יום א (יח אייר)
"לכך סידרו תחלה ברכות יוצר אור"
דהנה, העבודה דברכות ק"ש היא ההתבוננות בענין קדוש הוי' גו' וברוך כבוד הוי' גו', דהגם שזוהי שירת המלאכים, מ"מ, גם בנשמות צ"ל התבוננות זו ולהתפעל בזה (נשמות דארפן דאס אויך דורכגיין), ועוד זאת, שיש מעלה בהשגת והרגש הנשמות על השגת והרגש המלאכים, דהשגת והרגש המלאכים הוא בהאור והחיות שלהם (שזהו כללות האור המתלבש בעולמות), שאינו בערך לעצמות אוא"ס שהוא קדוש ומובדל מזה, משא"כ השגת והרגש הנשמות הוא בהענין דאין קדוש כהוי', שזהו מצד האוא"ס שלמעלה מהעולמות. וזהו כללות ההפרש בין ההתבוננות דברכות ק"ש להתבוננות דפסוקי דזמרה, שהתבוננות דפסוקי דזמרה היא בהארה האלקית שבבחינת התלבשות בעולמות, והיא מבחינת חיצוניות המוחין, שזהו השכל השייך למדות, ולכן נכללת גם ההתבוננות בבחינת רוח בלבד, משא"כ ההתבוננות שבברכות ק"ש היא מבחינת פנימיות המוחין שלמעלה מהמדות, בחינת נשמה, והו"ע ההשגה וההתבוננות בעצמות אוא"ס שלמעלה מהעולמות.
וביאור הענין בפרטיות יותר, דהנה, מבואר במק"א שההפרש בין פסוקי דזמרה לברכות ק"ש הוא שפסוקי דזמרה הו"ע החקיקה מבחוץ, וברכות ק"ש הו"ע החקיקה מבפנים. ואין זה סותר להמבואר כאן שההפרש בין פסוקי דזמרה לברכות ק"ש הוא ההפרש שבין חיצוניות המוחין לפנימיות המוחין, כי, המבואר במק"א הוא בנוגע להפעולה בנפש הבהמית, שע"י ההתבוננות בפסוקי דזמרה בענין התהוות יש מאין (כנ"ל בארוכה), הנה אצל הנה"ב שאינו יכול להשיג ענין זה, נעשה רק חקיקה מבחוץ (ועי"ז תוכל להיות החקיקה מבפנים בברכות ק"ש), משא"כ בנוגע לנפש האלקית, כיון שאופן השגתה אינו בדרך הבנה והשגה, אלא בדרך ראיה, או אפילו באופן שלמטה מראיה אבל עכ"פ הוא למעלה משכל, הרי ההתבוננות דפסוקי דזמרה בענין דיש מאין באה בהשגה בפנימיות, ועי"ז נעשה אצלה התעוררות והתפעלות המדות, ולא התעוררות כללי בלבד, אלא התעוררות מדות פרטיות, דכיון שההתבוננות בענין יש מאין באה בהשגה בפנימיות, נעשה מזה התעוררות מדות פרטיות. ומטעם זה נעשה גם בנה"ב חקיקה מבחוץ, והיינו שהתעוררות והתפעלות המדות דנה"א פועלת גם בנה"ב להיות בו ביטול וחקיקה מבחוץ. וכל זה הוא בפסוקי דזמרה, שההתבוננות היא בהענין דהתהוות יש מאין (מצד ההארה האלקית שבבחינת התלבשות בעולמות), והיא בבחינת חיצוניות המוחין השייכים אל המדות, בחינת רוח. ובברכות ק"ש ההתבוננות היא בענין אין קדוש כהוי', מצד אוא"ס שלמעלה מהעולמות, והיא בבחינת פנימיות המוחין שלמעלה מהמדות, בחינת נשמה.
והנה מצד פנימיות המוחין נעשית גם התעוררות המדות במדריגה נעלית יותר. והענין בזה, שהתעוררות המדות שמצד חיצוניות המוחין, כיון שחיצוניות המוחין הם בערך המדות, לכן אופן התעוררות המדות מהם הוא בדרך פעולה, היינו שהמוחין פועלים את המדות, ולהיות שהוא בדרך פעולה הרי המדות הם מחוץ להמוחין, ואין אור השכל מאיר בהמדות כמו שהוא בהמוחין. וטעם הדבר, לפי שההתבוננות היא בענין התהוות יש מאין, שהוא בהגבלה, ולכן יש בזה חלוקי מדריגות כו'. משא"כ התעוררות המדות שמצד פנימיות המוחין היא באופן שגם המדות הם במדריגת המוחין, והיינו, שהתעוררות המדות אינה בדרך פעולה, אלא באופן שהאור דפנימיות המוחין מאיר ג"כ בלב, ועוד זאת, שמאיר בלב כמו שהוא במוח. וטעם הדבר, לפי שההתבוננות היא בענין אין קדוש כהוי' שמצד אוא"ס שלמעלה מהעולמות, וכיון שבאור זה לא שייך הגבלות כלל, לכן מאיר בלב כמו שהוא במוח, ועי"ז נעשים גם המדות במדריגת המוחין. וזהו ג"כ הטעם שע"י ההתבוננות דברכות ק"ש נעשה גם בנה"ב חקיקה מבפנים, דכיון שבברכות ק"ש נעשית התעוררות המדות דנה"א באופן שהמדות הם בערך המוחין, והיינו שהם בהבדלה (ולא באופן של התלבשות כמו המדות שאינם בערך המוחין), הנה התעוררות זו דנה"א פועל גם בנה"ב ביטול פנימי, מאחר שהוא בהבדלה ממנו, משא"כ בפסוקי דזמרה שהמדות דנה"א הם בהתלבשות, הרי זה פועל בנה"ב רק חקיקה מבחוץ, שהוא ביטול חיצוני בלבד. ועוד זאת, דכיון שההתבוננות דברכות ק"ש הוא בענין דקדוש גו' שאומרים המלאכים, שזהו שרש הנה"ב, הנה מצד שרשו ומקורו, נעשה בו ביטול פנימי, שהו"ע החקיקה מבפנים. וזהו ביאור ההפרש בין חיצוניות המוחין לפנימיות המוחין בעבודת האדם, דחיצוניות המוחין (שבערך המדות) הוא ההתבוננות בהאור שבבחינת התלבשות בעולמות, ופנימיות המוחין הוא בהתבוננות בהאור שלמעלה מהעולמות, בענין אין קדוש כהוי', ובפרט בשמע ישראל שהוא שירת הנשמות.
(סה"מ תשט"ז עמ' צו – צח)
"ומשמיעים ביראה כו' ומקדישים כו' ואומרים ביראה קדוש כו' כלומר שהוא מובדל מהן וכו' וכן האופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו' ברוך כבוד ה' ממקומו"
וכמו"כ יובן גם במלאכים שהם מוגבלים בגופם ובנפשם, שהרי גופם הוא בהגבלה, כמארז"ל (בהמשך לביאור ההגבלה שבעולמות, מן הארץ עד לרקיע וכו') רגלי החיות כנגד כולן, קרסולי החיות כנגד כולן וכו' עד קרני החיות כנגד כולן, שזהו ההגבלה בגוף המלאכים. וכמו"כ גם מצד נפשם הם בהגבלה, שהרי אמירת השירה של המלאכים היא באופן שהשירה שלהם נשמעת באזני הנביא, והיינו לפי שהיא מציאות של דיבור, דעם היותו דיבור רוחני עד שלגבינו הוא כענין המחשבה, מ"מ הו"ע של דיבור, ולכן הרי זה נשמע באוזן הנביא, וכיון שאמירת השירה דהמלאכים היא מצד נפשם, נמצא שגם מצד נפשם הם בהגבלה. וטעם הדבר הוא לפי שגוף ונפש המלאכים הם בקירוב זה לזה, וכמ"ש הרמב"ן ע"פ עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, שגוף המלאכים נברא מב' יסודות הדקים והרוחניים, בכדי שיהיה מתאים לנשמת המלאך, ומאחר שהגוף מתאים לנפש המלאך, לכן הנה גם נפש המלאך הוא בהגבלה. ואף שזוהי הגבלה גדולה ביותר, מ"מ הרי זה הגבלה. וכל זה הוא במלאכים, שלכן נקראים עומדים. משא"כ נשמות שנקראים מהלכים להיותם בלי גבול.
(סה"מ תשט"ז עמ' קעט)
¯
ובכללות הרי זה ההפרש שבין שרפים לאופנים, שהשרפים אומרים קדוש לפי שמשיגים איך שהוא ית' קדוש ומובדל מגדר עולמות, ולכן הם רוצים ליכלל וליבטל אליו ית', וזהו מחמת הטעם וההשגה בגדולת אוא"ס ב"ה, אבל האופנים הם ברעש גדול מחמת העדר ההשגה.
(סה"מ תשט"ז עמ' רס, רסא)
¯
ויובן זה מענין שרפים ואופנים, דשרפים אומרים קדוש שמשיגים איך שאוא"ס קדוש ומובדל דשרפים הם בעולם הבריאה דאימא עילאה מקננא בכורסי' ע"כ הם משיגים בחי' החיות שלהם איך שהוא הארה בלבד ואיך שאוא"ס קדוש ומובדל מהעולמות, וזהו שרפים עומדים ממעל לו לשם אד' מפני שמשיגים את החיות שלהם, וכמ"ש בסש"ב ח"א פ"ה בענין הלכות התורה שהוא בבחינת מקיף ומוקף דכאשר משיג את הדבר הלכה הרי הוא מקיף אותה, הגם שהדבר הלכה היא חכמת התורה שהיא למעלה באין ערוך לגבי שכלו, ומ"מ שכלו מקיף אותה כשמשיגה. וכמו"כ בשרפים מפני שמשיגים בחינת החיות שלהם הרי הם עומדים ממעל לו, והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מפני העדר השגה, כי חיות הן ביצירה דשם התחלת עץ הדעת טוב ורע הרי זה מעלים ומסתיר שאין בהם השגה דבחינת קדוש, וכש"כ אופנים שבעשיה שבחינת ההסתר והריחוק הוא יותר, וכמ"ש והנה אופן אחד בארץ ותרגמו מלרע וכמ"ש בלקו"ת בד"ה האזינו, ומזה הוא הרעש שלהם, וע"י הרעש ממשיכים ממדריגה עליונה יותר שזהו"ע ברוך כבוד ה' ממקומו וע"ד ממקומו הוא מוכרע, שממשיכים בחינת כבוד ה' משרשו ומקורו.
(סה"מ תשי"ז עמ' נו)
¯
מבואר אמנם בחסידות שההתבוננות בעבודת המלאכים, בהביטול דהשרפים ואופנים וחיות הקודש (כמבואר בברכות ק"ש), פועלת בנפש הבהמית מצד שרשה למעלה כו', ומביאה תועלת בעבודה.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 106)
¯
מצינו בענין המלאכים שנקראים בשם "עומדים", כמ"ש "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", דלכאורה אינו מובן, הרי מששת ימי בראשית אומרים המלאכים שירה בכל יום, וידוע ששירה היא ענין של עליה, וא"כ למה נקראים בשם עומדים, והתירוץ על זה, שהעליה שע"י אמירת שירה היא עליה שבערך, והיינו, שכל העליות של המלאכים אינם אלא בהמדריגה שלהם ולכן נקראים בשם "עומדים".
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 110)
¯
והנה אמרו חז"ל "מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא". ותיבת "בכים" – הוא ר"ת "ברוך כבוד הוי' ממקומו", וזהו הפסוק שנאמר ע"י האופנים.
וביאור הענין, השרפים כו' – אומרים "קדוש גו' מלא כל הארץ כבודו", כיון שמרגישים שהקב"ה הוא מופלא מהם ("קדוש"), ואף שאינם משיגים אותו, מ"מ יודעים הם היכן הוא נמצא ("מלא כל הארץ כבודו").
משא"כ האופנים – אינם יודעים את מקומו של הקב"ה, ולכן אומרים "ברוך כבוד הוי' ממקומו". ומצד גודל הריחוק – עומדים הם בתנועה של רעש גדול, שזהו ביטול שלמעלה מהביטול דהשרפים.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 124, 123)
¯
ע"ד האמור באופנים "ברוך כבוד ה' ממקומו" שפירושו, ממקומו ושרשו העצמי למעלה מהשתלשלות (שלכן פועל גילוי זה על האופנים "רעש גדול", למעלה ממדוה"ג דהשגה).
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 193)
¯
כאשר ישנו צמאון לגילוי אלקות – הרי צמאון זה גופא מרוה במקצת, כיון שהצמאון מרומם את האדם לאותה מדריגה שאליה הוא צמא, וכמאמר הבעש"ט "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".
[ועפ"ז מבאר הבעש"ט מ"ש "שרפים עומדים ממעל לו":
מעמדם של השרפים הוא בעולם הבריאה, וחיותם נמשכת משם אדנ-י, ואעפ"כ נאמר "שרפים עומדים ממעל לו" – דקאי על מ"ש לפנ"ז "ואראה את אדנ-י יושב על כסא גו'", שם אדנ-י שמחיה אותם בעולם הבריאה, עולם הכסא, היינו שעומדים למעלה ממקור חיותם.
וטעם הדבר – כיון שמתבוננים בענין ההבדלה באין ערוך של עולם האצילות, שהוא מובדל באין ערוך מעולם הבריאה (שהוא מקומם, כנ"ל) – שזהו מה שאומרים "קדוש קדוש קדוש גו'", והתבוננות זו גופא מרוממת אותם, עד שהם אכן נמצאים באותה מדריגה שאליה הוא הצמאון שלהם – עולם האצילות].
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 243)
יום ב (יט אייר)
"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם"
וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם רבינו הזקן שכל יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, ועד שאפילו בנוגע להגוף של יהודי נאמר "ובנו בחרת", וכידוע הסיפור שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הפשיל את שרוולו ואמר – בהראותו על ידו – כמה יקר הוא (הגוף) שבשבילו שפכו כל כך הרבה תומ"צ.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 119)
¯
ועפ"ז יש לבאר הטעם שבמאמר זה דוקא נתבאר שהטעם שכל הענינים שבסדר השתלשלות וכן למעלה מסדר השתלשלות הם במספר תרי"ג הוא לפי שכן הוא ציור גוף האדם – כיון שהעצמות (שרק מצדו יכול להיות ענין של הפכים) קשור עם הגוף דוקא, כמבואר בהשיחה הידועה של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.
כלומר: כדי לבאר כיצד יכולים להיות ב' ענינים הפכיים (שהעצם הוא בשלימות אפילו אצל קל שבקלים, ומצד זה עומד הוא בנסיון כו') – מוסיף לבאר שזהו מצד הגוף, שהוא קשור עם העצמות; ובגלל שעלה ברצונו ית' שהגוף יהיה בציור של רמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם במספר תרי"ג, לכן נקבעו גם כל המדריגות בהשתלשלות במספר תרי"ג, וגם הענינים שלמעלה מהשתלשלות, כמו עניני התומ"צ, נקבעו גם במספר תרי"ג, מתאים לציור הגוף.
וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שפעם הראה אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, על ידו, באמרו לו (לכ"ק מו"ח אדמו"ר), ראה כמה יקר גופו של יהודי, שבשבילו שפכו ("צוליב אים האָט מען אויסגעגאָסן") ריבוי תומ"צ.
וזהו גם מה שאמרו חז"ל "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", כי אם לנשמות (ולא לנשמות למעלה, אלא לנשמות) בגופים דוקא, ומצד זה נשתנו כמה ענינים בתורה, כדי שיהיו באופן המתאים להגוף. ולכן המצוות הם במספר תרי"ג – כדי שיהיו באופן המתאים להגוף שהוא במספר תרי"ג. וכמו כן בתורה שהיא פירוש וביאור המצוות, שגם היא קשורה עם מספר תרי"ג.
ונקודת הענין – שזהו מצד מעלתם של ישראל שבשרשם קדמו לתורה, כדמוכח ממש"נ בתורה "דבר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל". ולכן צריכה התורה להיות באופן המתאים לבנ"י, היינו, נשמות בגופים.
ומזה למדים הוראה בנוגע לזהירות בבריאות הגוף:
ישנם כאלו שאינם נזהרים בבריאות הגוף, ומלבישים זאת בענינים של קדושה.
ובכן: מהאמור לעיל אודות גודל יוקר הגוף, מובן, שאין להתנהג באופן כזה.
וכידוע מ"ש הבעש"ט לתלמידו בעל התולדות, שלא יסגף את גופו, כי לא זו הדרך ישכון בה אור התורה, אלא ההנהגה צריכה להיות באופן ד"כי תראה חמור גו' עזוב תעזוב עמו", לעזור ולסייע להגוף למלא את רצון העליון.
וכאשר שומרים בריאות הגוף בשביל מטרה זו – הרי זה גם ענין של קדושה, וכמ"ש הרמב"ם "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא".
וע"י עבודת הנשמה בהגוף תתגלה לעתיד לבוא מעלת הגוף, ועד כדי כך שבזמן התחיה תהיה הנשמה ניזונית מן הגוף.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 56 – 54)
¯
דובר לעיל (סכ"ב) שבריאותם של ילדי ישראל תלויה בכך שהחינוך הוא ע"פ תורה בכל מאת האחוזים, כיון שבריאות הגוף תלויה בבריאות הנשמה.
ולכאורה נשאלת השאלה: הרי אצל גויים, להבדיל, אין חינוך ע"פ תורה, ואעפ"כ הגשמיות אצלם כדבעי ?
והמענה לזה: לכל לראש – אף פעם אי אפשר לדעת מה חסר בגשמיות אצל הזולת ("וואס יענעם קוועטשט"); ונוסף לזה – אין להביא ראיה מגויים על בנ"י, שהרי "אתה בחרתנו מכל העמים", ולכן, גם אם בכל העולם יתכן שתהיה גשמיות בלי רוחניות – הרי אצל בנ"י קשורה הגשמיות עם רוחניות.
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 41)
*
ותכלית השלימות דענין זה יהיה לעתיד לבוא – שאז יתקיים הענין ד"נקבה תסובב גבר", דהיינו שתורגש מעלת המטה, מעלת הגוף הגשמי דכאו"א מישראל, שזהו אמיתית הענין ד"עיקר שכינה בתחתונים" – לא בכל המדריגות שבין הגוף דישראל להעצמות, אלא דוקא בהגוף דישראל, בו היא תכלית הכוונה.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 279)
יום ד (כא אייר)
"וזהו תכלית כוונת האדם בעבודתו להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה"
ובכדי שתהיה הגאולה, הנה תחלת העבודה הוא ויקחו להם איש, היינו, שמבחינת אל אנכי ולא איש צריך להמשיך בבחינת איש דוקא. וענין זה נעשה ע"י העבודה דאחד דוקא, שעי"ז עושים בנין כל הספירות שיהיה מתלבש בבחינת ציור אדם, והיינו ע"י העבודה דרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, שהם רמ"ח אברים ושס"ה גידים שלמעלה, שעי"ז נעשה ההתלבשות בבחינת ציור אדם, ומאיר למטה, ועי"ז נעשה ענין הגאולה.
(סה"מ תשי"ז עמ' ריח)
יום ה (כב אייר)
פרק נ
"ובחי' כהן איש חסד"
והנה, בפרשה זו כתיב "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן".
כלומר: כאשר יש באדם מישראל איזה ענין של "נגע", אזי לכל לראש צריך להיות – "והובא אל הכהן", שהוא נשיא הדור. בכל נושא, בגשמיות או ברוחניות – יש לשאול את הרבי.
ואף שלפעמים ישנו מצב של "וטמאו הכהן", היינו, שלפעמים יכול הרבי לומר דברים קשים ("אַ שווערן וואָרט") – אין להתפעל מכך, אלא יש לדעת, שמכיון שכהן הוא "איש החסד", הרי גם הדברים הקשים ענינם חסד, דהיינו שמטרתם היא להביא לידי קירוב.
וכפי שהיה בגשמיות בנגעי בתים – שע"י שהכהן טמא את הבית, היה זה לתועלת, כיון שע"י נתיצת הבית (כמ"ש "ונתץ את הבית") היו מוצאים את הכסף וזהב שהטמינו הכנענים בכתלי הבית.
וכך הוא בעניננו: יש לדעת שגם כאשר אומרים לפעמים ביטוי קשה – הכוונה היא שהדבר יביא לידי טהרה. ולכן ביטוי זה הוא לאמיתתו של דבר קירוב וחסד, כיון שמטרתו היא לעשות לזולת טובה, ולהביאו לידי התכלית הנעלית ביותר – מילוי שליחותו בעלמא דין.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 179)
"ונק' כסף הקדשים מלשון נכסוף נכספת לבית אביך"
הקידושין – היו בטבעת של זהב. בספר אוצר חילוף מנהגים (מכת"י) בין בני א"י ובני בבל, והובא גם בים של שלמה (למהרש"ל) בסוף ב"ק, איתא שמנהג בני א"י לקדש בטבעת.
לכאורה היתה הטבעת צריכה להיות של כסף – מכמה טעמים: א) לשון המשנה הוא "בכסף ובשוה כסף". ב) ע"פ קבלה צ"ל טבעת של כסף. ג) קידושין הו"ע של אהבה, שזהו"ע כסף, מלשון "נכסוף נכספת", אבל בפועל היו הקידושין בטבעת של זהב. וטעם הדבר יחשוב כל א' כרצונו, אבל בכל אופן, כך היה (כ"ק מו"ח אדמו"ר היה אומר: כך שמעתי).
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 199)
"ומזה באה לידי צמאון וכמ"ש צמאה לך נפשי"
הנה כאשר האדם מתבונן בהפלאת אוא"ס איך שהוא מופלא ביותר, ואילו הוא ירד למטה ביותר והוא מרוחק מאלקות בתכלית, הנה ע"י התבוננות זו נעשה בנפשו צמאון גדול לאלקות, דצמאון זה הוא בהיותו מרוחק דוקא, שאז שייך ענין הצמאון שרוצה להכלל באלקות. אמנם בבחינת עצם הנשמה שהיא חבוקה ודבוקה בך, לא שייך ענין הצמאון, מאחר שהוא נמצא שם. וכמו הצמאון למים, שדוקא כאשר נמצא בארץ ציה ועיף בלי מים, אזי שייך ענין הצמאון, אבל כאשר נמצא סמוך להמים הרי אינו שייך ענין הצמאון. ועד"ז יובן גם בעצם הנשמה שהיא חבוקה ודבוקה בך, שלא שייך ענין הצמאון כרשפי אש, מאחר שהיא חבוקה ודבוקה בך, אלא ששם הוא תוקף הרצוא מצד עצמו, וענין זה פועל גם בבחינת נר"נ שיהיה הצמאון לאלקות.
(סה"מ תשי"ז עמ' כ)
¯
ההתבוננות דאהבה הוא בענין הריחוק, היינו, שמתבונן איך שהוא רחוק מאלקות, וכמשנת"ל דהגם שמרגישים שיש חיות, מ"מ, אין מרגישים שהחיות הוא אלקות, וגם למעלה בעלמא דאתכסיא שנרגש שהחיות הוא אלקות, הרי זה ידיעת המציאות בלבד, וכאשר מתבונן איך שאין לו שייכות כלל לענין השגת המהות, שבזה הרי הוא רחוק מאוד, הנה ע"י התבוננות זו הרי הוא מתעורר באהבה וצמאון, והיינו, שענין האהבה הוא ע"י הריחוק דוקא, וכמו עד"מ אצל בן ואב למטה, שכאשר הבן הוא בסמיכות להאב, אזי שייך שיהיה בשמחה ובתענוג אבל לא באהבה וצמאון, כי אם כאשר הוא בריחוק מהאב דוקא, וכמו"כ יובן בעבודה, שהאהבה היא ע"י הרגש הריחוק דוקא.
(סה"מ תשי"ז עמ' רצז)
"ועבודת הלוים היתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה"
דנש"י נקראים בשם דגנך ותירושך ויצהרך, והם ג' חלוקי דרגות בנש"י, כהנים לויים וישראלים. דגנך אלו ישראלים, דכמו שבגשמיות הרי הלחם הוא העיקר, דלחם לבב אנוש יסעד, ושאר המאכלים הם רק תוספות על הלחם, כמו"כ גם בנש"י העיקר הוא ישראלים, דגם כהנים ולויים הם ישראלים, אלא שיש בהם תוספת מעלה דכהנים ולויים, ולכן ישראלים נקראים דגנך, תירושך אלא לויים, דעבודת הלויים הוא באמירת שירה, ואין אומרים שירה אלא על היין. ויצהרך אלו כהנים, שעבודתם היא בבחינת שמן, בחשאי וברעותא דלבא. וזהו ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, שהו"ע אסיפת פזורי הניצוצים בכל הג' סוגים שבנש"י.
(סה"מ תשט"ז עמ' רמח)
יום ו (כג אייר)
"כמ"ש בספר יצירה ואם רץ לבך שוב לאחד"
מובן וגם פשוט, שהענין דרצוא ללא שוב, כלות הנפש, חמור יותר מאשר לילך לישון קודם מ"ת, שכן, שינה קודם מ"ת אין בה ענין של איסור כלל, ומה גם שקודם מ"ת לא היה שייך ענין של איסור, ובמילא, אין זה גרוע כל כך ("עס איז אָן אַ געוואַלד"...); משא"כ רצוא ללא שוב, הרי זה בגדר איסור שהוזהרו עליו גם ב"נ קודם מ"ת, כמ"ש "את דמכם לנפשותיכם אדרוש".
ואדרבה: חומר הענין דרצוא ללא שוב קודם מ"ת הוא יותר מאשר לאחר מ"ת, כי, לאחר מ"ת, ענין הרצוא הוא מצוה, אלא שצ"ל גם שוב, והיינו, שהעבירה היא שחסר ה"שוב", אבל הרצוא עצמו הוא מצוה, משא"כ קודם מ"ת אין שום מצוה בהרצוא, ולאידך, ישנו האיסור ד"את דמכם לנפשותיכם אדרוש".
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 194)
"כי ע"כ אתה חי בגוף הזה להחיותו"
בשמע ישראל ההתבוננות הוא בענין ביטול העולמות איך שהם בטלים לאוא"ס שקדוש ומובדל, שמצד זה נעשה בבחינת רצוא כו', ובברוך שם ההתבוננות היא איך שמצד בחינת שם כבוד ומלכות כמו שהם בהג' עולמות בי"ע, יש איזה תפיסת מקום להעולמות, שמצד זה הוא בבחינת שוב, שנעשה אצלו ההרגש דעל כרחך אתה חי, להיות בהעולם ולפעול בו בירור זיכוך ועליה.
(סה"מ תשי"ז עמ' קל, קלא)
¯
וזהו שאמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי דעת לנבון נקל, אפילו בלי התעמקות כלל, אשר מכיון שבעל כרחך אתה חי, מאחר שהנשמה שהיא חלק אלקה ממעל ממש מוכרחת להתלבש בגוף גשמי עפר מן האדמה על משך כמה עשיריות שנים – השכל הפשוט מחייב להשתדל ביגיעה עצומה להשיג את הטוב הצפון בזה, על ידי חיים יום יומיים כהוראות תורת אלקינו, שיהיה – בכל דרכיך דעהו.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 180)
¯
בענין ירידת הנשמה למטה בגוף, מצינו שני הפכים: א) "על כרחך אתה חי", שהחיים דנשמה בגוף הם ענין של כפיה והכרח על הנשמה, כיון שהנשמה – לפני ירידתה למטה בגוף – היא חצובה מתחת כסא הכבוד, וזוהי רק המדריגה התחתונה בנשמה, ויש מדריגה נעלית יותר בנשמה, כפי שהיא בבחינת "טהורה היא", ולמעלה מזה.
כיון שהירידה לעולם היא ירידה גדולה עבור הנשמה, ובפרט ע"פ מה שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה, שלפני ירידת הנשמה למטה מראים לה את גן עדן וגהינם, כדי שתדע מה עליה לעשות בעולם – לכן, הרי ירידת הנשמה להחיות גוף היא דבר כפוי על הנשמה, "על כרחך אתה חי".
ב) אבל מאידך גיסא, מבלי הבט על גודל הירידה, הרי דוקא ע"י ירידה זו מגיעה הנשמה למדריגה נעלית יותר מכפי שהיתה קודם לכן, כמאמר הידוע "ירידה צורך עליה".
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 121 – 120)
"ובזה יובן מארז"ל ע"כ אתה חי וע"כ וכו' "
כאשר יתבונן האדם – אפילו בהתבוננות קלה – עד כמה גדול ריחוק הערך של תאוותיו לגבי שכלו, אפילו השכל של נפש הבהמית, ועד כמה הוא ריחוק הערך של שכל נה"ב לגבי השכל של נפש הטבעית, וריחוק הערך דשכל נפש הטבעית לגבי השכל דנפש השכלית, וריחוק הערך דנפש השכלית לגבי נפש האלקית, שגדלה מעלתה ביותר, עד שאצלה אין תפיסת מקום אפילו לשכלו של האדם, ועאכו"כ שתאוותיו אין תופסים מקום כלל וכלל –
הרי ע"פ שכל – איך יצדק בעיניו ("ווי איז בּאַ אים רעכט") שבשביל מילוי תאוותיו, יגרום – בידים וברצון – צער ויסורים להנשמה, ועוד יסורים גדולים ביותר, שלאחרי כל הצער והיסורים שבירידת הנשמה למטה [אשר, עם היות שאין זה באשמתו, ד"על כרחך אתה חי", הרי זה רק בתחלת הירידה למטה, אבל לאחרי כן רצונו בכך, שלכן ישנו אז ה"על כרחך" השני – "על כרחך אתה מת"], יהיה זה ללא תכלית !
וכיון שכן, הרי האפשרות לענין של חטא אינה אלא מפני ש"נכנס בו רוח שטות", שאז נדמה כבהמה שאין לה שכל !
ולאידך גיסא – התבוננות זו מעוררת אותו לנצל כל רגע ולבחור את החלק הטוב שבירידת הנשמה למטה,
- וכמשנת"ל (בהמאמר) שאף שענין זה הוא בבחירה חפשית, כמ"ש "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים", מ"מ, האותיות "ובחרת בחיים" הכתובים בתורה, הם עצמם הסיוע שמסייעים מלמעלה לבחור בטוב –
אזי מתמלאת הכוונה דירידת הנשמה בגוף – שע"י ירידה זו נעשית עליה גדולה ביותר,
ועד שבאים לתכלית העליה של הנשמה – שהיא ניזונית מן הגוף, היינו, שלאחרי שהנשמה מגלה את מעלת הגוף, אזי נעשה הגוף משפיע להנשמה.
(התוועדיות תשי"ד ח"א עמ' 195)
יום שב"ק (כד אייר)
פרק נא
"ומבשרי אחזה אלוה"
דהנה, מ"ש נודע בשערים בעלה קאי על אשת חיל שהיא כנס"י, וא"כ בעלה היינו קוב"ה, כמ"ש כי בועלייך עושייך ה' צבאות שמו, וכמארז"ל אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר כי בועלייך עושייך גו', שזהו"ע הנישואין. והקשה בזהר, דא"כ, איך אפשר להיות נודע בשערים בעלה, הלא הא"ס ב"ה הוא נעלם בתכלית ההעלם ואין מי שישיגוהו כו'. ומבואר בזהר שני תירוצים. תירוץ הא', שהפירוש נודע בשערים הוא, דאיהו אתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בליביה כל חד כמה דיכיל לאתדבקא ברוחא דחכמתא [כמובא בתניא], והיינו, שהפירוש דשערים הוא מלשון השערה, שאין זו ידיעה אמיתית אלא השערה בלבד, ובכללות הו"ע ידיעת המציאות ולא השגת המהות. ותירוץ הב', שהפירוש דשערים הוא מלשון שיעור ומדה, וקאי על העשר ספירות שהם בשיעור ומדה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר, דכיון שהגילוי על ידם הוא במדידה והגבלה, לכן דוקא על ידם אפשר להשיג בו ית', ע"י המשלים מעשר כחות הנפש וכיו"ב, וכמ"ש מבשרי אחזה אלקה, דידיעה זו היא השגה ממש ולא השערה בלבד, שהרי אחזה הוא תרגום של ראיה, היינו ראיה ולא השערה בלבד. והיינו, שבבחינת האלקות שבספירות אפשר להיות השגה, משא"כ בבחינת האלקות שלמעלה מהספירות הידיעה היא בדרך השערה בלבד.
(סה"מ תשט"ז עמ' רנב)
¯
וכידוע בענין ומבשרי אחזה אלוקה, דכמו שברור לאדם שיש נפש שמחיה את גופו, דע"י שמרגיש שגופו חי הוא יודע ברור שאין זה מצד הגוף עצמו, אלא שיש נפש שמחיה את גופו, כמו"כ הוא גם בנוגע לעולם, דע"י שרואים עולם חי, יודעים בבירור שיש חיות אלקי שמחיה את העולם.
(סה"מ תשי"ז עמ' רס)
¯
מבואר בחסידות בפירוש הכתוב "מבשרי אחזה אלקה", ש"אחזה" הוא התרגום של ראיה, היינו, שאין זה ראיה ברורה וגמורה, אבל אעפ"כ יכול להיות החזיון באופן של הבנה והשגה כאילו רואה.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 156)
"ואעפ"כ עיקר משכנה והשראתה היא במוחו ומהמוח מתפשטת לכל האברים וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו"
מבואר בחסידות דיוק השם "ראש חודש", ולא תחילת החודש – להיותו כמו ה"ראש" שבגוף האדם שכולל את כל האברים, היינו, שהחיות של כל האברים כלולה ונמשכת מהראש,
- ובפרטיות יותר, כהדיוק במ"ש בתניא פנ"א בענין המשכת החיות מהראש באברי הגוף: "מהמוח מתפשטת לכל האברים", שזהו מה שהיא בשוה בכל האברים, מה שהם חיים (חיות כללי), ואח"כ מוסיף עוד ענין: "וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו כו'" (חיות פרטי) -
ועוד זאת, שגם לאחרי שכבר נמשכה החיות מהראש לאברי הגוף, קשורה החיות שבאברי הגוף עם החיות שבראש, שכל אברי הגוף מונהגים ע"י הראש.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 196)
"אלא כולה עצם אחד רוחני פשוט ומופשט מכל ציור גשמי"
וכן הוא בכללות התלבשות הנפש בהגוף – שהרי מובן בפשטות שכל פרטי הציורים של יד ורגל וכיו"ב אינם שייכים בהנפש עצמה, כי אם מצד הגוף, ומ"מ, לאחרי התלבשות הנפש בהגוף הרי הוא עומד ומהלך וכו', היינו, לא רק הגוף עומד ומהלך כו', אלא כללות האדם, גם הנפש, עומד ומהלך כו', אע"פ שמצד עצמו (גם לאחרי התלבשותו בגוף) הרי הוא פשוט מכל הציורים.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 258)
"רק שתרי"ג מיני כחות וחיות כלולים בה במהותה ועצמותה"
מבואר בנוגע למספר תרי"ג אברי הגוף, שזהו לפי שכן הוא בהנשמה שכלולים בה תרי"ג מיני כחות וחיות, ושרשם הוא מתרי"ג ארחין דלבנוניתא שהם בבחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 51)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
