יום א (כה שבט)
פרק כה
"שלא לעבור על רצונו ית' מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו"
אפילו אם פעם אחת עשה דבר כפי רצונו ולא כפי רצון העליון, הרי זה הוראה שהוא מציאות בפני עצמו ומתנהג כרצונו (וענין זה הוא גרוע יותר מעצם המעשה שעשה) וחייב לעשות תשובה על זה.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 34)
יום ב (כו שבט)
"ואף שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין כו' היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה אבל אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה"
עוד טוען היצה"ר, שיתנהג ככה לזמן קצר,ואח"כ יתקן את הנהגתו. הן אמת שאיתא בגמרא "האומר אחטא ואשוב כו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה", אבל, הקב"ה זיכה אותו שלמד את ספר התניא, ויודע מ"ש שם שאם "דחק ונכנס" מקבלין תשובתו...
ובכן, עליו לדעת שהענין ד"דחק ונכנס" הוא דבר קשה מאד, שהרי מצד למעלה "אין מספיקין בידו". החטא הוא וודאי, ואילו בנוגע לעשיית התשובה – מי יודע אם יהיה ביכלתו לעשות תשובה, שהרי לזה דרושה התעוררות רצון העצמי, שזוהי מדריגה בנפש, שאף אחד אינו יודע מצבה האמיתי, וכידוע שמטעם זה אמר אפילו ר' יוחנן בן זכאי "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי".
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 142 – 141)
¯
ובזה גופא (בלימוד התורה כדי לנצלה היפך התורה) ישנם כמה פרטים ומדריגות,
ההתחלה היא – שמיקל באיסור דרבנן, שכן להיותו "למדן", יודע הוא שאיסור דרבנן אינו חמור כאיסור דאורייתא (שהרי "ספיקא דרבנן לקולא" ("ספיקא דאורייתא לחומרא"), והיינו, שמנצל את למדנותו וידיעותיו בתורה כדי להקל באיסור דרבנן.
ואח"כ מתחיל להקל ולא להקפיד כ"כ גם באיסור דאורייתא. – בהיותו "למדן" שלמד גם תניא, יודע הוא שאף ש"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", מ"מ "דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו", ומנצל ידיעה זו כדי להקל גם באיסור דאורייתא, וכו'.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב 92)
כז שבט
"לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא וכמארז"ל לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי"
וכל זה נעשה ע"י לימוד התורה, ובאופן של יגיעה בתורה דוקא, כפירוש רש"י, "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", והיינו, שלא מספיק (ואין זה "קונץ") הלימוד בסדרי הישיבה, אלא גם כאשר יצא י"ח לפי השעון, והוא כבר עייף, ואם יכריח את עצמו להוסיף וללמוד אזי יהיה הלימוד ללא "געשמאק" – צריך להוסיף ולהתייגע בלימוד התורה, יגיעה דייקא, ללא "געשמאַק", ועי"ז פועלים המשכת הברכות מלמעלה, "ונתתי גשמיכם בעתם", בכל העולם כולו.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 32)
¯
בעמדנו בהתחלת השנה, צריכה להיות ההחלטה בנוגע להבא לנצל את הזמן כדבעי ללימוד התורה, הן נגלה והן חסידות. לימוד בהתמדה ושקידה ומתוך יגיעה, והרי התורה פוסקת "יגעת ומצאת".
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 142)
¯
וע"ד שמצינו בלימוד התורה, שאף שבודאי צריכה להיות היגיעה בתורה, ואי אפשר בלא יגיעה, כמארז"ל "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" מ"מ מצינו שע"י הצדקה "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", והיינו שאף שצדקה לגבי תורה היא כדוגמת כמות לגבי איכות (כנ"ל בנוגע לכל המצוות לגבי התורה), מ"מ, פועלת היא גם בלימוד התורה.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 278)
¯
- ההמשכה דמ"ת – ישנה בכל יום, כמארז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ובפרט בחג השבועות, שבו ישנה המשכה כללית על כל השנה. ויתירה מזה, שבכל שנה נמשכת בחג השבועות המשכה נעלית יותר מבשנה הקודמת, כדאיתא באגה"ק שבכל שנה "יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".
וכיון שבחג השבועות בשנה זו תומשך המשכה כזו שלא נמשכה מעולם – הרי מובן, שגם עבודת ההכנה להמשכה זו צריכה להיות באופן נעלה ביותר, כיון שההכנה צריכה להיות מעין הגילוי.
ואעפ"כ, "הבא ליטהר מסייעין אותו", וכמארז"ל "פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", ולכן, כאשר יפעלו בכל הנ"ל עד כמה שאפשר – יתן הקב"ה את התורה במתנה, למעלה מכלי המקבל.
וכפי שמצינו אפילו במשה רבינו ש"היה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה". והיינו, שאף שהמלמד היה הקב"ה, והתלמיד היה משה רבינו, וכפי שהיה בהר, ש"לחם לא אכל ומים לא שתה", שהיה מופשט מגשמיות – אעפ"כ "היה למד תורה ומשכחה", כיון שהתורה היא למעלה ממדידה והגבלה, ולכן א"א להשיגה ע"י יגיעה, אלא במתנה דוקא.
אלא שאעפ"כ צריך להיות גם ענין היגיעה בתורה. ולכן, כאשר יתייגעו ויפעלו בכל הנ"ל – יתן הקב"ה את התורה במתנה, באופן דבלי גבול, למעלה ממה שאפשר להשיג ע"י היגיעה.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 282)
יום ד (כח שבט)
"כשיעשה רצונו ית' בעבודה זו יתגלה בה פנימיות רצון העליון בבחינת פנים וגילוי רב ולא בהסתר כלל"
אמיתית הטעם שע"י ירידתה למטה נעשית הנשמה בבחינת מהלך ,הוא לפי שבהיותה נמצאת בגוף הגשמי למטה הרי היא משלמת הכוונה דדירה בתחתונים, ומצד כוונה זו מתבטלים (גייט אראפ) כל ההגבלות. והענין בזה, דהנה, כל ההגבלות הם מצד הבריאה עצמה, אך הבריאה הרי יש לה תכלית, כמאמר בראשית בשביל ישראל שנקראים ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, והיינו שהבריאה עצמה אינה התכלית, והיא רק חיצוניות הרצון, ותכלית הבריאה הוא פנימיות הרצון, ומצד פנימיות הרצון אין שום הגבלות כלל. דהנה, ההפרש בין חיצוניות הרצון לפנימיות הרצון הוא ע"ד ההפרש בין מחשבה ודיבור (הנ"ל ס"ד), דחיצוניות הרצון ע"ד ענין הדיבור שכל ענינו הוא המשכה, שהרי חיצוניות הרצון אינו קשור עם העצם, וכל ענינו הוא רק מצד ההמשכה, ולכן הוא בהגבלה כפי אופן ענין ההמשכה. אמנם פנימיות הרצון הוא ע"ד ענין המחשבה שהוא לעצמו והוא בל"ג, שזהו מעלת נשמות ישראל דעלו במחשבה כנ"ל, אלא שמצד ענין המחשבה הרי הם עדיין בכלל ענין הבריאה, שלכן הנה גם הנשמות שעלו במחשבה הם בבחינת עמידה, אך מצד פנימיות הרצון שקשור עם העצם ממש, הנה בזה אין שום הגבלות כלל, שהרי זה רצון וכוונת העצמות. וכיון שע"י ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף למטה משלמת היא כוונת הבריאה. בראשית בשביל ישראל ובשביל התורה והמצוות, דמצוה הוא מלשון צוותא וחיבור, אַז זי ווערט פאַרבונדן מיט עצמות, ומאי פרי מצוות, ע"ד ענין התולדות שהוא שהוא גילוי כח הא"ס, הנה מצד השלמת פנימיות הרצון וכוונת העצמות, יוצאת הנשמה מההגבלה שלה, שזוהי העליה שנעשית בבחינת מהלך. וזהו ענין ירידת הנשמה בגוף, שהנשמה מבררת את הגוף, שהגוף יוצא מההגבלות שלו, ועי"ז נעשית הנשמה בבחינת מהלך, שהנשמה יוצאת מההגבלות שלה, שזהו מצד העצמות דוקא, והיינו לפי שמצד פנימיות הרצון אין שום הגבלות כלל, דכל ההגבלות הם מצד הבריאה עצמה, אבל מצד פנימיות הרצון אין הגבלות כלל. וזהו ג"כ הטעם שהנשמות פועלים עליה בכל העולם וגם בהמלאכים שגם הם נעשים בבחינת מהלכים, כמ"ש ובשתים יעופף, שזהו לפי שמצד פנימיות הרצון אין הגבלות כלל.
(סה"מ תשט"ז עמ' קפד – קפה)
¯
במצוות מאיר ומתגלה רצון העליון בלי שום הסתר פנים כלל, ומכ"ש בתורה שאינה בהתלבשות גמורה, שהרי התורה רק מדברת בענינים גשמיים, ולא שהיא עצמה מתלבשת בגשמיות, אמנם גם במצוות שהם מתלבשים ממש בדברים הגשמיים, בהקלף ובהאתרוג כו', שזוהי התלבשות ממש, מ"מ, הרי אין שום הסתר פנים כלל.
(סה"מ תשט"ז עמ' קצד)
יום ה (כט שבט)
"ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד"
כשאדם מישראל מקיים מצוה – הרי הוא מתקשר עם הקב"ה בהתקשרות וביחוד נצחי, וכמ"ש בתניא "ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד". והיינו, שכאשר יהודי אומר תהלים במשך חמשה רגעים ("פינף מינוט תהלים"), אין זה התקשרות עם הקב"ה למשך חמשה רגעים, כי אם התקשרות נצחית, למעלה מהזמן, אלא שיחוד נצחי זה נמשך למטה בזמן.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 184)
¯
גם מי שאינו במדריגת צדיק – יכול לעשות "חשבון": מכיון שבשעה שמקיים מצוה או לומד תורה, נעשה מיוחד עם הקב"ה ביחוד "נצחי לעולם ועד" (כמ"ש בתניא) – הרי הוא כבר מיוחד עם הקב"ה באופן נצחי, ולמה לו לעשות תשובה ?...
אמנם, עליו לזכור, שהן אמת שע"י מצוה אחת, או לימוד תורה למשך זמן קצר, מתאחד הוא עם הקב"ה ביחוד נצחי – אבל לאידך גיסא, הרי כשישנו רגע אחד שאינו עוסק בתורה, נאמר עליו "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת", שנעשה נפרד ח"ו מהקב"ה !
ולכן, בכל מעמד ומצב שבו נמצא האדם, תמיד עליו לזכור, שאם הפסיק לרגע לעסוק בתומ"צ, נעשה "נפרד", ולכן עליו לשוב בתשובה, לצאת מעצמו, "אסורה".
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 247)
יום ו (ל שבט)
"במשנה תורה"
נתבאר תוכן ענינה דמשנה תורה – שאע"פ ש"משה מפי עצמו" אמרה, אין הכוונה שמשנה תורה לא נאמרה מפי הגבורה ח"ו (שהרי פסק הרמב"ם "האומר שאין התורה מעם ה'... אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה"), אלא, החילוק בין ארבעה ספרים הראשונים ומשנה תורה, הוא, שהספרים הראשונים נתגלו ע"י הקב"ה באמצעותו של משה (באופן שלא התערבה דעתו והשגתו במסירת הדברים), ואילו במשנה תורה נתלבשו ונתאחדו הדברים בדעתו והשגתו של משה, ולכן מסרם לבנ"י כאילו היה אומרם "מפי עצמו".
וי"ל שזהו אחד מהביאורים במארז"ל (ברכות כא: יבמות ד.) "אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה במשנה תורה דריש" – כיון שבמשנה תורה נתלבשו הדברים (כולל הסדר שלהם) בשכלו והשגתו של משה, ובהכרח שסדר הדברים מובן ומושג גם בשכל הנבראים, ובמילא אפשר לדרוש סמוכים (ראה ראב"ן סל"ד (הועתק בהגהות מהר"ב רנשבורג ליבמות שם) – הובא ונתבאר בלקו"ש שם עמ' סו ואילך ועוד.
(התוועדויות תשי"ב ח"א עמ' 280 והערה 44 שם)
"לדור שנכנסו לארץ"
ומצד המעלה שבענין הירידה למטה דוקא, הנה עי"ז שמשה ירד להתעסק עם בני ישראל ולפעול עליהם, ניתוסף עילוי במשה גופא, כמארז"ל "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל".
והענין בזה:
פעולת משה בבני ישראל היא – כמ"ש "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", והיינו, שע"י האמונה במשה עבדו נעשית האמונה בה'. ועפ"ז מתורצת התמיהה בפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", דלכאורה, כשם שאסור לדמות אף אחד למשה רבינו, כמו כן – ויותר מזה – אסור גם לדמות אף אחד (כולל גם משה רבינו) להקב"ה, וא"כ למה נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ? – אלא פירוש הפסוק הוא, שע"י האמונה במשה עבדו נעשית האמונה בה'.
- וכן הוא בדורות שלאח"ז, שדוקא ע"י האמונה ברבותינו נשיאינו, נעשית האמונה בה' ובמשה עבדו.
שאלו פעם אצל החסיד ר' אלחנן מרוזוב, ממי הוא אוחז יותר, מהרבי או ממשה רבינו ? והשיב, שאוחז יותר מהרבי, כי, לולי האמונה ברבי, לא היתה אצלו גם האמונה במשה רבינו. –
ופעולת משה על בני ישראל היתה גם (ובעיקר) על הדור שנכנסו לארץ, שהיו במדריגה פחותה יותר מדור המדבר, כידוע שדור המדבר היה במדריגה של ראיה, ולכן לא הוצרכו כ"כ לפעולתו של משה רבינו, משא"כ הדור שנכנסו לארץ שהיו רק במדריגה של שמיעה, כמ"ש "ועתה ישראל שמע גו'", הוצרכו ביותר לפעולתו של משה, ולכן, הפסוק "אנכי עומד בין ה' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר ה'", נאמר (לא בספר שמות, אלא) במשנה תורה דוקא, לדור שנכנסו לארץ.
וזהו ג"כ מה שמדייק אדמו"ר הזקן בתניא ש"צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום כו'" – דלכאורה מאי קמ"ל בהוספת התיבות "לדור שנכנסו לארץ" – כי, הצורך בענין דק"ש, "שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו על יחודו . . כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו כו'", שייך דוקא לדור שנכנסו לארץ, משא"כ דור המדבר שהיו במדריגה נעלית יותר, בחינת ראיה.
ואף שדור המדבר היה במדריגה נעלית יותר מהדור שנכנסו לארץ, מ"מ, עיקר הכוונה היא בהדור שנכנסו לארץ דוקא, כיון שעל ידם היה הענין דקיום מצוות מעשיות, משא"כ דור המדבר שהיו מבחינת המחשבה או מבחינת הדיבור (כב' הדעות בספרי קבלה), ובכל אופן, לא היו שייכים לבחינת המעשה.
ודוקא בהדור שנכנסו לארץ – שלמטה במדריגה מדור המדבר – היתה עיקר פעולתו של משה, ועי"ז נעשה אצלו עילוי גדול יותר לגבי המעלה שמצד נשמתו, כאמור, "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל", שכל זה הוא מצד המעלה שנעשית ע"י הירידה למטה דוקא.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 228 – 227)
"משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו"
וי"ל שבאמירת המאמר הנ"ל (מאמר כי תשא מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב משנת תרע"ט) ע"י אדמו"ר נ"ע בשנת עטרת, נמשך נתינת כח לעבודה שלמעלה מטו"ד (מחצית השקל השניה), והמשכה זו היתה לא רק על אותו הזמן, אלא גם על כל הזמנים. ולכן, כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר את המאמר ד"ה וקבל היהודים בשנת תרפ"ז, המיוסד על המאמר ד"ה כי תשא הנ"ל, דובר במאמר זה אודות ענין המסירות נפש כפי שהיה מתאים ונדרש בזמן ההוא. כמו"כ צריך מאמר זה לעורר ולפעול על כל הזמנים, אצל כל בני ישראל, ובפרט אצל חסידים, את ענין ההשתוות והמסירת נפש, שלא לחשוב אודות עצמו, אלא להיות מסור ונתון לרצון העליון במסירת נפש. וכאשר כל אחד יפעל ענין זה בעצמו, יהיה די בכך (וועט מען דערמיט אָפיקומען), והיינו שיוצאים י"ח במסירת נפש בכח, ולא יהיה צורך במסירת נפש בפועל.
(סה"מ תשי"ז עמ' קלח קלט)
¯
בנוגע לניגונים – מחבבים את הניגונים של הרביים, דהיינו, ניגונים שהרביים חיברו בעצמם או שבחרו בהם וחבבום.
ואעפ"כ, בודאי יש חביבות מיוחדת גם לניגון זה ("אני מאמין") – ניגון שניגנו יהודים בשעה שהלכו למסור נפשם בפועל ממש על קידוש השם, שכן, להיותם בני אברהם יצחק ויעקב יש בהם כח המסירת נפש שמצד נקודת היהדות, ועד כדי כך, שאף שידעו היטב להיכן מוליכים אותם, הלכו בתוקף ומתוך ניגון !
וכשם שמצינו שחטה אחת פוטרת את הכרי, היינו, שהחטה נעשית קודש והיא בבחינת "שליח ציבור" עבור כל הכרי, כן הוא גם בנדו"ד – שעי"ז שיהודים הלכו למסור נפשם על קידוש השם עם ניגון זה, נתקדש הניגון, ולא עוד אלא שעי"ז פעלו שכל אלו שינגנו ניגון זה, יתוסף אצלם כח וחוזק בענין המס"נ, וע"פ המבואר בתניא ש"קיום התורה ומצוותיה" תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' כו'" – הרי ניגון זה נותן כח וחיזוק בקיום התומ"צ.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 242)
¯
מצות מילה, המצוה היחידה שקיימו האבות בגשמיות, שעל ידה נעשה החיבור בין מעשה האבות שעיקרו ברוחניות, למעשינו ועבודתינו בקיום המצוות בגשמיות (כמשנ"ת במק"א):
כל עניני בנ"י נמשכים ע"י האבות. כל ההמשכות שממשיכים אנו בתפלת שמונה עשרה, הן ההמשכות בענינים רוחניים, כמו "השיבנו", "סלח לנו", והן ההמשכות בענינים גשמיים, כמו "רפאנו", "ברך עלינו" – הם ע"י האבות, שלכן, הברכה הראשונה דשמו"ע היא ברכת "אבות". וכך גם הכח לקיום המצוות – מקבלים אנו מהאבות.
- מעשה האבות היה אמנם ברוחניות בלבד, כמארז"ל "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו", כיון שהיה זה קודם מתן תורה, שאז היתה עדיין הגזירה ד"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה", ומה גם שהאבות לא נצטוו על קיום מצוות אלו; אבל אעפ"כ, הכח למעשה המצוות שמקיימים אנו הוא ממעשה האבות דוקא.
ונקודת הענין – ע"פ המבואר בתניא ש"קיום התורה ומצוותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' כו'", וכח המסירת – נפש נמשך לכל בנ"י מאברהם אבינו, שפתח הצינור דמס"נ (כמדובר לעיל בהמאמר).
אלא, שעדיין צריך להיות גם קשר וחיבור בין מעשה האבות שהיה רוחניות בטהרתה ("הוילע רוחניות") למעשה המצוות שאנו מקיימים שהם גשמיות בטהרתה ("הוילע גשמיות"). וענין זה נעשה ע"י מצוות מילה, שניתנה לאברהם בגשמיות, לו ולזרעו אחריו.
וזהו גם הטעם לכך שמצינו בכמה נבואות שהנביא נצטווה לעשות פעולה גשמית ששייכת לתוכן הנבואה, כי, ישנם ענינים שיכולים להשאר ברוחניות ולא לירד בגשמיות, ולזה נצטווה הנביא לעשות גם פעולה גשמית, היינו, לקשר את הנבואה עם גשמיות, שעי"ז בודאי תומשך ותתגלה בפועל בגשמיות.
(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 57 – 56)
¯
"קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו"
וביאור החילוק בין "בכל יום" ל"באופן תמידי", "בכל יום" – יכול להיות גם פעם אחת ביום. כלומר, ההמשכה היא אמנם בכל יום, אבל לא במשך כל היום, ויתכן שהגילוי אינו אלא לשעה בלבד, משא"כ "באופן תמידי" פירושו שההמשכה הוא בכל היום כולו, בכל רגע ורגע.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 183 – 182)
יום שב"ק (א אדר ראשון)
פרק כו
"כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו"
בדרך כלל צריכה העבודה להיות במתינות ובסדר והדרגה, מן הקל אל הכבד. אבל, כיון שנתאחר הזמן ("עס איז שפּעט"), ונשארו רק דקות ספורות ("געציילטע מינוטן") עד לסיום ההתוועדות – אין הזמן גרמא למתינות, אלא יש להתחיל תיכף ומיד "מיט אַ שטורעם". וכמו בגשמיות, כשהולכים לכבוש עיר בצורה שקשה לכבשה – מתחילים מיד עם הכחות הכי גדולים, והולכים מיד עם "שטורעם" !
(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 77)
¯
איתא בגמרא "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז, שנאמר אז ימלא שחוק פינו". אבל, ענין זה הוא בנוגע לענין של שמחה וזמרה סתם, משא"כ שמחה וזמרה שמביאה תועלת בעבודה – לא רק שמותרת, אלא עוד זאת, שיש חיוב בדבר.
ובפרטיות יותר:
ענין השמחה והזמרה פועל שהעבודה תהיה בנקל יותר, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שכאשר חייל הולך למלחמה, הולך הוא עם "מאַרש" (שיר – לכת), ודוקא עי"ז מנצח במלחמה. כלומר: לא זו בלבד שה"מארש" אינו מבלבל למלחמה, אלא אדרבה, שגורם ניצוח המלחמה. וכמו כן בעבודה – שלא זו בלבד שענין השמחה אינו מבלבל לעבודה, אלא אדרבה, עי"ז נעשית העבודה מתוך עריבות ("געשמאַק"), ואז היא בשלימותה ובמילואה ובהידור.
ועוד ענין בזה:
כיון שענין השמחה והזמרה הוא דבר המותר, הנה אם לא מנצלים אותו לעניני קדושה, הרי נוסף לכך שחסרה התועלת בקדושה, עלול הדבר להתפרץ בענינים אחרים, ולא רק בענינים שאינם קדושה, אלא גם בענינים שאינם דברי הרשות.
כלומר: דבר המותר ע"פ תורה – דרוש הוא לאדם גם מצד הטבע (דלא כדבר האסור ע"פ תורה, שגם מצד הטבע אינו דרוש להאדם), וסו"ס מתבטא ומתפרץ הדבר באיזה אופן. ובמילא, אם לא מנצלים אותו לקדושה, עלול הדבר להתפרץ בענינים בלתי – רצויים.
ובפרט אצל אלה שהם בהסוג ד"בן עשרים לרדוף" – כי, מצד התגברות הכח והמרץ ("ענערגיע") בשנים אלה, עלול טבע השמחה והזמרה להתפרץ בענינים אחרים, ולכן, מודגש יותר הצורך לנצל טבע השמחה והזמרה לעניני קדושה, כדי למנוע את ההתפרצות בענינים אחרים. ומה גם שהשמחה והזמרה מוסיפה תועלת בעבודה שעיקרה ותכליתה הוא בהזמן ד"בן עשרים לרדוף", כנ"ל.
ואם הדברים אמורים בכל השנה כולה, עאכו"כ בחג הסוכות, שאז מקיימים את המצוה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וגו'", ואיתא במדרש "במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא", הרי בודאי צריך לילך עם "מאַרש" של נצחון.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) "זאגט א פריילכען ניגון". – שיתחילו הבחורים, תלמידי הישיבות, וזו תהיה התחלה טובה גם עבור הבעלי – בתים.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 33 – 32)
¯
איתא בגמרא – בהמשך הסוגיא אודות שמחת בית השואבה – "לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצה"ר... צדיקים נדמה להם כהר גבוה... צדיקים בוכין אומרים איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה". ואעפ"כ, יוצאים למלחמה, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שאיש חיל ("אַ סאָלדאַט") שהולך למלחמה, הולך הוא מתוך ניגון של שמחה, ולא להיפוך ח"ו.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 64)
¯
"כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם"
וכאן ישנה הברירה לקחת את כל הענינים מיום זה מתוך שמחה – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שטובת העבודה דורשת לעשותה בשמחה, שאז נעשית העבודה במהירות יותר ובאופן טוב יותר.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 258)
"מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפי' בני חיי ומזוני"
כאשר יהודי עומד בתנועה של ביטול לבעל הרצון, אזי מקבל גם ההמשכה מלמעלה באופן כזה – במדה כנגד מדה (שהרי אף שמדה בטל במדה לא בטל) – שנמשך מבחינה שלמעלה מסדר השתלשלות בכל הענינים ובני חיי ומזוני רויחי, ובכולם רויחי, כדי שינצל אותם לרוחניות, כמאמר אדמו"ר הזקן שהקב"ה נותן לבני ישראל גשמיות כדי שיעשו מזה רוחניות, בני – לגדלם ולחנכם לעסוק בתומ"צ, חיי- לנצל כל יום עבור קיום התומ"צ באופן שהימים הם יומין שלמים ולא חסרים, ומזוני – ליתן חלק לצדקה, שעי"ז מעלה את כל השאר.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 235)
¯
וכמו כן כאשר איש ישראל מתאונן על בני חיי ומזוני – עליו לדעת שזמן הגלות אינו אלא כמו זמן "נסיעה", ובמילא אין צריך להתאונן על כך שאיננו גביר כמו "ראַקעפעלער"... כי, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"אצלם ישנו רק עולם אחד, אבל אצלנו ישנם שני עולמות". אצל אינו – יהודי אין יותר מעוה"ז, ולכן עוה"ז הוא "ביתו", ובמילא – "אם לא עכשיו אימתי"; אבל אצל בני ישראל ישנם שני עולמות, ועולם הזה אינו אלא "נסיעה" ואינו ה"בית" שלנו, וצריך להיות "עולמך – עולם הבא – תראה בחייך".
בבית המקדש – הבית האמיתי – נוגע אמנם כל פרט, וכמו בגדי כהונה שהיו צריכים להיות "לכבוד ולתפארת", ובודאי לא מתאים שיהיה איזה "קמט" בבגדי גדול, שכן, כהן גדול בבית המקדש צריך להיות באופן ש"נשמע קולו בבואו אל הקודש" ("אַלץ דאַרף קלינגען שיין"); אבל עכשיו בזמן הגלות – אין זה נוגע ("עס מאַכט ניט אויס"), ואין בכך משום פחיתות הכבוד, שהרי אין זו אלא "נסיעה".
צריכים רק את ה"טשעק-בוק" – שיהיה הענין ד"רצון יראיו יעשה", שהקב"ה ימלא לא רק מה שרוצים באופן של חפץ שזהו פנימיות הרצון, אלא גם בחיצוניות הרצון – בבני חיי ומזוני רויחי.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 98)
¯
והיינו שכאשר יהודי מתנהג שלא ע"פ הגבלות הטבע, אזי "אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שגם מלמעלה משפיעים לו למעלה מדרך הטבע, בבני חיי ומזוני רוויחא.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 14)
¯
וכן הוא בכל חג הפסח – שישנה המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, ונמשכת למטה, בבני חיי ומזוני רויחי, לא מתחשבים בשום דבר, לא בדעת הרופאים האומרים שע"פ טבע אין ביכלתם להוליד ילדים, ואפילו לא בהגבלות הרוחניות דסדר השתלשלות, אלא כל הענינים נמשכים בהצלחה, החל מהענין דבני, בנים זכרים, "איש (ש)דרכו לכבוש" ויקראום ע"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואלו שאינם יכולים ליתן שם זה – יקראום בשמו של הצמח צדק. וכאמור, שענינו של חג הפסח הוא יציאה מכל ההגבלות, הן ממיצרים והגבלות בגשמיות והן ממיצרים והגבלות ברוחניות, ועד ליציאה מהגבלות לאמיתתה – שתהיה בביאת משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו.
(התוועדויות תשי"ד עמ' 186 – 185)
"ומקרא מלא דבר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו' ונודע לכל פי' האר"י ז"ל על פסוק זה"
וביאור הענין, דהנה כתיב עבדו את הוי' בשמחה, שזהו ציווי לכל אחד מישראל שתהיה עבודתו בשמחה, וענין השמחה הוא יסוד בעבודה, וכמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות לולב שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, והיינו, שאפילו כאשר יש אצלו ענין העבודה, וחסר רק ענין השמחה, מגיע לו עונש חמור ביותר כמו שלא היה כללות ענין העבודה, שזהו לפי שהשמחה היא יסוד בעבודה. אמנם, עפ"ז צריך להבין מ"ש שמחו צדיקים בהוי', דמשמע שענין השמחה שייך לצדיקים דוקא.
אך הענין הוא, דיש ב' בחינות שמחה. דהנה, כללות ענין השמחה היא העבודה שמצד האהבה, ובענין האהבה מצינו ב' בחינות. יש אהבה שהיא ע"פ טו"ד, היינו, שכאשר מתבונן בענין שכר מצוה מצוה, אזי מרגיש את היוקר והחשיבות דתומ"צ, ועי"ז נעשית עבודתו בשמחה. וענין זה שייך לכל ישראל, שצריך להרגיש את היוקר והחשיבות דתומ"צ, ומצד זה צריכה להיות עבודתו בשמחה, וכאשר חסר בהשמחה, אין זה חסרון בפרט מסויים בלבד, אלא זה מורה שחסר אצלו כל הרגש היוקר והחשיבות דתומ"צ. אמנם כל זה הו"ע האהבה שע"פ טו"ד. אך יש אהבה שלמעלה מטו"ד, שאהבה זו אינה כמו האהבה שע"פ טו"ד שבהכרח שיש בה מבוקש, אלא אהבה זו היא בלי מבוקש, כי אם כמ"ש בתניא בענין בני עליה, שעבודתם היא לא כדי לדבקה בו בלבד לרוות צמאון נפשו הצמאה לה', אלא כדפירשו בתיקונים איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים. ועז"נ שמחו צדיקים בהוי', שזוהי השמחה שמצד האהבה שלמעלה מטו"ד, שאינה שייכת לכל בני ישראל, אלא לצדיקים בלבד, ובאה בבחינת מתנה מלמעלה.
(סה"מ תשי"ז עמ' קלו – קלז)
¯
וביאור הענין יובן ע"פ המבואר בלקו"ת בפרשתנו (פ' תזריע) בפירוש הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויבך וגו', דלכאורה משמע שאע"פ שעובד אלקים רק שאין העבודה בשמחה ובטוב לבב, אזי יומשך העונש ועבדת את אויבך, וזה אינו מובן, כי מפני מה יהיה העונש המר הזה מחמת חסרון השמחה לבד. אך הענין, כמ"ש כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומחמת זה נמשך העונש (ולא מצד העדר השמחה), ואעפ"כ, אילו היה עובד את ה' בשמחה של מצוה, היה גדול כח של שמחה זו לבטל הדינים כו' [והיינו, שגם כאשר יש מקום לענין של דין מצד ענין של חטא, כמארז"ל אין יסורים בלא חטא, מ"מ, מצד ענין השמחה שפורץ גדר, היה הכל מתבטל כו'], משא"כ תחת אשר לא עבדת בשמחה כו', נמשך העונש על העוונות אשר אין צדיק בארץ כו' כנ"ל. וזהו הכרח ענין השמחה שהוא ענין עיקרי בעבודת הוי', מפני שדוקא ע"י השמחה מתבטלים כל הענינים הבאים בסיבת החטאים.
והנה בכדי שיבוא האדם לשמחה, הרי זה ע"י ההתבוננות במ"ש כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו. ובהקדים פירוש הכתוב עבדת גו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שהשמחה בתומ"צ היא השמחה היותר גדולה מכל המיני שמחה, והיינו דכל ענין של שמחה ותענוג שאפשר רק לצייר, אין זה בערך ודוגמא כלל להשמחה שבתומ"צ, שהוא תענוג היותר גדול, למעלה יותר מהתענוג שבג"ע, שזהו פירוש מרוב כל, דקאי על התענוג דג"ע, געה"ת וגעה"ע. דהנה, התענוג שבג"ע הוא תענוג נעלה ביותר, עד שכל תענוגי עוה"ז אינם בערך כלל לגבי התענוג שבג"ע, ולכן אמרו מוטב דלדיינא וליתי לעלמא דאתי, שאף שיסורי גיהנם הם יסורים גדולים במאד, וכמ"ש באגה"ת שכל יסורי עוה"ז אין להם ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהנם, ומ"מ, כדאי כל יסורי גיהנם (שהוא צער גדול ביותר, וצער הוא היפך העונג), בשביל ליתי לעלמא דאתי, שזהו גם בשביל התענוג שבג"ע התחתון, ומכ"ש בשביל התענוג שבג"ע העליון, שאפילו התענוג שבגעה"ת אינו בערכו. אמנם, התענוג שבג"ע הוא בבחינת פנימיות, שזהו שבג"ע צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, דיושבין הוא מלשון התיישבות, ונהנין היינו שהם משיגים בפנימיות, שזהו לפי שהאור נתצמצם בערכם עד שבא בבחינת פנימיות. וכמו"כ כללות הגילוי שבעולמות הוא בבחינת פנימיות, דזהו מ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא, מלא דייקא, דקאי על האור דממכ"ע שהוא בבחינת פנימיות. וגם כללות ענין התהוות העולמות הוא מבחינת הפנימיות, כמ"ש כי הוא אמר ויהי, ובעשרה מאמרות נברא העולם, והיינו, שכל ענין ההתהוות הוא מבחינת הדיבור בלבד, שאין זה בחינת עצמות כלל, כי אם הארה בלבד. ולכן נקרא ג"כ שם, דכמו עד"מ ענין השם באדם למטה אינו נוגע לעצמו כלל אלא הוא הארה בלבד, כמו"כ יובן למעלה, שכל ענין ההתהוות הוא מבחינת שם והארה בלבד. ויתירה מזה, שגם בבחינת שמו כתיב כי נשגב שמו לבדו, ורק הודו (זיו והארה דבחינת שמו) על ארץ ושמים, היינו, שכל הגילוי שבשמים וארץ אינו אלא זיו והארה של שמו בלבד. ומ"ש ארץ ושמים, אין הכוונה ארץ ושמים הגשמיים בלבד, אלא בזה נכללים גם געה"ת וגעה"ע, דארץ קאי על געה"ת שנקרא בשם ארץ, לפי שבכללותו הוא נמצא בארץ, ושמים קאי על געה"ע, הנה כל הגילוי שבשמים וארץ, געה"ת וגעה"ע, הוא רק הודו של שמו, שהוא זיו והארה בלבד.
אמנם ע"י התומ"צ שמקיימים בנ"י (וירם קרן לעמו) נעשה המשכת העצמות. והענין בזה, דהנה, בנוסח ברכות המצוות אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו, ויש שמברכין בלמ"ד, ויש שמברכין בלשון על, והיינו, שהברכה בלמ"ד מורה על ההתקשרות להמצוה, שאנו מקבלים מהמצוה, והברכה בלשון על היינו שהאדם הוא למעלה מהמצוה, והוא ממשיך בהמצוה. ושניהם אמת, דמעיקרא צריך האדם לברר את הניצוצות שבדבר הגשמי שבו מלובשת המצוה, להיותו מבחינת מ"ה, מ"ה שמו ומ"ה שם בנו, שמברר ב"ן, וזהו לשון על, שהאדם הוא למעלה מהמצוה שמברר אותה. אמנם, לאחרי הבירור, הרי הוא מעלה את המצוה לשרשה, שהיא מצות הקב"ה, שזהו במצותיו, כמארז"ל שהקב"ה מניח תפילין, הקב"ה מצלי, וכתיב אני מדבר בצדקה, שכל ההמשכות שלמעלה הם בדרך צדקה, הנה ע"י שהאדם מקיים את המצוות למטה ומעלה אותם לשרשם כפי שהם מצוותיו של הקב"ה ממש, אזי הוא מקבל מהמצוות שלמעלה, שזהו נוסח הברכה בלמ"ד. וזהו אשר קדשנו במצותיו, שע"י קיום המצוות מתעלה האדם כ"כ עד שנעשה דבר אחד עם העצמות. וזהו עבדת גו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שהשמחה והתענוג שבתומ"צ הוא למעלה מרוב כל, למעלה גם מהגילוי שבג"ע, שהרי בג"ע הוא רק המשכת הארה בלבד, וע"י התומ"צ נעשה המשכת העצמות. וכאשר יתבונן האדם ביוקר התומ"צ כנ"ל, עד שיבין זאת ויונח אצלו (ער וועט עס פאַרשטיין און באַ אים וועט זיך דאָס אָפּלייגן), אזי שייך שיבוא לענין השמחה.
אמנם שמחה זו היא רק במוח. אבל תכלית הכוונה היא שיומשך גם בהרגש הלב, כמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך, שהידיעה שבמוח צריך להשיבה אל הלב. אמנם, בין המוח ולב יש מיצר הגרון שמפסיק בין המוח להלב, שזהו"ע דמצרים. וכמבואר בכ"מ שהגרון יש בו קנה וושט וורידין, והו"ע תאות גשמיות, דוושט הוא תאות אכילה ושתיה, קנה הוא התענוג שבדיבור, דנפשו יצא בדברו, והוא בחינת האמורי, וורידין הו"ע רתיחת הדמים (דער קאָך) בכל הענינים אשר לא להוי' המה, שהם כל הענינים שאינם בקדושה ובתכלית הביטול, דכיון שאין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית', הרי כל הענינים שאינם בתכלית הביטול, לא להוי' המה, וכמ"ש תועבת הוי' כל גבה לב. וזהו"ע מיצר הגרון, שמצד זה ישנו ההפסק בין המוח והלב, דאף שמתבונן במוחו ונעשה ענין השמחה במוחו, מ"מ, אין זה נמשך בהרגש הלב. והעצה לזה הוא שיהיה הענין דיציאת מצרים, היינו, להסיר את המצרים וגבולים כו', ואזי יומשך מן המוח להלב, ולבא פליג לכל שייפין, שיומשך בכל עניניו השמחה דתומ"צ, שעי"ז נעשה המשכת העצמות.
ובזה יובן עוד ענין המבואר בהמאמר, מה שהקשו בספרים עה"פ אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, למה אינו אומר אנכי ה"א אשר בראתי שמים וארץ, הלא בריאת שמים וארץ הוא פלא יותר גדול מהפלאים שהיו ביצי"מ, שהרי כל הענינים שהיו ביצי"מ היו רק יש מיש, משא"כ בריאת שמים וארץ היא יש מאין, שזהו פלא יותר גדול, וא"כ הול"ל אשר בראתי שמים וארץ. אך הענין הוא, דבריאת שמים וארץ היא מהארה בלבד, וכנ"ל שבעשרה מאמרות נברא העולם, שזהו הארה בלבד. אבל ע"י תומ"צ נעשה המשכת העצמות. ולכן נאמר במ"ת אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי, ע"י היציאה ממצרים הנה השמחה שבתומ"צ נמשכת גם ללב, ולבא פליג לכל שייפין, והרי השמחה שבתומ"צ היא ההמשכה שמצד העצמות, למעלה הרבה יותר מבריאת שמים וארץ שהיא רק הארה בלבד.
(סה"מ תשי"ז עמ' קעד – קעח)
¯
וכללות העבודה צריכה להיות בשמחה, אע"פ שחסר ענין הגילויים, כמשל אדם השמח מזה שיש ברשותו אבנים טובים ומרגליות גם כאשר אינו רואה אותם, וכמו כן צריכה להיות השמחה בענין העבודה, כיון ש"יש קונה עולמו בשעה אחת", וע"י העבודה דעכשיו בזמן הגלות, זוכים להגילויים דלעתיד, במהרה בימינו.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 114)
¯
ועי"ז ש"המאמין לא יחוש", מתבטלת גם העצבות שמצד הקליפה, ובאים לידי שמחה – שהרי עבודת הוי' צריכה להיות בשמחה, כמ"ש "עבדו את הוי' בשמחה", ובפרט לפי שיטת הבעש"ט – שעי"ז נעשית העבודה בקלות יותר, כמ"ש "וישא יעקב רגליו", "משנתבשר בשורה טובה . . נעשה קל ללכת ".
אמנם, ישנם מחמירים גדולים שטוענים על כך שתובעים עתה ענין השמחה – שהרי אמרו רז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה".
ובכן:
לכל לראש – עדיין נשארו כ"ד (או ל"ו) שעות לכניסת חודש אב.
ועוד זאת, גם בנוגע לחודש אב עצמו נאמר רק "ממעטין בשמחה", היינו, למעט בשמחה לגבי השמחה דחודש אדר, וכן לגבי השמחה דביאת המשיח שאז "ימלא שחוק פינו", אבל ענין השמחה צריך להיות גם בחודש אב.
ושיעור ה"מיעוט" אפשר ללמוד ממה שסיפר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות אלו שלא החזיקו מהשיטה ד"עבדו את ה' בשמחה", שהיו נוהגים בשמחת תורה לשתות חלב, שע"פ דין הוא משקה המשכר, ואח"כ היו צובטים את לחייהם ("קנייפּן זיך די באקַן") כדי שיהיו פניהם נראים לעיני הרואים כפנים שוחקות . . וכיון שמרובה מדה טובה כו', מובן, שהשיעור ד"ממעטין בשמחה" בחודש אב יכול להיות במדה כזו – "קנייפּן פון דער צווייטער זייט"...
וכאשר תהיה שמחה, הרי שמחה פורץ גדר, ותתבטל ההגדרה שישנה בביאת המשיח שיכול לבוא רק ב"דור שכולו זכאי" או להיפך ח"ו,
וכמו כן תתבטל ההגדרה ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה", ויהפכו ימי אבל אלה לימי שמחה.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 99 – 98)
¯
אמר לא' שיאמר לחיים על כוס גדולה, באמרו, קידוש בכלל, ובפרט קידושא רבה, ובפרט התוועדות של יהודים ההולכים בשיטת הבעש"ט שדרש שתהיה העבודה בשמחה, כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה" – הרי כיון ששמחה פורצת גדר, בטלים כל ההגבלות, ואין צורך להתחשב בדברי הרופאים !...
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 115)
¯
כל הימים טובים של חודש תשרי הם כלליים, כידוע, שצריכים להשפיע על כל השנה. ההשפעה משמחת תורה שצריכים לקחת ("מיטנעמען מיט זיך") על כל השנה, היא – שמחת תורה, כלומר, לשמוח עם התורה בכל יום בשנה.
תורה אינה חכמה מופשטה, ואף שיש בה גם ענין זה, מ"מ, עיקר הכוונה דתורה, היא, כמשמעות התיבה מלשון הוראה, לימוד והוראה כיצד צריך יהודי להתנהג בחיי היום יום. ואע"פ שיש צורך בקבלת עול לתורה בתור מטרה נעלית ואלקית, הרי זה צריך להעשות גם בשמחה. וכאשר העשיה היא בשמחה, הרי זה גופא כבר השכר. אבל הקב"ה שהוא תכלית הטוב, נותן עבור זה גם בריאות הגוף, הצלחה במסחר ונחת מהילדים, וכמ"ש בתורה: "אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה – אזי "ונתנה הארץ יבולה", שבאים כל הברכות הטובות בגשמיות וברוחניות.
כל זה מדובר אודות כל יהודי. ומובן, שמי שזכה והקב"ה עזרו שתהיה לו השפעה ופעולה על הסביבה לעזור בהחזקת מוסד של תורה תמימה, שאחד מיסודותיו הוא להיות מעין בלתי פוסק של תורה עבור העולם הרחב – יהודי כזה צריך בודאי לזכור ולמלא את תפקידו וזכותו לא רק בשמחת תורה אלא בכל יום בשנה.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 138)
¯
שמחת חתן וכלה צריכה להיות – ככל שמחה של מצוה – שמחה כזו ובאופן כזה שהאדם יהיה כולו שם, שכן, מצוה ענינה קיום רצונו יתברך, וצריך האדם לעשותה ברצונו הוא, "עשה רצונו כרצונך", ואז האדם כולו שם, כמאמר הבעש"ט: "במקום שרצונו של אדם – שם הוא עצמו", ובמילא צריכה השמחה להיות של כל הנפש. וכיון שיודעים ששמחת חתן וכלה צריכה להיות שמחת הנפש כולה – נלמד מלפני מתן תורה שבתכונות הנפש מבלבלת שמחה אחת את חברה, ובמילא יודעים שאן מערבין שמחה בשמחה של מצוה אחרת, כיון שהיא מבלבלת את השמחה של מצוה זו.
(התוועדויות תשי"ד עמ' 170)
¯
חודש כסלו הוא חודש הגאולה וחודש הנסים, ובחודש הזה גילו לנו רבותינו נשיאינו פנימיות התורה ביותר ובהרחבה, ועי"ז ניתוסף חיות והתלהבות גם בגליא דתורה ובקיום המצוות. אינו דומה לימוד הגליא דתורה והחיות בקיום המצוות (וכתוצאה מזה – ההידור) לפני ידיעת פנימיות התורה – לגבי אחר ידיעת פנימיות התורה. הידיעה של פנימיות התורה נותנת חיות ושמחה גם בנגלה, וגם במעשה המצוות.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 171)
¯
ובכלל זה גם ענין השמחה – שהרי זו היתה אחת הדרישות של הבעש"ט, "עבדו את הוי' בשמחה", ועוד לפני כן – כידוע שהאריז"ל זכה לרוח הקודש ע"י שמחה של מצוה.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 172)
¯
מכיון שהשם יתברך, שהוא עצם הטוב, מכריח את הנשמה לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בשביל לימוד התורה וקיום המצות, הרי זה ראיה והוכחה גמורה – כמה גדול התלמוד וגדול המעשה (דהמצות).
ומזה מוכרח גם כן, אשר אי אפשר להגיע אל התכלית אלא על ידי הירידה הגדולה – להיות על פי תורה דוקא פה עלי אדמות, אילו היה דרך קל ונוח יותר לא היה השי"ת מכריח את הנשמה לרדת ירידה אחר ירידה מתחת כסא הכבוד עד לעולם הזה התחתון, תחתון שבכל העולמות.
רק כאן בבירא עמיקתא יכולה הנשמה להגיע לרום מעלתה, למעלה אפילו ממעלת המלאכים, וכמרז"ל צדיקים לפנים ממלאכי השרת.
וכאשר יעמיק האדם במחשבתו בגודל מעלת התורה והמצות, ובעולם הזה דוקא, ואשר התורה והמצות הוא הדרך היחידי להגיע לתכלית המקווה – בוא יבוא לשמחה גדולה בחלקו וגורלו – למרות רבוי ההעלמות וההסתרים, מבית ומחוץ, אשר בעולמו זה, ואז רק אז יוכל לקיים באמת ובפנימיות את הציווי: עבדו את ה' בשמחה,
דרך עבודה שהוא אבן פינה בשיטת הבעש"ט, וכמבואר בארוכה בתורת חסידות חב"ד, וכמו שהורה אדמו"ר הזקן, בעל השמחה, בספר התניא, פרק כו' ואילך, פרק לא' ואילך, בשורות מועטות המחזיקות את המרובה.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 180)
¯
יש השואלים למה היתה צריכה להיות התנגדות לתורת החסידות, לאחרי שכבר הגיע הזמן להתגלות תורת החסידות – כי דוקא עי"ז שישנה התנגדות ומבטלים אותה, נעשה גילוי החסידות ביתר שאת, נוסף לכך שגם השמחה – "עבדו את ה' בשמחה" שזהו מהיסודות של תורת החסידות – היא גדולה יותר.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 202)
"ולכן ארז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"
ענינה של יסורים הוא – למרק עוונות דוקא, אבל סתם יסורים – אין בהם שום ענין. ונוסף לזה, יסורים – אינם דבר שאדם מקבל על עצמו מרצונו. ענין קבלת יסורים באהבה, הוא רק כאשר הקב"ה נותן יסורים, שאז היסורים כבר קיימים, אלא, שיש אפשרות שימשכו זמן רב, ויש אפשרות להיפטר מהם במהרה, ולכן מוטב לקבל את היסורים באהבה – כדי להיפטר מהם מהר יותר.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 133)
¯
כאשר נמצאים "בלכתך בדרך" – צריכים למלא את השליחות כפי רצון הקב"ה. ואם רצונו של הקב"ה שיהיה זה באופן ד"לפום צערא אגרא", היינו, ע"י מלחמה ויגיעה דוקא – "בהדי כבשא דרחמנא למה לך" – צריך לידע שאין זה בתור עונש ח"ו, כי אם – כלשון חז"ל "צדקה עשה הקב"ה בישראל" – מפני שרצונו ליתן שכר גדול יותר ויותר, שלכן צריכה להיות העבודה באופן כזה דוקא (גם אם אין אנו מבינים את ההסברה שבדבר).
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 255)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
כרך א – ליקוטי אמרים .
כרך ב – שהיוה"א – קו"א .
כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
