יום א (כא אד"ש)
"ואם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות"
נתבאר בהמאמר החידוש דמתן – תורה על מעשה האבות, שעי"ז שבמתן – תורה ניתנו המצוות בגשמיות דוקא, תופסים את העצמות – כמ"ש בזהר עה"פ "ויקחו לי תרומה", "והול"ל ותרומה, אלא משום דכולא חד", וכמארז"ל ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", דהיינו שבמתן – תורה ניתן העצמות, שענין זה נעשה עי"ז שבמתן – תורה, ניתנו התורה ומצוות בגשמיות דוקא.
[ומטעם זה – הרי כאשר מקיימים את המצוה בפועל, אלא שחסר בענין הכוונות, יש עצה להשלים זאת; משא"כ אם יכוונו את כל הכוונות, אבל לא יקיימו את המצוה בפועל – חסר העיקר, כיון שהעיקר הוא קיום התומ"צ בפשטות].
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 29)
יום ב (כב אד"ש)
"אך אעפ"כ אמרו תפלה או שאר ברכה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה"
בעבודה דמעשה, שייך שתהיה העבודה ג"כ שלא באמת, שהרי מ"מ ישנו גוף העשיה והפועל עכ"פ, שגם עי"ז נמשכים ענינים של המשכות. ואף שאמרו שבלא דו"ר לא פרחא לעילא, ומצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה, מ"מ הנה גם ע"י גוף פועל העשיה נמשכת איזה המשכה. ועד שגם כאשר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, מ"מ, והוא רחום יכפר עון, שנמשך כפרת עון (מצד גוף העשיה עכ"פ). וכל זה הוא בעבודה דפועל ומעשה. אמנם בעבודת הלב, הרי אם אינה באמת, אין זו עבודה כלל.
(סה"מ תשי"ז עמ' יב)
יום ג (כג אד"ש)
"ע"ד שנתלבש בקליפת נוגה להחיות כללות עוה"ז החומרי"
הנה כל עניני העולם בפרט עניני היתר, שופע בהם תמיד הכח האלקי להוותם, וכל מציאותם הוא רק החיות האלקי, כח הפועל בנפעל, אלא שבקדושה הרי זה בגילוי, שניכר בגילוי שמציאותם הוא החיות אלקי, ובקליפות הרי זה בהעלם, שאין ניכר בהם החיות, והם בפירוד כו'. וכיון שהם ב' קצוות הפכיים, צריך להיות ממוצע ביניהם, והממוצע הוא ק"נ, דבק"נ אינו ניכר החיות האלקי בגילוי, אבל מ"מ אינו בפירוד, ומצד זה הוא ממוצע בין קדושה לגקה"ט. ומזה מובן שגם ההיתר ששרשו מק"נ הוא בגדר שייכות להחיצונים, אלא שאינו אסור וקשור בידיהם כו'.
(סה"מ תשי"ד עמ' רה)
יום ד (כד אד"ש)
"בכוונת המצות מעשיות"
במצוות יש שני ענינים. א', שהמצוות הם רצונו ית', רצון שלמעלה מטעם. דענין זה הוא בכל המצוות בשוה. וב', דלאחרי שהרצון נתלבש בחכמה (דתורה), הנה עי"ז נוסף טעם לכל מצוה, וג"ז שע"י כל מצוה נמשך אור וגילוי פרטי. דזהו מה שרמ"ח פיקודין הם רמ"ח אברים דמלכא, דכל אבר הוא כלי לכח פרטי. וטעמים אלו הם מצד חכמה דתורה כמו שהיא למעלה. ומזה נמשכו (ע"י ריבוי השתלשלות) טעמי המצוות שבגליא דתורה (הטעמים דעדות ומשפטים כמו שהם בפשטות). וזהו מה שבקיום המצוות צריך להיות שתי כוונות, כוונה כללית וכוונה פרטית, שמצד הרצון (שלמעלה מטעם) צ"ל הכוונה כללית (קב"ע) לקיים רצון ה', ומצד הענין דטעמי המצוות צ"ל הכוונה פרטית השייכת לאותה המצוה.
(סה"מ תשי"ז עמ' רנח – רנט)
"כדי לדבקה בו ית' ע"י קיום רצונו שהוא ורצונו אחד"
ועוד זאת, שלא זו בלבד שכל עניניו יהיו רק בתומ"צ, אלא שגם קיום תומ"צ גופא לא יהי' בשביל קבלת שכר שיהי' גילוי אור בנפשו, כי כאשר הכוונה היא בשביל הגילוי אור שבנפשו, אזי אין זה ענין של עבודה, אלא כמו משא ומתן בשביל להרויח (שעוסק בתומ"צ בכדי להרויח את הגילוי אור), אלא העבודה דקיום התומ"צ צריכה להיות מצד קבלת עול דוקא, שמצמצם את עצמו ומבטל רצונו לגמרי. והיינו, דעם היות אשר האמת כן הוא, שע"י קיום המצוות פועל המשכת האורות להיות דירה לו ית', מ"מ, כוונת העבודה לא צ"ל בשביל זה, כי אם לקיים תומ"צ מצד קב"ע דוקא. אלא שאעפ"כ התירו לקיים תומ"צ בשביל להמשיך אור בנפשו, לפי שהגוף ונה"ב אין להם געשמאַק בעניני אלקות, ולכן הנה גם כאשר מכוון בשביל הגילוי אור בנפשו, יש בזה ג"כ ביטול הרצון של הגוף ונה"ב, אבל מ"מ לא זהו תכלית העבודה, אלא תכלית העבודה הוא שיניח את עצמו לגמרי. וכל עבודתו תהי' רק לעשות נח"ר לו ית'.
(סה"מ תשט"ז עמ' קנב)
¯
ע"י קיום התומ"צ נעשית הדביקות דבנ"י בהקב"ה (כמ"ש "ואתם הדבקים בה' אלקיכם גו'", "דביקות" דייקא, היינו, לא רק באופן של התקשרות, שמורה על ב' דברים שנעשה קשר ביניהם, אלא באופן של דביקות, שנעשים דבר אחד ממש), כפי שהיא למעלה מסדר השתלשלות.
ובפרטיות יותר – שע"י לימוד התורה נעשית הדביקות דבנ"י עם בחינת "חיוהי", אורות, וע"י קיום המצוות נעשית הדביקות דבנ"י עם בחינת "גרמוהי", כלים. וכיון ש"איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", לכן ע"י הדביקות עם בחינת "חיוהי" ו"גרמוהי" (ע"י תורה ומצוות), נעשית הדביקות (גם) עם בחינת "איהו" שלמעלה מ"חיוהי" ו"גרמוהי" (אורות וכלים), עצמותו ומהותו ית', שלמעלה מסדר השתלשלות.
(התוועדויות תשי"ב ח"ג עמ' 63 – 62)
יום ה (כה אד"ש)
"כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף שהוא כלי ומלבוש הנשמה"
למרות גודל ריחוק הערך שבין הנשמה והגוף, מ"מ כתיב הלא אח עשו ליעקב, שהמברר (יעקב) והמתברר (עשו) עומדים בערך ובאחוה זל"ז, והיינו שעד כמה שיהיו נראים רחוקים זמ"ז, צריך לידע אשר לפום גמלא שיחנא, וכיון שנשמה זו נתלבשה בגוף זה, יש להם שייכות זל"ז, והעבודה צריכה להיות באופן של התלבשות, היינו, שהמברר צריך להתלבש בהמתברר כדי לברר אותו כו'.
(סה"מ תשי"ב עמ' קעג)
¯
הנשמה והגוף צריכים להיות במזיגה נכונה, היינו שהנשמה תהיה לפי ערך הגוף. ומזיגה זו נעשית מלמעלה.
(סה"מ תשי"ב עמ' שס)
יום ו (כו אד"ש)
"ובדעת ידבר"
כללות החיות שבראש נחלק לג' חלקים שהם הג' מוחין חב"ד שמתלבשים בג' חללי המוח שמחולקים זמ"ז. ומג' מוחין אלו מסתעפים הג' חושים דראיה שמיעה ודיבור [חוש הראיה מחכמה, חוש השמיעה מבינה, וחוש הדיבור מדעת, כמ"ש מפיו דעת. ולכן נקראים המלאכים בשם בהמה, אריה ושור כו', שאין להם דעת (היינו, דעת עליון, כי אם דעת תחתון בלבד) ואין להם דיבור, וז"ש אחרי הוי' ילכו כאריה ישאג, דקאי על מחנה מיכאל, בחינת פני אריה אל הימין, היינו שאין לו דיבור ממש כמו האדם שמדבר בדעת, כי אם ששואג בקול בלא דיבור].
(סה"מ תשי"ב עמ' שו)
יום שב"ק (כז אד"ש)
פרק לט
"ומפני זה נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות כדכתי' ופני אריה אל הימין וגו' ופני שור מהשמאל וגו'"
הנה ידוע החילוק בין העבודה דזרע אדם להעבודה דזרע בהמה, דאדם יש לו דעת ובהמה אין לה דעת. ומבואר בתו"א שאין הכוונה על ענין ההשגה, שהרי גם בבהמות יש ענין ההשגה, וכפי שמצינו בבע"ח ששועל הוא פיקח שבחיות, ועאכו"כ בנוגע למלאכים שנקראים בשם חיות ובהמות, והרי המלאכים הם בעלי הבנה והשגה גדולה באלקות, ונמצא, שענין ההבנה והשגה שייך לא רק לזרע אדם דוקא, וא"כ אי אפשר לומר שהענין שבהמה אין לה דעת קאי על ענין ההשגה, אלא הכוונה היא על ענין הדעת, שהו"ע ההכרה והרגשה, אים זאָל דאָס זיין נוגע. אך עדיין אין זה מספיק, שהרי גם השגת המלאכים באה אצלם בהרגשה, היינו, שלפי אופן השגתם נעשים כן (זיי ווערן אזוי), שהרי בהמלאכים אין שום מציאות הפכי מעבודתם, ולכן הנה מה שמשיגים נעשה אצלם כן. וא"כ מהו הענין שהמלאכים נקראים בשם בהמות, מאחר שיש בהם גם ענין ההרגשה. אך הענין הוא, שהחילוק הפנימי דזרע אדם וזרע בהמה הוא (לא ההפרש בין השגה והרגשה, אלא) שבענין ההרגשה גופא יש חילוק אם ההרגש בא מצד ההשגה או מצד העצם, והיינו, שכאשר ההרגשה היא מצד ההשגה, אין זה אמיתית ענין הדעת, מאחר שזהו מצד ההשגה, ואמיתית ענין הדעת הוא ההרגש שמצד העצם. וזהו שהמלאכים נקראים בשם בהמות, לפי שההרגש שלהם בא מצד השגתם, ולכן אף שנעשים כפי השגתם, אין זה אמיתית ענין הדעת.
(סה"מ תשט"ו עמ' קמ)
הגה"ה "אבל יש מלאכים עליונים בעולם הבריאה"
מעמדם של השרפים הוא בעולם הבריאה, וחיותם נמשכת משם אדנ-י. ואעפ"כ נאמר "שרפים עומדים ממעל לו" – דקאי על מ"ש לפנ"ז "ואראה את אדני יושב על כסא גו'", שם אדנ-י שמחי' אותם בעולם הבריאה, עולם הכסא, היינו שעומדים למעלה ממקור חיותם.
וטעם הדבר – כיון שמתבוננים בענין ההבדלה באין ערוך של עולם האצילות, שהוא מובדל באין ערוך מעולם הבריאה (שהוא מקומם, כנ"ל) – שזהו מה שאומרים "קדוש קדוש קדוש גו'", והתבוננות זו גופא מרוממת אותם, עד שהם אכן נמצאים באותה מדריגה שאלי' הוא הצמאון שלהם – עולם האצילות].
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 243)
"והיינו כל מחנה גבריאל שמהשמאל ועבודת מחנה מיכאל היא האהבה כו'"
וזהו שהמלאכים נקראים עומדים. לפי שהם בהגבלה, דעם היות שעבודתם היא באהבה ויראה, מחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל ביראה, ויש גם מלאכים שהם שכליים, מ"מ הרי כל זה הוא במדידה והגבלה, ולכן נקראים עומדים.
(סה"מ תשט"ז עמ' קעח)
¯
וכמו"כ גם המלאכים מיכאל וגבריאל שנקראים בשם אלקים, והרי אין זה כח עצמם, כי אם שהם מקבלים מהספירות חסד וגבורה, שמבחינת החסד נשתלשל מלאך מיכאל שר של מים, ומבחינת הגבורה נשתלשל מלאך גבריאל שר של אש.
(סה"מ תשי"ז עמ' רעג)
"דאימא עילאה מקננא בתלת ספירן בכרסיא שהוא עולם הבריאה"
שרפים אומרים קדוש שמשיגים איך שאוא"ס קדוש ומובדל דשרפים הם בעולם הבריאה דאימא עילאה מקננא בכורסי' ע"כ הם משיגים בחי' החיות שלהם איך שהוא הארה בלבד ואיך שאוא"ס קדוש ומובדל מהעולמות, וזהו שרפים עומדים ממעל לו לשם אד' מפני שמשיגים את החיות שלהם וכמ"ש בסש"ב ח"א פ"ה בענין הלכות התורה שהוא בבחינת מקיף ומוקף דכאשר משיג את הדבר הלכה הרי הוא מקיף אותה, הגם שהדבר הלכה היא חכמת התורה שהיא למעלה באין ערוך לגבי שכלו, ומ"מ שכלו מקיף אותה כשמשיגה. וכמו"כ בשרפים מפני שמשיגים בחי' החיות שלהם הרי הם עומדים ממעל לו.
(סה"מ תשי"ז עמ' נו)
¯
"בית אביך" – הרי הנשמה כפי שיורדת בעולם הבריאה, ששם מאירה ספירת הבינה.
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 122)
"ולכן הוא מדור נשמות הצדיקים עובדי ה' בדחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת דגדולת א"ס ב"ה"
אך בחי' עבד עברי הוא שעבודתו להוי' אינה בדרך הודאה וכפי' בלבד כמו עבד כנעני, שהרי בעבד עברי כתיב לא תעבוד בו עבודת עבד, לא תרדה בו בפרך, שזוהי עבודה בדרך כפי', והיינו, שעבודת עבד עברי אינה בדרך הודאה וכפי' בלבד, אלא יש לו גם הרגש הלב, אבל מ"מ אין זה באופן שנעשה אצלו שינוי המהות. ויובן זה ממה שאנו רואים בעבודת עבד עברי בגשמיות, שמביא כל הצטרכות הבית מחוץ לפנים, דכיון שדבר זה אינו ראוי שיעשה האדון בעצמו, או בני ביתו או אפילו אמה העברי', לכן נעשה זה ע"י עבודת העבד עברי. אך גם לאחרי שהעבד עברי מביא כל הצטרכות הבית לפנים, אין זה ראוי עדיין לאכילה, דבכדי שיהי' ראוי לאכילה צריך להיות בישול וצלי' דוקא, שזוהי עבודת אמה העברי', אבל ע"י עבודת העבד עברי לא נעשה עדיין ראוי לאכילה, והיינו שלא פעל בעבודתו שינוי המהות, כי אם מה שהביא מחוץ לפנים. וכמו"כ יובן גם בבחי' עבד עברי ברוחניות, דאף שיש לו הרגש הלב, מ"מ לא נעשה אצלו שינוי המהות, והיינו, שהרגש הלב שלו בקדושה הוא באופן שמדותיו הטבעיים כמו שהם באופני טבעם, אם בכיווץ אם בהתפשטות, הרי הוא מנצל אותם (ער נוצט זיי אויס) לקדושה, שזהו מה שמביא מחוץ לפנים, אבל מ"מ אין זה שינוי המהות, שהרי מהות טבע המדות לא נשתנה, שאם טבעו בכיווץ הרי הוא גם עכשיו בכיווץ, ואם טבעו בהתפשטות הרי הוא גם עכשיו בהתפשטות, אלא שעכשיו מדותיו הם בהתעוררות בקדושה. וטעם הדבר הוא להיות שעבודתו אינה בבחי' חב"ד, והיינו שע"י המוחין חב"ד נעשה שינוי המהות, וכיון שעבודתו היא רק בהמדות חג"ת בלבד, לכן אין בזה שינוי המהות. והיינו שעבודתו היא באופן שמגלה ומעורר את הדחילו ורחימו טבעיים שישנם בכל אחד מישראל, שהרי אף שהם דו"ר טבעיים, מ"מ, צריך להיות בזה עבודה, שהרי אוהב את גופו יותר בטבעו, אבל מ"מ, להיות שהמדות אינן באות מצד עבודתו, שהרי המדות הן טבעיות, ועבודתו היא רק להסיר דבר המעלים על המדות, לכן נשארים המדות כפי טבען, אם בכיווץ אם בהתפשטות, ואי אפשר להיות בזה שינוי המהות. ובחי' זו היא בחי' רוח דיצירה שהיא העבודה דחג"ת. ובעבודת התפלה הו"ע ב"ש ופסוקי דזמרה, שענינם הוא התעוררות המדות, ואין זה ענין המוחין. ואף שגם להתעוררות המדות צריך התבוננות, ובלי התבוננות אי אפשר לעורר את המדות, מ"מ, אין זה העבודה דמוחין, והמוחין הם רק כדי לעורר את המדות.
ויובן זה ע"ד ההפרש בין לימוד למיגרס ובין לימוד בעיון. דהנה, גם בלימוד למיגרס צריך להיות הבנה והשגה, שהרי בלי הבנה והשגה אין זה נקרא בשם לימוד כלל, וא"כ בהכרח שגם בלימוד למיגרס יש הבנה והשגה, אך ההפרש הוא, שכאשר לומד בעיון אזי מוסר ונותן את עצמו (ער גיט זיך אַוועק) על השכל להשיגו עד שהוא מתעצם עם המושכל והמושכל נעשה המהות שלו, משא"כ כאשר לומד למיגרס, הנה אף שמבין ומשיג את הדבר, הרי הוא מבין רק את שטחיות הענין בלבד, והיינו שאינו מוסר ונותן את עצמו על השכל להבינו ולהשיגו עד שיהי' נעשה מהותו, כי אם נשאר במהותו הקודמת (ער פאַרבלייבט אין זיין מהות), אלא שהוא מבין את השכל. וכמו"כ הוא גם בהתבוננות שבפסו"ד, שאין זה באופן שהוא מתעצם עם הדבר עד שנעשה ענינו כפי השכל שמשיג, ובמילא נעשים אצלו מדות חדשים כפי השכל, אלא ההתבוננות היא רק כמו שאמרו לעולם יסדר אדם שבחו של מקום, יסדר דייקא, שמורה על סידור (אויסשטעלן) הענינים בלבד, שהוא ע"ד לימוד למיגרס, ובמילא אין המדות באים מהשכל, כי אם שהשכל הוא רק המעורר את המדות, ולכן אין בזה שינוי המהות. ובאופן כזה היא העבודה דבחי' עבד עברי.
אמנם העבודה דבחי' אמה העברי' היא באופן שנעשה גם שינוי המהות, והיינו שעבודתו להוי' היא באופן שלא זו בלבד שאינה בדרך כפי' בלבד, כי אם באופן שיש לו בזה גם הרגש הלב, אלא עוד יותר, שנעשה אצלו שינוי המהות, והיינו שאין זה רק באופן שאם הוא בטבע ההתפשטות אזי עובד את הוי' בהתפשטות, ואם הוא בטבע הכיווץ אזי עובד את הוי' בכיווץ שהו"ע יראת שמים, אלא שגם אם הוא בטבע הכיווץ יכול לעבוד את הוי' גם בהתפשטות, לפי שעבודתו פועלת שינוי המהות. וענין זה הוא כמו בעבודת אמה העברי' בגשמיות בבישול וצלי' שעי"ז נעשה הדבר ראוי לאכילה, שזהו"ע של שינוי המהות, שהרי הטעם של המאכל אינו הגשמי של הדבר אלא הרוחני שבו, ופעולת הבישול היא שנתמעט הגשמי ונרגש הרוחני, וכמו"כ הוא גם בעבודת אמה העברי' ברוחניות, שהעבודה היא באופן שפועלת שינוי המהות. והוא לפי שהעבודה שלו היא במוחין חב"ד, שהוא בחי' נשמה דבריאה, והיינו שמהותו נעשה כפי ההשגה האלקית שמשיג, והמוחין הם הפועלים ועושים (מאַכן אויף) את המדות, ולכן נעשה עי"ז שינוי המהות. ובעבודת התפלה הו"ע ברכות ק"ש וק"ש, שהו"ע ההתבוננות בעבודת המלאכים וביטולם, ובהנשמות שנותנים להם אהבת עולם ואהבה רבה, שהו"ע עבודת המוחין, שעי"ז נעשה שינוי המהות.
(סה"מ תשי"ד עמ' צז – צט)
¯
דו"ר טבעיים הם הטבע (המציאות) של הנברא, ודו"ר שכליים הוא שאהוי"ר הם לא מצד טבעו ומציאותו, אלא לפי שהענין האלקי שהשיג מחייב שצריך לאהוב את ה' ולירא ממנו.
(סה"מ תשט"ז עמ' נח)
"שמג"ע התחתון לג"ע העליון"
ג"ע התחתון הוא ביצירה וגעה"ע הוא בבריאה, שאין זה אלקות, כי אם נבראים.
(סה"מ תשט"ז עמ' ר)
¯
הגם שהגילוי שבג"ע הוא גילוי אור נעלה ביותר, וכמה מיני מדריגות בו לאין קץ, דאף שבכללות נזכר בספרים רק געה"ת וגעה"ע, הרי אמרז"ל ת"ח אין להם מנוחה כו' שנאמר ילכו מחיל אל חיל גו', ומ"מ ונהרות לא ישטפוה, שכל הגילוי אור שבג"ע לא יוכל לרוות את הצמאון, כ"א בתומ"צ דוקא.
(סה"מ תשי"ז עמ' מט)
¯
ג"ע הוא תענוג הנשמות בלא גופים, ויש חילוקי מדרגות בג"ע, ג"ע העליון וגעה"ת, הגם שיש ריבוי מדריגות בג"ע וכנ"ל דת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל, מכל מקום בכללות הן ב' מדריגות שהן מחולקות זמ"ז ע"ד עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, ובכ"א יש כמה וכמה מדריגות, ויש נשמות שכל העליות שלהם הן בגעה"ת ואינם זוכים לגעה"ע כי היא מדריגה בפ"ע.
(סה"מ תשי"ז עמ' נד)
¯
הגילוי דג"ע הוא מבחי' ממכ"ע ולכן יש בזה חילוקי מדריגות וכידוע דממכ"ע הוא בחי' התחלקות כו' ולהיות שזהו דהאור דממכ"ע מאיר בגילוי ובבחי' גילוי המהות, הרי זה תענוג נפלא מאד ומוטב דלידיינא וליתי לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם וידוע דיסורי איוב ע' שנה אינם בערך יסורי גיהנם שעה אחת, ומ"מ כדאי כל יסורי גיהנם אפילו בשביל געה"ת וכש"כ געה"ע מפני שהוא עונג נפלא עד אין קץ. ומ"מ הרי זה גילוי בחי' ממכ"ע. ולכן הגילוי הוא רק לנשמות בלא גופים, להיות דממכ"ע הוא בחי' אור בכלי, שהכלי צ"ל לפ"ע האור, ואם כי לפי אופן הכלי הוא אופן האור, או שלפי אופן האור והגילוי הוא התהוות מציאות הכלי, דבאמת שניהם אמת וכמ"ש במ"א, הרי איך שיהי' צריך להיות הכלי שתהיא ראוי' לקבל את האור והגוף אינו כלי לגילוי האור דממכ"ע, ועל כן הגילוי הוא לנשמות בלא גופים.
(סה"מ תשי"ז עמ' נה)
¯
ובמאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאמרו בכ"ד טבת, פירש הפסוק היושבת בגנים, שגנים קאי על ג"ע, וגנים לשון רבים הם ג"ע התחתון וג"ע העליון, דאף שבפרטיות ישנם בג"ע ריבוי מדריגות לאין קץ, מ"מ, בכללות הם ב' בחי', געה"ת וגעה"ע, געה"ת הוא בעולם העשי', וגעה"ע הוא עד עולם הבריאה. והיושבת בגנים הוא בחי' מלכות דאצילות שמשפלת ומצמצמת עצמה לישב בהגנים, והוא גילוי האצילות שבבריאה. והנשמות הרי גם הם משתתפים עם מלכות דאצילות בגנים לקבל האור והגילוי דג"ע.
(סה"מ תשי"ז עמ' צח)
והנה בכדי שיבוא האדם לשמחה, הרי זה ע"י ההתבוננות במ"ש כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו. ובהקדים פירוש הכתוב עבדת גו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שהשמחה בתומ"צ היא השמחה היותר גדולה מכל המיני שמחה, והיינו דכל ענין של שמחה ותענוג שאפשר רק לצייר, אין זה בערך ודוגמא כלל להשמחה שבתומ"צ, שהוא תענוג היותר גדול, למעלה יותר מהתענוג שבג"ע, שזהו פירוש מרוב כל, דקאי על התענוג דג"ע, געה"ת וגעה"ע. דהנה, התענוג שבג"ע הוא תענוג נעלה ביותר, עד שכל תענוגי עוה"ז אינם בערך כלל לגבי התענוג שבג"ע, ולכן אמרו מוטב דלדיינא וליתי לעלמא דאתי, שאף שיסורי גיהנם הם יסורים גדולים במאד, וכמ"ש באגה"ת שכל יסורי עוה"ז אין להם ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהנם, ומ"מ, כדאי כל יסורי גיהנם (שהוא צער גדול ביותר, וצער הוא היפך העונג), בשביל ליתי לעלמא דאתי, שזהו גם בשביל התענוג שבג"ע התחתון, ומכ"ש בשביל התענוג שבג"ע העליון, שאפילו התענוג שבגעה"ת אינו בערכו. אמנם, התענוג שבג"ע הוא בבחי' פנימיות, שזהו שבג"ע צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, דיושבין הוא מלשון התיישבות, ונהנין היינו שהם משיגים בפנימיות, שזהו לפי שהאור נתצמצם בערכם עד שבא בבחי' פנימיות. וכמו"כ כללות הגילוי שבעולמות הוא בבחי' פנימיות, דזהו מ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא, מלא דייקא, דקאי על האור דממכ"ע שהוא בבחי' פנימיות. וגם כללות ענין התהוות העולמות הוא מבחי' הפנימיות, כמ"ש כי הוא אמר ויהי, ובעשרה מאמרות נברא העולם, והיינו, שכל ענין ההתהוות הוא מבחי' הדיבור בלבד, שאין זה בחי' עצמות כלל, כי אם הארה בלבד. ולכן נקרא ג"כ שם, דכמו עד"מ ענין השם באדם למטה אינו נוגע לעצמו כלל אלא הוא הארה בלבד, כמו"כ יובן למעלה, שכל ענין ההתהוות הוא מבחי' שם והארה בלבד. ויתירה מזה, שגם בבחי' שמו כתיב כי נשגב שמו לבדו, ורק הודו (זיו והארה דבחי' שמו) על ארץ ושמים, היינו, שכל הגילוי שבשמים וארץ אינו אלא זיו והארה של שמו בלבד. ומ"ש ארץ ושמים, אין הכוונה ארץ ושמים הגשמיים בלבד, אלא בזה נכללים גם געה"ת וגעה"ע, דארץ קאי על געה"ת שנקרא בשם ארץ, לפי שבכללותו הוא נמצא בארץ, ושמים קאי על געה"ע, הנה כל הגילוי שבשמים וארץ, געה"ת וגעה"ע, הוא רק הודו של שמו, שהוא זיו והארה בלבד.
(סה"מ תשי"ז עמ' קעה – קעו)
"והם היו בעלי בחירה לבחור ברע ח"ו ובחרו בטוב לאכפיא לס"א לאסתלקא יקרא דקב"ה כו' כיתרון האור כו' כנ"ל"
איתא במדרש בנוגע לעשיית מצוה, דבר שצוה הקב"ה לעשות, שזהו עי"ז שהקב"ה נותן לו כח לעשות זאת.
אבל אעפ"כ, העובדה שיהודי נגש לעשות מצוה, הרי זה דבר התלוי בהאדם עצמו, כמארז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ועל זה ניתנה לו בחירה; אלא שכאשר בוחר בטוב, אזי עוזר לו הקב"ה, אבל הבחירה עצמה תלוי באדם, והוא צריך להתייגע על זה.
ולכן, כאשר יהודי מתנהג ע"פ רצון ה', לאחרי שהגיע לזה ע"י ריבוי יגיעה – יכול הוא לתבוע מהקב"ה למלא את רצונו, היינו, שכשם שהוא עושה את רצונו של הקב"ה, כך עושה הקב"ה את רצונו.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 148)
¯
כאשר יתבונן האדם – אפילו בהתבוננות קלה – עד כמה גדול ריחוק הערך של תאוותיו לגבי שכלו, אפילו השכל של נפש הבהמית, ועד כמה הוא ריחוק הערך של שכל נה"ב לגבי השכל של נפש הטבעית, וריחוק הערך דשכל נפש הטבעית לגבי השכל דנפש השכלית, וריחוק הערך דנפש השכלית לגבי נפש האלקית, שגדלה מעלתה ביותר, עד שאצלה אין תפיסת מקום אפילו לשכלו של האדם, ועאכו"כ שתאוותיו אין תופסים מקום כלל וכלל –
הרי ע"פ שכל – איך יצדק בעיניו ("ווי איז בּאַ אים רעכט") שבשביל מילוי תאוותיו, יגרום – בידים וברצון – צער ויסורים להנשמה, ועוד יסורים גדולים ביותר, שלאחרי כל הצער והיסורים שבירידת הנשמה למטה [אשר, עם היות שאין זה באשמתו, ד"על כרחך אתה חי", הרי זה רק בתחלת הירידה למטה, אבל לאחרי כן רצונו בכך, שלכן ישנו אז ה"על כרחך" השני – "על כרחך אתה מת"], יהי' זה ללא תכלית !
וכיון שכן, הרי האפשרות לענין של חטא אינה אלא מפני ש"נכנס בו רוח שטות", שאז נדמה כבהמה שאין לה שכל !
ולאידך גיסא – התבוננות זו מעוררת אותו לנצל כל רגע ולבחור את החלק הטוב שבירידת הנשמה למטה.
- וכמשנת"ל (בהמאמר) שאף שענין זה הוא בבחירה חפשית, כמ"ש "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים", מ"מ, האותיות "ובחרת בחיים" הכתובים בתורה, הם עצמם הסיוע שמסייעים מלמעלה לבחור בטוב -
אזי מתמלאת הכוונה דירידת הנשמה בגוף – שע"י ירידה זו נעשית עלי' גדולה ביותר.
ועד שבאים לתכלית העלי' של הנשמה – שהיא ניזונית מן הגוף, היינו, שלאחרי שהנשמה מגלה את מעלת הגוף, אזי נעשה הגוף משפיע להנשמה.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 195)
"ונהנין מזיו השכינה וכו' והוא זיו תורתן ועבודתן ממש"
הנה ג"ע הוא תענוג הנשמות בלימוד ההלכות ברוחניות, דאותן ההלכות שלמטה שנים אוחזין בטלית והמחליף פרה בחמור לומדים שם ברוחניות ומשיגים מהות הדבר, וזהו שנהנים מזיו השכינה כמ"ש במ"א. וה"ז תענוג נפלא עד אין קץ והגילוי דג"ע הוא ע"י לימוד התורה למטה, שע"י שלמטה עוסקים בתורה עי"ז זוכים ללימוד והשגת התורה בג"ע וכמאמר אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שלמודו שלמד בעוה"ז, עי"ז הוא הגילוי דג"ע.
(סה"מ תשי"ז עמ' נד)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
כרך א – ליקוטי אמרים .
כרך ב – שהיוה"א – קו"א .
כרך ג - ליקוטי אמרים (מחזור שני).
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
