יום א (ד אייר)
פרק מו
"והוא כאשר ישים אל לבו מ"ש הכתו' כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם"
הנה בזמן הגלות נאמר אל אנכי ולא איש, כמאמר קוב"ה סליק לעילא ולעילא, שהו"ע הסילוק דבחינת איש כו', והסיבה לזה היא מפני העדר העבודה למטה, שעי"ז נעשה כמים הפנים אל הפנים גו'.
(סה"מ תשי"ז עמ' ריז)
¯
נוסף על הפירוש ב"פדה בשלום" שהפדיה היתה ע"י שלום – ישנו גם הפירוש שהפדיה עצמה היא באופן של שלום.
וענין זה מצינו גם בנוגע לגאולתו של רבינו הזקן – שהרי באגרת הקודש ד"ה קטנתי שכתבה "אחר ביאתו מפטרבורג" (אחר יציאתו מהמאסר), מביע רצונו ופקודתו שתהיה הנהגה של שלום ביחס לאחיהם (אלה שעדיין לא הכירו את הפנימיות והאמיתיות שמונחת בתורת החסידות),
ומסיים, "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'", שגם מצדם תהיה הנהגה של שלום – שזהו רצונו של צדיק, שנמשך גם במעשה דכתיבה, ובהכרח שסוכ"ס יתקיים בפועל (אף שכותב רק "כולי האי ואולי"), שאכן יהיה מעמד ומצב של שלום.
ויש להוסיף בנוגע לדיוק הלשון "כמים הפנים וגו'":
המשמעות ד"כמים הפנים לפנים" היא – שנרגשת פנימיותו של האדם. וענין זה נעשה ע"י ההתקשרות עם פנימיות התורה, אשר, על ידה מגיעים בהפנימיות דהקב"ה, כמ"ש "בקשו פני את פניך הוי' אבקש" – שעי"ז מתגלה גם הפנימיות דבנ"י.
וזהו שהענין ד"כל ישראל חברים" – שזהו מצד פנימיותם – נתגלה כשהיו בנ"י באים לביהמ"ק בשלש רגלים, כי, בעליה לרגל היה הענין ד"יראה כל זכורך גו' את פני (הפנימיות של) ה' אלקיך", ו"כדרך שבא לראות כך בא ליראות" – שנתגלית ונראית גם הפנימיות דבנ"י.
ודוגמתו גם בזמן הזה [דאף ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו, הרי החורבן הוא רק בנוגע לביהמ"ק שנעשה מעצים ואבנים, ולא בנוגע לביהמ"ק שבלבו של יהודי (כמ"ש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל), שאף אחד אינו יכול לשלוט עליו, וקיים בשלימותו גם בזמן הזה] – שכאשר יהודים נפגשים יחד בלבביות ("אין אַ האַרציקן אופן"), ע"ד ובדוגמת פגישתם בביהמ"ק הכללי, אזי נעשית ההתקשרות דחלק אחד של נשמה עם חלק שני של נשמה, ועד שמתגלית הפנימיות דישראל כפי שהיא קשורה עם הפנימיות דתורה, שנתגלתה בתורת החסידות, ולאט לאט הולכת ומתפשטת ומגעת גם לחוגים כאלה שעד עתה לא ידעו אודותה.
וזהו תוכן דברי רבינו הזקן, שהפדיה שלו – וכמו כן הפדיה של כל נשמה מישראל – היא בשלום:
הפדיה ממעמד ומצב של חסרון ידיעה אודות חסידים וחסידות – יכולה להיות בדרך מלחמה או בשלום. ועל זה אומר רבינו הזקן שהפדיה היא בשלום דוקא.
וענין זה נעשה ע"י הגישה ליהודי מתוך אהבת ישראל, שאז "לוקח" הוא עם הפנימיות שלו את הפנימיות של הזולת, ושניהם יחדיו מתקשרים בפנימיות התורה, היא תורת החסידות.
וזהו חוב קדוש המוטל על כל יהודי – לעשות את ההכנה המתאימה, עד כמה שהדבר תלוי בו, שהמפגש עם עוד יהודי יהיה באופן של שלום, מתוך אהבת ישראל, כך, שמצד אהבתו אליו, רצונו וחפצו שגם חבירו יהנה מהזכות והטובה שהגיעה אליו – הידיעה בפנימיות התורה, תורת החסידות, וכאשר מספר זאת לחבירו מתוך אהבה – אזי "אבנים שחקו מים", שגם אם לבו (של היהודי שפגש) כ"לב האבן", הרי סוכ"ס ימיסו ה"מים" דתורה (ועאכו"כ פנימיות התורה) את "לב האבן", ויעשוהו "כלי קיבול" לקבל בתוכו גליא דתורה ביחד עם סתים דתורה.
ועז"נ "פדה בשלום גו' כי ברבים היו עמדי":
כל אחד מאתנו צריך לפעול בד' אמותיו ובסביבתו פדיה ממצב שלעת – עתה יש חסרון בידיעה אודות חסידים וחסידות, בשלום, ע"י אהבת ישראל.
ואין לו להתיירא מהעובדה שהוא יחיד והם רבים, וא"כ, איך יוכל לשנותם כו' – "כי ברבים היו עמדי", היינו, שכל אחד מהם (מה"רבים") בפנימיות נפשו אוחז גם הוא כמותו, ויסייע לו בעבודתו.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 227 – 226)
¯
ולכן מצינו שתיכף אחר ביאתו מפטרבורג כתב אדמו"ר הזקן מכתב כללי הידוע בשם קטונתי, שבו מסיים: "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'" – שהכוונה והתכלית בזה היא שעי"ז יצטרפו גם הם ללימוד החלק דפנימיות התורה, כפי שנתבארה בתורת החסידות.
והענין בזה – שכדי לפעול שגם אלה שהיו סבורים שעדיין אין לגלות פנימיות התורה (כי אם ליחידי סגולה בלבד), יתהפכו לפתע מן הקצה אל הקצה ויתחילו ללמוד פנימיות התורה – יש צורך לעשות "כלי" (כמו בכל הענינים כיו"ב), וה"כלי" לזה הוא ענין האהבה והקירוב.
וע"ד שמצינו בכללות הענין דמ"ת – ש"כפה עליהם הר כגיגית", ומבאר אדמו"ר הזקן ש"הר הוא בחינת אהבה עליונה", עד לאהבה רבה שלמעלה מהכלים, שנשמות בגופים לא היו יכולים לקבל בפנימיותם, שלכן "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ורק לאחרי זה קיבלו התורה, וישבו ללמדה.
ומזה מובן גם בנוגע לחלק התורה שהוא פנימיות התורה – שכדי שיתחילו ללמדה גם אלה שעדיין לא למדוה, הרי ה"ממוצע" שבדבר הו"ע האהבה והקירוב, "גדולה לגימה שמקרבת",
והיינו, שכאשר ישנה תנועה של אהבה וקירוב מצד אחד, מצדו, אל אותם יהודים שעדיין לא לומדים פנימיות התורה, הרי טבע האדם – אפילו טבע שלמטה מטעם ודעת, ששרשו מהטבע שלמעלה מטעם ודעת – ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שנעשה גם הקירוב מצדם.
וקירוב זה מביא להתכלית – שכולם יחד ילמדו את החלק דפנימיות התורה, שעז"נ "דע את אלקי אביך".
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 131 – 130)
יום ג (ו אייר)
"ומשני אלף אלפין וכו' מספר גדוד אחד אבל לגדודיו אין מספר"
מצד שם הוי' היו העולמות בבחינת א"ס ממש, וע"י שם שדי שאמר לעולמו די הוא שנעשו עולמות בבחינת מציאות וגבול, ומ"מ כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך דבבחינת הגבלה דעבר הוה ועתיד מאיר בזה בחינת אוא"ס הבל"ג, ולכן ההתהוות שמבחינת מלכות היא בבחינת בל"ג, דהגם שהנבראים הם בע"ג, והיה צ"ל הגבלה במציאותם, הרי הם בבחינת בל"ג, וכמו בריבוי הדומם וצומח אילנות ועשבים ופירות ותבואה ה"ה בלי שיעור ממש, וזהו מצד בחינת אוא"ס הבל"ג שמאיר בבחינת מלכות.
ופשטות הלשון והענין משמע שהן בל"ג ובפועל (ולא רק בכח, שיכול להצמיח ולהוליד דורות עד א"ס. ועיין בזה בס' החקירה להצ"צ). וראה ג"כ חגיגה (יג, ב) עה"פ ולגדודיו אין מספר (תניא פמ"ו). וצע"ג איך אפשר לעולם נברא מוגבל להכיל בתוכו מספר בל"ג של נבראים. והרי רק מקום ארון אינו מן המדה.
הערה לאחר זמן: ויל"פ מפני שלגדודיו (עולמות) אין מספר ובכאו"א יש דומם וצומח כפי מדריגתם, אבל לא שכן הוא בעולם א' בפ"ע, ובזה מתורץ הצע"ג שבהערה.
(סה"מ תשי"ז עמ' נט)
יום ד (ז אייר)
"והוציאם ממצרים ערות הארץ מקום הזוהמא והטומאה"
בהיותם במצרים "ערות הארץ", היו בנ"י שקועים במ"ט שערי טומאה, וזו היתה הגלות הקשה ביותר. ואע"פ שההשמדות וההריגות שהיו בגלויות שלאח"ז לא היו בגלות מצרים (כנראה ממדרשי חז"ל), מ"מ היתה זו הגלות הקשה ביותר, מכמה טעמים: (א) להיותה הגלות הראשונה, (ב) ולהיותה קודם הבירור והזיכוך שנעשה בעולם ע"י מ"ת.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 64)
¯
בהיותם במצרים – היו בנ"י בגלות קשה ביותר, הן בגשמיות והן ברוחניות. בגשמיות – עבדו "עבודת פרך", ולא היה אפשר בשום אופן להימלט משם, אפילו לעבד יחיד, ומכ"ש – ששים ריבוא.
וברוחניות – היו בשפל המצב ביותר, בהיותם משוקעים במ"ט שערי טומאה, שזוהי המדריגה התחתונה ביותר (שהרי לשער הנו"ן אין ליהודי שום שייכות), וכמו כן מצינו שאילו היתה הגאולה מתעכבת במעט ח"ו, היה המצב "אבוד" ("וואָלט שוין זיין פארפאַלן"), כיון שהיו מסתבכים כבר ("זיי וואָלטן זיך שוין פאַרטשעפּעט"), עם שער הנו"ן.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב 214)
"לא ע"י מלאך ולא ע"י כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם כמ"ש וארד להצילו וגו'"
והענין בזה, שנוסף לכך שההבדלה דהעון אינה אלא מצדכם (ביניכם), ה"ז מבדיל רק ביניכם לבין אלוקיכם, שפירושו כוחכם וחיותכם, היינו בחינת ממכ"ע, או אפילו גם על בחינת סוכ"ע (מפני שהעוונות הם נגד רצון העליון), אבל רק לענין שאינו מאיר בגילוי כי אם בהעלם. משא"כ לגבי עצמות אוא"ס אין שום דבר מעלים ומסתיר כלל. ועוד זאת, שמצד עצמותו ית' (שלגביו לא שייך העלם והסתר כלל) מתבטל ההעלם וההסתר לגמרי, גם למטה. וכמו שמצינו ביצי"מ דכתיב ועברתי בארץ מצרים גו' אני הוי', ודרשו רז"ל אני ולא מלאך כו' אני ולא שרף כו' אני ולא השליח כו' אני הוא ולא אחר, הקב"ה בכבודו ובעצמו, היינו, שכדי להיות היציאה דבנ"י מתוקף הקליפה דמצרים שהיו משוקעים רח"ל במ"ט שערי טומאה, הוצרך להיות המשכת העצמות דוקא, שיכול להיות נמשך גם במקום החושך דקליפת מצרים, ובאופן שלא יהיה מזה שום יניקה כלל ח"ו (דלא כמו ההמשכה מבחינת הגילויים שיכול להיות מזה יניקה כו'), אלא אדרבה, שבירת הקליפה לגמרי, ביחד עם היציאה והגאולה דבנ"י ממצרים, שזהו"ע דנגוף למצרים ורפוא לישראל.
(סה"מ תשי"ד עמ' צא)
¯
והנה כיון שהתכלית היא שתהיה ההמשכה למטה, שלמטה בעוה"ז יהיה נגוף למצרים ורפוא לישראל, לכן הוצרך להיות הגילוי ע"י ספירת המלכות, שהיא שרש ומקור הנבראים, שזהו מ"ש ופסח הוי' על הפתח, דפתח קאי על ספירת המלכות. אמנם, אופן הגילוי בספירת המלכות אינו בדרך התלבשות, כי אם בדרך מעבר בלבד. דהנה, אם היה הגילוי בדרך התלבשות, אזי היה בא' משתי הפנים. או שהיו הספירות מתבטלים ממציאותם ע"י הגילוי אור (זיי וואָלטן געוואָרן אויס ספירות),ובמילא לא היה נמשך האור למטה, או שהספירות היו מגבילות את האור (די ספירה וואלט ארויפלייגן אויף דעם אור איר מדידה והגבלה), ולא היה אז הגילוי כפי שהוא מצד בחינת בכבודו ובעצמו, כי אם כפי שהוא בהגבלה ע"י ספירת המלכות. ולכן הוצרך להיות אופן ההמשכה במלכות בדרך מעבר בלבד, כמ"ש ופסח הוי' על הפתח, ופסח דייקא, וכתיב ועברתי בארץ מצרים גו', ועברתי דייקא. אמנם, גם כאשר ההמשכה היא בדרך מעבר, פועל המעבר ע"י הספירה שתהיה ההמשכה למטה בעוה"ז בענינים גשמיים, היינו, שיהיה נגוף למצרים ורפוא לישראל בגשמיות, וכמבואר בקו"א שגם כאשר האור נמשך בדרך מעבר בלבד, הרי זה פועל שתהיה ההמשכה למטה בעוה"ז, ולאידך גיסא, להיותו בדרך מעבר בלבד, לכן נשאר האור כמו שהוא בפשיטותו, בכבודו ובעצמו. ולכן היתה ההמשכה בדרך מעבר בלבד ע"י כל הספירות עד ספירת המלכות. וזהו ג"כ מ"ש ופסח הוי' על הפתח ועל שתי המזוזות ועל המשקוף, דפתח רומז לספירת המלכות, ומזוזות ומשקוף רומזים לשאר הספירות. וכמו"כ כתיב ויוציאנו הוי' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, דהוי' אלקינו קאי על ספירת החכמה והבינה, וביד חזקה ובזרוע נטויה קאי על ב' זרועות דאריך, והיינו, דכיון שהתכלית היא שיומשך האור למטה, לכן הוצרך להיות המשכת האור דרך כל סדר ההשתלשלות, מבחינת ב' זרועות דאריך עד ספירת המלכות. ובכל המדריגות הוצרך להיות חיבור ב' הקוין, בבחינת אריך הו"ע חיבור ב' זרועות דאריך, דהיינו ב' הקוין כמו שהם באריך, וכמו"כ בבחינת חו"ב, דבחינת חכמה ובינה היינו ב' הקוין כמו שהוא בבחינת המוחין, ועד לחיבור ב' הקוין כמו שהם בבחינת לילה דהיינו ספירת המלכות, שמזה נמשך שיהיה גם למטה נגוף למצרים ורפוא לישראל, והיינו, לפי שהאור נמשך ע"י כל הספירות, שלכן נמשך גם למטה, אלא שאופן המשכתו בהשתלשלות אינו בדרך התלבשות, כי אם בדרך מעבר בלבד, שלכן נשאר האור כמו שהוא, בחינת בכבודו ובעצמו, כנ"ל.
(סה"מ תשי"ז עמ' קצג – קצד)
¯
ביצ"מ נמשך האור שלמעלה מב' הקוין, מ"מ, הרי הוא שייך לקוין ונמשך ממנו קוין, שלכן מבואר בכ"מ בענין בחינת בכבודו ובעצמו, שזהו בחינת ת"ת הנעלם ובחינת מלכות דא"ס.
(סה"מ תשי"ז עמ' קצו)
¯
נוסף על כל עניני ה"סדר" שישנם (בחו"ל) גם בלילה השני, ואדרבה, באופן ד"מעלין בקודש", (כבכל עניני קדושה, ועאכו"כ בענין הקשור עם דרגא נעלית ביותר בקדושה – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם". כפירוש כ"ק אדנ"ע דקאי על גילוי עצמות ומהות שלפני הצמצום כו' (סה"מ אעת"ר ע' עה, המשך תער"ב ח"ב ע' תתקכד) – הרי בודאי שמודגש בו ביותר הענין ד"מעלין בקודש".
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 85 ושם בהארה 52)
"כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי"
בזהר דפרשתנו ישנו ענין השייך לחג השבועות – מאמרו של רשב"י שאומרים ב"תיקון ליל שבועות": אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב ואהבת את ה' אלקיך, וכתיב מאהבת ה' אתכם, וכתיב אהבתי אתכם אמר ה'", ומבאר אאמו"ר פרטי הענינים שבג' הפסוקים ע"ד הקבלה כו'.
והשייכות לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – שאז נתגלה הקשר והשייכות דהקב"ה וישראל שבא לידי ביטוי באהבת הקב"ה לישראל ("אתה בחרתנו מכל העמים") ואהבת ישראל להקב"ה ("נעשה ונשמע"), אשר, ענין האהבה כולל הכל, הן בנוגע לאהבת ישראל להקב"ה, שאהבה היא שורש לכל רמ"ח מ"ע, כולל גם מצות היראה, שהיא שורש לכל שס"ה מל"ת, והן בנוגע לאהבת הקב"ה לישראל, שזוהי הסיבה לכללות הענין דמ"ת, כולל גם הסיבה לכללות הבריאה ד"שמים וארץ ומה שביניהם", "מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ" (כלשון הרמב"ם בהתחלת ספרו בביאור הענינים ד"מעשה מרכבה" ו"מעשה בראשית").
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג 474)
"וז"ש אשר קדשנו במצותיו כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור כמ"ש ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
אמנם ע"י התומ"צ שמקיימים בנ"י (וירם קרן לעמו) נעשה המשכת העצמות. והענין בזה, דהנה, בנוסח ברכות המצוות אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו, ויש שמברכין בלמ"ד, ויש שמברכין בלשון על, והיינו, שהברכה בלמ"ד מורה על ההתקשרות להמצוה, שאנו מקבלים מהמצוה, והברכה בלשון על היינו שהאדם הוא למעלה מהמצוה, והוא ממשיך בהמצוה. ושניהם אמת, דמעיקרא צריך האדם לברר את הניצוצות שבדבר הגשמי שבו מלובשת המצוה, להיותו מבחינת מ"ה, מ"ה שמו ומ"ה שם בנו, שמברר ב"ן, וזהו לשון על, שהאדם הוא למעלה מהמצוה שמברר אותה. אמנם, לאחרי הבירור, הרי הוא מעלה את המצוה לשרשה, שהיא מצות הקב"ה, שזהו במצותיו, כמארז"ל שהקב"ה מניח תפלין, הקב"ה מצלי, וכתיב אני מדבר בצדקה, שכל ההמשכות שלמעלה הם בדרך צדקה, הנה ע"י שהאדם מקיים את המצוות למטה ומעלה אותם לשרשם כפי שהם מצוותיו של הקב"ה ממש, אזי הוא מקבל מהמצוות שלמעלה, שזהו נוסח הברכה בלמ"ד. וזהו אשר קדשנו במצותיו, שע"י קיום המצוות מתעלה האדם כ"כ עד שנעשה דבר אחד עם העצמות. וזהו עבדת גו' בשמחה ובטוב לבב מרב כל, שהשמחה והתענוג שבתומ"צ הוא למעלה מרוב כל, למעלה גם מהגילוי שבג"ע, שהרי בג"ע הוא רק המשכת הארה בלבד, וע"י התומ"צ נעשה המשכת העצמות. וכאשר יתבונן האדם ביוקר התומ"צ כנ"ל, עד שיבין זאת ויונח אצלו (ער וועט עס פאַרשטיין און באַ אים וועט זיך דאָס אָפּלייגן), אזי שייך שיבוא לענין השמחה.
(סה"מ תשי"ז עמ' קעו – קעז)
¯
ענין העבודה שלמעלה מטעם ודעת נרמז גם בסדר הנישואין שקודם הקידושין ישנו ענין החופה:
חופה – היא מקיף, למעלה מן הראש, היינו למעלה מטעם ודעת. וכאשר החתן והכלה עומדים תחת החופה, היינו תחת מקיף שלמעלה מראשם, והיינו, שמכירים שיש דבר שלמעלה משכלם ותפיסתם – אזי אפשר להיות הקידושין כדת משה וישראל, שכן, דת משה וישראל היא שיסוד כל הענינים בעבודת ה' הוא ענין שלמעלה מטעם ודעת.
ובפרטיות יותר – שכאשר ישנו ענין החופה, שזוהי ההתמסרות שלמעלה מטעם ודעת, אזי יכול להיות ענין ה"קידושין" – בשני הפירושים:
א) "אסר לה אכולי עלמא כהקדש", שענינו בעבודה, שהאדם מבדיל את עצמו מכל עניני העולם, בידעו שכל עניני העולם הם בגדר "הקדש", ולכן אינו נהנה משום דבר בלי ברכה, וההשתמשות בענינים גשמיים היא אצלו כמו ענין של עבודת המקדש, ע"ד אכילת בשר קרבן במקדש – אכילת בעלים, ועד לאכילת כהנים שעי"ז בעלים מתכפרים,
ב) ענין הקידושין – כמבואר בתניא בפירוש "אשר קדשנו במצותיו", "כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור", היינו, שע"י תומ"צ נעשה היחוד עם הקב"ה. והרי הדין הוא ש"בעלה חייב במזונותיה", היינו, שמשפיעים לו מלמעלה כל המצטרך לו.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 15)
יום ה (ח אייר)
"ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ"
וכמו בהמשכה שע"י המצוות, שהאור הוא בגילוי, אף שאינו נתפס, שהרי הנשמה מלובשת בהחומר, והחומר אינו מבלבל לאור הנשמה, והיינו, שגם כמו שהנשמה מלובשת בהחומר, מאיר לה האור של המצוה, ואעפ"כ אין החומר מרגיש זה כלל, ומ"מ, אף שאינו מרגיש, הרי זה בגילוי, שלכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני שמאיר בו בגילוי האור של המצוה, אף שאינו בתפיסא.
(סה"מ תשי"ז עמ' קל)
"כמו האבות וכיוצא בהן שראו עולמם בחייהם"
בנוגע לכל האבות אמרו חז"ל שהטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, אלא שאצל כל האבות היה ה"מעין עולם הבא" רק בענין התענוג, "הטעימן", אבל יצחק היה כל חייו בדוגמא דלעתיד, כיון שבעת העקידה פרחה נשמתו, ונמשכה בו נשמה מעלמא דאתי – מעולם הבא.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 162)
יום ו (ט אייר)
"ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח השוה לכל נפש לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת וי"ט"
וכמו"כ הוא בהענין דשבת שאסור בעשיית מלאכה, דבששת ימי החול מותר בעשיית מלאכה, כי, אף שאמרו רז"ל מאן דמחוי במחוג קדם מלכא קטלא חייב, מ"מ, מצד ההעלם שבימי החול אין זה נחשב קמי מלכא, משא"כ בשבת, הנה מצד הגילוי (אף שאינו בתפיסא), הרי זה קמי מלכא, ולכן אסור בעשיית מלאכה.
(סה"מ תשי"ז עמ' קל)
¯
בכל ימות השנה – העיקר הוא העבודה עצמה, וענין השמחה הוא תנאי ודבר טפל להעבודה, משא"כ ביו"ט, ובזמני שמחה בפרט – השמחה עצמה היא עבודה וענין בפ"ע.
וטעם הדבר – כיון שיו"ט הוא זמן שמחה למעלה, ולכן השמחה עצמה היא ענין בפ"ע, ולכן אנו רואים שביו"ט כאו"א מישראל – אפילו מי שאינו יודע כלל שיו"ט היום עומד בתנועה של שמחה ("אויפגעלייגט") כיון שמאירה בו השמחה שלמעלה.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 49 – 48)
"וגם משהו חמץ"
והענין בזה, דכיון שהחודש הזה לכם ראש חדשים הו"ע יחוד קוב"ה ושכינתיה, וענין היחוד הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, הרי עשיית הדירה היא ע"י העבודה דסור מרע ועשה טוב. וכמו בדירת מלך בו"ד, שתחילה צריך לנקות את הדירה מכל לכלוך וצואה, ואח"כ צריך ליפותה בכלים נאים שתהיה דירה נאה, כמו"כ הוא בעשיית הדירה לו ית', שהו"ע העבודה דסור מרע לנקותה מכל הענינים הבלתי ראויים, והעבודה דעשה טוב ליפותה בכלים נאים כו'. והנה, יסוד כללות העבודה בעשיית המצוות באופן דסור מרע ועשה טוב, הו"ע קבלת עול מלכות שמים. וכיון שהחמץ הו"ע ההגבהה וההתנשאות, שהוא היפך הקב"ע [שזהו מה שהיצה"ר נקרא בשם חמץ, כמ"ש מכף מעול וחומץ, לפי שהחמץ הוא היפך הקב"ע, ויתרה מזה, שגם מצה נפוחה יש בה חשש חימוץ], לכן הנה בחודש ניסן שאז צריך להיות העבודה דהחודש הזה לכם ראש חדשים, שזוהי העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים ע"י קיום המצוות שיסודם הוא הקב"ע, אזי צריך לבער את החמץ שהוא היפך הקב"ע.
(סה"מ תשט"ז עמ' קלח)
¯
בחג הפסח – ניתנו כל המדריגות בבת אחת, כיון שאז מאירה בלב כל ישראל אמונה פשוטה שלמעלה מטעם ודעת, ולכן נכללים בה כל המדריגות יחד. וזהו הטעם שחמץ שיש בו טעם ודעת – אסור בפסח, משא"כ מצה, שאין בה אלא "טעמא קלילא", ולכן נקראת "מיכלא דמהימנותא" – מצוה לאוכלה בפסח.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 260)
¯
וע"ד שמצינו שהנזהר ממשהו חמץ בפסח לא יבוא לידי חטא כל השנה – שהכוונה בזה שלא יבוא לידי חטא בשוגג דוקא, אבל בנוגע למזיד הרי זה ענין שתלוי בבחירתו.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 35)
יום שב"ק (י אייר)
פרק מז
"והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור א"ס ב"ה ע"י עסק התורה והמצות בכלל"
"מצרים" הוא לשון מיצר וגבול. גלות מצרים ברוחניות הוא מה שנפש הבהמית מגבלת ומסתרת על הנפש האלקית, עד שנפה"א מתצמצמת כל כך שנעשה בקטנות והעלם, ויציאת מצרים היא הסרת המיצר והגבול, והיינו דהשכל שבמוח מאיר בלב במדות טובות בפועל ממש.
(היום יום ד שבט)
¯
ידוע החילוק שבין עולמות בי"ע לעולם האצילות, שבעולמות בי"ע, מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, משא"כ בעולם האצילות, אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.
ודוגמתו בהנשמה – שקודם ירידתה למטה הרי היא באצילות (כמבואר בפירוש "נשמה שנתת בי טהורה היא" שקאי על עמידתה בעולם האצילות) ששם אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות, משא"כ לאחרי ירידתה בגוף כו'.
וזאת תובעים מיהודי – שהירידה בגוף לא תפעל העלם והסתר בהנשמה, אלא גם בהיותה למטה תהיה כמו שהיתה למעלה (ואדרבה, שע"י הירידה למטה תתעלה לדרגא נעלית יותר, כנ"ל) – שאלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.
אמנם, על זה שואל יהודי קושיא:
כיון שמצד ירידת הנשמה למטה נמצא הוא בגוף ונפש הבהמית בעולם הזה הגשמי והחומרי, ונוסף לזה, ידע איניש בנפשיה מעמדו ומצבו מצד מעשיו דיבוריו ומחשבותיו שלא כדבעי, שחטא ופגם והעביר את הדרך – איך יתכן שיהיה אצלו אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות ?
והמענה לזה – בדיבור הראשון דמ"ת, שענינו הוא השליטה על הטבע ע"י הנהגה שלמעלה מהטבע – "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים":
הקב"ה אומר לכאו"א מישראל "אנכי הוי' אלקיך" – לשון יחיד – ש"הוי'", שענינו היה הוה ויהיה כאחד, למעלה מהטבע, הוא "אלקיך", כחך וחיותך,
ועי"ז "הוצאתיך מארץ מצרים" – שניתן לו הכח לצאת מכל המיצרים וההגבלות של העולם, הן אלה שמצד העולם כשלעצמו, והן אלה שגרם ע"י מעשיו כו'.
ויתירה מזה: לא זו בלבד שבכחו לעמוד במעמד ומצב שהגוף ונפש הבהמית לא ישלטו עליו, עי"ז שיברח מהם כו', אלא אדרבה, שבכחו לברר ולזכך את הגוף ונפש הבהמית עצמם, כתורת הבעש"ט על הפסוק "כי תראה חמור שונאך וגו' עזב תעזוב עמו", שאין לשבור את הגוף ע"י תעניות וסיגופים, אלא לבררו ולזככו כו'.
וכיון שכן, יכולים לדרוש ממנו את היציאה מהמיצרים וגבולים באופן כזה שעכ"פ בנוגע להנהגה בפועל יהיה מונח אצלו אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.
ועוד זאת, שהענין ד"הוצאתיך מארץ מצרים" הוא בנקל יותר בימינו אלה מכמו ביצי"מ בפעם הראשונה, כי:
בהיותם במצרים, "ערות הארץ", היו בנ"י שקועים במ"ט שערי טומאה, וזו היתה הגלות הקשה ביותר. ואע"פ שההשמדות וההריגות רח"ל שהיו בגלויות שלאח"ז לא היו בגלות מצרים (כנראה ממדרשי חז"ל), מ"מ, היתה זו הגלות הקשה ביותר, מכמה טעמים: (א) להיותה הגלות הראשונה, (ב) ולהיותה קודם הבירור והזיכוך שנעשה בעולם ע"י מ"ת (כמשנ"ת במק"א).
ואם מגלות מצרים שהיתה הקשה ביותר, יצאו בנ"י – משאר הגלויות, שהן קלות יותר, וישנו גם הכח דמ"ת, הרי בודאי שיש בכחו של כאו"א מישראל לצאת מהם.
ובפרט בעמדנו בעקבתא דמשיחא, לאחרי כל מה שכבר פעלו בדורות שלפנינו בבירור הניצוצות כו', ובמילא ישנו הסיוע של ניצוצות הקדושה שכבר נתבררו, ומה גם שלא נשאר לנו לפעול אלא דבר מועט בלבד ("אַ קלייניקייט"), והיינו, שהמעלה בעבודה עתה היא הן מצד המברר והן מצד המתברר – הרי בודאי שיש בכח לצאת מכל המיצרים והגבולים, כך, שבנוגע להנהגה בפועל עכ"פ יהיה מונח אצלו אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.
צריכים רק לעשות ולפעול, ומתוך שמחה, ועי"ז מתבטלים כל הענינים של מצרים וגבולים, כיון ששמחה פורצת גדר.
האמור לעיל שבימינו אלה נקל יותר העסק בעבודת הבירורים – מתבטא גם בכמה הנהגות.
ולדוגמא:
בדורות שלפנינו לא היו עוסקים בענינים גשמיים קודם התפלה ושיעור לימוד התורה – מלבד הענינים שמברכים עליהם בברכות השחר, כמו "מלביש ערומים", ו"שעשה לי כל צרכי", וכיו"ב, שהם ענינים של לבושים שבדרך מקיף, משא"כ בנוגע לענינים של מזון שבפנימיות, הנה רק לאחרי התפלה ושיעור לימוד בתורה היו אוכלים פת שחרית.
אמנם, בדורות האחרונים התירו לשתות קודם התפלה, ולאחרונה יותר התירו גם לאכול משהו – מיני מזונות – קודם התפלה. וכהפתגם שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שמוטב לאכול כדי להתפלל מאשר להתפלל כדי לאכול.
והנה, הטעם בפשטות הוא מצד חלישות בריאות הגוף בדורות האחרונים. אבל בפנימיות וברוחניות הענינים – הטעם הוא מפני שבירור הגשמיות נעשה קל יותר בדורות האחרונים, לפי שבנ"י עוסקים כל הזמן בבירור הניצוצות, וכבר נתבררו ריבוי ניצוצות, ולכן, גם קודם התפלה יש בכח לברר את הדבר הגשמי, אלא שזהו רק כאשר הדבר נעשה בשביל התפלה.
ומכל זה מובן שבימינו אלה בודאי יש כח לצאת מכל המיצרים והגבולים, ו"לא נפלאת היא", צריכים רק לעסוק ולפעול בדבר.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 65 – 63)
¯
ידוע ענין הזכרון והמדמה והמצייר, אשר פועל הוא בנפש האדם הזוכר ומדמה רגש ומצב רוח דומה, פחות או יותר, למצב רוח בו נמצא, הוא או אדם כדוגמתו, בעת המאורע עצמו. וככל אשר יגדל תוקף כחות נפשו וממשלתם על הגוף, הקשור ואסור בזמן ומקום, כן יתקרב יותר ויותר מצב נפשו בעת הזכרון – להמצב בעת המאורע.
ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, וכדרז"ל "והימים האלה נזכרים ונעשים, שבהזכר זכרם למטה נעשים בפועל למעלה", ובמילא נשפעים גם למטה ומתעוררים כל הענינים הקשורים בימים ההם.
וזהו אחד הטעמים שנצטווינו לזכור יציאת מצרים בכל דור ודור, בכל יום ויום – לרבות הלילות, לראות עצמו כאלו הוא בעצמו יצא היום ממצרים, יצא לחירות ונפדה.
כי בכל יום ויום צריכה להיות "יציאת מצרים" – יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף, יציאה לחירות אמתית.
ואיזוהי חירות אמתית,
חירות בכל מיני חירות – חירות מן השעבוד, חירות מן היסורים – שעבוד ויסורים גשמיים, שעבוד ויסורים רוחניים.
עבודה שעל האדם עצמו לעבדה בכל יום ויום היא – יציאת מצרים ברוחניות, יציאה מהמצרים ומההגבלות של הגוף ונפש הבהמית שלו, משעבוד יצרו הרע.
וכאשר משחרר האדם את עצמו מיצרו הרע –
בעזר הקב"ה, הבוחר בישראל עמו והוציאם ממצרים מקום הזוהמא, ועל ידי עסק התורה –
משתחרר על ידי זה משעבוד ויסורים רוחניים – המלחמה העצומה של היצרים בנפשו – ומשעבוד ויסורים גשמיים.
וכמו שנאמר: אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם גו' ונתתי שלום בארץ גו' אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 68 – 67)
¯
ענינו של חג הפסח הו"ע הגאולה. ועל זה אמרו רז"ל "בכל דור ודור (ובכל יום ויום) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום) ממצרים", היינו, שאצל כל אדם ישנו ענין של "מצרים" שצריך לצאת ממנו, שזהו"ע הגאולה הפרטית ע"י משיח הפרטי (כמבואר באגה"ק) אשר על ידה באים להגאולה הכללית.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 71)
¯
כדי שיהודי יוכל ללמוד תורה כדבעי ולקיים מצוות כדבעי – אין דרך אחרת מלבד הקדמת יציאתו ("ער זאָל אַרויסקריכן") מהמיצרים וגבולים של הגוף, מהמיצרים וגבולים של נפש הבהמית, מהמיצרים וגבולים של נפש הטבעית והשכלית, ואפילו מהמיצרים וגבולים של השכל דנפש האלקית – שכן, דוקא באופן כזה יכולים לקיים את המצוות כרצון ה', "כמצות רצונך", היינו, שקיום המצוות יהיה אך ורק משום שזהו רצונו של הקב"ה, ללא שום פניה.
ומשום זה קשה כל כך לבוא להשלימות דקיום המצוות "כמצות רצונך", עד שבשביל זה צריך להיות ביאת המשיח (כנ"ל סכ"ד) – כיון שהשלימות דקיום המצוות הוא באופן שהנקודה הפנימית דנפש האלקית יוצאת אפילו מהמיצרים וגבולים של נפש האלקית, ובזמן הזה לא שייך ענין זה כי אם אצל יחידי סגולה, או בעתים מזומנים, כמבואר באגה"ק שזהו"ע היציאה מהגלות (ביאת המשיח) בכל נשמה פרטית, אלא שכיון שאין זה אלא בנוגע לנשמה פרטית בלבד, לכן ישנו ענין הגלות גם לאח"ז, עד שתהיה היציאה מהגלות (ביאת המשיח) בנוגע לכללות ישראל.
ובכל אופן, עיקר גדול בדת, הוא, שלימוד התורה וקיום המצוות לא יהיה באופן שמגביל את עצמו ללמוד תורה ולקיים מצוות עד כמה שמתחייב מצד השכל שלו, הרצון שלו והרגש שלו, ותו לא ("אַזוי פיל טראָגט זיין שכל, זיין רצון און זיין געפיל, און ווייטער ניט"), שכן, קיום שכזה הוא מתחילתו באופן ד"שדא תכלא (לשון שיכול וריעותא) בכולה", היינו, שגם כאשר מקיים תומ"צ, הרי מעורב בזה פניה ועכ"פ הגבלה, כיון שנקבע אצלו הסדר שיעשה רק עד כמה שמתקבל אצלו, כך שכל ענין שעושה הוא במיצר וגבול, אשר, במקרה הטוב ביותר ה"ז מיצרים וגבולים דקדושה, ואולי עוד למטה מזה. ולכן צריכה להיות העבודה מתחילתה באופן שמייגע את עצמו לצאת מהמיצרים וגבולים שלו.
וכאשר האדם עושה מה שבכחו כדי לצאת מהמיצרים וגבולים שלו, וכמ"ש "ומלתם את ערלת לבבכם", "אתם בעצמכם", שענין זה הוא בכח האדם – אזי מוסיף הקב"ה לעשות הדבר הקשה על האדם, שעל זה נאמר בביאת המשיח "ומל ה' אלקיך את לבבך", שזהו"ע הסרת הקליפה והתאוה הדקה, כמבואר באגה"ק הנ"ל.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 264 – 263)
¯
צריך לידע שמ"ש " אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" הרי הכוונה בזה היא בנוגע אליו ("דאָס מיינט טאַקע אים אַליין"),שגם בשעה שאוכל ושותה כו' לא יחשוב אודות חומריות וגשמיות, ובשביל זה לא מספיקה הברכה לפני ולאחרי האכילה ושתיה להבטיח שהאכילה ושתיה לא תוריד אותו למטה, אלא צריכה להיות ההכנה הכללית לידע שכללות הענין דחומריות וגשמיות הוא "חמור שונאך", וצריך להתייגע בעבודה ד"עזוב תעזוב עמו".
וכשאומרים – מנגנים "ממצרים גאלתנו מבית עבדים פדיתנו" – צריך כל אחד לעשות התלוי בו לצאת מ"מצרים" ו"בית עבדים" שלו, ואז, יעזור לו השי"ת ויוציאנו מה"מצרים" וה"בית עבדים" שבשביל זה צ"ל הענין ד"ומל ה' אלקיך את לבבך".
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 266)
"שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש באמרו ה' אלקינו ה' אחד"
דענין אחד היינו שהח' שמורה על ז' רקיעים וארץ והד' שמורה על ד' רוחות העולם, הנה הם בטלים להא', שמורה על א"ס, אלופו של עולם. והיינו שבבחינת אחד ישנו מציאות העולם, אלא שהוא בטל, וזהו ההפרש בין אחד ליחיד, שיחיד הוא למעלה מהעולמות לגמרי, ולכן אין שייך כלל לייחד שום דבר, לפי שהוא למעלה מהעולמות לגמרי, משא"כ אחד היינו שישנו איזה דבר, אלא שהוא מיוחד. דהנה, אחד הוא אחד המנוי, וכמ"ש בפרשת השבוע אחיכם אחד, דאף שהיו י"ב שבטים, ומ"מ נקרא אחד, והיינו לפי שאחד הוא אחד המנוי, משא"כ יחיד הוא כמו שאומרים יחיד בדורו, היינו שאין בדומה לו באנשי דורו. ועד"ז יובן למעלה, דענין אחד הוא באוא"ס השייך לעולמות, אם בבחינת ממלא כל עלמין או גם בבחינת סובב כל עלמין, דאף שהוא סובב, מ"מ הרי הוא סובב לעולמות, אמנם בבחינת עצמות אוא"ס שלמעלה מהעולמות לגמרי, אין שייך לומר אחד, כי אם יחיד.
(סה"מ תשי"ז עמ' צב)
"רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה כמ"ש ויסע אברם הלוך ונסוע וגו'"
אף שעבודתם היה במס"נ ובתכלית העילוי, וכמו אברהם שעבודתו היתה במדת האהבה, כתיב ביה הלוך ונסוע הנגבה, שעלה בעילוי אחר עילוי בענין האהבה וכו'.
(סה"מ תשי"ז עמ' קכה)
¯
שאהבה דאברהם היא אהבה מוגבלת, כמובן ממ"ש באברהם "הלוך ונסוע הנגבה", לצד דרום, ששם הוא תוקף החום, ובמדרגה זו היא האהבה דאברהם, משא"כ האהבה דאהרן היא אהבה בלתי מוגבלת, שנמשכת בכל מקום, כאמור "אוהב את הבריות".
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 248)
"והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול"
לקבלת התורה הוצרכה ההקדמה דאהבת ישראל – "ויחן שם ישראל" "כאיש אחד", וכמבואר במדרשי חז"ל שבשביל מתן תורה הוצרך להיות המספר דששים ריבוא, כולם בשוה, ללא חילוק בין אחד לחבירו.
וההסברה בזה – שע"י אהבת ישראל, ויחן כאיש אחד, ללא התחלקות, מעוררים את עצם הנשמה, שכן, ההתחלקות שבין יהודי אחד לחבירו היא רק בהכחות פרטיים, אבל מצד עצם הנשמה שוים כולם.
ועי"ז יכול להיות הענין דמתן תורה – שאז מקשר הקב"ה כביכול את העצם שלו, "אנכי", עם העצם של בני ישראל (שמצד העצם הנשמות מתאימות ואב אחד לכולנה), היינו, שבני ישראל "לוקחים" כביכול את "אנא נפשי", העצם דהקב"ה, שמסר את עצמו – ע"י התורה ("כתבית יהבית") – להעצם דבני ישראל.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 210)
¯
וכללות הענין בזה, ש"צדיקים דומים לבוראם", וכשם שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, "כמאמר אנא נפשי כתבית יהבית", כך גם הצדיקים, רבותינו נשיאינו, הכניסו את עצמותם במאמרי החסידות שלהם, ולכן אמירת מאמר חסידות שיש בו מתורתם של רבותינו נשיאינו, מהוה הזמנה לנשמות שלהם.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 219)
"כמ"ש בזה"ק ע"פ ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והל"ל ותרומה אלא משום דכולא חד ע"ש היטב]"
נתבאר בהמאמר החידוש דמתן תורה על מעשה האבות, שעי"ז שבמתן תורה ניתנו המצוות בגשמיות דוקא, תופסים את העצמות – כמ"ש בזהר עה"פ "ויקחו לי תרומה", "והל"ל ותרומה אלא משום דכולא חד", וכמארז"ל ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", דהיינו שבמתן תורה ניתן העצמות, שענין זה נעשה עי"ז שבמתן תורה ניתנו התורה והמצות בגשמיות דוקא.
(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 29)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il