עובר עבירה וכו'"

במאמר הנ"ל – בסעיף ג' שנתבאר לעיל (בהמאמר) – מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר את הענין דשטות דלעומת – זה, ומביא ראיה ממ"ש "כי תשטה אשתו".

בכלל, בתורת החסידות כל הענינים הם בדיוק, וכאשר מביאים ראי' מפסוק, אין זה כדי לגלות בקיאות, אלא משום שפסוק זה שייך לענין זה.

ובנדו"ד: השייכות של הפסוק "כי תשטה אשתו" לענין שטות דלעו"ז (שעל זה באה הראי' מהפסוק), מובנת לכאורה בפשטות – שהרי דרשת רז"ל "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", נאמרה על פסוק זה.

אבל באמת, הא גופא דורש ביאור, שהרי יש מאמרי רז"ל רבים שלא מביאים עליהם ראי' מפסוק. ובהכרח לומר, שהפסוק "כי תשטה" שייך במיוחד להענין ד"אין אדם עובר עבירה כו'". וצריך להבין שייכות זו.

ויתירה מזה אינו מובן:

"יש בכלל מאתיים מנה", אבל אין בכלל מנה – מאתיים. ובמילא, כשרוצים להביא ראי' ש"אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות" – שענין זה אינו דוקא בעבירה חמורה שחייבים עלי' כרת, אלא בכל עבירה, אפילו לדקדוק קל של דברי – סופרים, ואפילו "קדש עצמך במותר לך" [שהרי הטעם לכך מבואר בתניא, שזהו לפי שהאדם עובר על רצון העליון, והרי כן הוא גם ב"קדש עצמך במותר לך"] – למה מביאים ראי' מהפסוק "כי תשטה אשתו", שזוהי עבירה חמורה ?

השייכות ד"אין אדם עובר עבירה" ל"כי תשטה אשתו" – היא בשני ענינים.

ענין הא':

הדין ד"כי תשטה גו'" הוא באשת איש, ודוקא אשת איש נעשית זונה בביאה זו, ולא פנוי' (ואף שלדעת ר' אליעזר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה, אין זה אלא דעת יחיד, ואין הלכה כמותו), והיינו, שהטעם שעבירה זו נוגעת כל כך, הוא, מפני היותה "אשת איש". וכן הוא בהענין ד"אין אדם עובר עבירה" כו', שעל ידה הרי הוא נפרד מאלקות – שהטעם שכל עבירה, אפילו עבירה קלה, נוגעת כל כך, הוא, משום שבנ"י הם בבחינת "אשה" להקב"ה, כמוסבר להלן.

איתא בזוהר שפילוסוף שאל את ר' אליעזר: כיון שבנ"י הם עם המובחר, למה חלשים הם משאר העמים ? והשיב ר' אליעזר, שהיא הנותנת: להיותם המובחר מכולם, אינם יכולים לסבול פסולת, כמו שקצים ורמשים – ברוחניות, ובמילא אינם יכולים לסבול זאת גם בגשמיות.

- וע"ד המדובר (בהמאמר) שאע"פ שאצל אומות העולם הא ד"קרו לי' אלקא דאלקיא" אינו ענין של מרידה, הרי אצל בנ"י, להיותם נעלים יותר, הנה בכל עבירה קלה נעשה יהודי נפרד בתכלית, מנותק לגמרי מאלקות, יותר מקליפה וסטרא אחרא.

ישראל דומים ללב. וכשם שהלב, להיותו המובחר מכל האיברים, אינו יכול לסבול פסולת, אפילו דקה מן הדקה, כך גם בנ"י.

ובזה תובן השייכות ד"כי תשטה" ל"אין אדם עובר עבירה כו'":

בנ"י הם בבחינת "אשה" להקב"ה. הקב"ה הוא הבעל, ובנ"י הם האשה. וכן הוא בכל הזמנים, גם בזמן הגלות. – ההבדל בין הזמן דעתה להזמן דלעתיד הוא, שעתה נקרא הקב"ה: "בעל", ולעתיד: "איש" – כמאמר הכתוב (במענה לטענת בנ"י שהקב"ה נתן להם גט גירושין, "ומה לבעל על אשתו לאחר גירושין"): "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' גו'", שהרי להחליפם באומה אחרת חס ושלום אי אפשר. ובמילא – ע"פ מש"נ "איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה", נוגע כל ענין של עבירה, שהרי אפילו כאשר עובר על רצון קל (שבזה נכלל גם "קדש עצמך במותר לך"), אינו עושה רצון הבעל, ובמילא אינו בבחינת "אשה כשרה".

ולכן, כדי להסביר שע"י כל עבירה נעשה האדם נפרד בתכלית, ונוגעת גם ההנהגה בדברים המותרים ("קדש עצמך במותר לך") – מביאים את הפסוק "כי תשטה אשתו", כיון שאין זו סתם ראי', אלא הסברה: מדוע גם עבירה קלה נוגעת כל כך – לפי שהנשמה, נפש הבהמית, נפש הטבעית והגוף, הם בבחינת "אשה" להקב"ה, ו"איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה", לכן נוגע אפילו רצון קל.

וענין הב':

הענין ד"כי תשטה אשתו", אינו באופן שיודעים שנטמאה האשה כי אם שנסתרה בלבד, ויתכן שטהורה היא, אלא שגם זה ש"נסתרה", נקרא "כי תשטה" מלשון שטות, ונקרא "מעשה בהמה", שבגלל זה צריכה להביא קרבן ממאכל בהמה.

לכאורה אינו מובן: כיון שלא יודעים שנטמאה, הרי אפשר להעמידה בחזקת כשרות, ורוב בנות ישראל כשרות הן, וא"כ, למה צריכה להביא קרבן ממאכל בהמה ? – אלא טעם הדבר הוא, שהא גופא שנמצאת במצב כזה שאפשר לחשוד אותה על טומאה, הרי זה ענין של מעשה בהמה, כי, אצל בנות ישראל, אסור להיות מצב של חשד.

ואע"פ שהענין "ונסתרה" כשלעצמו נקרא בשם מעשה בהמה, ומשום זה לבד אסורה לבעל, מ"מ, הרי זה רק לשעה קלה בלבד, דכיון שלא נטמאה, אלא רק "ונסתרה" – נעשית אח"כ טהורה לבעלה, כמ"ש "ונקתה ונזרעה זרע".

וכן הוא בשעה שיהודי עובר עבירה, שזהו"ע של רוח שטות – אין זה ענין של טומאה לבעלה ח"ו, שהרי "וכבודי (הניצוץ האלקי שבכאו"א מישראל) לאחר לא אתן", ואין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל סוף סוף – "ונקתה ונזרעה זרע", כי "לא ידח ממנו נדח".

וזהו טעם נוסף לכך שכשמדובר בענין שטות דלעו"ז מובא הפסוק "כי תשטה אשתו" – כיון שבכך רוצים לבאר, שכל ענין השטות דלעו"ז אצל בנ"י, אינו ענין של טומאה ח"ו, ואין זה אלא כמעשה בהמה לשעה קלה.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 319 – 316)

"אין אדם עובר עבירה וכו'"

וכדי לפעול בעצמו להיות נפשו חשקה בתורה באמת ולהיות יגיעתו בתורה באמת – צריך להסיר את הרוח שטות דלעו"ז שמונעת את היגיעה בתורה.

וב' אופנים בזה: (א) להיותו יקר בעיני עצמו, טוען הוא שקשה עליו לייגע מוחו בלימוד התורה, (ב) להיות כלי שכלו רחבים אינו צריך – טוען הוא – לייגע את עצמו ולהטריח שכלו בעסק התורה, וכמה שיעסוק יספיק לו.

ושניהם באים מצד הרוח שטות דלעו"ז: היותו יקר בעיני עצמו כו' – ה"ז בודאי מהשטות דלעו"ז, "מעשה בהמה", שהרי כל ענין הגאות הו"ע של שטות. ומה שחושב שלהיות כלי שכלו רחבים אינו צריך להתייגע בעסק התורה – גם זה הוא מהשטות דלעו"ז, כי, נוסף לכך שגם מי שכלי שכלו רחבים וקלים להבין (שאין זה משלו, אלא חוש שניתן לו במתנה מלמעלה), צריך עסק ויגיעה, הרי, כאשר הוא יתייגע עם החושים שניתנו לו, אזי יגיע לעילוי גדול הרבה יותר בהשגת התורה (כמבואר בקונטרס ומעין).

ולכן, צריך להסיר את הרוח שטות, ולהתייגע בתורה, עד שלימוד התורה, יהיה לא רק באופן של הבנה והשגה אלא גם באופן של דעת (שהו"ע ההתקשרות), הכרה (שיצטייר הענין אצלו כדבר חי) והרגשה (שיורגש הענין לא רק במוחו אלא גם בלבו), ועד שמתאחד עם התורה שלומד.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 313)

וממשיך ומבאר בהמאמר שזהו מש"נ במשכן (שעליו נאמר ועשו לי מקדש) ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, דשטה פירושו נטיה, כמ"ש שטו העם, והיינו הנטיה מדרך המלך מלכו של עולם, שהוא מצד הרוח שטות שנכנסה בהם, כמאמר אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, והעבודה היא להפוך את השטות דלעו"ז ע"י שטות (שטים) דקדושה, שזוהי העבודה שעל ידה נעשה המשכת עיקר שכינה בתחתונים.

(סה"מ תשי"ז עמ' קח)

בפרשתנו מסופר המעשה אודות פינחס, שקנא קנאת ה' צבאות.

בכלל, הרי "אי – אפשר לבית המדרש בלא חידוש". ענין זה הוא בתורה שבעל – פה; ובתורה שבכתב, שבה למדים מאות אחת הלכות שלמות – הרי מכל – שכן שבסיפור – מעשה שלם, כמו הסיפור דפינחס, ישנו חידוש.

מהו החידוש בהסיפור ? – הדין ד"הלכה ואין מורין כן" ו"קנאין פוגעין בו". כלומר, שישנם ענינים שכאשר באים לבית – דין ושואלים כיצד לנהוג, עונים הם בשלילה, כיון שכך נאמר בשולחן – ערוך; ואעפ"כ, באותו שולחן – ערוך נאמר גם ש"קנאים פוגעים בו", דהיינו שכאשר אינו מגיע לבית – דין, אלא עושה בעצמו כפי שמרגיש מצד פנימיות נפשו – עשה כדין ("הלכה ואין מורין כן") וכיוון לרצון העליון.

בדרך – כלל, יש לשאול תמיד כל ענין אצל בית – דין. אבל בשעה שמדובר ע"ד "קנאת ה' צבאות" – ה"ז ע"ד שמצינו שהשואל בענינים של פקוח – נפשות הרי זה שופך דמים. הענין הי' צריך לגעת בנפשו ("דער ענין האָט אים געדאַרפט דערנעמען") עד כדי כך, שיעשה את הדבר בעצמו, מבלי לשאול אצל בית – דין.

וכן הוא כשמדובר בענין של "קנאת ה'", והענין נוגע לו בפנימיות נפשו – שאז אינו הולך לשאול אצל בית – דין; במצב כזה אין לרצות לצעוד דוקא על "גשר של ברזל" ("אויף אַן אייזענער בריק") – כיון שחבל על כל רגע. ויתירה מזו: אפילו כשיודעים שבית – דין יפסוק לשלילה – אעפ"כ "קנאים פוגעים בו", וענין זה הוא בהתאם לרצון העליון, שהרי "קנאים פוגעים בו" הוא דין בשולחן – ערוך.

וההסברה בזה:

"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", כיון שיהודי מצד עצמו אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, כמאמר אדמו"ר הזקן. ורק מצד ה"רוח שטות", מצד הבהמה שבו, הנפש הבהמית – יכול הוא לעשות "מעשה בהמה".

ובמילא, בשעה שמתעורר בקנאות, בשעה שמתעורר בקנאות, לא לכבודו ולא לכבוד בית אבא, אלא "קנא קנאתי להוי'", והענין נוגע בנפשו עד כדי כך, שאינו חושב אפילו אם עובר עבירה בזה או לא, כיון שהוא חדור כולו בהקנאות להוי', וממילא הניח את מציאותו הצדה לגמרי ("האָט ער זיך אַוועקגעלייגט אינגאַנצן אָן אַ זייט") – אזי, כשמניח את הגוף והנפש הבהמית הצדה, ונשארת רק הנפש האלקית שהיא תמיד באמנה אתו יתברך, שמצד זה באה אצלו הקנאות, הרי ודאי הוא שכשהנפש הבהמית אינה מבלבלת, תכוין הנשמה מצד עצמה לרצון העליון.

ולכן רואים אנו, שעי"ז שפינחס הרג את זמרי – "ותעצר המגפה", דהיינו שהציל כמה אלפים מישראל מעוון חמור ביותר – עוון בעל פעור, שאודותיו איתא במדרש שעוון בעל פעור מקטרג באופן תמידי ומשה רבינו מסיר את הקטרוג, שלא מצינו כן בשום עוון – ופינחס הציל את בנ"י מעוון זה.

ולכן זכה ל"הנני נותן לו את בריתי שלום", ד"פינחס זה אלי'" שבא לכל ברית – מילה ויבוא לבשר את הגאולה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 64 – 62)

ידועה השאלה: כיצד אפשר להיות מציאות של רע בעולם, הרי שורש כל המציאות הוא מקדושה, וכמ"ש הרמב"ם ש"כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", וא"כ, כיצד נעשית המציאות של רע ?

והתירוץ על זה – שהתהוות הרע היא ע"י "שינוי הצירופים". דהנה, התהוות כל הנבראים היא ע"י אותיות, כמ"ש "בעשרה מאמרות נברא העולם", וכמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה אופן המשכת החיות לכל הנבראים מעשרה מאמרות ,בהשתלשלות המדרגות ע"י צירופים וחילופי אותיות, חילופים דחילופים ותמורות דתמורות כו', ועד שעי"ז נעשה גם מציאות של רע.

ונמצא, שהאמת היא שכל מציאות, גם מציאות שנראית כרע, היא – אותיות דקדושה, אלא שזהו כפי שהאותיות נשתלשלו וירדו בצירופים אחרים.

וזהו גם תוכן מארז"ל "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו", היינו, שגם ה"שטן" כפי שהוא בשרשו הו"ע של קדושה, אלא בירידתו למטה, ע"י השתלשלות האותיות, נעשה הענין ד"נתן עיניו בבית המקדש הראשון והחריבו".

- ישנם כאלה שרואים בעיני בשר כיצד גם מציאות הרע היא קדושה, וישנם כאלה שעכ"פ מבינים את זה בשכלם, וישנם כאלה שאפילו בשכלם אינם מבינים ענין זה, כי, מצד הרוח שטות שנכנס בהם (כמאמר רז"ל "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות") אינם שייכים לשכל. אבל צריכים לידע את האמת, שהמציאות של כל דבר, גם של רע, היא קדושה, כי, חוץ לקדושה אין שום מציאות, ואילו ההעלם וההסתר של הרע, היינו מה שנראה כדבר רע – אין לו שום מציאות, ואינו אלא העדר, ושרשו מ"העדר הרצון" שלמעלה.

וכיון שה"מציאות" שברע היא קדושה, לכן, גם העבודה עם הרע צריכה להיות באופן שמנצלים את הרע גופא בשביל קדושה, שכן, הא גופא שאפשר לנצל אותו לקדושה, זהו מציאותו האמיתית וכוונת בריאתו.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 87 – 86)

ידוע פתגם אדמו"ר הזקן ש"יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות", שזהו מצד שם מ"ה שבנפש. וזהו שאמרו חז"ל "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", ו"איזהו שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו" שהאפשרות לעבור עבירה היא רק כאשר נאבד ונתעלם שם מ"ה שבנפש.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 93)

מספרים על א' החסידים של אדמו"ר הזקן, שאמרו עליו שאינו שייך לעבור עבירה מצד גאוה ... שכן, כאשר היצה"ר בא אליו ואומר לו: "הער זיך איין מאָטיל" (שמע נא ר' מרדכי) – כך הי' שמו של החסיד הנ"ל – "עשה כך", נעמד הוא מלא קומתו וצועק: אני – חסיד של אדמו"ר הזקן, גביר, למדן ומשכיל – אעבור עבירה ?!... אין זה מתאים ("עס פּאַסט ניט") עבורי !

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בשם זקנו, שפעם בביקורו בקישינוב, ביקשו ממנו לומר חסידות – הי' זה בחודש תשרי – ואמר מאמר חסידות שתוכנו מה "מתאים" ומה "לא מתאים" ("וואָס פּאַסט און וואָס פּאַסט ניט"), מה שמתאים לפלוני אינו מתאים לזולתו, והתחיל למנות מה מתאים ומה לא מתאים לחסיד, ליהודי שומר תומ"צ, וליהודי בכלל.

- האמת היא שכל יהודי הוא – במהותו – שומר תומ"צ, וכפתגם אדמו"ר הזקן: יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, אלא "יצרו הוא שתקפו" (כלשון הרמב"ם), וכאשר מסירים את ה"אונס" שמצד היצר, אזי מתגלה רצונו האמיתי, ואז יווכח שמצד גאוה בלבד אין לו שייכות לענין שהוא היפך התומ"צ, שכן, בהיותו בן בנו של אברהם יצחק ויעקב, שהי' נוכח במעמד הר סיני, ובשבילו נתן הקב"ה תורה וברא את העולם כולו (כמארז"ל "כל אחד חייב לומר בשבילי נברא העולם") – איך מתאים לו להשפיל את עצמו לדבר פעוט ("אין אַזאַ קלייניקייט") למלאות תאוה, חשק ורצון שלו ?!... בודאי יש לו מספיק כח – שהרי עליו עומד כל העולם יחד עם כסא הכבוד... – לעמוד בנסיון דהסתת היצה"ר, ולהשאר על עמדו בחזקת כשרות דכל בני ישראל (ש"כל ישראל בחזקת כשרות"), לולי הרוח שטות ("אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות").

וכאשר עומד בנסיון, ועד שפועל בעצמו שבכל מקום שנמצא – הן בחוץ לארץ, והן בארץ ישראל הגשמית – תהי' הנהגתו באופן המתאים ל"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", אזי פועל גם שבכל ארץ ישראל מתפשטת ירושלים, וכפי שהיא מוארת באור בית השואבה, ואז חוזר ובורר עוה"פ את ה"חטים" – כל הענינים שהוכנו עבורו – האם הם אכן ראויים עבורו לאחרי שנתעלה במדרגתו להיות מבורר ומזוכך טהור וקדוש יותר מכמו שהי' אתמול.

וכאשר ברירת החטים נעשית לאור בית השואבה – אור שהאירו במקדש מתוך מסירת – נפש בודאי נעשית בהצלחה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 59 – 58)

ידועים מאמרי רז"ל – כל נשמתא ונשמתא הווה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא; הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד.

מאמרי רז"ל אלו מדגישים ביותר את המובן ופשוט – את זכות ובהירות הנשמה, שכולה רוחניות, ואיך שאין לה, מצד עצמה, כל שייכות כלל לענינים גשמיים וחומריים, ומכל שכן לעניני תאוה וכו' המתעוררים ובאים אך ורק מצד הגוף ונפש הבהמית.

אף על פי כן, רצה הקדוש ברוך הוא אשר נשמה זו, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, תרד למטה ותתלבש בגוף גשמי וחומרי להיות קשורה ומאוחדת בו במשך כמה עשיריות שנים. זאת אומרת, אשר במשך עשיריות שנים תהי' הנשמה במצב שהוא בניגוד גמור לטבעה העצמי.

וכל זה – כדי למלא שליחות הבורא, לזכך את הגוף ולהאיר עניני עולם הזה הגשמי השייכים לאדם, באור אין סוף, לעשותם מקדש ומשכן לשכינתו יתברך.

ואז – הרי כל ענויי ויסורי הנשמה מהיותה בגוף ובעולם גשמיים כאין ואפס נחשבו, כי שכרה ואשרה הנצחיים שהיא זוכה להם על ידי מילוי שליחותה – הם שלא בערך לגבי יסורי העולם הזה החולפים.

נקל להבין, גודל צער הנשמה ועומקו, כאשר את היסורים והעינויים של הנשמה בגוף מקבלים ועוד מגבירים אותם על ידי הרדיפה אחרי הגשמיות והחומריות, והכוונה ותכלית דירידת הנשמה למטה, שאפשר להשיגם רק על ידי חיי יום – יום על פי התורה ומצוותי' – הנה אין שמים לב לזה, ואם גם לעתים ולפרקים מתעורר – הרי זה כמצות אנשים מלומדה ולצאת ידי חובתו בלבד.

מלבד העיקר שבדבר, שמאבדים את ההזדמנות למלא רצון הבורא ואת השכר והאושר הנצחי הבא על ידי זה, הרי הוא היפך השכל הבריא לרדוף ולתפוש בחלק הקשה הרע אשר בחיים, היינו לשעבד את הנשמה ולדכאה בירידתה בגוף, ולדחות בשתי ידים את החלק הטוב שבירידת הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, היא העלי' הגדולה הבאה על ידי קיום רצון הבורא.

וזהו שאמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי דעת לנבון נקל, אפילו בלי התעמקות כלל, אשר מכיון שבעל – כרחך אתה חי, מאחר שהנשמה שהיא חלק אלקה ממעל ממש מוכרחת להתלבש בגוף גשמי עפר מן האדמה על משך כמה עשיריות שנים – השכל הפשוט מחייב להשתדל ביגיעה עצומה להשיג את הטוב הצפון בזה, על ידי חיים יום יומיים כהוראת תורת אלקינו, שיהי' – בכל דרכיך דעהו.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 180 – 178)

נקל להבין גודל צער הנשמה ועומקו – אם כאשר לאחרי כל היסורים שבירידתה למטה לא מתמלא תכלית המכוון, העלי' הגדולה, הבאה ע"י קיום רצון הבורא בחיי היום – יום – שאז נמצא שיסורי הירידה היו ללא תכלית, ואין לך יסורים גדולים יותר מאשר יסורים ללא תכלית.

והגע עצמך:

ידוע שכל היסורים שבעוה"ז אין להם ערך ליסורים שבגהינם, ועד שאפילו יסורי איוב שבעים שנה אין להם ערך כלל ליסורי הנפש שעה א' בגיהנם. ואעפ"כ אמרו חז"ל "מוטב דלדייני' וליתי לעלמא דאתי", שכדאי כל יסורי גיהנם – אפילו במשך י"ב חודש – בשביל שיקבל העונג בגן עדן. והיינו, שהיסורים דגיהנם, להיותם בשביל תכלית – שעל ידם נעשה בירור וזיכוך וליבון כו' שתוכל הנשמה "לחזות בנועם הוי'" – הרי ידיעת התכלית כשלעצמה מקילה את היסורים.

ועפ"ז נמצא שכל יסורי גיהנם במשך י"ב חודש אין להם ערך לגבי יסורי הנשמה מירידתה למטה ללא עלי' אפילו שעה אחת – להיותם יסורים ללא תכלית.

נקל איפוא לשער גודל יסורי הנשמה אם עוברים שעות, ימים, שבועות, חדשים ושנים שבהם לא מתמלאת כוונת הירידה למטה – שהרי "ימים יוצרו ולו אחד בהם", היינו, שלכל נשמה ניתן מספר קצוב של ימים כדי להמשיך ולגלות את ה"אחד", ובמילא, כל רגע שבו נמצאת הנשמה למטה ואינה פועלת את פעולתה, מתייסרת הנשמה בצער הירידה למטה ללא תכלית, שאין לך צער ויסורים יותר מזה.

וזהו שאמרו חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" – כי:

כאשר יתבונן האדם – אפילו בהתבוננות קלה – עד כמה גדול ריחוק הערך של תאוותיו לגבי שכלו, אפילו השכל של נפש הבהמית, ועד כמה הוא ריחוק הערך של שכל נה"ב לגבי השכל של נפש הטבעית, וריחוק הערך דשכל נפש הטבעית לגבי השכל דנפש השכלית, וריחוק הערך דנפש השכלית לגבי נפש האלקית, שגדלה מעלתה ביותר, עד שאצלה אין תפיסת מקום אפילו לשכלו של האדם, ועאכו"כ שתאוותיו אין תופסים מקום כלל וכלל –

הרי ע"פ שכל – איך יצדק בעיניו ("ווי איז בּאַ אים רעכט") שבשביל מילוי תאוותיו, יגרום – בידים וברצון – צער ויסורים להנשמה, ועוד יסורים גדולים ביותר, שלאחרי כל הצער והיסורים שבירידת הנשמה למטה [אשר, עם היות שאין זה באשמתו, ד"על כרחך אתה חי", הרי זה רק בתחלת הירידה למטה, אבל לאחרי כן רצונו בכך, שלכן ישנו אז ה"על כרחך" השני – "על כרחך אתה מת"], יהי' זה ללא תכלית !

וכיון שכן, הרי האפשרות לענין של חטא אינה אלא מפני ש"נכנס בו רוח שטות", שאז נדמה כבהמה שאין לה שכל !

ולאידך גיסא – התבוננות זו מעוררת אותו לנצל כל רגע ולבחור את החלק הטוב שבירידת הנשמה למטה,

- וכמשנת"ל (בהמאמר) שאף שענין זה הוא בבחירה חפשית, כמ"ש "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים", מ"מ, האותיות "ובחרת בחיים" הכתובים בתורה, הם עצמם הסיוע שמסייעים מלמעלה לבחור בטוב-

אזי מתמלאת הכוונה דירידת הנשמה בגוף – שע"י ירידה זו נעשית עלי' גדולה ביותר,

ועד שבאים לתכלית העלי' של הנשמה – שהיא ניזונית מן הגוף, היינו, שלאחרי שהנשמה מגלה את מעלת הגוף, אזי נעשה הגוף משפיע להנשמה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 195 – 194)

והמענה לזה – ע"פ ביאורו של בעל השמחה ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש, שענין זה נאמר על כל איש ישראל, אפילו על "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים", שגם נשמתם היא לא רק "חלק אלקה ממעל", אלא גם (בתוספת תיבת) "ממש" !

ובמילא, לא צריך להיות נוגע לו כ"כ המצב של הגוף ונפש הבהמית, ואפילו המצב של נפש האלקית מצד כחות הגלויים; עליו לדעת שהולך הוא לעסוק עם "חלק אלקה ממעל ממש" – שנמצאת בגלות בגופו ונפשו של יהודי זה.

וגם אם הלה הוא במעמד ומצב ד"מי שאין בו דעה" ש"אסור לרחם עליו" – הרי ידוע מה שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אל כ"ק מו"ח אדמו"ר, בנוגע לאדם כזה שהתורה פוסקת ש"אסור לרחם עליו": תאר לעצמך עד כמה גדולה הרחמנות עליו...

ועד"ז בנדו"ד, שמדובר אודות "ילד קטן" – שהרי בשעה שאדם עובר עבירה, אין זה אלא מפני ש"נכנס בו רוח שטות", והיינו, שאין בו דעה, ובמילא, הרי הוא "קטן", ואפילו "קטן שלא הגיע לחינוך", וא"כ, הרחמנות עליו גדולה עוד יותר !

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 231)

בהמאמר מבואר שה"רוח שטות" שמכסה על האמת עד שיכול לעבור עבירה – ביכלתו להעלים רק על ענינים פרטיים, אבל כשמדובר אודות ענין שנוגע לכללות התקשרות הנפש, אזי אין הרוח שטות יכול להעלים כו'. ולכן, אפילו ההמון ועמי הארץ שדעתם קלה, נזהרים שלא לעבור על איסורים חמורים שיש בהם כרת, כיון שזהו"ע שנוגע לכללות ההתקשרות.

וכל זה הוא מצד הענין ד"יעקב חבל נחלתו" – בדוגמת החבל השזור מתרי"ג נימין, שהפגם יכול להיות רק בנימה פרטית, ולא בכללות ההתקשרות שע"י החבל כו'.

ולמעלה מזה הוא שרש הענין – "כי חלק הוי' עמו", ומצד זה, הרי אפילו קל שבקלים שכל ימיו עשה רעות רבות וחמורות, הנה כשבא לידי נסיון בענין של אמונה, עומד הוא בנסיון ומוסר נפשו על קידוש השם (כמשנת"ל בהמאמר).

כלומר: מצד הענין ד"חלק הוי' עמו", שכאו"א מישראל קשור עם העצמות – לא שייך ענין של העלם והסתר, כי, כללות הענין ד"עוונותיכם היו מבדילים גו'" הוא רק בהדרגות דסדר השתלשלות, אבל לא בהעצמות שלמעלה מהשתלשלות. וענין זה הוא בשלימות אצל כאו"א מישראל, אפילו קל שבקלים, ואין הרוח שטות יכול להעלים ולהסתיר על זה, ולכן גם קל שבקלים מוסר נפשו על קידוש השם.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 52)

והנה, ע"פ האמור שהמחשבה שישנה מציאות מלבד אלקות מהוה כפירה באחדותו, ובפרט אם יודע אדם שנכשל באיסור דרבנן, או אפילו איסור חמור יותר, שזהו"ע של רוח שטות – עלול הוא לחשוב שזהו מעמד ומצב שעליו נאמר "ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני".

ולכן מביאים על זה את הפסוק "כי תשטה אשתו":

כשם שהאשה נסתרה, אף שלשעה קלה אסורה לבעלה, הרי באמת אין זו טומאה, ולאחרי כן מותרת לו, ויתירה מזו: "ונזרעה זרע", וכדאיתא בגמרא "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים", ויש אפילו מאן דאמר ש"היתה עקרה נפקדת";

כך גם בנוגע לבנ"י, הגם שידע איניש בנפשו שיש בו שטות דלעו"ז, אין לו ליפול ברוחו. עליו לדעת שמעולם לא נטמא ח"ו, שהרי "וכבודי" – שזו ניצוץ האלקי שבכוא"א מישראל – "לאחר לא אתן". אין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל אח"כ – "ונקתה ונזרעה זרע", שיהיו לו אהבה ויראה, ובנים זכרים דוקא, דהיינו, אהבה ויראה שביגיעתו, ויהי' אצלו הענין דיחוד הבעל ואשתו, דהיינו גילוי השכינה בנפשו, גילוי פנימיות הנשמה, שזהו"ע ביאת משיח הפרטי שבכל אחד, שמהוה הכנה לביאת המשיח הכללי.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 323)

"ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעה"ז שהם בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים"

הכוונה במשנ"ת שאצל מלאכים לא שייך ענין של ירידה, היא, שלא שייך אצלם ירידה בתכלית שהיא באין ערוך, שכן, הירידה ד"אפקוהו כו'" אינה אלא ירידה שבערך, שאין זה אמיתית ענין הירידה, אבל ירידה אמיתית, שלא בערך, כמו ענין המיתה, אינה שייכת במלאכים, וכמו כן לא שייך (אצל מלאכים ענין הירידה למטה בעוה"ז (והראי' לזה – מענין "הנפילים", שכשירדו לעוה"ז נפלו לגמרי ממדריגתם ונשארו למטה).

משא"כ נשמות – יורדות למטה בעוה"ז, בירידה שבאין ערוך, ועד ששייך בהן ענין של מיתה, שזהו"ע הפכי לגמרי, וכמו כן יכולים להיות גרועים יותר אפילו מבעלי – חיים, דכיון שיש בהם שכל, יכול להתקיים בהם "חכמים המה להרע".

- פעם הי' א' שהצטיין ביותר בכשרונותיו, אלא שהי' "פרא אדם", ובמילא, כל המעלות שהיו אצלו, רק קלקלו !... אילו לא היו לו כשרונות מיוחדים, לא היו יודעים שהוא "פרא אדם", ורק בגלל כשרונותיו התבלט בכל מקום... כשהי' בא בין "מנגנים" – ראו מיד שהוא "שוטה"; כשהי' בא בין אנשי "מדע" – הי' מתחיל לדבר בעניני "מדעים", באופן שראו שהוא "פרא אדם"; וכשהי' מתחיל לדבר בעניני לימוד – הי' מחבר זה לזה ענינים שאין כל שייכות ביניהם...

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 110)

"והצדיקים שאין צלם אלהים מסתלק מעל פניהם כל חיות רעות אתכפיין קמייהו כמ"ש בזהר גבי דניאל בגוב אריות"

איתא בתניא שכל איש ישראל יש בו ניצוץ של משה רבינו. וא"כ, הרי זה הוראה לכאו"א מישראל, שהגם שכל אחד יש לו הענין שלו, מ"מ, כשחסר הבאר שבזכותה של מרים והעננים שבזכותו של אהרן, וקיימת הסכנה מנחשים שרפים ועקרבים – אזי דורשים מכל אחד שהוא יחזיר את הבאר ואת העננים, מבלי לחשוב אם זהו ענינו אם לאו.

והגם שהוא בעצמו בדרגא כזו שאין לו לחשוש כלל מהנחשים שרפים ועקרבים, משום שיש לו צלם אלקים, ולכן אף אחד אין לו שליטה עליו, כמאמר הגמרא: "אין חי' רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה" – מ"מ, כיון שבנוגע לאחרים קיימת סכנה, ויתכן שלא ישנם ה"אהרן" ו"מרים" שדואגים למנוע את הסכנה, הרי זה ענין של פיקוח נפש, שבגללו מחללים את השבת, והוא דוחה את כל התורה כולה, אפילו כשישנם כמה וכמה ספיקות, ואפילו לצורך חיי שעה, ובמילא צריך הוא להיות המתעסק בדבר, שיהיו הן המן, הן העננים והן הבאר.

וכאשר יניח את עצמו ולא יחשוב אם זהו ענינו או שענינו נעלה מזה, ויקרב ישראל לאביהם שבשמים, אזי יקרב ה' אותו ואת בני ביתו, ויתן להם כל המצטרך להם, ובענין העיקרי מכל – לקיים את הציווי "ועשו לי מקדש", שזוהי מצוה המוטלת על הצבור דוקא, אנשים ונשים, שאז יהי' "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 44 – 46)

"ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות"

ולהעיר גם מהדין שפיקוח נפש – אפילו על הספק – דוחה כל התורה כולה, כיון שכל התורה היא בשביל ישראל.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 24)

הטעם לכך שפיקוח נפש דוחה כל התורה הוא "כדי שישמור שבתות הרבה" (כמאמר הגמרא) ונמצא שהעיקר הוא קיום התורה והמצוות.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 220)

"לגילוי עריות"

ישנם אופנים שהיחוד העליון אינו יכול להתגלות למטה, ש"לכן נאסרו כל העריות שלא לעשות כדוגמת היחוד שבאצילות למטה, כי הרי למטה אי אפשר להעשות היחוד הזה כו'.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 91)

"ואפי' הכי פיקוח נפש דוחה שבת"

וע"ד שמצינו לענין פיקוח נפשות, דאע"פ שבכל התורה כולה ישנם חילוקי דינים בין ודאי, ספק, ספק ספיקא וכמה ספיקות, שבודאי הולכים תמיד לחומרא, בספק יש נפק"מ בין ספיקא דאורייתא לספיקא דרבנן, ואילו בספק ספיקא הולכים תמיד לקולא – הנה כל חילוקים הללו אינם קיימים בשעה שמדובר בפיקוח נפשות, שאז אפילו על כמה וכמה ספיקות מפקחין עליו את הגל בשבת.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 140)

"וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"

ומצד "הלב אחד" לאביו שבשמים שישנו בכאו"א מישראל, שזוהי נקודת היהדות שהיא בשלימותה אצל כאו"א מישראל מבלי הבט על מעמדו ומצבו – יש בו ענין ה"סגולה", ולא עוד אלא שסוף סוף יומשך ויבוא בהתגלות – שזוהי ההוספה "(דיקלא) דאכל מיניה תמרי", דקל שעושה פירות – שנקודת היהדות ("לב אחד") תתגלה ותבוא בפועל (עשיית פירות).

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 66)

פעולת המעמד ד"הקהל" היא ענין שאינו קשור עם שכל והבנה, ולכן הפעולה היא גם על הטף שלא הגיעו לחינוך – מצד נקודת היהדות שהיא בשלימותה אצל כאו"א מישראל וכו'.

וזוהי גם ההוראה בנוגע להפעולה על הזולת – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" – מבלי להתחשב במעמדו ומצבו של הזולת, שכן, נקודת היהדות היא בשלימות אצל כאו"א מישראל, אפילו קל שבקלים, ולכן, לכל לראש צריכים למושכו ("אַריינשלעפּן אים") למסיבה של יהודים שבה מדברים אודות יראת שמים, וזו תהיה התחלה טובה שסוכ"ס יפעל הדבר בו ("עס וועט אים דערנעמען") עד שיבוא למעמד ומצב ד"ליראה את ה'".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 68)

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 319)

וכמו"כ יובן בעבודה, שכל הכחות, וכמו מוחין ומדות אפשר שישתנו, אמנם מדריגת הרצון שהיא בחי' יחידה, היא תמיד בשלימות (דאָס איז אַלעמאָל גאַנץ), שהיא באמנה אתו ית', ושייך רק שתתעלם, והיינו שכאשר הכחות פנימיים דמוחין ומדות אינם במקום הקדושה אלא במקום אחר, אזי אפשר שגם בחי' היחידה תהי' בהעלם, אבל גם אז הרי זה רק שמתעלמת, אבל היא תמיד באמנה אתו ית', שלכן גם קל שבקלים ופושעי ישראל בכחם לעורר תמיד בחי' היחידה, להיותה תמיד בשלימות (וייל זי איז אַלמעמאָל גאַנץ). וכשם שנת"ל בענין הרצון שמצד התעוררות הרצון נמשכים כל הכחות, כמו"כ הוא גם בעבודה, שכאשר איש הישראלי עומד בנסיון ומס"נ ע"י שמעורר בחי' היחידה, אזי במילא פועל שינוי גם בכל הכחות, אם באופן פנימי אם באופן מקיפי, אבל בכל אופן משתנים כל הכחות, אלא שצריך עבודה שענין זה יהי' בגילוי, וכמבואר בקונטרס העבודה שע"י המס"נ משתנים גם הכחות פנימיים, אלא שצריך עבודה לגלותם. וכן הוא בכללות העבודה (שסדרה הוא מלמטה למעלה, שזהו"ע סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה), שתכליתה היא להגיע לבחי' יחידה, שהו"ע רעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת, שהוא בחי' העצם שאינו משתנה לעולם.

(סה"מ תשט"ז עמ' ו)

אבל כאשר ישנו מצב של "פרידתכם ב"פמליא של מטה", שאחד נפרד מהשני, ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו נמצא במצב של פירוד ומלחמה, שהנשמה מושכת לצד אחד והגוף מושך לצד שני, ללא מושל ושולט [מושל ושולט אמיתי – שהיא הנשמה, שהרי הגוף אינו יכול להיות מושל ושולט על הנשמה, כמבואר בתניא ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'", וא"כ האופן היחידי של העדר מלחמה, הוא שנפש האלקית מושלת ושולטת על הגוף] – אזי נעשה "קשה עלי", ע"ד מארז"ל "בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 267)

מצד הענינים שלמעלה מסדר השתלשלות, מצד עצמות א"ס ב"ה, ואצל בנ"י מצד עצם הנפש – לא שייך הענין ד"עוונותיכם היו מבדילים גו'", כי, אין לך דבר שיכול להבדיל ח"ו, בין נקודת היהדות לעצמות א"ס ב"ה, ובודאי שבזה לא שייך ענין של העלם והסתר ועאכו"כ חורבן ח"ו.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 34)

אלא שאח"כ בא ה"קלוגינער, וטוען:

האמת היא, שהתפלה היא כדבעי, "עס דאַוונט זיך", ואילו האכילה – "עסט זיך ניט". ורק כדי שהעבודה לא תהי' באופן של "נהמא דכסופא", עשה הקב"ה שיהי' נראה מצד הגוף ונפש הבהמית ש"עסן עסט זיך" ו"דאַווענען דאַוונט זיך ניט", אבל אין זה אלא דמיון בלבד, והאמת אינה כן. וזוהי כל הכוונה – שמצד הגוף ונפש הבהמית אכן יהי' נראה דמיון זה (ש"עסן עסט זיך כו'"), ואעפ"כ – יתגבר על זה.

ובכן:

טענתו שמצד הנשמה "דאַוונט זיך" – אמת היא, שהרי ודאי כן הוא, שמצד הנשמה כמו שהיא, אין לו שייכות כלל לענינים גשמיים, ורצונו הוא רק באלקות; טענתו שכל הענין (ש"עסן עסט זיך כו'") אינו אלא דמיון – אף היא אמת; וגם טענתו שדוקא ע"י דמיון זה נפעלת הכוונה העליונה – היא שוב אמת.

ואעפ"כ – אין זה ממעט כלל את הבכי' שעליו לבכות ולא להיות שבע – רצון ממצבו, שהרי כל הענינים הנ"ל אינם ממעטים משפלותו, כי: כל האמור הרי זה חשבון כפי שהוא מצד הנשמה, שהיא תמיד "באמנה אתו ית'", ולכן מצד הנשמה אין זה אלא דמיון, ודוקא עי"ז נפעלת הכוונה; אבל אליו עצמו – אין זה נוגע, שהרי מה בכך שזהו דמיון, כאשר הוא עצמו נמצא בתוך הדמיון ! אצלו זוהי אכן המציאות – ש"עסן עסט זיך", "שלאָפן שלאָפט זיך", ו"דאַוונען דאַוונט זיך ניט" !

כשמדובר באכילה, או בענינים גשמיים אחרים – אין הוא זקוק להתבוננות ולהשתדלות בדבר, ונעשה בדרך ממילא. ואילו כשמדובר בתפלה – זקוק הוא להתבוננות, ועליו לערוך כו"כ הכנות ("גאנצע הכנות") והשתדלויות עד שיתעורר כו'.

אלא מאי, זהו ענין של דמיון – הרי הוא עצמו נמצא בתוך הדמיון, ואצלו – זוהי המציאות !

ונוסף לזה:

ענין זה (ש"עסן עסט זיך כו'") – אינו רק מצד התולדה ומצד עצם ירידת הנשמה בגוף (שאכן זו היא הכוונה, שאף שאין לו חשק להתפלל, מ"מ יתגבר על זה), אלא גם מצד מעשיו – מצד זה שחטא ופגם ועבר את הדרך ונפרד מאלקות. והיינו, שבהמקום (דרגא) שבו פגם ונפרד מאלקות – שם אין לו חשק כו' ("דאָרטן ווילט זיך עם ניט") !

ועל כך אומרים [והמשיך כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן את הניגון] "עסן עסט זיך"...

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 221 – 220)

"והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה שאין לך עלבון גדול מזה אפי' עושה כן לפי שעה שהקליפות וס"א נקראים קיא צואה כנודע"

וזהו גם שהנשמה היא חלק אלקה", שהלשון "חלק" מורה שהיא מהות בפ"ע, והיינו, דעם היות שהלשון חלק מורה שהוא אותו המהות ממש, מ"מ, הרי זה חלק קטן שהוא מהות בפ"ע, ולכן שייך שיהיה אצלם (לאחרי ההסתר דלמעלה, שהו"ע דורמיטא דז"א שבר"ה) מעמד ומצב ד"פנו אלי עורף ולא פנים", ועד כדי כך ששייך גם מעמד ומצב ד"אוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו כו'".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 109)

ועד כדי כך גדלה הירידה בעוה"ז – שאפילו עניני קדושה, לימוד התורה וקיום המצוות, יכולים להעשות באופן שלא כדבעי, שעז"נ "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", כיון שכל התומ"צ שעושה בעודו רשע מוסיפים כח בקליפות לפי שעה (כמ"ש אדמו"ר הזקן בהלכות ת"ת). והיינו, שעם היותם עניני קדושה, תורה ומצוות, שיוצאים בהם י"ח לימוד התורה וקיום המצוות, ומברכים עליהם ברכת התורה וברכת המצוות, מ"מ, כיון שהמקיימם הוא רשע, שאי אפשר לו להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשה תשובה על העבר תחילה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים (כמבואר בתניא), לכן מוסיפים הם כח בקליפות לפי שעה. ומובן גודל הירידה שבזה – "כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך הכיסא כו', שאין לך עלבון גדול מזה אפי' עושה כן לפי שעה" (כמבואר בתניא).

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 192)

כאשר עוסקים בעניניו של הרבי, אזי בכל מקום שהולכים הולך הרבי עמהם, ובמילא אין להתפעל ולהתיירא משום דבר – ולאידך גיסא – כאשר פוחדים ומתייראים ונדחקים בתוך "כלוב" ("אין קאַטוך"), לוקחים לשם גם את הרבי, וה"ז כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו כו'".

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 62)

יתירה מזו: כמ"ש אדמו"ר הזקן שכאשר לומדים תורה שלא כראוי, אזי נמצאת התורה בגלות בקליפות, שזהו מ"ש בתניא "כמשל האוחז בראשו של מלך... וטומן פניו" במקום שהוא "מלא צואה". וזהו פירוש נוסף בהתיבות "חיים שאולה" – שלוקח עמו את התורה, שהיא חיים, לשאול תחתית.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 58)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א – ליקוטי אמרים .

כרך ב – שהיוה"א – קו"א .

כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

להזמנות: 0527155039

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il