לימוד תניא יומי - פרשת פיקודי

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

יום א (כג אד"ר)

"קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן"

ר' אייזיק הלוי מהאמלי סיפר, כשבאתי לליאזנא מצאתי מזקני החסידים שהיו מחסידי הרב המגיד והרה"ק הרמ"מ מהאראדאק, והיה מרגלא בפומייהו [= והיה רגיל בפיהם], "אהוב יהודי והשי"ת יאהב אותך", עשה טובה ליהודי והשי"ת ייטיב עמך, קרב יהודי והשי"ת יקרב אותך".

(היום יום כז חשון)

¯

מקובל בידינו בשם מורינו הבעש"ט, כששומעים דבר לא טוב על אחד מישראל, גם אם אין מכירים אותו, צריך להצטער צער רב, כי אחד מהם הוא בודאי לא טוב, אם אמת הדבר שמספרים על פלוני, הלוא הוא לא טוב, ואם אינו אמת הלא המספר נמצא במצב לא טוב.

(היום יום יב כסלו)

¯

רבינו הזקן סיפר לבנו אדמו"ר האמצעי, הסבא (הבעש"ט) אומר שזקוקים למסירות נפש על אהבת ישראל, אפילו יהודי שאף פעם לא ראו.

(היום יום טו כסלו)

¯

החסידים שאלו את אדמו"ר הזקן, איזה עבודה נעלית יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל, ויען, אהבת ה' ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב "אהבתי אתכם אמר ה'", הרי דגדולה אהבת ישראל, דאהוב מה שהאהוב אוהב.

(היום יום כח ניסן)

¯

הבעש"ט אמר, אנחה שיהודי נאנח על צער זולתו קורעת מחיצות של ברזל של המקטרגים, שמחתו של יהודי בשמחתו של הזולת וברכותיו – מקובלים אצל השי"ת כתפילתו של רבי ישמעאל כהן גדול בקודש הקודשים.

(היום יום ח"ב מס' 28)

¯

עד כמה שהמצב בו עומד הזולת אינו טוב ח"ו – יש למצוא את הטוב שבו, שזה כלל מוחלט שבכל איש ישראל יש בו טוב גלוי.

(היום יום ח"ב מס' 8)

 

גם בנוגע להמצוות דחובת הלבבות מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכו"כ מאמרים שענינם הוא שיהיו מורגשים בבשר לב הגשמי, וכמו באהבת הוי' שצריך שיורגש בלבבו ממש. וכן גם ביראה, הנה שיעור המצוה הוא שלבו יתכווץ מיראת ה', וכמו"כ היא באהבת ישראל, שהאהבה שאוהב את זולתו, צריכה להיות נרגשת בבשר הגשמי, וכשם שכאשר שומע שמועה טובה בנוגע לעצמו הרי שמועה טובה תדשן עצם, כמו"כ גם כאשר שומע איזה שמועה טובה בנוגע לזולתו, צריך להיות תדשן עצם.

(סה"מ תשט"ו עמ' קנ)

¯

משום העובדה שהתפלה היא העלאה מלמטה למעלה ויש להעלות אף את הדברים הנחותים ביותר, בהתאם לביטוי הידוע שיש להעלות אפילו את הסנדלים..., הרי כשם שבו עצמו צריך האדם לרכז את כל כחות נפשו, אף הנחותים שבהם, ולהעלותם.

כך בבני ישראל בכלל – שהרי לפני התפלה על האדם לקבל על עצמו מצות "ואהבת לרעך כמוך", כאמור ב"פרי עץ חיים" ואדמו"ר הזקן מביא זאת בסידורו – יש להכלל בכל ישראל יחד, ואפילו את אלו שהם בבחינת "אהליאב" – לפי האמור במדרש: "הירוד שבשבטים" – יש להעלות.

שזה ענין "ואהבת לרעך כמוך", לפי מאמר הבעש"ט שמצות אהבת ישראל היא גם ליהודי הנמצא בקצה העולם שלא ראה אותו מעולם ולא היה לו כל מגע אתו.

כשיהודי עומד להתפלל, ופירוש הדבר שכבר השלים את כל ההכנות הדרושות לפני התפלה, והנו מוכן כבר לעמוד בתפלה, והרי בעצם ענין ההתיצבות לתפלה, ובפרט לאחר ההכנות שלפני התפלה, מתעלה האדם מאד, משום שהוא מנתק עצמו מכל עניני העולם ומתיצב לפני הקב"ה.

ועלול הוא אז לחשוב: "מה לי וליהודי שעדיין אינו מוכן לתפלה, ואפילו לא להכנות לתפלה, יהודי ירוד", אומרים לו שמצות אהבת ישראל היא אף ליהודי שבקצה האחר של העולם, בקצה האחר של עולמו ברוחניות.

יתרה מזו נאמר לו, שמצות אהבת ישראל היא אף לזה שלא ראה אותו מעולם – כלומר, אפילו בטרם החל בהכנותיו לתפלה – ומעולם לא היה לו מגע אתו, שהלה רחוק ממנו לאין ערוך אף בטרם החל בתפלה שאז נשמתו (אינה אלא) באפו.

ואין זו רק מצוה של אהבת ישראל שהיא יסוד כל התורה, הדבר נוגע גם לתפלתו שלו, להתעלותו שלו, אהבת ישראל היא ההכנה וההקדמה לתפלתו הוא.

הטעם לכך הוא משום שסדר ההעלאה הוא שיש להעלות מן הנמוך ביותר, כפי שידוע המשל לבנין שמרימים אותו במנוף.

ופשוט הדבר שגם בנפשו הוא עליו לקחת לא רק את ה"בצלאל" שבנפש כי אם גם את ה"דן" הירוד שבנפשו. עליו להתפלל בכל כחותיו יחד, ולעשות מכולם משכן להקב"ה.

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 181 – 180)

¯

יש כאלה שמבינים אמנם את גודל האחריות והחובה והזכות המוטלת עליהם לפעול על הזולת בעניני יראת שמים, אפילו כשמדובר אודות יהודי אחד, - כמובן ממאמר הבעש"ט שנשמה יורדת לעולם למשך שבעים שמונים שנה בשביל לעשות טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות, היינו, שבשביל עשיית טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות, כדאי להוריד נשמה מתחת כסא הכבוד לעוה"ז התחתון, שהסט"א והקליפות גוברים בו –

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 87)

¯

דורשים ותובעים מתלמידי הישיבות בכלל, ובפרט מהתלמידים שלימודם הוא ביראת שמים, ותיקון המדות ברוח החסידות, ומודיעים אותם אשר הכל תלוי בהם עצמם, אם תהיו עמלים בתורה וחדורים ברוח אהבת ישראל, אם תנהגו כבוד זה בזה ותחיו באהבה ואחוה שלום ורעות, אז תצליחו ותעלו למעלה מעלה, והיה שמכם לכבוד ולתפארת לישיבתכם ולכבוד ולתפארת לישראל סבא.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 150)

¯

וכן הוא בדורות שלאח"ז – שע"י נשיא הדור מתקשרים עם פנימיות התורה, אילנא דחיי,

- שהרי הסדר הרגיל הוא ש"אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", אלא שע"י ההתקשרות עם נשיא הדור מתקשר גם הוא באילנא דחיי כו' –

ועל ידו נמשכת פנימיות התורה גם בגליא דתורה, כולל גם שהלימוד לא יהיה באופן של פירוד, אלא מתוך אהבת ישראל, כנ"ל.

וזהו גם שבתורת החסידות – פנימיות התורה – מודגש ביותר הענין דאהבת ישראל, כמ"ש אדמו"ר הזקן בסידורו: "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך", וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הבעש"ט, שגם יהודי שנמצא בקצוי תבל, שמעולם לא ראהו, ולא קיבל ממנו שום טובה כו', צריכים לאהבו בגלל היותו מישראל.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 157)

¯

ובפרט בפעולה של שלום ואהבת ישראל, אשר הבעש"ט [כדי לנטוע ("איינפלאַנצן") אהבת ישראל אצל יהודים – השקיע הבעש"ט ריבוי כחות, וכן גם הנשיאים הבאים אחריו] קבע זה לאחד מיסודות תורת החסידות, שעי"ז כולל הוא את עצמו עם הזולת ויוצא מגדר יחיד.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 171)

¯

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר תורה מהבעש"ט אודות הענין דאהבת ישראל גם לאנשים פשוטים,

"תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". והיינו, שבני ישראל הם התפילין של הקב"ה. בתפילין יש תפילין של יד ותפילין של ראש – ששניהם מצוה וחייבים בברכה [ברכה אחת, או ב' ברכות, כהדעות בזה], והסדר הוא שהנחת תפילין של יד קודמת להנחת תפילין של ראש. וכן הוא גם בתפילין דמארי עלמא, שתפילין של יד – מארי עובדין טבין (אנשים פשוטים מקיימי מצוות), קודמים לתפילין של ראש – מארי השגה (לומדים ויודעי תורה).

תורה זו עוררה אצל יהודים רבים רגש של אהבת ישראל גם ליהודים פשוטים – מצד המעלה היתירה דמארי עובדין טבין לגבי מארי השגה, וכמבואר בריבוי מקומות שאצל אנשים פשוטים מתגלית פשיטות העצמות.

ידוע גם מה שסיפר הרה"צ ר' זושא לאדמו"ר הזקן מה ששמע מאחיו הרה"צ ר' אלימלך, שאצל הרב המגיד היו משמרות של תלמידים לשמשו, ופעם אחת, בעת המשמרה שלי – מספר ר' אלימלך – קרא לי הרב המגיד ואמר: שומע אתה, מֵלך, מה שאומרים במתיבתא דרקיע, שאהבת ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור.

ומובן, שמאמר המגיד הוא הוספה וחידוש על מאמר הבעש"ט – כי הבעש"ט דיבר רק אודות אנשים פשוטים, ואילו המגיד הוסיף שצריכים לאהוב גם רשע גמור, ויתירה מזה, שאהבה לרשע גמור צריכה להיות בהשוואה כמו לצדיק גמור.

ואדמו"ר הזקן אומר שאהבת ישראל היא למגדול ועד קטן, אהבה כמו "אחים ממש", שזוהי אהבה עצמית.

וזהו "ואהבת לרעך כמוך" – כמוך ממש: כשם שאהבת עצמו היא אהבה עצמית, שאינה מצד חשבונות,

- שלכן, "על כל פשעים תכסה אהבה", היינו, שגם כאשר האדם מכיר בפשעיו (כיון שהפשעים הם באופן כזה שאפילו מצד אהבת עצמו אינו יכול לרמות ולהשלות את עצמו שאינם פשעים),מ"מ, "תכסה אהבה", לפי שהאהבה מגעת בעומק הנפש במקום כזה שאין הפשעים נוגעים – כך צריכה להיות גם האהבה ל"רעך" אהבה עצמית.

- בכדי לעורר את האהבה יש אמנם צורך בהתבוננות (כדלהלן), אבל ע"י התבוננות באים לאהבה עצמית שלמעלה מהשכל.

כיצד יתכן הדבר שהאהבה להזולת תהיה אהבה עצמית כמו אהבת עצמו – הרי הלה הוא בכל זאת זולת ולא הוא עצמו ?

יש בזה שתי הסברות:

א) אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת ה' הם כולא חד. וכשם שאצל בני ישראל אהבת ה' היא אהבה עצמית, שהרי "בנים אתם לה' אלקיכם", ובן ואב הם עצם אחד, כך גם אהבת ישראל – שבאה מצד אהבת ה', אוהב מה שהאהוב אוהב – היא אהבה עצמית.

ב) בעומק יותר: כל בני ישראל הם דבר אחד. זהו עצם אחד שנמשך ובא בכל אחד מהחלקים השונים. וא"כ, אין זו אהבה להזולת, אלא לו עצמו.

ויש לומר בדרך אפשר שבמאמר אדמו"ר הזקן יש הוספה על מאמר המגיד:

מאמר המגיד שצריכים לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור – הוא עדיין מצד הבנה ומדידה. והראיה היא מזה גופא שמדגישים חילוקי דרגות כו', ואומרים שצריכים לאהוב כמו צדיק גמור.

אבל אהבת עצמו אינה מדודה, שהרי הוא אוהב את עצמו, את העצם שלו. ובאופן כזה היא אהבת ישראל ד"אחים ממש".

עפ"ז מובנת השייכות דאהבת ישראל למתן תורה:

לקבלת התורה הוצרכה ההקדמה דאהבת ישראל – "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד", וכמבואר במדרשי חז"ל שבשביל מתן תורה הוצרך להיות המספר דששים ריבוא, כולם בשוה, ללא חילוק בין אחד לחבירו.

וההסברה בזה – שע"י אהבת ישראל, ויחן כאיש אחד, ללא התחלקות, מעוררים את עצם הנשמה, שכן, ההתחלקות שבין יהודי אחד לחבירו היא רק בהכחות פרטיים, אבל מצד עצם הנשמה שוים כולם.

ועי"ז יכול להיות הענין דמתן תורה – שאז מקשר הקב"ה כביכול את העצם שלו, "אנכי", עם העצם של בני ישראל (שמצד העצם הנשמות מתאימות ואב אחד לכולנה), היינו, שבני ישראל "לוקחים" כביכול את "אנא נפשי", העצם דהקב"ה, שמסר את עצמו – ע"י התורה ("כתבית יהבית") – להעצם דבני ישראל.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 207)

 

הנני בזה להביע ברכה פנימיית, אשר כל אחד ואחת מאתנו ייגאל ויגאל את עצמו מכל הענינים – שמבפנים ושמבחוץ – האוסרים ומנגדים על החלק הטוב והחסד שבכל אחד מישראל, והיה חלק זה למושל ושולט, והיה האדם לחסיד, כי חסדים יאהב ויעשה, גומל חסד עם נפשו וגומל חסד עם זולתו – אשר על ידי האהבה המשולשת, אהבת ישראל אהבת התורה אהבת השם, אשר – כולי חד.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 178)

¯

וזהו תוכן דברי רבינו הזקן, שהפדיה שלו – וכמו כן הפדיה של כל נשמה מישראל – היא בשלום:

הפדיה ממעמד ומצב של חסרון ידיעה אודות חסידים וחסידות – יכולה להיות בדרך מלחמה או בשלום. ועל זה אומר רבינו הזקן שהפדיה היא בשלום דוקא.

וענין זה נעשה ע"י הגישה ליהודי מתוך אהבת ישראל, שאז "לוקח" הוא עם הפנימיות שלו את הפנימיות של הזולת, ושניהם יחדיו מתקשרים בפנימיות התורה, היא תורת החסידות.

וזהו חוב קדוש המוטל על כל יהודי – לעשות את ההכנה המתאימה, עד כמה שהדבר תלוי בו, שהמפגש עם עוד יהודי יהיה באופן של שלום, מתוך אהבת ישראל, כך, שמצד אהבתו אליו, רצונו וחפצו שגם חבירו יהנה מהזכות והטובה שהגיעה אליו – הידיעה בפנימיות התורה, תורת החסידות, וכאשר מספר זאת לחבירו מתוך אהבה – אזי "אבנים שחקו מים", שגם אם לבו (של היהודי שפגש) כ"לב האבן", הרי סוכ"ס ימיסו ה"מים" דתורה (ועאכו"כ פנימיות התורה) את "לב האבן", ויעשוהו "כלי קיבול" לקבל בתוכו גליא דתורה ביחד עם סתים דתורה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 227)

¯

אשר ככל שתגדל מעלת עצמו כפי הנראה בעיניו, ויתכן שאכן גדלה מעלת עצמו בפועל ממש באמת – יתן בכל יום ויום (לא רק מממונו, אלא גם) מגופו ונשמתו לעזור ולסייע ל"ילד קטן" (או "ילד גדול") ברוחניות.

וכמאמר הבעש"ט שנשמה יורדת מלמעלה למטה להתלבש בגוף גשמי ולחיות בו שבעים – שמונים שנה, בשביל לעשות טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות, אפילו פעם אחת !

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 233)

¯

וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אדמו"ר האמצעי, שרצונו היה שלכל אחד יהיה חבר שיוכל להתדבר עמו (ער זאָל זיך קענען אויסריידן די האַרץ") בעניני עבודת ה', באמרו טעם הדבר – שאז ישנם שתי נפשות אלקיות כנגד נפש בהמית אחת.

ועד"ז בנדו"ד, שכאשר ישנו הענין דאהבת ישראל, שמביט על חבירו בעין יפה – אזי נפש האלקית של חבירו יחד עם נפשו האלקית, "מתלבשים" ("זעצן זין אָן") על נפשו הבהמית, ואז נעשית בטלה ברוב (לכל הדעות), שהרי ישנם שנים נגד אחד.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 268)

¯

ופירסם את מאמר אדמו"ר הזקן ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך", ותבע מכולם להשתדל באהבת ישראל, לעשות טובה ליהודי בגשמיות וברוחניות.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 60)

¯

ידוע מענה אדמו"ר הזקן על השאלה מה גדול יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל – שאהבת ישראל גדולה יותר, כיון ש"אוהב מה שהאהוב אוהב". ובפעם אחרת הוסיף, ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך".

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 150)

¯

אבל חסידות חב"ד דורשת שבכל הענינים תהיה התעסקות בפנימיות דוקא, ובפרט בענין אהבת ישראל, שהוא יסוד כל התורה – דרשו רבותינו נשיאינו בכל דור ודור מחסידיהם שיהיו מחונכים. והיינו, שכאשר רואים יהודי שאינו יודע ע"ד תורת החסידות – יש להתעסק עמו בפנימיות ולהיות מחנך שלו, ללמוד עמו ולבאר לו את הטוב שבתורת החסידות. ועי"ז פועלים הענין ד"גוי אחד בארץ" – גילוי אחדות הוי' למטה, ועד שנעשה "דירה בתחתונים".

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 153)

¯

בתפלת המנחה מתחילים לקרוא בתורה בפרשת אמור – "אמור גו' ואמרת", שעל זה דרשו חז"ל – להזהיר גדולים על הקטנים". והענין בזה, בכאו"א מישראל ישנה מעלה שאין בזולתו, ולכן יש צורך באזהרה כפולה ("אמור ואמרת"), א) מבלי הבט על הפחיתות שלו עצמו – על האדם להעניק מהענינים והמעלות שבו לזולתו, ב) מכיון שגם בחבירו ישנן מעלות שאין בו – עליו ללמוד מחבירו ענינים אלו.

וכאשר יהיה סדר ההנהגה באהבת ישראל – נזכה להזמן שבו יקויים היעוד ד"ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 256)

*

 

וכשם שנתבאר לעיל שאהבה היא הדרך (לא רק למ"ע, אלא) גם למל"ת, כן הוא גם באהבת ישראל – שהאהבה צריכה להיות לכל בנ"י בשוה, מבלי הבט על פשעי הזולת, שהרי האהבה להזולת צריכה להיות כמו האהבה לעצמו, כמ"ש "ואהבת לרעך כמוך", והרי בנוגע לאהבת עצמו נאמר "על כל פשעים תכסה אהבה".

וכאשר ישנו אצלו האהבה לזולת באופן זה (מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו') – אזי מעורר גם את האהבה מלמעלה אליו באופן זה, כמ"ש "אהבתי אתכם אמר הוי'", מבלי הבט על מעמדו ומצבו הלא טוב.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 27)

¯

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר, שכאשר שני יהודים נפגשים, עליהם להשתדל שפגישתם תביא תועלת וטובה ליהודי שלישי – לאו דוקא שלישי בלשון יחיד, אלא ההדגשה היא על טובתם של יהודים נוספים, והדיוק דשלישי – בהוספה לשנים שנפגשו, שביניהם נתקיים כבר הציווי "ואהבת לרעך כמוך", ואעפ"כ, עליהם להוסיף גם בנוגע ליהודי שלישי.

ויש להוסיף בביאור הדיוק שצ"ל טובה גם ליהודי שלישי מורה על שלימות הקדושה, כפי שמצינו בששת ימי בראשית שביום השלישי (דוקא) הוכפל כי טוב, כלומר, לא ביום ראשון (אף ש"היה הקב"ה יחיד בעולמו"), וגם לא ביום השני, אלא ביום השלישי דוקא.

ועד"ז מצינו בנוגע לביהמ"ק – כמ"ש בפרשת השבוע "ועשו לי מקדש", ציווי שנאמר אמנם למשכן, אבל, כולל גם הציווי על כל בתי מקדשות – שעיקר השלימות היא בבית המקדש השלישי "לא כאברהם . . ולא כיצחק . . אלא כיעקב (השלישי שבאבות) שקראו בית", דקאי (בעיקר) על ביהמ"ק השלישי, בגאולה השלישית, שתהיה באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה, "לא כאברהם . . ולא כיצחק . . אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". ולהעיר, שבדרך כלל נזהרת התורה שלא לפגוע, ח"ו, בכבודו של אף א', ואעפ"כ, מדגישים במארז"ל הנ"ל "לא כאברהם כו' ולא כיצחק כו'" – כי, הדגשת מעלתו של יעקב (השלישי שבאבות) נוגעת וחשובה ביותר, שבשביל זה מוותרים על הזהירות הנ"ל ואומרים "לא כאברהם כו' ולא כיצחק כו' אלא כיעקב".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 569)

¯

ענין האחדות (אהבת ישראל ועד לאחדות ישראל) מבטל סיבת הגלות (היפך דאהבת חנם, כהסיפור דקמצא ובר קמצא כו') ובדרך ממילא בטלה גם הגלות וזוכים לבשורת הגאולה ע"י אליהו הנביא זכור לטוב, תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן המקום כהרף עין".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 48)

¯

ויש לקשר האמור לעיל ע"ד הפעולה עם הזולת מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל עם הוראת המשנה בפרק שני דאבות שלומדים בשבת זו – "רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", "רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך":

החידוש במאמרים הנ"ל מצד ההנהגה ד"מילי דחסידותא" – שלא זו בלבד שבכל פרטי הענינים השייכים למציאותו ממש (של חבירו) הנהגתו היא באופן ד"ואהבת לרעך כמוך" (דמאי קמ"ל), אלא גם ביחס ל"כבוד חברך", ענין של מקיף שלמעלה ממציאות האדם, או "ממון חברך", למטה ומחוץ למציאות האדם (בב' הקצוות), צ"ל שלימות ההנהגה דאהבת ישראל – "כבוד חברך חביב עליך כשלך", ו"ממון חברך חביב עליך כשלך".

וחידוש נוסף – שלא מספיק שהמעשה בפועל (גם ביחס ל"כבוד חברך" ו"ממון חברך") יהיה בשלימות, אלא שהמעשה צריך להיות חדור ברגש פנימי – "חביב עליך כשלך"!

ומזה מובן גם בהאמור לעיל אודות אופן קירוב הזולת – שיש להתייחס אליו במלוא הכבוד הראוי, "כבוד חברך חביב עליך כשלך" (ולפעמים עוד יותר משלך) – וידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שה"צפרנים" יש להפנותם כלפי עצמו (באם יש צורך בכך), ולא כלפי הזולת, ובפרט שבנוגע להזולת צריך ללמד זכות, כבמשנה שלפנ"ז – "הוי דן את כל האדם לכף זכות", משא"כ בנוגע לעצמו, להיותו משוחד מאהבת עצמו כו', כמובן וגם פשוט.

(התוועדויות תשמ"ח  ח"ד עמ' 94)

¯

 

 

 

יום ב (כד אד"ר)

"כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח כו'"

ידוע מענה אדמו"ר הזקן על השאלה מה גדול יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל – שאהבת ישראל גדולה יותר, כיון ש"אוהב מה שהאהוב אוהב". ובפעם אחרת הוסיף, ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך".

וביאור הענין – ע"פ מה שמבאר אדה"ז בעצמו בתניא ש"העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית (דהיינו – אהבה באופן ד"כמוך", כפי שאוהב את עצמו) ביניהם", כיון שהגופים מחולקים. ורק כאשר עושים נפשם עיקר, דהיינו שמתחשבים עם השורש והכוונה כו' – אזי יכולה להיות אהבה אמיתית, כיון שאין זו אהבה לזולתו, אלא אהבה לעצמו, שהרי "אב אחד לכולנה".

וזהו ביאור הענין ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך" – כיון שאהבת ישראל קשורה עם הענין ד"אב אחד לכולנה".

ועפ"ז מובן, שאהבת ישראל צריכה להתבטא גם ברוחניות, דהיינו לעשות טובה ליהודי ברוחניות – דכיון שכל הענין דאהבת ישראל הוא מצד האדם עושה נפשו עיקר, הרי כן הוא גם בנוגע לזולתו (שהרי הוא אוהבו כמו את עצמו, כנ"ל), שנפשו של הזולת היא העיקר אצלו. ולכן, כאשר רואה יהודי אחר, וביכלתו לעשות לו טובה רוחנית, דהיינו טובה בנשמתו – ודאי יעשה זאת.

ע"פ האמור יובן מאמר הגמרא ש"ואהבת לרעך כמוך" "זו היא כל התורה כולה" – דלכאורה קשה להבין, שהרי הענין דאהבת ישראל נוגע, לכאורה, רק ל"מצוות שבין אדם לחבירו", ולא ל"מצוות שבין אדם למקום" ?

אמנם, ע"פ ביאור אדמו"ר הזקן הנ"ל – יובן הטעם לכך שאהבת ישראל היא יסוד כל התורה:

ע"פ ביאור אדמו"ר הזקן בתוכן הענין דאהבת ישראל – הרי היסוד דאהבת ישראל הוא להתפשט ממציאותו ("אויסטאָן זיך פון דער אייגענער מציאות"), שכל מציאותו תהיה מילוי הכוונה העליונה, שכן, כאשר האדם עומד במציאותו, הרי הוא והזולת הם שני ענינים נפרדים, ואי אפשר שתהיה אהבה לזולת "כמוך"; כדי שיוכל לאהוב את זולתו "כמוך", הרי זה רק כאשר האדם מבטל את מציאותו, כך שכל מציאותו חדורה בביטול לאלקות.

- פעם הלכו חסידים בדרכם מהתוועדות חסידית, שנמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. בדרכם מההתוועדות, צעדו החסידים באמצע הרחוב – כפי שהיו נזהרים פעם מהליכה "בצדי דרכים" – וניגנו ניגון, שכנראה לא סיימו לנגנו בעת ההתוועדות. בינתיים התקרב אליהם פקיד מהמשטרה, ושאל אותם ברוסית: "קטא אידאָט"? (מיהו ההולך ?). אחד החסידים, שידע מעט רוסית והבין את שאלתו של הפקיד, ענה: "ביטול אידיאָט"! ("ביטול" הולך!). – החסיד הנ"ל היה חדור בענינים אודותם דובר בעת ההתוועדות; "ביטול היש", "ביטול במציאות", "אין עוד" וכו', עד כדי כך שזו היתה כל מציאותו, ולכן ענה בפשטות (על שאלתו של הפקיד) – "ביטול" הולך! והפקיד – קיבל את המענה והלך לו...

יש צורך להיות חדורים לחלוטין ("דורכגענומען און דורכגעדרונגען") בענינים אודותם מדברים, עד שגם כאשר מתעסקים עם גוי, שפוגשים גוי ברחוב והוא שואל מיהו ההולך, יש לענות לו, ישר ולענין ("צום פּוינט") כפי האמת – "ביטול אידיאָט" !

וזהו שאהבת ישראל (שנעשית ע"י ביטול מציאותו) הוא כל ענין התומ"צ – שהרי ענין התומ"צ הוא עבודת הבירורים, בירור הניצוץ האלקי שבדבר הגשמי, דהיינו שיורגש בדבר הגשמי מציאותו האמיתית, שהיא אלקות.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 151 – 150)

*

 

וי"ל, שלימות עבודת הצדיק, היא כאשר השלימות הרוחנית משתקפת גם בשלימות גשמית – שלימות בזמן עבודתו, בשנים ובימים הגשמיים שלו. ובלשון חז"ל: "יודע ה' ימי תמימים . . כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים".

והטעם לזה הוא, כיון שתכלית ושלימות העבודה דתורה ומצוות של יהודי (שזוהי הרי עבודת הצדיק – תכלית ושלימות העבודה) מתבטאת בזה, שיברר ויזכך את גופו הגשמי, באופן שאין שום חלקים נפרדים בחייו שאליהם אין עבודת השם שלו מגעת ח"ו (אין שום "הפסק" ו"פירוד", שום הפרדה בין נשמתו לגופו, בין רוחניותו לגשמיותו), אלא כל הפרטים בחייו חדורים ברוחה של נשמתו ורוחניותו. עד אשר הגשמיות נעשית טפלה ובטלה לנשמה ולרוחניות (עושים נפשם עיקר וגופם טפל), באופן שכל הגשמיות היא כמו "כלי" ו"לבוש" – ועד כמו מרכבה – שמשקפת ומבטאת את שלימות עבודתו הרוחניות.

כלומר, שאע"פ ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים", הרי שלימות עבודתו היא, כאשר החיים הרוחניים חודרים ומאירים גם בתוך חייו הבשריים, עד שחייו הבשריים הם כמו כלי, ויתירה מזה – המשך והתפשטות של החיים הרוחניים, הם מתאחדים עם החיים הרוחניים, באופן שהם נעשים דבר אחד ממש – אדם אחד (צדיק), ששלימותו הרוחנית בחיים רוחניים, מתבטאת ומשתקפת במלואה בשלימות גשמית בחיים בשריים, באופן שבחיים הבשריים אין שום דבר מיותר וגם לא חסר דבר (לא פחות ולא יותר) לגבי השלימות בחיים הרוחניים. החיים הבשריים שלו (כולל ימיו ושנותיו הגשמיים) הם המשך והשתקפות של חייו הרוחניים.

ואדרבה: דוקא על – ידי זה שהשלימות מתבטאת גם בגשמיות, נפעל עילוי אפילו לגבי השלימות הרוחנית מצד עצמה (כדלקמן).

ולכן "הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" – כיון ששלימות העבודה של צדיק חודרת ומשתקפת (גם) בשלימות בגשמיותם (בהתאם לשלימותם ברוחניות), שהרי גדר העולם הזה הגשמי מורכב מזמן (ומקום), המתחלק לימים, ימי השנה – כמאמר חז"ל "משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים ביעקב ובניו קבע בו ראש – חודש של גאולה". דהיינו, שקביעות ה"שנים" קשורה ב"עולמו"(גשמיות העולם), בניגוד לקביעת "ראש חודש של גאולה", שקשורה עם "בחר ביעקב ובניו" (הכוונה הרוחנית בבריאת העולם); ושנה (מלשון שינוי ומלשון משנה) מקיפה וכוללת בתוכה את כל שינויי הזמן – ולכן מתבטאת שלימות העבודה (הרוחנית) של צדיק ("כשם שהן תמימים") בזה שגם שנותיו תמימות ("כך שנותם תמימים"), ש"הקב"ה יושב וממלא שנותיהם . . מיום ליום", וכל יום הוא ניצל בשלימותו (ע"י בירור ה"לבוש" שכנגד אותו יום, כידוע ש"אי חסרא יומא חדא חסר לבושא חדא", וימי האדם קצובים לו בהתאם לשיעור הלבושים שהוא צריך להשלים ולתקן), כך שהשלימות והתמימות של הצדיק היא ברוחניותו ובגשמיותו (ימים ושנים גשמיים) בשווה. התמימות שלו בשני חייו הגשמיים היא המשך אחד לתמימות בעבודתו הרוחנית – "כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים".

[ויש לומר, שכיון שלשון הגמרא הוא, "הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום", ואינה אומרת בזה שום תנאים והגבלות בצדיקים – צריך לומר, ששלימות זו קיימת אצל כל צדיק ברוחניות הענינים (אפילו אצל כזה שנסתלק ביום אחר מיום מיום הולדתו); אבל מובן ע"פ הנ"ל (שהשלימות היא כאשר זה מתבטא בגשמיות הימים), שנוספת שלימות – ואדרבה השלימות בזה בגלוי היא דוקא – כאשר זה מתבטא גם ב"ממלא שנותיהם מיום ליום" בגשמיות הימים, אצל הצדיקים שיום הסתלקותם הוא באותו יום בגשמיות כמו יום הולדתם].

ושלימות זו היתה בגלוי אצל האבות (ש"מ"ד בניסן נולדו בניסן מתו כו'"), ואצל משה רבינו ("היום מלאו ימי ושנותי"), ש"בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" (נוסף לזה ששנותיו היו מלאים – מאה ועשרים שנה) – כיון שבהיותם רועי ישראל הראשונים, ובפרט משה – ה"רעיא מהימנא" של בני ישראל", התבטאה אצלם השלימות של עבודת הצדיק, כפי שהיא משתקפת ב"מלאו ימי ושנותי", ועד"ז התבטא הדבר בגלוי אצל אדמו"ר האמצעי, משה רבינו שבדורו וכדלקמן.

(דבר מלכות ויצא אות ג)

 

"בשרשן ומקורן באלקי' חיים"

ואף שע"י השלום יכולים לפעול כל מה שרוצים, וכמו שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", וכדרשת רז"ל על פסוק זה, וכמו שעל ידי שהיה "שפה אחת ודברים אחדים" הרי "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" – הנה מלבד שאז השלום אין לו קיום, הרי לא זו הדרך להכריח ההשפעות מלמעלה, ובפרט כשהמבוקש הוא מתן התורה והקב"ה כביכול, "אנא נפשי כתבית יהבית", פנימיות ולא מקיף, אשר זה אי אפשר כי אם עי"ז שהנשמות מושרשות בעצמות, וכמבואר בענין במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים – הרי צ"ל האחדות בענין של תומ"צ, היינו, שהתנועה שלו באהבת ישראל תתבטא ביחוד בהשתדלותו לקרבם לתורה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 170 – 169)

 

"בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה"

לקבלת התורה הוצרכה ההקדמה דאהבת ישראל – "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד", וכמבואר במדרשי חז"ל שבשביל מתן תורה הוצרך להיות המספר דששים ריבוא, כולם בשוה, ללא חילוק בין אחד לחבירו.

וההסברה בזה – שע"י אהבת ישראל, ויחן כאיש אחד, ללא התחלקות, מעוררים את עצם הנשמה, שכן, ההתחלקות שבין יהודי אחד לחבירו היא רק בהכחות פרטיים, אבל מצד עצם הנשמה שוים כולם.

ועי"ז יכול להיות הענין דמתן תורה – שאז מקשר הקב"ה כביכול את העצם שלו, "אנכי", עם העצם של בני ישראל (שמצד העצם הנשמות מתאימות ואב אחד לכולנה), היינו, שבני ישראל "לוקחים" כביכול את "אנא נפשי", העצם דהקב"ה, שמסר את עצמו – ע"י התורה ("כתבית יהבית") – להעצם דבני ישראל.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 210)

¯

בענין ירידת הנשמה למטה בגוף, מצינו שני הפכים:

א) "על כרחך אתה חי", שהחיים דנשמה בגוף הם ענין של כפיה והכרח על הנשמה, כיון שהנשמה – לפני ירידתה למטה בגוף – היא חצובה מתחת כסא הכבוד, וזוהי רק המדריגה התחתונה בנשמה, ויש מדריגה נעלית יותר בנשמה – כפי שהיא בבחינת "טהורה היא", ולמעלה מזה.

כיון שהירידה לעולם היא ירידה גדולה עבור הנשמה, ובפרט ע"פ מה שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה, שלפני ירידת הנשמה למטה מראים לה את גן – עדן וגיהנם, כדי שתדע מה עליה לעשות בעולם – לכן, הרי ירידת הנשמה להחיות גוף היא דבר כפוי על הנשמה; "על כרחך אתה חי".

ב) אבל מאידך גיסא, מבלי הבט על גודל הירידה, הרי דוקא ע"י ירידה זו מגיעה הנשמה למדריגה נעלית יותר מכפי שהיתה קודם לכן, כמאמר הידוע "ירידה צורך עליה".

ב' ענינים אלו מרומזים בפסוק "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך":

"מארצך" – פירושו כפי שהנשמה עומדת בבחינת רצון העליון, שהוא למעלה ממ"ש בתניא שהנשמה נמשכת מחכמה עילאה, ש"הוא וחכמתו אחד", כיון שרצון הוא למעלה מחכמה.

- וזהו גם הענין מ"ש בתניא "שכולן מתאימות, ואב אחד לכולנה": "כולן מתאימות" – מצד בחינת הרצון, "ואב אחד לכולנה" – מצד בחינת החכמה. -

"וממולדתך ומבית אביך" – הוא כפי שהנשמה עומדת בספירות חכמה ובינה, שהרי "לידה" היא מ"אב ואם", שחכמה היא "אב" ובינה היא "אם".

"מולדתך" – הוא כפי שהנשמה עומדת בספירת החכמה, ו"בית אביך" – הוא כפי שהנשמה עומדת בספירת הבינה, כיון ש"אב" (כאמור) הוא חכמה, ו"בית אב", בית וכלי ל"אב" – הוא בינה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 121 – 120)

¯

"ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד"

וכן הוא בבני ישראל, שכל ישראל כלולים זה מזה, ולכן, גם פעולה פרטית של איש ישראל נוגעת לכל בנ"י. והיינו, שלא זו בלבד שכל יחיד משלים את המספר דבנ"י, אלא עוד זאת, שגם פעולתו הפרטית מהוה תיקון ועילוי בכל ישראל.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 69)

¯

מחובתה ומאחריותה של כל אשה – להתמסר אל דרכי "בריאותם" הרוחנית של בני משפחתה, אשר ע"י השימוש בתכונות נפשה המיוחדות שחוננה בהן (כנ"ל בארוכה) בכחה ויכלתה להעניק את ה"טיפול" הנדרש באופן המתאים, בכדי להדריך ולקרב כאו"א מבני משפחתה אל התורה.

ועל פי פתגם הבעל שם טוב, אשר כל בני ובנות ישראל הם כמו אחים ואחיות השייכות למשפחה אחת, מובן, שפעולת הקירוב צריכה להתפשט גם מחוץ לגבולות המשפחה הפרטית עד שתקיף את כל שכבות עמנו בני ישראל.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 102)

 

 

 

יום ג  (כה אד"ר)

"כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף מעלה מעלה"

תורת רבינו הזקן בתחילת בואו לליאזנא, "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה" – יתרון תפלת המנחה על התפלות דשחרית וערבית הוא בזה, שהוא באמצע היום, בשעה שבני אדם עסוקים וטרודים בעניניהם, ומפסיקים לתפלת המנחה. וזהו 'לעולם' – עבודת האדם בעולם היא ש'יהא אדם' – שכל המאיר ופועל במדות, 'זהיר' – יאיר, היינו, התגברות הצורה על החומר. וזה ניכר בענין 'תפלת המנחה'.

(היום יום כב אדר א)

¯

שלש חכמות הן: חכמת ביטול החומר, ע"י הוראת שיקוץ ותיעוב כל ענינים הגופניים והחומריים – חכמת המוסר.

חכמת הכרת מעלת הצורה והרוחני במידות ובמושכלות והוראת אופני הקירוב אליהם – חכמת החקירה.

חכמת הגברת הצורה על החומר, הוראה במעלת חומר מזוכך ובמעלת הצורה כשנקבעה בהחומרי, והתכללותם יחד מבלי אשר ימצא ראש וסוף, להיות כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, אל אחד בראם, ולכוונה אחת לגלות אור קדושת חביון עוזו ית' נבראו, ושניהם כאחד דוקא משלימים אותה השלימות, אשר עלה ברצונו ית' – חכמת תורת החסידות.

(היום יום ז כסלו)

¯

ועד"ז בענין הגלות, שיכול להיות שפעולותיו במחשבה דיבור ומעשה, ועשר כחות נפשו הבהמית וכל עניני הגוף, הם ההיפך מכמו שצריכים להיות, והסיבה לכל זה היא החסרון בהענין דשאו מרום עיניכם, להיותו במעמד ומצב של שינה, שאז אין סדר מסודר בהכחות, ובמילא אין השליטה של הכח הנעלה על הכח הפחות, ובמילא אין הגברת הצורה על החומר.

(סה"מ טז עמ' רבי)

¯

וזהו ענינו של חסיד – שהוא מוכן לגרום לעצמו היזק כדי למנוע היזק מחבירו, ועאכו"כ – כדי לגרום לחבירו ריוח.

וכידוע הסיפור ששאלו את אדה"ז מהו חסיד, והשיב, שחסיד הוא מי שמוכן להכניס את עצמו לענין שעלול לגרום לו היזק, בשביל טובתו של חבירו. וכששאלוהו מהו המקור לזה בנגלה, השיב, שהמקור הוא בדברי הגמרא בענין צפרנים, ש"שורפן חסיד, קוברן צדיק", "ששרפת צפורן מזקת לאדם וכן כל דבר הבא מן האדם . . ולכך הוא חסיד, שמחמיר לשורפן אע"ג שמזיק לו", כדי למנוע היזק מאשה מעוברת.

אמנם, בענין זה נתבאר שלא תמיד ישנו הכלל שצריכים לפרסם מה שעושים; כאשר לטובת הענין טוב יותר שלא לפרסם, כיון שעלול לצאת מזה קלקול כו' – אזי אין לפרסמם (ומ"ש הרשב"א "מצוה לפרסם עושי מצוה", הרי זה רק כאשר ברור שלא יבוא מזה קלקול להענין שעוסקים בו).

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 109)

 

"ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות"

וזהו ג"כ עבודתו של אהרן שושבינא דמטרוניתא, דאהרן הוא אוהב שלום ורודף שלום, וענין השלום הוא היפך ההתנשאות, שהרי העדר השלום הוא בסיבת הישות והתנשאות, שמתגאה על חבירו ומדמה בנפשו שחבירו אינו בערכו כלל וא"כ איך יהיה עמו בצוותא חדא כו', או שחושב שחבירו פגע בכבודו כו', שכל זה הוא מצד הישות וההתנשאות, וזוהי עבודתו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, היפך הישות וההתנשאות. וזהו ג"כ מה שענני הכבוד היו בזכותו של אהרן, דענין ענני הכבוד הוא, שמלבד זאת שהרגו את הנחשים שרפים ועקרבים והשוו את ההרים וגבעות, הרי הענני הכבוד הקיפו את כל ישראל בשוה, שהו"ע השלום והאחדות. וענין השלום הוא הכנה להיחוד דקוב"ה ושכנתיה, וזהו"ע ענני הכבוד שהוא דוגמת החופה שקודם היחוד.

(סה"מ תשט"ז עמ' קלח, קלט)

¯

בנוגע לשמיני עצרת – איתא במדרש "משל למלך שעשה סעודה . . אמר לאוהבו נגלגל אני ואתה במה שתמצא . . פר אחד איל אחד", "כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם כו'".

וידוע הביאור בדיוק הלשון "קשה עלי פרידתכם" – דלכאורה מתאים יותר לומר "קשה עלי פרידתינו", הפרידה של הקב"ה מבנ"י – שהקב"ה מצד עצמו אינו נפרד מבנ"י, ואין זה אלא ש"קשה עלי פרידתכם", הפירוד שישנו בין בנ"י, שעי"ז נעשה ח"ו גם הפירוד מהקב"ה, כיון שהאחדות של הקב"ה עם בנ"י, "ברכנו . . באור פניך", היא כאשר "כולנו כאחד" דוקא.

וזהו שבסיום תקופת המועדים אומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם" – כי, ביו"ט מודגשת אחדותם של כל בנ"י, ש"הכתוב עשאן כולם חברים", מפני שהכל מטהרים עצמן ועולין לרגל, דלא כבימי החול ש"חברים" הנזהרים מטומאה הם בהבדלה ופרישות מעמי הארץ. ולכן, לאחרי היו"ט, שאז חוזר ונעשה הפירוד בין חברים לעמי הארץ – אומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם".

ובנוגע לעניננו:

כאשר ישנה מסיבה ואסיפה של עשרה מישראל, ד"כל בי עשרה שכינתא שריא", וכמ"פ עשרה מישראל, ובפרט כשמתאספים כדי להתחזק בעניני תומ"צ, וביום ההילולא של נשיא הדור – הרי בודאי עומדים כולם בהתעוררות ובאחדות.

צריכים איפוא ליקח התעוררות ואחדות זו ולהמשיכה גם בימים הבאים לקראתנו לשלום ולטובה – לעמוד בתנועה שהיא הקצה ההפכי מ"פרידתכם", בתנועה של אהבת ישראל, שעי"ז יתעלו "עמי הארץ" להיות "חברים", וה"חברים" יתעלו לדרגא נעלית עוד יותר, ואז לא יהיה "קשה עלי", אלא אדרבה – "באור פניך", פנימיות רצונו, כיון ש"כולנו כאחד".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 334)

 

"וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך"

כאשר לימוד התורה הוא מתוך אהבת ישראל, אהבת ריעים, אזי ישנו הענין ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד", היינו, שהמעמד ומצב ד"כולנו כאחד" פועל שיהיה "ברכנו אבינו", ולכן, גם כאשר היחיד הוא במעמד ומצב ירוד כו' (כפי שיודע בעצמו בשעה שעושה חשבון צדק אדעתא דנפשיה), הרי מצד הענין ד"כולנו כאחד", אין דנין אותו בתור פרט, אלא יחד עם הכלל כולו, ובמילא נכללים ונבלעים עניניו הבלתי – רצויים ברוב הזכויות של הכלל,

משא"כ כאשר לימוד התורה הוא ללא אהבת ישראל, ללא אהבת ריעים – הרי כיון שמפריד את עצמו מן הכלל, אזי דנין אותו בתור פרט, ומסתכלים על כל ענין פרטי, ומחשיבים כל דבר בלתי – רצוי, ועאכו"כ ענינים חמורים שיש עליהם עונש הכי חמור כו'.

וזוהי המעלה של תלמידי רבי עקיבא שלאחרי ל"ג בעומר – שאצלם היה לימוד התורה מתוך אהבת ישראל, שאז ישנו הענין ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד".

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 156)

¯

ידוע הלשון בנוגע ליציאה מזמן של שמחה: "קשה עלי פרידתכם" – כפי שמצינו במדרש בנוגע לשמיני – עצרת שלאחרי שבעת ימי החג, שהקב"ה אומר לבנ"י "קשה עלי פרידתכם", ולכן מבקש מהם "עשו לי סעודה קטנה", "בוא ונגלגל אני ואתה", כדי להקל את ה"קשה עלי".

ואינו מובן הלשון "קשה עלי פרידתכם" – דלכאורה, ביחס להקב"ה ובנ"י מתאים יותר הלשון "קשה עלי פרידתנו" ?!

והביאור בזה – שלא תתכן מציאות של "פרידתנו" (פירוד בין הקב"ה לבנ"י), אם לא יהיה "פרידתכם" (פירוד בין בנ"י עצמם).

כל זמן שבני ישראל הם באחדות, אין מציאות של "פרידתנו" – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר: אף פעם אין אנו בודדים ("מ'איז קיינמאָל ניט עלענט"), כיון שיש לנו עמנו את הקב"ה, ויש לנו עמנו את הרביים;

אבל כאשר ישנו מצב של "פרידתכם" ב"פמליא של מטה", שאחד נפרד מהשני, ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו נמצא במצב של פירוד ומלחמה, שהנשמה מושכת לצד אחד והגוף מושך לצד השני, ללא מושל ושולט [מושל ושולט אמיתי – שהיא הנשמה, שהרי הגוף אינו יכול להיות מושל ושולט על הנשמה, שמבואר בתניא ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'", וא"כ, האופן היחידי של העדר מלחמה, הוא, שנפש האלקית מושלת ושולטת על הגוף] – אזי נעשה "קשה עלי", ע"ד מארז"ל "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי".

ועד"ז בכל מסיבה שבה נפגשים כו"כ מישראל מתוך כוונה לבוא להתעוררות בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות בהידור – שנוסף על עצם המעמד של עשרה מישראל ש"שכינתא שריא", שאינו אלא השראה בבחינת מקיף בלבד, נעשית גם התעוררות בפנימיות – שצריך להבטיח שגם בשעה שיוצאים ממסיבה זו לא יהיה מצב של "פרידתכם",

- הן בנוגע ליהודי אחד עם השני, והן ובעיקר בנוגע לעצמו, בנפשו פנימה, שתהיה אצלו ההתאחדות של הגוף והנפש, שתהיה שליטה וממשלה לנפש ונשמה לכל הפחות באופן שיוכל להרדים את הרע שבתוכו שיהיה כישן (אלא שתרדימה זו תהיה שינת עולם...) –

- וכיון שלא יהיה הענין ד"פרידתכם", אזי במילא לא יהיה גם המצב ד"קשה עלי".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 267 – 266)

¯

 

 

יום ד (כו אד"ר)

"וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות"

בשביל העבודה עם הזולת, יש צורך בתנועה של התפשטות והתנשאות דוקא – להאמין שבכחו לפעול על הזולת, ולעמוד בתוקף על דעתו בדברו אל הזולת, מבלי להתפעל מהתגובה של הזולת שעלול לומר לו "וואָס ביסטו פאַר אַ זאָגער", "טול קורה מבין עיניך", וכיו"ב – בידעו שיש ציווי בתורה "הוכח תוכיח את עמיתך" [ומוסיף ככתוב "ולא תשא עליו חטא", כפירוש המפרשים "שבזמן שיש בידו למחות ואינו מוחה אז דין הוא שיתפס בעבורו וישא עליו חטאו" (אע"פ שהפירוש הפשוט בכתוב אינו כן)], ועד כדי כך שחיוב ההוכחה הוא "עד נזיפה" ואפילו "עד הכאה" (אע"פ שהתוכחה צריכה להיות בדרכי נועם דוקא). ונמצא שבשביל הפעולה עם הזולת יש צורך בתנועה של התרחבות ("ברייטקייט") ותוקף דוקא – היפך מתנועת הכיווץ והמרירות שבעבודה עם עצמו.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 77)

¯

וגם העבודה עם הזולת מוטלת על כאו"א, כי, כל אחד, יהיה מי שיהיה, יש לו איזה ענינים שבהם יכול לעזור לזולתו – כמו בצדקה כפשוטה, כפי שמצינו בסיפור הגמרא אודות רבי עקיבא וזוגתו, שאליהו הנביא נדמה להם כאיש עני וביקש מהם מעט תבן, "אמר לה ר' עקיבא לאנתתיה חזי גברא דאפילו תיבנא לא אית ליה", היינו, שאע"פ שהיו עניים מרודים, מ"מ, יכולים הם ליתן מעט תבן לאדם שאפילו תבן לא היה לו. ומזה מובן גם בנוגע לצדקה רוחנית – שכל אחד יש לו איזה ענין שבו יכול לעזור לזולתו, ע"י קיום הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 84)

¯

מובן וגם פשוט, שכאשר יהודי (ובפרט מוכיח) רואה אצל חבירו דבר לא טוב, או שחסר אצלו דבר טוב, צריך להוכיחו ולעוררו על תיקון הדבר, ולא להמנע מלהוכיח אותו בגלל הלימוד זכות שבודאי בפנימיותו טוב הוא, אלא שמצד ענוה, או סיבה אחרת, לא בא הדבר לידי גילוי, וכיו"ב.

לימוד זכות על חבירו, לא יכול להיות באופן שיגרום נזק לחבירו, שבגלל הלימוד זכות ימנע מלהוכיח אותו, ובמילא ישאר חבירו במעמדו ומצבו הקודם, אלא ודאי צריך להוכיחו ולעוררו על תיקון הדבר.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 207)

 

 

יום ה (כז אד"ר)

"הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו'"

וזהו ג"כ עבודתו של אהרן שושבינא דמטרוניתא, דאהרן הוא אוהב שלום ורודף שלום, וענין השלום הוא היפך ההתנשאות, שהרי העדר השלום הוא בסיבת הישות והתנשאות, שמתגאה על חבירו ומדמה בנפשו שחבירו אינו בערכו כלל, וא"כ איך יהיה עמו בצוותא חדא כו', או שחושב שחבירו פגע בכבודו כו', שכל זה הוא מצד הישות וההתנשאות, וזוהי עבודתו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, היפך הישות וההתנשאות. וזהו ג"כ מה שענני הכבוד היו בזכותו של אהרן, דענין ענני הכבוד הוא, שמלבד זאת שהרגו את הנחשים שרפים ועקרבים והשוו את ההרים וגבעות, הרי ענני הכבוד הקיפו את כל ישראל בשוה, שהו"ע השלום והאחדות. וענין השלום הוא הכנה להיחוד דקוב"ה ושכינתיה, וזהו"ע ענני הכבוד שהוא דוגמת החופה שקודם היחוד.

(סה"מ תשט"ז עמ' קלח – קלט)

¯

ויש לומר הטעם שדוקא פינחס נתעורר על זה (ולא כל השבטים והסנהדרין וכו') – כי הוא "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (בלק כה, ז), [ולהעיר מיחוס המשולש, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, דבפינחס היה גם ענינו של אלעזר ושל אהרן]. שכהן הוא איש החסד וכל השתדלותו היא לטובתם של ישראל [וכן הוא ע"פ הלכה בנוגע לברכת כהנים לעמו ישראל באהבה דוקא (סוטה לט. טושו"ע או"ח סקכ"ח סי"א, שו"ע אדה"ז שם סי"ז. סי"ט (מזח"ג קמז:)], ובפרט אהרן הכהן שנאמר עליו (חוקת כ, כט ובפרש"י) "ויבכו את אהרן גו' כל בית ישראל", "לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה כו'" [ולהעיר מפרקי אבות דשבת זה (פ"א מי"ב), הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות כו'], וכן ביצי"מ נאמר "אהרן אחיך יהיה נביאך" (וארא ז, א) "ודיבר הוא לך אל העם גו'" (שמות ד, טז), וכן ענני הכבוד (שהקיפו את ישראל והגינו עליהם כו') היו בזכות אהרן (תענית ט, א פרש"י חוקת כא. א), ולכן נכדו של אהרן הכהן ("פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן") – היה הראש וראשון להציל את עם ישראל ממגיפה זו ולהשים שלום ביניהם ובין הקב"ה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 59 הערה 68)

 

"ומקרבן לתורה"

בשלשה כלי שרת – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל – צריכים צעירים בני תורה לגשת לעבוד בכרם ה' צבאות, לקרב לב אחיהם לקיום מצוות מעשיות וקביעות עתים לתורה – מבלי התחשב עם מחלת המפלגות, והאמת הגמור הוא, אשר לב ישראל הוא מעיין מקור מים חיים, וברית כרותה לעבודה ותעמולה שאינן חוזרות ריקם.

(היום יום כו אדר א)

¯

וזהו שאהרן היה אוהב את הבריות ומקרבן כו', שהם ב' ענינים. אוהב את הבריות הו"ע השלום עי"ז שמבטל את הישות, ואח"כ הוא העבודה דמקרבן כו' שמקרב ומגביה את נשמות ישראל למעלה. וע"י העליה שפועל אהרן בנשמות ישראל, נעשית אח"כ ההמשכה מלמעלה למטה ע"י משה ששובינא דמלכא.

(סה"מ תשט"ז עמ' קלט)

¯

ויש לבאר א' הענינים בזה בנוגע לכללות בנ"י, שיש ביניהם כאלה שהם בבחינת שבת, ת"ח איקרי שבת, היינו, שההשגחה העליונה העמידה אותם על החלק היפה, להיות עיקר עסקם בלימוד התורה, ומקומם בד' אמות של קדושה, תורה ותפלה וחסידות. ולאידך גיסא, יש כאלה שנמצאים בהציור שאודותיו מדובר במאמרו של אדמו"ר הזקן בביאור הענין דעמלק בגימטריא ספק, שמטיל ספק אם העבודה היא עבודה, וענינו קרירות, אשר קרך, היינו, שנמצאים במעמד ומצב ירוד עד שאין להם חיות בעניני קדושה, תורה ומצוותיה. והנה, אלה שהם בבחינת שבת, יש מקום לקס"ד אצלם שמצד גודל מעלתם כו' אין להם שייכות כלל לאלה שהם במעמד ומצב של ספק וקרירות כו' (ע"ד שאלתם של בנ"י בנוגע לזכור את יום השבת לקדשו וזכור את אשר עשה לך עמלק, איך יתקיימו שניהם, שהמעמד ומצב דשבת הוא למעלה משייכות לעמלק). ועל זה באה ההוראה של רבותינו נשיאינו (ע"ד המענה של משה רבינו זה זכור לשמור כו', זה כוס וזה כוס), שמעמדם ומצבם של אלה שיש להם שייכות להספק והקרירות דעמלק, נוגע גם לאלה שהם בבחינת  שבת, כיון שכל ישראל ערבין זה לזה. וכידוע שמטעם זה היה האריז"ל אומר כל פרטי הוידויים, אשמנו בגדנו וכו', כי, להיותו מעורב עם כל ישראל, יכול גם הוא לומר אשמנו בגדנו וכו', ככל פרטי הענינים שנימנו בהוידויים, ועאכו"כ בנוגע לנשמות שבדורותינו אלו. ולכן, חייבים אלה שבבחינת שבת לילך ולעסוק עם אלה שנמצאים במעמד ומצב שיש להם שייכות להספק והקרירות דעמלק, להמשיך תוספת כח בהניצוץ קדושה שישנו אצל יהודים אלה (ע"ד ובדוגמת המבואר לעיל (ס"ב) משער הכוונות בענין ברוך המן), שעי"ז עוזרים ומסייעים להם לצאת מן המיצר אל המרחב. ועוד ענין בזה, שגם אלה שבבחינת שבת שמצד עצמם אינם שייכים לעמלק, הנה גם אצלם שייך ענין של ספק וקרירות בדקות עכ"פ, ובמילא זקוקים גם הם לעזר וסיוע לצאת מהמעמד ומצב של ספק וקרירות לפי ערכם. ולכן, כאשר הם מתעסקים לעזור ולסייע לאלה ששייכים להספק והקרירות דעמלק בדרגא היותר פחותה, נותן להם הקב"ה שכרם כמ"פ ככה, שנמשך להם העזר והסיוע מלמעלה, סומך הוי' לכל הנופלים, לצאת מהמעמד ומצב של ספק וקרירות שלפי ערכם, ויתירה מזה, לצאת מהמיצרים וגבולים שלהם, ולבוא לבחינת מרחב העצמי.

(סה"מ תשי"ז עמ' קסח, קסט)

¯

רצונם של חסידים הוא הרי ללכת בדרכי הרבי. עליהם, איפוא, לדעת שאם אמנם יש להזהר מן העומד בדרגה רוחנית פחותה שלא להסחף אתו ח"ו – אין גם לרחקו, כי אם להעלותו, להיטיב אתו אף בגשמיות ומתוך כך – גם ברוחניות.

ואז כמארז"ל על הפסוק, מאיר עיני שניהם ה' – מסייעים לו מלמעלה ללכת בדרך הישרה ומשפיעים לו ביד רחבה את כל הדרוש לו ולבני ביתו. השפע בא ממדת החסד שלמעלה שהיא בלתי מוגבלת, וניתן לו גם "כלי" לקבלתו, כפירוש החסידות את הפסוק "והוא יכלכלך", הוא יתן לך גם את "הכלי" בו תשרה השפעה.

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 119 – 118)

¯

ואם כל המצוות צריך לקיים בתוקף, כל – שכן שמצות אהבת ישראל – יסוד כל התורה – צריך לקיימה בתוקף, מבלי להתפעל משום אדם.

צריכים לדבר עם יהודי אודות תורה ומצוות, ואם הדברים אינם פועלים, צריכים לדבר עוד הפעם.

ואפילו אם הלה "בועט" ("יענער בריקעט זיך") – גם אז לא צריכים להתפעל.

- ואדרבה: העובדה שהלה "בועט", מוכיחה שהדבר נוגע לו ("עס רירט אים אָן") -

ובמילא, צריכים לדבר עמו עוד הפעם ועוד הפעם, עד שיתקבלו אצלו הדברים.

צריכים ללכת עם תוקף. – צריכים אמנם לדבר בדברי נחת, כדי שיתקבלו הדברים (וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר: "מען דאַרף יענעם ניט אַראָפּרייסן דעם נאָז"), אבל – מתוך תוקף.

[ועד"ז כשהולכים לבית – כנסת ולא נותנים לדבר – אין להתפעל ולהתייאש כו', כי אם, לחפש עצות ותחבולות שיתנו לדבר, בדרכי נועם ונחת, כמובן, אבל בכל התוקף, עד לתוקף דמסירת נפש].

וכשידברו בנחת ובתוקף – יצליחו.

וכל זמן שעדיין לא הצליח – עליו לדעת שהאשמה אינה בזולתו אלא בו. הזולת – טוב הוא, אלא שהדיבור שלו עם הזולת אינו בדברים היוצאים מן הלב, ולכן, אין הדברים נכנסים אל הלב (כהמשך המאמר). – צריך הוא איפוא לומר קאַפּיטל תהלים שדבריו יהיו יוצאים מן הלב, ובמילא יהיו גם נכנסים אל הלב.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 149 – 148)

¯

וכשם שאין לעשות חשבונות בנוגע להקדמת העבודה עם עצמו לעבודה עם הזולת, כמו כן אין לעשות חשבונות בעבודה עם הזולת ע"ד הסדר הרגיל מן הקל אל הכבד, לפעול תחילה בדבר קל, ואח"כ דבר כבד יותר, אלא יש לעשות כל מה שיכולים לעשות, ללא סדר וללא חשבונות.

ולדוגמא: גם כשמדברים עם יהודי שלא יודעים בדיוק מעמדו ומצבו בהנחת תפילין – צריכים לדבר עמו בנוגע ללימוד פרק תניא קודם התפלה!...

- בניקאָלייב היה יהודי משכיל שאהב ללמוד חסידות, והיה נוהג ללמוד לקוטי – תורה בערב שבת, וכשהחשיך היום היה עושה מה שעושים בלילה של ימות החול...

לכאורה יש מקום לתמיהה: היתכן ?! כשאינני יודע מעמדו ומצבו בשמירת שבת – אדבר עמו אודות לימוד תניא ?!...

והמענה לזה – שנמצאים אנו בזמן של שריפה רח"ל, ובזמן של שריפה לא עושים חשבונות, ולא מתנהגים ע"פ סדר מסודר, חוטפים ומצילים כל מה שיכולים להציל !

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 174)

¯

במשנת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – יש לימוד והוראה בנוגע לכללות העבודה עם הזולת:

כאשר מדברים עם יהודי אודות הצורך להתעסק עם הזולת, יכול לטעון: למה לי להקדיש את זמני עבור הזולת, הרי מוטב שאנצל את זמני ללימוד התורה. ותוכן המענה הוא – שהעבודה עם הזולת בעוה"ז תביא לו תועלת לעולם הבא.

וביאור הענין:

מהחילוקים שבין עוה"ז לעוה"ב – שעוה"ז הוא "עולם הפוך", ואילו עוה"ב הוא "עולם ברור".

וכיון שכן, הרי יתכן שכאן בעוה"ז ("עולם הפוך") נדמה לו שגדלה מעלתו ממעלת זולתו, שלכן עושה חשבונות שההתעסקות עם זולתו אינה כדאית עבורו; ואילו בעוה"ב ("עולם ברור") יתברר להיפך.

אי אפשר לדעת מי גדול ממי. יתכן שהזולת הוא למעלה ממנו.

בנוגע להזולת – הרי לעולם צריכים לדון אותו לכף זכות, משא"כ בנוגע לעצמו – אינו יכול לסמוך על זה שנראה לו שמצבו כדבעי, שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה", אהבת עצמו, ואמרו חז"ל "אל תאמין בעצמך כו'".

ונמצא, שבנוגע לכל אלה שמתעסק עמהם – בודאי יש להם חלק לעוה"ב, ואילו בנוגע לעצמו יכולה להתעורר שאלה כו'.

וכיון שכן, הרי יתכן שכתוצאה מההתעסקות בטובתו של חבירו לקרבו לתומ"צ, יגמול לו חבירו "בעולם הבא", שבזכותו של חבירו יזכה גם הוא (המשפיע) לעולם הבא:

כאשר יהודי מקרב את חבירו לתומ"צ, נעשה הוא "רבו", שלימדו תורה והביאו לחיי עוה"ב.

ועי"ז יגמול התלמיד לרבו – שבבואו לעוה"ב לא יניח שהוא (התלמיד) יהיה בגן עדן, ואילו "רבו" (שלימדו תורה והביאו לחיי העוה"ב) יהיה בגיהנם ח"ו !

בבואו לעולם הבא – בודאי יטען: אינני יכול להיות ללא הרבי שלי... כך שבגלל טענותיו, יוציאו את "רבו" מגהינום ויושיבוהו בגן עדן !

ויש להוסיף, שבימינו אלה יכול להיות התשלום של חבירו באופן שלא צריכים להמתין עד לאחר מאה ועשרים שנה, "בעולם הבא" – שהרי "הנה זה עומד אחר כתלנו", משיח עומד לבוא מיד ("משיח האַלט אָט – אָט ביים קומען"), "אחכה לו בכל יום שיבוא", וגם הזקן (ועאכו"כ הבינוני והצעיר) שבחבורה יזכה לביאת המשיח בימיו, כך שהתועלת שישיב לו חבירו יכולה להיות גם בעולם הזה ("אויף דער וועלט").

וכשמתחילים לעסוק עם הזולת (לאחרי הקדמת ההכרה ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא") – צריכים לזכור ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'".

כאשר מתעסקים עם הזולת, צריכים להזהר שלא לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

צריכים לידע שההתעסקות עם הזולת אינה אלא בכחו ובאחריותו של הרבי, "אויפן רבינ'ס פלייצעס", וכאמור לעיל (ס"ה) שכ"ק מו"ח אדמו"ר הנחיל לנו את הכח שגם ב"מצרים" נוכל לעסוק בהפצת התורה והיהדות (בדוגמת עבודתו של יוסף הצדיק), ואין אנו עושים (ואסור לנו לעשות) לבד, "אויף די אייגענע פּלייצעס"...

וזהו "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'" – שהעבודה עם הזולת היא בכחו של משה, ש"אוהב ישראל היה", ו"מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו'", עד לרבותינו שבכל דור ודור, אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב 177 – 176)

¯

יש לשים לב גם למשבר הרוחני השורר כעת בחיי בנ"י – כתוצאה מהמצב הכללי בעולם שגרם למהפכה רוחנית כללית, ומצב רוח המוכשר לקרב לבות בני ובנות ישראל לתורה ויהדות.

בשנים האחרונות, לרגלי המלחמות והמהומות בעולם, ראינו במוחש כי ענינים וערכים שנחשבו לנצחיים, כלו ואבדו. דיעות ואמונות נכזבו. ארצות שדגלו בשם המדע והחקירה, לא זו בלבד שלא הביאו לצדק ויושר, אלא אדרבה לרצח וכו'.

כל זה הביא את הנוער להתרגשות רוחנית גדולה ובמילא גרמה לשאיפה נפשית לאמת. כן הוא בנוגע לנוער בכלל, ונוער היהודי בפרט, באשר בני ישראל הם "מאמינים בני מאמינים".

מהפכת העולם בשנים האחרונות הכניסה אי – מנוחה וגעגועים בלבות הנוער היהודי, געגועים לתורה ויהדות מלאה תוכן, שכן רק בתורה ומצוות מעשיות מוצאות נשמות ישראל תוכן ותיקון.

נמצא, אשר בימים אלו תופסות הישיבות מקום חשוב ומיוחד ביותר, ונושאות אחריות גדולה שלא היתה כמוה.

קיימת עכשיו הזדמנות ואפשרות לפעול הרבה בשדה התורה והיהדות במאמצים קלים לפי ערך. אין להחמיץ את השעה ולאבד את ההזדמנות שהיא אבידה שאינה חוזרת.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 187 – 186)

¯

כתיב "אחד הי' אברהם ויירש את הארץ", היינו, שלמרות היותו אחד ויחידי, וכנגדו התייצב כל העולם, כמארז"ל שנקרא "אברם העברי" ע"ש ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד", אעפ"כ, "ויירש את הארץ", שפעל על העולם כולו, כמ"ש "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב".

וע"י עבודה זו פתח אברהם אבינו את הצינור בשביל כאו"א מבנ"י במשך כל הדורות – שגם בהיותו אחד ויחידי (ביחס לעניני תומ"צ) בכל העיר כולה, ולפעמים בכל המדינה כולה, לא יתפעל מזה, אלא אדרבה, יכבוש את כל העיר והמדינה כולה שתתנהג ע"פ התורה, כיון שאינו הולך בכחותיו שלו, כי אם, בשליחותו ובכחו של הקב"ה שהוא למעלה מהגבלה, ענין ה"סגולה".

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 65)

¯

נסיעה מהבית בכלל, ומכתלי הישיבה בפרט, הרי זהו ענין שקשור בו ביטול תורה, ועוד זאת, אשר בדרך קשה לקיים כל הידורי מצוה שרגילים בהם בבית ובישיבה.

נוסף על זה, הנה במשך נסיעתו צריך יהיה לרדת ממדריגתו ולהתלבש בענינים פשוטים, שכן כוונת הנסיעה היא לקרב את הרחוקים, לעת עתה מתורת הוי' ועבודתו, ובמילא צריך יהיה לבוא במגע ומשא עם אנשים של נחות דרגא. ואחר כל זה יש ספק אם יצליח.

ומכיון שכך, שמא יטעון הטוען, מה לו ולצרה הזאת ? מוטב שישב גם שבועות אלו בין כתלי הישיבה ויעלה מעלה מעלה בעבודת התפלה לימוד החסידות ולימוד הנגלה עם כל ההידורים.

דעו נא, כי עבודה מיוחדת זו שייכה אליכם בפרט, ובה ועל ידה תוסיפו כח ועוז בכל עניניכם דתורה ומצוות והידורי מצוה, גם אחר כך בשובכם לישיבה, במשך כל השנה כולה.

והגם אשר ע"פ טעם ודעת אין שייכות זו ניכרת, ולא רק שאין השכל משיגה, אלא שהיפוכו של דבר נראה יותר, היינו לשבת בישיבה שבועות אלו, אעפ"כ העמיס כ"ק מו"ח אדמו"ר על שכמכם ענין זה של טלטול הדרך, מחוץ לד' אמות של הישיבה, כדי להתעסק במשך שבועות אחדים בהשתדלות לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים.

כי ענין זה שייכות מיוחדת לו אליכם, וזה יוסיף לכם כח בכל עניניכם. עי"ז שתשיבו לב בנים אל אביהם שבשמים, לתורה ומצוות, ישלח לכם אבינו שבשמים הצלחה בעניניכם הפרטיים והכלליים במשך השנה כולה.

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 83 – 82)

¯

צריכים לצאת ל"פרשת דרכים" שבה עומדים יהודים שאינם יודעים לאיזה כיוון ללכת. צריכים ללכת אליהם ולהכריז ולצעוק ("שרייען"): "מקלט, מקלט", לכן בדרך הימנית המובילה ל"מקלט", ששם הוא מקום "מקלט" מ"גואל הדם", השטן, ש"יורד ומסטין עולה ומקטרג", ואל תלכו, ח"ו, בדרך השמאלית, המובילה לשאול ואבדון !

זהו התפקיד המוטל על כאו"א – להתייצב על "פרשת דרכים" ולצעוק: "מקלט, מקלט", כלומר, להורות לבנ"י את הדרך שצריכים לילך בה. – ואף שבשביל זה יצטרך הוא להמצא כל הזמן על "פרשת דרכים", במקום שבו קיימת דרך המובילה לצד שמאל – אין לו להתפעל מכך, שכן, דוקא עי"ז ממלא הוא התפקיד המוטל עליו.

וכמאמר ר' מרדכי הצדיק בשם הבעל – שם – טוב: "עס קומט אַראָפּ אַ נשמה אויף דער וועלט און לעבט אָפּ זיבעציק אַכציק יאָר, צוליב טאָן אַ אידן אַ טובה בגשמיות, ובפרט אין רוחניות" (נשמה יורדת לעולם וחי' שבעים – שמונים שנה כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות, ובפרט ברוחניות), אשר מזה מובן, שכדאי לעמוד כל הזמן על "פרשת דרכים", כדי להראות (אפילו) פעם אחת ליהודי את הדרך המובילה לה"מקלט" דתורה ("צום תורה – מקלט") !

ובזכות זה – יראה לו הקב"ה את הדרך המובילה לחיים וטוב:

כאשר יהודי בא ל"פרשת דרכים" ומתייצב כמו "שלט", וצועק: "מקלט, מקלט",

- הוא אינו יודע אם השומע יציית אליו, הוא אפילו אינו יודע אם יש מישהו שמקשיב בכלל לדבריו, הוא אינו רואה כלל בני – אדם... ואעפ"כ אין זה נוגע אליו, להיותו כמו "שלט" העומד על "פרשת דרכים" ומראה את הדרך ל"מקלט", היינו, הדרך המובילה למקום מקלט מהיצה"ר, מקלט מהשטן -

הרי, אף שיתכן שלא פעל כלום, מ"מ, כיון שמילא את תפקידו, לעמוד על "פרשת דרכים" ולהורות לבנ"י את הדרך ל"מקלט" – יורה לו הקב"ה את הדרך של "ובחרת בחיים" – שלמרות היותו רק בדרגת "עובד אלקים" (לשון הוה), ולא "עבד הוי'" (לשון עבר), היינו, שנמצא עדיין באמצע העבודה, כיון שיש לו עדיין יצה"ר, ולא זו בלבד שבמשך הזמן לא פעל בעבודתו שום חלישות בהיצה"ר שנשאר אצלו כתולדתו, אלא אדרבה, "נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתיה כו'", ומצד היצה"ר יכול לבחור, ח"ו, במות ורע – מראה לו הקב"ה את הדרך לחיים טוב, הקב"ה עוזרו "להושיעו משופטי נפשו".

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 98 – 97)

¯

איתא בגמרא – והובא להלכה ברמב"ם – שלעולם יראה אדם עצמו שקול והעולם שקול. צריכים להסתכל תמיד על כל אדם שהוא במצב שקול, ובמילא, הפעולה שעומד לעשות עתה, תכריע אותו לזכות או להפכה. ויתירה מזה: צריכים לחשוב גם שהעולם שקול, היינו, שהוא, וכל הדורות שעתידים להיות אחריו, וכל הדורות שהיו לפניו – כולם שקולים, ובפעולה זו שעומד לעשות עתה תלוי כל העולם.

ומזה מובן גם בנוגע לעניננו:

בשעה שהבחור הנוסע ל"פרשת דרכים", כדי להראות את הדרך לקרב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, יתבונן בכך שכל העולם כולו, כל הדורות שכבר עברו וכל הדורות שיהיו בעתיד, שקולים הם, ובכל פעולה שהוא פועל אצל יהודי, ה"ה מכריע את כל העולם כולו – אזי לא יהיה כמו "שלט – דומם" שאינו זז ממקומו, אלא יהיה "שלט – חי"; הוא ילך וירוץ מתוך חיות, שמא יצליח לפעול משהו על יהודי, שעי"ז יכריע את כל העולם כולו !

הוא ירוץ לכל מקום, ובפגשו יהודי, יסביר לו, שעליו לדעת שהוא שקול. באיזה מצב שבו נמצא – שקול הוא. אפילו אם הוא בעל – עבירה גדול, ביכלתו לעשות תשובה, ולהיותו שקול, הרי ע"י פעולה אחת, "בשעתא חדא וברגעא חדא", בכחו להכריע את כל מצבו לטוב, כיון שהוא שקול. ולאידך גיסא – יסביר לו – עליו לדעת שבפעולה אחת יכול להכריע את כל מצבו לצד הלעומת – זה ח"ו; מצד בחירה החפשית שניתנה לו, יכול לבחור ברע, ובמילא צריך להזהר לעשות את הדברים המביאים לחיים טוב, והוא – התלמיד – יורה ליהודי זה את הדרך של "ובחרת בחיים".

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 100)

¯

יש להדגיש שהאמת היא שגם האברכים צריכים להתעסק בענין זה כל אחד לפי ערכו, כיון שזהו חובתו ותפקידו של כאו"א, ועד כדי כך, שזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה, כמאמר ר' מרדכי הצדיק בשם הבעש"ט שנשמה יורדת לעולם ומתייגעת במשך שבעים – שמונים שנה כדי לעשות טובה ליהודי !

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 106)

¯

וזהו תוכן הענין דשאיבת המים לניסוך המים בלילה:

גם במעמד ומצב דחשכת הלילה, שאינו רואה כיצד לילך בדרכו, ואינו רואה את האפשרות לקיים רצונו של הקב"ה, ונדמה לו שעליו להתנהג לפי תנאי הזמן והמקום כו' – אומרים לו שהציווי על העבודה דביהמ"ק (ברוחניות הענינים) הוא בתקפו במשך כל שית אלפי שנין, ולכן, גם ב"לילה" עליו להתכונן לעבודה בביהמ"ק – לא מצד השכל, אלא באופן של קבלת עול, שזהו"ע דניסוך המים.

והיינו, שאין לו להמתין עד שיאיר אצלו הגילוי ד"שמש הוי'", אלא גם בלילה, ועוד לפני זה, החל מהזמן שנסתיימה הקרבת תמיד של בין הערביים (ונסגרו שערי העזרה), שאז מתחיל להחשיך והולך וגובר משעה לשעה, הנה "מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה": הוא לא יכול לשכב לישון (שהרי אם ישכב לישון, מי יודע מה יהיה...), אלא במשך כל הלילה – "לא ראינו שינה בעינינו" – מתכונן הוא לניסוך המים, ועושה זאת (לא בדרך כפיה והכרח, אלא) מתוך שמחה גדולה, בידעו שזהו רצונו של הקב"ה – שיצא מביהמ"ק וילך לשאוב ("שעפּן און שעפּן") מים חיים כדי לנסך ע"ג המזבח, אפילו בלילה, ועכ"פ ביום.

וענין זה מהוה הוראה ונתינת כח על כל השנה כולה – אשר מבלי הבט על חשכת הגלות, שמצד זה הנה לא זו בלבד ש"אתם המעט מכל העמים", אלא כן הוא גם אצל בנ"י עצמם כו', ומיום ליום גובר והולך החושך כו', אעפ"כ, אין להתפעל מזה, אלא צריכים לילך מתוך שמחה גדולה, ובאופן ד"לא ראינו שינה בעינינו", ומתוך שטורעם, "תקעו והריעו ותקעו כו'" – לחפור ולגלות את ה"מים חיים" שבלבו פנימה דכאו"א מישראל.

ועי"ז פועלים כן גם למעלה – ש"לא ינום ולא ישן שומר ישראל", וממשיך ברכה והצלחה לבנ"י באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (כשם שעבודתם היא למעלה מהמדידה וההגבלה דשכל כו') בכל עניניהם, ובפרט בעניני תומ"צ, החל מהצלחת הפעולה לגלות את ה"מים חיים" שבכאו"א מישראל, להיות באופן ש"יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", שגם אצל אלה שנדמה שאצלם אינו כן כו', הנה ע"י השמחה והריקודים פועלים גם אצלם "לעשות רצונך בלבב שלם".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 38)

¯

תלמידי הישיבות – "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל" – זכו ונמצאים בקרן אורה, בד' אמות של תורה, ואין להם עסק עם גשמיות העולם, כך שיכולים להתמסר לגמרי ללימוד התורה, ולהתקשר על ידה עם מלך מלכי המלכים הקב"ה (ע"ד מש"נ במצוות "היו מכבדין את המצוות שהן שלחי"), שזהו"ע "מאן מלכי רבנן".

ולכן, צריך כל אחד מהם לידע שמוטלת עליו אחריות חובה וזכות כלפי אלה שנמצאים בסביבתו, אשר, מצד רוב התעסקותם בעניני העולם עלולים לשכוח ח"ו ש"לה' הארץ" – לאסוף אותם מזמן לזמן ולהראות להם איך שיהודים מכריזים "שמע ישראל", ולעורר אותם ליראת שמים, קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, וקיום מצוות מעשיות בפועל ממש.

יש להסביר להם, למשל, שהן אמת שצריכים להתעסק בעניני העולם, כמ"ש "ואספת דגנך גו'", ולא עוד אלא שהתורה אומרת שפלוני הוא בעה"ב כו', אבל אעפ"כ, אין להפריז בכך יתר על המדה, וצריכים לידע שהפרנסה תלויה בברכתו של הקב"ה, ולכן צריכים להתנהג ע"פ הוראת הקב"ה בתורתו, וכיו"ב בענינים פשוטים.

ומובן שאין להמתין עד שיכבדוהו ויזמינוהו לומר דברי מוסר כו', אלא אדרבה, עליו מוטלת האחריות לאסוף ולהקהיל יהודים ולעוררם בעניני יראת שמים, להיותו איש כללי שבכחו להשפיע ולפעול בסביבתו, בדוגמת פעולת המוח והלב על כל אברי הגוף.

ועוד זאת – שהפעולה בהסביבה שייכת ונוגעת גם לעבודתו בעצמו, שלכן, אין מקום לטענה של ביטול תורה, וכיו"ב, נוסף לכך שהדבר ברור הוא שאין מצוה אחת מונעת לחברתה, שהרי שניהם הם ציווי הקב"ה.

ובפרטיות יותר:

הנהגתם של תלמידי חכמים צריכה לפעול גם על אלה שבשכנותם, כמובן מהמסופר בגמרא אודות מאורעות שאירעו "בשיבבותיה" של תלמיד חכם פלוני שהיו נוגעים אליו.

ובנוגע לתלמידי הישיבות – הסימן להנהגתם כדבעי, הוא, לא רק כאשר רואים שלומדים תורה בהתמדה ושקידה, אלא גם כאשר רואים שכל אלה הנמצאים בסביבתם מכירים ומעריכים את מעלתם של לומדי תורה ומשתעשעים ("זיי צאַצקען זיך") עמהם, ובמילא, הרי זה פועל ומשפיע גם על ההנהגה שלהם, ובפרט כאשר התלמידים מדברים עמהם ומעוררים אותם כו', נוסף על היותם דוגמא חיה ע"י הנהגתם האישית. ומזה מובן שכאשר חסר בהפעולה על הסביבה – הרי זה מורה על החסרון בעבודתם בעצמם.

ולאידך גיסא, כאשר תלמידי הישיבות פועלים על הסביבה, אזי ניתוסף בהצלחתם בלימוד התורה, שנעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה.

ובפרט כאשר הפעולה על הסביבה היא בעניני יראת שמים, שעי"ז ניתוסף גם ביראת שמים שלו באופן נעלה יותר, ובמילא הרי זה פועל גם בלימוד התורה, שזוכה לכוין לאמיתתה של תורה, כמארז"ל "והוי' עמו שהלכה כמותו", והיינו, ש"תורת ה'" נעשית "תורתו", חד ממש.

ועד"ז בנוגע לכללות הנהגתו – שכיון שנעשה מלך ("מאן מלכי רבנן") ובעה"ב בכל הסביבה, הרי עאכו"כ שנעשה מלך על נה"ב ויצה"ר, כמ"ש בק"ש "ואהבת גו' בכל לבבך", "בשני יצריך", שגם היצה"ר מתהפך לאהבה את ה', שעי"ז ממלא הוא את רצונו של הקב"ה בתכלית השלימות.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 76 – 75)

¯

כאשר מישהו רואה אדם הטובע בנהר רח"ל, ומלבדו אין איש, ועד שיבוא מישהו אחר מי יודע מה יהיה בינתיים – הרי בודאי לא יכנס לחשבונות ופלפולים כו', אלא יזדרז תיכף ומיד לעשות כל התלוי בו להצילו.

ומזה מובן בנוגע לימינו אלה, שישנם מים רבים, מים הזידונים, שעלולים לשטוף ולהטביע רבים מבנ"י שמצד גודל העם – הארצות שלהם אינם מקיימים תומ"צ, ובמילא עלולים להתנתק ח"ו מהמעמד ומצב ד"אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים", ו"מכלל הן אתה שומע לאו" – הרי במצב כזה אין מקום לשאלות כו', ובודאי צריכים תיכף ומיד לילך ולהתעסק בהענין ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף" כדי לפעול עליהם "ליראה את ה'".

אלא מאי, מה יהי' אתו בעצמו – יבוא אח"כ ויתבע מהשי"ת לקיים את הבטחתו "מאיר עיני שניהם ה'", ובודאי יקיים השי"ת הבטחתו, לא רק בעוה"ב, אלא שתהיה לו הצלחה גם בכל עניניו בעוה"ז, בפועל ממש.

ויש להתחיל בזה בפועל ממש תיכף ומיד – מתוך קבלת עול, היינו, שלא להמתין על ההבנה וההשגה והגעשמאק שבדבר, ע"ד הענין דניסוך היין, אלא יש להתחיל באופן שהוא ע"ד ניסוך המים, שאין בהם טעם, כי אם מצד הצמאון שבדבר, היינו, הצמאון לקיים דבר ה' (כמדובר בהתוועדות שלפנ"ז) – הציווי ד"הקהל את העם" שצריך כל אחד לפעול בסביבתו, אשר, להיותו "עמוד חזק וכבוד גדול בדת", הרי זה ענין אחד עם כללות עבודתו, כך שלא שייך לחלק בין עבודה אחת לחברתה, ובלשון הרמב"ם "עשה מצוה אחת כו'" – איזו שתהיה.

ובימינו אלה מוטל חיוב זה על כל אלה השייכים לד' אמות של תורה – דכיון שבנוגע לתורה נאמר "בי מלכים ימלוכו", נעשים הם בבחינת "מלך" להשפיע ולפעול בכל הסביבה שלהם בעניני יראת שמים,

ולא זו בלבד שאין זה בסתירה לעבודתו עם עצמו, אלא אדרבה, עי"ז יתוסף עוד יותר בההתקשרות שלו עם התורה, ובמילא גם בהענין ד"בי מלכים ימלוכו" – להיותו מלך על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מלך בה"עיר קטנה" שלו, להנהיגה ע"פ רצון הקב"ה.

ותוספת נתינת כח בכהנ"ל ע"י השמחה – ככל עניני עבודת ה' שצריכים להיות בשמחה דוקא – שפורצת גדר, לצאת מכל המיצרים וגבולים, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להפעולה על הזולת, ועד כדי כך, שאפילו אלה שלא האמינו בכחם וחשבו שאבדה תקוותם ח"ו, יוצאים מהמיצרים וגבולים שלהם, ועד שפועלים גם בסביבתם כו', ועד שפועלים שהעולם כולו נעשה מואר ב"תורה אור".

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 80 – 79)

¯

אלא בד בבד עם השתדלותו בעצמו בלימוד התורה, ומתוך הוספה יתירה ביראת שמים, צריך להשתדל גם לפעול על אחרים כפי יכלתו, וסוכ"ס יעזור לו הקב"ה שיוכל לעשות גם פירות טובים ומשובחים.

וגם כאשר טוען שמצד טבעו אין ביכלתו לעשות פירות טובים ומושובחים – צריך לידע שהתורה היא בעה"ב על טבע העולם לשנותו כו', כדרשת חז"ל על הפסוק "לאל גומר עלי", שכאשר ב"ד מקדשים את החודש נעשה שינוי בטבע העולם (בתוליה חוזרות), ועאכו"כ שבכחה לשנות טבעו של יהודי, ובפרט יהודי שנמצא בקרן אורה, שלומד תורה ויודע שזוהי תורתו של הקב"ה כו'. וכיון שבכח התורה לשנות הטבע – הרי כל העומד כו' כאילו נעשה הדבר, וצריך רק להביאו מההעלם אל הגילוי, ומה טוב – בהקדם האפשרי.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 83 – 82)

¯

כמו כן צ"ל העבודה הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת, מבלי לעשות חשבונות שיש לו עדיין ריבוי (פלענטי") עבודה עם עצמו, ובפרט בידעו מעשיו דיבוריו ומחשבותיו במשך כל היום וכל הלילה כו', וא"כ איך יכול להיות "משפיע" על הזולת, ובלשון חז"ל "סמוך לפלטירין שלך לא הורשת" – אלא כמ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאין אתנו יודע עד מה בסוד הבירורים, ובמילא אין לערוך חשבונות, אלא כל דבר המזדמן ליד, צריכים לחטוף ולעשותו תיכף ומיד.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 33 – 32)

¯

גם זמננו הוא זמן של מגיפה, ר"ל, וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהקב"ה הבעיר את חומות הגלות ("דער אויבערשטער האָט אָנגעצונדן די גלות – ווענט"). וזהו ענין שאין צורך בראיות והסברות לזה, אלא רואים זאת במוחש.

רואים במוחש שכמה וכמה מישראל, בחוץ – לארץ ובארץ הקדושה ת"ו נאבדים מהיהדות. הם הולכים בדרך עקלתון ("אויף אַ קרומען וועג") המובילה אותם לכך שיהיו, חס – ושלום, מנגדים על הוי' ועל תורתו.

ולכן, בזמן שכזה, זמן של שריפה, זמן שבו ילד יהודי או ילדה יהודיה יכולים להיות נאבדים, חס – ושלום, מהיהדות – בזמן שכזה אין ללכת לבית – דין ולחפש בספרים אם מותר לו לבטל שעת לימוד לשם כך או לא, ועוד שאלות כיו"ב, כיון שכל רגע שדוחים זאת הוא סכנה, - יש לפעול !

בזמן שכזה צריך כאו"א מישראל לעורר את הקנאות שבנפשו – שענין זה יכול להעשות ע"י פנימיות התורה – ולצאת מד' אמותיו הפרטיים, ללכת לבנ"י ולדבר עמהם בדרכי נועם ובדברי רגש.

- אין להכנס עמהם בוויכוחים של שכל ("אויס'טענה'ן זיך מיט זיי מיט שכל'דיקע ויכוחים"), כיון שבשעת שריפה אין זמן לזה, ובכלל – כשמדובר ע"ד פקוח נפשות אין משפיעים על הזולת ("נעמט מען ניט יענעם") ע"י שכל. יש לדבר עמהם ברגש – נשמה ווערטער – ובכך להדליק את האש שבהם, "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה", ואזי – "ותעצר המגפה".

ואזי זוכים ש"פינחס זה אלי'", שיבוא "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים וגו'", ויבשר את הגאולה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 64)

¯

מהתפקידים המיוחדים שהתורה מדגישה במדה חזקה, הוא, עבודת הפעולה וההשפעה על הזולת, כלומר, להחדיר בקרב יהודי נוסף רגש של קירוב אל התורה, לנטוע בתוכו אהבה וחיבה אל היהדות, כך, שהתמסרותו אל ציוויי והוראות התורה תהיה חדורה חשק והתלהבות.

אף על פי אשר תפקיד האמור מוטל הוא על כל בני ובנות ישראל – האנשים והנשים – בשווה, מכל מקום, נמסר לנשי ישראל חלק גדול יותר באחריות זו, כי מכיון שבעצם טבען חוננו הן עם תכונת האהדה והחמלה, הרי הן מוכשרות יותר לבצע ולהגשים את התפקיד של קירוב בני ובנות ישראל אל התורה ומצוותיה.

ובפרטיות יותר:

הפעולה וההשפעה על הזולת ליישר ולהיטיב את הנהגתו – יכולה להיות באחת משתי דרכים: אם ע"י אמצעים תקיפים או מתוך אמצעים מתונים ועדינים; אם באמצעות תוכחות והאשמות תמידיות, או ע"י דיבורים רכים ונוחים. נתיב התורה – היא דרך השלום והקירוב דוקא, כפי שכתוב "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

זאת ועוד:

מכיון שהקב"ה הוא טוב, רצונו וחפצו אשר גם אלו העושים את עבודתו – יקיימו את תפקידם מתוך עדינות וחסד. אי לכך, בהכרח שכאשר מישהו ממלא את התפקיד של קירוב בנ"י לדרך התורה והמצוות – יעשה זה מתוך תנועה של אהבה וקירוב, אשר ע"י זה, מילוי הוראות התורה ע"י המקורב נעשה מתוך שמחה וטוב – לב.

ומכיון שטבע הרכות והעדינות היא היא המאפיינת את תכונת נפשן של הנשים, כאמור לעיל – מובן מכך, שנשי ובנות ישראל הן מתאימות ומוכשרות יותר לפעול ולהשפיע על יהודים אחרים לנהל ולהדריך את חייהם לפי התורה.

תפקידן המיוחד של הנשים האמור לעיל – בא לידי ביטוי מוחשי בעניני רפואת הגוף, אשר מזה יובן גם דוגמתו ביחס לרפואת הנפש.

ובהקדמה – שכל בן – אדם מורכב גוף ונפש, ואע"פ שהם שני מרכיבים שונים בחיי האדם, בכל זאת, מכיון שהם מתחברים ומתאחדים יחד בתוך האדם, קיים ביניהם חיבור וקשור אדוק.

והנה, כאשר מישהו חולה, רח"ל, בגופו – זקוק הוא להתייעץ עם רופא, אשר בידעו את הגוף וצרכיו, בכחו לאבחן את טיב המחלה ולקבוע את התרופה הנדרשת לריפוי החולי. ואף שבדרך כלל רושם הרופא את התרופה המתאימה עבור החולה, ותו לא, ישנם כמה וכמה מקרים – ל"ע – שבהם מביע הרופא את הצעתו שטיפול החולה יהיה בבית הרפואה.

הסדר הנוהג בבית הרפואה הוא, שלמרות אשר הרופא הוא הקובע את אופי הטיפול כו', מכל מקום, הטיפול עצמו אינו נעשה, ברוב המקרים, אלא ע"י האחות, אשר המציאות בפועל היא, שהעבודה בשטח זה (מלאכת הטיפול הנעשית ע"י אחות) "שייכת" – ברובה המכריע – לנשים ובנות. עובדא קיימת, שבכל בתי הרפואה הקיימים, כל האחיות – למעט מקרים יוצאים מן הכלל – הן נשים ובנות.

וטעם הדבר – מכיון שהנשים, מחמת טבען ואופיין המהותי, מתאימות ומוכשרות יותר למלאכת הטיפול, שכן, בזכות תכונת האדיבות והסבלנות שהוענקו בהן, ובגלל תכונת טוב – הלב המאפיינת אותן, בכחן ובאפשריותן לפעול שהטיפול יתקבל אצל החולה מתוך נעימות ונוחיות, עד כדי כך, שאפילו כאשר טעם התרופה מר הוא, יש בכחן של האחיות ליצור אווירה של עדינות אצל החולה, המסירה ומבטלת את הרגשת הפחד השוררת אצל החולה בגלל תרופה זו.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע לרפואת הגוף – כך הם ביחס לרפואת הנשמה:

"כמו שיש לגוף בריאות וחולי" כך "יש לנפש בריאות וחולי". ו"כמו שהחולים הגופניים, כשידעו חלים ולא ידעו מלאכת הרפואות, ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו . . ויכריחום לקחת דברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופותם . . כן חולי הנפשות, צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות . . וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מדות הנפש כו'", כי, רק זה המכיר ויודע טיב צרכיו הרוחניים של יהודי – יש בכחו לרפאותו מחולי נפשו.

וכללות נקודת הענין – שבריאותו הרוחנית של כל יהודי תלויה בקיום המצוות, ולכן, כללות הרפואה לחולאי הנפש באה באמצעות הקירוב אל התומ"צ.

וע"פ האמור לעיל (ס"ב) שהדרך הנכונה לעבודה זו היא מתוך אהבה וחיבה – מובן, שכשם שבנוגע לרפואת הגוף, ניתן הטיפול ע"י הנשים דוקא בגלל תכונה מיוחדת זו הקיימת בהן, כך הם פני הדברים גם ביחס לרפואת הנפש, שהטיפול הרוחני (עבודת הקירוב) נפעלת בכשרון והצלחה יתירה כאשר הוא נעשה באמצעות נשי ובנות ישראל.

וכשם שתכונה האמורה בטיפול חולאי הגוף באה לידי ביטוי במיוחד כאשר הטיפול כרוך, רח"ל, בתרופה מרה (כאמור לעיל), כך הוא גם ביחס לטיפול חולאי הנפש, שייחודיותה של האשה הוא בכך, שבכחה לפעול על יהודים אחרים לבצע אפילו משימה רוחנית ("טיפול" רוחני) המשוערת אצלם כתפקיד קשה ש"טעמו" מר.

שליחותן המיוחדת של נשי ישראל האמורה לעיל – מתחילה, לכל לראש, ביחס למשפחותיהן עצמן:

מחובתה ומאחריותה של כל אשה – להתמסר אל צרכי "בריאותם" הרוחנית של בני משפחתה, אשר ע"י השימוש בתכונות נפשה המיוחדות שחוננה בהן (כנ"ל בארוכה) בכחה ויכלתה להעניק את ה"טיפול" הנדרש באופן המתאים, בכדי להדריך ולקרב כאו"א מבני משפחתה אל התורה.

ועל פי פתגם הבעל – שם – טוב, אשר כל בני ובנות ישראל הם כמו אחים ואחיות השייכות למשפחה אחת. מובן, שפעולת הקירוב צריכה להתפשט גם מחוץ לגבולות המשפחה הפרטית עד שתקיף את כל שכבות עמנו בני ישראל.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 100 – 102)

¯

ועוד זאת שתלמיד הישיבה – הלולב – מתנענע כל כך עד שמושך עמו גם את שאר הסוגים שבבני ישראל, האתרוג, ההדס והערבה, ומנענע אותם לארבע רוחות העולם, ולמעלה ולמטה, היינו, שמגיע בכל מקום, אפילו למעלה, עד כסא הכבוד ולמעלה יותר, ואפילו למטה, בשאול תחתית, שלכאורה אין לו מה לעשות שם, אעפ"כ, כיון שעל הקב"ה נאמר "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", אינו מניח את הקב"ה לבדו, אלא לוקח עמו את התורה והולך גם הוא לשם. ומאיר את העומק תחת, ומושך ומוציא משם את אותם יהודים "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", "ער שאָקלט זיי ארויס" – שהרי כשמוליך את הלולב למטה אינו נשאר שם, אלא מביאו ומקרבו כנגד לבו, ומעלה עמו את כל אלה הנמצאים שם, שגם הם יתאגדו עם כל בני ישראל.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 52)

¯

כאשר תובעים מנשמה לעשות מהעולם ארץ ישראל ברוחניות, לעסוק בדברים גשמיים ולעשות מהם כלים לאלקות – טוענת הנשמה שאינה חפצה לעסוק בענינים אלו, וחפצה ורצונה להישאר בדביקות לאלקות.

הנשמה טוענת: "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה" – בקושי רב עלה בידי להתפשט מהלבושים שאני מלובשת בהם ("קאַם קאַם האָב איך זיך אויסגעטאָן פון מיינע לבושים"), ואיך תובעים ממני לחזור וללבשם ?!

"רחצתי את רגלי איככה אטנפם" – אפילו הרגליים, שבהם הולכים על הארץ, ולכן בודאי שנדבק בהם כו', גם אותם רחצתי, ואיך תובעים ממני לשוב וללכת בהם על הארץ, לעסוק בגשמיות, "איככה אטנפם" ?!...

הנח לי לרגע ("לאָז מיר אפּ אַ וויילע") – טוענת הנשמה – מספיק שתובעים ממני לעסוק בענינים אלו יום שלם, לילה שלם, שנה שלימה; אך לכל הפחות הנח לי לרגע אחד... הנח לי להישאר רגע אחד בדביקות לאלקות !...

על כך עונים לנשמה: לא! עצמות ומהות א"ס ב"ה עומד ודופק בדלת, ואומר: לא! – כאן, מאחורי הדלת, עומד ילד יהודי שאינו יודע דבר על יהדות; עליך ללכת בעצמך, לשחק עמו חצי שעה, לאחר – מכן ללכת לטייל עמו, לתת לו "סוכריות", עד שבסופו של דבר תוכל ללמוד עמו "קמץ אל"ף אָ"!

ומה שטוען אתה "איככה אלבשנה", "איככה אטנפם", וברצונך להישאר בדביקות לאלקות – על זה ענה ירמיהו לברוך בן נריה: "כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס גו', ואתה תבקש לך גדולות" – בית המקדש חרב ובני ישראל נמצאים בגלות, ובשעת מעשה חושב אתה על רוח הקודש ונבואה ?!...

אך הנשמה מוסיפה לטעון:

ענין הגשמיות – אינו שייך כלל לבני ישראל, וכפי שמצינו בענין "ויתן לך האלקים גו'", שבנוגע ליעקב הפירוש הוא "מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה כו'", ובנוגע לעשו הכוונה היא בגשמיות כפשוטו, והיינו, לפי שיעקב ועשו חלקו ביניהם את שני העולמות, "נטל עשו חלקו העוה"ז ויעקב נטל חלקו העוה"ב".

וזוהי טענתו: כיון שגשמיות אינה שייכת אליו כלל, א"כ, מדוע נותנים לו עשירות ("וואָס שפּאַרט מען אים עשירות") ? –כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר: כוונתי שהנשמה טוענת כך... – רצונו שלא להתעסק כלל בגשמיות, אלא להישאר בתנועה של דביקות לאלקות !

והמענה לזה – שגם גשמיות שייכת לבני ישראל, ואדרבה – העצמות הוא דוקא בגשמיות, שהרי "נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים", בתחתונים דוקא ! כל סדר ההשתלשלות וכל הענינים שבו, עד לתחלת הענין "אור עליון פשוט ממלא כל המציאות" – כולם אינם אלא ממוצע לעוה"ז, שבו היא דירתו של הקב"ה, וכשם שבדירה נמצא עצם האדם, הן כשהוא לבוש והן כשהוא ערום, הן כשטוב לו והן להיפך, כן הוא גם ענין הדירה לו ית' בתחתונים, שנמצא כאן בכל עצמותו !

וכיון שכן, מהי טענתו שאין רצונו לעסוק בענינים גשמיים, כי אם ללמוד תורה לשמה, ולהתעסק בענינים של כוונות וכו' – בה בשעה שענינים אלה אינם אלא "גילויים", ואילו בעשיית הגשמיות כלים לאלקות ובהלימוד עם ילד יהודי "קמץ אל"ף אָ" – בזה נמצא ה"עצמות" !

וזהו פירוש הטענה ד"לסטים אתם" והמענה ד"כח מעשיו הגיד לעמו" – בנוגע לארץ ישראל ברוחניות:

כאשר תובעים מהנשמה לעשות ארץ ישראל ברוחניות, ע"י ההתעסקות בדברים גשמיים – טוענת היא "לסטים אתם": גשמיות, עשירות וכדומה, אינם שייכים אליה, וגזל הם בידה, כיון שענינים אלו שייכים לעשו!

והמענה לזה הוא "כח מעשיו הגיד לעמו" – שדוקא בענינים הגשמיים ישנו "כח מעשיו" של הקב"ה, כיון שכח ההתהוות הוא מהעצמות דוקא, וענין זה "הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" – כדי שבני ישראל ("עמו") יעשו מה"נחלת גוים" כלים לאלקות.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 117 – 115)

¯

בישיבות מחנכים את התלמידים לא רק בתור פרט, אלא המטרה העיקרית היא לנטוע בהתלמיד את הרעיון שעליו לפעול בכל החוג – תחילה בחוג מצומצם, ואח"כ בחוג רחב יותר – לקרבם ליהדות, עד כדי כך, שיהיו לא רק במלחמת הגנה ("דעפענסיוו"), אלא גם במלחמת תנופה ("אפענסיוו"), היינו, שגם הם ילחמו בשביל יהדות.

וענין זה בולט יותר בישיבות ליובאוויטש. בישיבות ליובאוויטש מלמדים את התלמידים לא רק שהם בעצמם יהיו דתיים, הן לשמים והן לבריות ("פרום צום אויבערשטן און פרום צו לייטן"), אלא מלמדים אותם עוד בהיותם בישיבה לנצל את הכשרונות והאפשרויות שלהם לצורך השפעה על הזולת, להיות "מנהיגים".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 147)

¯

אדמו"ר האמצעי היה מאחל לעצמו – שאברכים ההולכים ברחוב ידברו אודות יחודא עילאה ויחודא תתאה.

וכ"ק מו"ח אדמו"ר היה מאחל לעצמו – שכל אברך, ואפילו בחור, יהפוך ל"עסקן", לפעול בהסביבה שלו בהתאם למעמדה ומצבה – אם בנוגע לשמירת שבת או בנוגע ללימוד אל"ף בי"ת, ואפילו באנגלית...

ושניהם תבעו זאת אצל כל השייכים אליהם:

כשם שאדמו"ר האמצעי תבע שאברכים ידברו אודות יחודא עילאה ויחודא תתאה, מבלי להתחשב מניין מוצאו של אברך זה, ומהו מעמדו ומצבו ("פון וואַנעט ער שטאַמט און באַ וואָס ער האַלט"),

כך גם בנוגע למעשה בפועל תבע כ"ק מו"ח אדמו"ר מכל אחד ואחד – מבלי להתחשב במעמדו ומצבו, גודל מעלתו ומעלת הענינים שעוסק בהם – שימסור חלק (לא רק מממונו, אלא גם) מגופו, ואפילו מנשמתו, כדי לעשות טובה ליהודי,

ולאו דוקא כשצריך ללמדו ענינים עמוקים בתורה או עניני הידור בקיום המצוות, אלא גם כאשר צריך לדבר עמו אודות ענין פשוט ביותר,

ולא להמתין עד שיבואו להזמינו ולהביאו "בתופים ובמחולות", ולהכריז לפניו: ראו מי הוא הבא לעשות מצוה... אלא לרוץ ולחפש בעצמו להציל יהודי, אפילו לשעה קלה, ואפילו בענין פשוט.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 229)

¯

דורשים תמיד, שיש לקרב את כולם, מבלי להתחשב במי מדובר. אבל יש לזכור תמיד שלא "לסגת" בעצמו ("מען זאָל אַליין ניט אָפּטרעטן"), והקירוב שמקרבים את הזולת צריך להיות בלי שום פשרות חס ושלום בתורה ומצוות.

וכהפתגם הידוע, שכאשר אדם טובע רחמנא לצלן, חייבים להצילו, אבל צריך ליזהר שלא לטבוע בעצמו ח"ו.

וכמדובר פעם בפירוש דברי המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – שיש בזה שתי הוראות: א) יש לקרב את כולם, אפילו "בריות" (כלומר: אלו שאין להם זכות אחרת, מלבד זה שהקב"ה בראם); ב) אופן הקירוב צ"ל "ומקרבן לתורה", לא להתאים את התורה לפי רוח הבריות, חס ושלום, אלא אדרבה, לקרב את הבריות לתורה – "תורה תמימה" בלי שום פשרות, וכן בנוגע למנהיגי ישראל, שהרי מנהגי ישראל תורה הם.

ובנוגע לפועל:

ישנם הטוענים: בשעה שאני יכול לקרב יהודי ליהדות – למה לי לעשות בזה חשבונות ? אוותר מעט בענין מחיצות בביהכנ"ס וכדומה, אבל בינתיים יבואו עוד יהודים רבים לביהכנ"ס, ויתקרבו ליהדות.

ועוד טוענים: בשלמא בסביבה של יהודים שומרי תורה ומצוות, אכן יש להדר אפילו ב"קוצו של יו"ד"; אבל כאשר נמצאים במקום שבו ישנה התנגדות לתורה ומצוות, יש לוותר על ה"טפל" כדי לשמור על העיקר.

ובכן, למה הדבר דומה ? למי שיטען, שבביתו ובשעת שלום עליו ללכת חגור ב"כלי זיין", כי אף שזוהי שעת שלום, מ"מ, בטוח יותר ללכת חגור ב"כלי זיין". אבל בשעה שיוצא למלחמה – יצא ללא כלי זיין, כי: ראשית, אין רצונו שיכירו שהוא שונא, ושנית, כדי שיוכל לנוע ביתר קלות, כשיהיה צורך בכך. והרי מובן שזהו שטות גדול ומוחלט.

באסיפת רבנים מסויימת, לפני שנים, אמר אחד, שכאשר משתמשים במים לשתיה, יש נפקא – מינה אם הם מים טובים או לא; אבל בשעה שצריכים לכבות שריפה, אין נפקא – מינה איכותם של המים. ענה לו כ"ק מו"ח אדמו"ר: כל זה הוא רק כאשר ברור שמדובר במים, והדיון הוא רק אם המים הם נקיים או לא. אבל כאשר אין זה מים כלל, אלא נפט ("קעראָסין") – אזי לא זו בלבד שאי אפשר לכבות בהם את השריפה, אלא אדרבה, השריפה תתחזק יותר, אף שגם נפט הוא משקה.

וכן הוא גם בנוגע לענין האמור: ע"י שמשנים אפילו מנהג ישראל – לא זו בלבד שעי"ז לא יפעלו לטובה על הסביבה, אלא עוד להיפך.

וכפי שמצינו בגמרא בנוגע לסליחה וכפרה דיום הכיפורים, שאפילו למ"ד "עיצומו של יום מכפר" בלי תשובה, ואפילו על עבירות שעשה ביוהכ"פ עצמו, מ"מ, עבירות שעשה ביוהכ"פ הקשורות עם איסורי יוהכ"פ עצמו, אין יוהכ"פ מכפר עליהם, כיון ש"אין קטיגור נעשה סניגור".

ובהנוגע לטענה: מה רע בכך ("וועמען אַרט דאָס") אם יוותר על חוט השערה, כיון שעי"ז ירויח את העיקר ? – שתי תשובות בדבר:

א) אפילו היה זה ודאי, שעי"ז תהיה תועלת הכי גדולה בקירוב ישראל לאביהם שבשמים – הרי בנוגע לענינים כאלו נאמר: "אל תהי צדיק הרבה". לא צריך להיות ירא – שמים יותר מהתורה עצמה. כיון שע"פ שו"ע אסור הדבר – לא צריך להיות ירא שמים יותר מהשו"ע, ואין צורך לדאוג לקירוב יהודים ליהדות יותר משהתורה עצמה דואגת לכך.

ועדיין יכול להמשיך ולטעון: אכן, אינני מחוייב לדאוג עבור יהודים יותר משהתורה עצמה דואגת לכך. אבל מה רע בכך אם כן אדאג ? – יש לענות לו שאין זה כך. באמת אין לו רשות לעבור על דברי תורה בשביל ה"יראת שמים" שלו ("צוליב זיין פרומקייט"). ומיהו האומר שהתועלת של קירוב יהודים (שישיג לדעתו בדרך זו) חשובה יותר מהדין בשו"ע.

ב) כל האמור היה נכון אפילו אם היו יודעים בוודאות שהנהגה מסוג זה מביאה לתועלת חשובה, אבל האמת היא, שמכיון שענין זה אינו ע"פ תורה – ברור שלא יביא שום תועלת, אלא אדרבה – קלקול.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 191 – 189)

¯

והרי הפירוש ד"נרות להאיר" הוא – שפעולת האור לא תהיה בדרך ממילא, אלא באופן של התעסקות דוקא.

וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שההתעסקות בפרנסה רוחנית צ"ל בדוגמת ההתעסקות בפרנסה גשמית:

כשם שבפרנסה גשמית, אין אדם יושב וממתין עד שיפנה אליו מישהו ויציע לו לקנות אצלו דבר – מה כדי שירויח עי"ז, אלא הוא עצמו הולך לאחרים ומשתדל בפרנסתו כו', כך בפרנסה רוחנית, שהו"ע הפעולה על הזולת – דכיון שתפקידו הוא להיות "נר להאיר", הרי הפעולה על הזולת אינה טובה לזולת בלבד, אלא לעצמו, דהיינו פרנסה רוחנית – שאין לו להמתין עד שיבוא אליו מישהו ויאמר לו: "שמע נא" (הער) הואיל ואתה למדן גדול וחסיד וכו', ספר לי דבר – מה על יהדות, על חסידות וכדומה... אין לו להמתין עד שיתנו לו "כבוד" זה, אלא הוא עצמו צריך לגשת אל הזולת ולהשתדל בזה.

ומכיון שתפקידם של תלמידי ישיבת תומכי – תמימים הוא להיות "נרות להאיר" – נקבע הסדר, שעוד בהיותם בין כותלי הישיבה, מחנכים אותם לצאת לרחוב ולפעול בעניני יהדות, בזמנים קבועים שאינם סותרים לזמני הלימוד.

בדור הראשון של תומכי – תמימים, היה די בכך שהתלמידים ישבו ולמדו חסידות בעצמם, ובדרך ממילא נמשכו לזה יהודים נוספים, והדבר פעל עליהם במדה ידועה; אבל בימינו צריכה העבודה להיות באופן אחר – שלא די בענין ה"תלמוד", אלא צריך להיות מעשה בפועל, לפעול בהשתדלות כדי לקרב את הזולת ליהדות, לתורה ולדרכי החסידות.

והיינו, שכל הענינים שלמדו והתכוננו כו' במשך שני הדורות הראשונים של תומכי – תמימים – עתה הוא הזמן להביאם לידי פועל, ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה" – שזוהי המעלה של המשיח – שיגלה את המעלה שב"מעשה" על "תלמוד".

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 217)

¯

עתה הוא זמן שהכמות נוגעת יותר מהאיכות. ולכן יש צורך להכניס מספר רב ככל האפשר בדגלי ומחני ישראל, וכשיתוסף בכמות – בדרך ממילא יתוסף סוף סוף גם באיכות. בתחילה לא נוגע כ"כ עד כמה יפעלו בהם בעומק ובאיכות ("ווי טיף און איכות'דיק מען וועט אין זיי איופטאָן") בעיקר נוגע עצם הענין – להכניס יהודים במחנה ישראל. וכפירוש אדמו"ר הזקן במאמר רז"ל "אכל בי עשרה שכינתא שריא", שגם כשאינם עוסקים בדברי תורה, כיון שנמצאים עשרה מישראל – "שכינתא שריא", וכן הוא בענינינו, עצם העובדה שתהיה כמות גדולה יותר במחנה ישראל – יפעל גם באיכות, ותתמלא הכוונה ד"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 277 – 276)

¯

ואיזו היא דרך העבודה שעל ידה פועלים את המעמד ומצב דלעתיד לבוא ? – הרי כיון שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא "כי אתה אבינו", צריכה להיות העבודה בדרכו של יצחק, אהבה כרשפי אש, עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה של שכל וטעם ודעת, שלכן אינו שואל קושיות שכבר ניסה פעם אחת "ויקרא שם הבאר עשק", וניסה פעם שניה "ויקרא שמה שטנה", אלא ממשיך בעבודתו בחפירות בארות – בידעו שיש לו עסק עם יהודי שבודאי יש מעין מים חיים בנפשו פנימה, וסוף סוף יחפור ויגלה זאת, עד שאפילו מלך גרר יודה שבאר זו שייכת ליצחק (ע"ד הודאת יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' גו'", כנ"ל ס"ב).

ולכן, אין לו להתיירא מכך שיתכן שיכול להיות שגם לאחרי שיתחיל להתעסק עם יהודי, ויתייגע לחפור עד שיגלה את חיותו, ואח"כ יקח הלה את החיות וינצל אותה בצד השמאלי, ולאח"ז ימשיך בעבודתו לחפור אצל עוד יהודי, וגם אז יקרה כנ"ל – כי סוכ"ס בודאי יגיע למעמד ומצב ד"רחובות",

והיינו, שע"י העבודה "מן המיצר", מתוך מיצר ומרירות, יבוא סוכ"ס ל"מרחב", שכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו של יהודי זה כפי שהיה עד עתה, חפר וגילה אצלו באר מים חיים, ואז קורא – יחד עם יהודי זה – את שם הבאר "רחובות", לשון רבים, ע"ש ש"הרחיב ה' לנו",שזכינו להאיר עוד חלק מעוה"ז הגשמי, ועי"ז לקרב את המעמד ומצב ד"יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני" – לצאת מהצרה ומצוקה, ולראות את תשועת ה' כהרף עין, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 85 – 84)

¯

ובדורנו זה ניתוספה הדגשה מיוחדת בעבודה ד"פנחס":

כל יהודי שהוא תלמיד וחסיד של אתפשטותא דמשה רבינו של הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו, או תלמיד תלמידו וחסיד דחסידיו כו', או אפילו אם רק למד מאמר שלו, שיחה, איגרת, או ששמע זה ממישהו – נעשה קריינא דאגרתא", המקריא – המכריז של האגרת", ולכן מוטלת עליו השליחות והאחריות ד"ליהוי פרוונקא" (כפי שמשה רבינו אמר לפינחס):

הוא צריך לצאת בשליחותו של משה שבדורנו ולעשות כל התלוי בו להבדיל בין יהדות ל"גוי'שקייט", ועד ל"ויקח רומח בידו" ו"להרוג" את רצון היצר הרע הרוצה לערבבם ר"ל, מודגש במיוחד ב"איגרתא" דנשיא דורנו – ש"הרעיש" בחיים חיותו בעלמא דין, ו"מרעיש" גם עתה ע"י "איגרתא" שלו – מאמריו שיחותיו ואגרות קודש שלו, וע"י תלמידיו וחסידים שלו, אודות העבודה דמלחמת היצר וההכרח הגדול לבטל פירצות עמו ישראל, אודות ההבדלה שבין יהדות ל"גוי'שקייט" !

ויתירה מזו: נוסף על מה שכתוב במאמריו ואגרות שלו – זכה דורנו, שמבלי הבט על חושך הגלות, הרי זה מודגש בגלוי בשמו, ובפשטות הקב"ה נתן לנו נשיא הדור ששמו הוא "יוסף" – המורה על מהותו וחיותו – המדגיש ברור שליחות דורנו – "יוסף ה' בן אחר", לעשות מכל דבר בעולם שהוא "אחר" – "בן", כולל בפרט ובמיוחד יהודי שהוא תינוק שנשבה בין העכו"ם [שלדאבוננו כמה מבני ישראל בדורנו הם במצב זה, ואפילו אחד – הוא עולם מלא, כפי שאומרת ומכרזת תורת אמת], ולגלות שהוא בן – בנו של הקב"ה.

מהסיפור דפינחס מובן גם, שאין מקום לטענה: למה הוא צריך ללכת ולבטל פירצות בהבדלה שבין יהדות ("בן") ו"גוי'שקייט" ("אחר") – הרי ישנו נשיא הדור כ"ק מו"ח אדמו"ר, ישנם כמה רביים, רבנים, עסקנים יר"ש וכו', ובכלל הרבה יהודים, גדולים וחשובים ממנו, והרבה קהילות קדושות שכולם יש להם הנשיא שלהם, הרב המנהיג וכו'.

רואים איפוא, שאע"פ שמסביב לפינחס היו משה רבינו, סנהדרין, נשיאי השבטים וכו' וכל ישראל – מ"מ אמר לו משה שכיון שהוא "קריינא דאיגרתא – איהו ליהוי פרוונקא", מכיון שיהודי זה קרא או שמע מילה מאיגרת שאומרת הוראה ברורה בנוגע למלחמת היצר וכו', יש לו מיד השליחות ללכת בעצמו ולקיימה [ובפרט, בד' אמותיו, בביתו ומסחרו וכיו"ב – הרי הוא ה"מנהיג" ובעה"ב, צריך תיכף לנצל בעלותו לעשות העבודה ד"פינחס"].

ולא רק לשלוח משמשים ושלוחים, ולצאת י"ח ע"י נתינת כמ"פ ח"י דולר וכיו"ב לצדקה בכדי שהשני יוכל לעסוק בזה, אלא כשם שפינחס לא שלח משמש והלך לבדו, צריך גם הוא ללכת לבדו לקיים השליחות שהיא מצוה שבגופו (שאין יכולים לקיים ע"י שליח).

ביחד עם זה הולך הוא עם הכחות של משה שבדורנו, שהוא היקל ופתח את הדרך דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ועד גם הפצה לתינוקות שנשבו בין העכו"ם, ותבע ודרש שכ"א צריך לעסוק בזה.

וכמובן באופן ד"ימין מקרבת", ובלשון נשיא דורנו – שבאם יש לו צפרניים, צריך להשתמש בהם באם צריך כלפי עצמו, אבל כלפי השני צריך לגשת באהבה וקירוב בדרכי נועם ובדרכי שלום, "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", [ורק במקרה שאין ברירה כלל, וצריך להיות דחיה – הרי צריך זה להיות דוקא ב"שמאל דוחה", ביד כהה].

ובזה גופא נדרשים ב' ענינים כדי להצליח בעבודה: (א) להסביר ל"אחר" (ועד"ז בנוגע אליו "אל זר אשר בקרבך") בדרכי נועם (באופן שיבין ושזה יתקבל אצלו) איך שלא טוב ולא מתאים לו עצמו להתנהג באופן ד"אחר", וזה בא רק בגלל שהוא תינוק שנשבה בין העכו"ם, ו(ב) לגלות את הבן" שבו – שעי"ז שמסביר לו אודות היוקר של יהודי, וההנהגה בדרך של יהדות – לימוד התורה וקיום המצוות.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 61 – 60)

¯

אין להסתפק בכך שהוא בעצמו לומד תורה ומקיים מצוות כו', אלא צריך להשתדל להשפיע גם על הזולת – "העמידו תלמידים הרבה".

ובפרטיות יותר:

"העמידו" – שהפעולה על התלמידים היא באופן ש"מעמידים" אותם בתוקף קבוע ונצחי, כולל גם שקיום הוראה זו ("העמידו תלמידים הרבה") היא באופן ד"העמידו", בתוקף קבוע ונצחי, בכל הדורות,

"העמידו תלמידים" – להעמיד (לא רק תלמיד אחד, אלא) תלמידים, לשון רבים.

ויתירה מזה – "העמידו תלמידים הרבה" הכולל ריבוי מופלג, עד לריבוי שאין למעלה ממנו [כי, כל זמן שיכולים להוסיף עוד יותר (אפילו אחד כו'), הרי, המספר שלפניו אינו "הרבה" לאמיתתו], ועד ש"לא יספר מרוב", ויתירה מזה – "כי חדל לספור כי אין מספר", כלומר, לא רק שיש להם מספר, ורק מפני גודל הריבוי ("אלף אלפי אלפים וריבוא רבבות") לא יכולים למנותם, אלא יתירה מזה, שהם למעלה מגדר המספר, "כי אין מספר" (כמבואר בפנימיות התורה, וגם בנגלה דתורה – במדרשי חז"ל, השייכים ללימוד האגדות שבגמרא, "עין יעקב", שדרך לימודם אחת היא).

וביחד עם זה שיש "תלמידים הרבה" – מאחדים את כולם למציאות אחת, עי"ז שכולם קשורים עם "משה קיבל תורה מסיני", תורה אחת, שניתנה מה' אחד.

וממשיך במשניות שלאח"ז בנוגע לדרך הפעולה ד"העמידו תלמידים הרבה" – "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה":

הפעולה על הזולת, "העמידו תלמידים כו'", צריכה להיות מתוך אהבה וקירוב, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", כפירוש רבינו הזקן בספר התניא ש"אף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'".

ודיוק נוסף ב"מקרבן לתורה" – לקרב את הבריות לתורה, ולא להיפך, לקרב את התורה לבריות, ע"י עשיית פשרות, ח"ו, בעניני התורה ומצוותיה !

ופשוט, שהקירוב לתורה באופן שמתחילים מן הקל אל הכבד, מצוה אחת, וכיו"ב, אינו ענין של פשרה ח"ו – שהרי, אומרים לו מלכתחילה שישנם תרי"ג מצוות, ישנם ד' אופני לימוד בתורה, פשט רמז דרוש וסוד, וכיו"ב, אלא, מכיון שאי – אפשר להתחיל הכל בבת אחת, אזי מתחילים במצוה אחת כו'.

ובפרטיות יותר:

אין להטעות מישהו שיחשוב בינתיים שכל מה שנדרש ממנו אינו אלא קיום מצוה אחת, ותו לא מידי. ומה גם שמכיון ש"מצוה גוררת מצוה", היינו, שקיום מצוה זו ימשכנו לקיים עוד מצוה ועוד מצוה כו' – הרי, יבוא בטענה: היתכן שרימוהו, ולא עוד, אלא, שרימוהו בעניני "תורת אמת" ! ולכן, צריכים לומר מלכתחילה שישנם ריבוי ענינים כו', אלא, שלעת עתה מתחילים בענין פלוני.

ולאידך גיסא, אין לדרוש ממנו שיתחיל תיכף ומיד לקיים כל עניני התומ"צ (כי אם, בסדר מסודר, מן הקל אל הכבד), שכן, נוסף לכך שלא יצליחו לפעול בדרך זו, יכול הוא לטעון לעומתו: הרי בלאה"כ אי – אפשר לקיים כל תרי"ג מצוות בזמן הגלות שאין ביהמ"ק קיים, ואי – אפשר לבנות את ביהמ"ק לפני ביאת משיח צדקנו ש"יבנה מקדש במקומו", ומכיון שהתורה אמרה ש"לא תגרעו ממנו" – צריך להמתין – יטען הלה – עם קיום המצוות עד... שיוכלו לקיים כל תרי"ג מצוות התורה בשלימותן, לעתיד לבוא !

אלא מאי, יש חיוב בתורה לקיים כל המצוות שיכולים לקיימן בזמן הזה, וכשיבוא הזמן שיוכלו לקיים כל המצוות, אזי יקיימו כולן, ודוגמתו ב"מקרבן לתורה", שיש להתחיל עם מצוה אחת, ואח"כ יוסיף עוד מצוה ועוד מצוה, עד שיקיים כל התורה ומצוותיה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 67 – 66)

¯

ועוד ענין עיקרי בזה – הדגשת חובתו (וזכותו) של כאו"א לעסוק בחיזוק התורה והיהדות:

יכול מישהו לטעון שחפצו ורצונו "להפליג משאר בני אדם" ולעסוק אך ורק בענינים רוחניים בלבד, לימוד התורה, נגלה דתורה ונסתר דתורה, להיות "טלית שכולה תכלת", לסגף גופו בתעניות, "שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך" וכו'; אבל, מה לו – טוען הוא (ולפעמים ברוגזא גדולה) – וליהודים שנמצאים בדרגא תחתונה, "בשם ישראל יכונה", יהודי שנראה במצב של "קרח" ?!

והמענה לזה – מפרשת קרח גופא: השלילה בתוקף ד"קרח" באה ללמדנו שהעבודה צריכה להיות בציור דאות ה"א, היינו, לא להשאר בעולם המחשבה והדיבור, אלא לירד למטה (רגל השמאלי) לעולם המעשה, ואדרבה, המעשה הוא העיקר; ולאידך, הטוב  ד"קרח" בא ללמדנו שיש למצוא את הטוב והיפה שבכאו"א מישראל. ולכן צריך לירד ממעלתו הרוחנית עד למקום ה"חוצה" כדי לעסוק עם יהודי אשר בשם ישראל יכונה.

ולאמיתתו של דבר, אין זו ירידה בשבילו, אלא אדרבה, זוהי העליה שלו, מכיון שעי"ז ממלא תכלית הכוונה דירידת הנשמה למטה, שכן, כדי להיות בתנועה של עליה והפלגה בענינים רוחניים לא הוצרך לירד לעוה"ז, כי מצב זה היה גם (ואדרבה – בשלימות נעלית יותר) בהיות הנשמה למעלה, אלא, כוונת הירידה למטה היא כדי לפעול בירור המטה.

וכדאיתא בגמרא "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה (ואח"כ) קבעת עתים לתורה, כלומר, השאלה הראשונה ששואלים לאחרי ק"כ שנה, היא (לא בנוגע ללימוד התורה, אלא) "נשאת ונתת באמונה": האם המשא ומתן שלך, שבשבילם ירדה נשמתך למטה – בירור המטה, ע"י הפצת התורה והיהדות בכל מקום – היה באופן ד"נשאת ונתת באמונה", בכל התוקף והשלימות, כולל גם מלשון אומנות !

ובפרטיות יותר – בנוגע לדורנו זה:

כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – בעל המאסר והגאולה – הטיל על כאו"א את התפקיד והשליחות לעסוק בהפצת התורה והיהדות.

נשיא דורנו אומר שעבודתו של כאו"א צריכה להיות בדוגמת עבודת שבט לוי, כלשון הכתוב בפרשתנו "ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים . . נתונים לה', "אני חלקך ונחלתך", ובלשון הרמב"ם ש"הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", ומסיים, "לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש כו' הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים . . ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

והוסיף לפרש ולבאר בנוגע לפרטי העבודה – החל מלימוד אל"ף בי"ת עם תינוקות, הן כפשוטו, חינוך הקטנים, והן אל"ף בי"ת של יהדות לקטנים בידיעות, בתוככי כל שאר הפעולות דחיזוק התורה והיהדות בכל מקום ומקום לפי ענינו.

ולכן, אף אחד אינו יכול להשתמט ח"ו משליחות זו ולומר האמתלא ששליחותו בענין אחר, ואפילו לא להתנהג כמו "בן יחיד מפונק" באמרו שאינו יודע מה וכיצד עליו לפעול וכו' – מכיון שנשיא דורנו אמר בפירוש ששליחותו של כאו"א היא לעסוק בהפצת התורה והיהדות, ופירש גם דרכי ואופני הפעולה כו', ובמילא, אין הדבר תלוי ברצונו לבחור לו איזו שליחות שרוצה, אלא, צריך לקיים השליחות שהוטלה עליו, אפילו אם הדבר הוא בניגוד לרצונו שבגלוי, ובלשון המשנה בסיום וחותם פרק רביעי דאבות שלומדים בשבת זו – "על כרחך אתה חי", היינו, שגם אם הדבר הוא "על כרחך", מ"מ, "אתה חי", צריך אתה לחיות בזה (באופן ד"החי יתן אל לבו").

וכאשר עוסק בענינים אחרים, אפילו ענינים הכי נעלים – שואלים אצלו "נשאת ונתת באמונה":

עסקת אמנם בענינים הכי נעלים, ובשכר זה תקבל ש"י עולמות וכו' וכו', אבל, השאלה (ויתירה מזה – השאלה הראשונה) היא, מה עם המשא ומתן בענין העיקרי, שבשביל זה "הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים" והתעסק ומתעסק בכל יום ליתן בך הנשמה ומשמרה בקרבך בעולם הזה; היכן הם "הילדים" שלמדת עמהם אל"ף בי"ת (דיהדות), היכן הם היהודים שקרבת ליהדות ?!...

ובפרט בהתחשב עם המצב המבהיל בימינו אלו שהוא בדומה לפיקוח נפשות ממש, שמסתובבים מאות אלפי "ילדי" ישראל ללא ידיעה באל"ף בי"ת של יהדות (כולל – בארץ הקודש, שאף שישנם מפלגות דתיות וכו', עיקר הנשאת ונתת שלהם, באמונה – אינם בחינוך הנוער ליהדות), כמדובר כמ"פ בהתוועדויות האחרונות, ופשוט, שאין די במחשבה ודיבור, עריכת אסיפות וקבלת החלטות טובות ואפילו לא במצב ד"מתניכם חגורים", אלא, צריך ומוכרח וחיוני הוא כנ"ל, ללכת בפועל ולפעול במעשה בפועל, ובלשון הידוע "טאַפּאַרו דאַ פּלאַחו" (להפעיל הגרזן בהבול עץ, לעשותו כלי).

ובכל זה ניתוסף הציווי וההוראה, ביחד עם נתינת – כח, מימי הגאולה, החל מהתחלת הגאולה בג' תמוז – "להוסיף אומץ בהרבצת תורה והחזקת היהדות".

והדגשה יתירה  בהנתינת – כח – בדברי בעל המאסר והגאולה בג' תמוז (הנ"ל ס"ט) "נושאים אנו תפלה להשי"ת – יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, שיש בזה גם בקשה וגם הבטחה, אשר השי"ת יהיה עמנו כאשר היה עם אבותינו, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו כו'".

כלומר, כשמתעוררת שאלה או ספק כו' האם יש לו הכחות הדרושים למילוי השליחות דהפצת התורה והיהדות – אומרים לו, שג' תמוז פועל גאולה מכל השאלות והספקות כו', מכיון שנשיא דורנו הכריז, "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו", ש"הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו", מ"מ, ישנה הבטחה ברורה ש"יהי ה' אלקינו עמנו", ולא עוד, אלא, "כאשר היה עם אבותינו", ולכן בודאי שניתנו הכחות הדרושים למילוי השליחות בהצלחה ובשלימות, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחת.

ועוד ענין בזה – בהמשך דברי בעל המאסר והגאולה בג' תמוז, "לא מרצוננו גלינו כו' ולא בכחותינו אנו נשוב כו', אבינו מלכנו ית' הגלנו כו' והוא ית' יגאלנו כו'", שבזה מרומז ענין נפלא:

כיון שהגאולה היא "לא בכחותינו כו'" אלא ע"י "אבינו מלכנו ית'", הרי, מובן וגם פשוט, שגם כאשר חסר משהו ב"מעשינו ועבודתינו", אין זו סיבה לעכב, ח"ו וח"ו, אפילו לרגע אחד בלבד, את פעולתו של הקב"ה, ש"יגאלנו ויקבץ נדחינו כו' ויוליכנו קוממיות ע"י משיח גואל צדק לארצנו הקדושה במהרה בימינו אמן".

ועאכו"כ לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין", וכבר "כלו כל הקיצין", וכבר נסתיימה כל העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", הרי בודאי שהגאולה צריכה לבוא תיכף ומיד ממש.

ולכן ובמילא כל האמור לעיל אודות תפקידו ושליחותו של כאו"א לעסוק בהפצת התורה והיהדות, אינו מחליש כלל וכלל ואפילו משהו, ח"ו, מהבקשה והדרישה של הגאולה בכל התוקף – "עד מתי" !

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 546 – 544 )   

 

"לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראי' בשם בריות בעלמא"

וכדאיתא בזהר דוד מלכא תלי מזונותיו לעילא, בגין דלעילא לא פסיק לעלמין כו', וע"ד כתוב הוי' רועי לא אחסר, לא יפסקון מזונות מני לעלמין, בגין דההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן לא פסיק לעלמין. והיינו שכיון שההמשכה היא ממקום נעלה, רומו של עולם, לכן לא אחסר, שמחלק מזונות לכל בריה (בריה דייקא, היינו, אפילו לאלו שנקראים בשם בריות בעלמא, כמ"ש רבינו בתניא).

(סה"מ תשט"ז עמ' רכב)

¯

היינו שמעלתן היחידה היא שנבראו ע"י הקב"ה (ראה לקו"ש ח"א עמ' 100, 225 ועוד)

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 66 הערה 34)

 

"והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים"

הענין שבו היה ה"קאָך" של בעל ההילולא הוא – שהכל יהיה בפועל ממש ובהתפשטות ביותר.

הרבי מעולם לא נבהל ממצבו של הזולת – אם אינו ירא שמים בתכלית, או במדה ממוצעת, או אפילו שנמצא במעמד ומצב שה"רוח שטות" דנפש הבהמית מכסה על האמת, עד כדי כך, שאינו יודע שצריך לחזור בתשובה.

מבלי הבט על מצבו של הזולת ("אין וועלכן מצב יענער איז נאָר געווען") – התעסק הרבי עמו; לעתים קרובות הטיב עמו בגשמיות, ובמילא היתה זו גם טובה ברוחניות, שכן, כאשר הלה יודע שעשו לו טובה בגשמיות, הרי זה בבחינת "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חוב ובמילא ה"ז פעל עליו גם ברוחניות.

כלומר: לבד זאת שאדמו"ר הזקן כותב בספר התניא: "והן לא, לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים" – נעשית גם הפעולה על הזולת, שחוזר בתשובה, להיות במעמד ומצב הראוי.

תנועה זו שהיתה אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר – נלמדת מהמנהיג ורועה ישראל הראשון, משה רבינו:

כתיב: "אלה הדברים אשר דבר משה" – דברי תוכחה. ומתי היה הדבר – "אחרי הכותו את סיחון וגו'". כלומר, לאחרי שעושים טובה ליהודי בגשמיות – אזי אומרים לו דברי מוסר, ואז מתקבלים דברי המוסר ופועלים פעולתם.

וזוהי ההוראה לאתפשטותא דמשה בכל דרא – משה שבכל דור: לכל לראש – להשפיע חסד, ברכה והצלחה, ורק אז – לומר דברי מוסר. וסדר זה הוא – אפילו כאשר המוסר הוא על ענין ה"עגל" ("ודי זהב"), היפך האמונה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 37 – 36)

 

 

יום ו (כח אד"ר)

"ולא אמר דהע"ה תכלית שנאה שנאתים וגו'"

שאלו פעם אצל הרבי בעל ההילולא מהו טעם הנהגתו לקרב את כל בנ"י, אפילו אלה ששייכים לסוג ההפכי ד"מעלין ולא מורידין".

והרבי ענה:

בשולחן – ערוך ישנם ארבעה חלקים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר, וחושן משפט – שהוא החלק האחרון. והדינים  אודות הענינים דמעלין וכו' – הם בחושן משפט, ובחושן משפט גופא – בסימנים האחרונים.

וסדר הלימוד הוא – ע"פ הנ"ל – כל הסימנים דאו"ח, יו"ד, אבהע"ז, ורובו ככולו של חו"מ עד לאותם סימנים אחדים שבסופו, ורק אז לומדים אם "מעלין" או ח"ו להיפך.

ופנימיות הענין בזה:

כאשר עושים טובה ליהודי – ה"ז ללא ספק עשיית מצוה. אבל כאשר עושים ליהודי דבר שהוא היפך הטוב, וטוענים שזהו ע"פ תורה – הרי, לכל לראש יתכן שטועים בדין, ונוסף לזה, יתכן שהכאת הזולת ("מען שמייסט יענעם") לא מפני ציווי השו"ע, אלא מפני שיש לו תענוג בזה ("מ'האָט אַ געשמאַק אין שמייסן").

בכלל מצינו ששופט צריך להיות איש החסד דוקא, שיוכל למצוא זכות על הזולת. ואפילו בשעה שפוסק עונש מלקות, ולפעמים עונש חמור יותר – גם אז אינו יכול בעצמו להוציא הפס"ד לפועל, עם היותו פס"ד ע"פ שו"ע, כיון שאינו יכול לסבול את צערו של הזולת, ולכן, ביצוע הפס"ד בפועל נעשה ע"י שליח ב"ד,

- אא"כ צדיק גמור כשמואל הנביא, שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל מציאותו היא לקיים רצון העליון, שלכן היה יכול בעצמו להרוג את אגג.

חסידים רוצים לילך בדרכיו של הרבי; צריכים לידע, איפוא, שאף שצריכים אמנם להזהר ממי שנמצא בדרגא נמוכה שלא ימשכנו למטה ("יענער זאָל אים ניט אַראָפּשלעפּן") ח"ו, אבל, אין לרחק אותו, אלא להגביהו ולהעלותו, ולעשות לו טובה אפילו בגשמיות, ועי"ז תבוא אח"כ גם טובה ברוחניות.

ואז – ע"פ מארז"ל ע"פ "מאיר עיני שניהם הוי'" – עוזרים מלמעלה גם לו, שילך בדרך הישר, ומשפיעים לו ביד רחבה בכל המצטרך לו ולבני ביתו. משפיעים לו מהחסד שלמעלה שהוא בלי גבול. ונותנים לו גם את ה"כלי" –כמ"ש "והוא יכלכלך", כפירוש החסידות שנותנים לו גם את ה"כלי" שבו תומשך ההשפעה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 38 – 37)

¯

"אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלהי ישראל"

וכן הוא בענין בזבוז האוצרות שבהתגלות תורת החסידות:

ידוע מה שביאר אדמו"ר הזקן להרה"ק ר' פנחס מקאָריץ בענין התגלות ופרסום תורת החסידות, ע"פ משל מבן מלך שהיה חולה מסוכן, וכדי להציל את חייו, צוה המלך ליקח את האבן היקרה שבכתר המלכות, לשחקה וליתנה לתוך פיו של בן המלך.

וההסברה בזה – שלולי מציאותו של בן המלך, מהי התועלת ומהו הצורך בכל ענין המלוכה וכתר מלכות !

ועד"ז למעלה – שמלכותו של הקב"ה (שגם היא באופן ד"אין מלך בלא עם") היא ע"י נש"י דוקא, שממליכים אותו כו', שכל אחד מהם הוא כמו בן יחיד, ובשבילו מבזבז המלך את כל האוצרות, שזהו"ע התגלות תורת החסידות.

וזהו הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר הפיץ ופירסם תורת החסידות לכל בנ"י, מבלי להתחשב אפילו במעמדם ומצבם בנוגע לקיום המצוות (כנ"ל ס"ג),

- וכפי שאמר שבימינו אלו אין מציאות של "אפיקורסים"". יכול להיות מציאות של "עם הארץ", "שוטה", והרחמנות עליו גדולה ביותר, אבל לא "אפיקורס" –

כיון שכאו"א מישראל, יהיה מי שיהיה, הוא בנו יחידו של הקב"ה, ובמילא נכלל הוא בהבטחה ש"לא ידח ממנו נדח".

ולכן, השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר – להיותו נשיא הדור, שממנו יונקים חיותם כל בני הדור [וכמבואר בתניא שאפילו הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים מקבלים חיותם מהם] – ומסר נפשו לגלות ולפרסם תורת החסידות גם אליהם, כדי להוציאם (אַרויסשלעפּן זיי") ממעמדם ומצבם ולקרבם לאלקות.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 279)

 

 

 

יום שב"ק (כט אד"ר)

פרק לג

"אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו"

ויש על מה לשמוח, כאשר יהודי מתבונן ב"מה יפה ירושתנו" דכאו"א מישראל, שישנו ענין הכי נעלה שמקבל בירושה ללא יגיעה כלל – הרי בודאי יש על מה לשמוח.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 172)

¯

החילוק שבין ירושה ("וירשתם") למתנה ומכר, שבמכר צריך הקונה  לשלם מנכסיו עבור הדבר הנמכר, ואפילו במתנה שאין המקבל משלם עבורה, הרי "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא"; משא"כ ירושה, שאינה תלויה כלל במעמד ומצב או פעולת היורש, כי אם מצד היותו בן, "ברא כרעא דאבוה".

וענין זה ישנו אצל כאו"א מישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, כמו שאומרים "מה יפה ירושתנו" – שענין זה הוא אצל כל בנ"י בשוה, מבלי הבט על חילוקי הדרגות במעמדם ומצבם מצד עבודתם (שהרי ירושה אינה תלויה במעמדו ומצבו של היורש), שמזה גופא מובן שזהו"ע נעלה ביותר שאי אפשר להגיע אליו ע"י עבודה, ולכן בא בירושה דוקא, ירושה שאין לה הפסק, שזהו"ע שלמעלה מהגבלה, שאינו יכול לבוא ע"י עבודה הקשורה עם הגבלת הכלים.

ומצד ענין הירושה שבישראל ("וירשתם אותה") נעשה "וישבתם בה" – בארץ ישראל: "ארץ" – "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", ו"ישראל" – ע"ש "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", היינו, שלא להתפעל לא מאנשים ואפילו לא ממלאכים ("אלקים"), אלא לעמוד במסירה ונתינה לאלקות, באופן ד"חבוקה ודבוקה בך יחידה לייחדך".

ומצד ההתקשרות להקב"ה – אין שום הגבלות, ובמילא, יכולים לעשות מעראי, קבע, מתכלית המטה, דירה לו ית'.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 28)

 

"כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו"

פירוש התיבות "כאָטש מי כודי כו'" הוא – שאף שאנו איננו ראויים ("מיר זיינען ניט ווערט"), אבל אעפ"כ, אבותינו טובים הם.

וזהו גם תוכן הענין ד"אשרינו כו' ומה יפה ירושתנו", שמביא לשמחה גדולה ביותר, כמ"ש בתניא שזהו "כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו, הון עתק שלא עמל בו כו'".

ובפרטיות יותר:

לא זו בלבד שהירושה באה מאליה ללא צורך בעמל ויגיעה, אלא יתירה מזה – שלא נוגע כלל מצבו של היורש.

יכול הוא להיות חרש, שוטה או קטן, אפילו תינוק בן יומו,

- אין נוגע כאן מספר השנים בגשמיות, אלא הגיל ברוחניות. וכפי שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר ששנותיו של יהודי אינן נמנות ע"פ ה"פּאַספּאָרט", שכן יתכן שע"פ הפּאַספּאָרט" הוא יהודי זקן בן שבעים שנה, ואילו בשנותיו האמיתיות, שהם השנים שניצל לעניני תומ"צ, אינו אלא ילד קטן שמשחק תחת השולחן... כי כאשר יצרפו, מתוך כל שבעים שנותיו, את משך הזמן שניצל לענינים שבשבילם צריך לנצל את הזמן, יעלה החשבון לשנים אחדות בלבד –

ואעפ"כ – יורש גם הוא את הירושה. ומצד זה – השמחה היא גדולה ביותר.

האמת היא, שהענין ד"מה יפה ירושתנו" כולל (לא רק את המעלה דירושה, אלא) גם את המעלה של מתנה.

ובהקדמה:

ידוע שמתנה הו"ע נעלה יותר מירושה, כי, ירושה היא מהאבות, אברהם יצחק ויעקב, שאף שגדלה מעלתם בהיותם נבראים נעלים ביותר ("העכערע נבראים און נאָך העכערע"), הרי הם עדיין בגדר של נבראים, ולכן, ע"י ענין הירושה מגיעים רק עד לשרש הנבראים ולא יותר, שזהו כללות ענין ההשתלשלות; משא"כ מתנה שבאה מלמעלה, הרי היא למעלה מסדר השתלשלות.

וזהו גם שענין הירושה הוא שעולם התיקון יורש אורות דתהו, והרי האורות מרובים דתהו שייכים להשתלשלות, שלכן נאמר בהם "לפני מלך מלך לבני ישראל", היינו, שיש להם שייכות לסדר ההשתלשלות דעולם התיקון; משא"כ ענין המתנה הוא מבחינת א"ק, שזוהי בחינה נעלית יותר שלגבה תהו ותיקון הם בהשואה.

אמנם, הענין ד"מה יפה ירושתנו" הוא באופן שיש בו לא רק המעלה דירושה, אלא גם המעלה דמתנה; ומה שנאמר בלשון של ירושה, הרי זה רק כדי להדגיש את המעלה שיש בירושה לגבי מתנה – ש"ירושה אין לה הפסק, משא"כ מתנה יש לה הפסק. והיינו, שהלשון "ירושתנו" מורה שענין המתנה שלמעלה מירושה הוא באופן שיש בו גם המעלה דירושה שאין לה הפסק, ונמצא, שישנם ב' המעלות (ירושה ומתנה) יחדיו.

והענין בזה – שבמתנה ישנם שני אופנים:

א) מתנה סתם – שאף שיש בה מעלה על ירושה, לפי שבירושה לא תמיד נוטל היורש את כולה, שהרי כאשר ישנם יורשים נוספים מתחלקים הם בירושה (הבכור נוטל "פי שנים", וכל אחד משאר היורשים אינו נוטל אלא חלק אחד בלבד), משא"כ במתנה נוטל את המתנה כולה, הרי לאידך יש בה גם חסרון. שיש לה הפסק (כנ"ל).

ב) מתנה למי שראוי ליורשו – ש"אם אמר על מי ראוי ליורשו, דבריו קיימין", ולא חשיב "מתנה על מה שכתוב בתורה" – שבמתנה זו ישנם ב' המעלות: הן המעלה דמתנה שמקבל את כולה, והן המעלה דירושה שאין לה הפסק.

והענין ד"מה יפה ירושתנו" אצל בני ישראל הוא באופן של מתנה ל"מי שראוי ליורשו", שבזה ישנם ב' המעלות דמתנה ודירושה, כנ"ל.

והנה, בנוגע לענין המתנה מצינו ש"אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא", והיינו, שה"כלי" לקבלת מתנה הוא הענין ד"נייחא לנפשיה". וכן הוא גם בנוגע לקבלת מתנה מלמעלה. מבחינה שלמעלה מסדר ההשתלשלות (כנ"ל) – שענין זה הוא ע"י שעושים להקב"ה נחת רוח כביכול.

כיצד נעשה "נייחא לנפשיה" ? – מבואר בלקו"ת שזהו ע"י "דבר חידוש, כמו צפור המדברת כו', הגם שבני אדם מדברים בבינה יתירה, אלא שזה אינו חידוש, אבל זה שהצפור מדברת הוא חידוש, וממשיך לב המלך.

כלומר: חכמתם של השרים והחכמים כו' – אינה פועלת נח"ר אצל המלך; ודוקא "צפור המדברת", עם היותה למטה באין ערוך מחכמתם של השרים, מ"מ, כיון שזהו דבר חידוש – הרי זה פועל בהמלך "נייחא לנפשיה".

וענינו בעבודה – קיום התומ"צ והעבודה ויגיעה דהנבראים שלמטה, והיינו, שכאשר מקיים תומ"צ גם כאשר אינו נמשך לזה מצד עצמו ("ער האַלט ניט באַ דעם"), ועושה זאת רק משום שכך לימדו הרבי שלו, ה"מלמד", הרב, או אביו הגשמי – הנה יגיעה מועטת זו, גם אם אינה אלא "כחודו של מחט", הרי היא ה"כלי" להמשכת המתנה מלמעלה שיש בה גם המעלה דירושה.

וזהו תוכן הניגון "כאָטש מי כודי, נאַשי באַטשקי דאָברי":

הירושה מאבותינו ("נאַשי באַטשקי") – יש בה גם המעלה דמתנה שלמעלה מירושה, שבשביל זה יש צורך בעבודה ויגיעה כדי לגרום "נייחא לנפשיה" (כיון ש"אי לאו דעביד לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא", כנ"ל).

ולאידך, יש בזה גם המעלה דירושה שבאה ללא עבודה – כיון שכאשר ישנו רק איזה ענין של עבודה, אפילו "כחודו של מחט" בלבד, עד שלא נופל על זה התואר של "עבודה" – אזי מקבלים את כל המתנה והירושה, "הון עתק שלא עמל בו".

ומצד ענין זה הוא גודל השמחה, עד כדי כך, שאף שאין אנו ראויים כו' ("כאָטש מי כודי"), מ"מ, עשו חסידים מענין זה "אַ גאַנצע שמחה", וניגנו: "כאָטש מי כודי נאַשי באַטשקי דאָברי" – שתוכנו של ניגון זה הוא שע"י עבודה מועטת בלבד זוכים ל"הון עתק שלא עמל בו", כך שישנם ב' המעלות דמתנה וירושה גם יחד.

וזהו ג"כ הפירוש בפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, שחסידי אדמו"ר הזקן היו "געוואָרענע חסידים" (שנעשו חסידים), ואילו אנו הננו "געבאָרענע חסידים" (חסידים מלידה) – שאין הכוונה בזה שעתה אין צורך בעבודה כלל, אלא פירוש הדברים הוא שע"י עבודתינו עתה לוקחים אנו ומקבלים גם את כל הענינים שהתייגעו עליהם בדורות הקודמים, כיון ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה".

(התוועדויות תשי"ד ח"א ח"א עמ' 106 – 103)

¯

וכידוע הסיפור אודות הרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשוב, שפעם ראוהו יוצא בריקוד בבית הכנסת לפני תפלת שחרית, ושאלוהו, לשמחה מה זו עושה, מה פשר השמחה עתה – לפני התפלה ולפני כל שאר הענינים, והשיב ר' לוי יצחק, שבאמרו זה עתה את ברכת השחר – כפי שנוהגים אצלם לומר את ברכות השחר בבית הכנסת – והגיע לברכת "שלא עשני גוי", התבונן עד כמה מאושר הוא, שהרי היה יכול להיות באופן אחר ח"ו, ואעפ"כ "לא עשאני גוי" ! וא"כ, כמה מאושר הוא שזכה בענין שלא התייגע עבורו כלל, שזוהי שמחה גדולה ביותר, כמי שזוכה בהון עתק שלא עמל ויגע בו כלל.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 48)

 

"יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו"

מהענינים המיוחדים אצל רבי עקיבא לגבי שאר תנאים – שהיה בן גרים.

ולהיותו בן גרים, לא היתה אצלו העשירות שבאה בירושה לכאו"א מבני אברהם יצחק ויעקב, שעז"נ "אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו", כמבואר בתניא שזהו "כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילונו אבותינו", שלכן שייכת אליו התורה ("תורה צוה לנו משה מורשה גו'") גם כאשר אינו לומדה ומתייגע בה, משא"כ גר, שאין לו עשירות זו בירושה, ומזה נשתלשל שרבי עקיבא – בן גרים – היה עני גם בגשמיות.

אמנם, על ידי עבודתו ויגיעתו זכה לעשירות שבדרך כלל באה ע"י ירושה [ובפרט להדעה שגם גרים יכולים לומר "לאבותינו", לפי שמתייחסים לאברהם שנקרא "אב המון גוים", ועבודתו היתה לגייר גרים, כמ"ש "את הנפש אשר עשו בחרן"], ויתירה מזה, שהעשירות שבאה ע"י עבודה ויגיעה היא גדולה יותר מהעשירות שבאה ע"י ירושה – שזהו שרבי עקיבא נעשה היסוד והעמוד והמקור דתורה שבע"פ, כדאיתא בגמרא "סתם מתני' ר' מאיר, סתם תוספתא רק נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי ר"ש, וכולהו אליבא דר"ע" (ממה שלמדו מרבי עקיבא אמרום), שזהו אמיתית ענין העשירות, ברוחניות,

ומזה נשתלשלה העשירות שהיתה אצל רבי עקיבא גם בגשמיות – כמ"ש בפרשת השבוע "אם בחוקותי תלכו גו'", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", וכל הברכות האמורות בפרשה, כפי שהם בפשטות הכתובים, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".

וזהו גם הדיוק "שתהיו עמלים בתורה" – בדוגמת רבי עקיבא שזכה לתורה ע"י יגיעתו דוקא:

לימוד התורה סתם – ישנו גם אצל הנשמה למעלה, קודם ירידתה למטה; והחידוש בלימוד התורה בירידת הנשמה למטה הוא – שצריך להיות באופן של עבודה ויגיעה להתגבר על המניעות ועיכובים שמצד הגוף ונפש הבהמית ויצה"ר, שעי"ז באים לעשירות האמיתית דתורה, ומזה נשתלשל גם עשירות בגשמיות, "ונתתי גשמיכם בעתם" כפשוטו, כולל גם הפירוש הפנימי – שהגשמיות ("גשמיכם") נעשית כלי אל הרוחניות שמושלת על הגשמיות להשתמש בה באופן הדרוש ובזמן הדרוש, שזהו אמיתית הענין ד"בעתם".

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 153 – 151)

 

"בא חבקוק והעמידן על אחת"

והרי אמונה היא יסוד כל המדות והחיים בכלל.

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 222)

¯

במצוות ישנם מצוות כלליות ומצוות פרטיות,

וכדאיתא בגמרא "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה וכו', בא דוד והעמידן על אחת עשרה וכו', בא ישעי' והעמידן על שש וכו', בא מיכה והעמידן על שלש וכו', חזר ישעי' והעמידן על שתים וכו', בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחי'", והפירוש בזה (ע"פ דברי המהרש"א ועוד מפרשים), שאין זה ענין של מיעוט ח"ו, אלא שמצאו מצוות כלליות הכוללות את כל שאר המצוות, ועד לענין האמונה שהיא מצוה כללית הכוללת את כל המצוות, אשר על ידה באים לקיום כל המצוות.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 35)

¯

ההמשכה דחג הפסח, שהו"ע האמונה ("מיכלא דמהימנותא"), הרי ענין האמונה אינו מוגבל בזמן, כיון שענין האמונה נוגע לכל הענינים, והוא היסוד לקיום התומ"צ, כמארז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה", וע"י האמונה אפשר לעבור כל הענינים ("מיט אמונה קאָן מען דורכגיין אַלץ"), כפתגם הבעש"ט שכאו"א יכול בכח האמונה לפרוס מטפחת ("פאַרשפּרייטן אַ פאַטשיילקע") ולעבור את הנהר.

וזהו פירוש דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שחג הפסח נמשך "באופן תמידי" – שבכל רגע ורגע ממש, ובכל ענין וענין צ"ל ענין האמונה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 198)

 

"שנק' רשות הרבים וטורי דפרודא"

ועוד ענין בזה – שההילול נמשך וחודר בהריבוי ("בתוך רבים" שבעולם, "מה רבו מעשיך ה'", הריבוי דעולם העשיה הגשמי, אשר, מבין ד' העולמות (אבי"ע) שהם כנגד ד' רשויות (כמבואר בכתבי האריז"ל) נקרא "רשות הרבים" – אזי נעשה "בתוך רבים (אפילו רשות הרבים) אהללנו".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 16)

 

"ואתהפכן לנהורא ונעשים רשות היחיד ליחודו ית' באמונה זו"

תכלית הכוונה היא – "גוי אחד בארץ" לעשות "רשות היחיד", דירה לו יתברך בדברים הגשמיים דוקא, דירה לאחדותו ועצמותו יתברך.

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 172)

 

פעולת השחיטה אינה מבטלת את גוף הדבר הגשמי, שנשאר בשלימותו, אלא שמוציאה את הדם והחיות שבו, ואז מקריבים את החלב – שמורה על ענין התענוג – על גבי המזבח.

וזהו שאמרו חז"ל "אין ושחט אלא ומשך" – שע"י משיכה לא נעשה שינוי בהחפץ הנקנה, אלא שלוקח החפץ כמו שהוא מושכו לרשותו, והיינו, שמעבירים את הדבר הגשמי – כמו שהוא – מרשות לרשות, מרשות הרבים, טורי דפרודא, לרשות היחיד (שהרי משיכה צריכה להיות ברשות היחיד דוקא), דיחידו של עולם.

וזהו ענין שחיטת היצה"ר – שלא מבטלים מציאותו, אלא אדרבה, מעלים ומכניסים אותו לרשות הקדושה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 230)

¯

העולם איננו "רשות הרבים", אלא "רשות היחיד" השייך ל"יחידו של עולם". ובמילא, אין כל אחד "בעל הבית" לעשות מה שרוצה, בחשבו, שאם יעשה זאת מפנימיות לבו, אזי יתקן, ואם יעשה זאת מחיצוניות לבו, הרי פעם כך ופעם כך ("ווי אמאָל") ... אין הדבר כן, כאמור, שהוא לא "בעל הבית" לעשות כרצונו, כי העולם הוא רשות היחיד ששייך להקב"ה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 112)

¯

כאשר יהודי הולך לפעול הענין ד"להבדיל בין הקודש ובין החול", בירור החול – יכול הצד שכנגד לבוא ולומר ש"אקדמיה טעניתיה".

והמענה לזה "אין דין קדימה במטלטלין". מכיון שפעולתו של יהודי בעניני העולם הוא לטלטלם מ"רשות הרבים". טורי דפרודא, ל"רשות יחיד", ליחידו של עולם (כמודגש בהלכות שבת) – נחשבים עניני העולם כ"מטלטלין", ובמטלטלין – "אין דין קדימה", דהיינו שבטלה הקדימה בהצד שכנגד ("אקדמיה טעניתיה") ובמקומה באה הקדימה דבחינת ה"אין" המזל דישראל.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 45 – 44)

 

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א – ליקוטי אמרים .

כרך ב – שהיוה"א – קו"א .

כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il