"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים"
באחרית ימיו, יעקב אבינו, הגיע אל המנוחה והנחלה. המשפחה התאחדה מחדש, הוא יצא כשידו על העליונה מהעימות מול הרוע - עשיו, לבן, שכם. במסלול הארוך הוא עבר נסיונות רבים - הוא נרדף על ידי אחיו, הושפל על ידי דודו, בתו נאנסת, בניו מרמים אותו ומוכרים את בנו היתום מאמו, לעבד, והוא הופך לשבר כלי, לאב שכול שאי אפשר לנחמו - אך יחד עם זאת הוא נשאר שלם באמונתו.
הוא קורא לבניו ומבקש לחלוק איתם את סוד אחרית הימים, שהרי לכל אחד אחרית, סוף, יייעוד והיא אחרית הימים - התכלית של חייו.
יעקב מבקש לספר לבניו שכדי להגיע לחיים מתוך הייעוד והתכלית של החיים, נדרש קשב רב - להקשיב לקולות העולים מן הדממה, שהרי "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". אותה בת קול עולה דווקא מאותו הר חרב - מאותם מקומות הזקוקים לתיקון ולהשלמה, ומבקשת לתקן את הבושה והעלבון, נהמא דכיסופא, לחם החינם ממנו נהנתה הנשמה לפני שבאה לעולם.
ותחילת התיקון הוא בהכרה בסיסית שאנו חיים בתנועה בין תחילת הימים לבין אחרית הימים, הרכבת נוסעת אין עצור, התנועה מתמדת, גם אם נדמה אחרת. גם אם נדמה שכדור הארץ יציב, הוא כל הזמן בתנועה... לעיתים הקשב מוסת לקולות מסיחים המציעים חלופות זמניות לאמת, ומשקיטים את הרעב של הנפש ומעניקות לה תחושה זמנית של של כבוד חיצוני, בטחון מדומה וסיפוק זמני של יצר וכח.
לכך מגלה לנו האב השלם, יעקב אבינו את הסוד:
ראשית "הֵאָסְפוּ" - כדי להגיע אל אחרית הימים, אל התכלית והייעוד של החיים ולעשות תיקון פנימי עם עצמך, אתם - כל כוחות הנפש - חייבים להתאסף ולפעול באחדות, ללא פיצול כוחות ושסעים פנימיים היוצרים הפרעות נפש וריקון. לא מספיק שהשכל יבין, לא מספיק שהנפש תתפעל, הגוף צריך להביא לידי ביטוי את ההבנה ואת הרגש. לא מספיק לחשוב על התכלית, לא מספיק להתרגש, צריך לעשות משהו עם התנועה ולהמשיך את האור למטה, כדי שיבוא לידי ביטוי.
מימוש התכלית והטוב צריך לבוא לידי מימוש וביטוי בכל רמח אברים - לא רק בקומת הגוף, אלא גם בקומת הנפש בעולם הפנימי. לא מספיק לשמור על השבת, צריך ליצוק לתוכה תוכן. רק אז, בהמשך "וְאַגִּידָה לָכֶם" - האמת תתגלה ותמשך לכל אחד ואחד כפי הכלי שהכין לעצמו ואט אט יתגלה לכם הייעוד - "אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".
הכלל הבסיסי - מה שזרעת תקצור חל על כל אחד מאיתנו. "את אשר" תעשה היום, הפעולות והמחשבות של היום, הן אלה שמחוללות את התוצאות ש-"יקרא אתכם" ביום המחר. איכות החיים שלנו היא פועל יוצא של זרעי העבר, וכדי לשנות את המחר צריך לפעול בזמן הווה.
כדי לתקן את זרימת העבר לתוך ההווה נדרש קשב רב - לקרוא בין השורות את מה שקורה היום. לעיין בתוצאה של ההווה, ולגזור ממנה את השינויים הנדרשים בהתנהגות כדי לעצור את סחף העבר את תוך העתיד. זאת יש לברר בשורש המחשבה, שהרי סוף מעשה במחשבה תחילה ומחשבות יוצרות מציאות.
מחשבות העבר מחלחלות ובאות לידי ביטוי בדיבור ובמעשה בזמן הווה ומחללות אותו. לכן כדי שהמחר יהיה מקודש ויראה אחרת, כדי שמחר אתקרב צעד נוסף אל אחרית הימים הפרטית שלי, אני חייב לפרמט ולתקן את המחשבות שלי בזמן הווה, במקום מחשבות על "אני רוצה", לאתחל את מערכת ההפעלה ולהתאימה לנתינה והשפעה טובה - "אני רוצה לתת", ולדוגמא: במקום אני מבקש שיתנו כבוד קודם כל לעצמי, אני מבקש שיתנו כבוד... לזולת באשר הוא (ואל דאגה, רק מתוך זה הכבוד הפרטי שלך יגיע)
הצעידה היא אין סופית, את אשר יקרה אתכם - תמיד קורה, ויקרה. יש לקרוא את מה שקורה ולחשוב לפעמים על אחרית דבר מראשיתו כדי למנוע תוצאות לא רצויות לנו, מתוך הכרה שמה שאני חושב היום, אני מתנהג זאת מחר. לכך נדרש אומץ פנימי לחשבון נפש, לקחת אחריות על העבר, כדי שהעתיד הפרטי יהיה טוב יותר.
את נבואת אחרית הימים מבקש יעקב לגלות לבניו רגע לפני מותו, שהרי רק מי שמגיע אל אחרית הימים הפרטית שלו, רק מי שמגשים את ייעודו בחיים, יכול לספר לאחרים משהו על הדרך.
