וזהו שע"י בירור הדברים הגשמיים נעשה תוספת בקדושה, כיון שע"י הבירור נמשכים האורות דתוהו שהם אורות מרובים באיכות. ובזה יובן מארז"ל שלא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, דקאי על התוספת שע"י בירור הדברים הגשמיים והעלאת הניצוצות, דבשביל זה כדאי שתהיה ירידת הנשמות למטה, ושיהיו בגלות בין האומות, משום שעי"ז יש תוספת (שיתוספו) באור הקדושה. והיינו, שלא זו בלבד שע"י בירור הדברים הגשמיים בעבודת כל יום ויום (כל יומא ויומא עביד עבידתיה) מהפכים את הדברים הגשמיים לקדושה, ע"י הברכה לפני ואחרי האכילה, וע"י האכילה לשם שמים וכן העסק בכל צרכיו לשם שמים, שע"י עבודת ה' בכח האכילה וכל צרכיו, מבררים ומעלים את הניצוצות שבדברים הגשמיים, הנה עוד זאת, שע"י בירור ניצוצות אלו שהם מעולם התוהו נעשה תוספת כח בקדושה מהאורות מרובים דתוהו. שהרי הנשמות עצמן שרשן מעולם התיקון, וע"י הניצוצות שמבררים מהדברים הגשמיים, ממשיכים תוספת מהאורות מרובים דתוהו.

(סה"מ תשי"ג עמ' מא)

והנה הענין דאהבת עולם, שהאדם עובד את השי"ת בכל נקודה שבעולם, כולל גם את המאכלים שאדם אוכל, וכל מיני הצטרכות האדם, שהם לכאורה למטה מהאדם, שהם דומם צומח וחי, והאדם הוא מדבר, וא"כ, איך אפשר שמדבר יקבל חיות מדצ"ח. אך מ"מ, כיון שאנו רואים שהאדם מקבל חיותו מהם, א"כ בוודאי שרשם ממדריגה עליונה מן האדם, ומה שירדו כ"כ למטה הוא לפי שסוף מעשה במחשבה תחלה [וכידוע שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר], וכאשר האדם אוכל אותם אזי מעלה אותם אל שרשם [ומשמעות הדברים היא, שכוונת רבינו הזקן לבאר הטעם שהאדם צריך להעלות את המאכלים, אף ששרשם ממדריגה עליונה מן האדם. ועל זה מבאר שכיון שירדו למטה, זקוקים הם להאדם האוכל אותם, שעי"ז מעלה אותם לשרשם]. אך ענין זה הוא כאשר האדם מוסר נפשו לה', שאינו לוקח לעצמו כלום והוא למעלה מן העולם, ואז הנה ע"י אכילתו, שמזה נעשה דם ובשר, ובכח זה עובד את השי"ת, מעלה את המאכלים לשרשם.

(סה"מ תשט"ז עמ' סט)

יום ב (טו אד"ש, שושן פורים)

"ורמ"ח מצות עשה להמשיך אור א"ס ב"ה למטה להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף ביחוד גמור להיות לאחדים ממש"

והנה הקדמת פרשת הקרבנות הוא ויקרא אל משה, שהוא הנתינת כח על עבודת הקרבנות. דאף שמכם קרבן להוי', מכם ובכם הדבר תלוי להיות קרבן להוי', אבל להיותו בשפל המצב וכל מה שמתבונן יותר, רואה יותר את שפלותו וריחוקו ונופל ברוחו, הנה לזאת הפתיחה הוא ויקרא אל משה, שהוא נתינת יכולת וכח לכל איש ואיש להיות קרבן להוי', ואפילו לפני הוי'. ולכן לא נאמר מי הוא הקורא, כי הוא ממקום עליון ונורא מאד אור א"ס הסובב כל עלמין, אתה קדוש שלמעלה משמך קדוש. דהנה משה הוא רועה ישראל, ואיתא במדרש שניסו אותו בזה שטיפל עם קטנים ביותר, דמזה דוקא ראיה שהוא רועה כדבעי, וכמו כן הוא בכל דור ודור, דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, שהם רועי ישראל שבכל דור ודור, הנה הם הממשיכים כח על עבודת הקרבנות, להיותם ממוצע המחבר, ממוצע בין הוי' וביניכם. שהוא ממוצע המחבר, פאַראיינציקט, עולמות מיט אלקות על ידי נשמות. וזהו עשיית הדירה לו ית' בתחתונים, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד, המוטלת על כל אחד ואחד. ומעבודות העיקריות בזה היא עבודת הקרבנות, וכנ"ל, להתבונן במעמדו ומצבו אדעתא דנפשיה ניט גענאַרטערהייט, ומ"מ אומרים לו מכם ובכם הדבר תלוי לתקן שיהיה שלם בלי מום, ולהקריב מכם קרבן וקרבן מן הבהמה. והוא על ידי ההתקשרות, שמוסיף בה ועולה, בהאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא, שבאתפשטותא זו נמצא גם העצמי, ועל ידי זה הוא מתקשר עם הויקרא אל משה, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ונמשך שלהבת י-ה, אש של מעלה, דבזה נכלל הקרבן ועל ידי זה ושכנתי בתוכם. וכן גם בנוגע לדורנו, הנה רועה ונשיא ישראל שהוא הורה לנו את הדרך הישרה, אשר נלך בדרכיו ואורחותיו, את המעשה אשר יעשון ואת המעשה אשר לא יעשון, הנה על ידי זה ניתן והומשך הכח, אשר כל אחד ואחד בכל מצב ומצב שהוא נמצא בו, הנה בשעתא חדא וברגעא חדא, אפשר להכון להקריב מכם קרבן להוי', אשר הכחות והחושים שלו יוכללו בהאש של מעלה, ועוד יותר שגם הגוף ונפש הבהמית, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, יקריב ועל ידי זה יהיו לרצון לפני הוי' למעלה מהוי'.

(סה"מ תשי"ב עמ' ריא – רבי)

יום ג (טז אד"ש)

"ועל ידי זה יתבלעו ויתבטלו לגמרי כל השלש קליפות הטמאות כי יניקתן וחיותן מהקדושה עכשיו היא ע"י קליפת נוגה הממוצעת ביניהן"

הנה לעתיד לבוא כתיב את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שאז יהיה ביטול גקה"ט, שזהו גם מ"ש וגר זאב עם כבש, שאפילו זאב (חיה טמאה) שהוא מגקה"ט, יהיה בו ענין של זיכוך כו', ומזה מובן, שגם קליפת נוגה שהיא הממוצע בין קדושה לגקה"ט, תהיה במעלה עליונה יותר.

(סה"מ תשי"ב עמ' קכג)

יום ד (יז אד"ש)

"כי כל תכלית של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי כבודו ואלהותו ית' ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ תלוי בהמשכת אלהותו ואור א"ס ב"ה לנפש החיונית שבכללות ישראל בכל רמ"ח אבריה"

וזהו גם הביאור בדברי הגמרא "צדיקים במיתתן נקראו חיים":

צדיק – גם בהיותו בחיים חיותו בעלמא דין, הרי המציאות שלו אינה בהאברים הגשמיים, בשר וגידים ועצמות הגשמיים, אלא כל מציאותו היא היותו צינור להמשכת אלקות בעוה"ז, שזהו גם תוכן הענין ד"צדיקים דומים לבוראם".

כיצד באים לדרגא זו – עי"ז שנרגש הענין ד"אין עוד מלבדו", היינו, שבכל עניניו ניכר אצלו שהוא שליח של הקב"ה, וע"ד מ"ש הרמב"ם ש"החכם ניכר" (לא רק בעת לימוד התורה, אלא גם) "במאכלו ובמשקהו כו' ובמשאו ובמתנו כו'", שבכל הענינים ניכר שנעשים ע"י "חכם".

וכאשר הצדיק פועל בעצמו להיות במעמד ומצב שבכל פעולותיו ועשיותיו ("וואָס ער זאָל ניט טאָן, און וואו ער זאָל זיך ניט אַ קער טאָן") יהיה ניכר היותו שליח של הקב"ה – אזי אין שום דבר שולט עליו, וכשם שהקב"ה הוא נצחי, נעשה גם הוא נצחי, ועד ש"אשתכח בכולהו עלמין – אפילו בעלמא דין – יתיר מבחיוהי".

וענין זה נדרש מכאו"א מישראל – שלאט לאט יגרש מעצמו את ה"מציאות" שלו, "מעט מעט אגרשנו", וימסור עוד חלק מחייו ועוד חלק מחייו להקב"ה ("אָפּגעבן נאָך אַ שטיקל פון זיין לעבן צום אויבערשטן"), ועד שסוכ"ס יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר (גם) מן הארץ" – עי"ז שכאו"א מישראל פועל זאת בנוגע להגוף שלו, כמבואר בארוכה בתניא פל"ז.

ועז"נ "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא גו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך" – אלא שאין לעצור כאן, כי אם להמשיך – "לעשותו", להביא את הדברים במעשה בפועל.

והדרך לזה מורה פנימיות התורה, אשר, על ידה יכולים להגיע להכרה וההרגש ד"אין עוד מלבדו", ובשעת מעשה לחדש ולהשתעשע ולהצליח בתורה, וגם בעניני העולם – דכיון שאין לו שום מציאות כלל מלבד היותו "עבד מלך", נעשה הוא בעצמו "מלך", להיות בעה"ב על עוה"ז, ובעה"ב על כחותיו הרוחניים, ובמילא יכול להצליח בתורה וגם לפעול בעניני העולם, להמשיך למעלה מהטבע – בטבע.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 54 – 53)

יום ה (יח אד"ש)

"כי כללות ישראל שהם ששים רבוא נשמות פרטיות"

איתא במדרש שבשעת מתן תורה היו מוכרחים להיות ששים ריבוא בנ"י (שזהו חשבון המספר של הנשמות כלליות דבנ"י), ואילו היו ששים ריבוא פחות אחד – מבלי הבט על מהותו של אותו "אחד" ("ווער דער אחד זאָל ניט זיין"), אפילו פשוט שבפשוטים ופחות שבפחותים – לא היה הקב"ה נותן את התורה אפילו למשה וכת דיליה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 29)

ידוע שישנם ששים רבוא נשמות, וכנגדם ששים רבוא פרטים בכאו"א מחילוקי המדריגות שבתורה, הן בפשט, הן ברמז, הן בדרוש והן בסוד. וכשם שבתורה ישנו ענין ההתכללות, שכל אחד מה"פנים" בתורה, כולל את כל שאר ה"פנים", כמו כן אצל בני ישראל, שע"י לימוד התורה נעשה אצלם ענין ההתכללות, שבכאו"א מישראל כלולים כל ששים רבוא נשמות ישראל.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 83)

"וכל פרט מהם הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם התלוי בנפשו החיונית להעלותו לה' בעלייתה"

ובחינת בנימין הוא זיכוך ועליה מלמטלמ"ע, היינו שפועל בירור זיכוך עליה והתקשרות בנש"י וחלקם בעולם, ובמילא גם בכללות הבריאה, שיוכלו לקבל את האור. וע"ד משל כמו שמוח הבע"ח אינו כלי לשכל ומוח האדם הוא כלי לשכל, לפי שהוא מזוכך יותר, הנה עבודתו של בנימין הוא העלאה מלמטלמ"ע שפועל זיכוך במוח ושכל האדם עד שיהיה כלי לאור אלקי נעלה.

(סה"מ תשט"ז עמ' רמד)

שעל ידי העבודה בפועל בעולם התחתון, מתגלה מציאותו האמיתית של כל אחד ואחד מישראל, שבכל מעמד ומצב (גם בהיותו בעולם ירוד) הרי הוא קשור ומאוחד עם אלקות, ולא עוד אלא שעל ידי עבודתו מברר ומזכך את העולם וממשיך ומגלה אלקות בעולם.

(דבר מלכות פ' נח אות ה)

ויש להוסיף, שכשם שעיקר הכוונה היא לא בעבודת נה"א מצד עצמה, אלא בבירור נה"ב דוקא, כך גם בירור נה"ב עצמה אינו מספיק, אלא צ"ל גם בירור חלקו בעולם.

כלומר: נקודת היהדות שתשאר בשלימותה – אין בזה משום חידוש ("דאָס איז קיין קונץ ניט"), שהרי "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'". ואפילו בירור נה"ב – עדיין אינו הכוונה והתכלית, כי אם בירור בירור חלקו בעולם.

[ובפרטיות יותר – עיקר הכוונה נשלמת ע"י בירור הנסיונות דוקא, כי, ההעלם שבנסיונות הוא גדול ביותר, ולכן בירורם מגיע ("דערלאַנגט") למעלה ביותר. ובפרט בזמננו זה, עקבתא דעקבתא דמשיחא, שהחושך כפול ומכופל, ובמילא, גם העבודה שבתקופה זו נעלית יותר, ע"ד הידוע במעלת העקב שבו דוקא ישנו כח המס"נ].

ויש להוסיף יתירה מזה – דכיון ש"כל ישראל ערבים זה בזה", הרי, גם החלק בעולם שצריך להתברר ע"י הזולת, נוגע אליו, ונמצא, שבירור כל העולם – שכל א' מהם שייך לא' מבני – ישראל שצריך לבררו – נוגע אליו.

ולאידך גיסא, כיון ש"כל ישראל ערבים זה בזה", הרי, כל הענינים שלו נוגעים (לא רק לו, אלא) גם לכל בני – ישראל.

ועוד זאת – שכל הענינים שלו נוגעים לא רק בעוה"ז, אלא גם למעלה, עד להעולמות ומדריגות הכי עליונות, ועד לשרש הנשמות – בעצמותו ית'.

ונמצא, שכל הענינים שלו נוגעים לכללות העולמות, וכל הענינים שבעולם נוגעים לו.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 244)

החידוש דמ"ת הוא, שאז ביטל הקב"ה את הגזירה המפרדת בין עליונים ותחתונים, "ואמר, התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים", היינו, שנעשה קשר וחיבור בין רוחניות ("עליונים") לגשמיות ("תחתונים"), בין התורה למציאות העולם – שהתורה נעשית בעה"ב על העולם, לשנות את מציאות העולם ולהעלותו למעלת התורה.

וחידוש זה שנעשה במ"ת בכללות העולם, נפעל בפרטיות ע"י עבודתם של בנ"י – שע"י קיום התומ"צ פועל יהודי בירור וזיכוך חלקו בעולם, ובמילא מעלה הוא גם את כללות העולם, כפס"ד הרמב"ם: "צריך כל אדם שיראה . . כל העולם חציו זכאי וחציו חייב . . עשה מצוה אחת הרי הכריע . . את כל העולם כולו לכף זכות וגרם . . להם תשועה והצלה", ונמצא, שע"י בירור חלקו בעולם ה"ה מכריע את כללות העולם לכף זכות.

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 61)

ודוקא כאשר האדם מחליט שצריך הוא למול את עצמו, אפילו אם הוא נמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, עד בבחינת תשעים ותשע שנים (כנ"ל) – אזי נעשה הוא ראוי שהקב"ה ייראה אליו:

כאשר מציאותו של יהודי חדורה בביטול כללי, שיודע הוא שצריך למול את עצמו, אשר ידיעה זו נובעת מההכרה וההרגשה שמעמדו ומצבו הנוכחי אינו כדבעי, וצריך להשתנות ("ער ווייסט אַז אזוי ווי ער איז טויג ניט, און ער דאַרף אַנדערש ווערן") – הרי זו ההקדמה להגיע לדרגות עליונות יותר, עד שיהיה אצלו "וירא אליו ה'", בדוגמת ההתגלות שהיתה לאברהם אבינו לאחרי מצות מילה, ונעשה גם הוא (האדם העובד עבודתו הנ"ל) בבחינת "אברהם" בתוספת ה"א, כיון שנעשה בעה"ב על כל חושיו, גם על חושים אלה שבטבע לא יתכן לשלוט עליהם.

ולא עוד, אלא שנעשה בעה"ב (גם) על חלקו בעולם, כמדובר לעיל בהמאמר אודות צדיקים, שע"י פעולת הזיכוך בעצמם, פועלים הם זיכוך גם בחלקם בעולם, ודוגמתו גם בנדו"ד, אשר עי"ז שנעשה בעה"ב על חושיו (בבחינת "אברהם" בתוספת ה"א), נעשה בעה"ב גם על חלקו בעולם, כולל גם על כל הדברים שזקוק להם בכדי לעבוד את הקב"ה, הן בבני, הן בחיי והן במזוני, וכולם – רויחי.

ידוע פתגם אדמו"ר הזקן – כפי שסיפר החסיד ר' אייזיק מוויטעבסק – בפירוש התואר "מרא דאתרא", היינו בעה"ב על המקום והסביבה, שהמקום והסביבה כולה הם "חלקו בעולם" שניתן לו כדי להאירו ב"נר מצוה ותורה אור", ובמאור שבתורה, זוהי תורת החסידות.

- ישנם רבנים שחושבים שחובתם אינה אלא לפסוק שאלות בנוגע לבהמות... ישנם רבנים שמונחים בעריכת "חיבורים". אבל האמת היא שהרב שהוא בעה"ב של המקום צריך לפעול בכל הסביבה כו'.

וכאשר חפצים בכך באמת [והרי רצון אמיתי של יהודי אינו אלא בעניני תומ"צ, ולשאר ענינים אין לו שייכות], ועוסקים בכך (לא רק כדי לצאת י"ח, אלא) באמת ומתוך מסירה ונתינה – אין שום מניעות בדבר, שהרי הוא "מרא דאתרא", בעה"ב, לפעול על המקום והסביבה כולה.

כלומר: נוסף לכך שהרב צריך לעשות את שלו כדי להסיר את האחריות המוטלת עליו (ובלאה"כ מועל הוא בשליחותו ח"ו), בין אם יצליח בפעולתו ובין אם לאו (שזהו חשבונו של הקב"ה), אלא יתירה מזה – שלהיותו מרא דאתרא, בעה"ב, בודאי יצליח בכך.

וע"י פעולתו בה"אתרא" פועל גם ה"אתרא" בו – "מדה כנגד מדה" – שבגלל עבודתו ופעולתו בה"אתרא", משלם לו הקב"ה בבני חיי ומזוני רויחי.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 330)

"ותן חלקנו בתורתך":

מהלשון "חלקנו" סתם, מבלי לפרש איזה חלק – משמע, שקאי על החלק בעולם שיש לכאו"א מישראל, שניתן לו בעולם כדי לבררו, יחד עם בירור גופו ונפשו הבהמית.

ועל זה היא הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שבירור החלק בעולם ("חלקנו") יהיה באופן הבירור דתורה ("בתורתך").

וביאור החילוק בין שאר אופני הבירורים לאופן הבירור דתורה:

כללות ענין הבירורים הוא – שבדבר המעורב טוב ורע, מפרידים את הטוב מן הרע, את הטוב מעלים לקדושה, ואת הרע דוחים ומאבדים. אמנם, בירור זה הוא בדרך מלחמה – כי, הנפש שיש בהדבר (כידוע שבכל דבר, אפילו בדומם, יש נפש וחיות רוחנית) מתנגדת להבירור, כיון שאין רצונה שחלק ממנה ידחה ועאכו"כ יאבד, ולכן יש צורך בענין של מלחמה כדי לפעול את הבירור.

ונוסף על הצורך בבירור בדרך מלחמה מצד הדבר המתברר, יש צורך בזה גם מצד האדם המברר – דכיון שיש לו נפש הבהמית שמתאווה לענינים בלתי – רצויים, הרי גם מצדו צריך להיות הבירור בדרך מלחמה.

והא בהא תליא: אילו היה פועל בירור וזיכוך בנפשו הבהמית – לא היה צריך למלחמה עם הדבר המתברר. וע"ד מ"ש בגמרא שצדיק גמור מותר לו להתגרות ברשע, כי, להיותו צדיק גמור שאין בו רע, אין לו להתיירא שתהיה אחיזה להרע כו', משא"כ צדיק שאינו גמור, כיון שיש בו עדיין רע, צריך להזהר שלא תהיה אחיזה להרע, שמזה יכול לבוא מעמד ומצב ד"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

וזהו כללות ענין הבירור בדרך מלחמה, שבזה נכלל גם הבירור שבענין המצוות, ולדוגמא: מצות תפילין, שלוקח עור בהמה ומעבדו לעשות ממנו תפילין, ויש בזה כמה דינים, כמו עיבוד לשמה, וכיו"ב – הרי צריך להיות בזה ענין של מלחמה, שלא יעשו מעור זה ענינים אחרים, ושלא יתערבו ענינים של פניות (היפך דלשמה), וכיו"ב.

אמנם, הבירור שע"י התורה אינו בדרך מלחמה, כי:

אמרו חז"ל "מאן מלכי רבנן". והנה, הסדר דמלוכה הוא באופן שכאשר המלך רוצה לפעול דבר מסויים, אינו צריך להתעסק עם הדבר, אלא הוא נשאר בהיכלו, ורק גוזר שייעשה הדבר באופן כך וכך, ובמילא נעשה הדבר כרצונו ע"י השרים והעבדים, כך שהמלך מצד עצמו אינו צריך להתיירא משום דבר, כיון שאינו בא באופן של התלבשות כו'. ובאופן כזה הוא הבירור דתורה – שאין צריך להתעסק בהדבר המתברר (ובמילא לא שייך שיהיה אחיזה להרע), כי אם, ללמוד בתורה ולפסוק כיצד צריך להיות הדבר ע"פ התורה, ובהתאם לכך נעשה הבירור בדרך ממילא.

וטעם הדבר – כיון שכל עניני העולם נעשים ע"י התורה, כמארז"ל "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה" שעל ידו "בורא את העולם",

- והכוונה היא לא רק לבריאת העולם בששת ימי בראשית, אלא גם לכל פרטי המאורעות שהיו ויהיו בעולם כל משך זמן קיומו, שכולם נעשים ע"י התורה. וכמובא במאמר של הצ"צ הסיפור אודות הבעש"ט, שלמד משניות, ואמר מאורעות שיהיו בעולם. והרי מובן שאילו היה הבעש"ט יודע מאורעות אלו מצד ענינים אחרים, לא היה צריך לאומרם בעת לימוד המשניות, ועכצ"ל, שידע מאורעות אלו מלימוד פרקי משניות אלו, שבהם נרמזו מאורעות אלו, שכן, כל המאורעות שבעולם באים מהתורה. אלא שהבעש"ט למד המשניות כפי שהתורה היא כלי אומנתו של הקב"ה שאסתכל באורייתא וברא עלמא, ולכן ידע מזה המאורעות שיהיו בעולם, משא"כ מי שאינו בדרגא כזו, לא היה יודע מאומה -

ובזה גופא – אין זה כמשל האומן, אדריכל, שגם לאחרי שעשה "דיפתראות ופינקסאות" ("בלו-פּרינט") צריך להתחיל ליקח אבנים ועצים כו' ולבנות את הבנין, משא"כ בהכלי אומנות דתורה שעל ידה נעשה בנין העולם בדרך ממילא, ולכן, ע"י פסק התורה נעשה הדבר בעולם בדרך ממילא.

וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שבירור חלקו בעולם יהיה באופן הבירור דתורה, שאז אין צורך במלחמה, ואין מקום לאחיזה כו'.

אמנם, כדי שיוכל להיות בירור חלקו בעולם באופן הבירור דתורה, צריך להיות "ותן חלקנו בתורתך", היינו, למצוא את חלקו הפרטי בתורה ("חלקנו בתורתך"), ועי"ז יוכל לברר את חלקו בעולם ("חלקנו" סתם) באופן הבירור דתורה ("בתורתך").

והענין בזה – שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, בכל התורה, וכמו כן נמצאים בתורה כל הענינים שלו, כל ענין במקום המתאים לו. וכאשר מכוין להחלק בתורה השייך לענין זה – אזי יכול לבררו באופן הבירור דתורה.

ועפ"ז יובן מ"ש בגמרא "חש בראשו יעסוק בתורה . . חש בגרונו יעסוק בתורה וכו'" – דלכאורה, למה רואים פעמים רבות שעצה זו אינה מועילה ? – והביאור בזה ע"פ הנ"ל, שאצל כל אחד ישנו החלק בתורה ששייך לראשו או לגרונו, וכאשר ילמד חלק זה, אזי יתרפא המיחוש, שכן, ע"י הרפואה ברוחניות נעשה בדרך ממילא גם הרפואה בגשמיות. אמנם, כיון שאינו יודע היכן הוא החלק בתורה השייך לראשו או לגרונו, נותנים לו עצה: "יעסוק בתורה", ואם יהיה עת רצון, ויצליח לכוין לחלק בתורה המתאים, אזי תומשך לו הרפואה.

וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שיזכה לכוין לחלק שלו בתורה ששם נמצא גם חלקו בעולם, ועי"ז יוכל לברר חלקו בעולם באופן הבירור דתורה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 175 – 173)

יש זמנים שמצווים אותו לנסוע בנסיעות שהם מחוץ לד' אמות של תורה ותפלה, אע"פ שיש שם יותר נסיונות, ובכלל אין שם אפשרות לעבוד את ה' כמו בשעה שסגור בבית הכנסת ובישיבה. וטעם הדבר – כי גם אם לדעתו הוא עצמו אינו צריך תיקון, הרי עליו לנסוע כדי לברר את חלקו בעולם.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 71)

והנה, כללות העבודה דבירור הניצוצות בזמן הגלות גורמת תענוג גדול למעלה, אלא שעיקר התענוג הוא בגמר הבירורים דוקא (כידוע דעיקר התענוג בכל דבר הוא בגמר הדבר דוקא), והיינו, שכאשר כל נשמות ישראל יבררו את חלקם בעולם, ויהיה גמר הבירורים, ותושלם הכוונה ד"סותר (כללות ענין הגלות) על מנת לבנות" – אזי יהיה עיקר התענוג למעלה, ואז יהיה גילוי המשיח.

אבל אעפ"כ, גם כל אחד מישראל, אפילו יחיד, כאשר יעשה כל עבודתו ויגמור כל ה"בירורים" שלו – יכול לבוא ולטעון להקב"ה: הלא פסקת בתורתך שכל העולם שקול, וכל אחד ואחד יכול להכריע את כל העולם כולו, וא"כ, ע"י עבודתי, הכרעתי את כללות העולם לכף זכות, וצריכה להיות ביאת "משיח הפרטי" אצלי, ועי"ז – ביאת "משיח הכללי", במהרה בימינו.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 97 – 96)

דובר לעיל (ס"ב) שעבודת בני ישראל היא לעשות מהדברים הגשמיים משכן ומקדש לו ית', היינו מכון לשבתו ית'.

ולכן נקראו בני ישראל בשם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כיון שענינם הוא להביא קדושה בכל מקום – לברר את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם, ולהמשיך קדושה במקום זה, שעי"ז ממלאים את הכוונה דדירה בתחתונים.

והיינו, שעי"יז שעושים מהדברים הגשמיים מכון לשבתו ית' – ממשיכים עצמות, כיון שבזה ממלאים את הכוונה ש"נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים", שכוונה זו היא בהעצמות, כידוע בפירוש "דירה", ש"דירה" אינה להתפשטות, אלא דוקא להעצמות.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 86)

כיון שהמעלה היא בעולם דוקא – לכן צ"ל אופן העבודה בזיכוך העולם גופא, דהיינו לא לשבור את העולם, אלא לזכך את העולם ולעשותו כלי לאלקות, כידוע פירוש הבעש"ט עה"פ "כי תראה חמור גו'", שעם היותו "חמור" (מלשון חומר), מ"מ "עזוב תעזוב עמו" – לעשות את הגשמיות גופא כלים לאלקות.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 112)

וכיון שבני ישראל הם בדוגמת ארץ ישראל – בכחם לעשות מכל העולם ארץ ישראל, דהיינו לעשות מכל הדברים הגשמיים שבסביבתם כלים לאלקות, מכון לשבתו ית', שזהו ענין ארץ ישראל ברוחניות.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 115)

לכל לראש – "יהי אור", לדעת שצריך להאיר את העולם, כי העולם מצד עצמו הוא באופן ש"הארץ היתה תהו ובהו וחשך גו'" ועליו להאיר את העולם. והיינו, שגם כאשר רואה אור בעולם – הרי אור זה אינו שלו, כיון שנעשה כבר קודם לכן, ואילו חלקו בעולם הוא עדיין במצב של "תהו ובהו וחשך", ולכן עבודתו היא להאיר את חלקו בעולם באור התורה – "יהי אור". וכמדובר לעיל (ס"ח), ש"ראשית דהתורה" צריך לגלות ולהאיר את "ראשית בריאת העולם".

ולאח"ז ישנו הענין ד"יהי רקיע" – רקיע המבדיל:

הדרך להאיר את חלקו בעולם ("יהי אור") היא – ע"י ההבדלה בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים". והיינו, שהתענוגים בענינים רוחניים ("מים עליונים") – אין צורך לבררם, משא"כ התענוגים בענינים גשמיים ("מים תחתונים") – יש לדקדק בהם ולחשב ("מ'דאַרף אין זיי אויסרעכענען") לאיזה מהם אכן זקוקים, ורק הדברים שזקוקים להם – הם אכן מותרים ("דאָס וואָס מען דאַרף – דאָס מאָג מען").

ורק כאשר ישנו ענין הרקיע המבדיל הנ"ל – אזי אפשר להיות הענין ד"יהי אור", שאור התורה יאיר את העולם".

ועי"ז נעשה לאח"ז "יקוו המים גו' ותראה היבשה" – שמתגלה מעלת העולם, שהעולם מתייחד עם אלקות (שהו"ע הקרבנות, שבאים ע"י "מים תחתונים", כנ"ל).

וזהו כללות סדר העבודה:

לכל לראש, ביום הראשון – "יהי אור"´שזוהי הידיעה שיש להאיר את העולם באור התורה, והיינו ידיעת הענין בכללות;

לאחרי ידיעה זו, ביום השני – צ"ל רקיע המבדיל, דהיינו להשתמש ב"מים תחתונים" רק כפי ההכרח לשם שמים;

ועי"ז נעשה אח"כ, ביום השלישי (שאז "יקימנו ונחיה לפניו") – "ותראה היבשה", יחוד העולם עם אלקות;

ועי"ז נעשה אח"כ, ביום הרביעי – "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים", "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים" (כפי שאומרים בקידוש לבנה), דהיינו כמדת האור של כל שבעת ימי בראשית בבת אחת – שגילוי ענין זה יהיה לעתיד לבוא.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 126 – 125)

אמנם, אף שכללות ענין התומ"צ רוחני שלמעלה לגמרי אפילו מתפיסת מקום רוחני – צריכים להמשיך זאת בהגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, שזהו סדר העבודה לאחרי מ"ת.

ובלשון חז"ל – "לא ניתנה תורה למלאכי השרת": לפני מ"ת היתה יכולה להיות ההנהגה כמלאכי השרת או כבני אדם, אבל לאחרי מ"ת צריכה להיות ההנהגה כבני אדם דוקא.

- פעם אמרו במעמד כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהיותו באטוואצק, שיש סברא שרבינו הזקן היה נוהג להתענות משבת לשבת, והיה שובר הצום עם פרוסת לחם בלבד. ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שלא שמע סיפור זה, ואח"כ הוסיף, שלפי מה ששמע אודות רבינו הזקן, שאופן עבודתו היתה בדוגמא של מעלה, לא מסתבר סיפור זה, שכן, למעלה ישנו הענין ד"בין הערביים תאכלו גו' ובבוקר תשבעו", ובמילא, אין מקום לכללות הענין של תעניות וסיגופים. – ענין זה שייך רק בתור תיקונים, אבל לא "תמידים כסדרן".

וכמו כן ידוע שהבעש"ט כתב לתלמידו בעל התולדות שלא יתענה, כיון שסדר העבודה צ"ל עם הגוף דוקא, וכפי שפירש הבעש"ט בפסוק "כי תראה חמור שונאך גו' עזוב תעזוב עמו". –

נשאלת איפוא השאלה: מחד גיסא – דורשים להתעסק ולפעול בחלקו בעולם, ולאידך גיסא – להמשיך רוחניות שלמעלה לגמרי אפילו מתפיסת מקום רוחני ?!

והעצה לזה – ענין השמחה, ובאופן שמערבין שמחה בשמחה, שעי"ז נעשה תוספת שמחה. והרי סדר השמחה והריקודים – שבעת הריקוד מגביה האדם רגלו מעל הארץ, היינו, שמתרומם מעניני ארץ וגשם, ואז – במדה כנגד מדה – מגביהים אותו מלמעלה מארציות לרוחניות, ולרוחניות אמיתית, ובאופן ד"הולך ואור עד נכון היום".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 176)

אנו צריכים דור צעיר בעולם הזה, יהודים חיים ובריאים ברוחניות, וממילא יהודים חיים ובריאים גם בגשמיות, ועי"ז יוכלו לכבוש את העולם הזה לא רק לעצמם, שחלקם בעולם יהיה מקדש להקב"ה, אלא גם בשביל דור הביניים והדור המבוגר.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 290)

צעירים יש להם יותר כחות שלא השתמשו בהם, יש להם פחות ספיקות, ועוד פחות הוא אצלם הלכלוך מעניני העולם.

- כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם אודות אדמו"ר הזקן, שבילדותו אמר שאוהב הוא את השדה בבוקר, מפני שאז יש ב"אויר" רק קצת דברים בטלים... שהרי זה עדיין התחלת היום, ובשדה, שבו לא מתהלכים אנשים רבים.

ועד"ז בחיי האדם, שבהתחלת פעילותו בחיים התעסק רק מעט עם ענינים שמביאים לידי פשרות, שמזה באים לאח"ז לענינים של היפך היושר, היפך האמת והיפך התורה בכלל, ובמילא, לא התלכלך עדיין כל כך, והכחות שלו הם עדיין לא משומשים כל כך. ולכן יש לו יותר כח – ופחות ספיקות – בכל הקשור לתפקידו וההצלחה בו.

ובכללות חיי האדם – הרי זו תקופת השנים שנקראים שנות הנעורים ("יונגט – יאָרן"), קודם שבאים ימי העמידה וימי הזקנה.

ובפרטיות יותר – הנה בכל אחת מתקופות אלה, גם בימי הזקנה, ישנו חלק באדם שבו לא הניח שיכנסו ענינים של ספיקות וענינים של דברים בטלים; ולהיותו מחובר עם הקב"ה, הרי כשם שהקב"ה הוא בלתי בעל גבול, כמו כן יש לו ריבוי כחות, כך, שאם רק ירצה, יוכל להוסיף עוד יותר בעניני תורה ומצוות.

כלומר: כל אחד מישראל, מבלי הבט על מספר שנותיו כפי שרשום ב"פּאַספּאָרט" או בתעודת – הלידה, יש בו חלק מסויים, מקצוע מסויים, שבו נחשב הוא ל"צעיר", ומצד היותו "צעיר" – יש ביכלתו לפעול ולהפוך חלקו בעולם מן הקצה אל הקצה.

מבלי הבט על כך אם זקנו לבן או שזקנו שחור, או שעדיין לא צמח זקנו; אם רק ירצה לנצל את הכחות המחוברים עם הקב"ה כדי לקיים את שליחותו של הקב"ה, אין ספק בכך שכיון שהקב"ה נתן לו שליחות זו, בודאי נתן לו את האפשרות למלא את השליחות.

והשליחות היא – כמ"ש בזהר והובא בתניא בתחילתו – להפוך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא: במקום שישנו חושך – צריכים להאיר באור התורה והמצוות; ובמקום שיש מרירות – כמ"ש "אחריתה מרה כלענה", דקאי על היצה"ר בכלל ועל עניני העולם בפרט – יש להפוך את המרירות עד שתהיה מתיקות ברוחניות, ובמילא תהיה מתיקות גם בגשמיות.

והדרך לזה: לכבוש את ה"נוער" – הן הנוער בכלל, והן כח ה"נערות" שיש בכל אדם, איש או אשה, מבלי הבט על הגיל, שזהו החלק שהוא צעיר לגמרי ועדיין לא משומש – ולרתום ("אַיינשפּאַנען") אותו לעבודת הבורא, ואז בודאי מצליחים, ומתקיימת גם ההבטחה "שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (כנ"ל סכ"ג) – כדי שיוכל למלא את שליחותו במדה פחותה של ההעלמות והסתרים, שעי"ז יצליח גם בעניניו הפרטיים.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 111 – 110)

"דהיינו במה שמשתמש מעוה"ז לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת ה' כגון אכילה ושתיה ודומיהם, ודירה וכל כלי תשמישיו"

כתיב "ולמקנהו עשה סוכות". "מקנהו" – הם דברים הנקנים ("איינגעקויפטע זאַכן"), דהיינו, כל הדברים הגשמיים שהנשמה מצד עצמה אין לה שום שייכות אליהם, אלא ש"נקנו" וניתוספו אצל הנשמה ("אַ צוגעקומענע זאַך") ע"י ירידתה בגוף. ועז"נ "ולמקנהו עשה סוכות" – שכל הענינים הגשמיים צריכים להיות באופן ד"סוכות", בדרך עראי בלבד, וכמארז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", דהיינו שכל עוה"ז אינו אלא כ"פרוזדור".

ומ"ש "כדי שתכנס לטרקלין" – אין הכוונה לאחרי מאה ועשרים שנה דוקא, אלא ע"ד מארז"ל "עולמך תראה בחייך", דהיינו, שכאשר האדם נמצא כאן למטה צריכים הדברים הגשמיים להיות אצלו באופן של "עראי", בכדי שיוכל לעשות מהם – ע"י התומ"צ – ענין של "קבע".

והענין בזה:

לכאורה אינו מובן איך אפשר לעשות את העולם לענין של "קבע" ? הרי כל סדר ההשתלשלות הוא ענין מחודש, שלא היה קודם לכן, ולאחר "שית אלפי שנין" לא יהיה עוד, כמארז"ל "שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב" או "תרי חרוב", וא"כ, אין זה אלא דבר זמני ("אַ צייטווייליקע זאַך"), ואיך אפשר לעשות מזה ענין של קבע ?

אך הענין בזה – דכיון ש"נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים", דהיינו דירה לעצמות ממש, שהוא מציאות אמיתי ותדירי, אמיתית הענין ד"קבע", הרי עי"ז שמקשרים את העולם עם הקב"ה, היינו, שעושים את העולם דירה לו ית' ע"י התומ"צ, אזי נעשה גם העולם עצמו ענין של קבע.

אמנם, כדי לקשר את העולם עם הקב"ה שעי"ז נעשה העולם ענין של קבע – צריכה להיות ההנהגה באופן ש"למקנהו עשה סוכות", היינו, שהענינים הגשמיים מצד עצמם יהיו אצלו בדרך עראי, שדוקא אז בכחו לקשר ענינים אלו עם הקב"ה, ועי"ז לעשותם ענין של קבע.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 68 – 67)

יום ו (יט אד"ש)

"אף שהיא ירידה גדולה ובחי' גלות ממש"

והנה מצד בחינת נר"נ שבנשמה המתלבשים בגוף, צריכים נש"י להתורה, והיינו, מצד ירידת הנשמה למטה, שהיא ירידה גדולה, ובפרט בהתלבשותה בהגוף, ועוד זאת שמתלבשת בנה"ב, ונה"ב מעלמת ומסתרת על אור הנשמה, היינו, שמלבד זאת שמצד עצם ירידת הנשמה למטה והתלבשותה בגוף ישנם ענינים כאלו שאין ביכולת הנשמה להשיג כמו בהיותה למעלה, הנה עוד זאת, שמצד התלבשותה בנה"ב, הרי הנה"ב מעלים ומסתיר על אור הנשמה ומונע אותה מלהשיג אפילו ענינים אלו שביכולתה להשיג גם בהיותה למטה. וכללות ירידת הנשמה למטה הוא שנעשה אצלה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, דקודם ירידתה היה אצלה אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות, ובירידתה למטה נעשה אצלה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות. ומצד ירידה זו צריכה הנשמה להתורה, שהתורה מקשרת את הנשמות באלקות. והיינו לפי שהתורה היא ממוצע בין אוא"ס ב"ה ועולמות, שהיא מקשרת עולמות באוא"ס ב"ה, ובכלל זה הוא גם הנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף, שהיא ג"כ בכלל עולמות.

(סה"מ תשי"ז עמ' כג)

ירידת הנשמה למטה, שזוהי ירידה גדולה ביותר, שהרי בהיותה למעלה היתה באהבה ויראה כו', משא"כ בירידתה למטה, ובלשון חז"ל "למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם", ועד"ז הירידה ל"כנען" ("כנען בידו מאזני מרמה"), שהיא מהמקולקלים שבאומות – שזהו כמשל הסוחר שמוציא כסף וזהב מרשותו להיות מפזר ונוסף עוד, ודוגמתו בהנשמה שמוציאה את הכסף וזהב שהם האהבה והיראה, בשביל היתרון שיהיה ע"י ירידתה למטה, שע"ז נאמר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", "כלומר שיש יתרון ומעלה בתורת פיך בעוה"ז יותר מבחינת זהב וכסף שהיתה הנשמה למודה בהם בתחלה".

והענין בזה – שהיתרון והריוח שנעשה ע"י הירידה למטה, הוא, מצד המעלה שבעבודת הבירורים בדברים גשמיים ששרשם מעולם התוהו, שזהו"ע התוהו כפי שהוא בכללות העבודה שלאחרי מ"ת.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 204)

מכיון שהשם יתברך, שהוא עצם הטוב, מכריח את הנשמה לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בשביל לימוד התורה וקיום המצות, הרי זה ראיה והוכחה גמורה – כמה גדול התלמוד וגדול המעשה (דהמצות).

ומזה מוכרח גם כן, אשר אי אפשר להגיע אל התכלית אלא על ידי הירידה הגדולה – להיות על פי תורה דוקא פה עלי אדמות, אילו הה' דרך קל ונוח יותר לא היה השי"ת מכריח את הנשמה לרדת ירידה אחר ירידה מתחת כסא הכבוד עד לעולם הזה התחתון, תחתון שבכל העולמות.

רק כאן בבירא עמיקתא יכולה הנשמה להגיע לרום מעלתה, למעלה אפילו ממעלת המלאכים, וכמרז"ל צדיקים לפנים ממלאכי השרת.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 180)

"גם שיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי לא מינה ולא מקצתה ואין ערך ודמיון ביניהם כלל"

הנשמות בהיותן למעלה, לא זו בלבד שאין להן שום נסיונות, אלא עוד זאת, שעומדות באהבה ויראה, וכמ"ש "חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו" – פסוק זה נאמר באליהו, או באלישע, אבל אעפ"כ, הרי אמרו "כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא" – ויתירה מזה – שעבודתן למעלה היא בבחינת ראיה, והיא שלא בערך לעבודת הנשמות למטה, אפילו של צדיקים גמורים (כדאיתא בתניא).

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 70)

וכמו כן נקראת ירידת הנשמה בגוף בלשון "נסיעה" – "נסעה וירדה", לפי שמצב הנשמה בהיותה למטה מלובשת בגוף הוא באין ערוך כלל לגבי מצבה כפי שהיתה למעלה:

הנשמה למעלה עומדת בביטול לאלקות, כמ"ש "חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו", ואילו בירידתה למטה, הנה לא זו בלבד שאינה עומדת בדרגת הביטול שהיתה עומדת למעלה, אלא עוד זאת, שיכול להיות מעמד ומצב הפכי לגמרי – "נר רשעים ידעך": "נר" – קאי על הנשמה, כמ"ש "נר הוי' נשמת אדם", ומצד ענינים שונים יכול להיות שנר הנשמה "ידעך" ויכבה רח"ל, היפך לגמרי מענין הנר והאור.

וע"ד מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לענין הניצוצות שבג' קליפות הטמאות, שזהו ע"ד הענין ד"חתיכה עצמה נעשה נבילה", והיינו, דעם היות שמצד עצמו הרי זה דבר מותר, חלב כשר, וכן בשר כשר שנשחט והודח ונמלח כדין, מ"מ, מצד מעשה אנוש ותחבולותיו הרי חתיכת ההיתר עצמה נעשית נבילה. ועד"ז בענין "נר הוי' נשמת אדם", שמצד מעשה אנוש ותחבולותיו יכול להיות מעמד ומצב ד"נר רשעים ידעך".

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 92)

והדרך להגיע לביטול זה, שהעבודה תהיה בפשיטות וללא שום חשבונות – היא ע"י ההתבוננות במעמדו ומצבו אליבא דנפשיה באמת, מבלי לרמות את עצמו ("ניט גענאַרטערהייט").

והיינו, שכאשר יתבונן האדם במעלת נשמתו טרם שירדה למטה, ובמעמדו ומצבו כפי שהוא עתה,

- שהרי "גם שיהיה צדיק גמור כו' לא יגיע למעלות כו' בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי לא מינה ולא מקצתה", ועאכו"כ בנדו"ד, שלא מדובר אודות מדריגות כאלו -

לא מבעי בנוגע לכחות נפשו דהיינו שכל ומדות, אלא יתירה מזה, שעלול הוא לפעמים להיכשל ח"ו בענינים של פועל ממש, במחשבה דיבור ומעשה,

הרי כאשר יתבונן האדם בריחוקו מאלקות – יתעורר אצלו ההרגש שהוא אובד עצות, אבוד לגמרי ("ער איז אינגאַנצן א פאַרלאָרענער"),

ומצד הרגש זה – לא יתפסו מקום במוחו ("וועט אים ניט ליגן אין קאָפּ") ענינים של "מדריגות"; לא לימוד התורה לשמה לשם התורה עצמה, להמשיך אוא"ס בתורה, ולא לימוד התורה לשמה כדי לקשר נפשו להוי', וכמו כן לא יתפסו מקום במוחו ענינים של פניות, לא פניות רוחניות ולא פניות גשמיות; אלא ישקיע את עצמו ("ער וועט זיך אַריינוואַרפן") בלימוד התורה ובקיום המצוות ללא שום חשבונות (כמו בהמה שנמשכת בטבעה כו'), באופן שלמעלה מטעם ודעת.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 88)

"אלא ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית הוא בכדי לתקנם בלבד ולהפרידם מהרע של שלש קליפות הטמאות וכו' ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השייך לה מכללות עוה"ז ולקשרם ולייחדם באור א"ס ב"ה"

אף שירידת הנשמה בגוף אינה בשביל עצמה, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תקון, וירידתה אינה אלא לתקן את הנה"ב, מ"מ הרי זה רק שאינה צריכה תקון, אבל עליה יש לה ע"י ירידתה, והיינו שעי"ז שהיא מבררת ומתקנת את הנה"ב, נעשה אצלה עליה למדריגה נעלית יותר, שמתעלית למעלה משרשה ומקורה.

(סה"מ תשי"ד עמ' קעג)

וזהו כללות ענין ירידת הנשמה למטה, שהוא בכדי להאיר את חושך הגוף ונה"ב וחושך העולם בכלל, דהנה בעוה"ז ההעלם וההסתר הוא ביותר, שהרי אפילו בעולמות עליונים אין יודעים מהות אלקות, כי אם מציאות אלקות בלבד, ובפרט בעוה"ז שהוא העלם והסתר לגמרי. וכיון שהחושך הוא גדול ביותר, לכן ירדה הנשמה למטה בכדי להאיר את החושך. וכמו שהוא בגשמיות דכאשר ישנו מקום חשוך ביותר, צריך ריבוי נרות בכדי להאיר, וכמו"כ הוא בחושך העולם, שצריך להאיר אותו ע"י דנר הוי' נשמת אדם, ולכן ירדה הנשמה למטה שעי"ז היא מאירה את חושך העולם, וכמאמר הבעש"ט שזהו הטעם שבנ"י תועים ביערות והולכי דרכים, לפי שבכח האמונה פשוטה שבהם, גם כאשר היא בהעלם, מטהרים הם את ארץ העמים. וענין זה נעשה אפילו מצד האמונה פשוטה בלבד, ומכ"ש כאשר איש ישראל עובד עבודתו להאיר את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם, הרי בודאי שעי"ז מאיר את כללות העולם. ועיקר ההארה הוא בעבודת התפלה, כשמתבונן איך שהוא ית' ממכ"ע וסוכ"ע, וכמו בברוך שאמר והיה העולם, שהו"ע בעשרה מאמרות נברא העולם, ובפרט ע"פ המבואר בספרים בפירוש שאמר והיה העולם שהוא ר"ת שוה, וקאי על העולמות כמו שהם במחשבה הקדומה דא"ק, ששם כולם בהשוואה. ואח"כ אומר ברוך הוא, דברוך הוא מלשון בריכה והמשכה, והוא ענינו העלם, ופירוש ברוך הוא היינו שאוא"ס הנעלם יומשך בהתגלות. וכמו שיהיה לעת"ל, כמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו, דזה הוא לשון גילוי, והיינו שאוא"ס הנעלם יהיה בהתגלות. ולהיות שכל הגילויים דלעתיד נעשים ע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, הנה גם בזמן הגלות ישנו בעבודה דתפלה הענין דברוך הוא, שהו"ע המשכת אוא"ס הנעלם שיהיה בהתגלות, אך אמיתית ענין זה יהיה לעתיד.

(סה"מ תשי"ז עמ' יח)

עיקר ענין העבודה הוא תיקון המדות, דכל ענין המוחין הוא בשביל המדות. וע"ד המבואר בענין ירידת הנשמה למטה, שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, וכל ירידתה היא בשביל לתקן הגוף ונה"ב, והרי ההפרש בין נה"א לנה"ב הוא שנה"א עיקרו מוחין ונה"ב עיקרו מדות, הנה כשם שבנוגע לנה"א ונה"ב היתה ירידת נה"א בשביל תיקון נה"ב, כמו"כ הוא גם בכל נפש בפרט, בנה"א ובנה"ב, שכל ענין המוחין הוא בשביל תיקון המדות.

(סה"מ תשי"ז עמ' רכה)

כאשר ישנו ענין השחר מלשון שחרות וחושך, ועומדים בהעבודה דאתכפיא סט"א מתוך תנועה של בקשה וצמאון, הנה עי"ז נעשה יתרון האור מן החושך, שהוא האור השחר דהגאולה. וביאור השייכות דהנשקפה כמו שחר לענין הדגלים שהוא העבודה דתיקון המדות (כנ"ל), כי, ע"י בירור ותיקון המדות דנה"ב, מגיעים לשרשם שהוא בחינת טורי חשוכא, ולמעלה יותר עד לבחינת ישת חושך סתרו, והו"ע שחר הגאולה. וזהו ג"כ מ"ש מי זאת (הנשקפה כמו שחר), דלכאורה, מי זאת הם ב' ענינים הפכיים, דמי הוא לשון העלם וזאת הוא לשון גילוי (דזאת בלשון נקבה הוא כמו זה בלשון זכר), וכדאיתא בזהר דמי הוא עלמא עילאה וזאת הוא עלמא תתאה, ומהו אומרו מי זאת. אך הענין הוא, שהנשקפה כמו שחר, הו"ע בירור המדות דנה"ב, שעי"ז מגיעים לבחינת ישת חושך סתרו, שהוא שחר הגאולה (כנ"ל), ומצד בחינה זו נעשה חיבור והתכללות ב' עולמות הפכיים (מי זאת), דכיון שבחינה זו היא למעלה משניהם, הרי היא כוללת את שניהם.

(סה"מ תשי"ז עמ' רכח)

כיון שלימוד התורה וקיום המצוות נעשה ע"י הגוף (שהרי גם לימוד התורה צ"ל בדיבור, ועקימת שפתיו הוי מעשה, ועאכו"כ מצוות מעשיות ממש), הנה גם הגוף מתברר ומזדכך כו'.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 28)

אמיתית ושלימות העבודה היא לפעול גם על הנפש הבהמית גופא, שהיא בעצמה תרגיש שעולם הזה וגשמיות אינם אלא בשביל קיום המצוות, שזוהי ההכנה לימות המשיח.

וכידוע הסיפור שכאשר אדמו"ר הזקן נסע פעם ממעזריטש, הלך ה"מלאך" (בן הרב המגיד) ללוותו, ואמר המלאך לבעל העגלה: "שמייס די פערד ביז זיי זאָלן ווערן אויס פערד" (הכה את הסוסים עד שיחדלו להיות סוסים). ואמר אדמו"ר הזקן, שמזה למד דרך חדשה בעבודת השם, ונשאר במעזריטש למשך זמן ללמוד את הדרך הזו.

אלא, עד שפועלים שהסוסים יחדלו להיות סוסים, צריכים לעת – עתה לעבוד את השם בדרך אתכפיא, כי אי אפשר לחכות עד שהנפש הבהמית בעצמו ירגיש את האמת, כי בינתיים נשארת השאלה – "איך יהיה אותו האבר חי" !

ובמילא צריכים להתחיל את העבודה בדרך אתכפיא עכ"פ, ועי"ז מכינים את עצמנו לעלות על ה"באָס" שנוסע לקראת משיח צדקנו, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שמאז שיצאו בנ"י ממצרים התחילו כבר לנסוע לקראת משיח, אלא שנתעכבו בדרך כו'.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 137)

כיון שעיקר הכוונה והרצון בעבודת האדם הוא (לא על העבודה דנפש האלקית מצד עצמה, אלא) על בירור נפש הבהמית דוקא, שעל זה אמרו חז"ל "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות", לכן, ההמשכה דחג השבועות (שאינה אלא מצד "רצון הטהור והחפץ הקדוש") היא ע"י בירור נה"ב דוקא, שזוהי העבודה דספה"ע.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 244 – 243)

מאמרי רז"ל אלו מדגישים ביותר את המובן ופשוט – את זַכות ובהירות הנשמה, שכולה רוחניות, ואיך שאין לה, מצד עצמה, כל שייכות כלל לענינים גשמיים וחומריים, ומכל שכן לעניני תאוה וכו' המתעוררים ובאים אך ורק מצד הגוף ונפש הבהמית.

אף על פי כן, רצה הקדוש ברוך הוא אשר נשמה זו, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, תרד למטה ותתלבש בגוף גשמי וחומרי להיות קשורה ומאוחדת בו במשך כמה עשיריות שנים. זאת אומרת, אשר במשך עשיריות שנים תהיה הנשמה במצב שהוא בניגוד גמור לטבעה העצמי.

וכל זה – כדי למלא שליחות הבורא, לזכך את הגוף ולהאיר עניני עולם הזה הגשמי השייכים לאדם, באור אין סוף, לעשותם מקדש ומשכן לשכינתו יתברך.

ואז – הרי כל עינויי ויסורי הנשמה מהיותה בגוף ובעולם גשמיים כאין ואפס נחשבו, כי שכרה ואשרה הנצחיים שהיא זוכה להם על ידי מילוי שליחותה – הם שלא בערך לגבי יסורי העולם הזה החולפים.

נקל להבין, גודל צער הנשמה ועומקו כאשר את היסורים והענויים של הנשמה בגוף מקבלים ועוד מגבירים אותם על ידי הרדיפה אחרי הגשמיות והחומריות, והכוונה ותכלית דירידת הנשמה למטה, שאפשר להשיגם רק על ידי חיי יום – יום על פי התורה ומצוותיה – הנה אין שמים לב לזה, ואם גם לעתים ולפרקים מתעורר – הרי זה כמצות אנשים מלומדה ולצאת ידי חובתו בלבד.

מלבד העיקר שבדבר, שמאבדים את ההזדמנות למלא רצון הבורא ואת השכר והאושר הנצחי הבא על ידי זה, הרי הוא היפך השכל הבריא לרדוף ולתפוש בחלק הקשה הרע אשר בחיים, היינו לשעבד את הנשמה ולדכאה בירידתה בגוף, ולדחות בשתי ידים את החלק הטוב שבירידת הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, היא העליה הגדולה הבאה על ידי קיום רצון הבורא.

וזהו שאמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי דעת לנבון נקל, אפילו בלי התעמקות כלל, אשר מכיון שבעל – כרחך אתה חי, מאחר שהנשמה שהיא חלק אלקה ממעל ממש מוכרחת להתלבש בגוף גשמי עפר מן האדמה על משך כמה עשיריות שנים – השכל הפשוט מחייב להשתדל ביגיעה עצומה להשיג את הטוב הצפון בזה, על ידי חיים יום יומיים כהוראות תורת אלקינו, שיהיה בכל דרכיך דעהו.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 180 – 179)

בנוגע ליהודי סתם – הרי אפילו אם אינו מקיים תומ"צ כראוי, אין מקום לשאול למה ירדה נשמתו לעולם, כי, מה שאינו מקיים תומ"צ הרי זה מפני שיש לו בחירה, וכך הוא עושה בבחירתו, אבל כוונת ירידת נשמתו לעולם היא כדי שאכן יקיים תומ"צ; משא"כ "תינוק שנשבה לבין העכו"ם" ואינו יודע מאומה – הרי אי אפשר לדרוש ממנו לקיים תומ"צ, וא"כ אינו מובן, למה ירדה נשמתו לעולם ?

והתירוץ הוא ע"פ הנ"ל:

במשך הזמן – בוודאי יזמינו לו מלמעלה לכל הפחות ענין אחד שייוודע לו אודותיו ותהיה לו היכולת לקיימו. וכיון שכל ימיו (עד אז) לא ידע אודות שום מצוה, וגם מצוה זו (שעתה נודע לו עליה) יעשנה מתוך מס"נ, כיון שיהיה קשה לו כו' ("ס'וועט עם אָנקומען שווער") – הרי בוודאי יעשה את המצוה מתוך חיות ביותר. וענין זה הוא יקר ביותר למעלה – שכדאי להוריד נשמה לעוה"ז למשך כו"כ שנים, מצד היוקר באותה מצוה יחידה שיקיים בחיות ובמס"נ.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 136)

לימודו הוא באופן שמניח את עצמו לגמרי, שאינו מציאות בפני עצמו, אלא כל ענינו הוא למלא את שליחותו של הקב"ה – שהרי כל יהודי הוא שלוחו של הקב"ה להאיר את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם ע"י האור ד"נר הוי' נשמת אדם", ולכן עבודתו היא שנוגע לו שהדבר ייעשה, ללא נפק"מ אם הדבר ייעשה על ידו אם לאו.

וכאשר עבודתו היא באופן של מס"נ, שאינו חושב כלל על עצמו, כי אם שהענין יבוא לידי פועל – שעבודה באופן כזה היא מצד עצם הנשמה, ולא רק מצד הארת הנשמה המלובשת בגוף ונה"ב – אזי נעשית גם ההנהגה מלמעלה באופן שלמעלה מהטבע וללא אחיזה בטבע כלל, כך שגם כאשר בדרך הטבע אינו רואה שום דרך כיצד לבצע את הדבר, הרי הוא מצליח באופן שלמעלה מהטבע.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 245)

"כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו' "

בריאת הנשמה שנעשית מציאות נברא ויורדת למטה, אינה בשביל הנשמה עצמה, אלא לכבודו ית', שזהו לכבודי בראתיו. והיינו, שאי אפשר לומר שבריאת הנשמה היא בשביל עצמה, שהרי קודם שנעשית במציאות וירדה למטה היתה הנשמה במעלה עליונה וגדולה ביותר, כמאמר נשמה שנתת בי טהורה היא, דפירוש טהורה היא היינו כמו שהיא בפנימיות הכלים, ולמעלה יותר הוא בהאור עצמו. ועם היות שהכוונה היא רק לבחינת האור שיש לו אחיזה עכ"פ בהכלים, ולא לבחינת האור שהוא למעלה מאחיזה בכלים, שלכן אומרים נשמה כו' טהורה היא, ולא קדושה, ומה שהוא למעלה מאחיזה בכלים הו"ע של קדושה, וישנם רק נשמות פרטיות שעליהם כתיב אנשי קודש, אבל כללות הנשמות הם מהאור שיש לו אחיזה בהכלים, מ"מ, הרי שרש הנשמה אינו מהכלים כי אם מהאור דוקא. וכיון שהנשמה טהורה היא, שמושרשת באצילות שלמעלה מבי"ע, ובאצילות גופא מושרשת היא בפנימיות הכלי המיוחד עם האור או האור עצמו, שהוא בחינת אצילות שבאצילות, ובפרט לפי המבואר במק"א שטהורה היא קאי על בחינת טהירו עילאה, הרי פשיטא דקודם בריאתה וירידתה למטה היא במעלה עליונה ביותר, וכאשר היא יורדת למטה הרי זה ירידה גדולה ביותר, וא"כ אי אפשר לומר שהכוונה היא בשביל הנשמה עצמה. וע"ד המבואר בתניא שענין השתלשלות העולמות, שאי אפשר לומר שהכוונה היא בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה כו', ובענין הירידה אין שום תכלית וכוונה, וכמו"כ יובן גם בענין ירידת הנשמה, שאי אפשר לומר שהכוונה היא בשביל הנשמה עצמה, הואיל והיא רק ירידה להנשמה.

(סה"מ תשט"ז עמ' קמו – קמז)

"היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה": יהודי הוא ממורמר כל כך ("ער איז אַזויפיל פאַרביטערט") עד שהדמעות הם במקום הלחם, כידוע שמרירות פועלת שלא מרגישים רעבון. וממה נובעת המרירות ? על זה ממשיך בפסוק – "באמור אלי", טוענים ותובעים מלמעלה: "כל היום איה אלקיך".

"אלקיך" פירושו – כוחך וחיותך, ומיהו "אלקיך" ? "הוי' – אלקיך". "הוי'" הוא למעלה מזמן ומקום ולמעלה מהשתלשלות, ובחינה זו היא "אלקיך" – כוחך וחיותך. ויתירה מזו: "אנכי הוי' אלקיך", ש"אנכי", "אנכי מי שאנכי דלא איתרמז לא בשום אות ולא בשום קוץ", הוא "אלקיך" – כוחך וחיותך.

ודבר זה תובעים ממנו: "כל היום אי' אלקיך" ?! ההרגש של "אנכי הוי' אלקיך" – היכן הוא אצלך במשך כל היום ?!

מה שמרגיש את ה"אלקיך" בשעת התפלה והלימוד, או בשעת התוועדות – אין זה מספיק. לא זוהי הכוונה. ענין זה היו יכולים להשיג גם ע"י מלאכים או ע"י נשמות למעלה כפי שנמצאות תחת כסא הכבוד. הכוונה של ירידת הנשמה בגוף, היא, כדי לברר את הגוף ונפש הבהמית (שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל), ולכן, ממנו תובעים, שבמשך "כל היום" – בשעה שאוכל, בשעה ששותה, בשעה שעוסק במסחרו, ובשעה שמדבר עם בני – אדם – יהיה אצלו ההרגש ד"אלקיך", כפי שהוא בעצמו הבין והרגיש ("דערהערט") בשעת התפלה ובשעת הלימוד.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 255)

בכללות השתלשלות וירידת הנשמות, הנה אע"פ שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, וירידתה היא רק בכדי לברר את הגוף והנפש הבהמית, מ"מ, לאחרי חטא עץ הדעת וחטא העגל, ובפרט הנשמות שכבר היו בעולם וירדו עוה"פ בגלגול נוסף – הרי ירידתן היא גם בשביל תיקון.

ויתירה מזה, שגם הנשמות שאינן צריכות תיקון לעצמן, הרי גם הם זקוקות לעליה, שהרי הקב"ה אין לו סוף וקץ, ובמילא יכולה גם הנשמה לעלות בעילוי אחר עילוי עד אין סוף, עליה תמידית. והדרך להגיע לעליה אמיתית היא רק בירידתה למטה דוקא, כיון שעי"ז ממלאת את רצונו של הקב"ה, שזהו העילוי הכי גדול והיותר אפשרי.

וכן הוא בכל נשמה בפרט – שעי"ז שנוסעים להאיר את העולם ב"נר מצוה ותורה אור", ובפרט ב"מאור שבתורה", זוהי פנימיות התורה, תורת החסידות, הנה אע"פ שזוהי ירידה כנ"ל, מ"מ, לא זו בלבד שעי"ז הוא מברר חלקו בעולם, אלא שעי"ז נעשה גם תיקון ועליה אצלו, שבדרך כלל (מלבד אצל יחידי סגולה) אי אפשר לבוא לזה כי אם על ידי הירידה דוקא.

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 71)

יום שב"ק (כ אד"ש)

"ואמרו ששקולה כנגד כל המצות"

והנה העצה להעביר את טמטום המוח בעבודה, הוא ע"י ג' הענינים שצריכים להיות קודם התפלה כידוע. נתינת צדקה, כמאמר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, דצדקה הוא כללות המצוות, ומעשה המצוות הוא העצה להעביר את טמטום המוח. והיינו, שהעצה לטמטום הלב היא אמירת אותיות שבתורה (כנ"ל סוס"ב), שהו"ע הדיבור, אך להעברת טמטום המוח אינו מספיק ענין הדיבור, אלא צריך לזה ענין המעשה דוקא. והטעם הוא, לפי שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, ולכן דוקא ע"י המעשה שהוא נעלה ביותר אפשר להעביר את טמטום המוח.

(סה"מ תשט"ז עמ' קסג)

ועפ"ז יש לבאר מ"ש חז"ל בטעם נתינת אליעזר לרבקה – לשם קידושין – "נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים גו' עשרה זהב משקלם", "בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת, ושני צמידים – רמז לשני לוחות מצומדות, עשרה זהב משקלם – רמז לעשרת הדברות שבהן", כי מחצית השקל ("בקע לגלגלת") הו"ע הצדקה שהיא "כללות המצוות", וכו'.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 184 – 183)

שלכן צריך כל אחד לבנות את ביהמ"ק, שזהו"ע ד"ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד, לעשות דירה לו ית', ע"י מעשה המצוות, שכללותם היא מצות הצדקה (בגשמיות, ומזה מובן גם בנוגע לצדקה ברוחניות) וכו'.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 25)

"מ"מ הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית הרי נותן חיי נפשו לה' "

כל מצוה ומצוה יש לה כפיה פרטית, שלכן נקראים כל המצוות בשם צדקה. דענין הצדקה הו"ע הכפיה שכופה את עצמו, שנותן דבר שהיה יכול לקנות בו חיי נפשו, ובפרט כשעמל ויגע על זה, ומ"מ נותנו לצדקה.

(סה"מ תשט"ז עמ' פז)

לאמיתתו של דבר היו יכולים להתנהל ללא כסף כלל. כיון שבלאה"כ מתנהלים למעלה מן הטבע, והסיבה לכך שהמוסדות מתנהלים באמצעות כסף. היא כדי שכאו"א יוכל ליטול חלק בהחזקת המוסדות ע"י הנתינה מכספו, אשר בפעולה זו מתקשר הוא עם (עבודתו של) כ"ק מו"ח אדמו"ר בכל מציאותו (לא רק בחלק מסויים ממציאותו) כמובן ממ"ש בתניא ש"במעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו ... הרי נותן חיי נפשו לה'".

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 59 – 58)

ומזה מובן גודל מעלת ההתקשרות אל הצדיק, כאשר מתקשרים עמו בענין של חינוך, שזהו ענין שמביא פירות ופירי פירות עד סוף כל העולם, וההתקשרות היא ע"י ענין של מעשה, היינו ע"י השתתפות כספית, שעל זה נאמר בתניא ש"הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו" – אפילו פרוטה אחת שיכול לקדש בה אשה, ועאכו"כ כאשר נותן כו"כ פרוטות – "הרי נותן חיי נפשו", ועי"ז נתעלה החיות שלו (וכל עניניו) למעלה מעלה ביותר.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 87)

"הרי התורה נמשלה למים שיורדים ממקום גבוה כו' "

וזהו גם ענין המים – שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שהו"ע החיבור דמעלה מעלה עד אין קץ עם מטה מטה עד אין תכלית.

ומענין זה למד רבי עקיבא בנוגע לעצמו – שעם היותו בדרגא תחתונה ביותר, בן גרים, שאין לו בירושה הון עתק שלא עמל בו, מ"מ ע"י היגיעה בתורה שנמשלה למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, בכחו וביכלתו להגיע מעומק תחת לעומק רום.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 154)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א – ליקוטי אמרים .

כרך ב – שהיוה"א – קו"א .

כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

להזמנות: 0527155039

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il