מומלצים לציבור הדתי
שרה28/03/2024
הי מישל, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
שרה28/03/2024
הי צפורה, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה

פרשת השבוע - ביאורים בספר התניא פרשת מקץ

יום א (כד כסלו)

פרק א

"תניא [בספ"ג דנדה] משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע"

שהו"ע השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, שזוהי היא הנתינת כח להנשמה שתוכל לעבוד עבודתה אע"פ שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן מהו הענין שמשביעים את הנשמה תהי צדיק ואל תהי רשע, הרי מצד הנשמה לא שייך כלל המציאות דרשע, כדאיתא בזהר ונפש כי תחטא תווהא, איך יתכן אצל נפש ענין של חטא, ואין זה אלא מצד הגוף, וא"כ מהו הענין שמשביעין את הנשמה על ענין ששייך להגוף. והביאור בזה, שמשביעין הוא גם מלשון שובע, שזהו גם תוכן ענין השבועה כפשוטו, שגם אם לולי השבועה לא היה בכחו לקיים את הדבר, אזי נשבעין לקיים את המצוות, שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, והיינו, שהשבועה פועלת תוספת כח באופן של שובע שיהו אצלו כחות נעלמים שלמעלה מכחות הגלויים כדי שיוכל לפעול עבודתו.

(סה"מ תשי"ח עמ' רסד)

¯

אך לכאורה צריך להבין: כיצד יכול להיות הענין ד"הוכח תוכיח... אפילו מאה פעמים", בלי הגבלות – בהיותו נשמה בגוף, במעמד ומצב של הגבלה?

והמענה לזה – בהתחלת ספר התניא – "משביעין אותו כו'": "משביעין" הוא מלשון שבועה, שענין השבועה הוא מצד פנימיות הנפש, ו"משביעין" הוא גם מלשון שובע, ועי"ז נעשית עבודתו באופן ד"תהי צדיק", ולא רק בהיותו לעצמו בבדידות, אלא גם "אפילו כל העולם כולו אומרים לך כו'", היינו שגם בהיותו בעולם אינו מתפעל ממה שהעולם אומרים, ובמכ"ש וק"ו: אם אינו מתפעל ממה ש"כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה", עאכו"כ שאינו מתפעל ממה שהעולם אומרים דברים שהם היפך הקדושה.

ומצד הענין ד"משביעין אותו", שנותנים לו כחות נעלים כו' – בכחו וביכלתו לעבוד עבודתו גם באופן ד"הוכח תוכיח... אפילו מאה פעמים", בלי הגבלות.

ועדיין צריך להבין: הענין ד"משביעין אותו כו'" הוא בשעה שהולד נמצא במעי אמו, קודם שיוצא לאויר העולם, שאז "מלמדין אותו כל התורה כולה", היינו, שעניני הנשמה, הבנה והשגה בתורה, הם בגילוי, ואילו הגוף הוא בהעלם, וא"כ, כיצד מהני שבועה זו ביחס להגוף שעדיין לא יצא לאויר העולם, הרי "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם"?

והביאור בזה: בנוגע לדבר שלא בא לעולם יש חילוק בין מכר ומתנה לשעבוד ועאכו"כ התחייבות – שאף שבמכר ומתנה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ, שעבוד והתחייבות חלים גם על דבר שלא בא לעולם, היינו, שיכול לשעבד ועאכו"כ להתחייב לתת נכסים שיקנה לאחרי הזמן, אפילו אם קנאם ומכרם לאחר.

ובביאור טעם הדבר – יש אומרים שזהו לפי ששעבוד חל על גופו של האדם, שישנו בעולם.

ויש אומרים ששעבוד הגוף של הלוה לא מהני לשעבד נכסים שנמצאים ברשות אחר (כמ"ש בקצות החושן), אלא שחכמים עשו חיזוק ששעבוד יחול גם על דבר שלא בא לעולם, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.

וענינו בעבודה: מכר – מורה על אופן העבודה על מנת לקבל פרס, שזהו בדוגמת אדם המוכר נכסים כדי לקבל תמורתם דבר שנצרך לו. ואפילו מתנה – כיון ש"אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא", נמצא, שגם מתנה הו"ע של עבודה על מנת לקבל פרס.

ובמילא, כאשר יהודי עובד עבודתו רק על מנת לקבל פרס – אזי יש מקום לומר שבכחה של השבועה להועיל רק להנשמה, ויכולה להועיל אפילו להכחות הגלויים של הנשמה, להיותם כלולים בהנשמה בשעה שהתינוק נמצא במעי אמו, אבל אין בכחה של השבועה להועיל בנוגע לנכסי הגוף, אם בינתיים יעברו לרשות אחר – להיצה"ר, כפי שהוא (לא רק "הלך" או "אורח", אלא כפי שנעשה) "איש", "בעל הבית".

אבל כאשר נדרשת מיהודי עבודה של התחייבות, היינו, לא באופן של מכר ומתנה, שהם על מנת לקבל פרס, אלא באופן שמתמסר לגמרי ("ער גיט זיך איבער אינגאַנצן") לבורא העולם, הקב"ה, שלא על מנת לקבל פרס – הרי זה יותר (לא רק מענין של מכר ומתנה אלא אפילו יותר) מענין של שעבוד, שיכול להתחייב אפילו בנוגע לדבר שלא בא לעולם.

אך עדיין צריך להבין בנוגע לתקנת חכמים ששעבוד והתחייבות מהני גם בדבר שלא בא לעולם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין: במה דברים אמורים שיש צורך בתקנה הנ"ל – בנוגע לאדם התחתון למטה דוקא, דכיון שיש לחשוש שאם לא יהיה בטוח שיחזירו לו את ההלוואה לא ירצה להלוות מלתחילה, לכן תיקנו חכמים כל מיני הנחות עבור המלוה, כדי שיסכים ליתן ההלוואה; אבל כאשר מדובר אודות שבועה שמשביעים מלמעלה בנוגע לעבודת האדם, שעז"נ "למעשה ידיך תכסוף", היינו, שכללות ענין עבודת התחתונים הוא צורך גבוה – הרי אין מקום לחשש דתנעול דלת כו' שבשביל זה יצטרכו לתקן ענין שאין לו מקום ע"פ דין (כי אם לפנים משורת הדין), שכן, אפילו אם בנ"י לא יחזירו את החוב להקב"ה, אין לו ברירה, כביכול, כמארז"ל "להחליפם באומה אחרת אי אפשר", ומוכרח ליתן ההלוואה לבנ"י (כמ"ש "מלוה ה' חונן דל"), היינו, ליתן בהקפה כחות לנשמות בירידתן למטה, וכיון שאין צורך בתקנה מיוחדת – הדרא קושיא לדוכתא: איך יועיל השעבוד וההתחייבות בנוגע להגוף שעדיין לא בא לעולם?

ויש לבאר זה בשני אופנים: א) כל השאלות וחילוקי הדינים בנוגע להקנאת דבר שלא בא לעולם אינם אלא במי שאינו בקי בדיני הקנינים; אבל כאשר מדובר אודות תלמיד חכם שיודע פרטי הדינים שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואפילו לא בשעבוד והתחייבות, ואעפ"כ מקנה את הדבר – אזי לוקח על עצמו התחייבות כזו שהיא למעלה מכל ענינים של מדידות והגבלות של דינים כו', ונעשה חלות הקנין והשעבוד וההתחייבות. ודוגמתו בעבודה – שמועילה השבועה גם בנוגע להגוף שלא בא לעולם. ב) הסברה פנימית יותר – שאע"פ שמצד למעלה אין צורך בתקנה הנ"ל, מ"מ, כיון ש"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", לכן, מתנהג גם הקב"ה כמו בהנהגת האדם למטה – שיש צורך בתקנה שיוכל להקנות (ע"י שעבוד והתחייבות) דבר שלא בא לעולם, כדי שיקבל את ההלוואה.

ועי"ז מגיעים ופועלים גם למעלה בעומק יותר – שנעשה הכרח אצל הקב"ה כביכול, מצד ציווי התורה, להקנות לבנ"י כל טוב אפילו ענינים כאלו שעדיין לא באו לעולם, שלא פעלו אותם עדיין ע"י עניני התומ"צ.

ובהקדמה: איתא בזהר "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא". כלומר: אימתי קיימת מציאות העולם וכל הענינים שבעולם – כאשר יהודי יושב ועוסק בתורה, שאז, יכול לבקש מהקב"ה שיקנה לו את כל הענינים.

אמנם, כאשר עדיין אינו עוסק באורייתא, ובמילא אין עדיין קיום העולם – כיצד יכול יהודי לבוא ולומר להקב"ה שרצונו שכבר מתחילת השנה יתחייב הקב"ה ויקציב לו מזונותיו על כל השנה כולה, בידעו מעמדו ומצבו שעדיין לא העמיד את העולם, ועאכו"כ שעדיין אין לו נכסים בעולם?

והמענה לזה – שכדי שלא תנעל דלת בפני לווין, היינו, שיהודי יוכל לקבל מהקב"ה בהקפה על כל השנה כולה מחודש תשרי, "משעבדים" כביכול את הקב"ה שיקציב גם את מזונותיו, אע"פ שעדיין לא קיים ה"עולם" והענינים שבו מצד עבודתו.

וזוהי גם הנתינת-כח על השבועה שמשביעין את הנשמה, שתפעל שתהיה העבודה בגופו ובנפשו הבהמית לכל פרטיה, עד כדי כך, שיוכל לפעול הענין ד"הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים", ללא הגבלות, ולא רק בחיצוניות, אלא גם בפנימיות, ובכל ג' הקוין שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח (מצוות).

וענין זה ממשיך שהקב"ה מקנה לו את הנכסים שבאו לעולם, ואם עדיין אינו אוחז בדרגא זו – מקנה לו הקב"ה גם את הנכסים שלא באו לעולם.

וכל זה נמשך בברכתו של הקב"ה למטה מטה, שנעשית שנה טובה ומבורכת בבני חיי ומזוני רויחי, שנה בריאה ושמחה ("אַ געזונטן יאָר און אַ פריילעכן יאָר")

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 265 – 261)

 

"וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבו' ה' בשמחה ובטוב לבב"

ידוע שלא מספיק קיום המצוות עצמם, גם כאשר אין זה בדרך מצות אנשים מלומדה, אלא בדחילו ורחימו, שעי"ז פרחא לעילא, אלא צריך להיות העבודה בשמחה דוקא, שזהו ענין עיקרי בעבודה, כמ"ש עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, וכפל הלשון בשמחה ובטוב לבב מורה על ריבוי השמחה. וכמשנת"ל הכרח ענין השמחה, כיון שהעצבות הנה לא זו בלבד שאין בה מעלה [ומ"ש בכל עצב יהיה מותר, הנה אדרבה, מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבוא ממנו איזה יתרון, והיינו השמחה הבאה אחר העצב כו'], אלא עוד זאת, שענין העצבות הוא מקלקל, וכמ"ש בתניא שאם יהיה בעצבות ינוצח בקל גם אם הוא גבור יותר מחבירו, ולכן, גם העצבות ממילי דשמיא צריכה להיות בעתים מזומנים דוקא, כמו בתיקון חצות, ובזה גופא הרי איתא באחד המאמרים שענין תיקון חצות אינו עפ"י דין רק עפ"י קבלה, ועוד זאת, שענין זה הוא רק ליחידי סגולה, ועוד כמה הגבלות, וגם בעתים מזומנים אלו גופא דהנה תכלית העצבות היא בשביל השמחה שלאחרי כן, וכמ"ש (בהמזמור שאומרים בסמיכות ולאחרי תיקון חצות) תשמיעני ששון ושמחה. וגם ענין המרירות, שענינה הוא בכדי להוציא את הנה"א מהגלות, הן אם הגלות היא מצד ענינים בלתי רצויים, או רק מזה שנופלת חמדה בלב ומחשבה במוח, או אפילו רק מצד עצם הענין שנה"א יודעת מדברים גשמיים שהנשמה מצד עצמה אינה שייכת אליהם כלל, כמ"ש חי הוי' גו' אשר עמדתי לפניו, שכל ידיעתה הוא רק באלקות, וא"כ, הרי גם מה שהנשמה יודעת מדברים גשמיים הו"ע של ירידה גדולה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, וענין של גלות להנשמה, ומצד זה הוא במרירות, הנה גם ענין המרירות הוא רק הכנה לעבודה, אבל העבודה דתומ"צ עצמה צריכה להיות בשמחה דוקא, ובשמחה יתירה כנ"ל. ואף שידוע ומבואר בכ"מ שהעבודה דתומ"צ צריכה להיות בקבלת עול, כלשון חז"ל עול מצוות, חוקה חקקתי גזירה גזרתי, והיינו, שמלבד זאת שכאשר העבודה היא מצד הטעם אזי עלול לטעות, וכדמוכח מהעובדא דשאול מרחובות הנהר שטעה לפי שהלך אחר הטעם, הנה גם כאשר פועל בעצמו להיות בטוח שלא יטעה, צריך להיות ענין הקב"ע גם מצד גוף ענין העבודה, שזהו שאמר שמואל לשאול הנה שמוע מזבח טוב, והיינו, שבנוגע לב' ענינים אלו, טעם ודעת שהוא בחינת זבח טוב, וקב"ע שהוא בחינת שמוע, הנה שמוע מזבח טוב, שענין הקב"ע הוא יותר טוב מטעם ודעת, הרי ענין העבודה בקב"ע אינו סותר לענין העבודה בשמחה, כי, גם בהיותו בקב"ע, הנה כאשר מתבונן שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, וקדשנו במצוותיו, שזהו ענין ששייך רק בישראל דוקא, הנה מזה גופא ישמח לבו, ובפרט כשיתבונן בגדולת הבורא ית', שאז ישמח יותר בקיום המצוות, שהרי אינו דומה מי הוא המצַוה, ועד"מ מקיום בקשת ופקודת חבירו, שאינו דומה אם המבקש והמפקד הוא איש פשוט או שר או שהוא מלך, ועאכו"כ שהציווי הוא ממלך מלכי המלכים הקב"ה. ולכן, הנה עם היותו בקב"ע, ולפעמים גם במרירות מצד ענינים שונים, הנה ביחד עם זה הרי הוא גם בשמחה, וכמאמר חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא.

(סה"מ תשי"ט עמ' ה, ו)

¯

ענין העורף הוא כמ"ש פנו אלי עורף ולא פנים, וכידוע הפירוש בזה, שגם כאשר פנו אלי, מ"מ הוא רק עורף ולא פנים. וכמשנ"ת בהמאמרים הקודמים שיכול להיות שמקיים מצוות (לא רק בדרך מצות אנשים מלומדה, אלא) בדחילו ורחימו, ומ"מ, חסר אצלו תכלית שלימות העבודה, שהיא דוקא כאשר קיום המצוות הוא בשמחה, ויתירה מזה, בטוב לבב, שמורה על ריבוי השמחה, וכאשר חסר ריבוי השמחה, הנה עז"נ אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב גו'. וזהו ענין העורף.

(סה"מ תשי"ט עמ' כג)

¯

כללות עבודת ה' במשך כל השנה כולה צריכה להיות בשמחה, כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה", וכמודגש שלילת הענין דהעדר השמחה – "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וטוב לבב", כמובא בספר תניא קדישא (פכ"ו).

זאת אומרת: מאחר ש"אני נבראתי לשמש את קוני", מובן שבכל פעולה צריך להיות הענין ד"לשמש את קוני", וכמ"ש "בכל דרכיך דעהו", היינו, שגם כאשר מדובר אודות "דרכיך", הרי הנהגתו היא באופן ד"דעהו", ועכ"פ באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים". ומזה מובן שכל פעולה צריכה להיות חדורה בענין השמחה, מאחר שזהו פרט בעבודתו לקונו.

וגם כאשר עבודתו היא באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים" – הרי מאחר שפעולה זו היא הכנה לעבודת ה' ("לשם שמים"), צריכה פעולה זו להעשות מתוך שמחה, כי ההכנה לעבודה צריכה להיות מעין העבודה, ולכן, כשם שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה, כמו כן ההכנה לעבודת ה' צריכה להיות בשמחה.

ומאחר שכאו"א מישראל הוא בחזקת כשרות – מובן, שבכל השנה כולה הרי הוא עובד את ה' בשמחה.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 247)

¯

בכדי שהחשבון וכן ההחלטות, יהיו נכונים, צריכים להזהר מהערכת מעלותיו ופעולותיו יתר על המדה, אבל באותו זמן, לא צריכים גם להגדיל את החסרונות והכשלונות, כי, מצב רוח של דכאון, וכל שכן של יאוש, חס ושלום, הוא אחד הדברים המחלישים את ההחלטיות להשתפר.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 219)

 

"[ואם אח"כ עשה תשובה נקרא צדיק גמור]"

והענין בזה – שבשעתא חדא וברגעא חדא יכול להתהפך מרשע גמור לצדיק גמור, כפי שמצינו שהמקדש את האשה "על מנת שאני צדיק גמור, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו", אלא שלענין קידושין הרי היא מקודשת מספק, לפי ש"האדם יראה לעינים", ואין אנו יודעים אם אכן הרהר תשובה, אבל "ה' יראה ללבב", ורואה שהאמת היא שכל ענין החטא אינו אלא מפני ש"יצרו הוא שתקפו" (כמ"ש הרמב"ם), ואפילו בשעת מעשה החטא הרי פנימיות לבבו שלם, ובפרט בזמני ההתעוררות דאלול ותשרי.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג 211)

¯

פעם כשהיה כ"ק מו"ח אדמו"ר בווינא, באו אנ"ש ללוותו, וכרגיל אצל אנ"ש, באו משך זמן קודם זמן נסיעתה של הרכבת, בשעת מעשה עמד שם א' מיהודי אשכנז ("אַ דייטש"), ואמר שעדיין יש "איינע מינוטע". נענה הרבי ואמר, אכן, רגע אחד הוא זמן רב, שהרי "בשעתא חדא וברגעא חדא" אפשר לעשות תשובה, ועד ש"זדונות נעשים לו כזכויות".

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 95)

 

"כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שעליו דרשו רז"ל כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו'"

אפילו מי שלמד כבר את כל התורה כולה, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, שאז ע"פ דין מתחיל אצלו סדר חדש בלימוד התורה (כדאיתא בהלכות ת"ת) – אעפ"כ אומרים לו שעליו להתחיל מחדש ללמוד את התורה מתחלתה: "בראשית ברא".

ומה שטוען: הייתכן?! – הרי למד כבר את כל התורה כולה, ו"לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך גו' מעתה ועד עולם", ומה רוצים ממנו עוד?

על כך אומרים לו: אם היתה לו אפשרות ללמוד רגע אחד נוסף ולא למד באותו רגע – אפילו אם למד במשך כל שאר העשרים ושלוש שעות וחמישים ותשע דקות שבכל יום – הרי זה ענין של ביטול תורה, ועל כך נאמר הענין שמביא אדמו"ר הזקן בפרק א' בתניא!

וכשם שהוא בנוגע ללימוד התורה – כן הוא בקיום המצוות: אין אדם יוצא ידי חובתו במה שעשה אתמול, או אפילו במה שעשה רגע אחד קודם לזה, אלא צריך להיות תמיד ("כסדר") "מעלין בקודש".

והטעם לזה – כי התומ"צ הם ענין של חיות ("כי הם חיינו"), ובענין החיות רואים אנו שאם ישנו הפסק בזה, אפילו למשך זמן קצר ביותר, הרי זה כבר היפך החיות, כי ענין החיות מוכרח להיות תמיד ובכל מקום (בכל חלקי הגוף). וכיון שהתומ"צ הם ענין של חיות, אין לעשות הפסק בעניני תומ"צ אפילו כחוט השערה, אלא צריך להיות תמיד "מעלין בקודש".

וזהו שאומרים לו, שגם לאחר כל עבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות, לא יצא עדיין ידי חובתו, אלא עליו להתחיל מחדש ללמוד "בראשית ברא".

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 143 – 142)

 

 

 

יום ב (כה כסלו)

"ותאות בתענוגים"

אמנם מצד ג' שרי פרעה, שר המשקים והאופים והטבחים, שהם קנה וושט וורידין, שהו"ע תאוות אכילה ושתיה ושאר תענוגי עוה"ז, הנה עי"ז נעשה מיצר הגרון, וכמ"ש נחר גרוני, שלא נמשך מהמוח להלב, כי התענוג בגשמיות מונע ומעכב את התענוג באלקות, ולכן גם כאשר מתבונן במוחו, אין זה נרגש בהלב.

(סה"מ תשי"ד עמ' קכח)

¯

כאשר ישנם בו תאוות זרות אי אפשר שיהיה כלי לקדושה.

(סה"מ תשי"ח עמ' סב)

 

"כי המים מצמיחים כל מיני תענוג"

ידוע בענין רקיע המבדיל בין מים למים, דמים הם תענוג, דזה שהמים מצמיחים כל מיני תענוג, הוא לפי שבהם יש ענין התענוג. והרקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים היא הפרסא שעל ידה נעשית ההבדלה בין התענוגים בעינינים הרוחניים (מים עליונים) ותענוגי עוה"ז (מים תחתונים).

(סה"מ תשי"ח עמ' רמח)

 

 

 

יום ג (כו כסלו)

פרק ב

"ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש"

ישראל, הם מבחינת אצילות, כמאמר כל נשמתא ונשמתא קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא, דמלכא קדישא היא בחינת ז"א דאצילות, סוף עולמות הא"ס, וכאו"א מישראל, גם הפחות שבפחותים, אומר נשמה שנתת בי טהורה היא, וישראל נקראו בשם יונתי, וכתיב בהו קומי לך, לשרשך ומקורך.

(סה"מ תשי"ח עמ' רצז)

¯

מבואר באגה"ק (סל"א) ש"כל נשמות ישראל נקראים בחינת אברי דשכינתא הנקראת בשם לב, כמ"ש וצור לבבי", ולכן כל נש"י צריכות להיות "דבוקות ומקושרות יחד כו'".

ובלשון הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ג ה"ו) בנוגע למלך – "לב כל קהל ישראל", ומאחר שכן הוא בנוגע למלך בשר ודם, הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע למלך מלכי המלכים הקב"ה. וכפי שמצינו במדרשי חז"ל שכאשר רוצים לבאר ענין מסוים בנוגע להנהגת מלך מלכי המלכים הקב"ה (מלכותא דרקיעא), מביאים משל מהנהגת מלך בשר ודם. ועפ"ז מובן שהמבואר בחסידות (באגה"ק הנ"ל) שהשכינה "נקראת בשם לב", מבואר גם בפס"ד הרמב"ם הנ"ל.

ועפ"ז מובן כיצד יכולים כל בנ"י להיות "כאיש אחד בלב אחד" (מבלי הבט על החילוקים שביניהם) – מאחר שלבם (שממנו נמשך כללות ענין החיות כו') אחד הוא.

ואדרבה: הפלא הוא כיצד יתכן לומר באופן הפכי – כאשר יודעים שהקב"ה הוא אחדות הפשוטה, והוא "לב כל קהל ישראל", ונשמתו של כאו"א מישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"!

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 321)

 

"ואתה נפחת בי"

מבואר שאמיתית ענין אין ערוך הוא בהתהוות מהעצמות, שהנברא הוא באין ערוך לגמרי להעצמות, ואופן ההתהוות הוא שהיש האמיתי נעשה יש הנברא, משא"כ התהוות היש מהאין אינו בדרך אין ערוך לגמרי, אלא הוא בהדרגה עדיין. וע"ד ענין ההשתלשלות שהוא מלשון שלשלת, שכל טבעות השלשלת הם אחוזות וקשורות זו בזו, והיינו, דאף שאופן ההתקשרות הוא שהעליון שבתחתון קשור בהתחתון שבעליון, מ"מ, יש לו שייכות גם עם העליון ממש. משא"כ ירידת הנשמה בגוף היא ע"י נפיחה בכח דוקא, לפי שירידת הנשמה בגוף היא שלא בהדרגה, שהרי אינו דומה בריאת האדם לשאר הנבראים, שבכל הנבראים כתיב תוצא הארץ נפש חיה, שגופם ונפשם נתגלו כאחד, לפי שגופם הוא בבחינת צומח ונפשם היא בחינת חי, וצומח וחי הם קרובים זה לזה, משא"כ בבריאת אדם כתיב גלמי ראו עיניך, שגופו הוא בחינת דומם, ונפשו היא בחינת מדבר שלמעלה מבחינת חי, ומדבר ודומם הם באין ערוך זל"ז. ובעומק יותר, הנה בנשמת האדם כתיב נשמה שנתת בי טהורה היא, שהיא בבחינת טהורה, ולמעלה יותר, כפי שהיא בבחינת נתת, ולמעלה יותר, שנש"י עלו במחשבה, והיינו במחשבה הקדומה דא"ק, ושם גופא הם בבחינה עליונה שבמחשבה, שזהו הדיוק עלו במחשבה. ומשם ירדו הנשמות לגוף שהוא למטה במדריגה מכל הבעלי חיים, שהרי מצד הגוף גם יתוש קדמך, לפי שאינו משנה את תפקידו, ואילו מצד הגוף הרי אפשר שיהיה יודע את רבונו ומכוון למרוד בו. ומכל זה מובן שירידת וקישור הנשמה בגוף היא המשכה שלא בהדרגה כלל, ובכדי שתהיה המשכה זו הרי זה ע"י הנפיחה בכח דוקא.

וזהו ג"כ שירידת הנשמות בגוף היא מבחינת רצון וחפץ הוי'. דהנה, אע"פ שכל הנבראים שרשם מבחינת הרצון, כמ"ש כל אשר חפץ הוי' עשה, מ"מ, בכל הנבראים הרי זה כפי שהרצון בא בהתלבשות בבחינת הפנימיות עד לבחינת דבר הוי', משא"כ בריאת האדם (היינו ירידת הנשמות בגוף) היא מבחינת הרצון עצמו שאינו מלובש בבחינת הפנימיות, בחינת עצם הרצון. והנה, התגלות הרצון מאוא"ס ב"ה הוא ג"כ בבחינת דילוג, שהרי הרצון למעלה אינו דומה להרצון למטה, כי הרצון למטה הוא בכדי למלאות את מחסורו, וא"כ מובן שהמחסור שייך להרצון, וגם להאדם עצמו, ומכ"ש שהרצון שייך להאדם עצמו, שהרי הרצון הוא בשביל למלאות את מחסורו. משא"כ הרצון למעלה, כיון שאינו בשביל למלאות מחסורו, שהרי אנת הוא שלימותא דכולהו, וכלום חסר בבית המלך, הרי אין להרצון שום ערך ושייכות כלל, והמשכת הרצון הוא באופן של התחדשות ודילוג. וזהו"ע הנפיחה בכח – שע"י הרצון וחפץ העליון. משא"כ כל הבריאה, שהתהוותה בדבר הוי', בהדרגה.

(סה"מ תשי"ח עמ' רפג, רפד)

 

"כך עד"מ נשמות ישראל עלו במחשבה"

ישראל קאי על נפש האלקית כפי שהיא מצד עצמה שנקראת בשם ישראל, לי ראש, כי נש"י עלו במחשבה, והיינו, שבמחשבה גופא הרי הם בבחינת עליה במחשבה היותר עליונה, שזהו"ע לי ראש.

(סה"מ תשי"ח עמ' רסט)

¯

המלאכים שנתהוו מהדיבור שייך בהם ענין הפירוד, וכפי שמצינו שאפקוהו כו' ומחיוהו שיתין פולסין דנורא, משא"כ הנשמות שהם מהמחשבה, ובמחשבה גופא הם עלו במחשבה, היינו בחינה היותר עליונה במחשבה, לכן הם בביטול, וכמ"ש חי הוי' אשר עמדתי לפניו, שאין עמידה אלא תפלה וביטול, ולכן דוקא הנשמות הם מקדש לו ית'.

(סה"מ תשי"ט עמ' כז)

¯

כללות התומ"צ הם בשביל נש"י, כדי שיתעלו על ידם, כדאיתא במדרש שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו למחשבת התורה, שנאמר צו את בנ"י דבר אל בנ"י.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 171)

 

"נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית'"

נש"י הם למעלה מהתורה, והיינו, שבכל המדריגות, היכן שרק מוזכרים נש"י ותורה, הנה הנשמות הם למעלה מהתורה: תורה – היא בחינת חכמה, ואילו נשמות – מושרשות בבחינת התענוג. וגם כפי שהתורה היא בבחינת א"ק, הרי היא בחינת חכמה דא"ק, שזהו חיצוניות א"ק, ואילו נש"י הם בבחינת פנימיות א"ק, ועד לבחינת עתיק שלעילא מגולגלתא דא"ק.

ואף שבפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק, וא"כ, גם החכמה (תורה) נמצאת בבחינת התענוג – הרי זה רק כפי שהחכמה נמצאת בבחינת התענוג, והיינו, שאין זה עצמות התענוג הפשוט, אלא תענוג מאיזה דבר, תענוג מהחכמה (אלא שהחכמה כמו שהיא בהתענוג אינה בבחינת מציאות, אבל אעפ"כ הרי זה תענוג מאיזה דבר), משא"כ נשמות שהם מושרשות בבחינת התענוג הפשוט, תענוג מצד עצמו.

ואפילו לפני הצמצום הרי הנשמות הם בעומק יותר מהתורה – שהרי לפני הצמצום גופא ישנם כמה מדריגות: יחיד, אחד וקדמון, וכמדובר לעיל שישנו הענין דהשערה בכח, ולמעלה יותר – עליית הרצון, והאור שקודם עליית הרצון, שזוהי המשכה כללית, ובחינת עתיק היא למעלה גם מהמשכה כללית, והו"ע העתקת העצמות שנותנת אפשרות שיוכל להיות לאח"ז מקור למקור לעולמות; ואילו נשמות ישראל מושרשות בעומק יותר מבחינת עתיק הנ"ל, והיינו, שהם מושרשים בבחינת אור ושם הכלול בעצמותו.

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 108)

 

" דעקבי משיח' "

וכן בגלות הזה רואים שככל שנמשך הולך ומתגבר הגלות, ומתמעט גילוי אלקות. בהתחלת הגלות היה הגילוי ע"י התנאים, ואח"כ האמוראים, וככל שנמשך הזמן נעשה ההעלם גדול יותר, ועד שבדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא הרי כמעט ואין גילוי כלל, שלכן נקרא בשם עקביים, כיון שעקב הוא אבר שאין בו חיות (בגילוי), כדאיתא באבות דר' נתן שהעקב הוא מלאך המות שבאדם.

מסדר זה מובן שהגלות אינו רק כפרה על עבירות, אלא יש בו גם ענין פנימי. פנימיות ענין הגלות הוא – גילוי אור חדש, ומצד הפנימיות ("דער צוטראָג") לגילוי אור החדש נעשה הסילוק מההשפעה, ולכן, ככל שנמשך הזמן, שנעשית יותר הפניה לגאולה העתידה, ככל שמתקרבים לביאת משיח, הולך הגלות ומתגבר.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 125)

 

"השתלשלות העולמות אבי"ע מחכמתו ית'"

ענין ההשתלשלות שהוא מלשון שלשלת, שכל טבעות השלשלת הם אחוזות וקשורות זו בזו, והיינו, דאף שאופן ההתקשרות הוא שהעליון שבתחתון קשור בהתחתון שבעליון, מ"מ יש לו שייכות גם עם העליון ממש.

(סה"מ תשי"ח עמ' רפג)

 

 

 

יום ד (כז כסלו)

פרק ג

"כלולה מעשר בחי' כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן"

ציון הוא מלשון סימן, כמאמר אנא סימנא בעלמא, וקאי על נפש האלקית שהיא בבחינת סימן להאדם העליון, כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, שהוא בצלם ודמות האדם העליון.

(סה"מ תשי"ח עמ' רצב)

 

"ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין"

יש ב' מיני המשכות, ממכ"ע וסוכ"ע. הנה בחינת סוכ"ע היא באופן שאין לו דמות, אמנם בחינת ממכ"ע נקרא כמראה אדם. וב' ענינים אלו כמו שהם למעלה אצלו ית' הם בתכלית היחוד, שלכן נכללים בשם אחד, הקב"ה, דקדוש הוא מלשון הבדלה, דקאי על בחינת הסובב, וברוך הוא מלשון ברכה והמשכה, דקאי על ממלא, שהם ב' הפכים, ואעפ"כ נכללים בשם אחד.

וביאור ענין בחינת ממלא וסובב, הנה קדוש קאי על בחינת סובב כל עלמין, ואין הכוונה על עצם בחינת הסובב כפי שהוא מובדל לגמרי מעולמות, שהרי עצם בחינת הסובב נקרא קדש מלה בגרמיה, משא"כ קדוש בוא"ו, הרי הוא"ו מורה על ענין ההמשכה, אלא שההמשכה הוא בדרך הבדלה, והוא בחינת הקו (עצם הקו) כמו שהוא מובדל מעולמות. ומזה נמשך גם בחינת ברוך, דקאי על בחינת ממלא, שהו"ע המשכת קו קצר ומצומצם לפי ערך העולמות. וענין ב' המשכות אלו כפי שהם פועלים פעולתם בנבראים, הנה מצד בחינת הסובב נעשה המשכת הבלי גבול. ואין הכוונה על בל"ג ממש, שהרי המשכה זו היא מבחינת קדוש בוא"ו, ולא מבחינת קדש מלה בגרמיה, אלא הכוונה על המשכת הבל"ג כפי שהוא בגדר ההגבלה, וע"ד מ"ש והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, היינו, שהוא בגדר מספר והתחלקות, ומ"מ לא יספר, וכמו חול הים שהוא בגדר התחלקות, שכל גרגיר הוא נבדל מחבירו, והוא גם בגדר מספר, שהרי כשנותנים גרגירי חול בכלי אזי אפשר לספור כמה גרגירי חול נמצאים בהכלי, ומ"מ, כולם ביחד הם בלי מספר. ובעומק יותר, הנה גם גוש עפר שאינו בהתחלקות ומספר, מ"מ, הרי הוא בגדר התחלקות ומספר, שהרי כשיוציאו המים שבתוכו אזי יהיו ריבוי גרגירי חול, ורק מצד המים שבתוכו הרי הוא בלי התחלקות ומספר, וא"כ הרי זה דוגמא להמשכת הבל"ג כפי שהוא בגדר הגבלה. ועד"ז מצינו גם במלאכים, דאיתא בגמרא אלף אלפים גו' ורבוא רבבן מספר גדוד אחד, ולגדודיו אין מספר, והיינו, שהם בגדר התחלקות, שהרי כל גדוד נבדל מחבירו, והם גם בגדר מספר, שהרי בכל גדוד יש מספר למלאכים שבו, אלא שלגדודיו אין מספר. וכל זה הוא בהמשכה שמצד בחינת הסובב. אמנם ההמשכה שמצד בחינת ממלא היא בהגבלה ממש, וכמובן ממארז"ל מה הנשמה ממלאה את הגוף כו', והרי ע"י הגבלות הגוף אפשר למדוד גם את עניני הנשמה המתלבשים בהגוף.

(סה"מ תשי"ט עמ' צו, צז)

 

 

 

יום ה (כח כסלו)

"ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש"

והנה בינה היא מקור הגבורות. וענינו בעבודה הוא ההתבוננות בתפלה, בפסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש, שע"י ההתבוננות דכולא קמיה כלא חשיבי, מתעורר האדם באהבה עזה כרשפי אש, והוא דוגמת העלאת הקרבנות באש המזבח, שענין ההעלאה הוא בחינת הגבורות.

(סה"מ תשי"ט עמ' לח)

 

"שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד"

כללות ענין הדעת מורה על ענין של התיישבות (מנוחה) ותוקף כו', כמבואר בתניא (פ"ג) שענין הדעת הוא "לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד כו'"

(התוועדויות תשמ"ב ח"א 199)

 

 

 

יום ו (כט כסלו)

פרק ד

"שלשה לבושים שהם מחשבה דבור ומעשה"

וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בענין ג' הלבושים מחשבה דיבור ומעשה, שלבוש המחשבה הוא לבוש המיוחד עם הנפש, והו"ע גילוי העלם העצמי לגבי עצמו, משא"כ לבוש הדיבור הוא לבוש הנפסק, וענינו הוא גילוי אל הזולת, אלא שיש מעלה בדיבור על מעשה, שהדיבור מתייחד עם הנפש, היינו שיש לו דביקות, שהרי הוא מדבר במה שהוא חושב או במה שחשב קודם עכ"פ, ולכן הדיבור הוא במין האדם דוקא, שנשמע לאדם, וישנו רק באדם, משא"כ המעשה נעשה נפרד לגמרי, ולכן נמשך כח המעשה גם בדומם, וכמו כח האומן שנמשך גם בהדומם, וגם כח המעשה ישנו גם בבע"ח (כמשנת"ל ס"ד). ולכן, כאשר מייחסים את הלבושים לגבי עצמם, היינו כמו שכבר נתגלו מן הנפש, הרי המעשה הוא נפרד והדיבור הוא דבוק.

(סה"מ תשי"ח עמ' קטו, קטז)

 

 

 

יום שב"ק (ל כסלו)

"כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה"

קודם שהגיחע הזמן ד"מצוה לגלות זאת החכמה", הרי הענין דכוונת המצוה (הקשור עם לימוד פנימיות התורה כו') לא היה שייך לכאו"א מישראל; אבל מזמן האריז"ל שאז נפעל הענין ד"מצוה לגלות זאת החכמה" – הרי כללות הענין דלימוד פנימיות התורה, כולל כוונת המצוה כו', שייך לכאו"א מישראל.

[ואעפ"כ – בזה גופא ישנם חילוקי דרגות בין בנ"י, וזה תלוי בשורש נשמתו של כאו"א מישראל].

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 356)

 

"כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע"

"ואהבת את ה' אלקיך" הוא שרש לכל מצוות עשה, כולל גם המ"ע דיראת השם ("את ה' אלקיך תירא") שהיא השרש לכל מצוות לא תעשה, ונמצא ש"ואהבת את ה' אלקיך" היא השרש לכל מצוות התורה.

(התוועדויות תשי"ז ח"ב עמ' 53)

 

"ובלעדה אין להן קיום אמיתי"

כללות עבודת בנ"י היא – לעשות לו ית' דירה בתחתונים. והנה, כללות ענין הדירה נעשה ע"י עצים ואבנים ועפר, שעי"ז בונים את הרצפה והכתלים והגג. ולאחרי בנין הדירה עצמה, צריכים להשתדל שהדירה תהיה נאה, כראוי ומתאים לכבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. וכדי שהדירה תהיה נאה – מקשטים אותה עם ציורים ופרחים, זהב וכו'. ובדוגמת ביהמ"ק שעליו נאמר "מי שלא ראה בית המקדש בבנינו, לא ראה בנין מפואר מעולם" (סוכה נא, ב).

והנה, כאשר יבוא מישהו וישאל: במה עדיף להתעסק – בבנין הדירה עצמה, או בעשיית הקישוטים והפרחים וכו'? – יאמרו לו, שלכל לראש צריך להיות בנין הדירה עצמה, ורק אח"כ אפשר להוסיף בזה קישוטים וכו'. ומובן בפשטות שאין כל תועלת בעשיית קישוטים וכו' כאשר הדירה עצמה אינה בנויה.

ועד"ז מובן בנוגע לעבודה הרוחנית דבנ"י: עשיית עצם הדירה היא ע"י קיום המצוות שהם מן התורה כו', שעי"ז בונים את הדירה עצמה, בדוגמת בנין הדירה ע"י עצים ועפר. וע"י קיום המצוות באופן של הידור כו', כולל הדיוק במנהגי ישראל כו' – נפעל ענין הנוי והיופי שבדירה, בדוגמת הנוי שע"י קישוטים ופרחים כו'.

אבל לאידך – ישנה מעלה במנהגי ישראל כו' לגבי ענינים מן התורה כו', בדוגמת המעלה שיש בדירה נאה ומקושטת לגבי דירה שאינה מקושטת.

והביאור בזה: קיום התומ"צ ע"פ התורה (ללא הידור מיוחד כו') הרי זה ענין שישנו בטבע של כאו"א מישראל, כפס"ד הרמב"ם שכאו"א מישראל רוצה לקיים את רצון הבורא. ועבודה זו היא ע"ד המיצוע, היינו, שעבודה זו אינה דורשת יגיעה והשתדלות מיוחדת לגלות כחות פנימיים יותר כו'. ובדוגמת בנין הדירה ע"י עצים ואבנים ועפר, ללא השתדלות מיוחדת להשיג קישוטי זהב וכו'.

אבל כאשר מדובר אודות קיום התומ"צ באופן של הידור ודיוק בכל פרטי מנהגי ישראל כו' – הנה כדי להגיע לאופן עבודה זו צריך האדם לעורר ולגלות בנפשו כחות פנימיים ונעלים יותר, ודוקא עי"ז יכול לפעול בעצמו שעבודתו תהיה באופן שידקדק אפילו על דקדוק קל של דברי סופרים, ויזהר גם במנהגי ישראל בתכלית הזהירות והדיוק.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 265)

 

 

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

כרך ה – לקוטי אמרים מחזור שלישי

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים