מומלצים לציבור הדתי
שרה28/03/2024
הי מישל, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
שרה28/03/2024
הי צפורה, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה

לימוד תניא יומי - פרשת כי תבא תשע"ד

ת

לימוד תניא יומי - פרשת כי תבא תשע"ד תמונה 1

יום א (יב אלול)

סימן יד

"תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"

החילוק בין ארץ ישראל (בגשמיות) לשאר ארצות העולם הוא – שעל ארץ ישראל נאמר "תמיד גו' עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהיינו, לא רק ב"רשית השנה" ו"אחרית שנה", אלא גם בימים שבינתיים, במשך כל השנה.

ודוגמתו הוא החילוק בין בני ישראל לאומות העולם – שעל בני ישראל נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", דהיינו שבני ישראל הם מכון לשבתו ית', כשם שארץ ישראל היא מקום ש"עיני הוי' אלקיך בה".

וכיון שבני ישראל הם בדוגמת ארץ ישראל – בכחם לעשות מכל העולם ארץ ישראל, דהיינו לעשות מכל הדברים הגשמיים שבסביבתם כלים לאלקות, מכון לשבתו ית', שזהו ענין ארץ ישראל ברוחניות.

ועפ"ז יובן מארז"ל "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" – דלכאורה אינו מובן: הרי ידוע שכל הענינים דלעתיד באים ע"י העבודה שבזמן הגלות, וא"כ, מה היא העבודה שעל ידה עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות ? – והביאור בזה, שעבודתם של בני ישראל בזמן הגלות היא לעשות מכל העולם ארץ ישראל ברוחניות, ועי"ז "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" בגשמיות.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 115)

¯

מצינו שתפלה, שענינה בקשת צרכיו – צריכה להיות קשורה עם המקום שעליו אומר הקב"ה "והיו עיני ולבי שם כל הימים", שלכן, "היה עומד בחוץ לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם, ויכוין גם כנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית ק"ק".

וההסברה בזה – ע"פ הידוע שבחוץ לארץ נמשכים כל ההשפעות כו' ע"י ההתלבשות בע' שרים, משא"כ בארץ ישראל, "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", נמשכים כל ההשפעות כו' מהקב"ה בעצמו (ללא התלבשות בע' שרים), ולכן צ"ל התפלה דרך ארץ ישראל דוקא.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 31)

¯

בנוגע להזמן שלאחרי שמח"ת – איתא בחסידות הלשון "ויעקב הלך לדרכו". והיינו, שבמשך חודש תשרי עסוקים תמיד במצוות (ולכן נקרא חג הסוכות "ראשון לחשבון עוונות", כיון שבימים שלפנ"ז עסוקים רק במצוות), וגם בחג הסוכות גופא עיקר ההתעסקות היא במצוות; ולאחרי שמח"ת – מתחיל הסדר ד"ויעקב הלך לדרכו".

והנה, המשך הפסוק ד"ויעקב הלך לדרכו" הוא – "ויפגעו בו מלאכי אלקים", ופרש"י "מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ". ועד"ז פרש"י בפסוק שלאח"ז: "מחנים – שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ – ישראל שבאו לקראתו".

ומשמע מדברי רש"י שמאורע זה היה עדיין בחוץ – לארץ. והיינו, שכיון שזהו חוצה לארץ – ישראל – שבארץ – ישראל ישנו הענין ד"תמיד עיני הוי' אלקיך בה גו'", משא"כ בחוץ – לארץ ההשפעה היא ע"י הע' שרים – יש צורך ב"מלאכי אלקים", שהו"ע נתינת כח להעבודה.

ומזה שהלשון ד"ויעקב הלך לדרכו" (דקאי על חוץ – לארץ, כנ"ל) מובא בחסידות בנוגע לענין העבודה דכל השנה – מובן, שענין העבודה דכל השנה הוא ע"ד הענין  דחוץ – לארץ, ועל זה ישנו הענין ד"מלאכי אלקים", שהו"ע הנתינת – כח להעבודה.

וביאור הענין דחו"ל וא"י ברוחניות – יובן בהקדמת סיפור:

מעשה בחסיד שהגיע לכ"ק אדמו"ר הצ"צ, ואמר שברצונו לנסוע לארץ – ישראל. ענה לו הצ"צ: "ר' הלל'ן פעלט ניט אויס ארץ – ישראל. מאַך דאָ ארץ – ישראל !" (לר' הלל – ר' הלל מפּאַריטש – ארץ – ישראל אינה חסרה. עשה כאן ארץ – ישראל!).

ולכאורה מענה הצ"צ אינו מובן: מדברי הצ"צ "לר' הלל ארץ – ישראל אינה חסרה", משמע, שלאותו חסיד בודאי שאין ארץ – ישראל חסרה. ואם כן, מה פשר הסיום "עשה כאן ארץ ישראל" ?

והביאור בזה – בהקדמת החילוק בין ארץ – ישראל לחוץ – לארץ: בנוגע לחוץ – לארץ מצינו ש"גזרו על גושה ועל אוירה", דהיינו שאפילו אויר חוץ – לארץ הוא טמא, ויש צורך לזככו. וזיכוך זה הוא ע"י תומ"צ, כידוע שע"י שחושבים ברחוב דברי תורה מזככים את האויר.

משא"כ ארץ – ישראל – הרי "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", דהיינו שהאויר שבה מצ"ע הוא טהור (גם ללא תומ"צ), כיון ש"עיני ה' אלקיך בה גו'".

אמנם, חילוק זה שבין ארץ – ישראל לחוץ – לארץ – הוא רק בנוגע לאנשים סתם. משא"כ צדיקים, "שחיי הצדיק אינם חיים בשריים כ"א חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה" (כמ"ש באגה"ק) – הרי גם בהיותם בחוץ – לארץ נמצאים הם באויר טהור, בדוגמת ארץ – ישראל.

וזהו מ"ש הצ"צ "לר' הלל ארץ – ישראל אינה חסרה" – כיון שעבורו בכל מקום שבו הוא נמצא, הרי זה בבחינת ארץ – ישראל.

ועפ"ז יובן מענה הצ"צ לאותו חסיד שבא אליו וביקש לנסוע לארץ – ישראל:

מובן, שהחסיד הנ"ל שרצה לנסוע לארץ – ישראל – לא היתה כוונתו מצד ענינים גשמיים, אלא מצד המעלה הרוחנית שישנה בארץ – ישראל (כנ"ל).

ועל זה צוה לו הצ"צ שלא יסע, אלא שיעשה כאן ארץ ישראל – כי, אם ישאר במעמדו ומצבו, בה"לבושים הצואים" שלו, מה תהיה התועלת בכך שיסע לארץ – ישראל ? כל עוד הוא לבוש בלבושים אלו – הרי גם בארץ – ישראל יהיה לבוש באותם הלבושים !

וכידוע מ"ש בתניא שמחשבותיו של האדם הולכות עמו ("גייען מיט אים אַרום") בד' אמותיו, ונמצא, שכאשר מחשבותיו הן מחשבות של חוץ – לארץ, אזי גם כשיבוא לארץ – ישראל בגשמיות – נמצא הוא עדיין בחוץ – לארץ !

כאשר אדם רוצה לצאת מחוץ לארץ מצד ההעלם והסתר שישנו בחוץ – לארץ – אומרים לו: לא זו היא העבודה ! החסרון אינו בהמקום (שלכן "לר' הלל ארץ – ישראל אינה חסרה") אלא בך, שאינך רוצה להתפשט מהלבושים שהנך לבוש בהם. ולכן, העבודה הנדרשת ממך היא – שבאותו המקום שאליו הביאה אותך ההשגחה העליונה, עליך (לא לנסות להמלט משם, אלא) לעשות מאותו מקום לעצמו – ארץ – ישראל.

(התוועדויות תשט"ו ח"א 79 – 77)

¯

ענינו המיוחד של יצחק – שמעולם לא יצא מארץ ישראל. אברהם אבינו – היה במצרים, יעקב והשבטים היו בחרן, ואילו יצחק – בידעו מה שצריך לפעול בעבודתו – ידע שאסור לו לצאת מארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

וענין זה שיצחק לא יצא מארץ ישראל הגשמית – מהוה הוראה ליהודי שאסור לצאת מארץ ישראל הרוחנית:

יהודי צריך להמצא תמיד בה"ציור" של ארץ ישראל – "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהיינו, לידע ולהרגיש שעל כל צעד וצעד נצב ה' עליו ומביט עליו.

ובלשון רבינו הזקן בתניא ריש פרק מ"א: "והנה הוי' נצב עליו . . ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי".

וכאשר נרגש הדבר בנוגע לכל דבר קטן ("אויף יעדער קלייניקייט") – הרי זה כמאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו' שלא יראני אדם כו'".

ולדוגמא:

כאשר יהודי מתבונן שהקב"ה "מניח את העליונים ותחתונים", מרכבה עליונה ומרכבה תחתונה, ונעמד כנגדו ומביט עליו בשעה ששותה מים, אם הוא מברך, וכאשר מברך – אם הוא שומע פירוש המלות, וכאשר שותה – האם שותה כזולל וסובא, או כאדם שיודע שכדי שיוכל לעבוד את ה' באופן שהגוף לא יבלבל, הנה כאשר הגוף צמא, אזי צריך להשקותו מים, ואז, לא איכפת לו ("אים איז א קליינע נפקא – מינה") אם ישקה את נפש הבהמית במים פושרים, למרות גודל החום, או שיחפש דוקא מים קרים, כיון שיש בהם תענוג יותר.

- כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם אודות ההנהגה בביתו, שכאשר מישהו היה נכנס בהיותו מחומם ("צוהיצט"), היו מגישים לו לשתות תה חם... ושאל אצל אביו לטעם הדבר, אם זה ענין של רפואה, או ענין של אתכפיא, שלכן, לא די בכך שלא נותנים מים קרים (או מה שנקרא כאן: "אייז – קרים"), ולא די בכך שלא נותנים מים פושרים, אלא נותנים דוקא כוס תה חם... – יתכן שיש לזה מקום גם ע"פ רפואה, אבל, בודאי הרי זה ענין של אתכפיא, כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר תשובתו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע: "אויב דו ווילסט – זאָל דאָס זיין אתכפיא" (אם רצונך – שיהיה זה אתכפיא) ! ובכל אופן, כך היה הסדר בנוגע לפועל.

ולהעיר גם מהידוע שהדרך היחידה שלא להכשל ב"שער אחד מן האיסור" היא להזהר ב"מאה שערים מן ההיתר".

זהו איפוא ענינו של יצחק – שאף פעם אינו יוצא מה"ציור" של ארץ ישראל, כיון שנרגש אצלו הענין ד"עיני ה' אלקיך בה", וכפי שמאריך רבינו הזקן בענין ההתבוננות ש"הנה ה' נצב עליו . . ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי", "כראוי" דייקא, כלומר: לא "אם עובדו" בכלל (ועאכו"כ שלא צריך לבדקו אם הוא עובר רצונו ח"ו), אלא "אם עובדו כראוי", או שחסר משהו בההידור בעבודה !

(התוועדויות תשט"ו ח"ב 203 – 202)

¯

החילוק בין שמיני – עצרת לשמחת – תורה הוא, ששמיני – עצרת הוא מדאורייתא וישנו גם בארץ ישראל, ושמחת – תורה בפני עצמו הוא מדרבנן, ונוהג בחוץ – לארץ בלבד.

ולכאורה אינו מובן:

איך יתכן שבחוץ לארץ יהיה יום נוסף של יום – טוב, שאינו בארץ ישראל – הרי ארץ ישראל היא "ארץ אשר גו' עיני ה"א בה גו'", והיא "פלטין של מלך",

- שלכן יש צורך בזהירות יתירה כדי להיות בארץ ישראל, ואלו שאינם יכולים לעמוד בכך ("די וואָס קנענן דאָס ניט אויספירן"), עליהם להימנע מלנסוע לארץ ישראל, דמכיון שהוא נמצא בהיכלו של מלך, הרי שם כל ענין הוא חמור יותר מבחוץ – לארץ: א) ישנם כמה ענינים שבחוץ – לארץ אינם ענין של חטא, ובארץ ישראל הם חטא; ב) בארץ ישראל ענין החטא נוגע יותר, כיון שהוא מורד חס – ושלום בפני המלך –

ונמצא שארץ ישראל יש לה יותר שייכות לקדושה, וא"כ, איך יתכן שדוקא בחוץ – לארץ ישנו יום – טוב נוסף, "מקרא קודש", שאינו בארץ ישראל ?

ואף שמצינו במדרש שע"י שמשמרים יום טוב אחד בארץ ישראל מקבלים אותו שכר כמו על שני ימים בחוץ – לארץ – הרי זהו בנוגע לקבלת שכר, אבל, לא זהו עיקר המצוות והימים טובים בשביל קבלת שכר, אלא עיקר המצוה הוא זה ש"מצוה" היא מלשון צוותא וחיבור, שנעשה מחובר להקב"ה, ובזה ניתוסף בחוץ לארץ ענין שאינו בארץ ישראל, שהרי בחוץ – לארץ ניתוסף הגילוי דיום – טוב שני של גליות.

והענין הוא, שהיא הנותנת – שכיון שבחוץ – לארץ נמשכת ההשפעה דרך הע' שרים כידוע, הרי החושך כאן גדול יותר, וככל שהחושך גדול יותר צריכים לאור רב וגדול יותר כדי להאיר את החושך.

ולכן ניתן בחוץ – לארץ גם הגילוי דיום – טוב שני של גליות, שעי"ז אפשר להאיר גם את החושך דחוץ – לארץ, ולעשות גם מחוץ – לארץ ארץ ישראל.

(התוועדויות תשט"ז ח"א 112, 111)

¯

כאשר הכנעני מלך ערד בא ואומר שיש ללמוד את עניני ארץ כנען כיון שדוקא עי"ז יוכלו להכנס שם – צריכים לידע, שלא זו בלבד שאין זו הדרך לעשות מארץ כנען ארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה", אלא אדרבה, זהו ענין שמנהל מלחמה נגד בני ישראל ונגד ארץ ישראל; בענין זה מלובש אותו עמלק שלא רצה להניח לבני ישראל לקבל את התורה, וקירר אותם מכל עניני קדושה.

ויתירה מזה גילתה התורה: לא זו בלבד שבהכנעני מלך ערד מלובש עמלק שמפריע למתן תורה ומפריע לרוחניות של בני ישראל, אלא יתר על כן, שבזה מלובש ענין שמפריע ומנהל מלחמה נגד גוף של יהודי, כפי שהתגלתה בימי הפורים פנימיות הכוונה האמיתית של כל הטענות – להשמיד להרוג ולאבד ח"ו את כל היהודים, גם את הגוף.

צריכים לדעת שהדרך להכנס לארץ ישראל היא – שלא לילך בשיטה של הכנעני מלך ערד, אלא אדרבה "ויחרם אתהם".

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 153 – 152)

¯

ענין זה שהתורה נקראת "תורת חיים", ועל מצוות נאמר "וחי בהם" – הוא לא רק לאחרי מאה ועשרים שנה בעולם הבא, אלא הכוונה בזה היא גם כפשוטו: אם רוצים שיהודי יחיה בגשמיות בגופו בעוה"ז הגשמי, אזי הדרך היחידה לכך היא – לימוד התורה, תורת חיים, שנותנת לו חיי עולם בעוה"ז הגשמי, וקיום המצוות, "וחי בהם", להיות יהודי חי בכל רמ"ח אבריו (כנגד רמ"ח מצות עשה) ושס"ה גידיו (כנגד שס"ה מצוות לא תעשה).

ואז מקיים הוא את הציווי "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", שעושה מהעולם כולו דירה לו יתברך, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות, שבכל מקום שאליו יפנו ("וואו מען וועט זיך אַ קער טאָן"), יראו ש"עיני ה' אלקיך בה", לא רק ביוהכ"פ בשעת נעילה, בשבת ויום טוב או בשעת התפלה והלימוד, אלא "מרשית השנה ועד אחרית שנה".

(התוועדויות תשט"ז עמ' 154)

 

"הארץ העליונה"

והנה כיון שכל ענין היחוד דהקב"ה ונש"י אינו מצד השכל, אלא לפי שכך עלה ברצונו כנ"ל, לכן התקשרות זו נעשית ע"י כריתת ברית, כמ"ש ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, דענין הכר"ב הוא למעלה מטעם ודעת, וענינה הוא שע"י הכר"ב נעשים לאחדים ממש, דזהו שכורתים דבר אחד לשנים ועוברים בין בתריו, דכשם שהדבר שכרתו לשנים הרי כל א' מב' החצאים כפי שהוא לעצמו הוא רק חצי דבר, וע"י שני החצאים נעשה דבר אחד, כמו"כ גם אלו הכורתים את הברית ועוברים בין הבתרים, מתייחדים ביניהם באופן שכל אחד הוא חצי צורה ובצירוף שניהם נעשה דבר אחד.

וענין הכריתת ברית הוא על זה שלזרעך נתתי את הארץ הזאת, דקאי על הארץ העליונה שנתתי מלמעלה, והו"ע ההמשכה מלמעלה שהקב"ה מתייחד עם כנסת ישראל. ועי"ז הנה גם כאשר הנשמות יורדים למטה בגוף בעוה"ז הם ג"כ בבחינת ארץ (התחתונה), שהם בבחינת ביטול, והם כלים ראויים שעל ידם תהיה הצמיחה דתומ"צ, כמ"ש וזרעתי' לי בארץ (התחתונה). וזהו מ"ש קומי לך רעיתי יפתי, קומי לך הו"ע ההעלאה לעצם הנשמה, בחינת הארץ העליונה, שעי"ז הנה גם כמו שהם בארץ התחתונה, הם ג"כ בחינת רעיתי יפתי, והיינו ע"י ההמשכה דתומ"צ, דרעיתי הו"ע התורה, כי רעיתי הוא מלשון רועה, כמארז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, ופרנסה היא בבחינת פנימיות, דקאי על התורה, כמ"ש ותורתך בתוך מעי, ויפתי הוא ההמשכה שע"י המצוות שנקראים לבושים, מאני מכבדותא.

(סה"מ תשי"ז עמ' קמד – קמה)

 

 

 

יום ב (יג אלול)

"ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה"

וזהו יעלוז שדי וכל אשר בו, להיות שע"י הדין ומשפט דר"ה נמשך אור נעלה ביותר. וזהו ג"כ מה דאמרו במדרש הובא בטור הלכות ר"ה, אומה זו יודעת אופיה של אלקיה, דכל האומות מתעטפים שחורים ולובשים שחורים, אבל ישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס. דלכאורה אינו מובן מהו השמחה דלובשים  לבנים, דאף אשר יודעים שיעשה  להם נס, מ"מ, הרי היה יותר טוב שלא יהיה משפט כלל. אך הענין הוא, שהמשפט דר"ה הוא בשביל המשכת אור נעלה יותר, ולזה היא השמחה. וזהו מ"ש יעשה להם נס, דנס הוא למעלה מהטבע, דהיינו אור שלמעלה מהשתלשלות. כי זה היום תחלת מעשיך, כי המלכות  נכללה בבחינת המלך המרומם לבדו מאז, בחינת שמו בבחינת הוא לבדו הוא, ומשם צריך להמשיך. אמנם להיות שנמשך אור נעלה ביותר, הרי יש מקטרגים שלא יומשך האור, לזה הוא אומר, אתם נצבים היום כולכם לפני הוי', דכל המדריגות שבנש"י, ראשיכם שבטיכם גו' היינו בעלי השגה שעבודתם הוא ע"ד עבודת השרפים, מחוטב עציך עד שואב מימיך שעבודתם הוא בקבלת עול ע"ד עובדת האופנים, הנה כל המדריגות נצבים קיימים ועומדים וזוכים בדין, שיומשך להם האור נעלה, לפני הוי', למעלה משם הוי', ונמשך זה למטה מטה בעוה"ז בכל עניני הדין ומשפט דראש השנה, שיהיה אַ געזונטער יאָהר און אַ לעבעדיקער יאָהר און אַ פריילעכער יאָהר בכל הפרטים, ובבני חיי ומזוני רויחי.

(סה"מ תשט"ז עמ' רסב)

¯

ההמשכה דמ"ת – ישנה בכל יום, כמארז"ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ובפרט בחג השבועות, שבו ישנה המשכה כללית על כל השנה. ויתירה מזה, שבכל שנה נמשכת בחג השבועות המשכה נעלית יותר מבשנה הקודמת, כדאיתא באגה"ק שבכל שנה "יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".

וכיון שבחג השבועות בשנה זו תומשך המשכה כזו שלא נמשכה מעולם – הרי מובן, שגם עבודת ההכנה להמשכה זו צריכה להיות באופן נעלה ביותר, כיון שההכנה צריכה להיות מעין הגילוי.

ואעפ"כ, "הבא ליטהר מסייען אותו", וכמארז"ל "פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", ולכן, כאשר יפעלו בכל הנ"ל עד כמה שאפשר – יתן הקב"ה את התורה במתנה, למעלה מכלי המקבל.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 282)

¯

דובר כבר אודות המנהג שקבע כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, להתנדב בפורים עבור קופה שממנה מקבלים סיוע אנשים וכן ענינים שזקוקים להגיע לקופה זו.

וכיון שענין זה הוא בהמשך להשנים שעברו, וביחד עם זה, הרי בכל עניני קדושה צריך להיות "מוסיף והולך", "מעלין בקודש" וכמ"ש באגה"ק ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר... אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר מימי עולם אור עליון כזה" – הרי בודאי שכולם יתנדבו לקופה זו, ובודאי לא יהיה אף אחד פורש מן הציבור ח"ו.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 330)

¯

ככל שעובר הזמן – צריך להתייגע יותר ויותר ("וואָס ווייטער דאַרף מען אַלץ מער האָרעווען"), שהרי מבואר באגה"ק ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם" ועד"ז "בכל יום ויום נמשכין מוחין עליונים יותר", וממילא, כדי שיתנו מלמעלה גילויים אלו – צריכה גם העבודה להיות יותר ויותר.

ונמצא, שבקיץ זה יש להתמסר לעבודה ("זיך נעמען צו עבודה") – לא רק יותר מאשר בחורף (דכיון שבקיץ הגילויים נעלים יותר מבחורף, הרי גם העבודה בקיץ צ"ל ביותר שאת), אלא גם יותר מאשר בקיץ הקודם, שגם בו היתה העבודה יותר מאשר בחורף שלפניו.

וכך יש להוסיף תמיד בעבודה יותר ויותר, "הולך ואור עד נכון היום", עד להענין ד"ולילה כיום יאיר", שיתקיים לעתיד, כאשר "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 62)

 

"כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ער"ה כשהחדש מתכסה בו"

ענין ר"ה הוא כמרז"ל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, דבר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם, והו"ע סילוק המלכות לשרשה ומקורה, ובכדי להמשיך את המלכות משרשה ומקורה בתכלית, הרי זה ע"י נשמות (בגופים) דוקא, דכיון שהם מושרשים שם (זיי זיינען דאָרטן), יכולים הם להמשיך את המלכות משרשה ומקורה. אך להיות שהנשמה מלובשת בגוף והיא בבחינת העלם, לכן אומרים פסוקי מלכויות, שמביאים ראיה מהתורה, והיינו שהתורה מגלה את המעלה דנש"י, שהתורה מגלה בהנשמות וואס זיי זיינען, ועי"ז הם מעוררים את המלכות משרשה ומקורה, שזהו"ע אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם.

(סה"מ תשי"ז עמ' ד)

¯

והנה כמו"כ מצינו גם בהענין דר"ה, דהנה אמרו רז"ל שהקב"ה אומר לישראל אמרו לפני מלכיות בר"ה כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר, שהענין בפשטות הוא שישראל אומרים בר"ה הפסוקים שמבואר בהם ענין המלכיות והזכרונות כו'. ולכאורה, למה צריכים לומר פסוקים אלו, דמאחר שהם פסוקי התורה, הרי גם מבלעדי האמירה נפסקה כבר ההלכה שכך צריך להיות, וכמ"ש מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, שמה שהוא מצוה בתורה לבניו לעשות, הרי זה חוקיו ומשפטיו ית', וא"כ למה צריך לאמירת הפסוקים. אך הענין הוא, דכל זה הוא בכל השנה, משא"כ בר"ה כאשר כל הדברים חוזרים לשרשם וצריך להמשיך מהעצמות, אזי לא מספיק כפי שהוא מצד התורה בלבד, הגם שאורייתא וקוב"ה כולא חד, אלא צריך גם לנשמות ישראל דוקא, שהם מגיעים בהעצמות, כמארז"ל שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר גם למחשבת התורה שנאמר דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל, ולכן הנה הנשמות דוקא מגיעים בהעצמות. ומ"מ הנה נשמות ישראל צריכים לומר פסוקי התורה דוקא, לפי שהתורה מגלה את מעלת הנשמות. והיינו דעם היות שגדלה מעלת הנשמות על התורה, שהתורה היא בחינת אורות וגילויים, והנשמות הם עצמות, מ"מ, הנה בנשמות העצמי הוא בהעלם, ולכן צריך להתורה שהיא בחינת גילוי, והיינו, שהתורה מאירה ומגלה את מעלת הנשמות. וע"ד משנת"ל בענין יחוד מ"ה וב"ן, שמ"ה שענינו גילוי הוא מגלה את העצמי שבשם ב"ן.

(סה"מ תשי"ח עמ' ט)

¯

א' שאל אצלי במכתב, בענין יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת – כיצד נעשה אז קיום העולמות:

מבואר בחסידות שבר"ה נעשית עליית חיות העולמות כו', ובשעת הברכות והתקיעות נעשית המשכת החיות. והשאלה בזה: כיצד נעשה קיום העולמות באותו זמן שחיות העולמות עולה למעלה ? והתירוץ בזה – שהעליה היא רק בפנימיות, וקיום העולמות הוא מחיצוניות החיות שנשאר למטה.

ועד"מ באדם למטה, שבשעה שעוסק בענין מסויים שאין לו תענוג בזה – הרי אף שאינו עושה זאת בחיות ובהידור ובהתפשטות כו', מ"מ עושה זאת במעשה בפועל ("טאָן – טוט ער דאָך"), מצד החיצוניות שבו. וכמשל אדם הישן, שאף שכחותיו הפנימיים (ראיה ושמיעה) מתעלמים, מ"מ, נשארת חיצוניות החיות.

ועד"ז הוא גם בר"ה, שהעליה היא רק בפנימיות החיות, ואילו קיום העולמות הוא מחיצוניות החיות, שבזה אין עליה.

ובענין זה יש חילוק בין ר"ה לשבת – שבר"ה העליה היא בפנימיות החיות (כנ"ל), ואילו בשבת העליה היא בחיצוניות החיות. וזהו שמצינו ש"פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם", דכיון שבשבת העליה היא בחיצוניות, לכן לא שייך בה ענין של "פרש".

ועפ"ז מתעוררת השאלה בנוגע לר"ה שחל להיות בשבת – דכיון שאז העליה היא הן בפנימיות (מצד ר"ה) והן בחיצוניות (מצד שבת), א"כ כיצד נעשה אז קיום העולמות ?

אמנם, לאמיתו של דבר אין זה קושיא כלל, כיון שב' ענינים אלו (עליית פנימיות החיות בר"ה ועליית חיצוניות החיות בשבת) הם ב' ענינים נפרדים שאינם שייכים זה לזה:

ובהקדמה – שבענין ההמשכות מלמעלה בהתאם לחילוקי הזמנים, ישנם כמה סדרים:

ישנו הסדר דימי השבוע – שבכל יום בשבוע ישנה המשכה בהתאם לענינו של אותו היום (כמודגש ב"שיר של יום", שבכל יום אומרים שיר השייך לענינו של יום זה ולנבראים שנתהוו בו, כדאיתא בגמרא), וביום השבת נעשית העליה דכל ענינים אלו;

ישנו הסדר דימי השנה – שבר"ה (באחד תשרי) נעשית ההמשכה על כל השנה, ועד"ז "באחד בניסן ראש השנה לרגלים";

ונוסף לזה ישנו הסדר דחגים ומועדים, שזוהי המשכה בפני עצמה.

וכל ענינים אלו הם ענינים נפרדים, שא' מהם אינו מתערב עם חבירו ("איין ענין מישט זיך ניט מיטן צווייטן ענין").

וראיה לזה – מזה שלאחרי יום השבת מתחיל עוה"פ יום ראשון, שני, שלישי וכו', ולא ממשיכים לספור את הימים הלאה, אף שבסדר ימי השנה נמשכת הספירה הלאה, והיינו לפי שהסדר דימי השנה אין לו שייכות כלל להסדר דימי השבוע, כיון שהם ב' המשכות נפרדות.

- יש אמנם לפעמים שמצטרפים יחד שני ענינים שפועלים אותם הפעולות, שאז ממלא אחד מהם את תפקידו של חבירו, וכמו ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת שאין תוקעין בשופר, כיון שאותו ענין הנפעל ע"י השופר, נפעל ע"י יום השבת. אבל, בכגון – דא הנה "היכא דאיתמר איתמר, היכא דלא איתמר לא איתמר", כיון שבכלל הרי הם שני ענינים שונים שאינם מתערבים זה בזה.

ולכן אין מקום לקושיא הנ"ל (איך הוא קיום העולמות בר"ה שחל להיות בשבת) – כיון שב' הענינים (עליית פנימיות החיות בר"ה ועליית חיצוניות החיות בשבת) אינם מתערבים זה בזה.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 14 – 13)

¯

ענינו של יום ההילולא – שבו היא העליה של בעל ההילולא לעולם יותר עליון, ובמילא, מעלה עמו את צאן מרעיתו, וכל הקרוב קרוב יותר – נוגע לו ענין העליה יותר, ולכן צריך הוא יותר להתכונן לכך.

והנה, בנוגע ליום ההילולא בכל שנה – ישנו גם היום שלפני יום ההילולא שהוא הסיום של השנה שעברה.

ובהקדמה – שתחלת השנה כוללת את כל השנה הבאה, שלכן נקראת תחלת השנה בשם "ראש השנה", כפי שמצינו בנוגע לראש השנה הכללי, באחד בתשרי או באחד בניסן, ועד"ז בנוגע לראש – השנה בכל ענין, ובנדו"ד, ראש – השנה להסתלקות, שהוא העשירי בשבט. ומזה מובן שכשם שבערב ר"ה הכללי עולים כל עניני השנה שעברה – כן הוא גם בנוגע לענינים הפרטיים שבשנה, שביום האחרון עולים כל הענינים של השנה שעברה.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 63)

 

"ואח"כ ע"י תקיעת שופר והתפלות נמשך אור חדש עליון מבחי' עליונה יותר שבמדריגת חכמה עילאה"

ובמה בשופר, כי שופר הו"ע צעקת הלב בקלא פנימאה דלא אשתמע. דהנה, ישנם כמה אופנים בצעקה, יש צעקה שיכול האדם לבטא באותיות הדיבור, אם באותיות מסודרים אם באותיות בלתי מסודרים, אבל בכל אופן יכול להוציא זאת באותיות הדיבור. ויש צעקה שאין האדם יכול להוציא באותיות הדיבור, אלא הצעקה היא בקול פשוט. ויש צעקה שאינו יכול להוציא גם בקול פשוט, אלא היא צעקת הלב, וכמ"ש גבי חנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, שהו"ע צעקת הלב. וענין זה בא מצד ההתבוננות שלפנינה יש ילדים ולחנה אין ילדים, היינו, שבלעו"ז ישנם אצלו כל הענינים, ובקדושה אין ילדים, מאי תולדותיהם של צדיקים תורה ומעשים טובים, וע"י ההתבוננות בזה נעשה אצלו צעקת הלב. ועד"ז גם בדקות, בעבודת הצדיקים, הרי מאן דמחוי במחוג קדם מלכא כו', שלא זו בלבד שאין זה עבודה, אלא אדרבה, שזהו היפך העבודה, והיינו, שגם כאשר עובד הוי' בדחילו ורחימו, הרי הוא יש מי שאוהב, ואינו בביטול במציאות. וכמו"כ כאשר מתבונן בענין ירידת נשמתו למטה, שלגבי נשמתו כמו שהיא למעלה הרי כל עבודתו אינה בערך כלל, וכמ"ש רבינו דגם כשיהיה צדיק גמור עובד הוי' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלת כו', שהרי בהנשמה כמו שהיא למעלה כתיב בה אשר עמדתי לפניו, וכמו שירדה למטה הרי ענין האלקות הוא בהתחדשות אצלה, שצריך כו"כ יגיעות עד שיהיה אצלו ענין השמיעה באלקות, ומכ"ש שיהיה אצלו ענין הראיה באלקות. ולכן הרי גם בצדיקים גמורים שייך ענין התשובה, וכמבואר בלקו"ת פ' האזינו ע"פ והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, שגם בצדיקים שייך ענין התשובה, שישיב את נשמתו לאותה הבחינה כמו שהיתה למעלה. וכאשר מתבונן בכל זה, הרי זה נוגע לעצם נפשו, ואז הוא צועק בצעקת הלב, שאינו יכול לגלות זה גם בקול פשוט. וזהו ענין השופר, שאינו יכול לבטא באותיות הדיבור. וגם לא בקול פשוט, כי אם בבחינת צעק לבם, שהרי קול השופר אינו קול האדם, כי אם קול הבהמה, ובהמדריגות בנפש הרי זה מורה שהענין נוגע לו בעצם נשמתו, היינו, לא בבחינת נר"נ שהו"ע כחות פנימיים, כי אם בהמקיפים דחיה יחידה. ובפרטיות יותר הו"ע התשובה שמצד בחינת היחידה דוקא, כי בחינת חיה הוא מקיף הקרוב שפועל ונרגש בהכחות פנימיים, וכמאמר לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ, שעי"ז שלבו חפץ אזי נעשה התעוררות בהשכל. משא"כ בחינת מקיף דיחידה שהוא למעלה מענין הכחות פנימיים לגמרי. וזהו ענין השופר שהו"ע התשובה שמצד עצם הנשמה ממש, בחינת יחידה. ועי"ז נעשה במילא גם העליה דהכחות פנימיים, כמאמר הבעש"ט במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, דרצונו של אדם היינו בחינת יחידה שבנפש, וזהו במקום שרצונו של אדם, בעשת ער שפּאַרט זיך איין בכל עצם נפשו, בבחינת יחידה שבנפש, ותקעתיו יתד במקום נאמן, אזי שם הוא נמצא, היינו, שהגם שלפי שעה נמצאים כחותיו הגלויים במקום אחר, הנה כאשר רצונו של אדם נמצא במקום זה, הנה עי"ז שם הוא נמצא, שפועל גם על כחותיו הגלויים. וזהו ובמה בשופר, שהו"ע צעקת הלב שמצד בחינת יחידה שבנפש, ועי"ז התשובה בבחינת יחידה הרי הוא מגיע להעצמות, והיינו, שהתורה היא רק בחינת גילוי בלבד, אך ע"י התשובה שמצד היחידה הרי הוא מגיע בהעצמות.

(סה"מ תשי"ח עמ' י, יא)

¯

איתא במשנה בענין ראש השנה, ש"מצות היום בשופר".

ישנו משל ממורנו הבעל – שם – טוב על ענין השופר, שהוא ע"ד בן שצועק "אבא אבא הצילני".

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בשם רבותינו נשיאינו שלפניו, שפעם שלחו להודיע להציבור בבית המדרש, שהעיקר אינו כ"כ הענין ד"אבא אבא הצילני", אלא הענין ד"צועק".

והפירוש הוא: יש בזה שני ענינים: א) הצעקה עצמה, ב) התוכן שמכניסים בהצעקה. והעיקר הוא לא התוכן שמכניסים בהצעקה, אלא הצעקה גופא.

בהתוכן שמכניסים בהצעקה – אין הכל שוים, אבל בנוגע להצעקה עצמה – הרי ענין זה שייך לכאו"א מישראל. כאו"א מישראל צועק, "בקלא פנימאה דאשתמע" או "בקלא פנימאה דלא אשתמע", אבל בנפשו פנימה – הרי הוא צועק.

וזהו ענין התקיעות, והדבר מתקבל למעלה.

וכפי שישנו המשל בזה מהרה"ק הר"ר לוי יצחק מבארדיטשוב, בילד שרצה תפוח ואביו לא רצה ליתן לו, מיהר הילד ובירך ברכה, ואז הוכרח אביו לתת לו את התפוח.

וכל זה הוא כאשר האב אינו רוצה לתת; ומכל – שכן כאשר האב רוצה לתת, וזה שאינו נותן אינו אלא כדי לנסות את חכמתו של הילד – הרי ודאי שכן הוא.

והרי למעלה – הקב"ה רוצה לתת, כפי שמובא הלשון: "יותר ממה שהעגל רוצה לינק כו'", וכן מצינו לשון זה בנוגע למעלה: "למעשה ידיך תכסוף", שהקב"ה רוצה שיעבדוהו.

בשעה שבני ישראל מברכים ברכת "שומע קול תרועת עמו ישראל", ו"ברחמים", אשר על – פי דין "ספק ברכות להקל" – הרי אם אנשי כנסת הגדולה פסקו שיש לברך ברכה זו, בדרך ממילא פסקו, שהקב"ה מקבל "תרועת עמו ישראל" – צעקתם של בני ישראל, שזהו ענין התקיעות – ברחמים.

ומצד זה שהקב"ה מקבל תרועת עמו ישראל ברחמים – נמשך לכל בני ישראל, לכל אחד ואחת, בכל הענינים שהם צריכים, הן ברוחניות והן בגשמיות, בבני חיי ומזוני.

וכיון שהקב"ה נותן זאת "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", במילא הרי ה"בני חיי ומזוני" שנמשכים – הם "רויחי".

וכל זה נכלל בלשון "לשנה טובה ומתוקה", ונמשך בגשמיות למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 12 – 11)

¯

העבודה דשופר – ענינה קבלת עול מלכות שמים, שהו"ע שלמעלה מטעם ודעת. ולכן תקיעת שופר היא בקרן של בהמה דייקא, להורות שבמדריגה זו האדם משתווה לבהמה, שהוא והבהמה הם בשוה. ועבודה זו מגעת למקום שבו נאמר "אדם ובהמה תושיע הוי'" – אור שלמעלה מהשתלשלות, שלגביו אדם ובהמה הם בהשוואה.

[וזהו הטעם ש"כל הקולות כשרים בשופר", כיון שאין נוגע כאן קול האדם ומהותו ("וואָס פאַר אַ קול עס וועט זיין"), אלא בעיקר נוגע שהקול עובר דרך קרן הבהמה – להורות שהאדם משתווה לבהמה.

וענין זה שבשופר משתווה האדם לבהמה הוא גם אצל מי שנמצא במדריגה נעלית – כמרומז בהענין ד"שופר של ראש השנה . . פיו מצופה זהב", דהיינו, שגם כשהוא במדריגה שיש בו זהב, שהו"ע נעלה ביותר (כמארז"ל ש"לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא בשביל ביהמ"ק"), מ"מ ה"ה משתווה לבהמה].

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 103 – 102)

¯

אודות תקיעת שופר ארז"ל "אמרו לפני . . מלכיות כדי שתמליכוני עליכם . . ובמה בשופר", שע"י תקיעת שופר פועלים על הקב"ה שיהיה מלך על ישראל, ועל – ידם – "מלך על כל הארץ". וזהו מ"ש "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" – שע"י האחדות שמתבטאת בתקיעת שופר, שזוהי העבודה דיחידה שבנפש שבה כל ישראל הם בשוה ("בהתאסף גו' יחד שבטי ישראל"), אזי נעשה "ויהי בישורון מלך".

וכידוע המשל מהכתרת מלך בשר ודם, שכאשר מכתירים מלך, והוא מסכים ורוצה להיות מלך, אזי תוקעים בשופרות ומכריזים "יחי המלך".

והנה, כאשר מלך בשר ודם מקבל את המלכות על בני מדינתו – מקבל הוא על עצמו בדרך ממילא לספק לאנשי מדינתו את כל המצטרך להם, לא רק בהצלתם מיד שונא הקם עליהם, אלא גם בצרכיהם היום – יומיים, בפרנסה להם ולבני ביתם כו'.

וכן הוא גם ב"מלכותא דרקיעא", שהיא "כעין מלכותא דארעא" – שבראש השנה, זמן הכתרת המלך ("ויהי בישורון מלך") מבטיח הקב"ה לכאו"א מישראל לספק לו בני חיי ומזוני רויחי בכל המצטרך לו ולבני ביתו, וכן שייפטר לגמרי מהשונא שהוא היצר הרע, כמ"ש "אויבי איש אנשי ביתו".

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 106 – 105)

 

"ואוירא דא"י מחכים"

איתא בספרים שבארץ ישראל קשה להתנהג ע"פ תורה ומצוות כדבעי יותר מאשר בחו"ל, כי נוסף על הוספת המצוות התלויות בארץ שאינן בחו"ל, יש צורך בזהירות יתירה בכללות ההנהגה (גם בשאר הענינים שאינם תלויים בארץ) מצד גודל מעלתה כו'.

ויש להביא דוגמא לדבר בדיני התורה (ככל הענינים שמשתקפים גם בדיני התורה) – "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי, ועד"ז בנדו"ד, שמצד גודל מעלתה של ארץ ישראל, שאוירה טהור ומחכים וכו', הרי גם ענין קל כמו "רבב" פוגם בחבל ההתקשרות כו'.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 34 – 33)

 

"ותשובתם בעשי"ת"

הנה, ענינם של עשרת ימי תשובה לפי פשוטו הוא עבודת התשובה. ובענין התשובה מצינו דבר פלא, לכאורה, דנוסף לחרטה על העבר, צריך להיות גם קבלה על להבא. דהנה, לפי פשוטו טעם הדבר הוא משום שהקבלה על להבא מורה שהחרטה על העבר היא חרטה אמיתית (דאם אין קבלה על להבא, הרי זה מוכיח שהחרטה על העבר אינה חרטה אמיתית), אבל בפנימיות הענין צריך ביאור, שהרי תוכן התשובה הוא לתקן את הפגם הנעשה ע"י החטא, ולכאורה למה צריך לזה קבלה על להבא. ועכצ"ל, שכשם שבפשטות הקבלה על להבא נוגעת לחרטה על העבר, כן הוא גם בפנימיות הענין, שבשביל לתקן את פגם החטא (שבעבר) צ"ל גם קבלה על להבא.

והענין הוא, דלכאורה אינו מובן איך אפשר שתועיל התשובה לתקן את פגם החטא שבעבר, שהרי מה שעבר עבר. אך הענין הוא, דמעלת עבודת התשובה היא שביכולתה להגיע לבחינה שלמעלה מהזמן, ומצד למעלה מהזמן הרי עבר הוה ועתיד הם בשוה, וא"כ כשם שיש לו בחירה על מעשיו בהוה ובעתיד, כן הוא גם בנוגע לעבר. ובזה יובן מה שהתשובה היא לא רק חרטה על העבר אלא גם קבלה על להבא. דאם עבודתו היא רק בחרטה על העבר, ה"ז בגדרי הזמן, ומצד זה אינו יכול לתקן את העבר. אבל כאשר עבודתו היא באופן כזה שבבת אחת הוא מתחרט על העבר ומקבל על העתיד, דהיינו שמעמיד עצמו במצב שלמעלה מהגבלות וגדרי הזמן [וי"ל דהיינו ההתמסרות הכללית (די כללות'דיקע איבערגעגעבנקייט) לאלקות שלמעלה מגדרי הזמן] אזי ביכולתו לתקן גם את העבר.

והנה כיון שעיקר ענין התשובה הוא למעלה מגדרי הזמן, הרי מובן שבדרגות הנפש עבודת התשובה היא מצד יחידה שבנפש שהיא למעלה מהזמן, לפי שבחינת יחידה קשורה עם דרגת האלקות שלמעלה מגדרי העולם. וזהו מה שאמרו רז"ל שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תהא עליה כו' שאלו לנבואה כו' שאלו לתורה כו' שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה  ויתכפר לו, היינו, שענין התשובה הוא מצד הקב"ה כפי שהוא למעלה אפילו מתורה, כי גם מצד התורה יש הגבלות, משא"כ הקב"ה הוא למעלה מהזמן לגמרי. וענין זה קשור עם יחידה שבנפש, שנקראת יחידה ע"ש שמתקשרת עם בחינת יחיד שלמעלה כנודע. וזהו מה שאמרו בנוגע לעבודת עשי"ת כאן ביחיד, שהעבודה דעשי"ת (עבודת התשובה) היא בבחינת יחידה שבנפש, שעי"ז אפשר לתקן גם את העבר, כאילו לא היה כלל מעולם, ולא רק כאילו בכ"ף הדמיון בלבד, אלא שכל העבר מתבטל ממש, שלא היה מעולם, הואיל והתשובה היא למעלה מהזמן. ולכן ע"י עשיית התשובה בעשרת ימי תשובה נותנים לו שנה טובה ומתוקה בלי הבט על מה שעשה בשנה שעברה, לפי שכל הדברים הבלתי רצויים נתבטלו לגמרי.

והנה עם היות עבודת התשובה בבחינת יחידה שבנפש, הרי הכוונה בזה היא שבחינת היחידה תומשך ותאיר גם בהבחינות דנרנ"ח, ועד למעשה בפועל. וכמשנת"ל שעיקר עבודת התשובה היא החרטה על העבר וגם הקבלה על להבא, והיינו, שעם היותו בתנועה שלמעלה מהזמן, שזהו מצד בחינת היחידה, מ"מ ה"ז באופן שמזה יבוא האדם למעשה בפועל להבא באופן הרצוי. וכדאיתא בשו"ע לענין פסולי עדות שאינם חוזרים לכשרותם עד שיעשו תשובה, וענין התשובה פירושו עזיבת החטא במעשה בפועל שחזרו בהם מדרכם הרעה, כמבואר שם בארוכה. וכמו כן התשובה בעשי"ת, שתכליתה הוא שתשפיע על המעשה בפועל במשך השנה הבאה. ונמצא, שתכלית מעלת העבודה בבחינת יחידה היא שבחינת היחידה תומשך בכחות הנפש. ומזה מובן גם לענין מארז"ל הנ"ל כאן ליחיד כאן לציבור, שתכלית השלימות בזה הוא לאחד היחיד עם הצבור, דהיינו להמשיך בחינת יחידה שבנפש בעשר כחות הנפש. וזהו גם הענין הפנימי דתפלה בצבור, שהתפלה היא עם כל עשר כחות הנפש כפי שהם צבורים יחדיו ומאוחדים עם בחינת היחידה שבנפש (כידוע הסיפור עם זקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שנקרא על שמו, שאמר, שענין תפלה בצבור הוא לצבור את עשר כחות הנפש).

(סה"מ תשי"ז עמ' קפט – קצא)

¯

ועד"ז יובן ג"כ בענין עשי"ת, שבימים אלו המאור הוא בקירוב אל הניצוץ, הנה כמו שהוא בגשמיות שכאשר האבוקה היא בקירוב להניצוצות הרי זה פועל בהניצוצות שמרגישים את האבוקה ולכן הם יוצאים ממקומם ונכללים בהאבוקה, עד"ז הוא גם קירוב המאור אל הניצוץ בעשי"ת, שענין זה פועל בכאו"א מישראל שמגביה את עצמו ויוצא ממקומו כו', ולכן בימים אלו אין מדידות והגבלות כלל, ומשום זה גם היחיד הוא כמו הציבור. והנה באמת גדלה מעלת עשי"ת יותר מבחינת ישא הוי' פניו אליך, כי, בענין ישא הוי' פניו אליך, הנה הגם שנמשכת ההשפעה גם כשלא בירר את כל הניצוצות, מ"מ, צריך להיות כזית וכביצה עכ"פ, שהוא ג"כ איזה שיעור, אלא שאין זה שיעור שלם, משא"כ בעשי"ת, הרי הענין שהיחיד הוא כמו הציבור אין בו מדידות והגבלות כלל. וי"ל הביאור בזה בדרך אפשר, דהנה, הענין דמדקדקים על עצמם הוא העילוי שמצד דברי סופרים, דחביבים עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה, ולכן, אף שמצד דברי תורה ישנה ההגבלה דושבעת, הנה מצד דברי סופרים שהם למעלה מדברי תורה, נעשית הגבהה למעלה מהשתלשלות, ולכן מספיק גם כזית וכביצה. אמנם מ"מ הרי גם דברי סופרים הוא בכלל ענין התורה, ובכללות הו"ע עבודת הצדיקים, שעי"ז מגיעים רק בבחינת אורות וגילויים בלבד, ולכן גם בזה יש איזה הגבלה עכ"פ דכזית וכביצה. משא"כ בענין עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ שהו"ע עבודת התשובה, הרי נת"ל בענין מעלת הבע"ת על הצדיקים שהתשובה מגעת בהעצמות ממש, ששם אין הגבלות כלל, ולכן גם הענין שבעשי"ת היחיד הוא כמו הציבור אין בו הגבלות כלל.

(סה"מ תשי"ח עמ' טז)

¯

וזהו ענין ישא הוי' פניו אליך, כדאיתא בלקו"ת שפניו הוא בחינת חכמה, דחכמה נקראת פנים בלשון הקבלה לפי שהחכמה היא אורות בלא כלים. ומ"ש ישא הוי' פניו אליך, הו"ע ההגבהה למעלה מבחינת פנים, היינו, בחינת הכתר שלמעלה מהחכמה, שזהו ענין הענוה שהיא בכתר (כנ"ל).

וזהו גם הענין דעשי"ת, שבהם נמשך בחינת ישא הוי' פניו אליך, דהיינו בחינת הכתר (ולמעלה יותר, כדלהלן), ומגיעים לזה ע"י העבודה דקול שופר, כמשנת"ל שהו"ע צעקת הלב, והיינו לפי שאינו יכול לגלות זאת באותיות הדיבור, לא באותיות מסודרים וגם לא באותיות בלתי מסודרים, ויתרה מזה, שגם בקול פשוט אינו יכול לגלות את צעקתו, כי אם בקלא פנימאה דלא אשתמע. ובמדריגות הנפש הרי זה התשובה שמצד בחינת חיה יחידה שלמעלה מנר"ן, ובפרטיות יותר הוא מצד מקיף דיחידה דוקא, שהוא מקיף הרחוק, והיינו, שאין זה מצד מקיף דחיה, שהוא מקיף הקרוב, שפועל ונרגש בהכחות פנימיים, אלא מצד המקיף דיחידה דוקא. ועי"ז הוא מגיע לבחינת יחיד, שהוא למעלה מבחינת פניו, בחינת החכמה, ולמעלה גם מבחינת ישא הוי' פניו אליך, שעם היותו באופן של הגבהה למעלה מבחינת החכמה, הרי מ"מ יש לזה שייכות להחכמה, ובנפש הוא בחינת מקיף דחיה, מקיף הקרוב, אמנם ע"י העבודה דיחידה מגיעים להעצמות ממש, והוא בחינת וישם לך שלום, שזהו מצד העצמות ממש, והיינו, שמצד המשכה זו נעשה אתר שלים, ע"י התכללות ב' הפכים, וקוב"ה שריא באתר שלים.

וזהו שבעשי"ת היחיד הוא כמו הציבור, והיינו שהעבודה היא מעין ההמשכה. דהנה, רבינו הזקן פירש מאמר הגמרא כאן ליחיד, ליחיד דייקא, לא לאחד, כי אם ליחיד, דאחד הוא בחינת מקיף דחיה, ויחיד הוא מקיף דיחידה, וזהו כאן ליחיד, שהעבודה דעשי"ת היא בבחינת יחידה דוקא, וכנ"ל בענין צעקת הלב דשופר. ומצד התשובה שמצד בחינת יחידה הרי זה פועל גם על כחותיו הגלויים, שזהו פירוש צעקה מלשון אסיפה (שהו"ע הציבור), והיינו שע"י צעקת הלב שנוגע לעצם נשמתו ממש, אזי הוא צובר ואוסף את כל כחות נפשו והמחשבה דיבור ומעשה מכל מקומות פזוריהם שנתפזרו במשך השנה בעניני העולם ובעניני הגוף ונה"ב, וגם בעניני הנשמה כמו שהיא למטה שאינם בערך לגבי הנשמה כמו שהיא למעלה כנ"ל. ועי"ז שפועל בעבודתו ענין יחיד וציבור, היינו שהתשובה הוא בבחינת יחידה שבנפש, ועי"ז הוא צובר ואוסף את כל כחות נפשו כנ"ל, אזי גם ההמשכה מלמעלה היא באופן כזה, שנמשך מבחינת יחיד, ומצד בחינת יחיד שלמעלה נעשה ציבור, מלשון צבורין, והיינו שמצד העצמות נעשה התכללות כל הקוין, שזהו"ע וישם לך שלום. וכיון שההמשכה היא מצד העצמות, ולכן ההמשכה היא גם בגשמיות, שנמשך לו שנה טובה ומתוקה בכל המצטרך לו, בטוב הנראה והנגלה.

(סה"מ תשי"ח עמ' יט, כ)

¯

- ישנו פתגם בשם אדמו"ר הזקן (אף שלא שמעתי מחסידים ומכ"ק מו"ח אדמו"ר) שראיתי בספר שו"ת לא' מרבני גליציה, וז"ל: "שמעתי בשם הגה"ק הרב בעל התניא במה דאיתא בשו"ע דבעשי"ת יש ליזהר מפת עכו"ם, דהכוונה דעכ"פ בעשי"ת צריכין ליזהר ממותרות דזה הוי פת עכו"ם, דהמותרות שייך לעשו".

והענין בזה:

איתא במדרש שיעקב אמר לעשו "שני אחים אנחנו לאבינו, ושני עולמות יש לפנינו, העוה"ז והעוה"ב . . טול אתה העוה"ז ואני אטול העוה"ב".

כלומר: אין הכוונה שיעקב אין לו שייכות לעולם הזה; בודאי יש גם ליעקב גשמיות, וכמ"ש "ויהי לי שור וחמור וגו'", אלא שאצל יעקב הרי זה באופן ש"עם לבן גרתי", "גרתי בגימטריא תרי"ג . . תרי"ג מצוות שמרתי", היינו, שהגשמיות שלו היא בשביל הרוחניות, ובמילא, ההתלהבות וההתלהטות היא במילוי שליחותו של הקב"ה, ולא בההנאה הגשמית וגופנית שבדבר, שזהו חלקו של עשו.

וזהו ענין פת עכו"ם ששייך לעשו שצריך ליזהר מזה עכ"פ בעשי"ת.

וכיון שבכל יום ויום צריך להיות ענין התשובה, כמבואר בתניא שהתשובה דאתמול לא מהני לגבי היום, וצריך להיות ענין התשובה כפי שהוא ביום זה ובשעות אלו – הרי כשעומדים בכל יום בתנועה של תשובה, צריך לידע שההכנה לזה היא הזהירות מ"פת עכו"ם", ועי"ז נעשית גם הזהירות משאר ענינים בלתי – רצויים, כמובן מדברי הגמרא ש"גזרו על פתן . . משום דבר אחר (ע"ז)".

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 106 – 105)

¯

בז' הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נכללים כל ימי השבוע, יום ראשון, שני, וכן הלאה. יום ראשון מז' הימים מתקן את כל ימי ראשון של השנה, יום שני – כל ימי שני וכו'. וז' ימים אלו (שבעשרת ימי תשובה) נמשכים אח"כ – בשמחה – בז' הימים דסוכות, ועל ידם ממשיכים שמחה בכל ימי השבוע של השנה הבאה.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 20)

¯

ונמצאים בהזמן שעשרת ימי תשובה, אשר על זמן זה נאמר "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", שהקב"ה קרוב לכאו"א מישראל, מי שיהיה ובאיזה מקום שיהיה.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 22)

¯

איתא בגמרא "כה' אלקינו בכל קראנו אליו", והכתיב דרשו ה' בהמצאו", ומשני "התם ביחיד הכא בצבור. ביחיד אימת ... אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים". ומבאר אדמו"ר הזקן, שהעבודה דכל השנה היא עבודת עשר כחות הנפש – "בצבור", דאין עדה פחותה מעשרה, והעבודה דעשרת ימי תשובה היא עבודת היחידה "ביחיד".

וכללות הענין בזה – שבכל השנה העבודה היא ע"פ טעם ודעת, משא"כ בעשרת ימי תשובה העבודה היא בקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 102)

 

 

יום ג (יד אלול)

"שהכוונה היא להבין קצת אלהותו יתברך מנפש המלובשת בבשר האדם"

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך גו'. ומבואר בדרושי חסידות שמ"ש בכל שעריך הוא ע"ד מ"ש נודע בשערים בעלה. והענין בזה, דהנה, מ"ש נודע בשערים בעלה קאי על אשת חיל שהיא כנס"י, וא"כ בעלה היינו קוב"ה, כמ"ש כי בועלייך עושייך ה' צבאות שמו, וכמארז"ל אין אשה כורתת בית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר כי בועלייך עושייך גו', שזהו"ע הנישואין. והקשה בזהר, דא"כ, איך אפשר להיות נודע בשערים בעלה, הלא הא"ס ב"ה הוא נעלם בתכלית ההעלם ואין מי שישיגוהו כו'. ומבואר בזהר שני תירוצים. תירוץ הא', שהפירוש נודע בשערים הוא, דאיהו אתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בליביה כל חד כמה דיכיל לאתדבקא ברוחא דחכמתא [כמובא בתניא], והיינו, שהפירוש דשערים הוא מלשון השערה, שאין זו ידיעה אמיתית אלא השערה בלבד, ובכללות הו"ע ידיעת המציאות ולא השגת המהות. ותירוץ הב', שהפירוש דשערים הוא מלשון שיעור ומדה, וקאי על העשר ספירות שהם בשיעור ומדה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר, דכיון שהגילוי על ידם הוא במדידה והגבלה, לכן דוקא על ידם אפשר להשיג בו ית', ע"י המשלים מעשר כחות הנפש וכיו"ב, וכמ"ש מבשרי אחזה אלקה, דידיעה זו היא השגה ממש ולא השערה בלבד, שהרי אחזה הוא תרגום של ראיה, היינו ראיה ולא השערה בלבד. והיינו, שבבחינת האלקות שבספירות אפשר להיות השגה, משא"כ בבחינת האלקות שלמעלה מהספירות הידיעה היא בדרך השערה בלבד.

(סה"מ תשט"ז עמ' רנב)

 

 

יום ד (טו אלול)

"ואיהו וגרמוהי חד"

ספירת הבינה היא בבחינת האורות כפי ששייכים כבר לכלים ועד שמתלבשים בכלים (שבבחינה זו הו"ע שם הוי' לשיטת הפרדס), כידוע שהענין דאיהו וחיוהי חד, הוא עד ספירת החכמה, והענין דאיהו וגרמוהי חד מתחיל מבינה ולמטה.

(סה"מ תשי"ז עמ' רפ)

 

 

יום ה (טז אלול)

"ולפי שהיא מדה ממוצעת נקראת תפארת כמו בגדי תפארת עד"מ שהוא בגד צבוע בגוונים הרבה מעורבי' [בו] בדרך שהוא תפארת ונוי. משא"כ בגד הצבוע בגוון אחד לא שייך בו לשון תפארת"

וכמו"כ יעקב שהיתה עבודתו במדת הת"ת, וכמ"ש ויקח לו יעקב מקל לבנה לח לוז וערמון, דחשיב כאן כל הג' גוונין, וענין התכללות כל הגוונים מורה על מדת הת"ת.

(סה"מ תשי"ז עמ' קכה)

¯

ותכלית העבודה הוא שיהא רך כקנה, שהם המדות דתיקון שיש בהם הביטול, ולכן כל אחד סובל את זולתו.

ובפרטיות יותר הוא בחינת ת"ת דתיקון, דבחינת ת"ת הוא עיקר התיקון, ות"ת הו"ע ההתכללות שכולל ב' הפכיים מצד תכלית הביטול, שעי"ז נמשך אור נעלה ביותר.

(סה"מ תשי"ח עמ' עט)

 

יום ו (יז אלול)

"והנה מדות אלו הן בחי' חיצוניות שבנפש ובתוכן מלובשות מדות פנימיות שהן בחי' אהוי"ר"

וביאור ענין עבודת אברהם ויצחק כמו שהוא בעבודת כאו"א מישראל, הו"ע העבודה דאהבה והעבודה דיראה, שהרי אהבה ויראה הם הפנימיות דחסד וגבורה, דאהבה היא פנימיות החסד, וכמו שאנו רואים שסיבת המשכת החסד היא מצד הרגש האהבה לדבר הנאהב, וכמו"כ הוא גם בענין היראה. ולכן, ענינם של אברהם ויצחק, חסד וגבורה, כמו שהוא בעבודה, הו"ע אהבה ויראה, שעבודת אברהם היא העבודה דאהבה, ועבודת יצחק היא העבודה דיראה. דהנה, האהבה היא בחינת ריחוק, שהרי האהבה באה בסיבת הריחוק, דלהיותו רחוק מהדבר, הרי הוא אוהב את הדבר. והיראה היא בחינת קירוב, לפי שבאה בסיבת הקירוב, וכמו לע"ל דכתיב לבוא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד הוי' והדר גאונו, והיינו שמצד עוצם הגילוי אלקות בקירוב, תפול היראה כו'. ולכן, האהבה שהיא בחינת ריחוק היא בבחינת שוב, שענין השוב הוא ההמשכה בדברים הגשמיים במקום הריחוק. והיראה שהיא בחינת קירוב היא בבחינת רצוא, שרוצה להיות במקום הקירוב, להכלל במקורו, ביטול המציאות.

(סה"מ תשי"ח עמ' נ)

 

 

יום שב"ק (יום הבהיר – ח"י אלול)

"וכן לעמוד בנצחון נגד כל מונע מעבודת ה' ומלדבקה בו"

כאשר יהודי הולך לעשות מצוה – אין לו להתחשב עם שום דבר, לא עם מציאותו שלו ולא עם מציאותם של דברים אחרים כלשהם, כיון שכאשר מדובר ע"ד מצוה – מתבטלים כל הענינים האחרים, וכל המציאות אינה אלא קיום המצוות שמקיים.

וכאשר אינו מתחשב בשום דבר, והולך לעשות מצוה מתוך ביטול מציאותו – אזי מתעלה הוא, יחד עם הדברים הגשמיים שעוסק בהם, למדריגה נעלית יותר.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 34)

 

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים