מומלצים לציבור הדתי
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה
דבורה13/03/2024
שלום.האם המתחם פנוי בפסח?במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי מיקום ועלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה
אורן13/03/2024
אשמח לקבל הצעת מחיר ראשונית לשבת בתאריך 16/17/אוגוסט מדובר על 12 חדרים, כ - 40 אורחים ( מבוגרים + ילדים ) פנסיון מלא, היפוך ארוחות, פינוי במוצאי שבת, צריכים חדר פעילות שלנו עם עמדת קפה לאורך השבת. מקרר בחדר הפעילות, או בחלק מהחדרים, כשרות בשר חלק, ללא בישולי גויים כלל. תודה, אורן.

שיעורים בתניא יומי

ביאורים בספר התניא, ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא הערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מלויבאוויטש (בלה"ק)

הרבי מלויבאויטש

יום א' (יג סיון):


שהיוה"א פ"ד:

"כי הבריאה יש מאין הוא דבר שלמעלה משכל הנבראים"

אופן התהוות יש מאין אינו מושג בנבראים, והיינו לפי שהשגה היא בבחינת פנימיות (וכמבואר בענין יודעי טוב ורע, שהידיעה שלמעלה היא בבחינת מקיף, אבל הידיעה שבנבראים היא ידיעה פנימית), וסוף סוף ה"ה פועל פעולתה, ואילו היו הנבראים משיגים ענין התהוות יש מאין, הנה סו"ס היתה השגה זו חודרת בהם (עס וואָלט זיי דורכגענומען) והיו מתבטלים ממציאותם, וע"ד מ"ש בתניא שאילו ניתנה רשות לעין לראות את האין האלקי, היו הנבראים מתבטלים ממציאותם, ולכן אינם משיגים את הענין דהתהוות יש מאין.

(סה"מ תשי"ב עמ' שנו)

 

שם:

"והקב"ה ומדותיו אחדות פשוט כדאיתא בזה"ק דאיהו וגרמוהי חד"

יש מאין דאצילות, הנה אף שהוא דבר חדש, שהרי גם האורות דאצילות הם דבר חדש ויש מאין, מ"מ אינם באים ע"י הפסק, ויש להם שייכות עם למעלה מאצילות, דזהו שבאצילות איהו וחיוהי חד, וע"י האורות הנה גם איהו וגרמוהי חד, דכיון שהאורות הם מיוחדים עם בחינת איהו, לכן גם כאשר מתלבשים בהכלים, פועלים הם בהכלים החיבור עם בחינת איהו, וכמו כחות הנפש, דאף שאינם עצם הנפש, מ"מ הם כחות נפשיים כו', וע"י התלבשותם בהגוף, פועלים הם החיבור של הגוף עם הנפש, שהרי מה שהגוף חי אין זה שנמצא בו דבר חי, אלא שהוא בעצמו חי.

(סה"מ תשי"ב עמ' קמה – קמו)

 

שם:

"כדכתיב עולם חסד יבנה"

הקפה א

"אנא הוי' הושיעה נא כו' ":

הפתיחה וההתחלה של הקפה א' (אשר פתיחה זו מהוה גם הקדמה כללית לכל המשך ההקפות), היא – הבקשה והצעקה ("אנא הוי' ") להקב"ה שהוא יושיענו, ישועה מלמעלה, שאינה קשורה ומוגבלת לפי עבודת המטה.

וענין זה מודגש גם בהמשך הבקשה "גואל חזק עננו ביום קראנו" – שהמענה מהקב"ה על קריאתנו ובקשתנו ("אנא הוי' הושיעה נא כו' ") יבוא לא בזכות עצמנו, כי אם בגלל היותו ית' "גואל חזק", שלכן "עננו ביום קראנו".

וכיון שההמשכה באה מצד בחינה זו – הרי היא נמשכת גם ליהודי שנמצא, ח"ו, במצב שפל מאד, ומצד עצמו אינו ראוי לקבלה.

וזהו גם מה שמסיימים הקפה זו באמירת הפסוק "כי אמרתי עולם חסד יבנה":

ובהקדים מה שאמרו במדרש: "מצינו בשלשה מקומות שהיו המלאכים מדיינין כנגד הקב"ה, באדם במתן תורה ובמשכן. באדם מנין, כשביקש לבראות את האדם . . התחילו [המלאכים] לומר לו מה אנוש כי תזכרנו [כמבואר במק"א במדרש תוכן טענתם, דכיון שהאדם יכול לקלקל במעשיו את כל הבריאה, אינו ראוי להברא] . . וכן אתה מוצא במתן תורה, "כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל, התחילו המלאכים מדיינין ואומרים לפניו מה אנוש כי תזכרנו כו' ".

אמנם, מכיון שהרצון לבריאת האדם נעשה מצד "כי חפץ חסד הוא" (כמאמר המדרש – "חסד אמר יברא"), דזהו מ"ש "כי אמרתי עולם חסד יבנה", שבנין והתהוות העולם (בכל פרטיו, כולל ובמיוחד – האדם) נעשה ע"י מדת החסד – הרי (גם) עי"ז נתבטלה (ממילא) טענת המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו גו' " (שהאדם אינו ראוי להברא), כי, השפעת החסד היא מצד הנותן, ולא נוגע בזה מצב המקבל.

ועל יסוד זה היא בקשתנו גם בנוגע לענין התורה – שהמשכתה אלינו תבוא (לא רק על ידי ובהתאם לעבודתנו והנהגתנו, אלא גם ובעיקר -) בגלל שהקב"ה הוא ("גואל חזק" ו) "עושה חסד חנם בכל דור ודור", אשר עי"ז, ההמשכה היא גם ליהודי שמצד מעמדו ומצבו הרוחני יש מקום לטענת המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו גו' ".

וזהו תוכנה הכללי של הקפה א' (כנגד מדת החסד) – ההמשכה וההשפעה לבנ"י ממדת חסדו של הקב"ה, הבאה מצד הקב"ה עצמו, ואינה קשורה ומוגבלת לפי עבודתם של בנ"י; אשר ענין זה מתבטא (בעיקר) בכך, שגם כאשר מצד ישראל עצמם אינם ראויים ושייכים לילך להקפות (לרקוד ולשמוח עם הס"ת), הרי, מצד זה שמלמעלה ניתנת התורה לכאו"א מבני ישראל, ומלמעלה נקבעת בהם שייכות פנימית לתורה (ללא כל קשר עם עבודתם והנהגתם הם) – יכולים הם וחייבים הם לילך להקפות.

ולהוסיף, דכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ו"לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה עם בריותיו, שאין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו, לא בא על האדם אלא לפי כחו" – מובן, שההמשכה וההשפעה שבהקפה זו ממדת חסדו של הקב"ה, כוללת גם הנתינת – כח לכאו"א מישראל, שגם אם מצד מציאותו וכחותיו הגלויים נמצא הוא במעמד ומצב בלתי רצוי – יש בכחו ויכלתו להביא את שייכותו הפנימית לתורה (שנקבעה בו מלמעלה) לידי ביטוי בגילוי, עד – בהנהגתו ועבודתו בפועל ממש. ובפשטות ולכל לראש – ע"י עבודת השם כפשוטה, בלשון הידוע – "לעשות רצונו [של הקב"ה] בכל מיני עבודת עבד".

(שיחות קודש קודם הנשיאות עמ' 37 – 35)

 

שם:

"מכל מקום הן הן גבורותיו של הקדוש ברוך הוא אשר כל יכול לצמצם החיות והרוחניות הנשפע מרוח פיו ולהסתירו וכו' "

אף שהאמת היא שלא שייך פירוד מאלקות, מ"מ, כדי שיוכל להיות ענין הבחירה (כמ"ש "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים"), נתן הקב"ה מקום לטעות שישנם שתי רשויות, אשר, ענין זה גופא הוא בכח הא"ס, כפי שמבאר רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה ש"הן הן גבורותיו של הקב"ה אשר כל יכול לצמצם החיות והרוחניות הנשפע מרוח פיו ולהסתירו כו' ", עד שנראה כאילו הוא נפרד מאלקות.

 (התוועדיות תשי"א ח"א עמ' 119)


 

 

יום ב (יד סיון):


שהיוה"א פ"ד:

"והנה בחי' הצמצום והסתר החיות נקרא בשם כלים והחיות עצמו נקרא בשם אור שכמו שהכלי מכסה על מה שבתוכו כך בחי' הצמצום מכסה ומסתיר האור והחיות  השופע"

הנה ידוע החילוק שבין שם הוי' לשם אלקים, ששם הוי' הוא מדת ההשפעה בלי שום הגבלות כלל, וכפי שמורה הלשון הוי' עצמו, שהוא היה הוה ויהיה כאחד, היינו, שאין בזה ההגבלות דזמן, ומזה מובן בדרך ממילא שאין בזה גם ההגבלות דמקום, שהרי זמן ומקום קשורים ונמדדים זה בזה, ושניהם נבראו ברגע אחד. אך שם אלקים הוא מדת הדין והצמצום, וכפי שמורה הלשון אלקים עצמו, שהרי דיינים נקראים בשם אלקים, ודין הו"ע של הגבלה, שלפי מדת הפועל כן הוא השכר או הפכו (העונש), ולכן, שם אלקים בכללותו הו"ע של דין וצמצום והגבלה.

והנה כללות החילוק דהוי' ואלקים כמו שהוא בעולם אצילות (בשמים), הוא החילוק שבין אורות וכלים. והענין בזה, דבאור למטה לא רואים התחלקות, והוא דוגמא לענין האור למעלה, שהוא למעלה מהתחלקות, ועאכו"כ למעלה מהתחלקות כמו שהיא בכלים, שהרי גם לפי השיטה שהאורות אינם פשוטים מצד עצמם, מ"מ, בערך ולגבי מציאות הכלים הרי לכל הדעות האורות הם פשוטים. וענין הפשיטות באורות הוא שאין בהם התחלקות, ואין בהם ההגבלה שמסתיים ענין זה ומתחיל ענין אחר כו'. וזהו שהאורות דאצילות הם אורות בלי גבוליים, ולא שייך לחלק ולומר שזוהי ספירת החכמה וזוהי ספירת הבינה. ופעולת ההגבלה והציור בהאור, שענין זה נקרא בשם ספירת החכמה, וענין זה נקרא בשם ספירת הבינה, נעשית ע"י הכלים, והיינו, שענין הכלים באצילות, הוא מה שמגביל ובמילא מצמצם ובמילא מביא לידי התחלקות בהאורות דאצילות.

(סה"מ תשי"ג עמ' קפו)

¯

ענין הכלים שהוא העלם האור, הוא נתינת מקום למציאות דזולת, כי כאשר האור מאיר אזי ישנו רק המקור, ואין שום מציאות דזולת, אבל כלים שהם העלם האור, הם נותנים מקום למציאות דזולת, ועד שבריבוי השתלשלות נתהווה מהם בחינת נבראים. ולהיות שהכלים הם ענין של זולת, וסוף סוף הנה ע"י ריבוי השתלשלות נעשה מהם בחינת נבראים, לכן בבחינת הכלים נוגע ענין עבודת הנבראים.

(סה"מ תשי"ב עמ' רטז)

 

שם:

"ושרש החסדים הוא ג"כ חסד דעתיק יומין כידוע לי"ח"

וענין החסד הוא שמשפיע גם לשאינו ראוי, והו"ע חסד דקשוט, שהוא בחינת חסד דעתיק, דלית שמאלא בהאי עתיקא.

(סה"מ תשי"א עמ' קלא)


 

 

יום ג' (טו סיון)


שהיוה"א פ"ה:

"התגלות אלהות על ידי צדיקים"

תורה בכלל היא בעה"ב על מציאות העולם, כדאיתא בירושלמי על הפסוק "לא-ל גומר עלי", שע"י פסק ההלכה של בית – דין משתנית מציאות העולם, שבתוליה חוזרין, וכיו"ב.

אמנם, בזה גופא ישנו חילוק בין אופן הפעולה מצד גליא דתורה, לאופן הפעולה מצד פנימיות התורה:

הענין ד"לא-ל גומר עלי" שמצד גליא דתורה – אינו מופת שהוא באופן של אי – התחשבות עם הטבע לגמרי, כי אם, שטבע העולם נעשה כפי פסק התורה, אבל עדיין ישנה הגבלת הטבע.

משא"כ מצד פנימיות התורה – כיון שעל ידה נעשית העבודה באופן של שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת, שקשור עם גילוי עצם הנשמה – אזי מתבטלים לגמרי כל הגבלות הטבע, שזהו"ע המופתים.

ועפ"ז יובן הטעם שעיקר גילוי המופתים היה ע"י הבעש"ט – כיון שהבעש"ט גילה פנימיות התורה, ובמילא גם העבודה שלמעלה מטעם ודעת, שמצד זה מתבטלים כל הגבלות הטבע, שזהו"ע המופתים.

וכמו כן היו מופתים אצל רבינו הזקן, כידוע הפתגם שאצל רבינו הזקן התגלגלו מופתים, אלא שלא היה פנאי להגביהם... כיון שהיו שקועים בלימוד פנימיות התורה.

אמנם, בימינו אלה שלא שקועים כל כך ("מ'איז ניט אויף אַזוי פיל פאַרטרונקען") בלימוד פנימיות התורה, ובפרט שמצד התגברות החושך כפול ומכופל צריכים מופתים בחיי היום יום – צריכה להיות ההנהגה עתה באופן של מופתים, למעלה מהטבע.

עדי קיום היעוד "וראו כל בשר גו' ", שיהיה הגילוי דלמעלה מהטבע – בטבע.  

(התוועדיות תשט"ו ח"א עמ' 5 - 264)

¯

ובהקדמה – שבכלל לא אחזו בליובאוויטש מענין ה"מופתים", ועד שישנה אימרה שענין ה"מופתים" שייך לפרעה ולמצרים, כלשון הכתוב "רבות מופתי בארץ מצרים", וכפי שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר שהמצריים היו "משכילים" ולכן הוצרכו למופתים, משא"כ בנ"י אינם זקוקים למופתים. וידוע הסיפור במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות המענה שכתב רבינו הזקן "לאחרים למופת".

אבל אעפ"כ, כשהיה צורך בכך – היה גם ענין המופתים, כדמוכח מסיפור הנ"ל גופא.

ועתה בפרט, כאשר החושך הוא כפול ומכופל, כידוע בענין "אילת השחר", שבסמיכות ממש לעלות השחר מתגבר החושך ביותר – הנה כדי לבקוע ולבטל את ההעלמות וההסתרים, יש צורך בענין המופתים, שעי"ז פועלים הזזה בנפש הבהמית וכו'. ולא מתחשבים בכך שזוהי דרך העבודה ששייכת לאדמו"רי פולין; העיקר שיפעלו את הענין ("אַבי דער ענין זאָל זיך אָפּטאָן").

וכיון שיש צורך עתה בענין המופתים, וכאמור שנותנים ל"נגדא" את כל הכחות של ה"רעיא" – הנה בכח זה הנני מכריז ואומר:

כל אלה שצריכים להפקד בבנים – יפקדו בשנה זו בבנים, ויהיו בנים חסידים.

- כאשר היו פונים לאדמו"ר האמצעי בבקשת ברכה עבור בנים, היה לפעמים שולחם לאחיו ר' חייםאברהם, והיה חובש את ה"שטריימל" ומברך שתפקד בבן זכר, בתנאי שיהיה בן זכר וחסיד. –

ויקראו אותם על שמו של הרבי.

ואלה שאינם יכולים ליתן שם זה בגלל שהוריהם נקראים בשם זה (כמנהג האשכנזים שנזהרים ליתן שם ההורים בהיותם בחיים) – יתנו השם "מנחם מענדל", שמו של אדמו"ר הצמח – צדק.

וכן כל אלה שזקוקים לפרנסה – תהיה להם פרנסה בהרחבה. ואלה שיש להם איזו מרה שחורה – יפטרו ממנה.

שתהיה הפצת המעיינות דתורת החסידות בהצלחה, וכל המוסדות של הרבי יתנהלו בהצלחה.

ואלה שמנגדים להמוסדות של הרבי – הנה כיון שהנהגתו היא "בחסד וברחמים", יקויים בהם "יתמו חטאים ולא חוטאים", ויהיה להם הסוף של אביגדור, שבא לחסידים לבקש משקה...

וכמו כן יבטלו כל המניעות להדפסת חסידות – שהרי לולי המניעות היו יכולים להדפיס הרבה יותר – ותהיה הפצת המעיינות חוצה, ויהיו כל הענינים בהצלחה.

(התוועדיות תשי"ד ח"ב עמ' 71 - 70)

¯

מצד מעלת ההתעוררות בענין של פועל ממש, היתה הפניה אל כ"ק מו"ח אדמו"ר בשאלה וטענה ע"ד ענין המופתים, שאף שענין זה שייך בעיקר לדרך החסידות של אדמו"רי פולין, הרי זה ענין הכרחי, כיון שאין לך דבר שפועל התעוררות בעבודה בפועל כמו ענין ה"מופתים" שעל ידם רואים גילוי אלקות במוחש. ואכן, כ"ק מו"ח אדמו"ר לא שלל טענה זו, ואדרבה כו', וכפי שכותב במכתבו, שכן היה הסדר החל מהנשיא הראשון של חסידות חב"ד, אדמו"ר הזקן – שכשהיה צורך, הראה גם "מופת", באמרו "וזה יהיה לו לאות ולאחרים למופת".

(התוועדיות תשט"ו ח"א עמ' 98)

¯

ההשפעה של הרבי בשנה האחרונה היתה באופן שהרבי הראה ריבוי מופתים, אלא שיש כאלה שרצו לראות זאת, ואכן ראו, ואלה שלא רצו, לא ראו. – המופתים היו, אלא שהם לא ראו אותם, ע"ד מארז"ל "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו".

ולדוגמא:

נכנס אברך ושואל ע"ד השגת משרה מסויימת, ועונים לו – המענה של הרבי – שכאשר יקבל את המשרה יתן לצדקה סכום גדול שלדעתו ה"ז יותר מדי [ובסגנון האמור – יותר מרגילותו, היינו, שלא משנה כ"כ גודל הסכום, כי אם, שיהיה יותר מרגילותו]. – בשעת מעשה ראיתי שאינו מוכן לכך. לפני כמה שבועות פגשתי את האברך הנ"ל, ושאלתי אותו מה נשמע בקשר לקבלת המשרה הנ"ל, והשיב לי: בעל – הבית אינו מוכן עדיין.

האמת היא שאם אברך הנ"ל היה צריך כבר לקבל משרה זו, לא יתכן שיתעכב הדבר מצד בעה"ב, כי, גם אם בעה"ב הוא יהודי בעל בחירה, הרי אינו בעל בחירה בנוגע לפרנסתו של פלוני. ועכצ"ל, שהוא בעצמו (האברך) אינו מוכן לקבל משרה זו, כיון שלא קיבל על עצמו לקיים את ההוראה של הרבי!

אמנם, כיון שהרבי הוא תכלית הטוב והחסד.

- כידוע שכאשר הרבי קיבל את הנשיאות מאביו כ"ק אדנ"ע ביקש שנשיאותו תהיה בחסד וברחמים –

לכן, אף שעדיין אינו מוכן לקיים את ההוראה, הנה לא זו בלבד שאינו כועס עליו,

- לא רק מצד חומר הענין דכעס יותר מכל שאר הענינים [כידוע שהכעס פוגם בעצם הנשמה, כמארז"ל "כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו", וזהו הטעם שע"י הכעס יכולים לשכוח הלכות התורה (שהם אמת לאמיתו), כיון שנשמתו מסתלקת ממנו], אלא שלהיותו תכלית הטוב והחסד, לא שייך אצלו ענין של כעס – 

אלא אדרבה, ממתין ומצפה אולי סו"ס יהיה מוכן לקבל את ההוראה, ומסייע לו בכך עי"ז שמראה לו באצבע ש"בעה"ב אינו מוכן עדיין", כדי שיבין שהוא – שעליו להיות בעה"ב על חומר הגוף – אינו מוכן עדיין!

ודוגמא נוספת – בולטת יותר:

נכנס אברך ומתאונן על אבנים [לא אבנים טובות... אלא אבנים] שנכנסו שלא במקומם – בכליות, והרופא אמר שצריכים לעשות כך וכך. וכשאומרים לו שלא יתפעל מדברי הרופא, הולך ופונה לרופא אחר שחוות – דעתו היא כמו הרופא הראשון, וכבר מחליט לעשות כדברי הרופא, אלא שאינו יכול למצוא את הרופא כיון שנסע מביתו למשך זמן, ובינתיים, יצאו האבנים מהכליות מעצמם ! – מופת גלוי!...

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שבודאי לא יקפידו אברכים הנ"ל על כך שמוכיחים אותם. וסיפר, שחאָניע היה אומר, שכאשר רוצה להוכיח ("אויסריידן") מישהו, עושה זאת לאחרי קצת משקה ("ביי אַ ביסל משקה"), שאז לא יוכלו לבוא אליו בטענות, כיון שיוכל לתרץ שהדברים נאמרו בהשפעת המשקה...].

ענין זה שראיית המופתים תלויה בהאדם עצמו (כאמור שאלה שרצו לראות ראו) – יש לבאר ע"פ ענין דוגמתו בד"ה זכור את יום השבת לקדשו תרכ"ו לאדמו"ר מהר"ש:

ובהקדמה שמאמר זה הוא מהמאמרים הראשונים של אדמו"ר מהר"ש שאמרו בחיי אביו הצ"צ, כידוע שאדמו"ר מהר"ש התחיל לומר דא"ח ברבים בחיי אביו הצ"צ, שכתב לו כתב – רבנות: "ראיתי דא"ח שלך והוטב בעיני מאד". ולהעיר שרצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היה להוציא – לאור את המאמרים של זקנו אדמו"ר מהר"ש, ועל הסדר, היינו, מאז להתחיל לומר חסידות, כולל גם המאמרים הראשונים שאמרם בחיי הצ"צ.

במאמר זה מובא מארז"ל על הפסוק "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", "לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור את יום השבת", ומקשה, "הלא לעבדה בג"ע זהו ציווי, כמו לעבדה זו רמ"ח מ"ע, שעי"ז עובדים וממשיכין תוספת אור בג"ע, וששת ימים תעבוד אינו ציווי כלל"?

ובסגנון אחר קצת: כיון ש"לעבדה" נאמר בנוגע לג"ע, ה"ז בודאי עבודה בעניני קדושה, ובפרט ע"פ דרשת חז"ל "לעבדה זו רמ"ח מ"ע", מעשה המצוות; ואילו "לעבדה ששת ימים תעבוד", קאי על עבודת ימי החול בעובדין דחול ?

ומבאר, שמצד הבריאה היו כל הענינים באופן של קדושה, ו"לולי חטא אדה"ר לא היה חול, שהרי נאמר ויניחהו בג"ע כו', ורק ע"י החטא, וכתיב גם את העולם נתן בלבם, ולכן כשנעשה האדם חול, נעשה גם ימ"ב חול . . ולזה הוא עבודת האדם לתקן ימי החול כו' ".

ועד"ז בנוגע לעבודתו הפרטית של כאו"א מישראל, שנקרא "עולם קטן" – שצריך לידע שכל הענינים מצד עצמם הם עניני קדושה, ואין הדבר תלוי אלא בהנהגתו, שכאשר הנהגתו היא כדבעי, אזי כל עניניו הם עניני קדושה, ובמילא, נעשים כל הענינים בנקל, ללא העלמות והסתרים, כיון שמתבטלים לגמרי מפני הקדושה [כמבואר בתניא ש"כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה', כדכתיב כו' ", ומביא ד' פסוקים, כנגד ג' קליפות הטמאות וקליפת נוגה]; וכאשר הנהגתו אינה כדבעי, אזי נעשים עניניו עובדין דחול.

ומזה מובן גם בנוגע לענין המופתים – הנהגה של קדושה ביחס להנהגה בדרך הטבע – שגם כשישנם מופתים יכול להתייחס אליהם כרצונו; כאשר רוצה בכך – רואה מופתים, ואם לאו – מסתכל עליהם כמאורעות שמתרחשים בדרך הטבע, בבחינת "בעל הנס אינו מכיר בנסו".

(התוועדיות תשי"א ח"א 187 – 184)

¯

התחלת הפעולה דקירוב הזולת לכ"ק מו"ח אדמו"ר ולדרכי החסידות יכולה להיות בענינים שונים, כולל גם ע"י סיפור עניני מופתים וכדומה, אבל התכלית צ"ל לקרבו לדא"ח, שזהו ענינו העצמי, חיה יחידה, של הרבי, משא"כ עניני מופתים שאינם אלא ההתפשטות שלו.

עיקר ההתקשרות אינה קשורה עם עניני מופתים וכדומה, ולא עוד אלא שאין צורך ותועלת בזה בשביל ההתקשרות – ובשתי הקצוות; ראיית מופתים אין בה כדי להוסיף, והעדר ראיית מופתים (אם עובר יום, שבוע או חודש, ולא ראה מופת מהרבי) אין בה כדי לגרוע מאומה. – האמת היא, שאם ירצה יראה שכ"ק מו"ח אדמו"ר התנהג עמו גם בעניניו הטבעיים באופן שבכל יום ויום היו עניני מופתים, אבל, אין צורך בזה כלל, וגם לא צריך להתפעל מזה.

- אל כ"ק אדמו"ר הצ"צ באה פעם עגונה עם בן אלם כדי לבקש ברכתו, ולא יכלה בשום אופן להכנס להצ"צ, וגם לאחרי שהפצירה בהרבנית – כפי שעשו כל הנשים שבאו להצ"צ – לא הועיל. יעצו לה החסידים שתכתוב שאלתה בכתב, ותתן ביד בנה, ובשעה שאין איש, יכנס בנה ויתחבא תחת השולחן בהחדר שבו מקבל הצ"צ ליחידות, וכשיכנס הצ"צ, יתן לו הפתקא. וכך הוה. וכשנתן הפתקא להצ"צ, א"ל הצ"צ: לך ואמור לאמך שאביך נמצא במקום פלוני, ונושעו שניהם, הבן התחיל לדבר והאשה מצאה את בעלה. וכשסיפרו להצ"צ – בהתפעלות – שהבן האלם פתח את פיו באמרו לאמו את המענה של הצ"צ, נענה ואמר: וכי מניין היה לי לדעת שהבן הוא אלם?!...

כשהרבנית של הצ"צ – שהיתה בעלת דעה רחבה (בכלל היו בנותיו של אדמו"ר האמצעי בעלות דעה רחבה) – שמעה סיפור זה, לא התפעלה, וחזרה על דברי זקנה אדמו"ר הזקן: במעזריטש התגלגלו מופתים מתחת לשולחן, אבל, לאף א' לא היה פנאי להתכופף ולהגביהם... –

אמנם, בנוגע להזולת, אם יש צורך, יכולים להתחיל לקרבו גם ע"י סיפור עניני מופתים, אבל התכלית צ"ל לקרבו לדא"ח כנ"ל.

(התוועדיות השי"ת עמ' 43 - 42)

 

שם:

 "ואותות ומופתים שבתורה"

כשמישהו רוצה לרמות את עצמו, הריהו יכול לראות את הנס הגדול ביותר כתופעה טבעית. אפילו בנס קריעת ים סוף – שהוא אחד מן הנסים הגדולים ביותר, עד כדי כך שחז"ל מתארים אותו כ"קשה" – ניתן מקום טעות ולומר שאין כאן נס.

מסופר במכילתא, שבשעת קריעת ים סוף נבקעו כל המימות שבעולם (מלבד נהר פרת, כך נאמר באחד ממאמרי כ"ק אדמו"ר מוהר"ש). וזהו שנאמר "תפול עליהם אימתה ופחד" – כי בשעה שאומות העולם נוכחו בבקיעת המימות, התחילו לשאול על סיבת הדבר, וכך נודע להם נס קריעת ים סוף, ונפלה עליהם אימתה ופחד.

לאידך גיסא הרי מובן שהעובדה שכל המימות שבעולם נבקעו – נתנה מקום לטעות. לו היה נבקע ים סוף בלבד, היה ברור שיש כאן נס של הקב"ה בגלל עמו, אך כיון שנבקעו כל המימות שבעולם – יש מקום להסביר בצורה "הגיונית" שמקור הדבר בהתרחשות טבעית.

אופן זה של הנהגה עליונה הוא כדי שתהיה אפשרית הבחירה. ומשום כך ניתן מקום לטעות גם בנס גלוי גדול ביותר וכמאמר רז"ל "כתוב והרוצה לטעות – יטעה"

(לקו"ש (בלה"ק) ח"א עמ' 219)

¯

וידוע הביאור בזה, ע"פ מ"ש בעקידה שבשני אופני הנהגות אפשר להכיר אלקות. אופן א' הוא הכרת אלקות מהנהגה טבעית, כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. ובפרטיות יותר, שהרי הנבראים הם מוגבלים, ובדבר המוגבל אי אפשר להיות חיות בלתי מוגבל, דהנה, אפילו כלים דאצילות שאיהו וגרמוהי חד, מ"מ, להיותם בבחינת גבול, הנה גם האור והחיות שבהם הוא בבחינת גבול, ומכ"ש בבי"ע, כדאיתא באגה"ק שבכלים דבי"ע גם האורות דבחינת נפש ורוח הם בבחינת נברא, ועאכו"כ בנוגע לשמים וארץ הגשמיים, שהחיות שבהם הוא בבחינת גבול, ואי אפשר שיהיה בהם חיות בלתי מוגבל. ומ"מ אנו רואים שיש בהם ענין של בלי גבול, שזהו שאין בהם שינוי כו', כדאיתא בירושלמי ע"פ אלה תולדות השמים והארץ ביום הבראם, שהם חזקים כיום הבראם, והיינו דלבד זאת אשר צבא הארץ קיימים במין, וצבא השמים קיימים באיש, וכמ"ש איש לא נעדר, הרי הם גם חזקים כיום הבראם, והיינו, דעם היותם קיימים יותר מה' אלפים שנה, הרי הם חזקים כיום הבראם, וזה מורה על ענין הבלי גבול, שהרי בדבר שהוא מוגבל, והיינו שיש זמן או מקום שנפסק, ניכרת ההגבלה גם באמצעיתו ואפילו בראשיתו, וא"כ, העדר השינוי מורה על בלי גבול. וענין זה שבדבר המוגבל (שגם החיות שלו הוא מוגבל) יש ענין של בלי גבול, מורה על גדלות הבורא. ואופן הב' הוא הכרת אלקות מהנהגה ניסית שלמעלה מהטבע שהוא שידוד הטבע, שבזה נראה גדלות הבורא. וההפרש בין הכרת האלקות שבב' הנהגות אלו, שבהנהגה הא' יש צורך בהתבוננות כדי להכיר אלקות, והיינו שע"י התבוננות הוא בא לידי החלטה גמורה כו', אבל אעפ"כ הרי זה בא דוקא ע"י התבוננות, וללא התבוננות אין זה ניכר, וטעם הדבר, לפי שהחיות אלקי הוא בהעלם. משא"כ בהנהגה הב', הרי מיד כשרואה את הנס, הרי גם ללא התבוננות רואה הוא שזה אלקות, והיינו לפי שהחיות האלקי הוא בגילוי. וטעם הדבר הוא, דבהנהגה הא' החיות הוא מחיצוניות האור שבא בהתלבשות ובגבול, ולכן אפשר להיות בהעלם, משא"כ הנהגה הב' היא מפנימיות האור, היינו, שהחיות הוא כמו שהוא ואינו בא בהתלבשות, ולכן הוא בגילוי. וזוהי המעלה באופן הנהגה הב' על אופן הא', דאף שבשניהם ניכר אלקות, מ"מ, באופן הא' החיות הוא מתלבש בגבול והוא בהעלם, משא"כ באופן הב' אין החיות בא בהתלבשות והוא בגילוי.

(סה"מ תשי"ג עמ' קיח – קיט)

¯

דבנסים יש (בכללות) שני סוגים. נסים שלמעלה מהטבע [כהנסים שהיו ביציאת מצרים, הפיכת מים לדם וכו' ועד להנס דקריעת ים סוף שנהפך ים ליבשה], ונסים המלובשים בדרכי הטבע. ובהם גופא שני אופנים. שלבושי הטבע הם באופן שניכר שהם רק לבוש להנס שמתלבש בהם. כנסים דחנוכה ופורים, דעם היותם מלובשים בדרכי הטבע, מ"מ היה ניכר בגילוי (ועד שראו כל אפסי ארץ) הנס שבהם. ושלבושי הטבע מעלימים על הנס שמלובש בהם. וידוע דשרש הנסים המלובשים בטבע הוא ממקום נעלה יותר משרש הנסים שלמעלה מהטבע. ושרש הנסים שמלובשים בטבע באופן שאין ניכר אפילו שלבושי הטבע הם רק לבוש, הוא ממקום נעלה עוד יותר. כמ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו, ואמרו רז"ל אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו, שהשרש דנפלאות אלו (שאין בעל הנס מכיר בנסו) הוא מבחינת לבדו. וזהו החידוש בזה שבגאולה העתידה יהיה אראנו נפלאות, כי הנפלאות שבגאולה העתידה יומשכו ממנו ית' לבדו, כמרז"ל לשעבר (ביציאת מצרים) אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם, אבל לעתיד לבוא אני לבדי, דהנסים שהיו ביציאת מצרים נמשכו ממנו ית' דרך בית דינו, והנסים שבגאולה העתידה יהיו ממנו לבדו (שלא ע"י בית דינו). וזהו החידוש דאראנו נפלאות, דהגם שהנפלאות הנמשכים ממנו ית' לבדו הם (בדרך כלל) באופן שהוא לבדו יודע שזה נס, מ"מ יהיה אראנו נפלאות, שיהיה נראה בגילוי הנס שבהם.

(סה"מ תשי"ב תשי"ב עמ' רסג)

¯

עוד ביאור במעלת הנסים המלובשים בטבע, לגבי הנסים שלמעלה מהטבע, דענין הנסים הוא שעל ידם מתגלה שהוא ית' מושל ושולט על הטבע. וענין זה מתגלה יותר בהנסים המלובשים בטבע. דגילוי ממשלתו ית' ע"י הנסים שלמעלה מהטבע, הוא שבכחו ית' לבטל ולשדד את חוקי הטבע, ובהנסים שמלובשים בטבע, מתגלה שאוא"ס מושל ושולט על הטבע עצמו (ראה שער האמונה לאדהאמ"צ פט"ו (ל, סע"א) "דהנס הנעשה בדרך הטבע ה"ז ענין ממשלה האלקית בכחות הטבע עצמם לשנותם מהיפך להיפך".) (ועד"ז הוא בנוגע להיתרון דהנסים שאין בעל הנס מכיר בהם, שהם נמשכים ממקום עליון יותר גם מהנסים המלובשים בטבע שניכר הנס שבהם (כנ"ל ס"א) – כי כאשר ניכר בלבושי הטבע שהם רק לבוש, הוא לפי שהשינוי שנעשה בכחות הטבע (ראה הערה הקודמת) הוא בגילוי קצת, ולכן הוא דוגמת שידוד הטבע. משא"כ בהנסים שאין ניכר כלל שהטבע הוא רק לבוש (אף שגם בנסים אלו נעשה איזה שינוי, כנ"ל הערה 22) הוא לפי שהשינוי הוא בהעלם לגמרי, היינו שבנסים אלו – נשאר הטבע בתקפו. וזה שמ"מ נעשה שינוי בהטבע (בהעלם עכ"פ) הוא לפי שהשליטה דאוא"ס על הטבע היא גם כשהטבע הוא בתקפו.) שהטבע יהיה כפי רצונו.

(סה"מ תשי"ב עמ' רסה)

 

שם:

"והתורה היא מזון הנשמות בג"ע"

כבר הובא במ"א, אשר יש אומרים שבענין אם שייך לאחר מיתה והסתלקות השגות חדשות ותוספות – פליגי הרמב"ם והראב"ד. אבל בפשיטות מובא בדא"ח בכ"מ בפירוש הכתוב היושבת בגנים, וביאור ענין מתיבתא דרקיע, אשר הנשמות שבג"ע לומדים תורה.

ובכ"ז יש מקום לשתי הדיעות – ובזה מובן ג"כ איך שאין מזה סתירה להכלל דלא בשמים היא – כיעיקר התורה בירור הלכה שלא היתה ידועה כלל, או שלא היתה מובנת היטב בטעמה מפני קושיות וכו' – אפשר רק ע"י נשמה מלובשת בגוף חומרי משכא דחויא, אבל ישנה התורה גם בשמים ובפרט, לאלו הנשמות שלמדו בהיותם חי ע"פ האדמה, שזהו הגורם שילמדו אח"כ רוחניות ההלכה בגן עדן, ואפילו במלאכים ישנה, כי גם הם מקשיבים (ומשתנים ע"י ההקשבה) לקולך, אבל לא מעין דתורה.

(התוועדיות תשי"ב חלק א עמ' 114)

¯

ידוע, שבכל דבר הנמצא במציאות – ישנה חיצוניות הדבר, ופנימיות הדבר. אלא, שהחיצוניות נראית גם בהבטה ראשונה, ואילו הפנימיות מתגלית רק לאחרי התבוננות והעמקה בהדבר. וכיון שהפנימיות של כל דבר – היא היא תוכנה האמיתי והעיקרי של הדבר, מובן, שעבודתו של האדם צריכה להיות באופן פנימי דוקא.

וזהו מה שאמרו חז"ל "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" – שהדיוק בלשון חז"ל "תלמודו בידו" [(א) "תלמודו" דייקא ולא "מעשיו", ובזה גופא – (ב) "(תלמודו) בידו"], הוא, כי דוקא ע"י תלמוד תורה נתפסת ונקלטת התורה בשכלו של האדם באופן פנימי, אלא, ש"תלמודו" בלבד לא מספיק, וצריך להיות גם "(תלמודו) בידו", דהיינו, "שתלמודו נתייחד בנפשו והיו לאחדים", ולא ש"התורה שלומד הוא דבר בפ"ע ונפשו הוא דבר בפ"ע ואין מתייחדים"; ודוקא עי"ז נעשה הוא ראוי לקבל הגילויים דגן – עדן.

(שיחות קודש קודם הנשיאות עמ' 49 – 48)

 

שם:

"והמצות הן לבושים"

אך איך תהיה הנפש הזאת, שהיא בבחינת נברא וגבול, משתאבת בגופא דמלכא, עצומ"ה א"ס ב"ה, שהוא בחינת בורא ובלי גבול. ובאמת אי אפשר לומר עליו גם התואר בלי גבול, דכשם שאי אפשר לומר עליו שהוא בגדר גבול ח"ו, כמו"כ אי אפשר לומר עליו שהוא בבחינת בלי גבול ח"ו, דעצומ"ה הוא שלילת הגבול ושלילת הבל"ג, שלילת החיוב ושלילת השלילה. וא"כ יפלא ביותר איך תהיה התקשרות הנפש, ובפרט כשהיא מלובשת בגוף, עם עצומ"ה א"ס ב"ה. אך הענין הוא, שההתקשרות היא ע"י תורה ומצוות. דהנה, התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והמצוות הן איברין דמלכא, ואעפ"כ ירדו ונתלבשו בענינים גשמיים, הן התורה, כמארז"ל שכאשר המלאכים בקשו שתינתן להם התורה, אמרו להם, למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם וכו', והן המצוות, שנתלבשו בדברים גשמיים, כמו ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי, ועד שגם המצוות שקיומם במוח ובלב, הרי שיעור המצוה הוא שתהא נרגשת במוח הגשמי ובלב הגשמי. ומצד ב' הקצוות שבתומ"צ, שהם חכמתו ורצונו ית', ומלובשים בדברים גשמיים, הרי הם מקשרים ומחברים את הנפש האלקית המלובשת בגוף עם עצומ"ה. ומטעם זה נקראו המצוות בשם לבושים, שהם לבושים להנשמה שעל ידם מתקשרת בעצומ"ה, לחזות בנועם הוי' ולאשתאבא בגופא דמלכא.

וזהו גם מ"ש ואברהם זקן בא בימים גו', באינון יומין עילאין כו', שהם הלבושים דתומ"צ, ועי"ז נעשה ואברהם זקן, זקן זה שקנה חכמה, שהו"ע הביטול דבחינת חכמה, שבה מתגלית אחדותו ית' שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וכדי להגיע למדריגה זו, היה צ"ל בא בימים, שהו"ע לבושי התומ"צ, ובאופן שכל יום הוא מלא בקיום התומ"צ, כמאמר כל יומא ויומא עביד עבידתיה,שאז הם יומין שלימין כו'. ולכן צ"ל קיום התומ"צ באופן שיקיים אפילו מצוה אחת כמה פעמים, כמספר הימים אשר ניתנו לו מן השמים. ועד שיש מצוות שמקיימים כמה פעמים באותו היום, וכמו בענין התפלות, שיש ג' תפלות בכל יום, ובשבת ויו"ט ד' תפלות, וביו"כ ה' תפלות. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן, הרי מעלת הנשמות היא היותן בבחינת מהלכים דוקא, וכמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, היינו, שצ"ל הילוך ועליה דוקא, וא"כ מהו הענין שחוזרים ונשנים אותם המצוות. אך הענין הוא, שהמצוות הם בחינת לבושים שעל ידם יוכל לקשר נפשו באלקות, ולכן צ"ל עשיית מצוות אלו פעמים רבות, כדי שתוכל נשמתו להתקשר עם אלקות, ואז תוכל להיות העליה בבחינת הילוך.

ובזה יש לבאר מה שמצינו סתירה בענין החיוב דתלמוד תורה, דהנה אמרו רז"ל שמי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר כי דבר הוי' בזה גו' הכרת גו', ואעפ"כ אמרו שמי שאי אפשר לו לעסוק בתורה כל היום מפני עסקו במשא ומתן, די לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. ולכאורה אינו מובן, אם הטעם שאפילו המתבטל מת"ת שעה קלה עליו נאמר כי דבר הוי' בזה גו', הוא מצד התורה, א"כ, מדוע בעל עסק די לו בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית. ואם נאמר שענין עסק התורה תלוי בפנאי שיש לאדם, שלכן מי שהוא בעל עסק די לו בפ"א שחרית ופ"א ערבית, א"כ מהו החומר כ"כ (וואָס איז דער געוואַלד) של המתבטל שעה קלה, עד שעליו נאמר הכרת תכרת גו'. אך הענין מובן ע"פ משנת"ל שהתורה היא לבוש לנשמה כו', אך יש נשמה שצריכה יותר ללבושים, ויש נשמה שאצלה הצורך בלבושים אינו גדול כ"כ. ולכן, מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה כל היום כולו מחמת עסק הפרנסה, הרי מאחר שלא הזמינו לו פרנסתו מן השמים, שיהיה פנוי כל היום לעסוק בתורה, מוכח, שנשמתו אינה צריכה כ"כ ללבושי התורה, ודי לו בפ"א שחרית ופ"א ערבית. אך מי שאפשר לו לעסוק בתורה כל היום, מוכח מזה שנשמתו צריכה ליותר לבושים, ולכן אסור לו לבטל אפילו רגע א', אלא צריך לעסוק כל היום, כפי שיעור הלבושים הדרושים לשורש נשמתו. וזהו גם מה שאמרו רז"ל שמי שביטל מצות ק"ש אפילו פעם אחת, כאילו לא קרא כל ימיו, דכיון שחסר לו בלבושים הדרושים מצד שרש נשמתו, לכן חסר אצלו בהתקשרות עם עצומ"ה א"ס ב"ה. ודוקא ע"י קיום התומ"צ בכל יום ויום, כפי מספר הימים הקצובים לו, נעשית התקשרות הנשמות עם עצומ"ה א"ס ב"ה.

(סה"מ תשי"ב עמ' קצו קצז)


 

 

יום ד' (טז סיון)


שהיוה"א פ"ו:

"והנה שם אלהים הוא שם מדת הגבורה והצמצום"

ידוע החילוק שבין שם הוי' לשם אלקים, ששם הוי' הוא מדת ההשפעה בלי שום הגבלות כלל, וכפי שמורה הלשון הוי' עצמו, שהוא היה הוה ויהיה כאחד, היינו, שאין בזה ההגבלה דזמן, ומזה מובן בדרך ממילא שאין בזה גם ההגבלות דמקום, שהרי זמן ומקום קשורים ונמדדים זה בזה, ושניהם נבראו ברגע אחד. אך שם אלקים הוא מדת הדין והצמצום, וכפי שמורה הלשון אלקים עצמו, שהרי דינים נקראים בשם אלקים, ודין הו"ע של הגבלה, שלפי מדת הפועל כן הוא השכר או הפכו (העונש), ולכן, שם אלקים בכללותו הו"ע של דין וצמצום והגבלה.

(סה"מ תשי"ג עמ' קפו)

¯

הנה ידוע החילוק באמונה הבאה ע"י חכמת החקירה והיא אמונת חסידי אומות העולם, ואמונת בני ישראל, דאמונת חסידי אוה"ע היא בבחינת ממכ"ע, שהוא החיות המתלבש ונפרט לפרטים, ובמילא העולם מציאות, אלא שבטל הוא להחיות המתלבש בתוכו, והו"ע שם אלקים. ואמונת בנ"י היא בבחינת סוכ"ע, מקיף כללי למעלה מהטו"ד ומהתחלקות. ובפרטיות יותר, יש באמונה ג' ענינים, האמונה בממכ"ע, האמונה בסוכ"ע, והאמונה בבחינת העצמות שלמעלה מסוכ"ע וממכ"ע. והיינו, האמונה הבאה ע"י חכמת החקירה שישנה גם באוה"ע, אמונה נעלית יותר שהיא בישראל דוקא שנקראים מאמינים, ועוד זאת, מה שישראל נקראים בני מאמינים, שזוהי האמונה שבאה בירושה מאברהם אבינו.

הנה בחינת ממכ"ע נקרא בשם דיבור העליון, דכשם שהדיבור הוא בשביל הזולת, היינו שהוא בחינת גילוי אל הזולת ובגדר הזולת, ועוד זאת שיש בו הפסק, כמ"ש עת לדבר ועת לחשות מלדבר, עד"ז הוא בבחינת ממכ"ע, שהוא הגילוי אל הזולת ויש בו התחלקות. ועולם הדיבור נקרא בשם עיר אלקינו, ששייך לשם אלקים, והיינו, שכאשר שם הוי' הוא בהעלם ושם אלקים הוא בגלוי, אזי נקרא עיר אלקינו, בחינת עולם הדיבור, שיש בו התחלקות כו'. ובזה יובן גם הפס"ד (המובא בחסידות) שבני נח לא נצטוו על השיתוף, דלכאורה, כיון שישראל נצטוו על השיתוף משם שהאמת הוא כן, א"כ, מדוע לא נצטוו בני נח על השיתוף. אך הענין הוא, שבני נח שרשם הוא בבחינת ממכ"ע, ובבחינת ממכ"ע, עולם הדיבור, ישנו ענין ההתחלקות, וכמ"ש אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים גו', ולכן נעשה מזה אצלם ענין השיתוף, דקרו ליה אלקא דאלקיא. וכל זה הו"ע הדיבור, בחינת ממכ"ע. אמנם, בחינת סוכ"ע הו"ע המחשבה, שמחשבה אין לה הפסק ומשוטטת תמיד, ועוד זאת, שהמחשבה היא לבוש המיוחד עם הנפש. וזהו הטעם שאמונה דאוה"ע היא בבחינת ממכ"ע והאמונה דישראל היא בבחינת סוכ"ע, כי, אוה"ע שרשם משם אלקים, בחינת ממכ"ע, עולם הדיבור, משא"כ ישראל שרשם בבחינת סוכ"ע, עולם המחשבה, כמאמר ישראל עלו במחשבה.

(סה"מ תשי"א עמ' ל – לב)

 

שם:

"ולכן הוא גם כן בגימטריא הטבע לפי שמסתיר האור שלמעלה המהוה ומחיה העולם"

שם הוי' הוא למעלה משם אלקים, כי, שם אלקים (מלשון כח) מורה על דרגת האלקות השייכת להתהוות העולם, כמ"ש "בראשית ברא אלקים", "ל"ב פעמים אלקים נאמר במעשה בראשית", משא"כ שם הוי', עם היותו גם מלשון מהוה, הרי, ההתהוות מצד שם הוי' היא באופן דהיה הוה ויהיה כאחד, היינו, למעלה מהגבלות הזמן, ובמילא גם למעלה מהגבלות המקום, למעלה מהטבע, משא"כ ההתהוות מצד שם אלקים היא ע"פ טבע, "אלקים" בגימטריא "הטבע".

ובפרטיות יותר – ישנם ג' אופנים במציאות העולם: (א) "עולם" מלשון העלם – כפי שמעלים ומסתיר על אלקות, שלא נראה החיות האלקי שבעולם, (ב) למעלה מזה – עולם כפי שהוא מצד התהוות ע"י שם אלקים, בגימטריא הטבע – שנראה ונרגש בעולם חיות אלקי [שהרי, כשם ש"אלקים" בגימטריא "הטבע", כך גם לאידך, ש"הטבע" בגימטריא "אלקים", היינו, שבהטבע עצמו נראה ונרגש אלקות], אבל, רק דרגת האלקות המתלבשת בטבע, (ג) ולמעלה מזה – עולם כפי שהוא מצד ההתהוות ע"י שם הוי', היה הוה ויהיה כאחד, היינו, שמאיר בעולם דרגת האלקות שלמעלה מהטבע.

ויש להוסיף, שהמדובר אודות הדרגא הכי נעלית, כפי שהעולם הוא מצד שם הוי' – קאי לא רק על עולם הזה, אלא כולל גם התענוג דעולם הבא (שעל זה אמרו "עולמך תראה בחייך"), שהרי אמרו חז"ל "בה"א נברא עולם הזה ביו"ד נברא העולם הבא", היינו, שעוה"ז הוא אות ה"א דשם הוי', ועוה"ב הוא אות יו"ד דשם הוי'.

(התוועדיות תשי"ב ח"א עמ' 37 – 36)

¯

- השבת מהוה אות בין הקב"ה לבין בני ישראל, היא מציינת את האמונה בחידוש העולם ומחזקת אותה – הודאות שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו תמיד.

והרי בכך שונים בני ישראל מאומות אחרות. אומות העולם אומרות שהקב"ה מסר את העולם להנהגת הגורמים הטבעיים: "עזב ה' את הארץ – ביד כוכבים ומזלות", ואילו בני ישראל קשורים, באמצעות אמונתם, עם הקב"ה שלמעלה מהטבע, אך בטבע אינם צריכים להתחשב, ככתוב: "מאותות השמים אל תחתו – יחתו הגויים מהמה". הרי זה יתרון השבת לגבי ששת ימי החול. בפרשת הבריאה מוזכר ל"ב פעמים שם אלקים, שהוא בגימטריא: "הטבע", אבל השבת – שבת להוי', היה הוה ויהיה כאחד, למעלה מהטבע.

השבת ניתנה רק לישראל ולא לאומות העולם, "עכו"ם ששבת חייב מיתה", כי שייכותם רק לשם אלקים, בגימטריא הטבע, ולא לשבת להוי'.

זה גם הרמז הנוסף שבשבת – יציאת מצרים: יציאה מכל המיצרים והגבולות של הטבע.

ע"י "ואת שבתותי תשמורו", שמירת האות והקשר בין בני ישראל לבין הקב"ה הנעלה מן הטבע, ע"י חיזוק האמונה שבני ישראל אינם נתונים למרות הטבע, כי אם מושגחים בהשגחה פרטית של הקב"ה בעצמו – יוצר אדם בנפשו, וכן בנפש ילדיו, את "קדושים תהיו", שאף בענינים הגשמיים תהיה קדושה, שכן יש לו אמונה איתנה שגם גשמיותו של יהודי קשורה עם "קדוש אני".

ובהמשך הדברים נאמר: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" – "סמך שבת למקדש": ע"י "שבתותי תשמורו" מביא אדם לידי כך שכל עניניו יהוו משכן ומקדש לו, יתברך.

(לקו"ש (בלה"ק) עמ' 234)

¯

בקשר ליציאת מצרים אמרו רז"ל: בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים. דוק: אמונה ולא הכרה.

מה המיוחד שבאמונה, ומדוע תלויה יציאת מצרים דווקא בזכותה ?

אף חסידי אומות העולם מודים במציאות הבורא, אלא שלדידם אין זה ענין של אמונה, כי אם תוצאה של הכרה שכלית. ההתבוננות במציאות העולם תוך הנחה ש"אין דבר עושה את עצמו", מביאה למסקנא של מציאות בורא ומנהיג לבריאה.

אך בהיות והאלקות אינה נקלטת לגביהם לכשעצמה, כי אם רק מתוך נקודת המוצא של קיום העולם – מצטמצמת הכרתם והודאתם רק במדה שקיום העולם מחייב אותה, כלומר: באלקות כפי שהיא שייכת לעולם ומצומצמת בלבושי הטבע, ואילו בנעלה מן העולם ומן הטבע – אינם מודים.

לעומת זה, האמונה של בני ישראל – אין מקורה בקיום העולם. בני ישראל קשורים. מעצם טבעם, באלקות, ולכן נקלטת בהם האלקות לכשעצמה, כשם שענינים של אומות העולם הוא ה"עולם", כן ענינם של בני ישראל – אלקות. משום כך אין אמונת בני ישראל מוגבלת בהגבלות הטבע, והיא כוללת, בפשיטות גם אלקות שלמעלה מהטבע.

ובהתאם למוסבר בתורת החסידות במהות ההבדל בין אמונת אומות העולם לבין אמונת ישראל: אמונת ישראל היא בשם הוי', היה הוה ויהיה כאחד, למעלה מהטבע, ואמונת אומות העולם היא בשםאלקים, בגימטריא "הטבע", כדרך שפרעה וחרטומיו אמרו: "לא ידעתי את הוי' ", אבל – "אצבע אלקים היא".

ליתר הבהרה:

לא – יהודי מחפש בכל דבר שבעולם את ה"טבע" שבו. רק כשהוא נתקל בתופעה שהיא בבחינת נס גלוי ואין לה כל מקום בטבע – הריהו נאלץ להודות שהיא אצבע אלקים, וגם אז – הוא משתדל להלביש את הדבר בלבושי הטבע. לעומתו – היהודי, להבדיל, מחפש מיד בכל דבר ובכל תופעה את האלקות שבהם. וכשם שהגוי מתאמץ ומשתדל בכל יכלתו למצוא הסבר טבעי גם לנס גלוי – כך יהודי, גם כשהוא נתקל בענין שמקורו, לכאורה, טבעי בהחלט – הריהו מתייצב בתוקף של "עם קשה עורף" ומכריז: אין כאן טבע, כי אם אלקות.

וכפי שהוסבר פירוש דברי הירושלמי "מאמין בחי העולמים": למרות שכל אחד יודע שזריעת גרעין באדמה מביאה באורח טבעי לידי צמיחה – לא יסתמך על כך יהודי, כדי לקחת חפץ, - במקרה זה: הגרעין, - ולאבדו ע"י הנחתו במעמקי האדמה. חוקי הטבע המבטיחים לו שהגרעין יצמח – אינם בסיס מספיק כדי להשמיד חפץ בידים. רק משום שהוא מאמין בחי העולמים ובוטח בו שיצמיח את הזרע – הריהו זורע ומקוה לנשיאת פירות.

(לקו"ש (בלה"ק) ח"א עמ' 219 – 218)

¯

וזהו נתת ליראיך נס להתנוסס, שהנסים פועלים רוממות בטבע גופא, והרוממות היא מפני קושט סלה, שנמשך בטבע בחינת ואמת הוי' לעולם, דטבע מצד עצמו הוא שם אלקים, שעם היותו אמת, מ"מ אינו אמת לאמיתו, וע"י הנס נמשך בו בחינת שם הוי' שהוא אמת לאמיתו, והוא שם העצם (ולא שם התואר, שם הפועל ושם הפעולה), ונמצא שע"י הנסים היא המשכת עצמות ומהות א"ס ב"ה.

(סה"מ תשי"ב עמ' שלט)

¯

אלקים בגימט' הטבע ובגימט' מום, וז"ל ברא אלקים, להבריא הטבע.

(אג"ק ח"א עמ' מד)

¯

העבודה של עשיית העולם ל"כלי" לאלקות, מגעת עד ל"בלי גבול" האמיתי, אין סוף ברוך הוא, משום שעל ידה מושלמת תכלית הכוונה, וכמ"ש טעם קריאת שמו יצחק – "צחוק עשה לי אלקים", שדוקא ע"י בירור וזיכוך הדברים המעלימים, שמקורם בשם אלקים שהוא בגימטריא "הטבע" - עי"ז מתעוררים הצחוק והתענוג שלמעלה.

(לקו"ש (בלה"ק) ח"א עמ' 26)

¯

כמו שנעלים כפשוטם עשויים מעור גס, ובכדי שהעור הגס יהיה ראוי לעשות ממנו נעל (לבוש לרגלי האדם) הוא ע"י שמרככים את העור מקשיותו, דהעור כמו שהוא מצד עצמו (טרם שמרככין אותו), להיותו קשה וגס א"א להטות אותו, ודוקא ע"י שמרככין אותו מקשיותו אז דוקא אפשר להטותו ולעשות ממנו צוות נעל, עד"ז הוא ברוחניות, דענין והדריך בנעלים הוא שדורך על טבע גופו ונפשו הבהמית, שעי"ז מרכך אותם מקשיותם שלא יהיו קשים כארז אלא רך כקנה. וזהו שעבודה היא מלשון עיבוד עורות, כי עיקר ענין העבודה הוא שהאדם לוחם עם טבעו, כמבואר

 

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים