יום א (טז חשון)
סימן כח
"למה נסמכה פ' מרים לפ' פרה לומר לך מה פרה מכפרת וכו'. וצריך להבין למה נסמכה דוקא לפרה אדומה הנעשה חוץ לשלש מחנות אלא דחטאת קריי' רחמנא וכו'"
נזכר לעיל (ס"ד) ששריפת הפרה היתה בשני בניסן. והענין בזה, אודות שריפת פרה אדומה – הובא באגרת הקודש שאף שנעשית "חוץ לשלש מחנות", מ"מ, "חטאת קרי' רחמנא", ולכן הרי היא מכפרת – ומזה למדים גם בנוגע למיתתם של צדיקים – כמארז"ל "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת".
והטעם שפרה אדומה מכפרת על כל החטאים – כיון שהיא מבטלת את הטומאה ד"אבי אבות הטומאה", שנמשכה מנחש הקדמוני בחטא עץ הדעת, שהוא סיבה לכל החטאים. ולכן, כאשר מבטלים את הענין דחטא עץ הדעת (ע"י פרה אדומה) – מתבטלים במילא כל החטאים.
וביאור ענין שריפת הפרה בעבודה:
כתיב "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תועלת והשליך אל תוך שריפת הפרה". והענין בזה – ש"עץ ארז" הו"ע הישות, הגבהה והתנשאות, מדות כפי שהם באופן ד"קשה כארז", והרי ענין הישות הוא מקור לכל הענינים הלא – טובים (כנ"ל בהמאמר), שהם שאר הענינים שמונה שם בכתוב. וענין שריפת הפרה הוא – ליטול את ה"עץ ארז" (ישות), יחד עם שאר הענינים הלא – טובים, ולשרפם.
ונמצא, שכללות ענין העבודה דשריפת הפרה הוא – ביעור הרע ועליה מלמטה למעלה, שהו"ע עבודת התפלה.
אמנם, הכח לזה הוא ע"י ענין התורה, כמשנת"ל בהמאמר שכדי שתהיה העליה מלמטה למעלה כדבעי, צריך להיות הביטול דתורה.
ועפ"ז יש לבאר השייכות דשריפת הפרה ליום שני בניסן, שבו הקריב "נתנאל בן צוער נשיא יששכר":
ענינו של נתנאל בן צוער נשיא יששכר הוא – קו התורה, ובאופן שלימוד התורה הוא מתוך ביטול ("צוער" מלשון "מצער"). והיינו, דכיון שהיה בביטול, לכן זכה לתורה.
[וע"ד שמצינו בנוגע למשה רבינו, שהטעם לכך שזכה לתורה הוא מצד הביטול שהיה בו, כמ"ש "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", דהיינו שהיה בתכלית הביטול, ומצד זה זכה לתורה].
וזהו שנתנאל בו צוער הקריב ביום השני בניסן, שבו נשרפה הפרה – כיון שקו התורה, ענין הביטול, הוא הנותן כח על שריפת הפרה (ענין התפלה).
[וכפי שמצינו שבשעה שהיה צורך לשבור את קליפת פרעה, כפי שמצינו שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני", שהו"ע תוקף הישות – שלח הקב"ה את משה כדי לשבור את ישותו, כמ"ש "דבר אל פרעה" – "דבר" לשון שבירה, כמו "ידבר עמים תחתינו". והיינו, שתכלית הביטול דמשה שבר את תכלית הישות דפרעה].
ובפרטיות יותר:
סדר העבודה הוא – שצ"ל לא רק ענין התורה, אלא גם ענין התפלה, שהרי "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו". ולא עוד אלא שתחילה צ"ל ענין התפילה ואח"כ ענין התורה, כפי שמצינו גבי אבא בנימין "על תפילתי שתהא . . סמוך למטתי", "שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל".
ולכן הקריב נתנאל בן צוער (לא ביום הראשון, אלא) ביום השני דוקא – לאחרי ההקרבה ביום הראשון, היינו, שתחילה היה ענין של קרבן סתם, שהו"ע עבודת התפלה, וזו היתה ההכנה לקרבנו של נתנאל בו צוער, שהו"ע התורה.
אמנם, סדר זה (שתפלה קודמת קודמת לתורה) הוא רק בנוגע לפועל; אבל הכח על זה גופא שהתפלה תהיה כדבעי, באופן ד"בר לבב", ללא פניות – הוא ע"י הביטול דתורה. וכן הוא בפשטות – שכדי לדעת להתפלל, יש צורך ללמוד.
ועד"ז מצינו בקרבנות הנשיאים – כדאיתא במדרש ש"מי נתן את העצה הזו, שבטו של יששכר שהיו חכמים וגבורים בתורה".
וזהו ג"כ ששריפת הפרה הראשונה היתה ע"י משה דוקא, ו"לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר", וגם בכל השמונה פרות שנעשו לאח"ז, ואפילו בפרה העשירית ש"יעשה המלך המשיח", מערבין מאפר הפרה שעשה משה – כיון שענינו של משה, ענין התורה בביטול, הוא נתינת כח על שריפת הפרה (תפלה).
וזה גופא הוא הטעם לכך שאפר הפרה שעשה משה גנוז קיים לעד עד ביאת משיח – מצד ענין הביטול במציאות דמשה. וע"ד שמצינו בנוגע למשכן שעשה משה, ששני בתי – מקדשות שנעשו בידי אדם נחרבו, משא"כ המשכן שעשה משה גנוז וקיים לעד, ויתגלה בביאת המשיח.
וענין זה קשור גם עם "מיתתן של צדיקים", ובפרט צדיקים שלמדו תורה בביטול – שהוא אותו הענין של שריפת הפרה (כנ"ל ס"ט).
ובנוגע אלינו – הרי הם רבותינו נשיאינו, ובנדו"ד, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכ"ק מו"ח אדמו"ר הוא בנו, "ברא כרעא דאבוה", והוא גם ממלא מקומו, כך שזהו אותו הענין ממש – שענין ההסתלקות הוא כענין פרה אדומה, "חטאת קרי' רחמנא".
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 186 – 183)
¯
וזהו גם שהר הזיתים הוא הר המשחה שעליו היתה נעשית הפרה, כי גם ענין הפרה שייך להגילוי דלעתיד. דהנה, ענין הפרה שהיתה נעשית בחוץ, רומז לענין עבודת הבירורים ואתהפכא סט"א. וכמשנת"ל שההמשכה היא ע"י הבירורים דוקא, והיינו, שבכל דבר צריך לברר ולזכך ולהעלות את הטוב אשר בו, ואת הרע צריך לדחות, וזהו גם ענין הפרה, שהו"ע הבירורים שנעשים בחוץ. וזהו ג"כ מה שאפר הפרה מטהר מטומאת מת, שזהו"ע הבירור במדריגות התחתונות ביותר, היינו גם בענין המיתה שהוא היפך החיות והקדושה, ועל זה הו"ע אפר הפרה, לברר את הניצוצות שנמצאים במדריגות תחתונות ביותר. ובעבודה הו"ע עבודת התשובה, שמהפך גם את הזדונות לזכיות, אתהפכא סט"א, שע"י עבודה זו הרי הוא מגיע להעצם שלמעלה מהשתלשלות. וכדאיתא במדרש בענין פרשת פרה, שנאמר בה זאת חקת התורה, ופרשת החדש הזה לכם (פרשת הגאולה) שנאמר בה זאת חקת הפסח, אי אתה יודע איזה חוקה גדולה מזו, משל לב' מטרונות כו', ומסיים, ומי גדולה הפרה, שאוכלי פסח צריכים לה, ע"ד שהקטן נסמך על הגדול. וזהו גם שבפרשת פרה כתיב וידבר הוי' גו' זאת חוקת התורה אשר צוה הוי', ב"פ הוי', היינו שע"י אפר הפרה מגיעים לבחינת הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות. וזוהי השייכות להר הזיתים שעליו היו עושים אפר הפרה, כיון שדוקא ע"י עבודה זו יהיה הגילוי דלע"ל באופן שעמדו רגליו על הר הזיתים, שהו"ע התגלות העצם שלמעלה מהשתלשלות כנ"ל.
(סה"מ תשי"ח עמ' כט)
"ונתינת מים חיים אל האפר נקרא בשם קידוש מי חטאת במשנה"
ענין נוסף בדיני מעיין – שזהו התואר הניתן לפנימיות התורה, תורת החסידות, עוד מזמנו של הבעש"ט – שלא זו בלבד שהמים צריכים להיות מחוברים להמעיין, אלא עוד זאת, שלהקס"ד דהתוס' צריכים המים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה, משא"כ אם נפסק המעיין אפילו מחוץ למקום הטבילה, אין לו דין מעיין גם במקום הטבילה.
ובהקדמה – שמצינו עד"ז בנוגע להאדם הטובל במקוה (או במעיין), שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו (בצאתו) מן המקוה. ונוסף לזה צ"ל כן גם בנוגע להמעיין עצמו – שמימיו צריכים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה.
והענין בזה בעבודת האדם – בנוגע ל"מי הדעת הטהור", "דעה את ה'" (כלשון הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות, ובסיום חיבורו), ובפרט בנוגע לפנימיות התורה הנקראת בשם מעיין:
כדי לבחון את האדם עצמו אם אכן טבל ונטהר – צריך לבחון את מעמדו ומצבו בצאתו מהמקוה או המעיין, היינו, לא רק בשעה שעוסק בתורה, שאז טובל הוא במי הדעת, אלא גם בצאתו לעולם לעבוד עבודתו ("ויעקב הלך לדרכו") במילוי שליחותו של הקב"ה, וכאשר רואים שגם אז חדור הוא בפנימיות התורה ורזין דאורייתא, ה"ז סימן שאכן טבל ונטהר.
ועוד תנאי בזה – שלא יהיה כלי המעכב התפשטות המים חיים, אלא ממנו והלאה ילכו ויתפשטו המים חיים המחוברים במקורם – גם במקום החוצה.
ואז – ביכלתם של המים חיים לתקן את כל הענינים שבחוצה,
ועד כדי כך, שאפילו הנטמא בטומאת מת ("אבי אבות הטומאה", שקשור עם נחש הקדמוני שהביא מיתה לעולם), שאודותיו נתכרכמו פניו של משה רבינו באמרו "במה תהא טהרתו", עד שנאמרה לו פרשת "זאת חוקת התורה" – נעשית טהרתו ע"י מי חטאת שמתקדשים ב"מים חיים" דוקא,
והיינו, שע"י ה"מים חיים" נעשה הטמא – איש טהור, שיכול לבוא אל הקודש פנימה לעבוד עבודתו "לעמוד לפני ה' לשרתו",
ובזה גופא – לא רק שירות ע"י הקרבת קרבן עולה, שעולה בלהב השמימה, היינו, שעבודתו היא בדרך מלמטה למעלה, באופן של רצוא, לכלות ולשרוף את הגשמיות, אלא גם בדרך מלמעלה למטה, ע"י אכילת קדשים – אשר עם היותה אכילה גשמית של בשר שמן (שהרי בשר קדשים צריך להיות מן המובחר, ואופן אכילתו צריך להיות דרך גדולה, "למשחה, לגדולה"), הרי לא זו בלבד שאינה עבודה גשמית, אלא עוד זאת שהיא עבודה קדושה, שלכן מברכים על אכילת קדשים (לא רק ברכת הנהנין, אלא גם) ברכת המצוות – "כהנים אוכלין ובעלים מתכפרים", היינו, שהאכילה היא חלק מענין הקרבן, שעל ידו נעשית כפרה על החוטא בשוגג, ואפילו על החוטא במזיד – בקרבן אשם.
וכל זה נעשה – כאמור – ע"י "מים חיים", יחד עם אפר הפרה – אפר דייקא, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בדרושי פרה אדומה, שהאפר הוא משריפת כח המתאווה שבאדם והפיכתו לקדושה, שעי"ז נעשית הטהרה של הטומאה היותר חמורה שבאה ממקור הטומאה, אבי אבות הטומאה.
והמשכת הטהרה בעולם היא התחלה להגאולה השלימה, כמבואר פרטי הדרגות בזה בהברייתא הידועה דרבי פנחס בן יאיר, ומרומז בקיצור במשנה (כדרכה) בסוף מסכת יומא: "לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" – שיעוד זה נאמר בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 138 – 136)
יום ב (יז חשון)
"והנה מודעת זאת דאבא יונק ממזל השמיני כו' והוא תיקון ונוצר אותיות רצון"
אורייתא מחכמה נפקת והארת התענוג בחכמה הוא ע"י מזלות ושערות דאבא יונק ממזל הח' נוצר.
(סה"מ תשי"ז עמ' נז)
¯
בחג הסוכות, שאז נמצאים בני ישראל בדרגא נעלית יותר גם לגבי ד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות (שבהם "עסוקים במצוות, זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו") – "כאַפּט מען זיך" שהתשובה שהיתה בד' ימים שבין יוה"כ לסוכות, אינה מספיקה לגבי הדרגא דחג הסוכות.
ועאכו"כ שתשובה זו אינה מספיקה לגבי הדרגא דשמחת בית השואבה – עליה נאמר "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" וכפי שמבואר בלקו"ת שזוהי דרגא נעלית ביותר, "העכער און העכער", עד למזלות העליונים, ב' מזלות ונוצר ונקה", אשר, אפילו חכמה ובינה – ראשית ההשתלשלות – אינם מקבלים מהם כי אם ע"י "קונצים" שונים ("פאַרשידענע ערליי קונצן"), כמו בנדו"ד, בשמחת השואבה דוקא !
וכמובא "כאַפּן זיך" גם אלה שכבר עשו תשובה – "בעלי תשובה" ש"אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו" – שצריכים לעשות תשובה עוד הפעם על הענינים שכבר עשו תשובה עליהם וכו'.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 131 – 130)
"משא"כ בקרבנות שע"ג המזבח שאינן מכפרים אלא על השגגות שהן מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה כמ"ש בלקוטי תורה פ' ויקרא"
גם במעמד ומצב של חושך, שאור השכל אינו מאיר אצלו, היינו, שהענין הבלתי – רצוי אינו בסתירה להשכל – הרי יתכן שהסיבה לכך היא (לא מפני שמצד הטבע אין בו אור השכל שינגד לכך, אלא) בגלל האדם, שבמעשיו הלא טובים, האפיל ("ער האט פארטונקלט") על האור ד"שמש (ומגן) הוי' (אלקים)", ולכן לא מאיר אצלו ה"נר מצוה ותורה אור", עד שנכשל בדבר בלתי – רצוי.
והיינו, שענין זה בא בגלל היותו מושקע בתאוות, אשר, עם היותם תאוות היתר, הרי זה ע"ד מ"ש "וישמן ישורון ויבעט", שעי"ז נעשית התגברות נפש הבהמית, עד כדי כך, שיכול לבוא לידי חטא בשוגג (שהוא מצד התגברות נה"ב), ועד שמחטא בשוגג יכול לבוא גם לחטא במזיד.
ולכן, אע"פ שבהיותו עתה במעמד ומצב של "ליליא", אין אור השכל מאיר אצלו שיהיה סותר ומנגד להענין הבלתי – רצוי, כך שהענין הבלתי – רצוי נעשה כמו דבר טבעי (מצב של טהרה, או עכ"פ טומאת נדה בלבד), מ"מ, כיון שמעמד ומצב זה נעשה באשמתו, שנשתקע בתאוות היתר מרצונו – חייב הוא על כל ההמשך שלאח"ז, כיון ש"תחילתו ברצון", ובמילא, נחשב הענין הבלתי – רצוי לטומאה חמורה דזיבה שהיא היפך הטבע והיפך השכל.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 153)
¯
וע"ד המבואר באגה"ק שהשגגות "הן מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה", שהרי בצדיקים נאמר "לא יאונה לצדיק כל און". וזהו ג"כ הטעם ששוגג צריך כפרה, דאף שהמעשה עצמו היה בשוגג, הרי זה גופא שבא לידי עבירה בשוגג הוא באשמתו, כיון שהניח לנפש הבהמית ויצר הרע להכנס לתחומו.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 115)
יום ג (יח חשון)
סימן כט
"ונקראים באד"ר בשם שערות וכדכתיב בדניאל ושער רישיה כעמר נקא כו'"
יש שער בימין ושער בשמאל, שער בימין הו"ע זה השער לה', שער בשמאל הוא בחינת שערות שזהו המשכה חיצונית, וכמו השערות הגם שיונקים מהמוח, הרי החיות הוא מצומצם מאד וע"י הפסק עצם הגולגולת, ולכן כשגוזזים השערות אינו מרגיש כאב.
והנמשל מזה הוא מ"ש קווצותיו תלתלים אלו תלי תילים של הלכות, שע"י סלסול השערות להפריד ההלכות שלא יסתרו זא"ז, הנה סלסלה ותרוממך שהנפש מתרומם עי"ז לבחינת שער רישיה כעמר נקי וכמ"ש בלקו"ת בד"ה כי ביום הזה יכפר הב', ומ"מ כ"ז הוא בחינת שערות לבד, דאורייתא מחכמה נפקת והארת התענוג בחכמה הוא ע"י מזלות ושערות דאבא יונק ממזל הח' נוצר וכו'.
(סה"מ תשי"ז עמ' נז)
"כמ"ש לחזות בנועם ה' לשון נעימות ועריבות ומתיקות ותענוג עצום לאין קץ"
ידוע שעוה"ב בכללותו ענינו קבלת שכר על התורה ועבודה במשך שית אלפי שנין דהוה עלמא שנקרא בשם עוה"ז, ואח"כ בא העוה"ב שנעשה ע"י תורתם ועבודתם, ובשביל שכר זה דעוה"ב ירדה הנשמה ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. דהנה, אף שקודם הירידה למטה היתה הנשמה בעילוי גדול ביותר, ששייכת רק לעניני אלקות, וכמ"ש חי הוי' אשר עמדתי לפניו, אין עמידה אלא תפלה, וא"כ הירידה למטה לבירא עמיקתא היא ירידה גדולה ביותר, הנה ירידה זו היא צורך עליה, שעי"ז עולה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וכללות ענין העליה הוא כמ"ש אחת שאלתי מאת הוי' גו' לחזות בנועם הוי', דנועם הוי' הוא הנועם שנמשך משם הוי' (כמ"ש בזהר), שעיקרו הוא אות יו"ד (התחלת שם הוי'), שזהו ביו"ד נברא העוה"ב, ובשביל לחזות בנועם הוי' כדאי כל הירידה.
והענין בזה, דהנה נועם הוא ענין התענוג, וכמו ויהי נועם שענינו תענוג. ויובן מכח התענוג למטה בנפש האדם, שהוא חלוק ונעלה משאר כחות הנפש, למעלה גם מגילוי התרחבות והתפשטות הנפש שמצד התנועה דשמחה שפורצת גדר ומבטלת כל המדידות וההגבלות, כי, פעולת השמחה היא שהנפש וכל כחותיה הם בתנועה של התפשטות, ועד שנמשך ופועל גם באברי הגוף עד לרגלים, שזהו"ע הריקודים. אבל, כל זה אינו התגלות פנימיות הכחות, כי אם שהכחות כמו שהם באים בהתרחבות והתפשטות ועד שנמשך ומתגלה גם בחיצוניות, בהריקוד ברגלים. משא"כ תענוג, הנה אף שגם הוא פועל התרחבות והתפשטות, כמ"ש שמועה טובה תדשן עצם, הרי אין זה באופן של התרחבות והתפשטות בחיצוניות, וכמו שרואים במוחש שכאשר האדם מתענג באיזה דבר תענוג אינו בבחינת תנועה בגופו כמו בריקוד וכה"ג, אלא אדרבה, מצד התענוג ה"ה במנוחה, וא"כ, פעולת ההתרחבות (תדשן עצם) אינה באופן שהכחות כמו שהם באים בהתרחבות והתפשטות יותר, כי אם שממשיכים מפנימיות ועצמיות הכחות, והמשכה זו (מפנימיות ועצמיות הכחות) מתגלה ובאה גם בהכחות כמו שהם. ונמצא, שהעונג מגלה הפנימיות והעצמיות שיבוא בפועל. ודוגמתו למעלה, שנועם הוי', העונג הנמשך משם הוי', שעיקרו אות יו"ד, ביו"ד נברא העוה"ב, הוא גילוי הפנימיות והעצמיות דלמעלה. אמנם, כדי שיוכל להיות הגילוי דנועם הוי', גילוי הפנימיות והעצמיות דלמעלה, צ"ל תחלה ענין הצמצום, המרומז באות יו"ד דשם הוי', ועי"ז יוכל להיות אח"כ גילוי הפנימיות והעצמיות, שהו"ע נועם הוי' שמתגלה בעוה"ב, שעז"נ ביו"ד נברא העוה"ב.
והענין הוא, דהנה, בתחלה היה אוא"ס ממלא את מקום החלל ולא היה מקום למציאות כלל, ואף שבו היה כלול ג"כ האור המוגבל שאח"כ נתהווה ממנו המציאות, מ"מ, להיותו כלול באור א"ס, לא היה ניכר לעצמו כלל, ולכן הוצרך להיות הצמצום והסילוק שעי"ז יהיה מקום למציאות. וכידוע המשל על זה מרב ותלמיד, דכאשר הרב רוצה להשפיע שכל לתלמיד שאינו בערכו כלל, הנה אף שבודאי יש בהמשפיע גם אותו השכל שלפי ערך התלמיד, הרי שכל זה כלול ובטל באור שכלו של הרב שמשכיל לעצמו, והשכל שלפי ערך התלמיד אינו ניכר כלל, ולכן צריך שיסלק את אור שכלו לגמרי, ואז דוקא יכול להיות המשכת אור השכל שבערך התלמיד המקבל. ולא עוד אלא שגם לאחרי שנמשך אור השכל שלפ"ע התלמיד, הרי זה עדיין כפי שהרב ממשיך את השכל, ולכן, גם לאחרי שנמשך אור השכל שלפ"ע התלמיד, צריך הרב לשער תחילה כלי שכלו של התלמיד, ורק לאחרי שמשער כלי המקבל, אזי ממשיך מנקודת השכל שלפ"ע התלמיד כפי שהוא אצל הרב, שיומשך למטה לשטח המקבל. ודוגמתו למעלה בהתהוות כל המציאות וכל סדר ההשתלשלות, שכללות ההתהוות היא ע"י שם הוי', ע"ש היה הוה ויהיה, יש בזה הסדר דד' אותיות שם הוי', מהצמצום הנרמז באות יו"ד, עד לשטח המקבל הנרמז באות ה"א אחרונה. דהנה, תחלה צ"ל הצמצום והסילוק שעל ידו יהיה ניכר חיצוניות האור, היינו, האור המוגבל, שנותן מקום למציאות, שאור מוגבל זה לא היה ניכר תחילה כשהיה אור א"ס ממלא את מקום החלל, כי, אף שגם הוא אינו אלא אור א"ס, אור בלבד ולא עצם, מ"מ, להיותו כמו שהוא בלי צמצומים, ה"ה לפי ערך העצם, היינו בלי גבול, אלא שלהיותו שלימותא דכולא, הרי כשם שיש לו כח בבלי גבול כך יש לו כח בגבול, אבל אעפ"כ, הכח בגבול אינו ניכר, כיון שבגלוי ישנו כח הבלי גבול, אור הבלי גבול. ולזה הוצרך להיות צמצום הראשון שנקרא בשם סילוק, שעל ידו נבדל וניכר חיצוניות האור, וגם חיצוניות האור נתצמצם באופן שיוכל להיות ממנו התהוות מציאות העולמות. והיינו, שפעולת הצמצום היא בב' ענינים. ענין הא', שאור הגבול נבדל מאור הבלי גבול וניכר בפ"ע, ויתירה מזה, ענין הב', שבאור הגבול גופא (לאחרי שניכר בפ"ע) לא יהיה ריבוי אור כמו שהיה קודם הצמצום, שאז היה גם אור הגבול לפי ערך העצם, ולכן היה בו ריבוי אור, ופעולת הצמצום היא שלא יהיה בו ריבוי אור. וכל זה שייך רק באור א"ס, שלהיותו אור בלבד ולא עצם, שייך בו ב' ענינים הנ"ל. ההתחלקות דפנימיות האור וחיצוניות האור (אור הבלי גבול ואור הגבול), וענין הצמצום, ששייך רק באור ולא במאור.
ועד"ז בנוגע לבריאת העולמות, שבאוא"ס שלפני הצמצום היה תחלת עליית הרצון על העולמות, ורצון זה יש בו גם ענין העונג, כמארז"ל על הפסוק שוקיו עמודי שש, שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, שזהו"ע התענוג, הנה קודם הצמצום יש בהתענוג ריבוי ותוקף ביותר, ואי אפשר להיות מזה התהוות המציאות, ולכן הוצרך להיות ענין הצמצום שסילק אור הגדול, שעי"ז נפעל גם בהאור שבו הוא הרצון והתענוג על עולמות, שתבוא (עס זאָל זיך אויסשטעלן) נקודה בלבד מעצם הרצון והתענוג על בריאת העולמות, וללא הריבוי והתוקף כמו שהוא לפני הצמצום, ונקרא בכללות נקודת הרושם, שהוא היו"ד דשם הוי', נקודה בלבד. ומנקודה זו נמשך גילוי הקו, שנרמז באות וא"ו דשם הוי' שמורה על ההמשכה למטה. אלא שלפנ"ז צ"ל הקדמת ה"א ראשונה, שענינה השערת כלי המקבל כמו שהוא בהמשפיע עצמו עדיין (שלכן נקרא לפעמים שטח דא"ק). ולאחרי כל זה באה הה"א אחרונה, שמורה על שטח המקבל, שהוא עולם האצילות, אורות בכלים.
אמנם כל זה הוא מצד סדר השתלשלות, שהרצון והתענוג שבעולמות הוא בבחי' יו"ד, נקודה בלבד, נקודת הרושם. אבל לאח"ז נעשה הענין שביו"ד נברא העוה"ב, שע"י עבודת בנ"י בקיום התומ"צ (שזוהי תכלית הבריאה כולה, בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית), פועלים שמהיו"ד יהיה נברא העוה"ב (שכר תורתם ועבודתם), היינו, שעצם הרצון ותענוג שבעולמות, שזהו"ע נועם הוי', לא יהיה באופן של נקודה בלבד, אלא יומשך ויתגלה בהתרחבות והתפשטות ביותר. וזהו שבשביל עוה"ב היתה הירידה למטה, כי הגילוי דנועם הוי' הוא נעלה ביותר, למעלה ממדריגת הנשמה כמו שהיתה קודם הירידה, שהרי התענוג הוא גילוי הפנימיות והעצמיות כפי שבא בהתרחבות והתפשטות ביותר (כנ"ל בנפש האדם, ועד"ז למעלה).
וזהו ענין היו"ד כמו שהוא במשפיע, שגם למעלה ישנו הענין דאזעירת גרמה כביכול, שהו"ע הצמצום והסילוק, עד שבא בנקודת הרושם, ובה נכללים כל הענינים שרוצים ליתן למטה להמקבל, כפי שבאים בהתרחבות והתפשטות ביותר, שזהו"ע עוה"ב, נועם הוי'.
(סה"מ תשי"ז עמ' קי – קיג)
יום ד (יט חשון)
"שמשיגים הצדיקים בג"ע ומשכילים בפנימיות התורה"
הנה ג"ע הוא תענוג הנשמות בלימוד ההלכות ברוחניות, דאותן ההלכות שלמטה שנים אוחזין בטלית והמחליף פרה בחמור, לומדים שם ברוחניות ומשיגים מהות הדבר, וזהו שנהנים מזיו השכינה כמ"ש במ"א. וה"ז תענוג נפלא עד אין קץ, והגילוי דג"ע הוא ע"י לימוד התורה למטה, שע"י שלמטה עוסקים בתורה, עי"ז זוכים ללימוד והשגת התורה בג"ע, וכמאמר אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, שלימודו שלמד בעוה"ז עי"ז הוא הגילוי דג"ע.
(סה"מ תשי"ז עמ' נד)
יום ה (כ חשון)
"וע"י לבוש זה יוכלו לחזות הנועם ה' וצחצחות שלמעלה ממעלת הכתר והן פנימיותו עד"מ"
אלו שביקרו ב"אוהלים" של צדיקים, יודעים, שישנם "אוהלים" שפועלים קו של מרירות וכיווץ, וישנם "אוהלים" שפועלים קו של שמחה ועליה, ה"אוהל" של הרבי הוא מסוג השני. מיד כשבאים אל ה"אוהל", עוד לפני ההתבוננות – הרי זה פועל עליה והגבהת הרוח, שזה שייך לשמחה.
וטעם הדבר – לפי שעבודתו שעבד בה כל ימי חייו היתה ג"כ באופן כזה, לקרב ולהעלות את כל בני ישראל, אפילו ה"בריות", בדרך של קירוב ונועם, מתוך כוונה לפעול את ה"מקרבן לתורה", לפעול אצלם "לחזות בנועם השם", ולגלות את חלקם בתורה וחלקם במצוות.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 42)
¯
כל המתעסקים ומשתתפים בהעבודה הנדרשת בשביל ההכנות להגאולה – יזכו ליטול חלק בראש בהגאולה הקרובה במהרה בימינו, ויזכו "לחזות בנועם הוי'".
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 125)
יום ו (כא חשון)
"והגם דהתם מיירי בג"ע התחתון שהלבושים שם הם ממצות מעשיות ממש אבל בג"ע העליון הלבושים הם מרעותא וכוונה דלבא באורייתא וצלותא כמ"ש בזהר שם"
"לבוש" – הו"ע המצוות, שהרי המצוות הם מקיפים, בדוגמת הלבוש המקיף את האדם (ועד"ז מצינו שגם בביהמ"ק היה ענין הלבושים, שהו"ע בגדי כהונה, ובמק"א מבואר שגם "בגדי שרד" הו"ע הלבושים) וכמבואר בתניא, שהמצוות נעשים לבושים לנשמה בג"ע (ממעשה המצוות – בג"ע התחתון, ומכוונת המצוות – בג"ע העליון).
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 103)
יום שב"ק (כב חשון)
"כי הנה רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצוות שבתורה שבכתב, הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם, ואינו מתגלה אלא בתורה שבע"פ"
ובתושבע"פ גופא – ישנו חלק הפלפול והשקו"ט, אבל ישנם גם הלכות פסוקות שבהם נתגלה רצון העליון, ועל ידם יודעים כיצד לקיים את רצון הקב"ה.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 260)
"שהן ל"ט מלאכות הידועות ולא טלטול אבנים וקורות כבידות"
"וזהו גם הענין ד"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם".
ב"אלה הדברים גו'" – נרמז הענין דל"ט מלאכות, שזהו כללות סדר העבודה הנדרש בעולם, שהו"ע עבודת הבירורים.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 115)
"ורישא דקרא שמע בני מוסר אביך קאי אתורה"
תושב"כ ותושבע"פ הם חכמה ובינה, כמ"ש שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, מוסר אביך הוא תושב"כ שהיא בחינת החכמה, ותורת אמך הוא תושבע"פ שהיא בחינת הבינה, וחכמה ובינה הוא ב' הקוין דחסדים וגבורות.
(סה"מ תשי"ז עמ' קצו)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
