פרשת פקודי חותמת את ספר שמות ועוסקת בדו"ח הכנסות (תרומות) והוצאות ומפרטת את הנעשה בתרומות בני ישראל להקמת המשכן. הפרשה מפרטת בשקיפות מלאה את "ההכנסות" ו-"התרומות" שנתקבלו, ואת השימוש שנעשה בהם בפועל.
הפרשה באה ללמד את כל העוסקי בצרכי ציבור כלל פשוט - משא ומתן באמונה בבחינת "והייתם נקיים בפני אלוקים ואדם".
קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף, וכשיהודי ממעט את כספו ותורם למען מטרה כלשהי, את נפשו תורם הוא. בעצם תרומת כספו, הוא מוסר בידי מבקש הצדקה את חלקי נפשו אשר עמלו עבורם, כי הדם הוא הנפש. לא לחינם קראו חזל לממונו של האדם דמים, שהרי כסף בגימטריא צלם (160), שנאמר "אך בצלם יתהלך איש", ובמיעוט כספו של האדם הרי שצלמו מתמעט עד כי נאמר כי "עני חשיב כמת".
על כן, כשיהודי ממעט את כספו ומשפיע לאחרים, דמיו, בחינת חלקי נפשו, זועקים ותוהים "איכה" - האם התרומה מגיעה לכלי קיבול ראוי. האם ישנם קליפות הנהנות מהצדקה? האם רובו של הכסף אכן מגיע ליעודו ועושה חסד עם הזקוק לו, או שמא משמש לכיסוי עלויות תפעול המנגנון המתרים.
מעשה הצדקה לעני ממתיק את הדינים על האדם התורם ומשפיע חסדים לעולם, ובלבד שיגיע לעני. במידה ולא הרי שמתעוררים דיני הצדק, היא מדית הדין המקטרגת בבחינת "קול דמי אחיך זועקים אליי מן האדמה".
והדברים מהדהדים.
משכנה של הנפש
מעשה הצדקה של מחצית השקל, בא לרומם ולהקים את המשכן, הכלי המתוקן המכיל את השפע האלוקי. המשכן שהקים משה מבטא את תמצית רצון האל לדירה בעולמות התחתונים. ועיקר גילוי האלוהות בעולם היא במעשה הצדקה שנאמר "ואת דכא אשכון", אין השכינה שורה אלא במידת העני, היא ספירת המלכות, ואין הכוונה לעוני מסממנים חיצוניים וחומריים, אלא לתחושת עוני פנימית של חסרון המבקש להתמלא כדי להשפיע לאחרים.
ועיקר בניין המשכן הפרטי של הנפש, הכלי לאורו יתברך, הוא מיעוט הרצון האישי, הפחתת החשיבות העצמית ופינוי מקום וחלל לאחרים. שהרצון המושקע בזולת הוא מעשה התרומה המעמיק את כלי הנפש ומאפשר להמשיך עוד מהשפע האלוקי לקיים "ושכנתי בתוכם".
התרוממות הרוח שבמחצית השקל
כדי לאכול אבטיח אנו צריכים לחצות אותו. גילוי הפנימיות מחייב נסירה, חיתוך, הפעלת כוחות דין ומאמץ אישי ורוחני.
האדם חצוי מן העליונים וחציו מן התחתונים, נשמה כלואה בגוף, תועה בסבך תשוקות סוערות ונעה רצוא ושוב בגעגועיה אל האור. מחצית השקל היא נקודת האמצע, היא גילוי המזבח הפנימי, זה המחבר בין החיצוניות לפנימיות, בין הרגש האנוכי לבין הביטול בפני "אנוכי ה' אלוקיך". בויתור והשפעה למען הזולת נפתחים הסוגרים והשלם הופך להיות הרבה יותר מסך חלקיו.
וזוהי מהות התרומה, שתכליתה להביא להתרוממות הרוח והיא במשקל מדוייק של מחצית השקל - לשון איזון ושיקול דעת בנקודת האמצע, היא חצי הלילה הפרטי של כל אחד ואחת - הדל לא ימעיט והעשיר לא ירבה, מידה אחת לעשיר ולעני.
מעשה הנתינה ומיעוט הדמים למען הזולת, מגלה את הרצון הפנימי המכוסה של הנשמה הפנימית - להטיב, להשפיע ולגמול חסד. שעל ידי ההשפעה לזולת, אור הנשמה הפנימי בוקע החוצה ומתגלה - וזהו בקע לגולגולת. שהאור בוקע מתוך הפנימיות, מתוך הקליפה העוטה את המח הפנימי, ומשווה עצמו לספירת היסוד המשפיעה חסדים לספירת המלכות.
יותר מאשר התרומה מעשירה את העני, היא מרוממת את התורם למקום רוחני נעלה יותר.
או.קי. הכל טוב ויפה, מה אני עושה עם זה?
מעשה הצדקה יכול להתקיים בכל מיני דרכים במחשבה, בדיבור ובמעשה.
מספר שאלות:
בהצלחה!!!
