פרשת בשלח - קורעים את העיר...

פרשת השבוע מספרת על קריעת ים סוף. אין זה סוד שלכל אחד מאיתנו יש את מצרים הפרטית, הלא היא העיר הגדולה, ואת ים סוף של תשוקות ויצרים, שצריך לעבור דרכו אל הארץ המבוטחת - הייעוד והתיקון הפרטי.

ב-"יציאת מצרים" הפרטית והרוחנית של כל אחד, קיימים שני שלבים:

שלב ראשון - יוצאים ממצרים:

ההבנה שלמרות שהנשמה שלנו מוגבלת בגוף ובעולם חומרני, על שלל יצריו ופיתוייו, האדם בוחר להתעלות על המגבלות, על התשוקות והיצרים, ומתעל את האנרגיה השלילית לעבודת הקב"ה. את התשוקה לאהבה גדולה כלפי החלק האלוקי הפועם במושא התשוקה, וממנו לאהבת האל. את התסכול - לכעס על הקליפה החיצונית המונעת מאיתנו לראות את האור, המניע אותנו להתגבר על המניעות וכו'.

שלב שני – קורעים את הים:

כמו שהים מסתיר רובד אין סופי של חיים, יצורים, הרים ועמקים, הנעלמים מן העין ומכוסים מתחת למים, כך העולם מסתיר ומכסה על פני האלוקות המחיה אותו. העבודה שלנו היא "לקרוע את הים", לעשות מאמץ ממוקד, כדי לגלות את האלוקות שבתוך כל דבר ודבר בעולם!

שהרי תכלית קריעת ים סוף אמורה להביא אותנו לאמונה שלימה, להבנה שבכל דבר פועם הניצוץ האלוקי ואומר לו גדל. שבכל דבר ומכל סיטואציה מדבר איתנו השם, ובכל רגע יש לנו את האפשרות לברר ולתקן את שיח השדה, את השיח ביננו לבין המציאות שסביבנו הלא הוא השיח הפנימי - של איך אנחנו תופסים את המציאות ואיך המציאות מעצבת את חיינו והתנהגותנו, והשיח החיצוני - איך אנחנו משפיעים ומעצבים את המציאות סביבנו, שכל תכלית השיח הזה להפרות ולהרבות את הקדושה בעולם. 

רק אז - לאחר שקורעים את הים – מבינים שמצרים ופרעה הם רק קליפה חיצונית לדבר האמיתי.