יום א (כו טבת)
פרק יד
"אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה"
והנה בספר מגלה עמוקות ממשיך לבאר ג"כ הענין דניסן ותשרי, שבניסן ישנו הענין דביעור חמץ בגשמיות, ובתשרי ישנו הענין דביעור חמץ ברוחניות. והענין בזה, דכיון שהחודש הזה לכם ראש חדשים הו"ע יחוד קוב"ה ושכינתיה, וענין היחוד הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, הרי עשיית הדירה היא ע"י העבודה דסור מרע ועשה טוב. וכמו בדירת מלך בו"ד, שתחילה צריך לנקות את הדירה מכל לכלוך וצואה, ואח"כ צריך ליפותה בכלים נאים שתהיה דירה נאה, כמו"כ הוא בעשיית הדירה לו ית', שהו"ע העבודה דסור מרע לנקותה מכל הענינים הבלתי ראויים, והעבודה דעשה טוב ליפותה בכלים נאים כו'. והנה, יסוד כללות העבודה בעשיית המצוות באופן דסור מרע ועשה טוב, הו"ע קבלת עול מלכות שמים. וכיון שהחמץ הו"ע ההגבהה וההתנשאות, שהוא היפך הקב"ע [שזהו מה שהיצה"ר נקרא בשם חמץ, כמ"ש מכף מעול וחומץ, לפי שהחמץ הוא היפך הקב"ע, ויתרה מזה, שגם מצה נפוחה יש בה חשש חימוץ], לכן הנה בחודש ניסן שאז צריך להיות העבודה דהחודש הזה לכם ראש חדשים, שזוהי העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים ע"י קיום המצוות שיסודם הוא הקב"ע, אזי צריך לבער את החמץ שהוא היפך הקב"ע. וכשם שבניסן ישנו הענין דביעור חמץ בגשמיות, כמו"כ ישנו ענין זה בתשרי ברוחניות, והו"ע העבודה דתשובה, שע"י התשובה מבער את ההגבהה וההתנשאות, וממשיך את האור שהיה חסר בהעדר דסור מרע ועשה טוב.
(סה"מ תשט"ז עמ' קלח)
¯
הנה כתיב מי יעלה בהר הוי' גו' נקי כפים ובר לבב, דהר הוי' הוא בחינת האהבה רבה, וכדי לעלות להר הוי' שהו"ע האהבה רבה, ישנם הגבלות, ודרוש לזה כמה תנאים, שיהיה נקי כפים, ב' כפים, דרועא ימינא ודרועא שמאלא, שהו"ע סור מרע ועשה טוב, ובר לבב היינו שהרגש הלב דאהבה יהיה בר, שלא יהיה בזה שום פניה בכדי למלאות רעבונו וצמאונו, אלא האהבה תהיה מצד רצון הוי' דוקא. ורק כאשר יש בו כל התנאים הדרושים, אזי יוכל לעלות בהר הוי', משא"כ אם יחסר לו התנאים הדרושים, אזי יוכל ליפול ממדריגתו, והרי כאשר הנפילה היא מן ההר, אזי ההיזק הוא יותר מכאשר נופל ממקום המישור, שלכן העליה בהר היא באופן שאסור לעצור באמצע, אלא צריך לעלות עד סוף ההר, ומשום זה צריך להיות תחילה כל התנאים הדרושים שיוכל לעלות בההר. וכאשר יש בו התנאים דנקי כפים ובר לבב, אזי יוכל לעלות בהר הוי', עד סוף ההר, שזהו"ע דיקום במקום קדשו, היינו שיגיע לבחינת החתן, שזהו מקום ההמשכה דמשה שושבינא דמלכא, שענינו בעבודה הוא היכל התורה, והוא בחינת קדשי הקדשים, מקום הארון והלוחות.
(סה"מ תשט"ז עמ' קמב)
¯
דובר לעיל בענין "תוקפו של אחשורוש", ש"אחרית וראשית שלו", בעבודת האדם – שהעבודה צריכה להיות בכל התוקף בב' הקוין ד"אחרית" ו"ראשית" בשוה, ולדוגמא – שהעבודה צריכה להיות הן בהקו ד"סור מרע" והן בהקו ד"עשה טוב", מבלי לעשות חשבונות איזו עבודה נעימה יותר.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 32)
¯
הסיבה לכך שיש מקום לחלק בין העבודה ד"סור מרע" לעבודה ד"עשה טוב" – שההתעסקות בעניני טוב וקדושה היא נעימה וחביבה יותר מאשר ההתעסקות עם מציאות של רע ומנגד, כי (א) ההתעסקות עם מנגד צריכה להיות באופן של מלחמה, שזוהי עבודה קשה ביותר, (ב) גם כאשר מצליחים לנצח את המנגד, הרי זה באופן ד"המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן" (כנ"ל סי"ב) – היא מפני שמתייחסים למציאות הרע כמציאות של מנגד;
אבל כאשר ישנה הכפירה בע"ז כדבעי, היינו, שיודעים שאין שום מציאות זולתו ית' – אזי יודעים שאין שום דבר הסותר ומנגד לאלקות, שהרי אין עצם מסתיר על עצם, ואין זה אלא שרצה הקב"ה שיהיה ענין של עבודה ויגיעה (ולא באופן של מתנה, שזהו "נהמא דכיסופא"), ולכן נראה להגוף ונה"ב שישנו העלם והסתר, אבל לאמיתתו של דבר אין שום דבר הסותר ומנגד לאלקות,
וכיון שכן, הרי אין הבדל בין העבודה ד"סור מרע" לעבודה ד"עשה טוב", בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" – שהרי לאמיתתו של דבר גם "המן" אינו מנגד, ואמיתית ענינו אינו אלא כדי שיתהפך לקדושה.
ובמילא, גם העבודה ד"סור מרע" "ארור המן" היא בנקל, ומתוך שמחה – כיון שיודעים שכל מציאות ההעלם אינו אלא שנראה כן כדי לעורר את ענין עבודה, וכאשר עומדים בתוקף ולא מתפעלים מה"העלם", אזי רואים גם בעיני בשר שההעלם אינו מציאות כלל, ומתהפך לקדושה.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 35 – 34)
¯
אין להסתפק בעבודה דסור מרע, אלא צריך להיות גם עשה טוב. כלומר, אין להסתפק בכך שמסירים ומבטלים את המנגדים לקדושה, אלא צריכים גם להוסיף אור.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 118)
"שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמית בהיתר או באיסור ח"ו"
כאשר האדם משפיל את עצמו בדברים גשמיים, דתמורת זה שהיה צריך להיות פנימיות רצונו לאלקות בת"ת ותפלה, הנה תמורת זה משפיל את עצמו בדברים גשמיים, עי"ז הוא גורם גם למעלה ריבוי הצמצומים עד שיוכל להיות מזה יניקת החיצונים.
(סה"מ תשט"ז עמ' רל)
"כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו'"
וע"ד מ"ש רבינו יונה בביאור הטעם שקרבן אשם תלוי, שבא על הספק, צריך להיות יותר ביוקר מקרבן חטאת הבא על הודאי – כי על עבירה ודאית אדם מתחרט בכל לבו (שהרי יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות) אבל ספק עבירה, הוא מתברך בלבבו לומר שמא לא עשיתי עבירה, ואינו מתחרט עליה חרטה גמורה, ומשום זה החמירו בו יותר.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב 43)
"ואפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה'"
אבל אעפ"כ יש בו המעלה ד"יעקב", יו"ד עקב, היינו שגם בעקב מאירה נקודת היהדות, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם רבינו הזקן שכל יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 119)
יום ב (כז טבת)
"דעל זה אמרו רז"ל עולמך תראה בחייך כו'"
וביאור הענין דהמשכת המקיף בפנימיות (ענינו של שמע"צ שאין יושבין בסוכה) – בעבודת האדם:
אמרו חז"ל ש"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא", שהרי "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא (שבו "נהנין מזיו השכינה") מכל חיי עולם הזה", ונמצא, שהגילויים דעולם הבא הם בבחינת מקיף. ועפ"ז, המשכת המקיף בפנימיות הו"ע "עולמך תראה בחייך".
ואף שענין זה שייך למדריגת האבות, כמארז"ל "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העוה"ב, אלו הן, אברהם יצחק ויעקב" – הרי אמרו חז"ל "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב", ובמילא, יכול כאו"א מישראל להגיע לכך.
וענין זה נעשה ע"י העבודה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" – כי, כאשר כל עניניו הגשמיים שבעוה"ז נעשים כלים לאלקות, עד שנעשה על ידם הענין ד"דעהו", הרי זה ענינו של "עולם הבא", "נהנין מזיו השכינה", כפי שנמשך בפנימיות, שזהו"ע הדעת ("דעהו").
וכדי להגיע לזה (מ'זאָל האַלטן באַ דעם") – הרי כאשר כל אחד הוא בפני עצמו, ידע איניש בנפשיה כו', ולכן, העצה לזה היא לכלול את עצמו עם כל בנ"י, והרי הכלל הוא טוב, ועי"ז יוכל גם כל אחד להגיע להדרגא ד"עולמך תראה בחייך".
וענין זה (מעלת ההתכללות) מודגש במצות נטילת ד' מינים: כאשר ד' המינים הם בפני עצמם – גם האתרוג (המעולה מכולם) אינו מצוה, ואילו כאשר ד' המינים מאוגדים יחדיו – גם הערבה (הפתוחה מכולם) נעשית מצוה.
וזהו סדר המועדים שתחילה בא חג הסוכות ואח"כ שמיני – עצרת – כי, לאחרי קיום מצות ד' מינים בחג הסוכות, שענינה הוא האיגוד והאחדות דכל בנ"י יחדיו, אזי יכולים להגיע להענין דשמע"צ – המשכת המקיף בפנימיות, שהו"ע "עולמך תראה בחייך".
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 113)
¯
וכמו כן כאשר איש ישראל מתאונן על בני חיי ומזוני – עליו לדעת שזמן הגלות אינו אלא כמו זמן "נסיעה", ובמילא אין צריך להתאונן על כך שאיננו גביר כמו "ראַקעפעלער"... כי, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"אצלם ישנו רק עולם אחד, אבל אצלנו ישנם שני עולמות". אצל אינו – יהודי אין יותר מעוה"ז, ולכן עוה"ז הוא "ביתו", ובמילא – "אם לא עכשיו אימתי"; אבל אצל בני ישראל ישנם שני עולמות, ועולם הזה אינו אלא "נסיעה" ואינו ה"בית" שלנו, וצריך להיות "עולמך – עולם הבא – תראה בחייך".
בבית המקדש – הבית האמיתי – נוגע אמנם כל פרט, וכמו בגדי כהונה שהיו צריכים להיות "לכבוד ולתפארת", ובודאי לא מתאים שיהיה איזה "קמט" בבגדי כהן גדול, שכן, כהן גדול בבית המקדש צריך להיות באופן ש"נשמע קולו בבואו אל הקודש" ("אַלץ דאַרף קלינגען שיין"); אבל עכשיו בזמן הגלות – אין זה נוגע ("עס מאַכט ניט אויס"), ואין בכך משום פחיתות הכבוד, שהרי אין זו אלא "נסיעה".
צריכים רק את ה"טשעק – בוק" – שיהיה הענין ד"רצון יראיו יעשה", שהקב"ה ימלא לא רק מה שרוצים באופן של חפץ שזהו פנימיות הרצון, אלא גם בחיצוניות הרצון – בבני חיי ומזוני רויחי.
(התוועדויות תשי"ג ח"ג עמ' 98)
¯
בנוגע לכל האבות אמרו חז"ל שהטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, אלא, שאצל כל האבות היה ה"מעין עולם הבא" רק בענין התענוג, "הטעימן", אבל יצחק היה כל חייו בדוגמא ולעתיד, כיון שבעת העקידה פרחה נשמתו ונמשכה בו נשמה מעלמא דאתי – מעולם הבא.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 162)
יום ג (כח טבת)
"ואין טוב אלא תורה"
תכליתה של מנוחה זו היא – שעי"ז יתוסף עוד יותר בעבודה בכל עניני טוב וקדושה (ולא כדי לחסוך ענין של עבודה), שהרי, "אדם לעמל יולד" ("לעמל" דייקא, לא רק שעובד עבודתו באמונה).
אלא שה"עמל" הוא עד"מ נשיאת אבנים טובות ומרגליות מרה"ר לרשותו, שמצד טבע בני אדם, לא זו בלבד שאינו מצטער על שצריך להתעייף מנשיאת ליטרא של זהב, או ליטרא של אבנים טובות ומרגליות, אלא אדרבה, שירצה בעמל גדול יותר כדי שיזכה באבנים טובות ומרגליות בריבוי גדול יותר.
ועאכו"כ בנמשל – אבנים טובות ומרגליות האמיתיים כל עניני התומ"צ (כולל גם "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"), אשר בעמדנו בסוף עבודת הבירורים כשנפש האלקית היא בכל התוקף והשטורעם, פועלת היא שהאדם ירגיש את "האור כי טוב", "אין טוב אלא תורה", ובמילא נרגש אצלו בגלוי שה"עמל" בעניני התומ"צ הוא "עמל" של נשיאת אבנים טובות ומרגליות.
ועי"ז מקבל גם אבנים טובות ומרגליות כפשוטם – כי, אצל יהודים, ש"נפשם עיקר וגופם טפל", הגשמיות נמשכת ובאה אחר הרוחניות – כדי שתהיה לו מנוחת הנפש ומנוחת הגוף להוסיף "עמל" בעניני התומ"צ, כמ"ש הרמב"ם בנוגע ליעודים הגשמיים שבתורה, ש"הבטיחנו בתורה שיסיר ממנו כל הדברים המונעים כו' (באופן שלא ישאר מהם רושם, אפילו לא "חרדא דדמא על אפי מיא") וישפיע לנו כל הטובות (טוב גשמי וטוב רוחני, ושניהם גם יחד) כו' כדי . . (ש)נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כו'".
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 48)
"דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן"
ומבואר במדרש, שד' מינים אלו ישנם גם בבני ישראל:
ובהקדמה – שהחילוק שבין תורה למצוות הוא ע"ד החילוק שבין פירות שיש בהם טעם לענין הריח: תורה – כיון שצריכים ללמדה ולהבינה בשכל (שהרי החיוב דמצות תלמוד תורה הוא שצריכים להבין מה שלומדים), הרי היא בדוגמת פירות המיועדים לאכילה, כמ"ש "ותורתך בתוך מעי", והיינו, שזהו דבר שמרגישים בו טעם; משא"כ מצוות – כיון שקיומם צריך להיות בגלל היותם גזירת מלך, הרי זה כמו דבר שאין בו טעם; הוא מקיים את המצוה לא בגלל שמרגיש את הטעם שבדבר, אלא רק בגלל שיודע שהמצוה קשורה עם הקב"ה, ולכן הרי זה כמו דבר שיש לו ריח, היינו, ש"מריח" ("ער שמעקט") שזהו ענין של קדושה.
ועפ"ז מובן שיש בבני ישראל ד' סוגים שהם כנגד ד' מינים הנ"ל: אלו שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים (מצוות) – נמשלו לאתרוג שיש בו טעם ויש בו ריח. אלו שאין בהם לא תורה ולא מצוות – נמשלו לערבה שאין בה טעם ואין בה ריח. אלה שיש בהם מצוות ואינם בעלי תורה – נמשלו להדס שיש בו ריח ואין בו טעם, וללולב שיש בו טעם ואין בו ריח, נמשלו אלה שהם בעלי תורה ועדיין לא הגיעו להזמן שיש להם ריבוי מצוות שצריכים לקיימם (כי אם מיעוט מצוות בלבד),
- כי, אם אינם רוצים לקיים מצוות, הרי לא זו בלבד שאין בהם "ריח", אלא גם "טעם" אין בהם, שאינם יכולים להיות בעלי תורה, כמ"ש "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי"; אלא המדובר הוא אודות כאלה שמצד סיבות וענינים מסויימים אינם נמצאים עדיין במעמד ומצב שיש להם ריבוי מצוות שצריכים לקיימם (כדלקמן ס"ט).
ועד"ז בנוגע לאלה שיש בהם מצוות ואינם בעלי תורה – שאין הכוונה שבמזיד אינם רוצים ללמוד תורה, כי, במצב כזה גם "ריח" (ענין המצוות) אין בהם, שהרי מצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות; אלא המדובר הוא אודות כאלה שלא היתה להם אפשרות ללמוד תורה, מפני שהיו במצב דתינוק שנשבה לבין העכו"ם, ולכן מקיימים הם מצוות כפשוטם, אבל בידיעת התורה חלשים הם. –
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 48)
"וכן כל תענוגי עוה"ז החכם רואה את הנולד מהן שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה"
מצד הענין ד"אלקי יצחק" ניתן הכח לכאו"א מישראל להעמיד את עצמו במעמד ומצב שלמעלה מהזמן.
וענין זה נוגע בכל המצבים, ולדוגמא:
בנוגע להתגברות על עניני תאוה – איתא בספרים (ראה של"ה פד, א. ועוד. תניא פי"ד. ובכ"מ) שהעצה לזה היא שהאדם יצייר לעצמו את המצב שלאחרי מילוי התאוה. והרי טבע בני אדם שלאחרי מילוי התאוה רואים שזהו דבר שאין בו ממש ("עס איז גאָרנישט"), ועד כדי כך, שהאדם מתפלא על עצמו היתכן שלא היה יכול להתגבר על התאוה.
ולכאורה נשאלת השאלה: כיצד יפעל על עצמו עתה להיות במעמד ומצב כמו לאחרי מילוי התאוה; לאחרי מילוי התאוה מתקרר מתאוותו, ואילו עתה יצרו בוער כאש, וא"כ, כיצד יתכן שיהיה עתה כמו לאחרי מילוי התאוה ?
והמענה לזה – שכיון שיש בו הענין ד"אלקי יצחק", שהו"ע דלמעלה מהזמן, יכול לעמוד עתה כמו בהמצב שלאח"ז.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 166 הערה 48)
יום ד (כט טבת)
פרק טו
"שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי הגוף שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד והיינו הבינוני"
כדי להקרא "עובד אלקים" צריך שגם עכשיו תהיה אצלו יגיעה ומלחמה, ולולי זאת, הרי לא זו בלבד שחסרה אצלו מעלה, אלא עוד זאת, שיש אצלו חסרון – שנקרא בכתוב בשם "לא עבדו"! וכל זה למה – לא בגלל שיש אצלו ענינים שליליים (דברים הפוסלים את הסכך), אלא בגלל שאין אצלו צד החיוב (להכשיר הסכך) – שזהו ענין היגיעה והמלחמה, כיון שעוסק רק בהענינים שכבר פעל בעצמו ("ער האָט זיי דורכגעטאָן") בעבר, וישנם אצלו מן המוכן, כך שאינו צריך להתייגע עליהם, ויכול לעשותם גם במצב של שינה... לפי שנעשים אצלו בדרך ממילא.
הנהגה שהיא בדרך ממילא – אינה סדר אצל "חסידים ואנשי מעשה" שהיו חוגגים שמחת בית השואבה, שממנה לוקחים שמחה על כל השנה כולה, ועל ידה מבטלים את הגדרים, העלמות והסתרים, כדי שיוכלו לעבוד עבודתם כדבעי, מתוך שמחה, במשך כל השנה כולה;
סדר העבודה אצל "חסידים" הוא באופן של יגיעה ומלחמה דוקא. כל חסיד הוא אמנם "חסיד מעיקרו" (כדברי רש"י), היינו, שאינו שייך לעבירות וענינים לא טובים, אבל, אין זה באופן ששייך לסוג ד"אשר לא עבדו", שעושה רק הענינים שבאים אצלו בדרך ממילא, ללא יגיעה, אלא הוא "עובד אלקים", היינו, שבכל זמן ובכל מקום עובד עבודתו מתוך יגיעת נפש ויגיעת בשר.
וכאשר עבודתו היא באופן של יגיעה – הרי זה בדוגמת התנאי החיובי שעל ידו נעשית הסוכה (שענינה "למחסה מזרם וממטר") כשרה, וילך לבטח דרכו לעבודת המלחמה, וינצח במלחמה.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 63)
¯
כדי להיות "עובד אלקים" לשון הוה. צריך ללמוד חסידות מידי יום ביומו, ולכל הפחות פעמיים בכל יום, שהרי לימוד התורה צריך להיות ביום ובלילה, או כמ"ש אדמו"ר הזקן "טוב לחבר יום ולילה בתורה... הן בבוקר הן בערב.
ועוד זאת שע"י לימוד החסידות מובטחים שלא זו בלבד שלא יחסר בלימוד נגלה דתורה, אלא אדרבה, שתהיה תוספת חיות בלימוד הנגלה, וכאשר הלימוד הוא בתוספת חיות, "לעבעדיקער" אזי ניתוסף גם בהבנת הענין באופן יסודי יותר, ותופסים ומשיגים במהירות ובזמן קצר יותר מאשר בלימוד שהוא בעצבות ובעצלות.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 81)
יום ה (א שבט)
"כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה"
גם ע"י העבודה דתשובה שהיא באופן של אתהפכא, להפוך את המדות מן הקצה אל הקצה, הנה גם בעבודה זו הנה השינוי הוא רק בציור המדה, אבל לא בעצם מהות המדה. וכמו בההתהפכות מגבורה לחסד, שהעבודה דתשובה פועלת שלא זו בלבד שתמורת זה שבתחילה היה הכעס שלו בהיפך מהתנועה דואהבת לרעך כמוך הנה עכשיו הוא בכעס על עוברי רצונו ית' (דשינוי זה נעשה גם ע"י עבודה סתם), אלא יתירה מזה, שעכשיו איננו במדת הכעס כלל, כי גם הכעס על עוברי רצונו אינו תכלית העבודה, שהרי התכלית הוא יתמו חטאים ולא חוטאים, ולכן ע"י העבודה דתשובה הוא מהפך את המדה לגמרי, שאינו בכעס כלל, הנה גם אז לא נשתנה עצם מהות מדת הגבורה, שגם עכשיו הוא בקו הגבורה, אלא שענין זה בא בציור אחר, במדת המרירות ומרה שחורה בציור הטוב, כמו בענין ההתמדה ושאר הענינים הבאים מצד המרה שחורה.
(סה"מ תשט"ו עמ' קסד)
"וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני"
ויתירה מזה: לא זו בלבד שאין להסתפק בהענינים שישנם אצלו בדרך ממילא מפני שקיבל מאבות קדושים או ממלמדים כו', אלא כן הוא גם בנוגע לענינים שהגיע אליהם ע"י עבודתו ויגיעתו, שעבד והתייגע וניהל מלחמה עד שניצח בה, אבל, כל זה היה בעבר, אתמול, או אפילו שעה קלה לפנ"ז, ואילו עכשיו (לאחרי שכבר ניצח במלחמה) אינו צריך לעבוד ולהתייגע על ענין זה, כיון שכבר ישנו אצלו מן המוכן, בדרך ממילא.
וכמבואר בתניא בביאור דברי הגמרא אודות החילוק בין "עובד אלקים" ל"אשר לא עבדו", ע"פ ה"משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי לפי שהוא יותר מרגילותם", ודוגמתו בנמשל שאע"פ שגם עבודה שהיא בדוגמת הילוך של "עשר פרסי" יש בה יגיעה", מ"מ, לאחרי שנעשית הרגילות בכך, שוב אינו נקרא בשם "עובד אלקים", "עובד לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר כו'";
- בעבר ניהל אמנם מלחמה על ענין זה וניצח במלחמה, אבל עכשיו הרי זה אצלו מן המוכן. מצבו בהוה הוא כמשל אדם הפרש לגימלאות ("רעטייערט"), ויושב בחנותו וגוזר תלושים ("קופּאָנ'ס"), ואינו יודע מה לעשות עם עצמו, וכיצד להעביר את כ"ד השעות של המעל"ע שחננו השי"ת...
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 63 – 62)
יום ו (ב שבט)
"ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים"
העבודה צריכה להיות באופן שכופה את עצמו לעשות יותר ממה שיד שכלו מגעת ויותר מרגילותו, כמאמר היה רגיל לקרות פרק א' ישנה ב' פרקים, וכמו שמבואר בתניא במעלת שונה פרקו מאה פעמים ואחד, שכופה את עצמו ללמוד יותר מרגילותו, וזהו גם דיוק הלשון מעשה המצוות, מעשה מלשון כפיה, כמו גט המעושה, מעשין על הצדקה, והיינו, שענין הצדקה שהוא כללות המצוות צריך להיות בדרך כפיה דוקא.
(סה"מ תשט"ז עמ' קנג)
¯
גם כאשר מתייגע, אבל אינו מתייגע כפי הנדרש ממנו – אין זה נחשב ליגיעה חלקית (היינו, שחסר אצלו רק החלק הנוסף בענין היגיעה, אבל חלק של יגיעה יש לו) שמביאה להצלחה חלקית (לפי ערך היגיעה שהיתה אצלו), אלא חסר אצלו כל ענין היגיעה, ובמילא אינו יכול לדרוש הצלחה (אפילו לא לפי ערך היגיעה שהיתה אצלו), כי, כל זמן שאינו מתייגע כפי הנדרש ממנו, אין זו יגיעה כלל.
וכפי שמשמע מהמבואר בתניא "מ"ש בגמרא דעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד" – שזהו "משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, לפי שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת וביתר עז להיות נקרא עובד אלקים וכו'".
ומזה מוכח שכאשר היגיעה בלימוד התורה אינה אלא לפי רגילותו – שזהו תוכן החילוק בין לימוד מאה פעמים לבד (כהרגילות בימיהם) ללימוד מאה פעמים ואחד (יותר מהרגילות) – חסר אצלו (לא רק חלק מהיגיעה, אלא) כללות ענין היגיעה, כשם שהשונה פרקו כפי רגילותו אינו נקרא "עובד לחצאין", לשליש או לרביע ("אַ האַלבער, אַ דריטל אָדער אַ פערטל עובד"), אלא נקרא "לא עבדו"; ואילו היגיעה יותר מהרגילות, היא, לא רק הוספת עוד חלק כו', אלא "שקולה כנגד כולן וכו'", כיון שעי"ז ניתוסף ענין ומצב חדש לגמרי – שנעשה "עובד אלקים".
וההסברה בזה:
הצלחה בתורה הו"ע הבא מלמעלה, שלא לפי ערך היגיעה – כשם שכללות הענין דלימוד התורה, שהוא כננס ע"ג הענק, הוא באופן של נחלה, כמובן מדברי המשנה "האב זוכה לבן כו' בחכמה", וכמאמר הספרי "בניך אלו תלמידיך", וכמבואר בחסידות שע"י ריבוי השפעת הרב אל התלמיד נעשית השתוות בין חושי התלמיד לחושי הרב, שחושי התלמיד נעשים כחושי הרב, וע"י חושי התלמיד יכולים להכיר את חושי הרב – בדוגמת הבן שדומה לאביו.
ומזה מובן גם בנוגע להיגיעה שעל ידה זוכים להצלחה בלימוד התורה ("יגעתי ומצאתי") – שאין זה קשור עם ההבנה וההשגה, אלא עם ענין היגיעה דוקא, שההצלחה מלמעלה ניתנת ע"י היגיעה דוקא. ולכן, אין זה ענין ששייך בו התחלקות, היינו, שיגיעה חלקית תביא הצלחה חלקית כו', אלא כאשר חסר במדת היגיעה הנדרשת בשביל ההצלחה מלמעלה, אזי חסר הענין כולו.
וע"ד המבואר בחסידות בענין החילוק שבין שכל לרצון, ששכל בא בהתחלקות, שיש מי שמשכיל השכל כולו, ויש מי שמשכיל רק חלקו, ואעפ"כ נקרא גם הוא בתואר חכם, לפי ערך השגתו, משא"כ רצון אינו בא בהתחלקות, שכאשר לא נשלם הרצון כולו, אזי חסר לא רק חלק זה שלא נשלם, אלא חסר כללות הענין דמילוי הרצון.
ולכן, ההצלחה בתורה באה דוקא כאשר היגיעה בתורה היא יותר מכפי הרגילות:
כאשר היגיעה בתורה היא יותר מכפי הרגילות – אזי נקרא "עובד אלקים", והיינו, שהוא מסור לגמרי להקב"ה כמו העבד שקנוי לרבו, ולכן נותנים לו מלמעלה הצלחה בלימוד התורה – בדוגמת העבד שמזונותיו על רבו, ובפרט עבד עברי, ש"הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו", וכיון ש"מגיד דבריו ליעקב גו'", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", נעשה הוא בבחינת "אדון", להיות "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".
ומזה מובן שההצלחה אינה לפי ערך יגיעתו, שכן, להיותה הצלחה שניתנת מלמעלה, הרי היא לפי כחו של הקב"ה, בלי גבול.
והיינו, שלהיותו "עבד", שאין לו שום דבר משלו – שהרי "מה שקנה עבד קנה רבו", וגם עבד עברי קנוי לרבו, שלכן "עובד בין ביום ובין בלילה" – הרי כל מה שיש לו אינו אלא מה שנותן לו האדון, ובמילא ה"ז לפי ערך רכוש האדון, ועד"ז בנדו"ד, שההצלחה שניתנת לו מלמעלה על היגיעה יותר מכפי הרגילות (שזהו"ע העבד) היא לפי כחו של הקב"ה.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 311 – 309)
יום שב"ק (ג שבט)
פרק טז
"ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו"
ושמירה זו הו"ע ה"בית": כשם שהבית הגשמי מקיף את האדם ולבושיו ושומר עליהם, כך ענינו של בית ברוחניות הוא השמירה על הלבושים דמעשה המצוות, שלמרות החומר שבדברים הגשמיים שבהם נעשים המצוות, יהיה אפשר להעלותם לקדושה.
וזהו הפירוש במאמר הנ"ל ש"בית" ענינו תושבע"פ – שהכוונה ב"תושבע"פ" כאן היא (לא לפירוש וביאור תושב"כ ע"י חז"ל, אלא) לגדרים וסייגים שהוסיפו חז"ל.
- החל מכללות הענין של מצוות דרבנן, שזהו ששלמה המלך תיקן "עירובין ונט"י", ואח"כ תיקנו עוד חמש מצוות, שהם מצוות עשה דרבנן; וכמו כן כל הגדרים וסייגים (בדוגמת מל"ת), כמו שבות לשבת ושניות לעריות -
שהם בדוגמת הבית ששומר את האדם ולבושיו – כי, כשם שענינם של הגדרים והסייגים בפשטות הוא לשמור ולקיים ("אויפצוהאַלטן") את התושב"כ, כמ"ש "ושמרתם את משמרתי", "עשו משמרת למשמרתי", כך גם ברוחניות הענינים, שע"י הגדרים והסייגים שהוסיפו חז"ל נעשה זיכוך החומר, שעי"ז נעשית השמירה (ענין ה"בית") שהדבר הגשמי לא יפעל ירידה בהאדם, אלא אדרבה, שהאדם יעלה את הדבר הגשמי להתאחד עם אלקות.
עפ"ז יובן מאמר רז"ל "ערבים עלי דברי סופרים כו'":
"דברי סופרים" – קאי (לא על פירוש התושב"כ כפי שפירשוהו ה"סופרים", אלא) על התקנות שתיקנו חז"ל בעצמם (דכשם שהקב"ה נתן כח ביד חכמים לפרש את דברי התורה, כמו כן נתן בידם כח לתקן גם תקנות בעצמם), ודוקא על זה אמרו "ערבים עלי דברי סופרים כו'".
ויובן ע"פ המבואר לעיל – דכיון ש"דברי סופרים" הוא ע"ד ענין ה"בית" ששומר על הלבושים, הרי בהכרח שזהו ענין נפלא עוד יותר מהלבושים עצמם, שלכן בכחו לשמור עליהם. וכפי שנתבאר לעיל בהמאמר, שבית הוא ביוקר יותר מלבוש, ומחזיק זמן רב ביותר.
וזהו ג"כ הטעם ש"חמורים דברי סופרים כו'", "שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים (ללא נפק"מ באיזה ענין מדובר) חייב מיתה" – כי ענינם של דברי סופרים הוא "בית", שענינו "מקיף הרחוק", שהוא המקיף דיחידה (כדלעיל בהמאמר), ובדרגא זו נוגע כל ענין ביותר.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 107 – 106)
"ע"י דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם"
ובחינת אהבה רבה שלמעלה מטו"ד, הנה אף שישנו ג"כ בהאדם, מ"מ אין זה ניכר ונרגש אצלו, אלא הוא בהעלם, שזהו מה שנקרא בשם אהבה מסותרת (והוא דוגמת אור הסוכ"ע). וכאשר האהבה שמצד הרצון עצמי באה בהתעוררות, הרי זה שייך קצת להבנה והשגה, והיינו לפי שמה שבא בהתגלות אין זה בחינת האהבה כמו שהיא ברצון העצמי עצמו.
(סה"מ תשט"ז עמ' קמג – קמד)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
כרך א – ליקוטי אמרים .
כרך ב – שהיוה"א – קו"א .
כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
