ידועה תורת הבעש"ט (שכ"ק מו"ח אדמו"ר כתבה ואמרה כמ"פ) על הפסוק "כי תראה חמור שונאך גו' עזב תעזב עמו", שתמצית הענין הוא, שאין לצער את הגוף ע"י תעניות וסיגופים, אלא אדרבא, "עזב תעזב עמו", שהגוף יהיה בריא, ויחד עמו לעבוד את ה'.

וכמו"כ ישנה הוראה של המגיד ממעזריטש לבנו המלאך, שיזהר בבריאות גופו, כיון שכאשר נעשה נקב קטן בהגוף אזי נעשה חור גדול בנשמה.

ולכאורה אינו מובן:

מהו החידוש בהענין דשמירת בריאות הגוף – הרי זה הלכה פסוקה והביאה אדמו"ר הזקן בשלחן – ערוך חושן משפט הלכות נזקי גוף, "כי אין לאדם רשות על גופו כלל . . לצערו בשום צער אפילו במניעת מאכל או משתה כו' ".

ויתירה מזה מבואר ברמב"ם בהלכות דעות: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא".

וכיון שאסור לצער את הגוף, ובריאות הגוף היא מדרכי השם – מהו החידוש בפירוש הפסוק "עזב תעזב עמו", וציווי הנ"ל על ענין זה, שמשמעותו שזהו דבר חדש ?

ויובן ע"פ דברי אדמו"ר הזקן בשלחן – ערוך שם גופא – שכאשר "עושה בדרך תשובה", אזי מותר לצער את הגוף, "שצער זה טובה היא לו".

- ובהכרח לומר שזהו לטובת הגוף, כי, אם זוהי טובה למישהו אחר, נשארת השאלה: מניין לו רשות על הגוף לצערו ? אלא הטעם הוא, שענין זה הוא טובה בשביל הגוף גופא, שיעשה תשובה, שאז יוכל – הגוף – למלא שליחותו.

"ולכן מותר להתענות לתשובה אפילו מי שאינו יכול להתענות" – שהרי לולי זאת, ישנו חילוק בין מי שיכול להתענות למי שאינו יכול להתענות, כדאיתא באגרת התשובה שבתניא שמי שאינו יכול להתענות ומתענה נקרא חוטא.

וממשיך בשו"ע: "ומי שיכול להתענות, מותר אפילו שלא בדרך תשובה, אלא כדי למרק נפשו לה' ", שענין המירוק אינו ענין התשובה, כי אם בכדי שיהיה רצוי לה' כמו קודם החטא.

ועפ"ז מובן החידוש של הבעש"ט בפירוש "עזב תעזב עמו" – שיכולים לעשות טובה להגוף, אפילו בהיותו זקוק למירוק ואפילו לתשובה, לא ע"י תעניות, אלא יכולים למרק את הגוף ואפילו לעשות תשובה – ע"י הדרך ד"עזב תעזב עמו".

ויובן ע"פ הידוע, שעניני החסידות שייכים ומעין לעתיד לבוא, שלעתיד תקבל הנשמה הענינים שלה ע"י הגוף. וכמו"כ במעשינו ועבודתינו עתה במשך זמן הגלות, מלמדת תורת החסידות, שיכולים לפעול כמה ענינים ע"י "עזב תעזב עמו".

וזהו גם הטעם לכך שבדורות האחרונים הטילו משקל מיוחד על הענין דבריאות הגוף.

מלבד זאת שמבואר בכ"מ מעלת הגוף של איש הישראלי, שעליו נאמר "ובנו בחרת מכל עם ולשון".

והרי בענין הבחירה מבואר בלקו"ת שבחירה היא רק בעצמות אין – סוף, ואילו בחינת הגילויים, הרי כל גילוי הוא בהגבלה, ובמילא לא יכול להיות שם בחירה אמיתית – חפשית לגמרי, אלא בחירה היא רק בעצמות, וכן באיש הישראלי, עליו נאמר "הן האדם היה כאחד ממנו".

הנה נוסף על זה, הראתה תורת החסידות דרך חדשה – שגם מירוק נפשו, ואפילו תשובה, יכולים לפעול ביחד עם שמירת בריאות הגוף.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 108 – 107)

יום ב (יב תמוז)

"אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש"

אמנם גם כאשר יש לו ב' הקוין, לא נשלם עדיין התכלית דמ"ת. התכלית דמ"ת היא – שתהיה התכללות שני הקוים, היינו, שגם כשעומד במדת הגבורה (במקומה הראוי), שם גופא יהיה מקום לחסד, וכשעומד בקו החסד – שם גופא יהיה מקום לגבורה, דהיינו שהחסד יהיה במדידה והגבלה (וע"ד שאמרו "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"). ומצד התכללות שני הקוים יחד – נעשה קו שלישי, שלמעלה משניהם, ולכן כולל שניהם. וזהו תוכן הענין ד"אוריאן תליתאי" – שיש בה שלשה ענינים שני הקוים, והדבר הכולל שניהם.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 14)

יום ג (יג תמוז)

פרק ד

"בהקדים מ"ש בזוה"ק בביאור מלת תשובה ע"ד הסוד. תשוב ה'. ה' תתאה תשובה תתאה. ה' עילאה תשובה עילאה"

יש שני בחינות תשובה, תשובה תתאה ותשובה עילאה, כי תשובה היינו תשוב ה', וכיון שיש ה' תתאה וה' עילאה, נמצא שישנם שני תשובות, תשוב ה' תתאה ותשוב ה' עילאה, ובכל אחד מהם (הן בתשובה תתאה והן בתשובה עילאה) ישנם ב' אופנים, מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה, ונמצא, ששתי התשובות הם שתים שהם ארבע, דהיינו ד' מדריגות בתשובה.

(סה"מ תשי"ח עמ' צו)

הנה, פעולת החטא היא בב' ענינים. הא' הוא המשכת החיות בהקליפות, והב' הוא סילוק האור. וב' ענינים אלו הם בב' מדריגות. המשכת החיות בהקליפות היא מבחינת האור המצומצם כו', משא"כ באור הסובב לא שייך שיומשך בהקליפות, שהרי וכבודי לאחר לא אתן, כי אם ענין סילוק האור, והו"ע סילוק הרצון. ולכן, ע"י התשובה צריך לתקן ב' הענינים. ע"י תשובה תתאה מוציאים החיות מהקליפות להקדושה, וענין זה הוא דוגמת בחינת נשמע, בחינת ברכה, היינו, שהחיות שכבר נמשך יהיה בקדושה. וע"י תשובה עילאה ממשיכים רצון חדש, שהרי תשובה עילאה ענינה תשוב ה' עילאה ליו"ד וקוצו של יו"ד, שהו"ע המשכת רצון חדש, וענין זה הוא דוגמת בחינת נעשה, בחינת תפלה. וכשם שבענין נשמע ונעשה צ"ל תחלת העבודה בבחינת נשמע דוקא, אבל עי"ז מגיעים בודאי לבחינת נעשה, כמו"כ הוא בתשובה תתאה ותשובה עילאה, שבתחלה צ"ל העבודה דתשובה תתאה, ועי"ז מגיעים בודאי לתשובה עילאה.

(סה"מ תשי"ז עמ' שכח)

והנה, ב' העומקים בעבודת האדם הם בענין התשובה, שהרי העבודה בימים אלו היא עבודת התשובה, וכמו שמורה פשטות הלשון עשרת ימי תשובה, ובתשובה יש בכללות ב' מדריגות (דבפרטיות הנה כל אחת מהם נחלקת לריבוי מדריגות, אבל בכללות הם ב' מדריגות), שהם תשובה תתאה ותשובה עילאה. וזהו הב' עומקים שבתשובה, העומק דתשובה תתאה [והיינו, שגם בתשובה תתאה ישנו ענין העומק, דכיון שענין התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה על להבא, באופן שנעשה מציאות חדשה, הרי מובן שגם העבודה דתשובה תתאה צריכה להיות מעומק הנפש], והעומק דתשובה עילאה.

(סה"מ תשי"ט עמ' ג)

ובתשובה גופא יש ב' בחי', תשובה תתאה ותשובה עילאה, דתשובה תתאה היא העבודה בכחותיו הפנימיים לתקן את עניניו הבלתי רצויים, ותשובה עילאה היא העבודה שמצד כחות מקיפים, וכידוע שתשובה תתאה היא באור הממלא, ותשובה עילאה הוא באור הסובב. ובענין זה איתא במאמר של אחד הרביים מאמר העולם אַז מען קען ניט אַרונטער גייט מען אַריבער, והיינו, שכאשר אינו יכול לפעול (דורכטאָן) העבודה דתשובה תתאה, אזי יתחיל בעבודה דתשובה עילאה, עם כחות המקיפים שבנפשו. וזהו שאמרו רז"ל מאי דכתיב נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על, שהקים עולה של תשובה, דפירוש עולה של תשובה הוא בחינה היותר עליונה שבתשובה, תשובה עילאה. ובתשובה עילאה גופא יש ב' מדריגות, וכדאיתא בזהר ע"פ ישוב ירחמנו, דא עתיקא, והיינו, שכללות הענין דתשובה עילאה הוא בבחינת המקיפים, ובזה גופא ישנה התשובה שבבחינת עתיק, וענינם בעבודה הוא ההפרש בין התשובה שמצד המקיף דחיה לתשובה שמצד המקיף דיחידה, שענינם למעלה הוא בחינת אריך ובחינת עתיק. וענין הקים עולה של תשובה, שהיא תשובה היותר נעלית, היא המדריגה היותר נעלית בתשובה עילאה שמבחינת עתיק. וענין זה שייך לכאו"א מישראל, כפירוש רש"י שהוא שב תחלה ונתן דרך לשבים, והיינו, שכאו"א מישראל שייך גם להתשובה שבבחינת עתיק.

(סה"מ תשי"ט עמ' ח)

"שאין לך דבר העומד בפני התשובה ואפי' ע"ז וג"ע וכו' "

וכמדובר כמ"פ שכשם שקיום כל המצוות צריך להיות בשמחה, כמבואר בארוכה ברמב"ם (סוף הל' לולב) גודל העילוי ד"שמחה של מצוה" – "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה כו' עבודה גדולה היא", כמו כן צריכים לקיים מצות התשובה מתוך שמחה.

ואדרבה: השמחה שבקיום מצות התשובה צריכה להיות באופן נעלה יותר מאשר השמחה שבקיום שאר המצוות – כי מצות התשובה היא למעלה מכל המצוות, ולמעלה אפילו ממצות תלמוד תורה (ש"תלמוד תורה כנגד כולן") – שהרי ע"י התשובה מתקנים את כל מה שהחסירו בקיום המצוות, כולל מצות תלמוד תורה.

וכמרז"ל "אין לך דבר העומד בפני התשובה" – היינו, גם כאשר חסר אצלו בשלימות העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות, יכול להשלים את החסר ע"י עבודת התשובה, ולא זו בלבד שלאחרי עבודת התשובה "אין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין כו' " (אגה"ת פ"ב), אלא יתירה מזו – כפס"ד הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ד) ש"בעל תשובה . . אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה כו' ", ועד ש"אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקין גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם כו' ".

ומצד גודל העילוי שבמצות התשובה – מובן גודל השמחה שצריכה להיות בעת קיום מצות התשובה.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 47)

יום ד (יד תמוז)

"אך הענין יובן עפ"י מ"ש כי חלק ה' עמו וכו' חלק משם הוי' ב"ה"

שע"י העונות נעשה מסך מבדיל שאינו מאיר אצלו גילוי אלקות. ועי"ז גורם ג"כ גלות השכינה למעלה, שהרי כתיב כי חלק הוי' עמו, וענין זה (שכל איש ישראל הוא חלק הוי') הוא באופן תמידי, גם בשעת החטא, כמ"ש השוכן אתם בתוך טומאותם, ונמצא, שמוריד וממשיך חלק הוי' בענין של חטא. וזהו גם הדיוק במ"ש עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, שגם בשעת העונות נקרא הקב"ה אלקיכם, אלקה שלכם, אלא שאז הוא באופן של הבדלה, שבחינת אלקיכם אינו מאיר אצלו בגילוי כלל אלא הוא בהעלם, וזהו"ע גלות השכינה, שגורם שבחינת אלקיכם (שנמצא אצלו גם בשעת החטא) יהיה בתכלית ההעלם והגלות.

אך כדי שיהיה אלקיכם בבחינת גילוי צריך להיות הענין דסור מרע, וזוהי התחלת העבודה, דהיינו, שיתבונן במעמדו ומצבו ויתמרמר בנפשו כו', שעי"ז פועל בעצמו לעקור את כל רצונותיו, שלא יהיו לו רצונות זרות, אלא רק רצון אחד להוי' לבדו. והו"ע קבלת עול מלכות שמים, שמשעבד עצמו לגמרי לאלקות שיהיה לו רק רצון אחד להוי' לבדו. ועבודה זו נקראת בשם תשובה תתאה, תשוב ה' תתאה, והיינו, שתמורת מה שפעל ע"י החטא שהשכינה (בחינת ה' תתאה) תהיה בגלות, הנה עתה פועל ע"י התשובה וקבלת עול מלכות שמים להשיבה למקורה ושרשה.

(סה"מ תשי"ח עמ' צט)

והנה, כללות עבודת התשובה היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – כמבואר בכ"מ שעבודת התשובה ענינה "לדלג שור", היינו, דילוג באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, מן הקצה אל הקצה.

ומאחר שכללות עבודת התשובה היא למעלה ממדידה והגבלה, לכן אינה מוגבלת בזמן – "בשעתא חדא וברגע חדא".

וכמרז"ל (קידושין מט, ב) "על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו", זאת אומרת, שע"י הרהור תשובה ברגע אחד, נעשה מרשע גמור צדיק גמור.

[דהנה, היות שזהו ספק "שמא הרהר תשובה בדעתו", לכן הרי זה ספק קידושין בלבד. אבל כאשר מדובר אודות השב בתשובה, הרי בידו תלוי הדבר להרהר תשובה כדבעי, ועי"ז נעשה צדיק גמור ברגע כמימרא. ועד שהדבר מתבטא בהלכה בפועל – הלכה הנוגעת לו ולזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות].

והנה, ידע איניש בנפשיה שנברא באופן מדוד ומוגבל [וכידוע השקו"ט בגמרא ובפוסקים אודות כהן שיש לו אבר מיוחד (ששה אצבעות ביד וכיו"ב) אם מותר בעבודה כו', זאת אומרת, שבריאת האדם היא באופן מדוד ומוגבל דוקא]. וא"כ, נשאלת השאלה: כיצד תובעים ממנו עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – עבודת התשובה ?!

הנה על זה אומרים לו שעבודת התשובה אינה באופן ד"כחי ועוצם ידי", אלא ע"י נתינת כח מלמעלה:

נשמת כל איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש". ונשמה זו ענינה [לא "פקדון" שאסור להשתמש בו, אלא תפקידה] להחיות את האדם בכל עניניו, החל מהשכל שבראש עד לכח ההילוך שברגל, במחשבה דיבור ומעשה בפועל ממש. זאת אומרת, שכל פעולותיו ומעשיו הם ע"פ הוראות הנשמה – "חלק אלקה ממעל ממש".

ומאחר שנשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש", ונשמה זו היא ה"עיקר" אצלו, כאמור לעיל שכל הנהגתו היא ע"פ הוראות הנשמה – מובן, שאין מדידה והגבלה ביכלתה של הנשמה, ולכן בכחו של כאו"א מישראל להגיע לדרגת התשובה, למרות היותה עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 49)

יום ה (טו תמוז)

"אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין"

וכמה שכתוב גופין תקינת לון ואתקריאת בתיקונא דא חסד כו', הענין הוא, כי נגד א"ס גם אצילות בכלל צריך להיות מקודם צמצום ומקום פנוי ואחר כך ע"י דילוג נתגלה הארת קו"ח, כי עצמותו סוכ"ע אף לאצילות לא היה יכול לבוא שום התגלות אורו על ידי השתלשלות עו"ע, אשר עצמותו ואורו הוא א"ס ממש ולא שייך שום עשר ספירות, ולבעבור זה נקרא כל האצילות רק בשם אפיקת עשר תיקונין גם בחינת גופין תקינת לון, אשר הם כלים להשראת אוא"ס ב"ה על ידי דילוג אחר ההסתר וצמצום עצמותו, אז ע"י דילוג נתגלה הארת קו"ח בע"ס דאצילות, וע"י אהבה ודביקות מישראל ניתוספו אורות באצילות, אבל מ"מ השראת אוא"ס הוא בעשר ספירות דאצילות אשר הם בחינת כלים וגוף נגד אוא"ס ב"ה השורה בתוכם.

(סה"מ תשי"ח עמ' עה)

"כי היו"ד שהיא בחי' נקודה לבד מרמזת לחכמתו ית' שהיא בבחי' העלם והסתר קודם שבאה לבחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה"

הנה, ענינו של יעקב בספירות הוא יסוד אבא, ובכללות הו"ע החכמה, שזהו שיעקב מתחיל באות יו"ד, דקאי על ספירת החכמה, שהיא ראשית ההשתלשלות, ולכן נרמזת באות יו"ד שהיא נקודה בלבד, מצומצמת בתכלית, והיינו, דכיון שאנת הוא חד ולא בחושבן, שהוא למעלה לגמרי מעשר ספירות, הנה כדי שיהיו עשר ספירות, שראשיתם היא החכמה, הרי זה ע"י הצמצום דוקא, ועד לצמצום הראשון שענינו הוא סילוק (כמבואר ענינו במ"א בארוכה), ולכן הנה גם ראשית הגילוי שלאחר הצמצום הוא נקודה בעלמא, שזהו"ע אות יו"ד. וזהו ג"כ שאות יו"ד היא התחלת שם הוי', שהוא מלשון היה הוה ויהיה, ועל ידו נעשה התהוות כל ההשתלשלות מריש כל דרגין, והיינו, ע"י הצמצום שנרמז באות יו"ד.

(סה"מ תשי"ח עמ' רנז)

"כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה"

ותמונת האותיות מורה על אופן האור והגילוי), שהוא קו א' שהוא וא"ו עם נקודה שהוא י' תחתיו. דהנה, אות וא"ו מורה על ענין ההמשכה מלמעלה למטה, ולכן בראשית הוא"ו יש אות יו"ד, לפי שכל המשכה היא ע"י הקדמת הצמצום, דבכדי שהרב המשפיע יוכל להשפיע לתלמידו, צריך לצמצם תחילה את השכל שישאר נקודה בלבד שהיא בערך התחתון. וצמצום זה הוא תחילת ההמשכה, והוא היו"ד שבראש הוא"ו. ולאחרי שההשפעה בכללותה נעשית מדודה לפי ערך המקבל, אזי צריך להיות ענין ההמשכה מלמעלמ"ט, שסדר ההמשכה הוא שככל שנמשך למטה יותר הרי זה מתצמצם ומתקצר יותר, וכן הוא בתמונת אות וא"ו, שככל שנמשך הרי הוא הולך ודק.

(סה"מ תשי"ח עמ' קח)

מבואר בשעהיוה"א (פי"ב) בנוגע לתמונת וצורת האותיות, ש"כל אות היא בתמונה מיוחדת פרטית, המורה על ציור ההמשכה כו' ". ובנוגע לעניננו – צורת האות וא"ו (שכנגדה – י"ג תשרי) מורה על המשכה מלמעלה למטה (ראה אגה"ת פ"ד).

והנה, ההמשכה מלמעלה למטה המרומזת באות וא"ו היא – באופן שלא נעשה שינוי בדבר ע"י המשכתו למטה, היינו, שההמשכה למטה היא באותו אופן כפי שהענין נמצא למעלה.

דהנה, איתא בזהר (ר"פ ויקרא) שאות וא"ו "אקרי אות אמת". ומבואר בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) גודל העילוי דענין ה"אמת" – "אל"ף רישיה דאלפא ביתא, מ"ם באמצעיתה (כאשר לוקחים בחשבון את האותיות הכפולות – מנצפ"ך], תי"ו בסופה, לומר אני ה' ראשון . . מבלעדי אין אלקים . . ואת אחרונים אני הוא", זאת אומרת, שתכונת ה"אמת" היא – לחדור בכל הדרגות כולם, מלמעלה עד למטה, היינו, כפי שהענין הוא למעלה באותו אופן נמשך הוא למטה.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 130)

יום ו (טז תמוז)

"וככה ממש עד"מ המבדיל הבדלות לאין קץ בנשמת האדם שהיא בחי' נפש האלקי' דמתוכיה נפח"

יובן מענין שם הוי' שבנפש האדם, כמ"ש כי חלק הוי' עמו, שבכל אחד מישראל יש שם הוי'. וביאור הענין, דהנה, אות יו"ד דשם הוי' מורה על ענין הביטול, והוא בחינת החכמה, וכמ"ש רבינו בהגהה בשם מורו המגיד, בחכמה נרגש שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדריגת החכמה. ואות ה"א מורה על ההתבוננות באופן של אורך ורוחב, והו"ע הבינה. ואות וא"ו הו"ע המדות אהבה ויראה, ובפרטיות יותר כל הששה מדות. ואות ה"א אחרונה הו"ע מחשבה דיבור ומעשה. והנה, כל ד' האותיות, היינו מכח החכמה עד מחדומ"ע, הרי יש בהם ענין התענוג. וכמו בחכמה, שבהמצאת איזה שכל יש תענוג, וכמו צהבו פניו של רבי אבהו שמצא תוספתא חדתא. וכן בבינה, דהתגלות עתיק הוא בבינה. וכן במדות יש תענוג, כמו אהבה בתענוגים, וכשם שהוא באהבה, כן הוא גם ביראה ושאר המדות, שיש בהם תענוג, ועד שגם מחשבה דיבור ומעשה יש בהם תענוג. וכשם שד' האותיות שבנפש יש בהם המשכת התענוג, כך יובן בד' אותיות שם הוי' שבג"ע, שעל ידם הוא המשכת תענוג העליון, שזהו שיושבין ונהנין מזיו השכינה, שהנאה הו"ע התענוג.

(סה"מ תשי"ח עמ' קעז – ח)

"ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו ה"א וכו' "

כאשר יש אהבה ויראה, שהם "הנסתרות לה' אלקינו", אותיות י"ה דשם הוי', שהם השורש למצוות עשה ומצוות לא תעשה, שענינם הוא אותיות ו"ה דשם הוי' – אזי מנצחים את עמלק ואת בלעם.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 73)

יום שב"ק (יז תמוז)

פרק ה

"אלא כמ"ש בישעי' כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם"

הנה כתיב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, והיינו, שפסוק זה מבאר סדר העבודה מלמטה למעלה (דע"פ רוב הנה סדר עבודת האדם הוא בדרך מלמטלמ"ע), שהסדר בזה, שתחילה היא העבודה דסור מרע ואח"כ היא העבודה דועשה טוב. והנה, העבודה דסור מרע היא לתקן את החטאים והעונות, שעליהם נאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, אלקיכם דייקא שפירושו אלקה שלכם (כמו אלקינו, אלקה שלנו), והיינו שהאלקות הוא בפנימיות ובגילוי אצלו. והטעם שלא מצינו בכל שאר השמות שיהיה נקרא שלנו, כ"א בשם אלקים דוקא, כי, בכדי שיומשך אלקות בנפשנו בפנימיות ובגילוי עד שיהיה נקרא שלנו, הרי זה ע"י הצמצום דוקא, שזהו"ע שם אלקים שמורה על הצמצום כידוע. ויובן זה עד"מ ברב הרוצה להשפיע שכל לתלמיד שאינו בערכו כלל, הנה אם ישפיע לו השכל כמו שהוא, הרי לא זו בלבד שהתלמיד לא יקבל מאומה, אלא אדרבה, שיתבלבלו חושי וכלי התלמיד, ולכן צריך הרב לצמצם תחילה בעצמו את השכל, ואז דוקא יוכל להשפיע לתלמידו. ועד"ז יובן למעלה, שבכדי שהאלקות יומשך בגילוי ובפנימיות הרי זה ע"י הצמצום דוקא, וזהו שנקרא אלקיכם ואלקינו, כי מה שנקרא שלנו הרי זה דוקא ע"י שם אלקים המצמצם. אמנם יש הפרש בין אלקים סתם לאלקיכם ואלקינו, כמ"ש בספרי הקבלה שאלקים הוא בחינת גבורה, משא"כ אלקיכם ואלקינו הו"ע הרחמים. והיינו, שאלקים סתם הו"ע הצמצום וההעלם לגמרי, שהו"ע הדין והגבורה, משא"כ אלקיכם ואלקינו (אלקה שלנו), הנה אף שהוא אור מצומצם, אבל מ"מ הרי הוא אור וגילוי, ולכן הו"ע הרחמים.

והענין בזה, שהחילוק בין אלקים לאלקיכם ואלקינו הוא ע"ד החילוק בין צמצום הראשון לצמצום הקו. דהנה ידוע שבכל שאר הצמצומים יש איזה אור וגילוי, משא"כ בצמצום הראשון שענינו הוא סילוק לגמרי, וזהו ענין אלקים סתם, דקאי על צמצום הראשון שהוא העלם וסילוק לגמרי, שזהו"ע הדין. והיינו, שגם אם נאמר שכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי שיהיה לאח"ז, מ"מ, הרי הצמצום עצמו הוא העלם וסילוק לגמרי. ובפרט לפי המבואר בע"ח שכוונת הצמצום היא בשביל התהוות הכלים, דהנה מבואר בע"ח בתחילתו שבתחילה היה אוא"ס ממלא את החלל ולא היה מקום למציאות העולמות, וצמצם אורו הגדול על הצד ונעשה חלל ומקום פנוי ואח"כ נמשך קו קצר ומצומצם. ומקשה בע"ח למה היה הצמצום באופן שתחילה נסתלק האור לגמרי ואח"כ נמשך הקו, הרי היה יכול להניח את אור הקו ולצמצם רק שאר האור הגדול, והיינו, דכיון שאור הקו יכול להתקבל בעולמות, וראיה לדבר, שהרי אח"כ נמשך אור הקו, א"כ למה הוצרך להסתלק האור לגמרי, ולא נשאר אור הקו בתחילה. ומתרץ שם, שכוונת הצמצום בדרך סילוק שנסתלק האור לגמרי הוא בשביל התהוות הכלים, דכיון שהכלים ענינם הוא העלם, היפך ענין האור והגילוי, הנה אם היה נשאר בתחילה אור, אפילו אור הקו בלבד, הרי מאחר שהוא אור, לא היה אפשר בשום אופן שיתהוו הכלים, ולכן הוצרך להיות סילוק האור לגמרי, שלא ישאר גם אור הקו, ועי"ז דוקא נעשה אפשרות להתהוות הכלים, ולאחרי שנתהוו הכלים ע"י הצמצום, הנה גם כאשר נמשך אח"כ אור הקו מהאור שקודם הצמצום, נשארו הכלים במציאותם, לפי שהמשכת אור הקו הוא לאחרי הצמצום וע"י הצמצום. ונמצא מדברי הע"ח שכוונת הצמצום היא בשביל התהוות הכלים, וכיון שענין הכלים הוא העלם, היפך האור והגילוי, וכידוע שגם הדביקות שבהכלים היא דביקות בלתי ניכרת, נמצא, שכוונת הצמצום אינה בשביל הגילוי, כי אם בשביל הכלים שהם היפך ענין הגילוי. וזהו שצמצום הראשון ענינו דין. שזהו ענין שם אלקים סתם. אמנם אלקיכם ואלקינו הוא בחינת אור הקו, שגם בו יש צמצום, שהרי הוא קו קצר ומצומצם, אבל הצמצום שבאופן כזה הוא בא לידי גילוי. ויובן זה עד"מ ברב ותלמיד, דהנה סדר ההשפעה הוא שתחילה צריך הרב להעלים את אור השכל בעצמו, ולאח"ז יוכל לשער בעצמו את השכל שהוא לפי ערך התלמיד ואח"כ יבוא השכל בצמצום לפי אופן התלמיד, וכמו שאמרז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, ומובן, שענין זה שהרב משער את השכל השייך להתלמיד ומצמצם אותו באופן שיוכל להתקבל אל התלמיד, עם היותו ענין של צמצום, אין זה כמו הצמצום שמעלים תחילה את אור השכל בעצמו, אלא הצמצום הוא שההשפעה תהיה מצומצמת לפי ערך התלמיד, דאף שזהו אור מצומצם, הרי ענינו הוא גילוי. וכמו"כ יובן באור הקו, שעם היותו קו קצר ומצומצם, הרי הוא אור וגילוי. וזהו שאלקיכם ואלקינו, דקאי על אור הקו, הו"ע רחמים. ולכן מבואר בכ"מ ששרשו העליון של הקו הוא מת"ת הנעלם, דת"ת הו"ע הרחמים. וזהו"ע אלקיכם, אלקה שלכם, שהוא אור מצומצם, אבל ע"י הצמצום נמשך האלקות בנפשו בפנימיות ובגילוי.

אמנם ע"י העונות נעשה הבדלה ביניכם לבין אלקיכם, דהנה, באמת אין שום דבר המעלים ומסתיר ומבדיל לפניו ית', והדבר היחידי שפועל הבדלה כו' הו"ע של עבירה. והטעם שאפשר להיות עונותיכם מבדילים הוא לפי שישנו ענין הבדלה בקדושה גופא. וע"ד הידוע בענין הגבורות, שאפשרות מציאות הגבורות הוא לפי שיש על זה שרש למעלה, והו"ע הגבורות דשם אלקים, שבשרשם הו"ע הצמצום הראשון, ואח"כ משתלשל למטה יותר, עד שנעשה גבורות קשות כו'. וכן הוא גם בענין ההבדלה, שישנו ענין ההבדלה למעלה יותר, המבדיל בין קודש לקודש, שהו"ע ההבדלה בקדושה גופא. ועד"מ אור השמש המאיר ע"י זכוכית בהירה, שאף שאינו דומה האור שלאחר הזכוכית לכמו שהוא קודם הזכוכית, מ"מ להיותו זכוכית בהירה, אין זה מעלים כל כך. ודוגמתו הו"ע המבדיל בין קודש לקודש, שזוהי הבדלה בקדושה גופא. ומזה נשתלשל ענין המבדיל בין קודש לחול, דהיינו ההבדלה שבין קדושה לקליפת נוגה, שזהו העלם והסתר יותר עד שנעשה מציאות של קליפה. אך מ"מ הרי זה רק קליפת נוגה שחציה טוב וחציה רע, ולא מבעי חציה הטוב, אלא גם חציה הרע הוא רע שבנוגה, שיכול להתברר ולהתכלל בקדושה. ומזה נשתלשל שיוכל להיות עונותיכם מבדילים, שהבדלה זו היא לגבי גקה"ט. וזהו עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, שע"י העונות נעשה מסך מבדיל שאינו מאיר אצלו גילוי אלקות. ועי"ז גורם ג"כ גלות השכינה למעלה, שהרי כתיב כי חלק הוי' עמו, וענין זה (שכל איש ישראל הוא חלק הוי') הוא באופן תמידי, גם בשעת החטא, כמ"ש השוכן אתם בתוך טומאותם, ונמצא, שמוריד וממשיך חלק הוי' בענין של חטא. וזהו גם הדיוק במ"ש עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, שגם בשעת העונות נקרא הקב"ה אלקיכם, אלקה שלכם, אלא שאז הוא באופן של הבדלה, שבחינת אלקיכם אינו מאיר אצלו בגילוי כלל אלא הוא בהעלם, וזהו"ע גלות השכינה, שגורם שבחינת אלקיכם (שנמצא אצלו גם בשעת החטא) יהיה בתכלית ההעלם והגלות.

אך כדי שיהיה אלקיכם בבחינת גילוי צריך להיות הענין דסור מרע, וזוהי התחלת העבודה, דהיינו, שיתבונן במעמדו ומצבו ויתמרמר בנפשו כו', שעי"ז פועל בעצמו לעקור את כל רצונותיו, שלא יהיו לו רצונות זרות, אלא רק רצון אחד להוי' לבדו. והו"ע קבלת עול מלכות שמים, שמשעבד עצמו לגמרי לאלקות שיהיה לו רק רצון אחד להוי' לבדו. ועבודה זו נקראת בשם תשובה תתאה, תשוב ה' תתאה, והיינו, שתמורת מה שפעל ע"י החטא שהשכינה (בחי' ה' תתאה) תהיה בגלות, הנה עתה פועל ע"י התשובה וקבלת עול מלכות שמים להשיבה למקורה ושרשה.

(סה"מ תשי"ח עמ' צו – צט)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

כרך ה – לקוטי אמרים מחזור שלישי

להזמנות: 0527155039

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il