האינטימיות המדוברת
"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים פ"ג) יום חתונתו - זה מתן תורה, יום שמחת לבו - זהו בנין בית המקדש (משנה סוף מסכת תענית)
יצאנו כבר ממצרים, זכינו למימושן של ארבע לשונות של גאולה - יצאנו ניצלנו נגאלנו ונלקחנו לו לעם. הגענו למדרגת ממלכת כוהנים וגוי קדוש, נהיינו בניו נהיינו עבדיו, מה עוד?! משכן – מקדש. לשם מה? מהי תוספת הקרבה שלנו לבורא יתברך באמצעות המשכן והמקדש, יתר על הקשר שכבר נרקם בינינו עד כה?
מהו ההבדל בין יום חתונתו שזה כאמור מתן תורה, ליום שמחת לבו שזהו יום בנין בית המקדש. וכי יום החתונה איננו יום בו לב האדם צוהל ושמח? אבוי לו לחתן, ואוי לה לכלה, שיום החתונה איננו יום שמחת הלב.
אכן כן, הגענו למערכת יחסים עם הקב"ה בכל מסגרת אפשרית "אנו בניך ואתה אבינו אנו עמך ואתה מלכנו ואלוקינו, אנו פעולתך ואתה יוצרנו" וכו'. הכל טוב ויפה, אבל יש עוד משהו, חיים משותפים בבית אחד, כזוג, כבעל ואשה. יש קשר מיוחד בחייהם של בעל ואשתו, של אשה ובעלה, קשר אותו אנו חווים עם הבורא רק במשכן ובביהמ"ק.
רק בכדי לסבר את האוזן, ניקח לדוגמא אדם גדול ונכבד, רב נעלה שהמונים סרים למרותו וחרדים למוצא פיו. תלמידיו וחסידיו, מקורביו ומעריציו, ייגשו לשוחח עמו בהדרת כבוד ובחרדת קודש. גם לבניו יהיה סוג של כבוד ומורא מפניו. אבל מי שחיה עמו בחדרי חדרים, מי שיכולה לדבר עמו כדבר איש אל רעהו, ללא כל דיסטנס וללא שום ריחוק, זו שותפתו הנאמנה לחיים, זו אשתו. גדול יהיה האיש ככל שיהיה, יחסי קירבה תקינים בין בני זוג ייצרו ללא ספק מערכת יחסים בגובה העיניים. היא היחידה שתוכל להעיר לו, להעביר ביקורת על דברים "שוליים" כמו הופעתו החיצונית, הילוכו דיבורו מראהו ועוד. והוא את ביקורותיה יקבל בהסכמה מתוך ידיעה ברורה שהכול נובע מדאגתה אליו. היא יכולה להיות סמוכה ובטוחה שחרף כל סדר יומו העמוס ולמרות ההמונים שמקיפים אותו, תמיד יגיע הרגע שבו הם יהיו שניהם לבדם לשיחה אינטימית ביניהם בלבד.
בבניית המשכן זכינו לשדרוג מערכת היחסים עם הקב"ה לכדי מגורים משותפים בבית אחד. "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו" (שמות כ"ה) והיו מעורים זה בזה כמו אשה ובעלה (יומא נ"ד). לרמז על עוצמת הקשר בין הקב"ה וכנסת ישראל. כאן אפשר לדבר בקרבה, בפתיחות ובשפה קולחת. כאן בביהמ"ק, אנחנו והוא לבד. "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". יום חתונתו זהו אכן מתן תורה, אולם יום שמחת לבו זה כאשר אחרוני האורחים מסתלקים ונשארים בבית רק הבעל והאשה, הקב"ה ועם ישראל.
שלש פעמים ביום אנו מתפללים כשבדמיוננו אנו ניצבים במקום המקדש, "שיחשוב בלבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש אשר בירושלים" (משנה ברורה צ"ד ע"פ המשנה בברכות). פנינו לעבר ירושלים ואנו עומדים שם. תפילת העמידה לפני ה', הינה הזדמנות לחוות את האינטימיות המדוברת. לדבר עם הקב"ה כל אשר על ליבנו בכל צורה שהיא, לבטא את רגשותינו כלפיו, ולזכות בע"ה למענה. הרב צבי יהודה לאו, רב "קהל חסידים" כפר גנים פ"ת ור"מ ישיבת "נתיבות יצחק" ת"א.
מ-איר לכל במאמריו. א-הוב וצנוע במעשיו. י-רא וצדיק מאור הא'ל. ר-ב חסדו למען ישראל
מוציאים 2 ספרי תורה. בספר הראשון 7 קרואים בפרשת תרומה. בספר השני מפטיר בפרשת פנחס: "וביום השבת... ובראשי חדשיכם" עד "ונסכו" (פרשת פנחס, במדבר כח, ט-טו).
ההפטרה: "השמים כסאי" (ישעיהו סו, א).
אין אומרים אב הרחמים ואין מזכירים נשמות.
שבת ראש חודש
בתפילה שחרית אומרים יעלה ויבוא. אחר התפילה חצי הלל. במוסף אומרים אתה יצרת במקום תכנת שבת (שולחן ערוך תכה, א).
לקריאת התורה מוציאים 2 ספרי תורה. אם אין אלא ספר אחד – יקראו בו הכל ולא יטלטלו ספר תורה ממקום אחר.
מתפללים מוסף של שבת ושל ראש חודש, 'אתה יצרת' (במקום 'תיכנת שבת'). טעה ואמר 'תיכנת שבת' במקום 'אתה יצרת' – אם נזכר לפני שאמר את שם ה' שבחתימת הברכה, חוזר ל'אתה יצרת'; ואם נזכר לאחר שכבר הזכיר את שם ה', מסיים 'למדני חוקיך' ('ברוך אתה ה' למדני חוקיך') וחוזר ל'אתה יצרת'; ואם נזכר אחרי שהתחיל 'רצה' – כשיגיע ל'והשב את העבודה' מוסיף ואומר 'ונעשה לפניך חובותינו בקרבן מוסף יום ראש החודש הזה' וממשיך בברכת 'רצה' על הסדר; ואם נזכר אחרי חתימת הברכה 'המחזיר שכינתו לציון' לפני שפתח ב'מודים', אומר כנ"ל 'ונעשה לפניך חובותינו בקרבן מוסף יום ראש חודש הזה' וממשיך 'מודים' וכו'; ואם כבר התחיל 'מודים', כל עוד לא סיים תפילתו חוזר ל'אתה יצרת' ומתפלל על הסדר; ואם כבר סיים תפילתו, אפילו לא עקר רגליו אלא כבר אמר 'יהיו לרצון... צורי וגואלי' שלפני 'עושה שלום במרומיו' – חוזר ומתפלל תפילת מוסף של שבת וראש חודש (כך פסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל).
אמר 'אתה יצרת' אך טעה בחתימת הברכה ואמר 'מקדש השבת' בלבד (או שאמר 'רצה נא במנוחתנו קדשנו במצוותיך' וכו'), יצא ידי חובתו.
במנחה לא אומרים 'צדקתך'.
זמן קידוש לבנה: מליל שלישי ד' באדר ראשון ועד ליל חמישי ט"ו בחודש.
כשמברך הברכה אינו פונה אל הלבנה, אלא פניו לכיוון שמתפללים ונותן עיניו בה ומברך, וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ח), כי יסתכל בה רק פעם אחת ואח"כ אסור להסתכל בלבנה.
שני חדשי אדר בשנה מעוברת
השנה היא שנה מעוברת – שנה שמוסיפים בו חודש אחד והיא בת שלשה עשר חודשים, על כן יש בה שני חודשי אדר – אדר ראשון ואדר שני.
שנה מעוברת – מפני מה?
נאמר בתורה (בראשית א, יד) "יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים". שני המאורות – השמש והירח – קובעים יחד את השנים ואת הזמנים על ידי היקפיהם. וכן הוא בתרגום יונתן לפסוק זה, ש"יהיו לסימנים ולזמני מועדים, ולמנות בהם את חשבון הימים, ולקדש בהם ראשי חודשים וראשי שנים, עיבורי חדשים ועיבורי שנים, ותקופות השמש, ומולד הירח ומחזורים".
היקף השמש הוא – 365 יום, 5 שעות 48 דקות וכ47- שניות. ההיקף של השמש היא השנה. היקף הירח הוא – 29 יום, 12 שעות, 44 דקות, 3 שניות וחלק שליש השניה (הוא החלק שאנו מזכירים בברכת החודש). ההיקף של הירח – הזמן שבין מולד אחד של הלבנה למולד שלאחריו – הוא החודש. 12 חודשים יש בשנה, אך היקפיהם של השמש ושל הירח אינם משתווים. אילו היה הזמן שבין מולד אחד של הלבנה למולד שלאחריו, יוצא בדיוק, החלק השנים עשר של שלש מאות ששים וחמשה ימים וכשש שעות של 'שנת' החמה – היו החשבונות שלהם משתווים. אלא שאין הדבר כן: בכפולה המתקבלת מ12- כפול הזמן שבין מולד למולד חסרה שנת הלבנה 11 יום בקירוב. וכך אמרו בשמות רבה (טו, כב): "לכך השמש נקרא גדול שהוא גדול על הלבנה י"א יום".
אומות העולם התפשרו – אלו מונים לשנת החמה, אך החודש שלהם יתר על חודש אמיתי (למעלה מהזמן שבין מולד למולד); ואלו מונים ללבנה, אלא שלאחר 12 חודש חסרים הם כ-11 יום לשנת החמה ואת ארבע תקופות השנה – אביב, קיץ, סתיו וחורף – שאין להם מועדים קבועים בכל שנה. ברם כשאמרה התורה 'החודש הזה לכם ראש חודשים' (שמות יב, ב) – לקדש חדשים, ציווה עם זאת 'שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלקיך' (דברים טז, א), וכן 'וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה' (שמות כג, טז). כלומר, בקביעות החדשים לפי מולד הלבנה אנו מצווים גם לשמור, שחודש ניסן יחול תמיד בתקופת האביב וחודש תשרי בתקופת האסיף, שהן קבועות בשנת החמה.
כדי להתאים בין חדשי הלבנה ושנת החמה נצטוו ישראל לחשב חשבונות של עיבור שנים: שנים פשוטות של 12 חודש ושנים מעוברות של 13 חודש, במחזורים של 19 שנים, שבכל אחד מהם 7 שנים מעוברות: השנה ה-3, ה-6, ה-8, ה-11, ה-14, ה-17 וה-19. (ממאמרי הרב חיים זוננפלד ב"ענג שבת")
שני חדשי אדר בשנה מעוברת
איזה אדר עיקר, ואיזה תוספת נשאלה בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"א ה"ה). נתייחס כאן לכמה נושאים:
בר מצוה - מי שנולד בשנה מעוברת ושנת י"ג שבה מגיע למצוות אף היא שנה מעוברת, יום בר המצוה שלו הוא כבשנת הולדתו.
מי שנולד בשנה פשוטה, שבה אדר אחד, והשנה שמגיע למצוות היא שנה מעוברת, אינו נעשה בר מצוה עד חודש אדר ב' ביום שבו נולד.
מי שנולד בשנה מעוברת, באדר א' או באדר ב' ושנת י"ג שבה מגיע למצוות היא שנה פשוטה בת חודש אדר אחד - הריהו בר מצוה באותו יום בחודש אדר שבו נולד.
יום זכרון (יאהרצייט)
מי שנפטר בחודש אדר א' יום הזכרון שלו בשנה מעוברת הוא בחודש אדר א', ואם נפטר בחודש אדר ב' יום הזכרון שלו הוא באדר ב'.
מי שנפטר בחודש אדר בשנה פשוטה, אימתי יום הזכרון שלו בשנה מעוברת? נחלקו בזה הפוסקים: לדעת מרן בשולחן ערוך יום הזכרון הוא באדר ב' (וכך נוהגים הספרדים), ודעת הרמ"א היא שיום הזכרון הוא באדר א' (וכך מנהג האשכנזים), אך כתב במשנה ברורה כי ראוי לנהוג יום זכרון גם באדר ב', אלא שאינו רשאי לדחות בר חיוב אחר של אותו יום.
יום שישי ז' באדר
יום שישי ז' אדר הוא יום שנולד בו משה רבינו ויום שמת בו לסוף מאה ועשרים שנה.
נוהגים חסידים ואנשי מעשה להתענות ביום זה ולומר "סדר תיקון ליום ז' אדר" ככתוב בסידורים, לפי שמיתת צדיקים מכפרת והתענית עם תשובה ותפלה מכפרת, ויוצאת כפרה שלמה לכל ישראל.
בשנה מעוברת, כפי שהשנה, עיקרה של תענית זו באדר שני, אולם יש שנוהגים תענית גם באדר ראשון, ונותנים טעם לדבר והוא שנמצא בילקוט יהושע, כי שנה שמת משה רבינו, מעוברת היתה, ובאדר ראשון נפטר ולפיכך צריך היה להתענות באדר ראשון ונחלקו בזה הדעות והמנהגים, וכל אחד ינהג כמנהגו.
ביום זה צריך כל אדם לתת לבו לשני דברים שיהיו נטועים וקבועים אצלו לתמיד: צפיה לישועה, ויראת הדין. (ספר התודעה)
מכל מקום ביום שישי לא צמים (להוציא עשרה בטבת).
שבת פרשת תצוה
ההפטרה: "אתה בן אדם" (יחזקאל מג, י).
יום חמישי, ערב פורים קטן, אין אומרים תחנון במנחה.
יום שישי פורים קטן, אין אומרים תחנון ואין אומרים "למנצח" לפני "ובא לציון".
פורים קטן
בשנה פשוטה (ללא אדר שני) אנו חוגגים בימים אלה את ימי הפורים, ואילו בשנה מעוברת אנחנו חוגגים את ימי הפורים באדר שני. זאת מכיון שפורים צריך להיות סמוך לחודש ניסן, כדי לסמוך גאולת פורים לגאולת מצרים. וגם ארבע הפרשיות נקראות באדר שני, מפני שפרשיות 'שקלים', 'פרה' ו'החודש', הן הכנה לקראת חודש ניסן, ופרשת 'זכור' צריכה להיקרא לפני פורים שאף הוא באדר שני (מגילה ו, ב).
אולם לעניין השמחה שני האדרים שווים, וכן משמע מהמשנה: "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים" (שם במגילה), הרי שלעניין השמחה הם שווים (וכך משמע מהמ"א והגר"א או"ח תקסח, ז).
המצוות של חודש אדר – מצוות ימי הפורים, ארבע פרשיות, תענית אסתר – נוהגים בחודש אדר ב'. אך גם באדר א' נוהגים קצת שמחה בימים י"ד וט"ו. אין אומרים בהם תחנון ו'למנצח... יענך ה' ביום צרה' ולא הזכרת נשמות (למנהג האשכנזים); בשני וחמישי אין אומרים 'א-ל ארך אפיים' ו'יהיה רצון'; בשבת אין אומרים 'אב הרחמים' ו'צדקתך'.
מן העניין לציין, כי בתלמוד ירושלמי (שם) אמרו, שנס פורים התרחש באדר שני, שכן כתוב (אסתר ג, ז): בחודש הראשון הוא חודש ניסן... הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר". כלומר, בחודש ניסן נפל הפור לחודש השנים עשר. לפי החשבון החודש השנים עשר מיום הפלת הפור הוא חודש ניסן, אלא אם כן היתה השנה מעוברת, כי אז החודש השנים עשר הוא חודש אדר. בתרגום שני (ט, כט) כתוב: "שאם תהיה השנה מעוברת לא יקראו את המגילה באדר הראשון, אלא באדר השני יקראו אותה".
ונכון להרבות בסעודה ביום י"ד באדר ראשון, אבל ביום ט"ו, אפילו בכרכים אין צריך להרבות בסעודה (שולחן ערוך תרצז, א ובמשנה ברורה ד).
תפילה רהוטה
קריאת שמע וברכותיה
ברכו
שליח ציבור אומר: "ברכו את ה' המבורך" – בקול רם. הציבור עונה אחריו: "ברוך ה' המבורך..." לאחר מכן חוזר הש"ץ: "ברוך ה' המבורך..." – כדי להכליל עצמו בין המברכים (שולחן ערוך נז, א ומשנה ברורה). מהמשנה ברורה (שם נז, ד) מובן שהש"ץ עונה אחרי שהציבור אמרו, ולא איתם. אם ש"ץ לא ענה – לא יצא ידי חובה (שם ג).
ברכות קריאת שמע
לפני קריאת שמע שחרית, מברכים שתי ברכות: יוצר אור – וחותם: יוצר המאורות. אהבת עולם (אהבה רבה) – וחותם: הבוחר בעמו ישראל באהבה.
יוצר אור – צריך להפסיק מעט בין אמירת 'יוצר' לבין המילה 'אור', שלא ישמע יוצרור (משנה ברורה נט, א)
המאיר לארץ... תתברך לנצח צורנו מלכנו וגואלנו. תִּתְבָּרֵךְ – ר' בצירה ולא בפתח.
בשפה ברורה ובנעימה
להקדיש ליוצרם בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה קדושה כלם כאחד. כיצד להגיד? "בשפה ברורה ובנעימה קדוֹשה, כולם כאחד..." או: "בשפה ברורה ובניעמה, קדוּשה כולם כאחד..."? האם הפסיק אחרי קדושה ואז תיבת קדושה ה-ד' בחולם או הפסיק אחרי נעימה ואז תיבת קדושה ה-ד' בשורוק.
רוב כתבי היד של הסידורים נכתב לפי דעת רוב הפוסקים: 'נעימה קדושה'. רש"י, תוספות והאר"י סוברים: 'נעימה, קדושה כלם כאחד'.
ד' בשורוק – נעימה, קדושה
רש"י(על ישעיהו ו,ג): וקרא זה אל זה–נוטלין רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד וזהו שיסד ביוצר אור: קדושה כולם כאחד עונים…
תוספות חגיגה(יג, ב):ד"ה "מזיעתן": והיינו אשר תקנו ויסדו אנשי כנסת הגדולה ביוצר ונותנין רשות זה לזה, קדושה כולם כאחד עונין ואומרים.
שער הכוונות (נא,ב) לרבי חיים ויטאל כפי שקבל מרבו האר"י: "יש להפסיק בין תיבת ובנעימה לתיבת קדושה..."
וכן: סידור 'עולת ראיה' לרב קוק, סידור 'עבודת התמיד', רבי עבדאללה סומך בשו"ת "זבחי צדק" חלק ג,סימן קנא עמוד ערה.
ד' בחולם – נעימה קדושה
אבודרהם: "ובנעימה קדושה – בנעימת קול קדושה וטהורה... ויש יחידים קוראים קדושה [בשורוק] כולם כאחד וכו' והראשון נכון". (דףכ"בסע"ב). ר' יעקב עמדין, בסידורו "בית יעקב", העדיף את הגרסה "ובנעימה-קדוֹשה", אלא שבחיבורו המאוחר "לוח ארש" הוא חזר בו.
אליה רבה סימן נט: כתב (שיירי) כנסת הגדולה (הגהות ב"י אות ג) שראוי לומר ובנעימה קדושה הדל"ת בחול"ם ולא בשור"ק, ור"ל ובנעימות קול קדושה וטהורה ע"כ.
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן נט: כתב הפרי חדש [אות ג] שיש לומר ובנעימה קדושה, הדלי"ת בחולם, ובנעימה של קדושה, וכאן הפסק מאמר קצת, דאי קדושה נמשך לכולם היה לנו לומר בשפה ברורה ונעימה, לא ובנעימה.
שערי תשובה סימן נט: יש לומר 'ובנעימה קדושה'
הבית יוסף או"ח סימן נט, ג מצטט את ה"ארחות חיים" שכתב: "בשפה ברורה ובנעימה קדושה. כך כתוב בפרקי היכלות וכן שמעתי מגדולי הדור שאומרים כן".
הרמ"אב"דרכימשה" כתבעלזה "וכן מסודר בסידורים שלנו". וכן דעת רבי יהודה בר יקר (רבו של הרמב"ן) בספר "פירוש התפלות והברכות" וכן הוא בספר "לחם הבכורים".
שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן יא: הביא את רוב המקורות הנ"ל וסיים: "ומכל מקום, בהיות שרש"י ותוספות מסייעים לדברי האר"יז" למנהגינו לומר כדבריהם: "קדושה כולם כאחד", וסיכם: "ומכל מקום דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד". קשה להכריע בשאלה זאת. אבל, אין לקבל את בעלי התפילה שנוקטים את דרך ה"פשרה" וקרא: בשפה ברורה ובנעימה-קדוּשה (בשורוק)... שילוב מוטעה עד כדי אבסורד ומעורר גיחוך.
מקום בפרשה / יהושע לביא מדריך טיולים
ועשו לי מקדש
"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּש". מתוך ארבעה עשר החומרים שנדרשים להקמת המשכן, ארבעה הם מחצבים: זהב, כסף נחושת ואבני חן. מהיכן הביאו בני ישראל את אותם מחצבים, המקרא אינו מספר לנו, כשם שאינו מספר את מקורם של יתר החומרים. ההנחה המקובלת בחז"ל ובפרשנים היא שהם הביאו אותם מביזת מצרים ומביזת הים. רק לגבי העצים שואל המדרש (תנחומא) למקורם, ומשיב שיעקב נטע אותם כשירד למצרים.
תהליך בנית המשכן מחייב שימוש בכלים בעלי דרגת קושי גבוהה, לליטוש האבנים ולניסור העצים. בין החומרים שנדרשו להביא בנ"י לא נמצא ברזל, האם מפני שתהליך ייצורו לא היה מוכר עדין במרחב מצרים-כנען, או מפני הרעיון המוסרי "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ"? היות והברונזה כן היתה מוכרת ואף נפוצה, סביר שהסיבה הערכית היא הנכונה במקרה זה. 480 שנה מאוחר יותר, כששלמה יבנה את בית המקדש, הוא ייבא חרשים מצור הפניקית, בגלל שמקצוע זה מוכר אצלם יותר מאשר אצל בני ישראל, הד לחסך זה נמצא בפסוק (שמואל א פרק יג) "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אמר אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית".
עד כמה נפוצים מינרלים מסוימים במצרים-כנען? תלוי בסוג החומר. נחושת נמצאת בכמויות עצומות בבקע ים המלח, המכרה המפורסם הוא תמנע שבדרום הערבה, אצל שלמה מסופר שהביא את הנחושת מנקודה צפונית יותר "בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן". תמנע נמצאת על קו השבר הסורי-אפריקני, האם ניתן למצוא נחושת גם בצידו השני של השבר? התשובה חיובית. אולם לא בדיוק ממול תמנע אלא במרחק של 105 ק"מ צפונית, במקום שנקרא פונון (כשם אחת מתחנות המסע של בני ישראל בין אדום למואב (במדבר לג), הסיבה לכך היא שתמנע ופונון שוכנים על גבי לוחות שונים. לוח סיני (שא"י שוכנת עליו) ולוח ערב נעים כל העת צפונה, אך קצב הנדידה שלהם שונה, כשהפער עומד על כס"מ אחד לשנה. מה שהביא ברבות הימים את פונון להימצא צפונית מתמנע.
כרית הנחושת בתמנע מתנהלת לסרוגין, היא מושפעת ממחירי הנחושת בעולם. בפארק תמנע ניתן לעמוד על תהליך הכריה והיצור מאז ועד עתה, ואפילו להיכנס אל תוך דגם של המשכן בגודל טבעי, אבל בהבדלים מסויימים מהמתואר בתורה.
