ידוע שבחוץ לארץ נמשכים כל ההשפעות כו' ע"י התלבשות בע' שרים [ולהעיר, שמזה שעל ידם נמשכת ההשפעה כו', נשתלשל הענין דע"ז – שחולקים להם כבוד, ומייחדים להם ענין של שליטה כו' (אף שלאמיתו של דבר אינם בעלי בחירה ואינם אלא כגרזן ביד החוצב בו) – עכ"פ באופן של שיתוף, שגם על זה נצטוו בנ"י (ראה בכ"ז סהמ"צ להצ"צ מצות מילה פ"ג. מצות אחדות ה' בתחלתו ובכ"מ). משא"כ בארץ ישראל, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" נמשכים כל ההשפעות כו' מהקב"ה בעצמו (ללא התלבשות בע' שרים), ולכן צ"ל התפלה דרך ארץ ישראל דוקא.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 31)

"וגלות זה נמשך מחטא עה"ד ואילך"

מצד עולם הדיבור, הרי כיון שבדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, היה צריך להיות ניכר כח הפועל בנפעל, אבל מצד ההעלם והסתר, שהתחלתו משבירת הכלים, ולאח"ז מיעוט הלבנה וחטא עץ הדעת, נעשה הענין דניחר גרוני, שהדיבור לא נרגש בהנבראים שלמטה.

(סה"מ תשי"ח עמ' רס)

יום ב (כט תשרי)

"ולכן אור א"ס ב"ה שבאצילות הוא ג"כ בעשיה ובעוה"ז החומרי ע"י התלבשותו במלכות דבי"ע"

יש ענינים נעלים שיכולים לבוא גם בבי"ע, וכמו בחינת עולם האצילות, שנמשך ומתלבש לא רק בעולמות בריאה ויצירה, אלא גם בעולם העשיה, כמבואר באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי שהארת הקו שהיה מאיר בכלים די"ס דמלכות דאצילות בקע הפרסא עמהם כו' והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים (גם בעולם העשיה).

(סה"מ תשט"ו עמ' קג)

יום ג (ל תשרי)

"והנה נפש האדם ידוע לכל שהיא כלולה מי"ס חב"ד וכו' "

בישראל גופא יש ב' מדריגות בחינת ציון ובחינת ושביה. ציון הוא מלשון סימן, כמאמר אנא סימנא בעלמא, וקאי על נפש האלקית שהיא בבחינת סימן להאדם העליון, ועז"נ ציון גו' תפדה, פדיה בלבד, כי מצד נה"א לא שייך ענין השביה כלל, שהרי גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית', וצריך רק לפדותה, היינו לגלותה מן ההעלם.

(סה"מ תשי"ח עמ' רצב)

יום ד (א חשון)

"והנה זלעו"ז יש עשרה כתרי דמסאבותא"

וזהו ג"כ שסממני הקטורת הם במספר י"א, שבקדושה הוא מספר יו"ד, כמאמר עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, והיינו לפי שהחיות האלקי מתאחד כו', משא"כ בלעו"ז שאין החיות מתאחד והוא בבחינת מקיף, לכן הוא במספר י"א, וכדי לפעול בלעו"ז שאין להם שום שייכות להקדושה, לא יועיל שיומשך בהם אור המוחין, ולזה צ"ל העבודה די"א סממני הקטורת, שעי"ז מעבירים את החיות מהם, והיינו עצם החיות.

(סה"מ תשט"ז עמ' פו)

"כמאן דשדי בתר כתפי' "

חסידים מספרים שפעם בזמן הצמח – צדק גזר ניקאלאי – בין שאר הגזירות – שלא יחבשו כובע עגול (כמו "יארמולקע" גבוהה), אלא כובע בעל מצחיה (הנקרא "דאַשיק" או "קאַזיראַק") שבולטת מלפנים. ואמרו, שזוהי גזירה מצד הקליפה, שרצונה להעלים ולהסתיר על הענין ד"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", שכן, המצחיה מונעת לשאת את העיניים ולראות את השמים.

- אינני יודע אם ניקאלאי ידע אז אודות חסידים, אינני יודע אם מאורע זה היה קודם הרדיפות או לאחרי הרדיפות וכו', אבל בכל אופן, אצל חסידים לא היה ספק שזהו העלם והסתר על הענין ד"שאו מרום עיניכם", ובמילא ידעו שצריכים להלחם נגד זה. -

מה עשו חסידים – בהיותם פקחים ("חסידים זיינען דאָך קלוגע"), - חבשו את הכובע כשהמצחיה מכוונת לצד העורף...

ותוכן הסיפור, שבהפיכת המצחיה לצד העורף – במקום ללחום נגד המצחיה עצמה, להסירה מהכובע, ולישב במאסר בשביל זה – הראו חסידים שיכולים לנצל את ההעלם וההסתר גופא, שבמקום להסתיר על הקדושה ח"ו, יסתיר על הענינים שבבחינת אחוריים דקדושה, "כמאן דשדי בתר כפתוי לשונאו", שהם הענינים דלעו"ז, ואילו בצד הפנים נשאר מקום פנוי בשביל "שאו מרום עיניכם (ובמילא) וראו מי ברא אלה".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 71, 70)

יום ה (ב חשון)

"כגון עו"ג המדבר ומבלבלו בתפלתו"

האפשרות להסית יהודי לענין בלתי – רצוי אינה אלא מבחוץ הימנו, שכן, מצד עצמו רוצה כל יהודי לקיים רצון ה', אלא ישנם ענינים שאינם שלו, שלכן נקראים בשם "סטרא אחרא", להיותם מצדו האחר של יהודי, שנטפלים אליו ("זיי טשעפּען זיך צו אים") ורוצים להעבירו מן הדרך הנכונה;

אמנם, כששכלו ער ומתבונן כו', אין שום דבר יכול לבלבלו מעבודת ה', ולא עוד אלא שמנצל את הדבר המבלבל גופא לתוספת כח והתאמצות יתירה בעבודת ה' – כהדוגמא שהובאה באגה"ק מצוואת הריב"ש: "כגון נכרי המדבר ומבלבלו בתפלתו", שמתבונן "מה זאת עשה ה' לו, אין זאת כ"א כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו . . מענין זה עצמו כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול . . בבחינת גלות . . בדיבור נכרי זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' כו' ".

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 70)

"כי הבעש"ט היה אומר ד"ת בל"א ולא בלה"ק"

בתורה ישנם ענינים הכתובים בלשון הקודש, וישנם ענינים הכתובים בלשון ארמי וכיו"ב. והחילוק ביניהם:

פסוקי התנ"ך הם – רובם ככולם – בלשון הקודש (מלבד פרקים ופסוקים מסויימים הכתובים בלשון ארמי). אבל הגמרא, הן תלמוד בבלי והן תלמוד ירושלמי, כתובה בלשון ארמי.

זאת אומרת: כאשר צריכים לברר ולפסוק פס"ד בנוגע למעשה בפועל, היינו, שהתורה צריכה לירד ולפעול את הבירור בעניני העולם כו' – הרי זה נעשה ע"י לשון ארמי דוקא; אבל התורה עצמה כתובה בלשון הקודש.

ולכן, כאשר הרמב"ם והבית – יוסף ואדמו"ר הזקן כתבו פסקי דינים בנוגע להלכה בפועל – הרי אע"פ שהם כתבו ספריהם בלשון הקודש, הנה כדי לברר ולהגיע לפס"ד האמיתי, היו זקוקים ללימוד הגמרא (תלמוד בבלי או תלמוד ירושלמי) הכתובה בלשון ארמי. ולא היו יכולים לברר ולפסוק הלכות מהמשנה שבגמרא (הכתובה בלשון הקודש), כי אלו שפוסקים הלכה מתוך משנה נקראים "מבלי עולם", ולכן היו מוכרחים להגיע ללימוד הגמרא, בלשון ארמי דוקא.

ועד"ז מובן בנוגע לאופן לימודם בשקו"ט כו', קודם שכתבו את הפסקי דינים: בנוגע לבית – יוסף – לא ידוע באיזה שפה היה משתמש בעת לימודו כו', אבל בנוגע לרמב"ם הרי ידוע שהיה משתמש בלשון ערבי, ועד שישנם כו"כ תשובות מהרמב"ם והרי"ף וכיו"ב שלשונם המקורי הוא – ערבית ורק אח"כ תורגמו ללשון הקודש, ומתוך הדגשה (ע"י המתרגמים בעצמם) שיתכן שהתרגום אינו מדוייק כל כך בהתאם למקור הענין שנכתב בערבית.

ובספרי הרמב"ם גופא מצינו חילוק זה: הספר "יד החזקה", הנקרא "משנה תורה", נכתב ע"י הרמב"ם בלשון הקודש, כי מאחר שזהו "משנה תורה", הנה כשם שהתורה עצמה נכתבה ע"י משה רבינו בלשון הקודש, כמו כן נכתב "משנה תורה" בלשון הקודש; אבל הספר "מורה נבוכים" [ששם מובא ברמז כללות הענין ד"דע את אלקי אביך גו' "] וכיו"ב – נכתב ע"י הרמב"ם (לתלמידו) בערבית, ורק אח"כ תורגם ללשון הקודש.

ועד"ז מובן בנוגע לאדמו"ר הזקן – ששפת לימודו בשקו"ט כו' היתה "זשאַרגאָן" (אידיש). וכפי שכותב אדמו"ר הזקן באגה"ק (סכ"ה) ש"הבעש"ט ז"ל היה אומר דברי תורה בל"א ולא בלשון הקודש", ואח"כ נכתבו הדברים ע"י תלמידיו בלשון הקודש. ולכן, ישנם מקומות שבהם "המלקט . . לא ידע לכוין הלשון בדקדוק".

זאת אומרת: אע"פ שהבעש"ט ידע שדבריו יכתבו בלשון הקודש, ובמילא יתכן שתרגום הדברים לא יהיה בדיוק כל כך – אעפ"כ, אמר דברי תורה באידיש דוקא, מפני הטעם האמור לעיל, שהבירור בעניני העולם כו' צריך להיות ע"י לשון שלמטה במדרגה מלשון הקודש – לשון ארמי, לשון ערבי, אידיש וכיו"ב.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 301)

"דהא אשכחן שאפילו מלאך נברא נקרא בשם ה' וכו' "

והנה, ע"פ המדובר לעיל שע"פ נגלה יש ראיה לכל הצדדים בענין השליחות – הרי מובן שגם ברוחניות ישנם כל הענינים הנ"ל.

לכאורה היה אפשר להביא ראיה לאופן הא' שהשליח עצמו נעשה מציאות המשלח – ממ"ש אדמו"ר הזקן בתניא ש"אשכחן שאפילו מלאך נברא נקרא בשם ה' . . וכמ"ש ותקרא שם ה' הדובר אליה ", ומזה משמע שלא זו בלבד שהשליח מוציא את המשלח, ולא רק שהעשיה שלו נחשבת לעשיית המשלח, אלא שהשליח עצמו נעשה המשלח – שהרי המלאך עצמו (לא רק העשיה שלו) נקרא בשם הוי' גם לאחרי עשיית השליחות.

אמנם, אין להביא ראיה משליחותו של מלאך לשליחותו של אדם, כי: מלאך – כיון שאין לו גוף וחומר המבלבל, לכן מתאחד עם השליחות (שהרי אין לו מציאות שתבלבל לזה), עד כדי כך שהוא בעצמו נקרא בשם הוי'; משא"כ אדם – כיון שיש לו גוף ונפש הבהמית, והוא בעל בחירה, הרי יתכן שמצד זה שהגוף ונפש הבהמית מבלבלים להשליחות (ולפעמים מבלבלת גם נפש האלקית – אם זוהי שליחות כזו שאינה מתקבלת ("עס לייגט זיך ניט") אצל נפש האלקית), אינו מתאחד עם השליחות, אלא נשאר במציאותו.

וכיון שהאדם הוא בעל בחירה – הרי הדבר תלוי בבחירתו עד כמה מבטל את עצמו להשליחות, ולפי אופן ביטולו תהיה מדריגתו בענין השליחות.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 185)

יום שב"ק (ד חשון)

"מן זהרא דאימא עילאה תשובה"

וזהו גם הדיוק במ"ש לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם" – "מי" קאי על ספירת הבינה, עלמא דחירו, ומשם נמשך הכח לעבודת התשובה כמבואר בכ"מ.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 71)

"אלא מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה"

כשם שבנגלה גופא קבעו ללמוד קודם התפלה פרק בסדר קדשים דוקא, ובסדר קדשים גופא דוקא פרק "איזהו מקומן", לפי שאין בו מחלוקת, כן הוא גם בכללות התורה, שהלימוד קודם התפלה הוא בפנימיות התורה, אודותיה אומר משה רבינו בחלק "רעיא מהימנא" שבזוהר "דלית תמן לא קשיא ... ולא מחלוקת".

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 342, 341)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

כרך ה – לקוטי אמרים מחזור שלישי

להזמנות: 0527155039

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il