מומלצים לציבור הדתי
שרה28/03/2024
הי מישל, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
שרה28/03/2024
הי צפורה, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה

לימוד תניא יומי - פרשת לך לך

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

לימוד תניא יומי - פרשת לך לך תמונה 1

יום א (ב' חשון)

"ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא לא שייך האי טעמא דאמרן וכמ"ש ויקצוף משה והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו"

אמנם המדות אין בהם שינויים, והכוונה היא להמדות טבעיים, שהם בתוקף גדול ואינם משתנים לעולם. וזה שמצינו שע"י עבודה נעשה שינוי בהמדות, הנה השינוי הוא רק בציור המדה ולא במהות המדה עצמה, שאינם משתנים בעצם מהותם. וכמו באברהם אבינו שמדתו מדת האהבה, אברהם אוהבי, וע"י נסיון העקידה נשתנו מדותיו, שנעשה בו מדת היראה, כמ"ש עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, הנה זהו רק בדרך הוראת שעה בלבד, וגם בשעה זו גופא, הנה היראה שהיה ירא ליפרד ממלך מלכי המלכים הקב"ה היתה מצד אהבתו את הוי', וא"כ אין זה שנשתנו מידותיו מאהבה ליראה, כי אם שנתוסף אצלו במדת האהבה שמצדה בא גם ענין יראה, אבל אין זה שינוי מאהבה ליראה. וגם אחרי מ"ת שהעבודה היא בהתלבשות נה"א בנה"ב ותכליתה היא לשנות מדותיו הטבעיים, שזה כל האדם, הנה מה שמשנה מדותיו הטבעיים אינו אלא שבתחילה היו בציור הלא טוב, וע"י עבודתו משנה אותם שיהיו בציור הטוב, אבל המדות עצמם אינם משתנים, כי אם שאותם המדות כמו שהיו תחילה, בקו החסד או בקו הגבורה, הנה אותם המדות עצמם הם עכשיו בציור הטוב. ויתירה מזה, שגם ע"י העבודה דתשובה שהיא באופן של אתהפכא, להפוך את המדות מן הקצה אל הקצה, הנה גם בעבודה זו הנה השינוי הוא רק בציור המדה, אבל לא בעצם מהות המדה. וכמו בהתהפכות מגבורה לחסד, שהעבודה דתשובה פועלת שלא זו בלבד שתמורת זה שבתחילה היה הכעס שלו בהיפך מהתנועה דואהבת לרעך כמוך הנה עכשיו הוא בכעס על עוברי רצונו ית' (דשינוי זה נעשה גם ע"י עבודה סתם), אלא יתירה מזה, שעכשיו איננו במדת הכעס כלל, כי גם הכעס על עוברי רצונו אינו תכלית העבודה, שהרי התכלית הוא יתמו חטאים ולא חוטאים, ולכן ע"י העבודה דתשובה הוא מהפך את המדה לגמרי, שאינו בכעס כלל, הנה גם אז לא נשתנה עצם מהות מדת הגבורה, שגם עכשיו הוא בקו הגבורה, אלא שענין זה בא בציור אחר, במדת המרירות ומרה שחורה בציור הטוב, כמו בענין ההתמדה ושאר הענינים הבאים מצד המרה שחורה. וכמו"כ גם בקו החסד, שתמורת זה שבתחילה היתה ההתפשטות שלו בענינים הלא טובים, קליפת פלשתים, הנה גם כאשר מהפך זאת ע"י העבודה דתשובה, נשאר הוא בקו החסד ומרה לבנה כו' דוקא, לפי שעצם המדות אי אפשר לשנות. וזהו החילוק שבין מוחין ומדות, שבמוחין יש שינויים, משא"כ המדות הם בתוקף גדול שאין בהם שינויים.

(סה"מ תשט"ו עמ' קסג, קסד)

 

"כגון עו"ג המדבר ומבלבלו בתפלתו"

ומלבד זה ישנה גם הידיעה בכוונת ההעלם (כנ"ל ס"כ) – שלכן, אינו מסתכל על ההעלם כמו העלם, אלא אדרבה, כסיבה המעוררת את הכחות הנעלמים וגם את הכחות העצמיים שיבואו לידי גילוי.

וע"ד המבואר באגה"ק בשם הבעש"ט בענין "נכרי המדבר ומבלבלו בתפלתו" – "שישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול . . להתלבש ניצוץ מהארתה . . בדבור נכרי זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה'" (שניצוץ זה הוא גבוה ביותר, ולכן ירד למטה ביותר), שהכוונה בזה היא "כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כו'", ע"ד מארז"ל "מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא".

ועד"ז בנדו"ד – שסיבת ההעלם היא בשביל שתהיה העבודה בכח עצמו, היינו, שלא יהיה "נהמא דכיסופא", אלא ע"י יגיעה דוקא, ולא רק יגיעה רגילה, אלא יגיעה יותר מהרגילות (כנ"ל ס"ד), שעי"ז נעשה גילוי היותר גדול, ובלשון הכתוב: "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני" – שדוקא ע"י בירור (עבודת הבירורים) או דחיית ההעלם (ענין הנסיונות) מקבל הוא את ה"יקר".

וכאשר יהודי מסתכל על ההעלם באופן שהוא הסיבה להגילוי היותר גדול – אזי עושה עבודתו בשמחה, ומצליח לבטל את כל ההעלמות וההסתרים שמבפנים, ובמילא מתבטלים גם כל ההעלמות וההסתרים שמבחוץ,

ואז מובטח לו שיבוא – עם הגוף, נפש הבהמית והשכלית – להר הקודש בירושלים.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 327, 326)

¯

כ"ק מו"ח אדמו"ר מביא באחד ממאמריו בשם הבעש"ט, שבג' האותיות הצ"ר יש ששה צירופים (כמ"ש בספר יצירה ג' אותיות בונות ששה בתים), "ג' עיקרים (היינו שיש להם פירוש גם בנגלה) וג' מסתעפים" (היינו שהם צירופים בנסתר), והעיקרים הם: הצ"ר רצ"ה וצה"ר.

ומבאר שם, ש"ע"י האותיות התורה ותפלה שהו"ע בא אל התבה . . לערנען מיט אַ חיות און דאַוונען מיט אַ חיות, דהחיות מורה על פנימיות הרצון שהו"ע רצ"ה, הנה עי"ז נעשה צה"ר לתבה, דבכח זה מהפכים את הצ"ר הצורר ר"ל לצהר, וע"ד דכתיב ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע, דלא זו בלבד שיפטר מן הצרה אלא עוד זאת כי וממנה יושע, דמן הצרה ההיא תצא לו עוד ישועה".

וענינו בעבודה – כמ"שבאגרת הקודש בשם הבעש"ט, דכאשר עומד לנגדו "עו"ג המדבר ומבלבלו בתפלתו . . עצה היעוצה . . מענין זה עצמו כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול ותרד פלאים להתלבש ניצוץ מהארתה . . בבחינת גלות . . בדבור עו"ג זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' היא כוונת התפלה . . שעי"ז מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא".

ונמצא, שבעבודה זו נעשה בירור הרע באופן שהאדם מנצל את הרע גופא לעבודתו יתברך, שעי"ז נעשה מה"צרה" עצמה – "צה"ר".

ולהעיר:

בנוגע לדברים גשמיים בכלל, מפורש גם בנגלה דתורה שצריך לנצלם לקדושה, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב "בכל דרכיך דעהו", וכפי שהאריך הרמב"ם (והאריך בזה גם הבית יוסף בשולחן ערוך שלו ע"ד אריכות לשון הרמב"ם, אף שבדרך כלל אינו מעתיק אריכות לשון הרמב"ם) כיצד יש לנצל בעבודת ה' את כל הענינים הגשמיים, כמו אכילה שתיה וכו' (כפי שמפרט שם בפרטיות).

אמנם, כל זה הוא רק בדברי הרשות. ואילו הבעש"ט חידש, שגם עניני איסור, ענינים של רע, צריכים לנצל לעבודת ה', וכאשר מנצלים גם את המנגד עבור עניני קדושה, אזי "ממנה – מהצרה עצמה – יושע".

(התוועדויות תשיג ע"ג עמ' 88-89)

 

"כי הבעש"ט ז"ל היה אומר ד"ת בל"א ולא בלה"ק"

כפי שראינו אצל הרבי שהמשיך וגילה פנימיות התורה לא רק בלשון הקודש, ולא רק בלשון אידיש – שלשון זה נעשה מקודש עי"ז שהשתמשו בו בתומ"צ, וגם במאור שבתורה, החל מהבעש"ט שהיה אומר חסידות בלשון אידיש כדאיתא באגה"ק ש"הבעש"ט ז"ל היה אומר ד"ת בל"א ולא בלה"ק – אלא גם בשאר לשונות, אנגלית, צרפתית, וכיו"ב – בכדי שהענינים בפנימיות התורה יגיעו לכל בנ"י.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 95)

 

"דהא אשכחן שאפילו מלאך נברא נקרא בשם ה' בפ' וירא לפי' הרמב"ן וכמ"ש נתקרא שם ה' הדובר אליה וכו'"

העבודה בבי"ע הוא בענין הביטול, לפי שנתהוה ונברא בבחינת נפרד כו', משא"כ נשמה דאצילות שאינה בבחינת נפרד אלא בבחינת אלקות ממש, עבודתה היא באופן של הגבהה כו', לפי שאין זה הגבהת עצמו אלא הגבהת האלקות, שהרי כל מציאותו היא המציאות דאלקות, ועפ"ז יובן מה שאמרו על רשב"י מאן פני האדון כו', אך לא כל נשמות הצדיקים יכולים להתנשאות כ"כ, מלבד אלה שנשמתם היא מבחינת אצילות ממש שנקראים אחים ורעים, והם יחידי סגולה שבדור, כנשמת רשב"י וכיו"ב וד"ל (ואח"כ מוסיף, ועיין בתו"א פ' בא בענין שם צבאות. וי"ל ע"ד שאמר משה ונתתי עשב, וע"ד שמצינו שהמלאך נקרא לפעמים בשם הוי').

(סה"מ תשי"ז עמ' שטו)

 

 

 

יום ב (ג חשון)

"וגם היא אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות עם ה' בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ לידע איך הוא מלא כל הארץ"

ישנו ביאור שאופן הפעולה שהקב"ה פועל ע"י הספירות הוא "כגרזן ביד החוצב בו". כלומר: כל הפעולות באים אמנם מהקב"ה, אבל כפי שבאים מצד הקב"ה בעצמו אין בהם התחלקות, וההתחלקות נפעלת ע"י הספירות, שהם פועלים התחלקות וציור בהשפעה.

ולפי זה נמצא לכאורה שהציור הפרטי של כל פעולה אינו מתייחס להקב"ה עצמו, אלא להספירה. כלומר: שהפעולה עצמה, עצם הפעולה, באה מהקב"ה, שהרי הגרזן אינו פועל בכחו, אלא שהחוצב פועל ע"י הגרזן, מ"מ, הפרט וציור הפעולה אי אפשר לייחס להקב"ה עצמו, אלא להספירות.

אמנם, ביאור זה – נוסף לכך שאינו מובן כ"כ בשכל, יש על זה סתירה:

כאשר בנ"י מתפללים להקב"ה וקורין אותו בתוארים שונים, הרי אין כוונתם להתוארים כפי שהם נפרדים ח"ו ממנו ית', אלא כוונתם היא להקב"ה בעצמו כפי שבא ומתגלה בתוארים אלו.

וע"ד מ"ש רבינו הזקן באגה"ק שמ"ש "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" ("לית אתר פנוי מיניה"), הוא באופן של "אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל (שהם "מאמינים בני מאמינים") . . בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות . . רק שחדשים מקרוב באו לחקור בחקירה זו כו'", וידוע שהענין ד"מאמינים בני מאמינים" הוא בעצמותו ית'.

והרי לפי ביאור הנ"ל נמצא שכל התוארים אין להם יחס להקב"ה בעצמו ?!

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 256 – 255)

 

 

 

 

 

יום ג (ד חשון)

סימן כו

"בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר"

והנה, הפסוק האחרון בשיעור חומש היומי של ערב יום ההילולא – שהוא ה"גבול" שבין ערב יום ההילולא (סיום השנה שעברה) ובין התחלת השנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה – הוא: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ובתרגום: "בריש גלי".

ואיתא בספרים ש"ברי"ש" ר"ת רבי שמעון בן יוחאי. והיינו, שהענין ד"יד רמה" – שהו"ע נעלה יותר הן מ"יד הגדולה" והן מ"יד החזקה" – יתגלה עי"ז שבזמן הגלות [שזהו ענינו של התרגום בניגוד ללשון – הקודש, שמורה על העבודה בענינים של לעו"ז, חוץ – לארץ ואומות – העולם] עוסקים בלימוד פנימיות התורה – שזהו ענינו של רשב"י: "פתח רבי שמעון", שהוא היה ה"צינור" לחבר נסתר עם גליא, שגם הנסתר יומשך למטה בנגלה.

וזהו "בריש גלי" – שע"י ר' שמעון בן יוחאי ("בריש") נעשה "גלי", שזהו הפירוש והביאור (כפי שבא אפילו בלשון תרגום) של "יד רמה", שזהו האופן שבו היתה הגאולה ממצרים, שאופן כזה לא היה בגאולת גלות בבל, ולא בגאולת מדי ופרס ויון, כי אם "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – בגאולה העתידה.

ובפשטות – שע"י לימוד החלק בתורה שהתחלת התגלותו – "גלי" – היתה ע"י "בריש", ר' שמעון בן יוחאי, ואח"כ נמשך בגלוי יותר ע"י תורת חסידות חב"ד עד כדי כך שיומשך בהבנה והשגה בשכל דנפש האלקית, שכל אנושי ועד לשכל דנפש הבהמית – הנה ע"י לימוד זה, ובאופן ד"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שהלימוד יומשך בענינים של מחשבה דיבור ומעשה בחיי היום – יומיים, יפעלו להיות "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" כפשוטו, והיינו, שע"י "יפוצו מעינותיך חוצה" קא אתי מר – גאולה האמיתית השלימה.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 65, 64)

¯

עבודת הרשב"י היתה להמשיך פנימיות התורה ו"סתים דאורייתא" בגליא דתורה, ועי"ז גם ב"גליא" דהעולם. היו כמה תנאים שעסקו בפנימיות התורה, אבל החידוש של רשב"י היה שהמשיך זאת בגילוי בעולם.

ומכיון שהמשיך פנימיות התורה, "אילנא דחייא" בגילוי בעולם (אופן ההנהגה דלעתיד) – הרי במילא לא שייך כל ענין הגלות.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 281)

 

"מן זהרא דאימא עילאה תשובה"

כדי שיהיה יחוד ז"א ומלכות, שהו"ע יחוד קוב"ה ושכינתיה, הרי זה ע"י התורה כמו שהיא בבינה, דהגם שהבינה עצמה נקראת בשם שכינה, הרי זה לגבי החכמה דוקא, אבל לגבי ז"א ומלכות, הבינה היא חופה המקפת על שניהם בשוה, וכמבואר ע"פ על כל כבוד חופה, דקאי על בחינת הבינה שמקפת לז"א ולמלכות בשוה, ולכן הנה ע"י הבינה נעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה, והיינו שגם בשביל בחינת תשובה תתאה, תשוב ה', שהו"ע יחוד ו"ה, צריך להיות עסק התורה, בחינת בינה, לפי שדוקא ע"י בחינת הבינה שהוא אור שלמעלה משניהם אפשר להיות יחו"ד ו"ה.

(סה"מ תשי"ח עמ' קא)

 

"ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמים"

וע"י הפצת פנימיות התורה, שנוסף על כך שכאו"א ילמד חסידות בעצמו, יקרב לתורת החסידות גם יהודי נוסף, נוכל לתבוע מהקב"ה את קיום הבטחתו, שהבטיח ע"י רשב"י בספר הזהר, ש"יפקון ביה מן גלותא ברחמי", בחסד וברחמים.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 85)

¯

וזהו ג"כ מה שאמר רשב"י שהוא יגן על כל הדורות שממנו עד ביאת המשיח, כיון שרשב"י ופנימיות התורה יש להם שייכות למשיח (ראה זח"ג קכד: יפקון ביה מן גלותא) וזהו ענינו כנ"ל.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 283)

 

"אלא מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע וכו'"

ביאור החילוק בין גליא דתורה לפנימיות התורה – ע"ד החילוק בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, ענינו של תלמוד בבלי הוא "במחשכים הושיבני", כיון שהוא מלא בקושיות, משא"כ תלמוד ירושלמי הוא "אור ישר", שכן, אף שגם בתלמוד ירושלמי יש לפעמים קושיות, הרי התירוץ מופיע מיד בסמיכות לקושיא, ללא ריבוי פלפול כו'.

וכן הוא בפנימיות התורה שהיא באופן של "אור ישר", וגם הקושיות והסתירות שיש לפעמים בפנימיות התורה, אינן אלא לבירור והבנת הענינים, ולא לשם הפלפול שבזה. וזהו טעם נוסף לכך שפנימיות התורה מעוררת את פנימיות הנשמה, כיון שזהו ענין של אור ישר.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 90, 89)

¯

כיון שהבחורים נוהגים לילך עם ספר תניא בכיס – הרי כאשר מישהו שואל "קושיא", צריכים לומר לו: הבה נלמד "פרק תניא" ! ספר התניא הוא פנימיות התורה. שהיא למעלה מקושיות כו' (כמבואר באגה"ק), ובכן, הבה נלמד פרק תניא, ואז יסורו כל הקושיות !...

יש לומר לו: לשם מה צריכים בכלל לדבר על זה (על השאלות והטענות כו') – בה בשעה שאפילו "במקרה הטוב", כלומר, אפילו לדידהו, הרי זה "לשון הרע" – כמ"ש הרמב"ם שהחילוק בין "לשון הרע" ל"מוציא שם רע" הוא, ש"מוציא שם רע" הוא הבודה מלבו דבר שקר, אבל "לשון הרע" הוא "אף על פי שאומר אמת"; מוטב שנלמד "פרק תניא", ועי"ז יתבטלו אצלך הקושיות, שהרי כל ה"קושיות" שלך הם בגלל שלא למדת פנימיות התורה, שהיא למעלה מקושיות כו',  ולכן, כשנלמד "פרק תניא", אזי בדרך ממילא יתורצו ה"קושיות" שלך !

- כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שפעם ניגן אדמו"ר הזקן ניגון, וע"י הניגון סילק את כל הקושיות.

וכיון שאדמו"ר הזקן הכניס את עצמו ("האָט זיך אַריינגעשטעלט") בספריו, ובפרט בספר התניא – הרי ע"י ספר התניא אפשר לסלק את כל הקושיות.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 117)

¯

אבל אעפ"כ, יש לך באמצע העזר של "אחשורוש", הקב"ה שאחרית וראשית שלו, שמצַווה עליך לחזור חסידות, פנימיות התורה, שנקראת אילנא דחיי, שאין בה אחיזה ללעו"ז, ולכן, גם אם לפי שעה יהיה אצלך רגש של מציאות וישות שיפעל רגש של גאוה, הרי בודאי שסוכ"ס ישרוף אותו האור והאש שבתורה וה"מאור" שבתורה, דקאי על פנימיות התורה (כמבואר בפירוש דברי הירושלמי "המאור שבה מחזירו למוטב") להטהר ולהיות דבר חדש כלי חדשה.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 315, 314)

¯

מכיון שתורה בכלל ענינה הוא המשכה מלמעלה למטה, למעלה מהעולם, ובפרט פנימיות התורה, שהיא בוודאי אור עליון שלמעלה מהעולם, כאמור לעיל שפנימיות התורה לא נתלבשה בטענות של שקר כו', ונקראת "אילנא דחיי" שלמעלה מעץ הדעת – הרי מובן שהזמן המתאים להמשכת פנימיות התורה הוא חודש ניסן בכלל ובפרט חג הפסח.

והיינו שמחודש ניסן ומחג הפסח צריך כל אחד ליקח עמו כוחות כדי להפיץ פנימיות התורה במקום שההשגחה הפרטית עשאתו לשליח שם.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 42)

¯

כאשר נמצאים בגלות – לא כל כך בגלות החיצוני כמו בגלות שמצד היצה"ר, עליו נאמר "לא יהי' בך א-ל זר", דהיינו, "א-ל זר" ש"בך", אשר "צופה רשע לצדיק", שממתין לראות בו איזה חלישות, ואז יכבוש אותו יחד עם ה"מאמר פתוח" שבו, היינו, שישתמש בהתורה שלמד באופן ד"לא זכה נעשית לו כו'", שיהי' במצב גרוע יותר מכמו שהי' לפנ"ז,

אזי אין עצה לזה מלבד הענין ד"ויקח רמח בידו" – כדאיתא במפרשים (ע"פ נגלה) ש"רמח" קאי על רמ"ח אותיות דק"ש, והרי ק"ש ענינה למסור נפשו באמירת "ה' אחד", "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

ובפרט ע"פ המבואר בזהר הנ"ל שבשביל זה יש צורך בענינו של יצחק, שענינו בעבודה הם ב' הענינים האמורים: הידיעה שיש השגחה פרטית על כל צעד וצעד, וענין המס"נ.

וכאמור, שכדי לבוא להכרה זו בהכרח ללמוד פנימיות התורה, הנקראת "אילנא דחיי", "דלית תמן לא קושיא מסטרא דרע (קליפה)", כמבואר בארוכה ברעיא מהימנא דמשה רבינו שהוא הי' זה שהוציא את בני ישראל ממצרים, "גואל ראשון", והוא יהי' גם "גואל אחרון".

ועי"ז יוצאים מהגלות באופן של שלימות, ולא רק לבד, אלא "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו",

- שלא כדעת הטועים שבשביל הנוער חייבים לעשות פשרות, כיון שלולי זאת יפחידו אותם: זהו היפך הדברים ! כדי להבטיח את השלימות ד"בנינו ובנותינו" צרכים להתנהג כפי שצוה "רעיא מהימנא" מאז ועד עתה.

ועי"ז מבטיחים גם את הקיום של ה"מאמר פתוח" – שלא זו בלבד שאין זה מביאו למקום בלתי רצוי (לא זכה כו'), אלא שעוצרים את המגיפה רח"ל שהיתה יכולה להיות לולי זאת.

ואז "הנני נותן לו את בריתי שלום", וכפי שמצינו שאז "הסב הקב"ה שמו של פינחס בשמו של אליהו", עליו נאמר "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", שעי"ז מביאים את משיח עם הגאולה האמיתית והשלימה.

(התוועדויות תשט"ו ח"ב עמ' 205)

 

"ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' אינון חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין"

דובר לעיל (בהמאמר שספירת המלכות "לית לה מגרמה כלום", וכמו במלך, שהעם פועלים בו להיות מלך, וע"ד הענין ד"אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם".

ובמק"א מבואר, שכל עניניו של המלך ממציאים לו השרים והעבדים וכל העם. וע"ד מ"ש בגמרא "גדלהו משל אחיו", היינו, שאלו שהיו תחילה "אחיו", נותנים לו הכל, עד שנעשית אצלו עשירות מופלגה.

והנה, אע"פ שהמלכות לית לה מגרמה כלום, והיא רק מקבלת ממה שלמטה הימנה, מ"מ, אין זה סתירה לענין ההתנשאות, ואדרבה, זוהי הדרך שתהי' התנשאות על עם, ובאופן שתתאחד עם ההתנשאות שמצד עצמה, התנשאות עצמית.

כ"ק מו"ח אדמו"ר, קודם שקיבל את הנשיאות, הי' עשיר, כפשוטו בגשמיות.

ועד כדי כך, שאמר פעם, שאביו (כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע) ידע שמגירת – השולחן (של אדמו"ר מהוריי"צ) פתוחה לפניו, ובכל עת שזקוק לכסף, יכול לגשת וליטול משם כמה שצריך – מהכסף שהי' ברשותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר קודם קבלת הנשיאות.

ולכאורה, אין להשוות מעמד ומצב הנ"ל (שהי' קודם הנשיאות) להמעמד ומצב שהי' לאחרי כן – שהרי מלבד זאת שהיו זמנים שלא היתה הרחבות כ"כ כמו באותה שעה שמגירת – השולחן היתה מלאה כסף, הנה אפילו כאשר לא הי' חסר, הי' זה באופן ש"לית לה מגרמה כלום", וזקוקים להעם והעבדים שלמטה הימנו.

אמנם, על כך ישנו הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות זקנו, אדמו"ר מהר"ש:

אדמו"ר מהר"ש, גם בעת נשיאותו, הנה מצד סיבה הי' עוסק בעצמו גם במסחר – בבורסה ("אויף דער בירזשע") שבפטרבורג (עיר הבירה של רוסיא, שנקראת כיום "לענינגראַד"). – הוא בעצמו ישב בליובאוויטש, ומשם הי' שולח "טלגרמות" לבאי – כחו בפטרבורג, להודיע להם אלו "ניירות" ("מנייות") לקנות ואלו למכור עבורו.

- באותם זמנים לא הי' "רדיו" שממנו היו יכולים לדעת מצב הבורסה, ולהחליט איזה מנייות לקנות או למכור, לפי הידיעות שהתקבלו לפני כמחצית השעה. וגם כאשר הי' מגיעים לליובאוויטש "עיתונים", היו כבר עיתונים ישנים, מלפני כמה שנים... ומה גם שבימים ההם מסתמא גם בעיתונים לא היו ידיעות אודות מצב ה"בורסה". ואעפ"כ, הי' אדמו"ר מהר"ש שולח בכל יום ידיעות לפטרבורג כיצד לנהל את המסחר בניירותיו. וכאשר אירע פעם שבא – כחו עשה פעולה כלשהי על דעת עצמו, הנה כאשר הי' הפסד, הפסיד זאת הלה מכיסו, וגם כאשר הי' ריוח – הודיעו הרבי מהר"ש שכסף זה אינו שייך אליו, ולא יכניסוהו לקופה שלו, כיון שאין זה מהמסחר שלו.

וכך הי' אדמו"ר מהר"ש במשך כל ימי נשיאותו (וגם לפני כן, ונמשך אפילו לאחר הסתלקותו) עשיר גדול – לפי המצב בימים ההם, בעל רכוש גדול, בממון, במנייות ובכל הענינים.

ואעפ"כ אמר אדמו"ר מהר"ש, שאותם חמישים פרוטות ("קאָפּקעס") שנותן פלוני – מלמד בעיירה שהי' ביכלתו ליתן "מעמד" רק חמישים פרוטות בשנה (או פעם בכמה שנים) – הרי זה אצלו יקר וחביב ביותר ("ספּעציעל טייער און ספּעציעל געשמאַק"), אע"פ שמצד החשבון בגשמיות לא הי' לזה תפיסת – מקום לגמרי !

והביאור בזה יובן ע"פ המבואר בהמאמר:

ענין זה ש"לית לה מגרמה שלום", שלכן הענין ד"גדלהו" צריך להיות משל אחיו דוקא, שזהו שכל הצטרכותו של המלך באה מהעם שלמטה הימנו, שנותנים לו בגלל רצונם שיהי' מלך עליהם – הרי זה מעורר אצלו את ההתנשאות העצמית,

והרי התנשאות עצמית זו מגעת להתנשאות עצמית דלמעלה – שהרי אמרו חז"ל "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", וכהכלל בקבלה (והובא בחסידות) שכל הכתרים משתלשלים זה מזה – ששרשה בעצמות ומהות (למעלה מבחי' ז"א וכל הדרגות שלמעלה ממנו), ע"ד התנשאות עצמית באדם התחתון שמושרשת בעצם הנפש.

ונמצא, שדוקא מצד הענין ד"לית לה מגרמה כלום", נעשה "כלי מחזיק" לכל הענינים שלמעלה.

ועפ"ז מובן בנוגע לעניננו:

מבלי הבט על כך שבגשמיות נעשה מצב באופן שיכול להתפרש אצל אחרים שצריך להיות "מקבל" – הרי, לא זו בלבד שאין זה באופן "דאכיל מן חברי' בהית מסתכל בי'" (בוש הוא מהסתכל בפניו), אלא אדרבה, שענין זה פועל הרחבה והתנשאות עצמית,

והיינו, שדוקא ענין זה מעורר את עצם המשפיע, להיות מושל ושולט בעליונים ותחתונים לעשות כרצונו בענינים רוחניים וגם בענינים גשמיים, בבני חיי ומזונא רוויחא, וגם בענינים שהם למעלה מרוחניות וגשמיות גם יחד.

וזהו הביאור באופן ההנהגה הנ"ל (ד"לית לה מגרמה כלום" אלא "גדלהו משל אחיו") שמצינו בצדיקים, וביחוד נשיאי ישראל שבכל דור ודור,

- ועד"ז בקטנות יותר בנוגע לתלמידי חכמים בכלל, כדאיתא בזהר ש"בזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' (שזהו זמן הגלות) אינון חכמים דדמיין לשבתות . . לית לון אלא מה דיהבין להון אינון חולין כו'" (עמי – הארץ) -

שאין זה ענין של ירידה, אלא, ממון זה שניתן להם הוא ה"כלי" והאופן שבאמצעותו מגיעים ה"נותנים" ל"מאן מלכי רבנן", שהנהגתם היא באופן ד"אמר מלכא עקר טורא", שעוקרים ("מ'רייסט – אויס") את כל סדר ההשתלשלות, ומעמידים אותו להיות כפי שה"צדיק גוזר".

וזוהי הוראה בנוגע לאופן ההנהגה לאח"ז בכל דור ודור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שזהו הביאור על כך שראינו את כל הענינים של בעל ההילולא שבדרך הטבע לא הי' להם מקום !

וזו תהי' גם הכנה והקדמה קרובה להזמן שבו יתעלה הטבע לגמרי – להיות "ונגלה כבוד הוי'" בטבע עצמו, היינו, שבכל מקום ובכל דבר, גם בדומם ממש (כלשון אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה), יראו את נפשו – כח הפועל בנפעל, דבר הוי' שמהוה אותו בכל עת ובכל רגע, ויראו זאת בעיני בשר, בדומם ממש שבעוה"ז הגשמי.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 63 – 60)

 

 

 

יום ד (ה חשון)

"וכמ"ש האריז"ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה ולא בדורות הראשונים"

פרשת חגיגת היום הי"ט כסלו – יודעים הכל שזהו יום הגאולה של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, שיצא לחירות ממאסרו, ובזה הוכר ("אַנערקענט געוואָרן") שביכלתו להפיץ תורת החסידות בכל המדינה כולה – מדינה שבה הי' אז רוב מנין ורוב בנין של בני ישראל.

וענין זה פעל גם בנוגע להנהגתו של אדמו"ר הזקן בעצמו – בהשינוי באופן אמירת המאמרים והתורות:

אע"פ שלכאורה גם קודם פרשת המסירה והמאסר יכול הי' אדמו"ר הזקן ללמוד ולהפיץ חסידות ללא מעכבים, מ"מ, רואים אנו שדוקא המאמרים והתורות שלאחרי המאסר והחופש באים בהרחבת הביאור, באופן של הסברה, ובאותיות כאלה שיהיו מובנים לעומקם גם לאנשים פשוטים, בה בשעה שאותם ענינים שנתבארו במאמרים שלפנ"ז (לפני המאסר והחופש) היו שייכים רק לאלה שכבר למדו תורת החסידות לעמקה, ואילו השאר לקחו רק ה"אותיות" בלבד, ללא הבנה.

וההסברה בזה – בהקדם הביאור כיצד אפשר להיות מניעות ועיכובים על עניני תומ"צ למטה, כמו המניעה והעיכוב שבכללות ענין המאסר – שזהו מפני שגם למעלה ישנם מניעות ועיכובים על זה,

והיינו, שלמעלה עדיין לא פסקו בפשיטות שמותר להפיץ תורת החסידות – פנימיות התורה, הנקראת גם "רזין דאורייתא" – בהרחבה ובהתפשטות, ומשום זה הנה גם למטה הי' אפשר להיות מניעות ועיכובים, שבאו בלבושים המעלימים ומסתירים, בהתאם להדרכים והענינים של עוה"ז הגשמי;

אך כאשר למעלה בטלה השקו"ט בזה, ופסקו, שבדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה, כמ"ש האריז"ל, והוסיפו בזה המייסדים דתורת החסידות בהביאם חכמה זו בענינים של שכל והסברה באופן שכולם יוכלו ללמדה, ומצד יכולת זו נעשה גם ההכרח ללמדה, כמו כל חלקי התורה – אזי בטלו כל המניעות והעיכובים גם למטה, ונעשה "דידן נצח", שאדמו"ר הזקן יצא לחירות מהמאסר הגשמי, כיון שקודם לזה היתה היציאה לחירות מהענינים המעכבים ברוחניות.

ונמצא שבי"ט כסלו הוכר ונקבע החיוב דלימוד תורת החסידות ע"י כאו"א מישראל, כמו כל חלקי התורה.

וזהו גם היסוד לדברי אדמו"ר הזקן שתורת החסידות אינה רק עבור חלק מבני ישראל, אלא עבור כל בני ישראל – כיון שתורת החסידות היא חלק מהתורה, שעלי' נאמר "משה קיבל תורה מסיני (שבזה נכלל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש) ומסרה כו'" – לכל בני ישראל עד סוף כל הדורות, שהרי כל נשמות בני ישראל שבכל הדורות היו במעמד הר סיני, וקיבלו את כל התורה כולה.

ולכן מצינו שתיכף אחר ביאתו מפטרבורג כתב אדמו"ר הזקן מכתב כללי הידוע בשם קטונתי, שבו מסיים: "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'" – שהכוונה והתכלית בזה היא שעי"ז יצטרפו גם הם ללימוד החלק דפנימיות התורה, כפי שנתבארה בתורת החסידות.

והענין בזה – שכדי לפעול שגם אלה שהיו סבורים שעדיין אין לגלות פנימיות התורה (כי אם ליחידי סגולה בלבד), יתהפכו לפתע מן הקצה אל הקצה ויתחילו ללמוד פנימיות התורה – יש צורך לעשות "כלי" (כמו בכל הענינים כיו"ב), וה"כלי" לזה הוא ענין האהבה והקירוב.

וע"ד שמצינו בכללות הענין דמ"ת – ש"כפה עליהם הר כגיגית", ומבאר אדמור הזקן ש"הר הוא בחינת אהבה עליונה", עד לאהבה רבה שלמעלה מהכלים, שנשמות בגופים לא היו יכולים לקבל בפנימיותם, שלכן "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ורק לאחרי זה קיבלו התורה, וישבו ללמדה.

ומזה מובן גם בנוגע לחלק התורה שהוא פנימיות התורה – שכדי שיתחילו ללמדה גם אלה שעדיין לא למדוה, הרי ה"ממוצע" שבדבר הו"ע האהבה והקירוב, "גדולה לגימה שמקרבת",

והיינו, שכאשר ישנה תנועה של אהבה וקירוב מצד אחד, מצדו, אל אותם יהודים שעדיין לא לומדים פנימיות התורה, הרי טבע האדם – אפילו טבע שלמטה מטעם ודעת, ששורשו מהטבע שלמעלה מטעם ודעת – ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שנעשה גם הקירוב מצדם.

וקירוב זה מביא להתכלית – שכולם יחד ילמדו את החלק דפנימיות התורה, שעז"נ "דע את אלקי אביך".

וענין זה מהוה הכנה והקדמה לגאולה השלימה, כמ"ש הבעש"ט במכתבו הידוע ע"ד המענה דמשיח מלכא על שאלתו "אימת קאתי מר" – "כשיפוצו מעינותיך חוצה".

וההסברה בזה:

התכלית דענין הגאולה הוא – ש"ישיגו דעת בוראם כו' שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (כמ"ש הרמב"ם).

וכיון שבנוגע לכל ענין של גאולה צריכה להיות הכנה המתאימה בזמן הגלות, הרי ההכנה להענין ד"מלאה הארץ דעה את ה' גו'" הו"ע "יפוצו מעינותיך חוצה", והיינו, שלימוד "דעה את ה'" כפי כח שכלו והשגתו של כאו"א, מהוה הכנה קרובה ל"מלאה הארץ דעה את ה'" מלמעלה למטה, שיהי' בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 131 – 129)

 

"מצות תפלה שנתקנה ע"פ סודות הזהר ויחודים עליונים ליודעים כרשב"י וחביריו"

אפילו בלימוד התורה לשמה, הרי הכוונה "לשמה" היא קודם הלימוד דוקא, ואילו בשעת הלימוד צריך להיות מרוכז ("צוגעטראָגן") בשכלו האנושי בהענין השכלי שבהסוגיא שלומד, וזהו הטעם שמעלת היחודים שע"י לימוד התורה, אפילו אצל מי שתורתו אומנתו, אינה מגעת למעלת היחודים שע"י התפלה, וכפי שמרמז אדה"ז בשו"ע, ש"חסידים הראשונים היו שוהין (בתפלתם) ... ט' שעות ביום וכו'", אף שהיתה תורתם אומנתם, והיינו לפי שמעלת היחודים שע"י התפלה היא גדולה יותר ממעלת היחודים שע"י לימוד התורה.

וטעם הדבר הוא לפי שנש"י הם למעלה מהתורה, כמארז"ל שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, שהרי בתורה נאמר "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל", ולכן, התפלה (שהיא עבודת הנשמה) היא למעלה מתורה, ונמצא שגם לימוד התורה מהוה ירידה לגבי מעלת הנשמה.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 85)

 

 

 

יום ו (ז חשון)

"אלא ר"ל דגוף דבר האסור ודבר המותר הוא מאילנא דטוב ורע שהוא קליפת נוגה כמ"ש בע"ח"

הנה, כללות הענין דהכרעת ההלכה שייך רק בענינים שיש בהם ספק שיכול להיות לכאן ולכאן, שזהו"ע דמ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. והיינו, שבענינים שהם קדושה לגמרי לא שייך דעות לכאן ולכאן, להיותם קדושה גמורה. וכמו כן בקצה ההפכי, בג' קליפות הטמאות, גם לא שייך דעות לכאן ולכאן. וכדרשת חז"ל על הפסוק להבדיל בין הטמא ובין הטהור גו', אין צריך לומר בין חמור לפרה כו', אלא בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו. והיינו, שיש ענינים שהם מצד קליפת נוגה שמעורבים טוב ורע, ובהם צ"ל פסק ההלכה מי מהם גובר, הטוב שבהם או הרע שבהם, שזהו החילוק דמ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. ובכללות הוא החילוק בין ב' אופני ההנהגה דבית שמאי ובית הלל שהללו מחמירים והללו מקילים, כפי שמבאר רבינו הזקן ששמאי הוא מלשון השם אורחותיו, דהיינו ששוקל דרכיו איך ומה הוא, שמדקדק ומקפיד ביותר, שזהו מצד מדת הגבורה והדין, ולכן ענינם להחמיר, משא"כ הלל הוא מלשון בהלו נרו, שהו"ע האור וגילוי דשם הוי', שמצד זה נעשית ההנהגה במדת הרחמים וחסדים, עד שאומרים כלה נאה וחסודה אפילו אם היא חיגרת או סומא כו'. ומצד זה יש מ"ט פנים לכאן ומ"ט פנים לכאן, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כיון שמצד התערובות דטוב ורע יכולה להיות ההכרעה לכאן ולכאן, ופסק ההלכה הוא כבית הלל, כיון שהוי' עמו, כנ"ל.

(סה"מ תשי"ז עמ' פה, פו)

 

"וזהו לשון אסור שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה כדבר המותר"

מצינו בכמה ענינים שמחשבת האדם פועלת ("מאַכט-אויף") את הענין. ומובן שמחשבת האדם יכולה לפעול רק שהדבר יחשב לאוכל, והיינו, שכיון שדבר זה נצרך לו כדי לאכלו, הרי זה בבעלותו שיחשב לאוכל. אבל ביחס ל"דרך אכילתו" – לא נוגע מהי מחשבתו, כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם. ועאכו"כ בנוגע לחלות האיסור – הרי בודאי שלא שייך לומר שמחשבתו שוויי' לדבר איסור, כי חלות האיסור אינה אלא מפני שהתורה אוסרת את הדבר.

והביאור בזה – כמבואר בחסידות שדבר האסור מקבל חיותו מג' קליפות הטמאות לגמרי, ולכן הוא "קשור ואסור בידי החיצונים". ובמילא, לא שייך לומר שמחשבת האדם שוויי' איסור, שהרי אין לו שליטה על הדבר לקשרו עם גקה"ט ע"י מחשבתו. – ע"י מעשה ואפילו ע"י דיבור, אפשרי הדבר (בענינים מיוחדים), אבל לא ע"י מחשבה.

ומה שמצינו לגבי הוצאה בשבת וכיו"ב שתלוי במחשבת האדם – הרי אין הכוונה שהמחשבה פועלת את האיסור, אלא המחשבה פועלת את חשיבות הדבר, וענין זה הוא בבעלותו של האדם.

ובמדה טובה – בודאי כך הוא.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 222)

 

"אבל בשבת שיש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות"

בנוגע ליום השבת – מצינו שקליפת נוגה עולה למעלה, אבל ג' קליפות הטמאות נשארים במקומם, וצריך לדחותם (וזהו טעם איסור הכנסה והוצאה בשבת – כדי שלא תהיה כניסה ואחיזה לג' קליפות הטמאות ("זיי זאָלן זיך ניט אריינכאַפּן")).

וזהו גם ב' הפירושים ד"שבת" – מלשון שביתה ומלשון השבתה – כנגד הפעולה דשבת בקליפת נוגה ובג' קליפות הטמאות, בקליפת נוגה – נעשה ענין השביתה, ששביתה ומנוחה הו"ע העליה, ובג' קליפות הטמאות – נעשה ענין ההשבתה, היינו שצריך לדחותם.

ובזה הוא החידוש לעתיד לבוא – שתהיה עליה גם לג' קליפות הטמאות, שזהו"ע "למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו".

(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 122 – 121)

 

"הן הן גופי תורה שבע"פ שהיא ספי' מלכות דאצילות כדאי' בזוה"ק במקומות אין מספר ובריש תיקונים מלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה"

תושב"כ ותושבע"פ הם חכמה ובינה, כמ"ש שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, מוסר אביך הוא תושב"כ שהיא בחינת החכמה, ותורת אמך הוא תושבע"פ שהיא בחינת הבחינה וחכמה ובינה הוא ב' הקוין דחסדים וגבורות. וכמו"כ הנה תושב"כ היא בחינת ז"א ותושבע"פ היא בחינת מלכות, והרי ז"א רובו חסדים, ומלכות היא בקו הגבורות.

(סה"מ תשי"ז עמ' קצו)

 

 

יום שב"ק (ח חשון)

"אלא שמקרא מתלבש עד עשיה"

התורה ענינה הוא עולם האצילות ואף שמצינו שמקרא הוא בעשיה, הכוונה בזה היא שענינו המשכת אצילות בעשיה.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 341)

 

"ועיקר עסק התורה והמצוות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל לכן עיקר ענין הלימוד הוא בעיון ופלפול הלכה באיסור והיתר טומאה וטהרה לברר המותר והטהור מהאסור והטמא ע"י עיון ופלפול הלכה בחכמה בינה ודעת"

והנה כיון שההתחדשות דמ"ת הוא החיבור דאצילות ובי"ע עד אשר לאט לאט יהי' בי"ע כמו אצילות כנ"ל, לכן הנה עיקר העבודה היא עבודת הבירורים לברר ולזכך את העולמות בי"ע עד שיהיו כמו אצילות. ולכן, הנה עיקר לימוד התורה בזמן הזה הוא נגלה דתורה, בחינת עץ הדעת טוב ורע, לפי שעל ידה הוא הבירור דטו"ר, ולכן נתלבשה התורה גם בטענות של שקר כדי לברר אותם, וזהו שעיקר הלימוד עכשיו הוא נגלה דתורה, בשביל הבירורים, שיבררו ויזככו את העולמות בי"ע עד שיהיו כמו עולם האצילות. אבל פנימיות התורה, אילנא דחיי, תתגלה בביאת המשיח דוקא, שזהו שטעמי תורה וטעמי מצוות לא נתגלו, והתגלותן תהיה לעתיד דוקא.

(סה"מ תשי"ג עמ' קלא קלב)

  

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים