בנוגע לכללות ארץ ישראל נאמר "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", היינו, שבארץ ישראל רואים בגילוי את השגחת הקב"ה כו', ועד שמא"י מתפשטת השגחת הקב"ה על כל העולם כולו (ראה בחיי עה"פ עקב יא, יב), ובדוגמת לשון הגמרא (תענית י.) "א"י שותה מי גשמים וכל העולם כולו מתמצית כו' " (ומובן בפשטות ריחוק הערך שבין עיקר הענין ל"תמצית" – "מה שנשאר כו' ").

והרי ענין זה אינו קשור עם הזמן שביהמ"ק קיים – כי פסוק זה נאמר קודם שנבנה ביהמ"ק. ומזה מובן שגם לאחרי חורבן ביהמ"ק הרי פסוק זה ("ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה גו' ") בכל התוקף.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 45)

כללות ענין הגלות אינו רק בנוגע ליהודים הנמצאים בחוץ – לארץ, אלא גם בנוגע ליהודים הנמצאים בארץ הקודש – כמובן בפשטות שהמעמד ומצב דארץ הקודש, בזמן הגלות אינו דומה כלל למעמד ומצב דארץ הקודש בזמן שביהמ"ק היה קיים.

וכפי שרואים שישנם כמה וכמה מצוות הקשורות עם בנין ביהמ"ק, הקרבת הקרבנות וכיו"ב – שבזמן הגלות אין אפשרות לקיים מצוות אלו גם בארץ הקודש. ואדרבה: אסור להקריב קרבנות בזמן הגלות, כי זהו ענין דמעלה בחוץ וכו'.

אבל אעפ"כ, מאחר שהתורה היא נצחית, מובן שגם בזמן הגלות ישנם ריבוי מעלות בארץ הקודש – "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", פלטרין של מלך וכו'.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 365)

ידוע, שנסיונות בכלל נחלקים לשני סוגים: א) נסיון של עוני. ב) נסיון של עושר. ובדרך כלל, נסיון העושר הוא גדול יותר, קשה יותר לעמוד בו, מאשר נסיון העוני.

ולכן, כשהנביא מדבר אודות הגאולה העתידה בביאת המשיח, אומר: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", שהתיבות "אשור" ו"מצרים" מורים על שני הנסיונות דעוני ועושר.

"מצרים" מורה על נסיון העוני, כיווץ ("פאַרקוועטשטקייט"), "מצרים" מלשון מצרים וגבולים. כך היתה גלות ושעבוד מצרים – עבדות ו"עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו".

לאידך, "אשור" – מורה על נסיון העושר. באשור לא היה שעבוד כלל, לא היה חסר בגשמיות; אדרבה – אודות גלות אשור נאמר "ארץ כארצכם". ואפילו על ענינים רוחניים של תומ"צ לא מצינו גזירות ומניעות. במה מתבטאת הגלות דאשור – בהיציאה מארץ קודש, ואז – נסיון העושר, "אשור" מלשון "באשרי", תענוג, תענוג והרחבה בענינים גשמיים.

סנחרב לא עשה לישראל כל רע. הוא לא פגע בהם לא בגשמיות ולא ברוחניות. הדבר היחיד שסנחרב רצה הוא – שישראל יצאו מ"הר הקודש", ירושלים וארץ ישראל הרוחני, ובמילא נעשה כן גם בגשמיות. – ירושלים ברוחניות היא, כשמה, "יראה שלם", שלימות היראה.

- וכשמסתלקים מענין היראה, חסר כבר במילא בכללות התורה ומצוות, שהרי יראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", כדאיתא בתניא. וכן הוא גם פסק המשנה: "לעולם יקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות". יסוד העבודה הוא קבלת עול.

והרי על פסק משנה איתא "טעה בדבר משנה חוזר". טעות בדבר משנה אינה כלל בגדר שכל אנושי, והוראת הטועה אינה הוראה כלל. –

ארץ ישראל היא "ארץ אשר . . עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", שבכל הזמנים רואים בה אלקות. רצונו של סנחריב היה שיסתלקו מענין זה, ויעקרו דירתם למלכות אשור, מקום של תענוג והרחבה בגשמיות, ובמילא אפשר לשכוח שם אודות הקב"ה, ולחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ועד ש"אני ואפסי עוד".

ובשעה שחושב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – הרי זה העלם והסתר ביותר. אפילו אצל הגוים אין החושך גדול עד כדי כך, וכידוע שאומות העולם, "דקרו ליה אלקא דאלקיא", יודעים ומשיגים דמה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, אלא שאינם יודעים אודות סובב כל עלמין, "לא ידעתי את הוי' ". אבל הוא – שוכח לגמרי אודות אלקות, וחושב ש"אני ואפסי עוד".

ולכן, בנוגע להנסיון דמצרים אומר הנביא הלשון "נדחים", ובנוגע להנסיון ד"אשור" אומר הלשון "אובדים": "נדחים", היינו שיש לו שייכות לאלקות, אלא שמצד שעבוד הגלות נעשה נדח. משא"כ "אובדים" פירושו שאבד לגמרי, רחמנא לצלן. הוא שכח לגמרי אודות אלקות.

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 137)

בפרטיות יותר, דהיינו בעוה"ז גופא – הנה "המקום אשר יבחר הוי' אלקיך", הוא ארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה". ומשחרב ביהמ"ק, "מפני חטאינו גלינו מארצנו, צריכה להיות העבודה בחו"ל לעשות מחוץ לארץ – ארץ ישראל, שגם בחו"ל תהיה ה"ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה".

עיקר העבודה כיום הוא בחו"ל. – וכדמוכח גם מזה אשר רוב ישראל בכמות ובאיכות נמצאים בחו"ל דוקא. וכמו"כ עיקר התורה – משגבר הגלות לאחרי רבנו הקדוש – נתגלה בחו"ל דוקא. בבלי וירושלמי – הלכה כבבלי, וכך בכל דור ודור, עד הבית – יוסף שחיבר את השו"ע, הנה רוב שנותיו היה בחו"ל, ורק מקצת שנותיו בארץ ישראל. וקבע הלכותיו ע"פ ג' עמודי הוראה: רי"ף, רמב"ם, רא"ש – כולם בחו"ל.

וכן גם בנוגע לגילוי פנימיות התורה, היה זה בעיקר בחו"ל. האריז"ל בא ממצרים, ואח"כ היה בארץ ישראל.

וכן גם בנוגע לגילוי תורת החסידות שהיא עיקר גילוי פנימיות התורה, הנה שני המאורות, הבעש"ט ורבנו הזקן, היו שניהם בחו"ל, שניהם רצו לנסוע לארץ ישראל, ובהשגחה פרטית נשארו בחו"ל.

עיקר העבודה כיום צריכה להיות בחו"ל, לעשות את חו"ל ל"ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה", שתורגש בחו"ל אלקות ויהדות, ואז יבואו לא"י הגשמית, ע"י משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים.

(התוועדיות תשט"ז ח"ג עמ' 199 – 198)

"ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה"

ע"ד הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבכל ראש השנה צריך להוסיף דבר מה בהידור מצוות עשה, בזהירות מלא תעשה ובהנהגה טובה, אפילו אם גם לפני זה היו כל הנהגותיו כדבעי, כיון שבכל ראש השנה נמשך אור חדש, כדאיתא באגרת הקודש.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 57)

ח"י אלול הוא יום הולדתם של מורנו הבעש"ט ורבנו הזקן.

בנוגע ליום הולדת הבעש"ט שהיה בח"י אלול, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת ההתוועדויות, שח"י אלול הוא יום הולדתו של הבעש"ט בגופו ובנפשו, וגם בהתגלותו בעולם – שזהו עיקר חידושו של הבעש"ט, שנתגלה בעולם.

וכן גם בנוגע לרבנו הזקן, שמלבד יום הולדתו בגופו, אירעו ביום זה כמה וכמה ענינים עיקריים הקשורים בו.

"והימים האלה נזכרים ונעשים":

איתא בכתבי האריז"ל, שימים שיש בהם ענין מיוחד, הנה בכל שנה ושנה כשמזכירים אותם – נזכרים – זכרון ראוי לשם זה ע"פ תורה, אזי ונעשים – שנמשכות עוד הפעם ההמשכות שנמשכו בפעם הראשונה: בט"ו בניסן – יציאת מצרים, וכן בשאר המועדים.

וכן גם ח"י אלול, הנה בכל שנה ושנה חוזרים ונשנים כל הענינים שאירעו בכל הזמנים, הקשורים עם הבעש"ט ורבנו הזקן, ע"י שמזכירים אותם.

ובזה יובן מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר (לפני עשר שנים), שח"י אלול מכניס חיות באלול, ובהזדמנות אחרת אמר בנוסח זה: ח"י אלול מכניס חיות בעבודה של "אני לדודי ודודי לי" (ר"ת אלול) – שזה נעשה בכל שנה ושנה.

וע"פ מ"ש רבנו הזקן באגרת – הקודש שבתניא, שבכל שנה ושנה נמשך אור חדש שלא היה מעולם, מובן גם בנוגע לח"י אלול, שבכל שנה ניתוספים הענינים. ואף שבגלוי לא רואים זאת, ויתירה מזה, נדמה שמזמן לזמן מתמעטים הענינים, אבל האמת היא, שבפנימיות – והפנימיות מוכרחת סוף כל סוף לבוא בגילוי – ניתוספים הענינים.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 193)

והנה, ידוע שבכל ראש השנה יורד ומאיר אור חדש שלא היה מעולם, והעליה משנה לשנה היא עליה שבאין ערוך כלל.

וכמובן גם מענין הדורמיטא והסילוק שבר"ה, שטעם הסילוק הוא לפי שבין יש ליש מוכרח להיות אין באמצע – הנה מזה שהסילוק הוא העלם שאינו במציאות, ועד לסילוק עמוק יותר מצמצום הראשון, מוכח עד כמה גדולה העליה.

וכשם שלמעלה, הנה בשביל עליה והמשכה חדשה מוכרח להיות סילוק, שהו"ע הביטול בכדי לקבל – כן הוא גם בנוגע לעבודה, שבכל שנה ושנה צריך לקבל על עצמו זהירות חדשה, ואין הכוונה בנוגע לענינים המוכרחים, כי אם כו', בדרך ביטול.

וכן הוא גם בנוגע לעבודה ד"שופטים ושוטרים גו' בכל שעריך", וגם בענין זה אין הכוונה בנוגע לדברים המוכרחים, אלא גם באופן דלפנים משורת הדין. וכאמור, שענין זה מהוה הכנה וכלי ל"ישפוט תבל בצדק".

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 216)

העולם כולו הולך וצומח תמיד (האַלט אין איין וואַקסן") וע"ד המבואר באגה"ק שבכל ר"ה "יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה". ואם מישהו עומד על מקומו ואינו מתקדם הלאה – הרי מצד זה גופא שהעולם כולו מתקדם והוא נשאר במקומו, נמצא, שהוא חוזר לאחוריו; אלא לפי שהוא עוצם את עיניו, ואינו רוצה להביט על מה שמסביבו, נדמה לו שעומד על מקומו.

וכיון שכן, הרי הדרך היחידה שלא ליפול, היא – ע"י הוספה, הוספה בכמות והוספה באיכות.

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 127)

כידוע שבר"ה חוזרין כל הדברים לקדמותן, ונמשך "אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה" למעלה מהגילוי אור שהיה בעת יצי"מ, בזמן מ"ת, בעת כיבוש הארץ בפעם הראשונה, ובעת בנין ביהמ"ק וכו'.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 295)

כללות עבודת האדם בשנה החדשה היא באופן דחידוש, כמובן מהמבואר באגה"ק (סי"ד) שבכל ר"ה "יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".

והמשכה זו היא המשכת אור כללי הכולל את כל פרטי עבודת האדם, ואח"כ הרי זה נמשך בנוגע לכל פרטי העבודה דחודש תשרי (שהם נמשכים על כל השנה כולה) - יוהכ"פ חגה"ס, שמע"צ ושמח"ת (כנ"ל).

והנה, גם לאחרי שהענינים נקלטים בפנימיות בשעמ"צ ושמח"ת – אין זה עדיין שלימות העבודה, כי כל זה הוא רק בנוגע לעצמו, והרי תכלית הכוונה היא – לעשות לו ית' דירה בתחתונים, היינו, שכל הענינים יהיו בגילוי גם במציאות העולם.

וכפי שאומרים בנוסח התפלה – "גלה כבוד מלכותך עלינו", ויתירה מזו: "והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך", עד לקיום היעוד "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

וזהו כללות החידוש דשבת בראשית – שאז נפעל הענין ד"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" באופן חדש לגמרי, היינו, לא זו בלבד מה שהעולם נברא בכל רגע ורגע מאין ואפס ממש (כתורת הבעש"ט), אלא חידוש מציאות העולם באופן חדש לגמרי, "שמים חדשים וארץ חדשה".

דהנה, כללות ענין השבת הוא למעלה מהזמן, וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן הטעם לזה שלאחרי יום השבת מתחילים שוב לומר "היום יום ראשון בשבת" – מאחר שאז מתחיל שוב כללות הענין דמעשה בראשית מחדש.

ובפרט ב"שבת בראשית" – כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם רבותינו נשיאינו שאופן העמידה בשבת בראשית נוגע על כל השנה כולה [ולכן ישנם הנהגות מיוחדות השייכות לשבת בראשית – התחלת לימוד פירוש חדש בתורה כו'] הנה כאשר קורין בתורה פרשת בראשית, נפעל הענין דקוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", באופן חדש לגמרי.

ומאחר שנפעל חידוש בכללות הענין ד"בראשית ברא אלקים גו' " – הרי זה פועל חידוש גם בכללות הענין ד"אשר ברא אלקים לעשות – לתקן", היינו, שגם עבודת האדם ופעולתו בעולם (בר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא) היא באופן חדש לגמרי.

וע"י כללות עבודת בנ"י פועלים שמציאות העולם תהיה דירה לו ית' – באופן נעלה יותר מכפי שהיה בתחילת הבריאה, "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", אע"פ ש"עולם על מילואו נברא", ומציאות העולם היתה באופן ד"גן" (כמבואר בהמשך ההילולא הענין ד"באתי לגני לגנוני") – כי כל זה אינו בערך כלל לענין ד"גנוני" שיהיה לעתיד לבוא, ע"י כללות מעשינו ועבודתינו.

ועפ"ז מובן שהנקודה הכללית דשבת בראשית היא – שכל עניני חודש תשרי נמשכים ומתגלים למטה, במציאות העולם, מאחר שאז נפעל מחדש כללות הענין ד"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ".

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 352 – 351)

"כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ער"ה כשהחדש מתכסה בו"

וזהו גם ענין בנין המלכות בראש השנה, כמארז"ל "אמרו לפני מלכיות בראש השנה כו' כדי שתמליכוני עליכם":

ידוע שסילוק המלכות בר"ה הוא בהמדריגות הכי עליונות, עד לעצמותו ית' ממש.

וכיון שבני ישראל מעוררים וממשיכים ממקום זה – הרי מוכח שהם במדריגה עליונה יותר, כידוע הכלל שהדבר הממשיך הוא נעלה יותר מההמשכה, שהרי הוא הפועל את ההמשכה.

וענין זה נעשה ע"י "אמרו לפני מלכיות" – קבלת עול וביטול במציאות לגמרי, וכמודגש גם בהענין דתקיעת שופר ע"י קרן של בהמה דוקא, שמורה על העדר ההשגה, קב"ע וביטול לגמרי, והיינו, שכאשר האדם אינו מציאות לעצמו כלל, וכל מציאותו אינה אלא הענין ד"אמרו לפני מלכיות", אזי מגיע גם למעלה בדרגא זו שהקב"ה עצמו אינו מציאות לעצמו כביכול ללא נשמות ישראל.

וזהו גם תוכן אמירת המזמור "לדוד ה' אורי" בכל ימי חודש אלול, שבו אומרים הפסוק "אחת שאלתי וגו' ", היינו, שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל ענינו חפצו ורצונו אינו אלא להיות "שבתי בבית הוי' גו' לחזות בנועם הוי' " – הוי' דוקא, שרומז על כללות ענין העבודה: י-ה – אהבה ויראה, "הנסתרות (להוי' אלקינו)"; "והנגלות (לנו ולבנינו)" – ו"ה, לימוד התורה וקיום המצוות.

וע"ד מ"ש "כי אם ליראה גו' " – שעי"ז נעשית כללות העבודה בכל עניני התורה ומצוות.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 192)

"ואח"כ ע"י תקיעת שופר והתפלות נמשך אור חדש עליון מבחי' עליונה יותר שבמדרגת חכמה עילאה להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה וכו' "

ידוע, שבר"ה ישנו ענין הדורמיטא, בערב ר"ה ובליל ר"ה היא עליית העולמות, ולאח"ז, ע"י תפלות ר"ה ותקיעת שופר, ישנה ההכתרה וההמשכה, עד שגמר ההמשכה והקליטה הוא בשמע"צ.

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 100)

יום ב (טז אלול)

"ואוירא דא"י מחכים"

מצד הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", צריכה להיות הפצת המעיינות גם בארץ ישראל, כיון שגם ארץ ישראל היא בכלל "חוצה".

בעבר היתה המעלה בארץ ישראל בענין הטהרה, שהרי בחוץ – לארץ גזרו על גושה ועל אוירה, ואילו ארץ ישראל גושה ואוירה טהור. אמנם, כל זה הוא כאשר היה אפר הפרה, אבל לאחרי שנגנז אפר הפרה, הרי אף שגושה טהור, ישנו ענין הטומאה מצד בני – האדם הטמאים שהולכים על הגוש, וא"כ, אין מעלה בארץ ישראל בענין הטהרה, וגם היא בכלל "חוצה".

ולכן צריכה להיות שם הפצת המעיינות – שמתפשטים מחוץ – לארץ לארץ ישראל, לכפר חב"ד, וע"י כפר חב"ד – בכל ארץ ישראל.

וכיון שבונים שם "בית חדש", כפר חדש – צריך לקיים מ"ש "ועשית מעקה לגגך", היינו, שיהיה חיזוק בלימוד פנימיות התורה, במנהגיה והדרכותיה, ועי"ז – "ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (אפילו מי שהיה כראוי ליפול מששת ימי בראשית), ובפשטות – שיקויים מ"ש "והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם", וכל הברכות האמורות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות", ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 92)

"אך גילויו מההסתר הזה תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשי"ת וד"ל"

שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'. הנה מזמור זה אומרים בעשרת ימי תשובה, לאחרי הקדמת העבודה דערב ר"ה וליל ר"ה, ובפרט תפלת ערבית דר"ה, לאחרי זה התפלה דעשי"ת היא באופן דממעמקים קראתיך הוי'. והנה, בפירוש ממעמקים איתא בזהר ב' דעות, דעה א', ממעמקים של האדם, ודעה ב', ממעמקים דלמעלה. ומבואר בהדרושים דפירוש ממעמקים היינו ב' עומקים, ולב' דעות הנ"ל הנה ב' העומקים הם עומקא דליבא בעבודת האדם ועמיקא דעמיקתא בהמדריגות שלמעלה. והנה, ב' העומקים בעבודת האדם הם בענין התשובה, שהרי העבודה בימים אלו היא עבודת התשובה, וכמו שמורה פשטות הלשון עשרת ימי תשובה, ובתשובה יש בכללות ב' מדריגות (דבפרטיות הנה כל אחת מהם נחלקת לריבוי מדריגות, אבל בכללות הם ב' מדריגות), שהם תשובה תתאה ותשובה עילאה. וזהו הב' עומקים שבתשובה, העומק דתשובה תתאה [והיינו, שגם בתשובה תתאה ישנו ענין העומק, דכיון שענין התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה על להבא, באופן שנעשה מציאות חדשה, הרי מובן שגם העבודה דתשובה תתאה צריכה להיות מעומק הנפש]. והעומק דתשובה עילאה. והענין בקצרה הוא, דהנה בכללות יש ב' אופנים בעבודה. העבודה דמ"ע ומל"ת, שהיא עבודת הצדיקים, והעבודה דבעלי תשובה. ובעשי"ת צריך להיות לאתבא צדיקיא בתיובתא, שגם צדיקים צריכים לעבוד עבודת התשובה, כי העבודה דימים אלו הוא עבודת התשובה, ועבודה זו היא במשך עשרה ימים, כנגד עשר כחות הנפש, והיינו, שבכל כח וכח צריכה להיות העבודה בב' העומקים דתשובה תתאה ותשובה עילאה.

(סה"מ תשי"ט ח"א עמ' ג)

אך מ"מ בל יאמר לנפשו נואש ח"ו, כי, אסתר מן התורה מנין, שגם מן התורה יש לו עצה לזה, והו"ע עבודת התשובה, שע"י התשובה הרי הוא מתקן כל זה. ובתשובה גופא יש ב' בחינות, תשובה תתאה ותשובה עילאה, דתשובה תתאה היא העבודה בכחותיו הפנימיים לתקן את עניניו הבלתי רצויים, ותשובה עילאה היא העבודה שמצד כחות מקיפים, וכידוע שתשובה תתאה היא באור הממלא, ותשובה עילאה הוא באור הסובב. ובענין זה איתא במאמר של אחד הרביים מאמר העולם אַז מען קען ניט אַרונטער גייט מען אַריבער, והיינו, שכאשר אינו יכול לפעול (דורכטאָן) העבודה דתשובה תתאה, אזי יתחיל בעבודה דתשובה עילאה, עם כחות המקיפים שבנפשו. וזהו שאמרו רז"ל מאי דכתיב נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על, שהקים עולה של תשובה, דפירוש עולה של תשובה הוא בחינה היותר עליונה שבתשובה, תשובה עילאה. ובתשובה עילאה גופא יש ב' מדריגות, וכדאיתא בזהר ע"פ ישוב ירחמנו, דא עתיקא, והיינו, שכללות הענין דתשובה עילאה הוא בבחינת המקיפים, ובזה גופא ישנה התשובה שבבחינת עתיק, וענינם בעבודה הוא ההפרש בין התשובה שמצד המקיף דחיה לתשובה שמצד המקיף דיחידה, שענינם למעלה הוא בחינת אריך ובחינת עתיק. וענין הקים עולה של תשובה, שהיא תשובה היותר נעלית, היא המדריגה היותר נעלית בתשובה עילאה שמבחינת עתיק. וענין זה שייך לכאו"א מישראל, כפירוש רש"י שהוא שב תחלה ונתן דרך לשבים, והיינו, שכאו"א מישראל שייך גם להתשובה שבבחינת עתיק. וזוהי העבודה דעשי"ת, להגיע להתשובה דבחינת עתיק, וכמ"ש ותתפלל על הוי', למעלה מבחינת הוי' עד לבחינת עתיק.

(סה"מ תשי"ט עמ' ח)

אודות עשרת ימי תשובה נאמר "כאן ביחיד", היינו שענינים אלו שבכל השנה נפעלים הם ע"י עשרה מישראל, הנה בעשי"ת נפעלים ענינים אלו ע"י כל יחיד ויחיד מישראל. ואם הדברים אמורים בנוגע לפעולה למעלה – הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע לפעולה על הזולת למטה.

ועפ"ז מובן גודל ההכרח והמעלה דפעולת כאו"א מישראל בעשי"ת – שהרי בימים אלו בכחו של כאו"א מישראל לפעול בתור יחיד מה שהציבור פועל בכל השנה כולה.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 9)

בכל יום מעשרת ימי תשובה ישנו ענין מיוחד – "כל יומא ויומא עביד עבידתיה". ובפרט ע"פ המבואר בפע"ח שבעשי"ת נפעל שלימות הענין דבנין המלכות, ולכן ישנם עשרת ימי תשובה, כנגד עשר הספירות שמהם נבנית ספירת המלכות.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 26)

אע"פ שבמשך כל השנה כולה נמצאים בנ"י במעמד ומצב ד"עם קרובו", "אשר לו אלקים קרובים אליו", אעפ"כ, אין זה בערך לכללות הענין ד"בהמצאו גו' בהיותו קרוב" שבעשרת ימי תשובה.

והביאור בזה:

בגמרא הנ"ל מבואר שמ"ש "כה' אלקינו בכל קראנו אליו" הרי זה "בציבור", ומ"ש "דרשו ה' בהמצאו" הרי זה גם "ביחיד". ו"ביחיד אימת . . אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ".

זאת אומרת: אותם ענינים שנפעלים במשך כל השנה כולה בכח ה"ציבור" – נפעלים בעשי"ת בכחו של ה"יחיד".

ועפ"ז מובן שכחו של ה"יחיד" בעשי"ת (בדוגמת כחם של ה"ציבור" בכל השנה) הוא באין ערוך לגבי כחו במשך כל השנה – כי החילוק שבין יחיד לציבור אינו רק בכמות, אלא גם (ובעיקר) באיכות, והחילוק הוא באופן שבאין ערוך – כמובן ממרז"ל (ברכות ח, א) "שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן א-ל כביר ולא ימאס".

וזהו העילוי דעשי"ת לגבי כל השנה כולה – שימים אלו הם "עת רצון" למעלה, ובדרך ממילא – גם למטה, כמ"ש "כמים הפנים לפנים גו' ", היינו, שבימים אלו הקב"ה הוא "בהמצאו ובהיותו קרוב" לכאו"א מישראל, ומובן בפשטות גודל העילוי שנפעל עי"ז אצל כאו"א מבנ"י, "אתם קרויין אדם", ע"ש "אדמה לעליון".

והנה, אע"פ שבעשי"ת בכחו של כאו"א מישראל (בתור יחיד) לפעול בדוגמת פעולת הציבור במשך כל השנה – מובן שמעלת הציבור בעשי"ת גדולה עוד יותר, ולכן, גם בעשי"ת ישנו חילוק בין יחיד לציבור בנוגע לדבר שבקדושה וכיו"ב.

ועפ"ז מובן גודל העילוי בענין הציבור שבעשי"ת – ביתר שאת וביתר עוז לגבי מעלת היחיד בעשי"ת (שמעלתו בדוגמת מעלת הציבור במשך כל השנה).

והנה, מאחר שבכל עניני קדושה ישנו הכלל ד"מעלין בקודש" – מובן, שכן הוא גם בנוגע לעילוי דעשי"ת, היינו, שבכל יום ויום מעשי"ת נוסף עילוי נעלה יותר, באופן ד"מעלין בקודש" [למרות שבנוגע לכמה ענינים אי אפשר להשוות את העילוי שבימים שלאחרי ר"ה לגבי העילוי דימי ר"ה].

ובפרט ביום השבת שבעשי"ת, "שבת שובה" – כפי שנתבאר בהתוועדות דיום השבת (שיחת ש"פ וילך, שבת שובה ס"א ואילך) שהעילוי ד"שבת שובה" לגבי שאר עשי"ת הוא בדוגמת העילוי דיום השבת לגבי ששת ימי המעשה.

וכמדובר לעיל אודות השייכות הכללית שבין עבודת התשובה ליום השבת – ע"פ המבואר באגה"ת (פ"י) ש"שבת אותיות תשב", היינו, שיום השבת הוא זמן מסוגל ביותר לעבודת התשובה, ועד שזהו מתבטא בשמו של יום השבת [כידוע ש"שמו אשר יקראו לו בלה"ק" מורה על תוכן ופנימיות הדבר, ויתירה מזו: ע"י השם נמשך חיות הדבר] – "שבת אותיות תשב", ענין התשובה.

וכפי שנתבאר לעיל שעבודת התשובה דיום השבת היא בחינת תשובה עילאה, "שהיא בשמחה רבה" – כי אודות יום השבת נאמר "אין עצב בה".

[וכמדובר כמ"פ שכשם שקיום כל המצוות צריך להיות בשמחה, כמבואר בארוכה ברמב"ם (סוף הל' לולב) גודל העילוי ד"שמחה של מצוה" – "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה כו' עבודה גדולה היא", כמו כן צריכים לקיים מצות התשובה מתוך שמחה.

ואדרבה: השמחה שבקיום מצות התשובה צריכה להיות באופן נעלה יותר מאשר השמחה שבקיום שאר המצוות – כי מצות התשובה היא למעלה מכל המצוות, ולמעלה אפילו ממצות תלמוד תורה (ש"תלמוד תורה כנגד כולן") – שהרי ע"י התשובה מתקנים את כל מה שהחסירו בקיום המצוות, כולל מצות תלמוד תורה.

וכמרז"ל "אין לך דבר העומד בפני התשובה" – היינו, גם כאשר חסר אצלו בשלימות העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות, יכול להשלים את החסר ע"י עבודת התשובה, ולא זו בלבד שלאחרי עבודת התשובה "אין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין כו' " (אגה"ת פ"ב), אלא יתירה מזו – כפס"ד הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ד) ש"בעל תשובה . . אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה כו' ", ועד ש"אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקין גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם כו' ".

ומצד גודל העילוי שבמצות התשובה – מובן גודל השמחה שצריכה להיות בעת קיום מצות התשובה].

ומצד כללות הענין ד"מעלין בקודש" – מובן, שמעלת יום ראשון הבא לאחרי "שבת שובה" (שבקביעות שנה זו הרי זה וא"ו תשרי) – גדולה עוד יותר.

ע"פ האמור לעיל מובן בפשטות גודל ויוקר חשיבות הזמן דימים אלו, ולכן, צריכים להשתדל בהשתדלות מיוחדת לנצל כל רגע ורגע דימים אלו – עי"ז שכל רגע ממולא בכללות הענין דמילוי שליחותו של האדם בעולם.

והנה, שליחותו של כאו"א מישראל הוא – לעשות לו ית' דירה בתחתונים. ובלשון המשנה: "אני נבראתי לשמש את קוני", ויתירה מזו (ע"פ גירסא אחרת): "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

ובפשטות – התעסקות בלימוד התורה וקיום מצוותיה, שעי"ז ממשיכים ומשכינים אלקותו ית' למטה, באופן ד"ושכנתי בתוכם" – דירה לו ית' בתחתונים.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 47 – 46)

בעשי"ת היחס שבין ה"עצם" ל"חלק" ("חלק אלקה ממעל ממש") הוא באופן של קירוב – "בהמצאו גו' בהיותו קרוב". ובלשון רבותינו נשיאינו בכ"מ קירוב המאור אל הניצוץ.

זאת אומרת, גם כאשר מדובר אודות יהודי שנמצא במעמד ומצב שהוא זקוק לעבודת התשובה ("דרשו ה' גו' קראוהו") כפשוטה – הרי הקב"ה נמצא במעמד ומצב ד"בהמצאו גו' בהיותו קרוב", קירוב המאור אל הניצוץ – גם ביחס אליו.

ועפ"ז מובן גודל הנתינת כח הניתנת מהקב"ה לכל אחד ואחת מישראל – שעבודת התשובה תהיה בהצלחה רבה [כמבואר בפוסקים שמצות התשובה שייכת הן לאנשים והן לנשים].

והנה, מצד כללות הענין דקירוב המאור אל הניצוץ, קירוב ה"עצם" אל ה"חלק אלקה ממעל ממש" – הרי כללות עבודתו של כאו"א מישראל היא ביתר שאת וביתר עוז, היינו, שמקיים את הציווי ד"מלאו את הארץ וכבשוה", בתכלית השלימות, ועד שפועל שכל העולם כולו יהיה דירה לו ית' בתחתונים.

זאת אומרת: גם כאשר מדובר אודות דברים שהם בבחינת תחתונים, תחתון שאין למטה ממנו (קודם התעסקות האדם לבררם כו') – הנה ע"י עבודתו פועל שגם דברים אלו יהיו דירה לו ית', ועי"ז נפעל כללות הענין דעשיית דירה לו ית' בתחתונים.

ובפשטות: גם בעת עסקו בעניני העולם, עניני מסחר וכיו"ב (כי אינו בדרגא ד"תורתו אומנתו"), באופן ד"מלאו את הארץ" – ניתן לו הציווי והנתינת כח לכבוש את כל העולם, "מלאו את הארץ וכבשוה", ועד שפועל את כללות הענין ד"מלוך על העולם כולו בכבודך" – עי"ז שנפעל הענין ד"גלה כבוד מלכותך עלינו".

וכמבואר בכ"מ שהחילוק בין מלוכה לממשלה הוא – שממשלה היא בעל – כרחו, ומלוכה היא ברצון, וכמ"ש "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". ועפ"ז מובן שכאשר אומרים "מלוך על העולם כולו בכבודך" – הרי זה באופן ד"מלכותו ברצון קבלו עליהם".

זאת אומרת: לא זו בלבד שפועלים שהנהגת העולם תהיה בהתאם לרצון הקב"ה באופן של כפיה והכרח, אלא פועלים זאת באופן ד"מלכותו ברצון קבלו עליהם".

ובדוגמת המבואר במדרז"ל שבר"ה הא' – יום ברוא אדה"ר – עורר אדה"ר את כל הנבראים ואמר להם "בואו ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו", ופעל זאת אצל כל הנבראים – למטה מעשרה טפחים, בגשמיות העולם.

וכן תהיה לנו – בכל ר"ה, כי "הימים האלה נזכרים ונעשים", וכמ"ש "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", היינו, שכל ר"ה הוא "תחלת מעשיך", בדוגמת "יום ראשון" – ר"ה הראשון.

והעבודה בכל ענינים אלו – נעשית מתוך שמחה וטוב לבב.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 50, 49)

הנה בנוגע לכללות עשרת ימי תשובה מובא בגמרא הלשון "כאן ביחיד", ומבאר אדמו"ר הזקן דקאי על בחינת יחידה שבנפש, היינו שהעבודה דכל עשי"ת קשורה עם בחינת יחידה שבנפש. ומאחר שגם בבחינת יחידה ישנם כל הבחינות דנפש רוח נשמה חיה יחידה, מובן שהעילוי דיוהכ"פ לגבי שאר עשי"ת הוא – שאז העבודה היא בבחינת יחידה שביחידה.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 97)

יום ג (יז אלול)

"לקרב קצת אל השכל מאי דכתיב ומבשרי אחזה אלקה שהכוונה היא להבין קצת אלהותו יתברך מנפש המלובשת בבשר האדם"

הכחות דחב"ד שבנפש האדם (הבנה והשגה) נחשבים לענין של "חוצה" בערך לכח האמונה ומסירת נפש כו'. ואעפ"כ, דוקא ע"י הירידה והיציאה דפנימיות התורה "חוצה" (באופן ד"יתפרנסון", בהבנה והשגה דשכל האדם) – נפעל עילוי נעלה ביותר בכללות ה"מעיינות" דפנימיות התורה.

וכמודגש גם בזה שלצורך גילוי פנימיות התורה בתורת חסידות חב"ד, באופן ד"יתפרנסון", בהבנה והשגה כו' – היה הכרח לירידת "נשמה חדשה" (נשמתו של אדמו"ר הזקן), כי המדובר אודות ענינים של חידוש כו' בכללות ענין ה"מעיינות" דפנימיות התורה.

וזוהי גם ההוראה בנוגע לעבודת כאו"א מישראל – שלאחרי הקדמת נעשה לנשמע הרי הוא משתדל שעניני התורה, כולל פנימיות התורה, יהיו באופן דהבנה והשגה בשכלו, "דונו דיני", ועד שמבין זאת בשכל דנה"ב, היינו, שאינו מסתפק בהבנת הענין ב"אותיות שמימיים" ("הימל'שע אותיות"), אלא הוא משתדל להבין כל ענין ע"י דוגמא מוחשית, "מבשרי אחזה אלקה" (ככל הדוגמאות והמשלים המובאים בתורת חסידות חב"ד), עד שיבין זאת גם בשכל דנה"ב.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 174)

יום ה (יט אלול)

"ולפי שהיא מדה ממוצעת נקראת תפארת כמו בגדי תפארת עד"מ שהוא בגד צבוע בגוונים הרבה מעורבי' בדרך שהוא תפארת ונוי"

דהנה, יופי הוא מהתכללות כמה גוונין יחד דוקא, שהרי גוון אחד, לבן, ירוק או אדום, אין בו יופי, והיופי הוא רק מהתכללות ג' הגוונים יחד.

(סה"מ תשי"ט עמ' ה)

"תפארת" – הו"ע הכלול מכל הגוונין, משא"כ כאשר ישנו רק גוון אחד, הנה ככל שיהיה נאה, אין זה ענין של תפארת, אא"כ הוא כלול מכמה גוונין.

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 50)

"ובחי' יסוד היא עד"מ ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו בטהרה ורצון וכו' "

הרמב"ם מבאר, שאחד מהטעמים למצות מילה הוא, לפי שע"י המילה והטפת דם ברית מחלישים את כח התאוה וההתקשרות להעולם. והיינו, שבחינת היסוד הוא ענין ההתקשרות, ומכיון ש"יסוד סיומא דגופא", הרי בו ישנה התאוה וההתקשרות לכל עניני הגוף. וע"י מצות מילה מנתקים אותו מעניני העולם, ומקשרים אותו עם אלקות.

(התוועדויות תשי"ז ח"ב עמ' 84)

יום ו (כ אלול)

"ולעשות גדר וסייג לתורה מפני פחד ה' ויראתו פן יבא לידי חטא ח"ו"

חטא עץ הדעת בא ע"י הנחש שקינא בכבודו של אדם. ובאיזה אופן בא החטא – עי"ז שהוסיפו ענין שהקב"ה לא צוה: הקב"ה אמר שלא יאכלו מעץ הדעת, ועי"ז שהוסיפו שגם לא יגעו בו, בא החטא.

ולכאורה אינו מובן: הרי התורה עצמה אומרת "עשו משמרת למשמרתי", "עשו סייג לתורה", שהם הם כל הגדרים והסייגים שעשו רבנן, וכמבואר ברמב"ם הרי זה מן התורה, שהרי בתורה נאמר "לא תסור וגו' ", היינו, שכל מה שאסרו רבותינו בכל דור, נאמר על זה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך".

- כולם מרועה אחד ניתנו. מצד הלאו ד"לא תסור", יש לגזירות דרבנן התוקף והחומר כמו דינים דאורייתא. וחילוקי הדינים שישנם בין דאורייתא לדרבנן, הרי זה מפני שכן הוא רצון התורה, שדאורייתא ספיקו לחומרא, ודבר פלוני יהיה מדרבנן וספיקו לקולא. -

וכמו"כ גם בנוגע לגדרים וסייגים שכל יהודי מחוייב להגדיר את עצמו אפילו בדברים המותרים, בכדי שלא לבוא ח"ו לידי איסור, כדאיתא בספרי מוסר, שצריכים להזהר ממאה שערים של היתר כדי לא לבוא לשער אחד של איסור.

והיינו, שנוסף על העשה ד"קדושים תהיו גו' והתקדשתם", "קדש עצמך במותר לך" – הרי זה נכלל גם במ"ש "ושמרתם את משמרתי", "עשו משמרת למשמרתי".

וא"כ, לכאורה, מדוע לא היה כדבעי ("עס האָט ניט געטויגט") מה שהוסיפו "ולא תגעו בו", והרי כן צריך להיות הסדר ?

אך הענין הוא, שיש נפקא – מינה מי הוא העושה את הגזירה, והיכן עושים אותה:

אדם הראשון היה בגן – עדן, שגן – עדן אינו סובל רע כלל,

ולכן לאחר החטא גורש אדם הראשון מגם – עדן, כיון שבגן – עדן אי – אפשר שיהיה רע כלל.

אדם הראשון בהיותו בגן – עדן, לא היתה לו שום שייכות לרע, והיה מרכבה לאלקות – ע"ד שמצינו בנוגע להאבות, שהיו מרכבה, שכל עניניהם היו קדושה.

מרכבה – כל מה שעושה הוא כפי רצון הרוכב.

ולכן אין צורך לעשות שם גדרים וסייגים, כיון שאין שום חשש שיכשלו.

ואדרבה: לא זו בלבד שהגדרים והסייגים הם מיותרים ("דייך מה שאסרה לך התורה"), אלא הם גם חסרון.

כי, מי שהוא מרכבה לאלקות, שכל עשיותיו הם קדושה, ובשעה שעושה ענין מעלה אותו – הרי עי"ז שמונעים איזה ענין, מונעים את העליה מענין זה, ובדוגמת אכילת קדשים, אכילת שבת וכו'.

וע"ד שמצינו בירושלמי, שא' האמוראים אמר ש"עתיד אדם ליתן דין וחשבון" על כל דבר שהיה ביכלתו לאכול ולא עשה כן.

מי שהוא מרכבה לאלקות, וכל עשיותיו הם קדושה – כל ענין שעושה, פועל בו עליה.

ובמילא, אין סתירה מהענין ד"עשו משמרת למשמרתי" להענין ד"ולא תגעו בו" בנוגע לעץ הדעת, שלא היה כדבעי:

במקום שבו צריכים לגדרים וסייגים – הרי זו מעלה;

במקום שאין צורך בזה – אפשר לפעמים שיהיה חסרון.

וכלשון רז"ל בנוגע להענין ד"ולא תגעו בו" – "שכל המוסיף גורע".

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 19 – 17)

"וכן לעמוד בנצחון נגד כל מונע מעבודת ה' ומלדבקה בו"

וזוהי ההוראה מהנס די"ב – י"ג תמוז – שהרי כל ענין מהוה הוראה ליהודי במילוי תפקידו בהבריאה, "אני נבראתי לשמש את קוני":

ובהקדם מ"ש בעל השמחה, כ"ק מו"ח אדמו"ר, במכתבו, שהנצחון של י"ב – י"ג תמוז אינו ענין פרטי שלו, אלא זהו ענין עבור כלל ישראל, ולא רק בנוגע לאותו יום, לאותה שנה או לאותה תקופה, אלא בנוגע לכל הזמנים שלאח"ז, ובלשון המדרש: "

מצדקיהו עד מלך המשיח".

ונקודת הדברים – שבכל מקום ובכל זמן צריך יהודי לדעת ולזכור שהוא "כארי וכלביא", שרק "על פי הדיבור" נמצא הוא לפי שעה במעמד ומצב ד"כרע שכב", שזהו ענין צדדי וענין חיצוני, ששייך רק להגוף, ובנוגע להגוף עצמו – בענינים גופניים, משא"כ בנוגע לעניני תומ"צ, שזוהי הרוחניות והפנימיות של כל העולמות, מעומק רום עד עומק תחת – יש ליהודי את כל ה"בעל – הבית'שקייט", והוא "בן חורין" – "אל תקרי חרות אלא חירות" – למלא את כל מה שצריך לפעול בעניני תומ"צ.

וכיון שכן, הרי בנוגע לעניני תומ"צ אין לו מה להתחשב עם הגבלות הזמן והמקום – שהרי ראו בעיני בשר, שלמרות שלא היה שום מוצא בדרכי הטבע, לא מצד הזמן ולא מצד המקום, מ"מ, ראו כל אפסי ארץ שהיה היפך הטבע לגמרי, ועד כדי כך, שלא היו יכולים להלביש זאת בלבושי הטבע !

וזה היה רצונו של הרבי בכל פעם שנזכר היו"ט די"ב – י"ג תמוז – שינצלו את ההתעוררות לערוך החלטות טובות בנוגע להנהגה בימים שלאח"ז, מתוך הנחה ("אָפּלייג") שמדובר אודות "ארי" ו"לביא" שאינם מקבלים על עצמם "תרבות" מבחוץ, כך, שהולכים בתוקף היותר גדול למלא את שליחותו של הקב"ה, למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום, לעשות לו ית' – בהזמן והמקום – דירה בתחתונים.

(התוועדויות תשט"ז ח"ג עמ' 47)

"ובכלל זה ג"כ להודות לה' על כל הטובות אשר גמלנו ולא להיות כפוי טובה ח"ו"

ובדוגמת כללות הענין דמצות ביכורים, שתוכנה – "הגדתי היום לה' אלקיך וגו' ", שעי"ז מראה שאינו כפוי טובה.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 72)

יום שב"ק (כא אלול)

"מקור השכל המשיג עומק המושג שהוא כנקודה וכברק המבריק על שכלו"

חכמה היא נקודה הנמסרת כמו שהיא, בלי הרחב הביאור. ובמילא, או "שלוקחים" את הענין כמו שהוא, או שאין "לוקחים" אותו, או ש"לוקחים" אותו אבל אין מבינים במה המדובר.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 294)

ואח"כ כאשר נופלת מכח המשכיל המצאה והברקה דחכמה, הרי זה בחינת מים, כי בהברקה דחכמה אין עדיין ציור הסברא, שהרי אפשר לבארה בכמה פרטים ואופנים. ומכ"ש שבהמצאה דחכמה אין עדיין נטיה למדות חסד וגבורה, שענין זה נעשה בבינה דוקא, אבל בחכמה אין נטיה למדות, שהוא הפסק הלכה, וגם השכל עצמו אינו מצוייר עדיין, והוא בבחינת מים.

(סה"מ תשי"ט עמ' מח)

ואפילו כאשר בחינת החכמה נמשכת באופן הקרוב אל הגילוי – הרי זה נקודה בלבד, ובאופן דברק המבריק וכו'.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 191)

"ויבא עומק המושג לידי הבנה בהרחבת הביאור באורך ורוחב שהיא בחינת בינה הנק' רחובות הנהר כמו שיתבאר במקומו"

בינה ענינה הרחבת הביאור עד שאפשר לבאר ולהסביר את הענין גם למי שהוא קטן בדעת.

(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 294)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש