יום א (כה תשרי)
סימן יא'
"כל הכועס כאילו עובד עכו"ם וכו'"
וביאור שייכות ענין השכחה לענין הגאוה – "ורם לבבך":
בנוגע לשכחה נאמר בהמשך הכתובים "שכח תשכח", ב"פ שכחה. ומבאר הרב המגיד ש"שכח תשכח" פירושו "שישכח גם השכחה", וע"ד מ"ש "הסתיר אסתיר", שההסתר עצמו הוא בהסתר. והיינו, ששכחה סתם יש בה כוונה – שזהו ענין של נסיון בשביל תועלת כו', אבל "שכח תשכח" פירושו ששוכחים גם כוונת השכחה, שזהו ריחוק מאלקות לגמרי.
וכמו כן ענין הגאוה הוא ריחוק מאלקות לגמרי, כידוע שענין הגאוה פוגם בשם י"ה, ואמרו חז"ל "כל אדם שיש בו גסות הרוח אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם", והיינו, שבנוגע לכל שאר העבירות נאמר "השוכן אתם בתוך טומאותם", ורק בנוגע לגאוה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, כיון שענין הגאוה הוא ריחוק ושכחה מאלקות וניגוד לאלקות לגמרי.
יח. ועפ"ז יש לבאר הטעם שהרמב"ם לא מנה ענין זה במנין הלאוין:
מצד חומר ענין הגאוה – אין זה דומה לשאר העבירות, כיון שזהו"ע של שכחה מאלקות לגמרי, ונכלל בהלאו של עבודה זרה.
וע"ד המבואר בפירוש מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – שבעולם נעלה יותר הרי זה אכן ענין של עבודה זרה.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 120 – 119)
יום ב (כו תשרי)
"השגחה פרטית"
גם בנוגע לההתעסקות בכל דבר הבא ליד – שמצד הידיעה ש"אין עוד אפילו בחללו של עולם", מונח אצלו בפשיטות גמורה שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, וכיון שעתה נזדמנה לו עבודה זו, הרי בודאי שייכת היא לתפקידו ושליחותו שבשביל זה ירדה נשמתו למטה.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 35)
¯
האמת היא, שכאשר מסתכלים היטב רואים ש"שמש הוי'" מאיר את כל העולם – כפי שהדבר מתבטא בהנהגה דלמעלה באופן של השגחה פרטית, ועד לענינים של ניסים, שהרי גם בזמן הזה ישנם ניסים, ועוד יותר מן העבר, אלא ש"אין בעל הנס מכיר בניסו".
וכאשר מתבוננים ומכירים ש"שמש הוי' מאיר בעולם, אזי נעשה קיום התומ"צ בנקל יותר, שהרי לולי זאת, יכולים לחשוב, ח"ו, שעניני התומ"צ שייכים לעולם במדה מועטת, או שאינם שייכים כלל לעולם, ואדרבה, הם היפך סדר העולם (כנ"ל ס"ה), אבל כאשר רואים ומכירים בעולם את ההנהגה דלמעלה כו', אזי נעשה קיום התומ"צ בנקל יותר.
(התוועדויות תשי"ג חלק ג עמ' 16 , 15)
¯
ידוע הפתגם שמסר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אדמו"ר הזקן: "צריכים לחיות עם הזמן", ופירוש הדברים – כפי שביררו חסידים לאחרי זמן – לחיות עם פרשת השבוע שקורין ולומדים בזמן זה.
כלומר: אע"פ שכבר עברו אלפי שנים ממתן – תורה, מ"מ, התורה היא נצחית, אשר, התוכן הפנימי בזה, שכל ענין שבתורה הוא נוגע, ומהוה הוראה בכל הזמנים ובכל המקומות, וביחוד – צריכים ללמוד בכל שבוע מעניני התורה שלומדים בשבוע זה.
ואף שכבר לפני מאות שנה, למעלה מאלף שנים, נקבע לכל בנ"י סדר קריאת הפרשיות לכל שבוע – מ"מ, שייכותה המיוחדת של כל פרשה להזמן שקורין אותה היא בתקפה בכל הזמנים ובכל המקומות, היינו, שכל מאורע יש לו שייכות להפרשה שקורין בתורה בזמן זה.
ויובן ע"פ הענין של השגחה פרטית כפי שנתבאר בתורת הבעש"ט ונתקבל בכל תפוצות ישראל – שכל המאורעות שמתרחשים בעולם הם בהשגחה פרטית ע"י הקב"ה בורא העולם, אשר, להיותו יודע עתידות, ועד שאצלו ית' הי' הוה ויהיה כאחד, ברא וקבע באופן כזה שלכל דבר, בכל זמן ובכל מקום, תהי' שייכות לפרשת השבוע.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 168)
"אלא צ"ל כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו"
וזהו גם מ"ש הרב המגיד בארוכה ע"פ וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו, דאיתא במדרש שכאשר המלאכים שאלו להקב"ה מה תהי' מעלת אדם הראשון, ואמר להם שתהא חכמתו מרובה משלכם, העביר הקב"ה לפני המלאכים כל בהמה חי' ועוף, אמר להם מה שמותם, ולא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו ואמר לו מה שמותם של אלו, אמר לזה נאה לקרותו שור כו'. והקשה הרב המגיד, דלכאורה אינו מובן, וכי מה חכמה גדולה היא לקרות להם שמות. ועוד צריך להבין מה שאמר לזה נאה לקרוא וכו', למה השם שקרא לכל אחד ואחד שמו נאה לו. אך הענין הוא, כי אע"פ שבכל לשון ולשון מע' לשונות יש ג"כ קריאת שם לכל דבר בשמו, עכ"ז אינו שם העצם לדבר ההוא, רק שם הדבר בעלמא כדי להכיר בין דבר לחבירו, משא"כ בלה"ק, כל מה שנקרא שמו כך הוא שמו האמיתי שם העצם משרשו, עד"מ שו"ר התחתון נקרא שמו כך ע"ש שרשו למעלה שהם ג' אותיות שו"ר, וכן כולם עד"ז. ולכן אדה"ר שהי' בו חכמה יתירה, והשיג וידע השורש של כל מין ומין, הי' יכול לקרותם בשם האמיתי. ולזה אמר לזה נאה לקרותו וכו', כלומר, מה שאני קורא שמו כך, אינו שם דבר ושם מושאל בכדי להכירו, רק נאה לקרותו כך, כי הוא שם שרשו ודאי, ולכן שמו נאה לו. וממשיך הרב המגיד לבאר בנוגע לשמות בני אדם, דלכאורה, בשלמא הראשונים שקראו בניהם על שם המאורע (כדאיתא במדרש), היו יודעים שורש נשמת הבן, והיינו, דכיון שידעו המאורע שיארע עם הבן הילוד לאחר זמן, וקראוהו על שם מאורע זה, הרי מזה גופא ראי' שידעו מה נעשה בשרשו ומקורו, שבזה תלויים המאורעות שיארעו עם הנשמה בגוף במשך הזמן. אבל עכשיו שאנו קוראים בנינו על שם אבותינו (כדאיתא במדרש שם), והרי אין אנו יודעים השרש ומקור וכו'. ומ"מ, גילה לנו האריז"ל שגם אלו השמות אינם דרך מקרה או רצון האב ואם לקרותו כך, אלא הקב"ה הוא הנותן שכל חכמה ודעת בלב אביו ואמו לקרותו בשם שהוא משורש נשמתו של הבן. ומסיים, שזהו ג"כ מ"ש רז"ל שר' מאיר הוה דייק בשמא, דבתורתו של ר"מ כתוב כתנות אור (לא בעי"ן, אלא באל"ף), לפי שאצלו לא הי' ענין של קליפה כלל, דקליפתו זרק שהי' מאיר אצלו האמת כמו שהוא, ולכן הכיר מהשם את שרש הנשמה שבגוף, ובמילא הי' יכול לידע את המאורעות שיארעו עם הנשמה בגוף.
והנה כיון שהשמות שבלה"ק אינם שמות הסכמיים, אלא כל שם הוא שרשו של הדבר הנקרא בשם זה, והוא גם חיותו של הדבר, שעל ידו נברא מאין ליש, ולא באופן שנברא ע"י השם פעם אחת ושוב אינו זקוק להשם, אלא שם זה מהוה אותו בכל עת ובכל רגע, כפי שמאריך רבינו הזקן בביאור התשובה על טעות הכופרים שמדמין מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו, כמו אומן שעושה כלי, שלאחרי עשיית הכלי אין הכלי צריך לידי האומן, והיינו, לפי שעשיית הכלי ע"י האומן היא יש מיש, רק שמשנה הצורה כו' (היינו, שמגלה את הצורה שהיתה בה תחלה בהעלם), משא"כ בבריאת יש מאין, יש צורך שכח הבורא יהי' בהנברא תמיד, כיון שלולי זאת יחזור להיות אין ואפס – הרי מובן שכל המאורעות שיארעו בכל דבר קשורים גם הם עם השם בלשון הקודש שמהוה את הדבר בכל עת ובכל רגע, אע"פ שמאורע זה אירע כמה שנים לאחרי שניתן השם לדבר זה.
(סה"מ תשט"ז עמ' קא, קב)
¯
דובר לעיל (בהמאמר) בביאור ענין השטות דלעו"ז שבעבירה, שאצל בנ"י שמוזהרים על השיתוף, הרי גם ענין זה הוא כפירה באחדותו ית', והו"ע של מרידה והיפך רצונו ית', (משא"כ אצל אוה"ע אין זה ענין של מרידה, כיון שלא הוזהרו על השיתוף).
ויש להוסיף בזה בעומק יותר:
מבואר בחסידות בענין אחדותו ית' – שלא זו בלבד שאין עוד אלקה ח"ו, ולא זו בלבד שאין דבר שיש לו שליטה וממשלה ויכולת מלבדו ית', שזהו"ע השיתוף (שהוזהרו בנ"י להאמין שאין שום שליטה לכוכבים ומזלות כו', שאינם אלא כגרזן ביד החוצב), אלא יתירה מזו – שאין שום מציאות כלל (אפילו לא מציאות שמקבלת השפעה כו') מלבדו ית', כמ"ש "אין עוד מלבדו", "אף בחללו של עולם".
וענין זה מיוסד על מ"ש בזוהר בביאור מצות היחוד שנאמרה בכתוב "וידעת היום גו' כי ה' הוא האלקים גו' אין עוד" – "למנוע דהוי' הוא האלקים . . דאינון חד", "הוי' ואלקים כולא חד".
והביאור בזה בתורת החסידות – שהחילוק דהוי' ואלקים הוא שהוי' הוא מלשון הי' הוה ויהי' כאחד, למעלה מהטבע, ו"אלקים" בגימטריא הטבע, ו"הוי' ואלקים כולא חד" היינו שהטבע עצמו הוא למעלה מהטבע.
דכיון שהנברא אינו מציאות לעצמו, וכל מציאותו אינה אלא הכח הפועל שבו, ולא רק שמציאות הנברא הוא כח המהוה המדוד ומוגבל לפי ערך המתהוה, אלא עוד זאת, שמציאותו היא "חפץ הוי'" ("כל אשר חפץ הוי' עשה") בדרגה היותר נעלית – נמצא, שכל ענין טבעי, מציאותו היא האלקות שלמעלה מהטבע.
ועפ"ז מובן שלא זו בלבד שמי שחושב שיש לנברא שליטה וממשלה ויכולת כופר הוא באחדותו ית', אלא גם מי שחושב שיש איזה מציאות מלבדו ית', הרי זה – בדקות דדקות – כפירה באחדותו ית'.
וע"פ האמור שאצל בנ"י נחשבת גם כפירה באחדותו ית' לענין של מרידה והיפך רצונו ית' – הרי גם המחשבה שיש איזה מציאות מלבדו ית' נחשבת למרידה והיפך רצונו ית', כיון שכאו"א מישראל חייב להאמין שאין שום מציאות כלל מלבדו ית'.
טז. והנה, ישנם הטוענים איך אפשר לומר שהמחשבה שיש איזה מציאות מלבדו ית' נחשבת למרידה והיפך רצונו ית' – הרי ענין זה נתגלה רק בתורת החסידות, ואיך היו סבורים בדורות שלפנ"ז ?!
והמענה לזה:
ישנם ריבוי ענינים בתושבע"פ שהיו תחילה בהעלם, ונתגלו במשך הזמן – כפי שמצינו בגמרא שהקב"ה הראה למשה רבינו את רבי עקיבא דורש "על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות", "ולא הי' יודע מה הם אומרים, תשש כחו כו'".
וכן הוא גם לאחרי זמנו של ר"ע, בכל דור ודור – כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (נאמר למשה מסיני), שזהו חידושו של תלמיד ותיק, כיון שענין זה נאמר למשה בסיני רק בכללות, תתגלה ע"י תלמיד ותיק.
- ולכן אומרים בברכת התורה "נותן התורה" לשון הוה, בגלל חידושי התורה שמתחדשים בכל דור ודור.
ובנוגע לכל הענינים דתושבע"פ שמתגלים מזמן לזמן – אע"פ שקודם שנתגלו לא היו חייבים בהם, הרי לאחרי שנתגלו, נתחייבו בהם כל בנ"י, כיון שזהו חלק בתורה.
ועד"ז בנוגע להענינים שנתגלו בתורה החסידות, ובכללם גם ביאור הנ"ל בענין אחדותו ית' – שאע"פ שקודם שנתגלה לא היו חייבים בזה (והעדר הידיעה בענין הנ"ל לא הי' נחשב לכפירה באחדותו), הרי בימינו אלה, כאשר מצד נפלאות תמים דעים נתגלתה תורת החסידות דוקא בזמן כזה ש"אכשור דרי" (בתמי'), ומזמן לזמן הולך וניתוסף בביאור והתרחבות תורת החסידות במשך שבעה דורות – חייבים כל בנ"י בחלק זה שבתורה, כשם שחייבים בכל התורה.
וזה גם המענה לאלה הסומכים על השיטות שנחלקו על תורת החסידות בתחילת התגלות תורת החסידות:
ישנם כמה ענינים בתושבע"פ שבתחילה נחלקו בזה ב' שיטות, ואח"כ נפסקה ונקבעה הלכה כשיטה אחת. ובכן: כל זמן שלא נקבעה הלכה – "דעבד כמו עבד ודעבד כמר עבד", אבל לאחרי שנקבעה הלכה – חייבים כל בנ"י לנהוג כן, ומי שאינו נוהג כן, עושה היפך הדין.
- כדאיתא במשנה "אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי (להיותו מתלמידי ב"ש) וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, אמרו לא כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל", כי, לאחרי שנקבעה הלכה כב"ה, ה"ז דבר ברור ללא ספקות כלל, ולכן, גם כאשר מחמירים להתנהג כדעת ב"ש, מפני שמסתפקים בדבר, ה"ז היפך הדין –
כי לאחרי שנקבעה הלכה, ה"ז נעשה בכלל "דבר משנה", אשר, "בזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והש"ע והגהותיו, בכלל משנה יחשבו", והיינו, שכל מה שתלמיד ותיק מחדש ונתקבל הדבר בתפוצות ישראל, ה"ז בכלל "דבר משנה" –
ועד"ז בנוגע לתורת החסידות, שבדורות האחרונים נקבעה ההלכה כתורת החסידות – שהרי אין לך ראי' גדולה יותר מ"מעשה רב": ההתנגדות לתורת החסידות לא היתה אלא בגלל החששות והספיקות שעי"ז יסורו מן הדרך ח"ו, וכיון שעתה רואים במוחש מעשים שבכל יום שתורת החסידות מוסיפה חיזוק וחיות בקיום התומ"צ – בטלו כל החששות והספיקות, שהרי "מעשה רב", ובמילא נקבעה הלכה כתורת החסידות.
ומזה מובן גם בנוגע לשיטת החסידות בענין אחדותו ית' – שגם אם בדורות שלפנינו היו יכולים לסמוך על השיטות שנחלקות על תורת החסידות, "דעבד כמר עבד כו'" [אף שגם עליהם גדולה הרחמנות שלא זכו להגילוי אור דתורת החסידות], הרי בימינו אלה, לאחרי שנקבעה הלכה כתורת החסידות – מי שסומך על השיטות שחלקו על תורת החסידות, נוהג היפך הדין.
וזהו גם המענה לאלה שהיצה"ר משדל ומפתה אותם לטעון שתורת החסידות הו"ע נעלה וגבוה יותר מדי עבורם, ואין זה שייך ונוגע אליהם:
גם אם בדורות שלפנינו היו יכולים לטעון כן – בימינו אלה,לאחרי שנקבעה הלכה ותורת החסידות נעשית חלק בתורה, הרי הטענה שחלק מסויים בתורה הוא נעלה וגבוה יותר מדי, היא ע"ד טענת אוה"ע "רם על כל גויים ה'", "אם צדקת מה תתן לו" – שזהו היפך התורה.
האמת היא שכל ענין נוגע לעצמותו ומהותו ית', וכמו כן בתורה – שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ויתירה מזה, אורייתא וקוב"ה כולא חד – שגם הענין היותר נעלה בתורה נוגע לכאו"א מישראל.
ומזה מובן שבימינו אלה, תורת החסידות היא הדרך לכאו"א מישראל ולכל בנ"י, וכמאמר הזוהר "בהאי חבורא דילך כו' יפקון בי' מן גלותא (ומוסיף:( ברחמים".
(התוועדויות תשי"ג ח"א 323 – 319)
¯
מדריגת "חכם" שבכאו"א מישראל ענינה שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, שזהו מפני היותו "חכם" – "איזהו חכם הרואה את הנולד", "שרואה בכל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש כו'", ע"י כח הפועל שבנפעל. ובפרט ע"פ מ"ש אדה"ז בתניא "שמעתי ממורי כו'" שמדרגת החכמה ענינה ההרגש "שהוא לבדו הוא ואין זולתו".
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 76)
"ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחי' דומם שבה חיותן וקיומן הוא דבר ה' מי' מאמרות המלובש בהן ומקיימן להיות דומם ויש מאין ולא יחזרו לאין ואפס ממש כשהיו וז"ש האריז"ל שגם בדומם כאבנים ועפר ומים יש בהם בחי' נפש וחיות רוחניית"
מ"ש האריז"ל שגם בדומם ממש (שזהו הסוג היותר תחתון מד' הסוגים מדבר חי צומח ודומם) כמו אבנים ועפר ומים יש בחינת נפש וחיות רוחנית, דהיינו בחינת התלבשות אותיות הדיבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית. ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה, אעפ"כ נמשך חיות לאבן ע"י צירופים וחילופי אותיות כו', והיינו לפי שאין האבן יכול לקבל חיות מהעשרה מאמרות עצמם כמו שהם, כי אם שיורד החיות ומשתלשל ע"י חילופים ותמורות האותיות עד שנמשך מהן צירוף שם אבן, והוא חיותו של האבן.
(סה"מ תשט"ז עמ' ק, קא)
יום ג (כז תשרי)
"נשמות הגדולות שהן מבחי' אצילות כמו נשמת אדה"ר שנא' בו ויפח באפיו כו' וכמו נשמות האבות והנביאים וכיוצא בהן"
ידוע מאמר הזהר – המובא בכ"מ בחסידות – "כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא". והענין בזה, אמרו חז"ל "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", וכידוע שנשמות ישראל מושרשים בבחינת העצמות. אמנם, כאשר הנשמה יורדת למטה, צריכה היא לעבור דרך הדרגות והעולמות שבין בחינת העצמות לעוה"ז.
ושני אופנים בזה: (א) בדרך התלבשות, היינו, שהנשמה מתעכבת ומשתנית בהעולם שעוברת בו, ולכן נקראת על שם העולם היותר תחתון שמתעכבת בו, נשמה דבריאה, נשמה דיצירה או נשמה דעשיה. (ב) בדרך מעביר, שאינה באה בהתלבשות בהעולמות אלא רק עוברת בהם, ולכן, גם ירידתה לעוה"ז הגשמי – כדי להשלים את הכוונה העליונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים – אינה אלא במדה המוכרחת שתהיה לה שייכות לענינים גשמיים.
ובהמעבר דרך העולמות ישנו גם מעמדה ומצבה בעולם האצילות – שעז"נ "כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמיה מלכא קדישא", כמבואר בחסידות ש"מלכא קדישא" הוא בחינת ז"א דאצילות.
וענין זה נאמר על כל הנשמות – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמשך המאמרים דר"ה תשי"א) בדיוק הלשון "כל נשמתא ונשמתא", דקאי על כל סוגי הנשמות הן נשמות דמ"ה והן נשמות דב"ן – ששרשם הוא בעולם האצילות ("קמי' מלכא קדישא", בחינת ז"א דאצילות).
ולכן אין זה בסתירה עם הידוע שאפילו בדורות הראשונים, ועאכו"כ בדורותינו אלו, יש רק יחידי סגולה שנשמותיהם הם נשמות דאצילות כי המדובר כאן הוא בנוגע לשורש הנשמה, כפי ש"קיימא בדיוקנאה", ש"דיוקן" הוא "שרש נשמתו" (כמ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק). שזהו שורש הנשמה בעולם האצילות.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 190 – 189)
"כמארז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"
משה הוא נשמה דאצילות, כלומר גם בהיותו כאן למטה היה ממש כבעולם האצילות, כמאמר רז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו. למרות שכל הנשמות מקורן בעולם האצילות, אבל רק שרשן באצילות, לעומתן הנשמות דאצילות – גם למטה הן בדרגת אצילות. למרות שיש הבדל בין הנשמות לבין הכלים דאצילות, כאמור ב"אגרת הקדש" "שכבר יצאו ונפרדו מהכלים" – והדברים מוסבים על נשמות דאצילות – הרי עם זאת הן עדיין בדרגת האצילות.
(לקו"ש ח"א בלה"ק עמ' 177)
¯
נתבאר לעיל (בהמאמר) הפירוש ד"תורה קנין אחד" – שפועלים "קנין" בתורה למשכה ולהעלותה לעולם האצילות, וגם למעלה מאצילות, ועי"ז נעשה גם "שמים וארץ קנין אחד" – שפועלים עליה בגשמיות העולם, שהגשמיות נעשית רוחניות ואלקות, כמו בעולם האצילות ולמעלה מאצילות, כך, שגם למטה נרגש ("הערט זיך") בהדברים הגשמיים האור שלמעלה מאצילות.
- ולהעיר מהמבואר בלקו"ת "שנמצא גם למטה בחינת אצילות" (ועד"ז הדרגות שלמעלה מאצילות), וראיה לדבר, שהרי נשמת משה רבינו ע"ה היתה מבחינת אצילות וכן נשמת אברהם, והיינו שבמשה רבינו ע"ה ובאברהם היה מאיר בהם אצילות בבחינת גילוי למטה" (ועד"ז בנוגע לשאר הנביאים שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונם, שבהיותם למטה בעוה"ז היה אצלם גילוי הנבואה שהיא באצילות).
(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 204)
"וכן כל הנביאים ובעלי רוה"ק היה קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש כמ"ש האריז"ל"
וזהו גם שנבואה הוא מלשון ניב שפתים, לפי שגילוי הנבואה מתלבש בקול ודבור הגשמי, היינו, שהוא אור פנימי שבא בכלי, ולכן הנה בעת גילוי הנבואה כתיב ואראה את המראה ואפול על פני, לפי שלא היה יכול לסבול את האור.
(סה"מ תשט"ו עמ' קכז)
¯
הכח המפליא לעשות נתגלה רק כדי לקשר רוחניות בגשמיות, אבל ברוחניות גופא יש ענינים שיכולים להתלבש גם במקום שיש תערובת טוב ורע, ויש ענינים שאינם יכולים להתלבש במקום שיש תערובת טוב ורע, וחיה ויחידה הם כחות כאלה שאינם יכולים לבוא במקום שיש בו תערובת טוב ורע. וע"ד שמצינו שיש ענינים נעלים שיכולים לבוא גם בבי"ע, וכמו בחינת עולם האצילות, שנמשך ומתלבש לא רק בעולמות בריאה ויצירה, אלא גם בעולם העשיה, כמבואר באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי שהארת הקו שהיה מאיר בכלים די"ס דמלכות דאצילות, בקע הפרסא עמהם כו' והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים (גם בעולם העשיה). ועד"ז מצינו בענין הנבואה שהוא מאצילות, שהנביא נמצא בעולם העשיה, ובהיותו בעולם העשיה נמשך ומתגלה אצלו ענין הנבואה שהוא מאצילות. והיינו, שהגילוי דאצילות יכול לבוא אפילו בהתלבשות בפנימיות גם במקום שיש בו תערובת טוב ורע וכו'.
(סה"מ תשט"ו עמ' קג)
יום ד (כח תשרי)
"אלא שבארצות העו"ג החיות הוא ע"י התלבשות שרים החיצוני' הממוני' על ע' אומות"
בשם הבעש"ט ז"ל נתפזרו ישראל בכל מקומות הארץ באיים רחוקים, וגם מה שתועים בדרך להתהלך בעיירות, הוא כדי לטהר ארץ העמים שאוירם טמא, וישראל באמונתם הפשוטה בלב כאו"א מישראל, אף שהוא בבחינת שינה, אפילו הכי מטהרת טומאת האויר, מפני שהוא עטרת בעלה וכו'.
(היום יום ח"ב מס' 9)
¯
אמנם גלות אדום הוא כפי שנמשך אח"כ בהשתלשלות ע"י העיי"ן שרים, והפסק החיות דגלות אדום שנמשך להע' שרים הוא ע"י הע' תלויה שבחציו של ספר תהלים, שהו"ע העבודה דיראת שמים באופן של עליה מלמטה למעלה, וגדולה מעלת העבודה מלמטה למעלה שמגעת למעלה יותר, ולכן ע"י העבודה דתפלה ויראת שמים נעשה ענין השירות ותשבחות על גאולת ישראל וימות המשיח, שאז יהיה כנור של שמונה נימין, ואז יקויים היעוד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, כן תהיה לנו בגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו.
(סה"מ תשט"ז עמ' קסז – קסח)
¯
ומזה מובן גם בנוגע לארץ ישראל – שמעלתה לגבי חוץ לארץ בנוגע להמשכת החיות שלא ע"י התלבשות בע' שרים כו' (כנ"ל סט"ז) היא בזמן הבית, משא"כ בזמן הגלות כו'.
ויתירה מזה: ע"פ המשל דנפילת החומה, אשר האבן שבראש החומה נופלת למרחוק יותר, ועצמת הנפילה והמכה היא גדולה יותר, מובן, שחורבן ביהמ"ק פעל שינוי וירידה בארץ ישראל יותר מאשר בחוץ לארץ וכו'.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 33)
"ונקרא גם כן בשם גלות השכינה מאחר שחיות זה אשר בבחי' גלות בתוכם הוא הארה הנמשכת להם מהניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם שכינה"
ועוד זאת, דכיון שהמלכות היא בבחי' מאמר פתוח, מ"ם פתוחה, יכול להיות ממנה יניקה לחיצונים, וכמ"ש לפתח חטאת רובץ, והיינו, דסמוך לבחי' מ"ם פתוחה, חטאת רובץ, שגם החיצונים יכולים לקבל כו'. ובכללות יותר ובאופן נעלה יותר, הרי זה הענין שבחי' המלכות רגלי' יורדות מות, היינו, שההשפעה דבחי' המלכות (להיות התהוות עולמות בי"ע ובפרט עוה"ז) באה ע"י ההתלבשות בהע' שרים, דעם היות שכל ההשפעות הם מאלקות, מ"מ, הרי היא מתלבשת ומתעלמת בהע' שרים, וככל שההתלבשות היא ביותר תהי' גם ההשפעה בהגשמה יותר. ועד כדי כך, שאפילו בנ"י שנשמתם היא חלק אלקה ממעל ממש, גם הם מקבלים השפעותיהם באמצעות ההתלבשות בהשרים ומזלות, שזהו גם מ"ש וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה דוקא, דאע"פ שהברכה היא מהקב"ה, מ"מ, צריך לעשות גם כלי בגשמיות, בכל אשר תעשה דוקא. והתלבשות זו הו"ע גלות השכינה, והיינו, שההשפעה מצד עצמה היא מאלקות, וההתלבשות בהע' שרים הו"ע של גלות. ומזה יכול להיות הירידה למטה יותר, עד לפתח חטאת רובץ בפועל, בענינים שהם מעלימים ומסתירים על רצון ה', ועד להמציאות דקליפות וסט"א המורדים כו' במדריגה היותר תחתונה.
(סה"מ תשט"ז עמ' עג, עד)
יום ה (כט תשרי)
"והשינוי הוא מחמת צמצומים ומסכים (רבים) לצמצם האור והחיות ולהסתירו שלא יהא מאיר כ"כ בעולם הבריאה כמו בעולם האצילות ובעולם היצי' הוא ע"י צמצומים ומסכים יותר"
בכדי שיהיה מציאות יש (נברא), אינו מספיק השתלשלות מדרגא לדרגא. גם בריבוי השתלשלות המדריגות לא יוכל להתהוות מציאות יש. והתהוות היש הוא דוקא בדרך הפסק והתחדשות. וגם האור אלקי המהווה את היש, צריך לעבור כמה וכמה מסכים ופרסאות וכו', המסתירים עליו, ועד שמשנים אותו כביכול, שלא יהיה כ"כ עדין ובהיר וכו' (בדוגמת מסך גשמי – המסתיר לראות דבר שמעברו השני של המסך).
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 146)
יום ו (ל תשרי)
"מ"מ דרך פרט חב"ד שבנפשו הן דוגמא לחב"ד שבי"ס במכונות בשם או"א ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו הן דוגמא למדות שבי"ס הנקראות בשם ז"א וכו'"
וענינו למעלה, שענין המציאות הוא בחינת המוחין ומדות שלמעלה (שמזה מציאות המוחין והמדות באדם התחתון).
(סה"מ תשט"ז עמ' קעח)
¯
בפנימיות התורה, הנה גם כאשר לומדים משלים מכחות הנפש, יודעים בשעת מעשה שכל ענינים אלו "נשתלשלו מהן", מהענינים כפי שהם למעלה.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 224)
יום שב"ק (א חשון)
"אשר השכינה מתלבשת בבחי' גלות בתוכם"
התהוות מציאות של קדושה היא באופן שהחיות האלקי מאיר בתוכו, דכיון שהוא בטל אל החיות האלקי לכן התהוותו היא באופן שהחיות מאיר בתוכו, משא"כ התהוות הקליפות היא באופן שהחיות האלקי אינו מאיר בהם, אלא הוא בבחינת גלות בתוכם (כיון שהם מנגדים לאלקות כנ"ל), ומצד זה יש גם הפרש באופן קיומם, שבקדושה שההתהוות היא ע"י גילוי החיות, ה"ז פועל בה קיום עצמי, משא"כ בקליפות שהתהוותם אינה ע"י גילוי החיות, אלא החיות היא בהם בבחינת גלות, לכן אין בהם קיום כלל, וכל קבלת חיותם מהקדושה הוא ע"י מעשה החטא.
(סה"מ תשי"ב עמ' שנ)
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
כרך א – ליקוטי אמרים (900 עמ')
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
להזמנות: 0527155039
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
