והענין בעבודה הוא שצ"ל התכללות ג' הקוין חג"ת, דמקו החסד בלבד, בחינת אברהם, יצא ממנו ישמעאל, ומיצחק, קו הגבורה, יצא ממנו עשו. וגם במ"ת מצינו שבני ישמעאל מצד תוקף החסד לא היו יכולים לקבל את התורה, לפי שלא יכולים לקיים לא תנאף, ובני עשו אינם יכולים לקיים לא תרצח. וכן הוא גם בדקות יותר, שמצד קו אחד בלבד אין זה עבודה רצוי'. וגם בההנהגה שלמעלה צ"ל התכללות דוקא, קו החסד חטאין סגיאין, ומצד קו הגבורה הרי גם שמים לא זכו בעיניו, ולכן צ"ל התכללות כל הקוין. והנה, התכללות ב' הפכים הוא ע"י גילוי אור נעלה שלמעלה משניהם. וזהו מ"ש הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה, דשמים הוא אש ומים, והוא בחי' חו"ג, והבונה בשמים מעלותיו הוא הבנין דשמים מבחי' עליונה, והו"ע המשכת הכתר לז"א, שעי"ז דוקא נעשה ואגודתו על ארץ יסדה, היינו שע"י בחי' מעלותיו שהו"ע המשכת הכתר, נעשה התכללות המדות. והיינו דאף שגם בחי' ז"א מצד עצמו יש בו בחי' הכתר, דת"ת דאימא נעשה כתר לז"א, ושרשו הוא מת"ת דאריך, מ"מ, ע"י ההתכללות נמשך בחי' עליונה יותר, והוא בחי' פנימיות הכתר.

ועז"נ ואגודתו על ארץ יסדה, היינו שענין ההתכללות נעשה ע"י נש"י שנקראו בשם ארץ. מלשון רצון, לפי שרצונם באלקות, כמאמר אדמו"ר הזקן אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אַ נפרד פון אלקות, ועוד יותר שנקראים בשם ארץ חפץ, היינו פנימיות הרצון, דבכל ההשתלשלות הוא חיצוניות הרצון, ובנש"י הוא פנימיות הרצון, שהרי מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר, גם למחשבת התורה, ולכן נקראו בשם ארץ חפץ. והענין בזה, דהנה ארץ הוא המקום שבו נעשית הזריעה, כמ"ש וזרעתי' לי בארץ, דזריעה הו"ע מעשה המצוות, מאי פירי מצוות, וכמחז"ל עה"פ ויזרע יצחק בארץ, אין זריעה אלא צדקה, שנאמר זרעו לכם לצדקה. וכשם שהזריעה בגשמיות צ"ל בארץ דוקא, שהרי אם יזרעו על השולחן יורקב ולא יוצמח מאומה, אלא הזריעה היא בארץ דוקא, ועי"ז תהי' הצמיחה, ובארץ גופא הרי מלא קנה זה לזית ומלא קנה זה לגפנים וכו', כך גם זריעת המצוות היא בישראל דוקא, ובישראל גופא יש מקום מיוחד לכל מצוה ומצוה, וכמו מצות תפילין שמקומה בראש ובזרוע דוקא. והנה, כשם שבזריעה בגשמיות הרי מעלת הארץ היא מצד הביטול שבה, שהכל דורסים עלי', כך גם ברוחניות שזריעת המצוות בישראל דוקא היא מצד הביטול שבהם, שהו"ע בחי' ארץ, ונפשי כעפר לכל תהי', והוא הביטול עצמי שבנש"י שהם בטלים לאלקות, וכנ"ל שכאו"א מישראל אינו יכול להיות נפרד מאלקות, ומצד הביטול עצמי שבישראל הרי הם כלים לזריעת התומ"צ. וגם מצד ביטול זה פועלים הם ענין ההתכללות, דהתכללות המדות היא מצד הבטול דוקא, שמצד הישות הרי כל מדה היא מנגדת לזולתה, וההתכללות הוא מצד הביטול דוקא.

וזהו ג"כ מ"ש והייתם לי סגולה גו' כי לי כל הארץ, דהנה בארץ כתיב והארץ היתה תהו, וידוע שבתהו הי' ענין השבירה (מצד הישות שבתהו שכל מדה אמרה אנא אמלוך), ונפלו רפ"ח ניצוצות למטה, ועל זה צריך להיות עבודת בנ"י לאסוף הניצוצות ולהעלותם למעלה, וזהו ואגודתו על ארץ יסדה, דאגודה הוא אסיפת והעלאת הניצוצות לשרשן. וזהו שפרש"י בענין סגולה שהוא אבנים טובות, דהנה בחי' אבן הוא משם ב"ן כמבואר בתניא, והו"ע בירור הרפ"ח ניצוצים דתהו, שכל זה הוא בחי' הבירור דשם ב"ן. והאל"ף שבאבן הוא מבחי' שם מ"ה, דשם מ"ה הוא במילוי אלפין, שזהו שמ"ה מברר ומתקן ב"ן, וזהו"ע הסגולה שהוא בירור והעלאת הניצוצות. וזהו שנקראים אבנים טובות, שאינם אבנים סתם כ"א אבנים טובות, היינו כמו שהם לאחר הבירור. וזהו ענין גדולה הא' והייתם לי סגולה, שהו"ע התכללות המדות. והנה, ההכנה לזה היא מ"ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, דשמוע תשמעו הו"ע הביטול דקב"ע, כמ"ש הנה שמוע מזבח טוב, דזבח טוב הו"ע ההשגה, ושמוע הוא הביטול דקב"ע, וע"י הביטול דקב"ע נעשה פירוש הב' בשמיעה, שהוא מלשון אסיפה, אסיפת הניצוצות והתכללות המדות. וכמשנת"ל בפירוש ואגודתו על ארץ יסדה, שהמשכת הכתר וענין התכללות בז"א נעשה ע"י הביטול דארץ, שהו"ע הביטול דקב"ע, שמוע תשמעו.

(סה"מ תשי"ז עמ' רלח – רמ)

"הגה"ה (ואף שנפש האדם העוסק בתורה ומצוה זו אינה מאצילות)"

ענין ההבנה וההשגה צריך להביא לידי כך, שיהיה ביכולת לכוין ביחודים העליונים, ולא רק יחודא תתאה, אלא אפילו יחודא עילאה, וענין זה תובעים אצל כל אחד ואחד, לא רק נשמה דאצילות, ולא רק נשמה דבריאה ויצירה, אלא גם נשמות דעשיה, וכמ"ש בההקדמה דאמרי בינה שאלו שאינם משתדלים בזה (לכוון בהיחודים, ולהביא זה בעבודה בפועל) הם בגדר פושעי ישראל בנשמתם רח"ל, ולכאורה אינו מובן, כיצד יכולה הנשמה להגיע למקום כזה עם הבנה והשגה כזו שיומשך בענין של יחודים כו'.

(סה"מ תשט"ו עמ' צה)

יום ב (ז ניסן)

"הגה"ה (ובתיקון מ"ה דעופא הוא מט"ט)"

כשם שבנשמות ישנם חילוקים הנ"ל מצד ההתחלקות שבעולמות, כן הוא גם במלאכים. שהם הממוצעים ושלוחי השפע שעל ידם יומשך ההשפעה למטה, שגם בהם ישנם חילוקים הנ"ל מצד ההתחלקות שבעולמות, דמלאך סנד"ל הוא בחינת עבד כנעני שבעשיה, ומלאך מט"ט הוא ביצירה, ויש גם מלאכים בעולם הבריאה.

(סה"מ תשי"ד עמ' צה)

"הגה"ה (ובו הן גופי הלכות שבמשנה)"

וזהו מ"ש תשמעון ושמרתם ועשיתם, דתשמעון הוא מחשבה, וכנ"ל שהשמיעה היא במחשבה, ושמרתם הוא דיבור, כמאמר שמור זה משנה, והוא הפסק הלכה כפי שבא בדיבור, דכאשר השכל הוא במחשבה, אזי הוא בהעלם עדיין, דישנם פנים להיתר וטהור ויש פנים להיפך, משא"כ כאשר השכל בא בגילוי בדיבור, אזי ישנו פסק ההלכה. ואז לא תהיה יניקה לחיצונים, דכאשר הוא בהעלם עדיין אפשר להיות יניקה, אבל כאשר בא בגילוי אזי אין להם יניקה. וזהו שמור זה משנה, שהמשנה שענינה גילוי השכל בדיבור היא שמירה שלא יהיה יניקה כו'.

(סה"מ תשט"ז עמ' רלו)

"הגה"ה (וה' תתאה היא יראה תתאה עול מלכות שמים ופחד ה' כפחד המלך ד"מ שהיא יראה חיצונית ונגלית)"

כיון שיש בו יראה תתאה (אפילו יראת העונש, או גם למטה מזה), שעז"נ "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה גו'", הרי זה "כלי" שמעורר וממשיך ומקבל גם היראה עילאה, עליה נאמר "הן יראת ה' היא חכמה".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 230)

"הגה"ה (משא"כ יראה עילאה ירא בושת היא מהנסתרות לה' אלהינו והיא בחכמה עילאה יו"ד של שם הוי' ב"ה כמ"ש בכ"מ)"

האמת היא, שהגילוי דיראה עילאה יהיה רק בביאת המשיח, וכפי שמצינו במאמר חסידות שמתחיל גם הוא בפסוק "צדקת פרזונו", ע"ד "מעלת היראה הפנימית שהיה בבעש"ט ז"ל שהיה מעין יראה של משיח כו'", אבל אעפ"כ, יכול כל יהודי לעורר ולהמשיך יראה עילאה מה"אוצר" של הקב"ה, שעליו נאמר "אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 231)

יום ד (ט ניסן)

"הוי כל צמא לכו למים"

מים רבים היא ההתבוננות שמתבונן בגדולת ה' שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמי' כלא חשיב, שהיא ההתבוננות דשמע ישראל וברוך שם, שמזה נמשך ואהבת בכל לבבך גו' עד שיבוא לבחי' בכל מאדך בלי גבול ולא יוכל להשקיט ולכבות צמאון האהבה זו ע"י המים רבים עצמן שהיא ההתבוננות והידיעה ואפילו לא ע"י ההשגות שבג"ע, ונהרות לא ישטפוה, דנהרות הוא הגילוי שבג"ע כמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, דהגם שהגילוי שבג"ע הוא גילוי אור נעלה ביותר וכמה מיני מדריגות בו לאין קץ, דאף שבכללות נזכר בספרים רק געה"ת וגעה"ע הרי אמרז"ל ת"ח אין להם מנוחה כו' שנאמר ילכו מחיל אל חיל גו' ומ"מ ונהרות לא ישטפוה, שכל הגילוי אור שבג"ע לא יוכל לרוות את הצמאון, כ"א בתומ"צ דוקא, שעל זה הוא אומר, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, איש זה הקב"ה, כאשר יתן את כל הון ביתו, הוא התומ"צ, הנה בוז יבוזו לו לשון ביזה ושלל, כמו ביזת אוצרות יקרים שבוזז וחוטף לגודל תשוקתו לזה, וכמרז"ל דבהאי עלמא דאזלינן מיני' חטוף ואכול חטוף ואשתי, שבתומ"צ דוקא יוכל לרוות את הצמאון, שהם למעלה מבחי' נהר, כ"א בחי' מעין, ותרד העינה ותמלא כדה כ"ד ספרין דאורייתא, שיתגלה לעתיד כמ"ש ומעין מבית הוי' יצא גו', אך הגם שאין זה בגלוי נמשך הוא ממש בחי' זו עכשיו ע"י תורה ומצות מעשיות, ולכן בזה דוקא ירוה את הצמאון.

(סה"מ תשי"ז עמ' מט)

יום ה (י ניסן)

פרק מא

"בכם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"

אמנם יסוד העבודה הוא קבלת עול דוקא, שהוא למעלה מטעם ודעת, אבל זהו רק יסודה. אבל תיכף בהתחלת העבודה, כאשר האדם צריך לגשת אל הפועל ולבחון מה חייב לעשות ומה אסור, והמחוייב – באיזה אופן לעשותו, הרי כל זה אפשר להיות רק ע"י ידיעת התורה שהוא בשכל והשגה.

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 80)

"אף שהיראה הוא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב"

כדי לבוא לידי יראה – ישנם שני אופנים: אפשר לבוא לידי יראה ע"י התבוננות השייכת ליראה, ואפשר לבוא לידי יראה ע"י אהבה, שזהו"ע "דחילו הנכלל ברחימו". וזהו מ"ש בזהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" – שהיראה דמתן – תורה צריכה להיות יראה שמצד אהבה.

כאשר נגשים למתן – תורה מתוך תנועה של יראה – הרי זה פועל שנבהלים ונעמדים מרחוק ("מען שרעקט זיך אָפּ און מען שטייט פון ווייטן"), וכפי שהי' בשעת מתן – תורה – "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (ועל זה איתא בזהר דקאי על "העם" דייקא, דהיינו הערב רב, ולא על בנ"י האמיתיים);

ואילו הגישה הטובה ונעימה יותר ("געשמאַקער און בעסער") היא – היראה הבאה מצד אהבה.

וענין זה נוגע גם לקיום המצוות – שמצד גודל אהבתו להקב"ה הרי הוא ירא להיות נפרד ממנו, ומצד זה נזהר בשמירת מצוות לא תעשה.

וכאשר היראה היא מצד אהבה, אזי גם ההמשכה מלמעלה היא באופן אחר: בכלל, ישנו חילוק בין מ"ע ומל"ת – ששמירת מל"ת פועלת רק הדחה וצחצוח הכלי, אבל לא המשכת אור, ואילו קיום מ"ע פועל המשכת אור. אבל כאשר היראה היא מצד אהבה – אזי נפעל גם ע"י שמירת מל"ת (לא רק הדחה וצחצוח הכלי, אלא גם) המשכה.

הענין האמור – שהיראה צריכה להיות מצד אהבה – מתאים גם ע"פ נגלה דתורה:

יראה – היא מצות עשה, והרי השורש לכל מצוות עשה הוא אהבה (כידוע שיראה היא שורש למל"ת, ואילו השורש למ"ע הוא אהבה דוקא). וכיון שהשורש ליראה (כמו לכל שאר מ"ע) הוא אהבה – צריכה גם היראה עצמה להיות מצד אהבה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 26)

"ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל"

החילוק בין ארץ ישראל (בגשמיות) לשאר ארצות העולם הוא, שעל ארץ ישראל נאמר "תמיד גו' עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהיינו, לא רק ב"רשית השנה" ו"אחרית שנה", אלא גם בימים שבינתיים, במשך כל השנה.

ודוגמתו הוא החילוק בין בני ישראל לאומות העולם – שעל בני ישראל נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", דהיינו שבני ישראל הם מכון לשבתו ית', כשם שארץ ישראל היא מקום ש"עיני ה' אלקיך בה".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 115)

"ועליו בפרט כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"

תפקיד הישיבות בכלל, וישיבות ליובאוויטש בפרט, בכל מקום שהם, לא רק להקים דור יראים ושלימים, תלמידי חכמים, אלא גם לנטוע בלבם רגש האחריות ומסירות נפש לעשות ולפעול לטובת הסביבה שבה נמצאים. תפקיד זה הולך ומתגשם בהצלחה מופלגה, ת"ל, בישיבות ליובאוויטש, אשר בהן התלמידים מתחנכים, בעודם עדיין בין כתלי הישיבה, להיות עסקני החינוך ופעילים בהפצת התורה והיהדות.

תפקיד תלמידי הישיבות לא רק ללמוד תורה לעצמם, ולעבוד בזיכוך מדותיהם הם, אלא גם להשפיע על הסביבה, ולהכשיר עצמם לעבודה ציבורית מסורה בהפצת התורה וחיזוק היהדות, להיות נושאי דגל התורה בכל מקומות מושבותיהם לעתיד.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 187)

"כיון שכל ישראל ערבים זה בזה", הרי גם החלק בעולם שצריך להתברר ע"י הזולת, נוגע אליו, ונמצא, שבירור כל העולם – שכל א' מהם שייך לא' מבני ישראל שצריך לבררו – נוגע אליו.

ולאידך גיסא, כיון "שכל ישראל ערבים זה בזה", הרי, כל הענינים שלו נוגעים (לא רק לו, אלא) גם לכל בני ישראל.

ועוד זאת – שכל הענינים שלו נוגעים לא רק בעוה"ז, אלא גם למעלה, עד להעולמות ומדריגות הכי עליונות, ועד לשרש הנשמות – בעצמותו ית'. ונמצא שכל הענינים שלו נוגעים לכללות העולמות, וכל הענינים שבעולם נוגעים לו.

(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 244)

כתיב "אחד הי' אברהם ויירש את הארץ", היינו, שלמרות היותו אחד ויחידי, וכנגדו התייצב כל העולם, כמארז"ל שנקרא "אברם העברי" ע"ש ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד", אעפ"כ, "ויירש את הארץ", שפעל על העולם כולו, כמ"ש "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", "אל תקרי אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב".

וע"י עבודה זו פתח אברהם אבינו את הצינור בשביל כאו"א מבנ"י במשך כל הדורות – שגם בהיותו אחד ויחידי (ביחס לעניני תומ"צ) בכל העיר כולה, ולפעמים בכל המדינה כולה, לא יתפעל מזה, אלא אדרבה, יכבוש את כל העיר והמדינה כולה שתתנהג ע"פ התורה, כיון שאינו הולך בכחותיו שלו, כי אם, בשליחותו ובכחו של הקב"ה שהוא למעלה מהגבלה, ענין ה"סגולה".

(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 63)

כאשר רואים "ילדים מפרחי כהונה" – הנוער שמתחנך בד' אמות של תורה, לילך בדרך ה', דרך התורה והמצוה – שיודעים שתפקידם להאיר בכל גבול ישראל, ומראים כחם שלצורך מטרה זו אינם מתייראים לטפס ולהעפיל ע"ג סולמות זקופים לגובה חמישים אמה תוך כדי נשיאת משא כבד,

והם בעצמם – מבלי לסמוך על מישהו אחר – יוצקים את השמן ומדליקים בפתילות שנעשו מבגדי כהונה, בגדי קודש ("מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן"),

- ולהעיר, שהפתילות נעשו אמנם מבגדי כהונה ישנים, "מבלאי" דוקא, אבל הדלקתם היתה ע"י "ילדים מפרחי כהונה" דוקא -

ומזה נעשה אור גדול שמאיר את חשכת הלילה בכל עיר של בני ישראל, ולא רק בתוך הבתים, אלא גם בחצר שמבחוץ ("לא הי' חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה"),

או אז נעשית שמחה גדולה אצל חסידים ואנשי מעשה גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות – שרוקדים ואומרים שירות ותשבחות להקב"ה, שזכו לראות פרי בעמלם, שגידלו וחינכו דור צעיר, שבכחו וביכלתו להאיר – ע"י שמן ופתילות שנלקחים מביהמ"ק – בכל גבול ישראל.

וענין זה מהוה לימוד והוראה בנוגע לתפקידו של כאו"א מהצעירים, "ילדים מפרחי כהונה", בכל זמן ובכל מקום:

מבלי הבט על כך שעדיין לא סיים את המלחמה בעבודתו בעצמו, ויש לו עוד מה לתקן, ויתכן גם שבכמה ענינים נמצא הוא בתחילת העבודה – צריך לידע שנוסף על היותו איש פרטי שצריך לנהל את מלחמתו הפרטית ולהאיר את ד' אמותיו הפרטיים, הרי כל יהודי הוא גם איש כללי, שיש לו התחייבות כלפי כל בני ישראל, ובמילא כלפי הבריאה כולה.

ולכן, בד בבד עם היגיעה בעבודה עם עצמו שיהי' כדבעי למהוי, עליו לטפס למקום גבוה, וליקח עמו שמן קדוש ופתילות קדושות ולהדליקם.

ו"הקב"ה עוזרו" שיוכל להאיר בכל ירושלים עיר הקודש – בכל הסביבה כולה, שעושה ממנה ירושלים עיר הקודש, ע"י ירושלים עיר הקודש שבנפשו – ולא רק בבית פנימה, אלא גם בחצר שמבחוץ, כך שכל העובר ברחוב יכיר שבמקום זה פעל יהודי להאיר את חלקו בעולם.

וענין זה פועל שמחה גדולה, כאמור, "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

ויה"ר שכאו"א מאתנו לא ישכח אודות תפקיד זה – תפקיד המוטל על כאו"א מהצעירים, "אין יוצא".

ולהוסיף, שאף אחד אינו יכול לפטור את עצמו מכך, שכן, מבלי הבט על גילו המבוגר ("ווי אַלט ער זאָל ניט זיין"), ישנם פרטים שבהם הוא "צעיר", להיותו עדיין בתחילת העבודה, ובמילא, צריך לידע שבד בבד עם עבודתו עם עצמו עליו לחשוב גם על כלל ישראל, ולכן מוכרח הוא לילך לעבוד ולהאיר בעולם.

ואין הדבר תלוי אלא ברצונו, ואז – כשירצה – יתן לו השי"ת כח הצלחה להאיר בפועל, ולהמשיך שמחה בכל ישראל.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 47 – 46)

וזוהי הנקודה היסודית בהדרך שיסד הבעש"ט לכל בני ישראל, כפי שנתפרשה בארוכה ע"י נשיאי חב"ד, ותוכן הדברים בנקודה אחת – שאצל יהודי צ"ל מונח ש"כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה... לצוות לזה", ו"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", ובמילא יודע הוא בוודאות ללא כל ספק, שכל מאורע בעולם, הוא באחד משתי פנים, סיוע לקדושה, או סתירה לקדושה שצריך להפכה לסיוע לקדושה (כדברי אדה"ז באגה"ק הנ"ל).

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 71)

האמת היא שכל יהודי הוא – במהותו – שומר תומ"צ, וכפתגם אדמו"ר הזקן: יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, אלא "יצרו הוא שתקפו" (כלשון הרמב"ם), וכאשר מסירים את ה"אונס" שמצד היצר, אזי מתגלה רצונו האמיתי, ואז יווכח שמצד גאוה בלבד אין לו שייכות לענין שהוא היפך התומ"צ, שכן, בהיותו בן בנו של אברהם יצחק ויעקב, שהי' נוכח במעמד הר סיני, ובשבילו נתן הקב"ה תורה וברא את העולם כולו (כמארז"ל "כל אחד חייב לומר בשבילי נברא העולם") – איך מתאים לו להשפיל את עצמו לדבר פעוט ("אין אזא קלייניקייט") למלאות תאוה, חשק ורצון שלו ?!... בודאי יש לו מספיק כח – שהרי עליו עומד כל העולם יחד עם כסא הכבוד... – לעמוד בנסיון דהסתת היצה"ר, ולהשאר על עמדו בחזקת כשרות דכל בני ישראל (ש"כל ישראל בחזקת כשרות"), לולי הרוח שטות ("אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות").

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 59)

וכפי שמצינו באברהם אבינו, שאף ש"אחד היה אברהם" יהודי אחד ויחיד בכל העולם כולו, ולכן נקרא "אברם העברי" (ועד"ז כתיב "בעבר הנהר ישבו אבותיכם"), ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" – אעפ"כ "ויירש את הארץ".

ואם הדברים אמורים בזמנו של אברהם אבינו, עוד לפני מ"ת – עאכו"כ עתה, לאחר מ"ת, שישנו כח העצמות ("אותי אתם לוקחים"), בודאי ישנו הכח שגם יהודי אחד יוכל להאיר עיר שלימה, מדינה שלימה – וגם את העולם כולו, אילו היתה מציאות של יהודי בודד, או חסיד בודד, בכל העולם כולו – ולעשותם למקום חסידי.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 127)

ובהקדמה – שבמדינה זו נמצא רוב מנין ורוב בנין של בנ"י, ובמילא, עיקר הפעולה ד"עיקר שכינה בתחתונים" עתה, בזמן הגלות, הוא – בארצות – הברית. ולכן, יש להשתדל שבמדינה זו יהי' בנין כל הפרטים הדרושים בה"משכן" ו"מקדש" שבו יוכל להיות הענין ד"ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד.

ומזה מובן שמוטלת עלינו האחריות שלא לסמוך על אחרים – לא על מדינות אחרות, ולא על יהודים אחרים – שהרי "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"; ומזה מובן גם בנוגע להעלם והסתר דהעולם, "עולם" מלשון העלם – שככל שיגדל ההעלם וההסתר בהמקום ובהזמן (גדר העולם) שבו נמצא, עליו לדעת שהעלם והסתר זה נברא בשבילו, היינו, שדוקא במקום וזמן זה, עם כל ההעלמות וההסתרים שבו, דורשים ממנו ונותנים לו כחות לפעול בו דוקא גילוי הענין ד"לית אתר פנוי מיניה". ע"ד דיבורו של הקב"ה עם משה "מתוך הסנה" דוקא, "ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה".

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 24 – 23)

גם כאשר בעיר שלימה נמצא חסיד אחד בלבד – תובעים ממנו לפעול שתהיה זו עיר חסידית ("אַ חסידישע שטאָט").

ואין נפק"מ מה הם הסיבות שבגללן נמצא בעיר זו. גם אם הגיע לעיר זו באמצעות ארגון "הייאַס", או "הדזשוינט", שהם שלחוהו לשם – מוטלת עליו האחריות לפעול שתהיה זו עיר חסידית, שכן, זוהי הסיבה האמיתית שבגללה נשלח לשם.

ויש להוסיף בזה, שבמקרה שאינו מרוצה במקום שנשלח ע"י ארגון הנ"ל – אזי העצה היא שימהר לסיים את שליחותו האמיתית במקום זה, הפצת החסידות, ואז יתפטר משהותו במקום זה (שאינו מרוצה בו).

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 60)

כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב באחד ממכתביו, שאף שמלאכת אפיית לחם היא "מלאכה הצריכה במאד", שאין העולם יכול להתקיים בלעדיה כו' – מ"מ, מי שמוכשר להיות "נוקב מרגליות" ונעשה "אופה לחם", אינו ממלא את תפקידו.

ובפרטיות יותר, הכשרונות שלו (שבגללם יכול הוא להיות "נוקב מרגליות") – ירש מהוריו, כמארז"ל "האב זוכה לבן... בחכמה". נוסף לזה, הרי כדי שהכשרונות יתפתחו עד לידיעת האומנות בפועל – הון לו מלמדים שלימדוהו את האומנות במשך זמן.

ונמצא שאם אינו משתמש בכשרונו זה (להיות "נוקב מרגליות"), ובמקום זאת נעשה "אופה לחם" – הרי ככל שאפיית לחם היא מלאכה חשובה כו', נחשב אדם זה פושע – כלפי הוריו, כלפי מלמדיו, וכלפי זמנו שלו (שהשקיע בלימודים), כיון שאינו מנצל את כחותיו כפי יכלתו.

וכן הוא ברוחניות, כאשר אדם יכול לעבוד עבודה נעלית יותר, ומסתפק בעבודה במדריגה תחתונה יותר, הרי הוא פושע, לא רק כלפי עצמו (ש"החובל בעצמו פטור"...) אלא גם כלפי הוריו ורבותיו. ויתירה מזו, מכיון שכאו"א מישראל הוא חלק מכללות ישראל (כנ"ל (סל"ב) שבנ"י הם גוי אחד") – הרי בכך שאינו מנצל את כחותיו וממלא את תפקידו כדבעי, הרי הוא פושע גם לגבי כללות ישראל, וממילא – לגבי כללות הבריאה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 154 – 153)

וכן הוא בנוגע לפנימיות התורה שצריך להפיץ בכל העולם, אפילו כאשר בכל הסביבה ישנו רק יהודי אחד השייך לתורת החסידות, ואפילו אם גם אצלו אין זה אלא דבר מועט (שהרי תורת החסידות בכלל היא בבחינת "קב חומטין" לגבי כור שלם) – בכחו לפעול על כל סביבתו, ולהאיר את סביבתו במאור שבתורה, זוהי תורת החסידות.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 84)

"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", דקאי על כללות המציאות דעולם, היינו כל העולמות כולם (אף שנאמר בלשון יחיד), שכולם נבראו בשביל האדם, ולא עוד, אלא ש"את העולם נתן בלבם", היינו שכל העולמות כלולים בהאדם, ולכן, ע"י עבודתו בכל ה"עולמות" שבעצמו פועל בכל העולמות שלמעלה.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 106)

אליהו הנביא – "פינחס זה אליהו" – בא בעצמו לכל ברית מילה כדי להווכח ולראות בעיניו את מסירת נפשם של בנ"י, שאבי הילד ואמו מוכנים להקריב דמו של בנם בהיותו בן שמונה ימים בלבד (שאין חשש סכנת נפשות) למרות צערא דינוקא כו' – כדי להכניסו ב"ברית עולם" עם "א-ל עולם".

(כולל גם – שעי"ז יעבוד עבודתו להמשיך ולגלות אלקות בעולם כולו ("אל עולם", - ראה לקו"ת תבוא מב, ד מג, ב) מכיון שהוא בעה"ב על העולם כולו – תיכף ומיד כשנולד, כי להיותו בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה (בתורת הבעש"ט הידועה – ראה כש"ט הוספות סקל"ג) ה"ה בעה"ב על כל נכסי המלך, ועאכו"כ עוה"ז התחתון, שבו היא דירת המלך – דירה לו יתברך בתחתונים (ראה תנחומא נשא טז, תניא רפל"ד, ובכ"מ).

(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 48 ושם הערה 30)

"והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו"

והענין בזה, דכיון שהחודש הזה לכם ראש חדשים הו"ע יחוד קוב"ה ושכינתי', וענין היחוד הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, הרי עשיית הדירה היא ע"י העבודה דסור מרע ועשה טוב. וכמו בדירת מלך בו"ד, שתחילה צריך לנקות את הדירה מכל לכלוך וצואה, ואח"כ צריך ליפותה בכלים נאים שתהי' דירה נאה, כמו"כ הוא בעשיית הדירה לו ית', שהו"ע העבודה דסור מרע לנקותה מכל הענינים הבלתי ראויים, והעבודה דעשה טוב ליפותה בכלים נאים כו'. והנה, יסוד כללות העבודה בעשיית המצוות באופן דסור מרע ועשה טוב, הו"ע קבלת עול מלכות שמים. וכיון שהחמץ הו"ע ההגבהה וההתנשאות, שהוא היפך הקב"ע [שזהו מה שהיצה"ר נקרא בשם חמץ, כמ"ש מכף מעול וחומץ, לפי שהחמץ הוא היפך הקב"ע, ויתרה מזה, שגם מצה נפוחה יש בה חשש חימוץ], לכן הנה בחודש ניסן שאז צריך להיות העבודה דהחודש הזה לכם ראש חדשים, שזוהי העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים ע"י קיום המצוות שיסודם הוא הקב"ע, אזי צריך לבער את החמץ שהוא היפך הקב"ע. וכשם שבניסן ישנו הענין דביעור חמץ בגשמיות, כמו"כ ישנו ענין זה בתשרי ברוחניות, והו"ע העבודה דתשובה, שע"י התשובה מבער את ההגבהה וההתנשאות, וממשיך את האור שהי' חסר בהעדר העבודה דסור מרע ועשה טוב.

(סה"מ טז עמ' קלח)

החילוק שבין יום ללילה – ש"יום" מורה על מעמד ומצב של אור וגילוי, הן בנפשו והן בחלקו בעולם, שאז אין פלא שבני ישראל לומדים תורה ומקיימים מצוות, כיון שרואים בגילוי ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ו"באור פניך נתת לנו כו' תורת חיים", הן בעוה"ז והן בעוה"ב – שזהו כללות ענין העבודה במקדש שהיא ביום דוקא; משא"כ "לילה" מורה על מעמד ומצב של חושך, שזהו ההעלם וההסתר דזמן הגלות, ש"אותותינו לא ראינו וגו'".

והנה, גם במעמד ומצב של "יום" אין להסתפק בעבודה שמצד ההשגה, שזהו"ע היין, אלא צריך להיות גם ענין הקבלת – עול, יסוד העבודה, שזהו"ע המים; ועאכו"כ במעמד ומצב של "לילה" – הרי בודאי שיש הכרח בענין הקבלת עול (מים) לצורך העבודה.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 37)

כדי שיהודי יוכל ללמוד תורה כדבעי ולקיים מצוות כדבעי – אין דרך אחרת מלבד הקדמת יציאתו ("ער זאָל אַרויסקריכן") מהמיצרים וגבולים של הגוף, מהמיצרים וגבולים של נפש הבהמית, מהמיצרים וגבולים של נפש הטבעית והשכלית, ואפילו מהמיצרים וגבולים של השכל דנפש האלקית – שכן, דוקא באופן כזה יכולים לקיים את המצוות כרצון ה', "כמצות רצונך", היינו, שקיום המצוות יהי' אך ורק משום שזהו רצונו של הקב"ה, ללא שום פני'.

ומשום זה קשה כל כך לבוא להשלימות דקיום המצוות "כמצות רצונך", עד שבשביל זה צריך להיות ביאת המשיח (כנ"ל סכ"ד) – כיון שהשלימות דקיום המצוות הוא באופן שהנקודה הפנימית דנפש האלקית יוצאת אפילו מהמיצרים וגבולים של נפש האלקית, ובזמן הזה לא שייך ענין זה כי אם אצל יחידי סגולה, או בעתים מזומנים, כמבואר באגה"ק שזהו"ע היציאה מהגלות (ביאת המשיח) בכל נשמה פרטית, אלא כשיון שאין זה אלא בנוגע לנשמה פרטית בלבד, לכן ישנו ענין הגלות גם לאח"ז, עד שתהי' היציאה מהגלות (ביאת המשיח) בנוגע לכללות ישראל.

ובכל אופן, עיקר גדול בדת, הוא, שלימוד התורה וקיום המצוות לא יהי' באופן שמגביל את עצמו ללמוד תורה ולקיים מצוות עד כמה שמתחייב מצד השכל שלו, הרצון שלו והרגש שלו, ותו לא ("אַזוי פיל טראָגט זיין שכל, זיין רצון און זיין געפיל, און ווייטער ניט"), שכן, קיום שכזה הוא מתחילתו באופן ד"שדא תכלא (לשון שיכול וריעותא) בכולה", היינו, שגם כאשר מקיים תומ"צ, הרי מעורב בזה פני' ועכ"פ הגבלה, כיון שנקבע אצלו הסדר שיעשה רק עד כמה שמתקבל אצלו וכפי שמתקבל אצלו, כך שכל ענין שעושה הוא במיצר וגבול, אשר, במקרה הטוב ביותר ה"ז מיצרים וגבולים דקדושה, ואולי עוד למטה מזה. ולכן צריכה להיות העבודה מתחילתה באופן שמייגע את עצמו לצאת מהמיצרים וגבולים שלו.

וכאשר האדם עושה מה שבכחו כדי לצאת מהמיצרים וגבולים שלו, וכמ"ש "ומלתם את ערלת לבבכם", "אתם בעצמכם", שענין זה הוא בכח האדם – אזי מוסיף הקב"ה לעשות הדבר הקשה על האדם, שעל זה נאמר בביאת המשיח "ומל ה' אלקיך את לבבך", שזהו"ע הסרת הקליפה והתאוה הדקה, כמבואר באגה"ק הנ"ל.

וזהו אחד הענינים שתורת החסידות תובעת מיד בתחילת העבודה – שצריך להיות הנחת עצמותו.

- לכאורה הרי זה דבר פראי ("אַ ווילדקייט"): למה תובעים מבני אדם בעלי שכל שמיד בתחילת העבודה יניחו את מציאותם ואת שכלם ("אָפּזאָגן זיך פון דער אייגענער מציאות און פון דעם אייגענעם שכל"); צריכים להמתין תחילה עד שיגדל מעט ("ער זאָל שטייגן אַ ביסל"), שיהי' לומד תורה ומקיים מצוות וכו', ואח"כ ידרשו ממנו דרגא ומעלה נוספת – שעבודתו תהי' מתוך מסירת נפש והנחת עצמותו ("אַוועקלייגן זיך אָן אַ זייט").

אך לא כן הוא הסדר. כאשר מתחילים ללמדו אל"ף בי"ת, מלמדים אותו מיד את האל"ף בי"ת של חסידות – שיסוד ושורש העבודה הו"ע היראה (לכל – הפחות יראה תתאה) וקבלת עול, מבלי להתחשב עם עצמו;

- מהיכן תיתי אם מתקבל הדבר גם בשכלו, שאז צריכים לקוות שלא יזיק הדבר במשך הזמן... אבל אם אין הדבר מתקבל בשכלו, ועושהו מצד קבלת עול – הרי זה אולי עוד יותר טוב !

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שפעם נכנס חסיד להצמח – צדק, והתאונן, שאף שיודע שלימוד התורה היא מצוה גדולה, והוא אכן לומד תורה, אבל, אין לו חשק ללמוד ("אים ווילט זיך ניט לערנען"). והשיב לו הצמח – צדק: "פעטאַח" (שוטה שכמותך), מה אעשה אני שיש לי חשק ללמוד ("וואָס זאָל איך טאָן אַז מיר ווילט זיך יאָ לערנען").

והענין בזה – שכאשר יש חשק ללמוד, אזי גם כאשר הלימוד הוא "לשם שמים", הרי סוכ"ס נהנה גם שכלו, ויש בזה הרצון והתענוג שלו, וכל שאר כחות נפשו; אבל כאשר אין לו חשק ללמוד – אין מקום לחשד שלימודו הוא מצד ההנאה שלו, ואז מקיים הוא מצות תלמוד תורה כתיקונה.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת שחוק:( אינני דורש ממישהו שיעבוד על עצמו שלא יהי' לו חשק ללמוד... לא כדאי להשקיע עבודה בשביל זה, מוטב להשקיע עבודה בשביל דברים טובים וגדולים יותר...

כוונת הדברים אינה אלא שאין להתפעל מהעובדה שלעת – עתה אין לו חשק ללמוד, או שאין לו חשק ללמוד חלק מסויים בתורה, חלק גדול בתורה או חלק קטן בתורה,

ומה גם שזה גופא (שאין לו חשק ללמוד חלק מסויים בתורה) מהוה ראי' שדוקא חלק זה שבתורה נוגע לו יותר משאר חלקי התורה, שלכן התלבש היצה"ר ("דער יצה"ר האָט זיך פאַרלייגט") שלא להניחו ללמוד חלק זה שבתורה, שלא יבוא למעמד ומצב ד"המאור שבה מחזירו למוטב", אלא ישאר במעמד ומצב ד"השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", שלא יהי' "ושב ורפא לו".

ונחזור לעניננו – שקבלת עול, מסירת נפש והנחת עצמותו, אינו ענין שצריך לבוא בשלימות העבודה; חבל על הזמן, שהרי צריך לעבוד עבודתו בכל יום, "כל יומא ויומא עביד עבידתי'", ובכל יום צריכה להיות עבודתו ללא עירוב דברים צדדיים כו'. ובמילא, אין עצה אחרת, אלא מיד בתחילת העבודה צריך להתחיל לחנך עם האל"ף בי"ת החסידי – הנחת עצמותו, שזהו גם תוכן הענין דהקדמת נעשה לנשמע, שעי"ז קיבלו בני ישראל את הענין ד"אנכי הוי' אלקיך", ולאח"ז כל התורה כולה.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 265 – 263)

"ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד"

וביאור הענין הוא, דהנה כתיב ועבדתם את הוי' אלקיכם, וידועה הקושיא איך שייך ענין של עבודה כלפי הבורא, הלא ענין העבודה הוא למלאות את החסרון, וכמו עבד העובד את אדונו עי"ז שמשמש אותו בהכנת מאכלו ושאר צרכיו, שהו"ע מילוי החסרון, וכל זה אינו שייך למעלה, שהרי למעלה לא חסר כלום, וא"כ איך שייך ענין העבודה כלפי מעלה. וביותר יוקשה, שהרי בענין העבודה גופא מצינו שאין זה נוגע אליו ית', כמאמר מה איכפת לי' להקב"ה אם שוחט מן הצואר וכו', ואם צדקת מה תתן לו, ולפי זה אינו מובן מ"ש ועבדתם את הוי' אלקיכם. ואיתא בעבודת הקודש דמ"ש אם צדקת מה תתן לו, שאין זה נוגע למעלה, היינו בעצמותו, דוקא, ולגבי עצמותו ית' אינו שייך באמת כל ענין העבודה כלל, אמנם בבחי' ההארה שנמשכה ממנו ית' שייך לומר ענין העבודה, כמאמר ישראל מוסיפים כח בגבורה של מעלה, כמ"ש ועתה יגדל נא כח אד'.

וביאור ענין הארה ששייך לומר שם ענין העבודה, יובן בהקדים מ"ש בע"ח דבתחילה הי' אוא"ס ממלא את כל המציאות כו', ואח"כ צמצם עצמו וסילק אורו הגדול על הצד ונעשה חלל ומקום פנוי, ואח"כ נמשך קו דק וקצר, וע"י כמה השתלשלות נתהוו ממנו העולמות. והנה, מזה שבתחילה הי' צ"ל הצמצום ואח"כ נמשך קו דק וקצר, ואחרי כמה השתלשלות נתהוו העולמות, יובן גודל האין ערוך של האור דהשתלשלות לגבי האור שקודם הצמצום, שלכן צ"ל בזה כל פרטי הצמצומים (כמבואר במ"א), לפי שהוא באין ערוך כלל לגבי האור שהי' קודם הצמצום. וזהו הטעם שאופן הצמצום לא הי' בדרך מיעוט, כי אם בדרך סילוק דוקא, לפי שהוא אור אחר לגמרי, ולכן הוצרך להסתלק לגמרי ממקום החלל ונשאר מקום פנוי וריקן כו'.

והנה פירוש ענין סילוק האור עד שנשאר חלל ומקום פנוי, אין זה רק באופן שהאור נתעלם מתוך מקום החלל, אלא גם לגבי האור עצמו הרי בהתעלמות האור בהמאור נעשה בהאור ענין של העלם, שנהי' שם בבחי' כח לבד ולא בפועל, וכאשר אנו אומרים בעצמות אוא"ס שנשאר רק בכח, הרי זה כאילו אינו. שהרי מה שאומרים כאן בכח ולא בפועל, אין הכוונה לענין כח ופועל המבואר במ"א, שהרי למעלה אין הכח חסר פועל, אלא הכוונה כאן בענין הכח הוא שנעשה קרוב לענין היכולת, וזהו"ע הצמצום וסילוק האור, שהאור נסתלק ונעשה בהעדר המציאות. וזהו אמיתית ההפרש בין צמצום הראשון לשאר הצמצומים, דבשאר הצמצומים הנה העלם האור הוא רק מה שנתעלם מהמדריגות שלמטה ממנו, אבל האור עצמו נמצא במציאותו כמו שהי' קודם, וכמו בצמצום א"ק, שהעלה האור מחצי פרצוף התחתון למעלה מן הטבור, הרי ההעלם הוא רק לגבי הבחי' שלמטה מן הטבור, אבל האור עצמו ה"ה נמצא במציאות, שלכן נמשך מאור זה דרך העינים שהן בחי' האורות דנקודים כו', משא"כ בצמצום הראשון נסתלק האור לגמרי, והיינו שהוא בהעדר המציאות. וראי' על זה, דלכאורה יוקשה, והרי ידוע שהצמצום לא הי' אלא בהאור אבל לא בהמאור, דהמאור עצמו הוא בשוה אחרי הצמצום כמו קודם הצמצום, והיינו שהמאור נמצא בכל מקום, וענין הצמצום הוא שהאור נכלל בהמאור, ומאחר שהאור נכלל בהמאור והמאור נמצא בכל מקום, א"כ מהו"ע החלל ומקום פנוי, הרי בכל מקום ומקום נמצא האור. ומזה ראי' למשנת"ל שענין הצמצום הוא באופן שהאור נעשה בבחי' כח בלבד, קרוב לענין היכולת, שהוא בבחי' העדר האור, ולכן, אף שהוא נמצא בכל מקום, מ"מ הרי זה חלל ומקום פנוי, לפי שהאור הוא בהעדר המציאות. ויובן מכמו שהוא בהעצמות, שהרי העצמות נמצא בכל מקום ממש, ומ"מ אינו נרגש ונגלה כלל בהנבראים, שהרי אם הי' העצמות נרגש בנבראים, אזי לא היו הנבראים במציאות כלל (זיי וואָלטן געוואָרן אויס מציאות), ומה שהם במציאותם הרי זה לפי שאין העצמות נרגש בהם כלל, והיינו משום שאינו מסוג מציאות הנבראים כלל. והיינו, שהעצמות הוא לא בהעלם מהנבראים, ע"ד שאור הקו הוא בהעלם מהנבראים, כי אור הקו הרי הוא בסוג המציאות של הנבראים ונרגש בהם, שהרי חיות הנבראים הוא מאור הקו, והחיות נרגש בהם, אלא שאינו נרגש שהחיות הוא אלקות, וא"כ הרי נרגש בהנבראים אור הקו, ומכ"ש שנרגש בהנבראים דעלמא דאתכסיא, משא"כ העצמות, שאינו נרגש בהנבראים כלל, לפי שאינו מסוג מציאותם כלל. ונמצא, דהגם שהעצמות נמצא בכל מקום ממש, מ"מ, מאחר שאינו נרגש בהם כיון שאינו בסוג מציאות הנבראים, הנה לגבי הנבראים הרי זה כאילו אינו. ועד"ז יובן ג"כ בנוגע לפעולת הצמצום בהאור, שע"י הצמצום נעשה האור בהעדר המציאות כנ"ל. וזהו הטעם שהצמצום אינו פועל שינוי בהאור, והיינו לפי שבאמת נמצא האור גם לאחר הצמצום, אלא שאינו בסוג המציאות כלל, כיון שנעשה קרוב לענין היכולת.

וכללות ענין הצמצום הוא ביטול הרצון, שהרי מה שהי' האוא"ס מאיר בגילוי הרי זה לפי שהי' הרצון בגילוי אור (שהרי גילוי האור למעלה הוא רצוני, שכל גילוי האור הוא רק מצד הרצון), ולכן כאשר נתבטל הרצון אזי נסתלק האור (ומזה יובן שזהו סילוק לגמרי, שנעשה בהעדר המציאות לגמרי, דמאחר שכל גילוי האור הוא ברצון, א"כ בביטול הרצון נעשה בהעדר המציאות לגמרי). והגם שהצמצום הי' בשביל רצון פנימי יותר, והוא שיהי' המשכת האור ע"י העבודה דתומ"צ, מ"מ, הרי זה ביטול רצון הקודם.

והנה בתחילת הבריאה הי' הצמצום מצד כי חפץ חסד הוא, ועכשיו הרי זה תלוי באתעדל"ת, שזהו כללות ענין העבודה, כמ"ש ועבדתם את הוי' אלקיכם. והיינו, שהאדם פועל בעצמו ענין של צמצום וביטול הרצון בכל הציור קומה שלו, שהמוחין חב"ד שלו יהיו רק בחכמת התורה וחכמת אלקות, וכמו"כ בהמדות, שהאהבה תהי' רק להוי', ולא אהבה זרה, וכמו"כ במדת הגבורה, שלא יהי' אצלו כעס וגאוה מיסוד האש כי אם להוי' לבדו, וכן הוא במדת הת"ת ושאר המדות, וגם במחשבה דיבור ומעשה שלו, שיהיו רק בלימוד התורה וקיום המצוות, ולא בעניני העולם. ועוד זאת, שלא זו בלבד שכל עניניו יהיו רק בתומ"צ, אלא שגם קיום תומ"צ גופא לא יהי' בשביל קבלת שכר גילוי אור בנפשו, כי כאשר הכוונה היא בשביל הגילוי אור שבנפשו, אזי אין זה ענין של עבודה, אלא כמו משא ומתן בשביל להרויח (שעוסק בתומ"צ בכדי להרויח את הגילוי אור), אלא העבודה דקיום התומ"צ צריכה להיות מצד קבלת עול דוקא, שמצמצם את עצמו ומבטל רצונו לגמרי. והיינו, דעם היות אשר האמת כן הוא, שע"י קיום המצוות פועל המשכת האורות להיות דירה לו ית', מ"מ כוונת העבודה לא צ"ל בשביל זה, כי אם לקיים תומ"צ מצד קב"ע דוקא. אלא שאעפ"כ התירו לקיים תומ"צ בשביל להמשיך אור בנפשו, לפי שהגוף ונה"ב אין להם געשמאַק בעניני אלקות, ולכן הנה גם כאשר מכוון בשביל הגילוי אור בנפשו, יש בזה ג"כ ביטול הרצון של הגוף ונה"ב, אבל מ"מ לא זהו תכלית העבודה, אלא תכלית העבודה הוא שיניח את עצמו לגמרי, וכל עבודתו תהי' רק לעשות נח"ר לו ית'.

וזהו ג"כ מ"ש פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי, ואיתא בגמרא שבפסוק זה נרמזים כל ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח, הנה כל עבודות אלו אינו עושה בשביל עצמו, כי אם בשביל הרבים, לייחדא קוב"ה ושכינתי' בתחתונים. ועוד זאת, שהעבודה צריכה להיות באופן שכופה את עצמו לעשות יותר ממה שיד שכלו מגעת ויותר מרגילותו, כמאמר הי' רגיל לקרות פרק א' ישנה ב' פרקים, וכמו שמבואר בתניא במעלת שונה פרקו מאה פעמים ואחד, שכופה את עצמו ללמוד יותר מרגילותו, וזהו גם דיוק הלשון מעשה המצוות, מעשה מלשון כפי', כמו גט המעושה, מעשין על הצדקה, והיינו, שענין הצדקה שהוא כללות המצוות צריך להיות בדרך כפי' דוקא, וכמו"כ צריך למנוע את עצמו מעניני מותרות, כמ"ש משפט וצדקה גו', ששופט את עצמו ונותן כל אשר לו לפי שהוא כמותרות בעיני עצמו, ובכלל זה הוא ג"כ הענין דמתן בסתר, שאז הכפי' היא ביותר.

וזהו כללות ענין העבודה, שמצמצם את עצמו ומבטל את רצונו, ועי"ז גורם ג"כ למעלה שנעשה ביטול הרצון וצמצום האור, שע"י הצמצום דוקא יוכל האור להתקבל בהנבראים.

אמנם בעומק הענין הנה מ"ש ועבדתם את הוי' אלקיכם הכוונה בזה היא שע"י העבודה תהי' המשכת אור הבלי גבול. דהנה לפי משנת"ל שע"י העבודה פועלים ענין הצמצום למעלה, הרי ההמשכה שנמשכת ע"י העבודה הוא רק אור הגבול שנמשך ע"י הצמצום, אך באמת הנה תכלית ענין העבודה הוא להמשיך את אור הבל"ג. והגם שנת"ל בשם עבודת הקודש שגבי עצמותו לא שייך ענין העבודה, מ"מ, הרי גם אור הבל"ג הוא ג"כ הארה בלבד, דכשם שאור הגבול הוא הארה בלבד, כך גם אור הבל"ג הוא הארה בלבד, ולכן גם בזה שייך ענין העבודה. ולפי זה הנה הפירוש דשם הוי' (כמ"ש ועבדתם את הוי' אלקיכם) שם העצם, אינו כשיטת הפרדס דקאי על האור ששייך להכלים (כנ"ל ס"ב), אלא הוי' שם העצם קאי על אור הבל"ג (כמשי"ת). וטעם הדבר שיש ביכלתם של נשמות ישראל להמשיך את אור הבל"ג, הוא, לפי ששרשם הוא משם הוי' שהוא אור הבל"ג, כמ"ש חלקי הוי' אמרה נפשי, ואיתא במדרש משל למלך שנכנס למדינה כו' הי' שם פקח א' אמר אנא נסיב מלכא, דכולהון מתחלפי ומלכא לא מתחלף, דענין זה שמלכא לא מתחלף קאי על אור הבל"ג שהוא מעין העצם. ובזה היא העבודה דנשמות ישראל להמשיך ולגלות בעולם את אור הבל"ג, כמ"ש נר הוי' נשמת אדם, דנשמות ישראל הם כמו נרות שמאירים את העולם (זיי באַלייכטן די וועלט) בשם הוי' שהוא אור הבל"ג.

וביאור הענין הוא, דהנה פירוש הוי' הוא הי' הוה ויהי' כאחד, והיינו שהוא למעלה מהזמן, ומאחר שהוא למעלה מהזמן, הרי הוא למעלה גם מהמקום, כידוע שזמן ומקום קשורים זב"ז, ומאחר שהוא למעלה מזמן ומקום, הרי בהכרח שהוא למעלה מהשתלשלות והצמצום, שהרי מהצמצום ולמטה ישנו ענין של זמן ומקום, שזהו"ע מעלה ומטה, כמ"ש בע"ח שהקו הוא בבחי' מעלה ומטה, שזהו שהוא מחובר רק בראשו ובסופו אינו מחובר, והיינו, שהמשכתו היא באופן שבקצהו התחתון אינו נוגע באוא"ס, ומצד זה נעשה מעלה ומטה בעולמות, כמ"ש במבוא שערים שאם היתה ההמשכה מאוא"ס ב"ה שלא ע"י הקו היו כל העולמות במעלה ומדרגה אחת, וע"י הקו נעשה מעלה ומטה בעולמות, שהעולמות שמקבלים מבחי' עליונה של הקו הם בבחי' מעלה, והעולמות שמקבלים מבחי' תחתונה של הקו הם בבחי' מטה. ומזה מובן שבאמת יש גם בהקו עצמו מעלה ומטה, אלא שבהקו עצמו אינו ניכר עדיין המעלה, ומטה, כי המדריגות שבהקו הם נקודות היוליות שהן בבחי' פשיטות עדיין, ואח"כ בהתלבשותם בעולמות מתגלה בהם המעלה ומטה, אבל באמת הנה גם בהקו עצמו יש מעלה ומטה. וכמו"כ יובן גם בענין הזמן, שגם בהקו עצמו יש בו ענין הזמן, שהו"ע קדימה ואיחור, אלא שאין זה בבחי' קדימה זמנית שהו"ע ההשתלשלות שמשתלשלים זמ"ז, אלא רק בקדימת המדריגות עצמן. דהנה ידוע שלמעלה מאצילות אין הספירות משתלשלים זה מזה, דענין השתלשלות הספירות זמ"ז שייך באצילות דוקא, אבל לא למעלה מאצילות. ויובן זה עד"מ מכחות הנפש, שכחות הגלויים משתלשלים זמ"ז, שהבינה מקבלת מהחכמה והמדות מקבלים מהמוחין דוקא, משא"כ בכחות הנעלמים, הרי המדות אינם מקבלים מהמוחין והבינה אינה מקבלת מהחכמה. והיינו דעם היות שגם בכחות הנעלמים ענין החכמה הו"ע הנקודה וענין הבינה הו"ע המרחב, מ"מ, בכחות הנעלמים אינם מקבלים זמ"ז, לפי שכולם מקבלים מהנפש עצמה. וכמו"כ יובן גם למעלה, שענין השתלשלות הספירות זמ"ז שייך באצילות דוקא, אבל לא למעלה מאצילות. ומאחר שלמעלה מאצילות אין ענין של השתלשלות, הרי לא שייך שם ענין הזמן דקדימה ואיחור. אבל באמת הנה גם למעלה מאצילות שייך ג"כ הענין דקדימה ואיחור מצד מעלתם, והיינו דהגם שאין שייך שם ענין הקדימה מצד ההשתלשלות, מ"מ שייך שם ענין הקדימה מצד מעלתם, דמה שהוא מעולה יותר הוא קדום יותר. ובאמת הנה גם מצד ענין ההשתלשלות שייך שם ענין הקדימה ואיחור, כי, ענין זה שלמעלה מאצילות אין ענין ההשתלשלות, היינו שהספירות אינם משתלשלים זה מזה, אבל מ"מ הרי הם משתלשלים זה אחרי זה. ויובן זה מענין העיגולים שנמשכים מהקו, כדאיתא בע"ח שהקו נמשך ומתעגל ונמשך וחוזר ומתעגל, הנה אף שאינם משתלשלים זה מזה, שהרי לכולם יש שרש בהעיגול הגדול, מ"מ הם משתלשלים זה אחרי זה. וא"כ הרי גם למעלה מאצילות יש כבר ענין הזמן, אלא שאין זה דומה כמו שהוא בע"ס דאצילות, שהם משתלשלים זה מזה. ונמצא מובן שגם בהקו עצמו ישנו זמן ומקום, אלא שהוא בהעלם עדיין, ובאצילות הנה מצד ההתלבשות נעשה זה בגילוי. אך גם באצילות, מאחר שהוא אלקות, אין זה זמן ומקום ממש, ורק אח"כ בבי"ע נעשה זמן ומקום ממש, אלא שזהו עדיין זמן ומקום רוחניים, ועד שיורד בעוה"ז ונעשה זמן ומקום גשמיים, לפי שבעוה"ז לא שייך מקום רוחני דמעלה ומדריגה וזמן רוחני דהשתלשלות, שהרי עוה"ז הוא עולם גשמי, ולכן הנה בעוה"ז הזמן ומקום הם גשמיים, אבל שרש הזמן ומקום הוא בהקו, כנ"ל שגם בהקו עצמו יש זמן ומקום. ומאחר שמהצמצום ולמטה ישנו ענין הזמן ומקום, הרי בהכרח ששם הוי' שהוא למעלה מזמן ומקום הוא למעלה מהצמצום. וזהו ועבדתם את הוי' אלקיכם, שענין העבודה הוא להמשיך את האור שקודם הצמצום, והוא אור הבל"ג שנעלה יותר מאור הגבול, דאור הגבול הוא רק גילוי מן העצם, ואור הבל"ג הוא מעין העצם. אך מ"מ שייך גם בזה ענין העבודה, כיון שגם אור הבל"ג הוא הארה בלבד.

והנה כדי לפעול המשכת אור הבל"ג צריכה להיות העבודה בדומה לאור הבל"ג , והו"ע ההתבוננות בהענין דכולא קמי' כלא חשיב. והיינו, שבתחילה מתבונן בהענין דדעת תחתון איך שהאלקות מהוה ומחי' את העולם, וא"כ הרי העיקר הוא החיות האלקי, ואח"כ מתבונן בהענין דדעת עליון, איך שלגבי אוא"ס אין הצמצום מסתיר כלל, ובמילא כולא קמי' כלא חשיב, ואח"כ מתבונן בענין חיבור ב' הדיעות דד"ע וד"ת, וכמו שאמרז"ל הוא מקומו של עולם, דמקומו של עולם הוא מצד ד"ת, ובזה גופא הרי הוא מקומו של עולם, שהוא אוא"ס שקודם הצמצום. וכמו שהי' בביהמ"ק שמקום הארון אינו מן המדה, היינו שהמקום גופא הוא למעלה מגדר מקום. וכמו"כ מצינו גם בזמן, שהראה הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו ברגע אחת, היינו שכל אריכות הזמן גופא הוא למעלה מגדר זמן. ועי"ז שמתבונן בזה ומתאמת אצלו הענין, אזי ממשיך את אור הבל"ג למטה, שזהו"ע ועבדתם את הוי' אלקיכם, שע"י עבודתו בהתבוננות הנ"ל הרי הוא ממשיך את הוי', שהוא אור הבל"ג, באלקיכם, בעולמות שלמטה.

אמנם עדיין צריך להבין, איך אפשר להמשיך את אור הבל"ג למטה, הרי מצד המשכת אור הבל"ג צריך להתבטל מציאות המטה. וע"ד שמצינו במחנה סנחריב, שכאשר שמעו את שירת המלאכים, שהו"ע גילוי אור העליון, אזי נתבטלו ממציאותם, וכ"ש שמצד המשכת אור הבל"ג צריך להתבטל מציאות הגבול. אך הענין הוא, כמבואר במ"א שהכוונה היא להפוך את חושך הצמצום גופא שיהי' כלי לאור הבל"ג, כמ"ש ולילה כיום יאיר, וכמו"כ הי' בשעת הגילוי דקרי"ס, ובפרט לעתיד לבוא, שהצמצום גופא יהי' שם וכלי להאור הבל"ג, ולכן הנה לעתיד תהא הנשמה ניזונת מן הגוף, והיינו, לא כמו עכשיו שהגוף הוא מקבל מהנשמה, משא"כ לעתיד הנה הגוף יקבל חיות מצד עצמו (ע"י הנשמה), והנשמה תהא ניזונת ממנו, והיינו לפי שלעתיד יהפכו את גוף הצמצום עצמו שיהי' כלי להמשכת האור.

וזהו גם מ"ש פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי, ואיתא במדרש דרבים הם המלאכים המשמרים את האדם, ובזהר איתא דמלאכים הם היצ"ט ויצה"ר, וצריך להבין, איך שייך לומר על היצה"ר שהוא מלאך המשמר את האדם. אך הענין הוא, דתכלית העבודה הוא להפוך את היצה"ר עצמו שהוא עצמו יהי' מלאך המשמר את האדם. וזהו פדה בשלום נפשי גו', דסדר העבודה הוא שתחילה צ"ל העבודה בדרך כפי' וקבלת עול, היינו, לא בשביל להמשיך אור בנפשו, כי אם בדרך קבלת עול, שזהו כי ברבים היו עמדי, שכל עבודתו הוא בשביל הרבים (כנ"ל ס"ו), ואח"כ היא העבודה בענין כולא קמי' כלא חשיב, ולהפוך את חושך הצמצום עצמו לאור, שעי"ז הנה גם היצה"ר נעשה מלאך המשמר את האדם, שזהו פדה בשלום נפשי, שהוא פדי' בשלום, דגם אויביו משלימים אתו.

וזהו מ"ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, דכל הנקרא בשמי קאי על נשמות ישראל (כנ"ל), הנה תכלית בריאתם ועבודתם הוא לכבודי, דכבוד הוא בחי' המלכות ששייכת לעולם, וכבודי הוא בחי' מלכות דא"ס כמו שהוא לפני הצמצום, והכוונה בבריאת האדם היא להמשיך בחי' כבודי ית' שלפני הצמצום שיאיר בגלוי בעולם.

וזהו מ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דביציאת מצרים נגלה עליהם הקב"ה בכבודו ובעצמו, והיינו שבחי' בעצמו נגלה בבחי' בכבודו, וכמו"כ לעתיד לבוא יקויים היעוד ונגלה כבוד הוי', והיינו, שבבחי' כבוד יתגלה שם הוי' שהוא אור הבל"ג, אך לעתיד יהי' ענין זה ביתר שאת, שאז יהי' גילוי אור הבל"ג גם בגשמיות העולם, שיורגש גם בבשר הגשמי, כהמשך הכתוב וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר.

(סה"מ תשט"ז עמ' קמט – קנז)

"ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי"

כוונתי היחידה היא – אולי יתבוננו בכל הנ"ל וינהיגו בכל הכתות שבכל המוסדות לימוד של יהדות, ובזה גופא – לא בענינים מופשטים ("פארשפייצטע ענינים"), שבהם צריכים לפצל שערה לשתים, אלא לספר להם אודות הענין של השגחה פרטית, היינו, שהקב"ה משגיח עליו בכל פרט ופרט, בכל שעה ובכל רגע, גם בשעת אכילתו ושתייתו – עומד הקב"ה ומביט ובוחן מעשיו והנהגתו וכיו"ב.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 239)

יום ו (יום הבהיר יא ניסן)

"ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך"

כאשר ניגשים למתן – תורה מתוך תנועה של יראה – הרי זה פועל שנבהלים ונעמדים מרחוק ("מען שרעקט זיך אָפּ און מען שטייט פון ווייטן"), וכפי שהי' בשעת מתן – תורה – "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (ועל זה איתא בזהר דקאי על "העם" דייקא, דהיינו הערב רב, ולא על בנ"י האמיתיים);

ואילו הגישה הטובה ונעימה יותר ("געשמאַקער און בעסער") היא – היראה הבאה מצד אהבה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 26)

יום שב"ק (יב ניסן)

"ליבטל וליכלל בחי' חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחי' חכמתו ובינתו של א"ס ב"ה"

זה שכל העולמות בטלים במציאות לגבי (דקדוק אחד מדקדוקי) תורה, הוא בעיקר מצד זה ששרש התורה הוא בכתר שלמעלה מהחכמה, שמצד בחינה זו, המצוות וכן כל דקדוקי ההלכות שבהם, הם מצד זה שכן עלה ברצונו ית', רצון שלמעלה מטעם. דבבחינת התורה כמו שנמשכה בחכמה, מכיון שהמצוות והדקדוקים שבהם (מצד בחינת החכמה) הם מצד הטעם, שבכדי שע"י התפילין יומשכו מוחין העליונים בעולמות צריכים להיות באופן כזה דוקא, הרי בהכרח שיש איזה ערך ותפיסת מקום להעולמות וכו'.

(סה"מ תשט"ז עמ' רנט, רס)

כאשר עוסקים גם בחב"ד שבנפש, שמבטלים לאלקות גם החב"ד – אזי חודר הביטול והמס"נ (לא רק בחב"ד, אלא) גם בכל כחות הנפש, עד להכח היותר תחתון, ופועל בהם באופן נעלה יותר מאשר פעולת כח האמונה. והיינו, שמלבד המעלה דחב"ד מצד עצמה, הרי גם הפעולה בשאר הכחות היא באופן פנימי ועמוק יותר.

(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 214)

והנה אמרו רז"ל על פסוק מגיד דבריו ליעקב מה שהוא עושה מצוה לישראל לעשות פירוש שעל ידי שישראל עושים על ידי זה הוא עושה. דעל ידי שהאיש ישראל לובש תפילין למטה על ידי זה הקב"ה מניח תפלין המשכת המוחין לז"א שזהו ד' פרשיות דתפילין קדש והיה כי יביאך חו"ב שמע והא"ש דעת שנחלק לחו"ג.

(סה"מ תשי"ז עמ' ס)

במצוות עשה נמשך הגילוי מיד, דמיד כשמניח תפילין נמשכים ד' מוחין שלמעלה וכו'.

(סה"מ תשי"ז עמ' סט)

ע"י רצועות התפילין (ויקר אלו תפילין) ממשיכים בחינה זו על כל השנה שתהיה בהתיישבות, דענין רצועות התפילין הוא שממשיכים מן המוח אל הלב ומן הלב למטה יותר, שלכן הרצועות צריכים להיות ארוכים (וואָס לענגער), עד הרגליים, לפי שענינם הוא המשכה למטה.

(סה"מ תשי"ז עמ' קכד)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

להזמנות: 0527155039

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il