לימוד תניא יומי - פרשת ויקהל

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

יום א (טז אד"ר)

"כי אין היצר שוה בכל נפש יש שיצרו כו' כמ"ש במ"א"

ביחס לפרטי דרגות הנפש הבהמית, הנכללים בפסוק בארבעה סוגים, שור חמור, שה ושלמה, מסביר כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" במאמר שמשמעותו של "שור" היא – שור נגחן, "חמור" – חמרא בתקופת תמוז קרירא ליה, "שלמה" – ובגד בוגדים בגדו, ו"שה" – שה פזורה ישראל.

אם כי יש להשמר מכל סוגי הנפש הבהמית, שכן כל אחד מהם עלול להביא לאבידת הנפש האלקית ר"ל – יש בכל זאת, לכל זמן ה"קליפה" המיוחדת לה, ונגדה יש לעמוד ביחוד.

(לקו"ש ח"א (לה"ק) עמ' 138)

יום ב (יז אד"ר)

"כי המוח שליט על הלב בתולדתו"

יסוד עיקרי בשיטת חב"ד הוא, אשר המוח השליט על הלב בתולדתו, ישעבד את הלב לעבודת השי"ת, מתוך השכלה הבנה והעמקת הדעת בגדולת בורא העולם ב"ה.

(היום יום טז כסלו)

יום ג (יח אד"ר)

"כגון בעבודת התפלה בכוונה"

ענין העבודה הוא כמארז"ל איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, והיינו, שעבודת התפלה עיקרה הוא מחשבה וכוונה, וגם הדיבור וקול שישנו בתפלה הוא רק כדי לעורר את הכוונה, כמאמר קול מעורר הכוונה.

(סה"מ תשט"ו עמ' קיד)

יום ד (יט אד"ר)

"והן בענין עסק לימוד התורה ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו ע"י מלחמה עצומה עם גופו"

ישנו סיפור מכ"ק אדמו"ר הצ"צ, שפעם נכנס אליו אחד ל"יחידות" והתאונן שאין לו חשק ורצון ללמוד תורה, והשיב לו הצ"צ: פּעטאַך ! מה אעשה אני שיש לי חשק ורצון ללמוד.

והענין בזה – שלימוד התורה צריך להיות באופן של יגיעה דוקא, וכמבואר בחסידות גודל המעלה דיגיעה בתורה, שמלבד גודל השכר שבזה, הנה הלימוד עצמו מגיע למעלה יותר, ועז"נ "יעשה למחכה לו", "אלין אינון דדחקין למלה דחכמתא", שעי"ז מגיעים לבחינת העלם העצמי.

וזוהי כללות המעלה דלימוד התורה למטה בירידת הנשמה בגוף לגבי לימוד התורה דהנשמה למעלה, שעז"נ "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – שלמד למטה דוקא – בידו". וזהו גם מה שאמרו חז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

ולמטה גופא יש מעלה בקיום התומ"צ בזמן הגלות דוקא, ובפרט עתה, לאחרי ההסתלקות, שלא רואים את הרבי בעיני בשר. ובמילא, צריכים לחטוף ("אַריינכאַפּן") את הזמן שבו יש מעלה יתירה בקיום התומ"צ. ובפרט שתיכף ומיד באים ה"שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ", הרי בודאי צריכים לחטוף ולמלא את העבודה.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 113)

¯

לימוד התורה סתם – ישנו גם אצל הנשמה למעלה, קודם ירידתה למטה, והחידוש בלימוד התורה בירידת הנשמה למטה הוא – שצריך להיות באופן של עבודה ויגיעה להתגבר על המניעות ועיכובים שמצד הגוף ונפש הבהמית ויצה"ר, שעי"ז באים לעשירות האמיתית דתורה, ומזה נשתלשל גם עשירות בגשמיות, "ונתתי גשמיכם בעתם" כפשוטו, כולל גם הפירוש הפנימי – שהגשמיות ("גשמיכם") נעשית כלי אל הרוחניות שמושלת על הגשמיות להשתמש בה באופן הדרוש ובזמן הדרוש, שזהו אמיתית הענין ד"בעתם".

(התוועדויות תשי"ג עמ' 153 – 152)

¯

כאשר מישהו רוצה להיות לומד תורה, למדן, בדרך של "לחם מן השמים" ("עס זאָל אַראָפּפאַלן פון הימל") – צריך לידע שדרך כזו בלימוד התורה לא קיימת. חייבים בפשטות לישב וללמוד בפועל ממש.

ובאיזה אופן יכולים להצליח בלימוד התורה ? – כמאמר המשנה: "כך היא דרכה של תורה . . חיי צער תחיה":

כאשר מישהו רוצה את שני הדברים: גם ללמוד תורה, וגם להנות מעוה"ז, ובמילא, כשרואה איזה דבר תענוג אצל מישהו אחר רוצה גם הוא בכך, באמרו, שאינו גרוע ממנו, ולאחרי שימלא את רצונו ותאוותו, יאמר את ה"יהי רצון . . ותן חלקנו בתורתך", וכיון שכבר עשה טובה להקב"ה וביקש שיצליח בתורה, יכול כבר לשכב לישון, ויתעורר משנתו "למדן" ... – אזי אומרים לו: לא זה הוא הסדר דתורה:

"דרכה של תורה" הוא – "חיי צער תחיה": כאשר יתנזר ("ער וועט זיך אָפּזאָגן") מדברים שרוצה וחושק בהם, וישקיע את הכח והחשק ואפילו את ה"תאווה" בלימוד התורה – אפילו באופן דשלא לשמה, שהרי "מתוך שלא לשמה בא לשמה" – אזי יגדל להיות בן תורה, "כפות תמרים".

והיינו, שכאשר מתייגע בלימוד התורה, אזי יכול לתבוע אצל הקב"ה שיקיים את הבטחתו בתורה "יגעת ולא מצאת אל תאמין", כי כאשר מתייגעים, בודאי מוצאים, ועד שגם כאשר ישנה יגיעה במקצת, זוכים להצלחה מרובה.

וכדי להצליח עוד יותר – אזי העצה היא נתינת הצדקה.

ובהקדמה – שהכוונה היא לא רק ליתן צדקה מממונו דוקא; צדקה צריכים ליתן מממונו ומכל אשר יש לו, וכיון שיש לו "זמן", צריך ליתן מעט מזמנו עבור זולתו, למלא חסרונו ברוחניות או בגשמיות.

ועז"נ "צדקה תרומם גוי", וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן שע"י הצדקה "נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", והיינו, שבשעה אחת יצליח ללמוד מה שבדרך הטבע (ללא הצלחה) היה צריך להשקיע אלף שעות !

אבל, שעה אחת זו מוכרח הוא להתנזר מכל שאר הענינים ולהשליך את עצמו ("אַריינוואַרפן זיך") מתוך יגיעת נפש ויגיעת בשר בלימוד התורה, ואז יהיה לימודו בהצלחה גדולה, להבין היטב את הענין שלומד, ולכוין באמת לאמיתתו.

וכאמור, ההתחלה צריכה להיות עי"ז שהוא בעצמו מתייגע בלימוד התורה (לאחרי קדימת ההתנזרות משאר הענינים), וכלימוד המוסר – השכל מזה שלא מספיק שהלולב הוא ממין שבדרך הטבע עושה פירות, אלא אילן זה עצמו צריך ליתן "פריו בעתו", עד כמה שהדבר הוא ביכלתו, ולאחרי כן, הנה באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, שהקב"ה ישלם ויתן לו הצלחה כמה פעמים ככה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 53)

"ובפרט בענין לקדש עצמו במותר לו שהוא מדאוריית' כמ"ש קדושים תהיו וגו' והתקדשתם וגו'"

דובר, הרי, לעיל, שענינן של קדושה והבדלה הוא שגם בדברים הנראים מבחינה חיצונית דומים לשל אומות העולם – צריכה להיות קדושה.

הרי זהו הציווי האמור בהמשך הדברים: "והתקדשתם והייתם קדושים" – "קדש עצמך במותר לך", גם בעניני רשות צריכה להיות, קדושה, ככתוב: בכל דרכיך דעהו.

ציווי זה, "קדש עצמך במותר לך", אינו כפי, שישנם סבורים, ענין של הידור מצוה וכדומה, כי אם מצות עשה של תורה, והרי לגבי המצוות נאמר: "אל תהא יושב ושוקל כו', קלה שבקלות וחמורה שבחמורות – שוין" – כך שלמצות "קדש עצמך" חומרה ותוקף כלכל המצוות.

יתר על כן" מוסבר בתורת החסידות, שה"עבודה" של "קדש עצמך במותר לך" תביא את הגאולה העתידה. לימוד התורה, קיום המצוות, וההימנעות מן הדברים האסורים אינם מספיקים כדי "להמשיך" את הגאולה העתידה, ודרוש גם "קדש עצמך במותר לך".

זה גם הנאמר ע"י רז"ל: עתידין צדיקין שאומרין לפניהן קדוש כדרך שאומרין לפני הקב"ה. כל הגילויים שלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתינו עכשיו", ומובן, איפוא, שגם גילוי זה שלעתיד – "עתידין צדיקים כו'" (והכוונה בכך לכל ישראל, ככתוב: "ועמך כולם צדיקים") – יבוא כתוצאה מעבודת הקדושה, "קדש עצמך במותר לך".

הסבר הדבר: במדה שה"אור" נעלה יותר – בה במדה פוגע בו יותר כל העלם והסתר, אף הדק ביותר, דוגמת האמור לגבי הכתוב "וסביביו נשערה מאד", שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה שכן ככל שהצדיק גדול יותר, יש חשיבות יתר לדבר קטן ביותר.

בדמה לכך יש לגבי ענין המילה: כשהיה צריך אברהם אבינו לזכות לגילוי שם ש-ד-י, היתה הכרחית הסרת הערלה הגסה, "התהלך לפני והיה תמים". אך למתן תורה, שאז התהוה גילוי של שם הוי' הנעלה יותר משם ש-ד-י, ככתוב: "וארא גו' בא-ל ש-ד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם", - לא היה די בהסרת הערלה הגסה, כי אם היתה דרושה גם פריעה, הסרת הערלה הדקה, "שוב מול את בני ישראל שנית", זו הפריעה שהתחדשה הלכה למשה מסיני.

כך גם: כדי שתתאפשר ההתגלות שלעתיד, שהיא נעלית יותר מזו של מתן תורה, יש צורך בהסרת הערלה (ערלת הלב) הדקה ביותר, לא רק לגבי דברים האסורים, כי אם אף לגבי דברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך".

הדברים האמורים משמשים הסבר כללי לעצם הענין שההתגלות שלעתיד דורשת עבודת – יתר מאשר הגילוים שעד עתה.

- הקשר בין הגילוי דלעתיד לבין עבודה מיוחדת זו של "קדש עצמך במותר לך" – הוא:

החידוש שבהתגלות שלעתיד הוא שאז יהיה גילוי עצמותו יתברך, למעלה מן האלקות השייכת לעולמות. ידוע הרי שלעתיד תבוצע תכלית שלמות כוונת הבריאה – שתהיה לו, יתברך, דירה בתחתונים – לו, לעצמותו.

דוגמת דירה של מלך בשר ודם: בדירה מתגורר כל עצם האדם כולו, ולא רק שלוחות, כוחות מסוימים שלו. כך גם הדירה לו, יתברך בתחתונים: דירה לעצמותו.

כדי להכין דירה לעצמותו יתברך צריך הדבר להיות בצורה עצמותית, וזאת הן ביחס לאדם והן ביחס לסוג העבודה: העבודה חייבת להיות באופן שיהיה הדבר קשור גם לעצמות העבודה וגם לעצמות האדם. ודבר זה מושג רק ע"י "קדש עצמך במותר לך", כפי שיוסבר.

היתרון של "קדש עצמך במותר לך" לגבי קיום התורה והמצוות – ביחס לאדם, הוא:

בקיום תורה ומצוות יתכן שאדם לומד תורה ומקיים מצוות, אבל עדיין הוא מציאות לעצמו, אלא שלגבי תורה ומצוות הוא כופה ומבטל את רצונו לרצון העליון, בצורה כזו נוגע הדבר רק ל"התפשטות" (שלוחות, כחות) נפשו. ברם, כשאדם מקדש עצמו ב"מותר לך" – בדברים השייכים לו ופורש מהם, הרי משמעות הדבר שהוא מסלק עצמו מכל וכל ואין לו דבר משלו. – דבר כזה קשור, איפוא, לעצם הנשמה שלו.

וגם זה בגדר המובן של "והייתם לי קדושים" – דוגמת הנאמר במכילתא לפסוק "והייתם לי סגולה": "שתהיו קנויים לי, עוסקים בתורה, ולא תהיו עוסקים בדברים אחרים". על ידי כך שאין לאדם כל מגע עם ענינים פרטיים שלו, כי גם הדברים המותרים אינם שלו, כי אם קדושה – הריהו בכלל "קנויים לי", כל מציאותו נעשית אלקות.

מתוך כך שאדם "עובד" בעצמותו הוא "נוטל" גם את העצמות שלמעלה, וכל מציאות עצמותו הוא נעשית מציאות עצמות יתברך – עתידין צדיקין שאומרין לפניהן קדוש כדרך שאומרין לפני הקב"ה.

היתרון של "קדש עצמך במותר לך" לגבי קיום התורה והמצוות – ביחס לעבודה, הוא:   

יתרונו של מתן תורה על פני קיום המצוות ע"י האבות ,הוא בכך שעבודת האבות היתה ברוחניות ואילו לאחר מתן תורה העבודה היא בגשמיות, טעם הדבר ידוע: מאחר שעבודת האבות הגיעה רק לשרש הבריאה [עדיין בגדר הגבלה] מובן שהרוחניות היתה "כלי" יותר מאשר הגשמיות. אבל במתן תורה נאמר "אנכי", ראשי תיבות: "אנא נפשי כתבית יהבית", מסירת עצמותו יתברך, כביכול, וכאן אין הבדל בין רוחניות לגשמיות, אדרבה: "כל הגבוה גבוה ביותר – יורד למטה מטה יותר".

בכל זאת הרי גם לאחר מתן תורה קיימת ההגבלה שהתורה קובעת: הקב"ה מסר עצמו רק במצוות ולא בדברים אחרים.

לפיכך הלכה שמצוה לקום מפני עושי מצוה, "מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשם בשעה זו", דבר זה הוא רק ביחס לעושי מצוה אך לא ביחס לעושי דברי רשות לשם שמים, משום שהקב"ה מסר עצמו, כביכול – אך ורק במצוות.

ברם, לעתיד לבוא, בשעת תכלית שלמות גילוי העצמות, לא תהיינה כל הגבלות, ותיראה אלקות בכל מקום ובכל דבר. העובדה של "לית אתר פנוי מיניה" ו"אין עוד מלבדו" תופיע בגלוי.

להסברת הדברים ביתר פירוט:

נאמר בזהר: "תלת דרגין אינון, קודשא בריך הוא אורייתא וישראל, וכולהו סתים וגליא" (= שלוש דרגות הן: הקב"ה, התורה וישראל, וכולם – סתום וגלוי).

ה"גליא" של קודשא בריך הוא, הוא – האלקות הקשורה לעולמות, הדרגא שממנה הנהגת הטבע, וה"סתים" – אלקות שלמעלה מהעולמות, דרגה שממנה ההנהגה הנסית שלמעלה מהטבע.

בעומק יתר: גם ההנהגה הנסית נכללת בגדר "גליא" דקוב"ה, שכן למרות שהיא נעלית מן העולמות – ולפיכך היא באה בצורה של שידוד הטבע – והבריאה אינה מסוגלת לקבל אותה באופן פנימי – הרי בבחינה מפורטת נכללת גם היא ב"גליא" דקוב"ה, שכן את הנסים רואים גם עתה בגילוי.

- מ"סתים" דקודשא בריך הוא באים הנסים הנסתרים בלבושי הטבע, אלו שלגביהם "אין בעל הנס מכיר בנסו" כי מפני רוממות הנסים אין הם מסוגלים לבוא בגלוי ואפילו בבחינת "מקיף" של שידוד הטבע.

וכלפי זה  נאמר: עושה נפלאות לבדו. אין יודע מן הנפלאות מלבדו.

לעתיד יבואו גם הנפלאות בגילוי, ככתוב "אראנו נפלאות", ופירוש הדבר: אני אראה אותן – גילוי העצמות, ידוע גם הענין של פעמיים "זה" הנאמר לגבי העתיד לבוא: בקריעת ים סוף אין אלא פעם אחת "זה", א-לי ואנוהו, גילוי הנסים של שידוד הטבע, ואילו לעתיד יתגלו גם הנסים הנסתרים, פעמיים "זה".

כך גם בעניננו: גילוי האלקות של עתה הוא רק בתורה ומצוות, ולא בעולם עצמו, לפיכך בא הגילוי רק בשידוד הטבע, ואילו האלקות שבטבע היא בהסתר, ברם, לעתיד בשעת גילוי העצמות, יהיה הגילוי גם גם בעולם גופו מכוח העצמות.

הרי "תלת קשרין מתקשרין דא בדא – ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה". כדי "לקלוט", איפוא, את סתים דקודשא בריך הוא – אפשרי הדבר ע"י ה"עבודה" של סתים דנשמה באמצעות סתים דאורייתא.

פנימיות התורה, המסבירה את הענין של הוי' ואלקים כולא חד, ששם אלקים – בגימטריא: הטבע – ושם הוי' שלמעלה מהטבע – מהוים דבר אחד, ואין עוד מלבדו, מעוררת בנפש האדם הלומד ומתעמק בענין את "גוי אחד בארץ", שגם בענינים ארציים הוא חש ב"אחד", ולכן – "והתקדשתם והייתם קדושים", "קדש עצמך במותר לך", דבר הנוגע לעצמותו הוא, סתים דישראל, ומתוך כך הוא נעשה "כלי"  לקליטת סתים דקודשא בריך הוא.

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) ח"א עמ' 238 – 234)

יום ו (כא אד"ר)

"וכמארז"ל גבי אחר שידע בכבודי וכו'"

אמנם בענין זה צריך לידע כל אחד, שכשם שרצונו שיבזבזו את האוצרות בשבילו ויקרבו אותו, כך צריך גם הוא לעשות כן – לקרב עוד יהודי, וללמוד עמו תורת החסידות.

ואין לו לטעון, מי הוא יהודי זה, הרי הוא רחוק לגמרי וכו' – כי, כאשר יעשה חשבון אמיתי, יווכח שהאמת הוא להיפך, כי להיותו קרוב יותר לה' ולתורתו, אזי מצד החסרון שבעבודתו, הרי הוא גרוע יותר מיהודי הנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל גבי אחר שידע בכבודי כו'.

ובמילא אם בשבילו מבזבזים את האוצרות – הרי בודאי שיכול הוא וצריך להתנהג כן עם הזולת, לקרבו וכו'.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 280 – 279)

יום שב"ק (כב אד"ר)

פרק לא

"והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן"

במצה, "לחם עוני" – ישנם שני ענינים הפכיים: א) "לחמא עניא" ("עני כתיב"), ב) "שעונין עליו דברים הרבה", שזהו ענין של עשירות.

והענין בעבודה – שיש צורך בשני הדברים:

מצד אחד – צריך להיות ה"לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", דהיינו, שהאדם צריך לדעת היטב את המעמד ומצב שבו נמצא, שחטא ופגם כו', ומזה עליו להיות במרירות גדולה.

אבל לאידך גיסא – אין לו ליפול בעיני עצמו, לבוא לידי יאוש ולהפסיק לפעול, אלא עליו להתחזק בעבודתו, ולא להתפעל כלל ממצבו. וכנ"ל (ס"ח) שגם כאשר נמצאים "למטה מטה עד אין תכלית" אפשר להתקשר עם "למעלה מעלה עד אין קץ".

- ההתחשבות במעמדו ומצבו כו' יכולה להיות רק באופן שיפיק את הטוב שבזה.

וזהו שהענין ד"עונין עליו דברים הרבה" הוא באותו הענין ד"לחמא עניא" – להורות שמהענין ד"לחמא עניא" גופא יש לקחת את הטוב שבזה.

והיינו, שבהתבוננות במעמדו ומצבו תביא לידי תוספת התגברות בעבודה, וכמבואר בכ"מ שדוקא ע"י המרירות נעשית השמחה אח"כ גדולה יותר.

והמשל לזה – מענין הקשת, שככל שמושכים את הקשת למטה יותר – תהיה יריית החץ למעלה יותר ולמרחק גדול יותר ("אַלץ העכער און ווייטער"). ונמצא, שמהירידה למטה ניתוסף כח לירות למרחק גדול יותר.

ועד"ז בשעת ההילוך, ובפרט בשעת הקפיצה ודילוג – שכאשר רוצים לקפוץ למרחק, צריכה להיות תחילה נסיגה לאחור, וככל שתגדל הנסיגה לאחור, כן יגדל מרחק הקפיצה.

וכן הוא גם בעבודה, שבשעה שעושה חשבון ע"ד מעמדו ומצבו, ונעשה בגודל המרירות מזה – הרי מרירות זו ממעמדו ומצבו צריכה להביא לידי התעוררות ותוספות כוח, שעי"ז "ידלג" ("ער זאָל אַרויסשפּרינגען") ממצבו, בהיותו "למטה מטה עד אין תכלית", ויתקשר עם "למעלה מעלה עד אין קץ".

(התוועדות תשי"ד ח"ב מעל 227)

"כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר וכו'"

וזהו גם מה שמצינו בקרבנות שהיתה העבודה דתרומת הדשן, שאחרי שריפת הקרבן היה נשאר אפר, ובהאפר הנשאר היתה העבודה דתרומת הדשן, והיו בזה ב' ענינים, הא' הוא מ"ש והרים את הדשן גו' ושמו אצל המזבח, שהיה נבלע במקומו, היינו שהיה נכלל בקדושה, והב' הוא מ"ש והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, מחוץ לקדושה. וענינו בעבודת התפלה, שמצד העבודה דשמו"ע שאז מרגיש שהכל כחטא יחשב, ישנם ב' תנועות, עצבות ומרירות, הנה העצבות שהוא כמיואש בנפשו הרי זה מחוץ למחנה, והמרירות נכללת בקדושה, כמאמר העלו אבק עד כסא הכבוד, דאבק הו"ע המרירות, ומגיע עד כסא הכבוד.

(סה"מ תשט"ז עמ' סה)

"רק שהיא בבחי' גלות"

ירידת הנשמה בגוף דכל יהודי הוא ענין של "גלות ממש", כי הגוף ונפש החיונית מעלימים ומסתירים על הנשמה (העיקר והאמת של היהודי), כך שהנשמה אינה יכולה להאיר בשלימות כפי שהיא במקומה למעלה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 562)

"ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זו להשיבה אל בית אביה כנעורי' וכו'"

והנה האדם הוא עולה ויורד, וכשיורד ממדריגתו אז הוא בעצבות, ואינו יכול ללמוד ולהתפלל. והסיבה לכך היא מפני שלגרמיה הוא דעביד, שרוצה להיות איש חסיד במדריגה עילאה, וכשנופל במדריגתו [שנפילה זו גופא היא מחמת שלגרמיה הוא דעביד] הוא בחושך. אבל באמת לא כך היא העבודה, כי צריך שלא להשגיח על עצמו, ולהניח עצמו מכל וכל, כי, אף שהוא רע, מ"מ, יש לו חלק אלוה ממעל, וצריך שיעשה בשביל החלק שבו, להאיר אותו בתורה ותפילה, כמאמר כי אתה תאיר נרי.

(סה"מ תשט"ז עמ' ע)

"וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה"

היו שני חסידים בעלי הפכים, האחד בעל בכי, השני בעל שמחה. וביאר ר' אברהם בער מבאברויסק, הראשון מתבונן מהיכן ירדה הנשמה והיכן היא כעת – נופל הוא למרירות. השני מתבונן במצבה של הנשמה כעת, לעומת מצבה בעתיד, ושהכל תלוי במצב העכשוי – ממילא מתמלא הוא שמחה. וסיים – רא"ב, זה בעל השמחה הוא גדול יותר.

(היום יום ח"ב מס' 35)

"וכמ"ש בזהר דנקרא משכא דחויא"

הגוף הוא למטה מכל הנבראים, שהרי המלאכים נתהוו רק מב' יסודות הדקים והרוחניים, ואילו גוף האדם הוא מד' יסודות, ויתירה מזה, שעיקרו הוא מיסוד העפר, כמ"ש וייצר גו' את האדם עפר מן האדמה, ובד' היסודות גופא הרי יסוד העפר הוא היסוד התחתון ביותר, ועוד זאת, שנקרא משכא דחויא, שהיא חומר עב וגס ביותר.

(סה"מ תשט"ז עמ' קפג)

"מ"מ תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף"

כיון שעיקר הכוונה הוא לברר את הגוף, לכן לעתיד יהיה הגוף נעלה מן הנשמה. הנשמה תקבל מהגוף, שלא כיום, שהגוף הוא המקבל מהנשמה, אך כיון שהנשמה מבררת את הגוף, על כן גם היא תקבל שכרה, בכך שתקבל מהתענוג שלמעלה שפעלה ע"י עבודתה בהגוף.

כמו עבודת השמחה עכשיו (שהיא דוגמת וגורמת התענוג דלעתיד), דאף שצריכה להיות נרגשת בגוף הגשמי, מ"מ באה מצד הנשמה דוקא (שגופו נמאס ומתועב אצלו ושמחתו היא שמחת הנפש לבדה (תניא פל"ד), והיא ממשכת את השמחה בהגוף.

(לקו"ש ח"ג בלה"ק עמ' 39 ושם הערה 35)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א – ליקוטי אמרים .

כרך ב – שהיוה"א – קו"א .

כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

להזמנות: 0527155039

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il