יום א (יב שבט)
"וז"ש דאורייתא וקב"ה כולא חד ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין"
ויובן זה ע"ד ההפרש בין תורה למצוות כמו שהם בנפש האדם, שהתורה היא כמו מזון שנעשה דם ובשר כבשרו ומיוחד עמו, והיינו לפי שהשגת התורה מתאחדת עם נפשו המשכלת, משא"כ המצוות, שהם רק ענין של עשי' בפועל ואינם מתייחדים עמו, ולכן הם לבושים להנפש בלבד. ועד"ז יובן גם למעלה, שהמצוות הם לבושים בלבד, ונקראים בשם אברין דמלכא, משא"כ בתורה איתמר אורייתא וקוב"ה כולא חד, שהתורה מתאחדת עם אוא"ס אף שהיא באי"ע כו'. וענין זה הוא מצד מעלת ההשגה, דאף שההשגה היא באי"ע, מ"מ, הרי היא מתאחדת עם הנפש המשכלת ועם אוא"ס ב"ה, דאורייתא וקוב"ה כולא חד. ועם היות גם במצוות יש כוונת המצוות, והרי ענין הכוונה הוא ידיעה והשגה, מ"מ, עיקר ענין המצוות אינו הכוונה שבהם, כי אם העשי' והפועל. ובעומק יותר, הנה גם כוונת המצוות אינה ענין הידיעה וההשגה, שהרי ענין כוונת המצוות אינו שידע שכוונת המצוה היא באופן כך, אלא העיקר הוא שיפעול הביטול בנפשו (עס זאָל אים דורכנעמען), וכמו בכוונת מצות תפילין שענינה הוא לשעבד המוח והלב, הרי אין ענין כוונה זו ידיעת הענין הפנימי של מצות תפילין (שהו"ע שעבוד המוח והלב), אלא הענין הוא שתהי' הפעולה בנפשו, שישעבד את מוחו ולבו, ואין זה דומה לענין התורה שהעיקר הוא הידיעה, משא"כ בכוונת המצוות, הרי לא הידיעה היא העיקר, כי אם הפעולה בנפשו. וראי' לזה, ממ"ש בזהר שממעשה המצוות נעשים לבושים לנשמה בגעה"ת, ומכוונת המצוות נעשים לבושים לנשמה בגעה"ע, והיינו, שגם מכוונת המצוות נעשים לבושים בלבד, ואם נאמר שכוונת המצוות הו"ע הידיעה, א"כ הרי זה ג"כ ענין המזון כמו התורה. ובהכרח לומר שענין כוונת המצוות הוא הפעולה בנפשו, משא"כ בתורה הענין הוא הידיעה וההשגה. וכיון שענין ההשגה הוא באופן שמתאחד עם ההשגה כנ"ל, לכן נקראת בשם מזון. וכן הוא גם למעלה, שאורייתא וקוב"ה כולא חד. וזהו"ע ותורה אור, שבתורה נמצא העצם וענינה הוא לגלות את העצם, וכמו שאוא"ס מאיר בחכמה.
(סה"מ תשי"ח עמ' רל, רלא)
יום ב (יג שבט)
"והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק"
אצל רשב"י היתה "תורתו אומנתו" (ועד שהדוגמא בש"ס ופוסקים על "תורתו אומנתו" היא מ"רשב"י וחבריו").
מצד סדר העולם (ע"פ תורה) יכול יהודי ללמוד תורה, אבל אין זה "אומנתו", "אומנתו" ע"פ תורה יכולה להיות בשאר ענינים (לא בתורה), וגם אז הוא מאוחד בזמן הלימוד עם התורה (ובמילא עם נותן התורה) ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו' ". אבל מכיון שמתעסק גם בענינים אחרים, ועד שבהם הוא "אומנתו" – אינו יכול להיות שהיחוד יהי' בשלימות (הגילוי) בכל היום כולו ובכל הענינים (אלא רק בזמן הלימוד ובתורה שלומד).
משא"כ אצל רשב"י הי' החידוש. ש"תורתו אומנתו": לא רק שלמד תורה כל היום כולו, אלא ש"אומנתו" (הקשורה עם כל מציאותו) היא תורה.
ולכן נתאחד לגמרי ע"י הלימוד (ביחוד נפלא כו') עם התורה ועם נותן התורה – "אתקטרנא בי' בהקב"ה בי' אחידא כו' ".
ההוראה הראשונה שישנה מזה, וכל אחד יכול ללמוד זאת מעבודת רשב"י – בלימוד התורה שלו:
אע"פ שרוב ישראל אינם בדרגת "תורתו אומנתו" במשך כל היום כולו ("הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב"י ולא עלתה בידם") – מ"מ, נותן הרשב"י שבכל אחד את הכח, שעכ"פ בשעות אלו שלומד תורה יהי' מונח לגמרי בזה באופן ד"תורתו אומנתו", שמתאחד לגמרי ("בי' אחידא"), ושום דבר אינו יכול לבלבלו, כי כאשר לומד תורה אין הדברים המבלבלים תופסים מקום אצלו.
והלימוד הוא באופן שמרגיש שהתורה היא "תורתו" (בפירוש - ) של הקב"ה, נותן התורה (כי יש אצלו ה"ברכו בתורה תחילה").
כולל במיוחד – בלימוד תורתו של רשב"י, פנימיות התורה (מתחיל מ"האי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר"), כפי שהיא מתבארת באופן ד"יתפרנסון" מיני' בתורת חסידות חב"ד, וגם – לימוד נגלה דתורה ביחד עם פנימיות התורה, שעל זה ישנו הכח של רשב"י, שחיבר נגלה דתורה ופנימיות התורה.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 304 – 303)
¯
הענין ד"תורתו אומנתו" שייך אצל כאו"א מישראל – שבמשך הזמן שקובע לתורה מצייר לעצמו שאין שום דבר בעולמו מלבד התורה.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 358)
"וז"ש ויצונו ה' את כל החוקים האלה ליראה את ה' וגו' "
הנה כתיב ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את הוי' אלקיך, ואיתא בגמרא שיראה מילתא זוטרתי היא, היינו דיראה היא התחלת העבודה. וכתיב ויצונו הוי' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את הוי', שמזה משמע שיראה היא תכלית העבודה, דכל ענין החוקים הוא בשביל לבוא ליראה. ומבואר בזה דמ"ש כי אם ליראה, שיראה מילתא זוטרתי היא, קאי על בחי' יראה תתאה, שהיא התחלת העבודה, ומ"ש ויצונו גו' ליראה, קאי על יראה עילאה, שהיא תכלית העבודה. וזהו ג"כ מ"ש אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה, דחכמה קאי על חכמה האמיתית שהיא חכמת התורה, ועל זה אמרו אם אין יראה אין חכמה, דקאי על בחי' יראה תתאה שהיא התחלת העבודה, היינו, שדוקא ע"י יראה תתאה באים להחכמה שהו"ע התומ"צ, ומ"ש אם אין חכמה אין יראה, קאי על בחי' יראה עילאה, שהיא תכלית העבודה.
(סה"מ תשי"ז עמ' שיא)
"והתורה נקראת אצלה תרעא לדרתא"
ובנגלה דתורה צריך להיות שיעור דוקא (לא רק כל שהוא) – שנוגע ההוספה והריבוי בכמות, עד כמה שאפשר לנשמתו להשיג, אלא שהלימוד צריך להיות מיוסד על כללי התורה, ובהקדמת יראת שמים, כדאיתא בגמרא "כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו, בהי עאל", "חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד" (שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתקדים לו יראת שמים), ואז "חכמתו מתקיימת", והולך הוא ב"דרכי ה' " שעליהם נאמר "צדיקים ילכו בם".
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 135)
יום ג (יד שבט)
פרק כד
"וכל איסורי דרבנן"
כאשר עושים חשבון (על יסוד המבואר בתניא) שאפילו ע"י איסור דרבנן (כולל גם הענין ד"קדש עצמך במותר לך") נעשה נפרד בתכלית מאלקות – אזי נעשה כבד על הלב ("עס ווערט זייער שווער אויפן האַרצן") ...
וע"י חשבון זה – יבוא לידי עצבות, או לאידך, שיכול לבוא לידי קלות ח"ו (כמבואר בתניא), ששניהם מופרכים בתכלית,
וביותר מיצר הדבר – שהרי האמת הוא ש"הוי' ואלקים כולא חד", היינו, שגם טבע אינו מציאות מלבד אלקות (כנ"ל סט"ו), ואין זה אלא שענין זה הוא בהעלם,
ועד כדי כך הוא ההעלם, שהקב"ה עצמו נותן מקום לטעות, כמארז"ל על הפסוק "נעשה אדם", "אמר לו (הקב"ה למשה) כתוב (בלשון רבים) והרוצה לטעות יטעה".
אלא שכוונת ההעלם היא בשביל שיתברר ע"י עבודת האדם, שאז יהי' הגילוי ע"י עבודה דוקא, ולא באופן של "נהמא דכיסופא" – שהמעלה בזה היא בשתים: (א) בנוגע להמקבל – שמייקר ומתענג בזה יותר, (ב) בנוגע להנותן – שנמשך ממדריגה פנימית ועמוקה יותר,
וא"כ, כאשר אינו מברר את העלם – לא זו בלבד שמועל בשליחותו, אלא עוד זאת, שזהו היפך הכוונה ממש (כמבואר בהמאמר), שהרי כוונת ההעלם היא שעל ידו יבוא לעלי' גדולה יותר, ובפועל בא להיפך ח"ו, שההעלם מביאו לידי עצבות או קלות ח"ו, היפך הכוונה מן הקצה אל הקצה.
צריכים לידע, איפוא, שכיון שניתנה לנו העבודה לבטל את ההעלם, בודאי ניתנו לנו הכחות הדרושים לכך, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ו"לפום גמלא שיחנא" (כנ"ל ס"י).
ועוד צריכים לידע – שכיון ש"לא ידח ממנו נדח", הרי בודאי שסוף – כל סוף, בגלגול זה או בגלגול אחר, ינצל כאו"א את הכחות שניתנו לו וישלים את הכוונה העליונה, וסוכ"ס יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ו"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה . . ומיד הן נגאלין".
והרי ענין זה – "לא ידח ממנו נדח" – נאמר לא רק על רוב בנ"י, אלא על כל בנ"י.
ובהקדמה – שיש ענינים בתורה שבהם הולכים אחר הרוב, אבל יש ענינים שבהם לא מספיק שיהי' רוב, אלא צ"ל כולו ממש. ולדוגמא: בנוגע לסנהדרין – ההליכה אחר הרוב היא בנוגע לדעות, היינו, כאשר דעת רוב הסנהדרין היא לזכות או לחובה, הולכים אחר הרוב, ואין מתחשבים בדעת המיעוט; אבל בנוגע להמציאות דסנהדרין – לא מספיק שרוב חברי הסנהדרין נמצאים בב"ד, אלא בהכרח שכל חברי הסנהדרין יהיו נמצאים בב"ד, ואם א' מחברי הסנהדרין לא נמצא בב"ד בשעת הדין, אי אפשר לפסוק כדעת הרוב.
ובנדו"ד, ההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח" – לא מספיק הרוב אלא צ"ל כל ישראל ממש.
וע"ד מארז"ל "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". – ואף שבהמשך הענין נאמר "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא", הרי זה בנוגע ל"עולם הבא" דוקא, משא"כ בנוגע לשאר הענינים, הרי כל אחד ואחד מישראל, יהי' מי שיהי', "לא ידח ממנו נדח", כיון שבעיני הקב"ה יקר יהודי, ו"להחליפם באומה אחרת אי אפשר" – קאי לא רק על כללות בנ"י, אלא גם על כל אחד מישראל בפרט.
וכיון שכן, הרי בודאי שסוכ"ס תושלם הכוונה העליונה לא רק ע"י כללות בנ"י, אלא גם ע"י כאו"א מישראל.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 325 – 323)
"שהרע שבעוה"ז החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' והוא תכלית הבירור וכו' ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו וכו' "
ידוע המענה על השאלה כיצד נתהווית מציאות הקליפות בעולם, ומבואר בזה בשל"ה בארוכה, שבתחילת בריאת העולמות היתה גם בריאת הקליפות, אלא שאז הי' ענין הקליפות כשמם, כמו קליפה שענינה לשמור על הפרי. וכמשל האגוז, שעד שגדל צריך לשמור עליו מזרם וממטר ומקור וחום, וזהו תפקיד הקליפה שעל האגוז, אבל לאחר שנגמר ונשלם גידולו ובאים לאוכלו, אזי זורקים את הקליפה. וכמו"כ הוא בנוגע לענין הקליפות, שבתחילת הבריאה כפי שעולם על מילואו נברא, הי' מעמדם ומצבם למטה מעולמות הקדושה, אפילו למטה מעולם העשי', וענינם הי' כמו שמירה על הפרי. ודוגמתו בעבודה, כפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בפירוש מארז"ל ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, ומעטרא לי' כי סאסא לשבולתא (כמו מוץ ששומר על החטה), שענין זה הוא בתחילת העבודה, כדי שלא יחשוב מי אנכי ומה עבודתי שתהי' נוגעת למעלה. אך ע"י החטא עלו הקליפות למעלה ונתערבו בטוב, ועד שאפילו בנוגע לעולם האצילות שבו כתיב לא יגורך רע, ישנם גם קליפות דעולם האצילות, אלא שמעמדם הוא בעולם הבריאה, ובעולם הבריאה כבר מיעוטו רע, ובעולם היצירה חציו רע, ועד שעולם העשי' רובו רע, וכמבואר בתניא שעוה"ז נקרא עולם הקליפות, ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו. ואעפ"כ, כיון שבתחילת הבריאה נבראת הקליפה באופן שהי' שומר ומסייע להפרי, לכן ישנו הכח על כללות ענין העבודה, שישראל ע"י עבודתם יפעלו להיות אתהפכא חשוכא לנהורא, ולפעול ענין האחדות בטורי דפרודא, לעשות מרשות הרבים רשות היחיד, ליחידו של עולם.
(סה"מ תשי"ח עמ' עב)
יום ד (טו שבט)
"ולכן אמרו רז"ל על פסוק כי תשטה אשתו אין אדם עובר עבירה וכו' "
הנה ידוע שז' האומות הם ז' המדות הרעות, שהם המקור לענין העבירות, שעל זה אמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שהרוח שטות הו"ע המדות רעות שמכסים על האמת. ויש בזה כמה פרטים, והיינו שיש מי שבא לענין העבירה מצד זה שנדמה לו שעודנו ביהדותו ואינו נעשה נפרד, אבל אילו הי' יודע את האמת כמו שהוא שע"י העבירה נעשה נפרד, אזי לא הי' עושה זאת בשום אופן, וכמאמר אדמו"ר הזקן: אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קאָן ווערן א נפרד פון אלקות, וא"כ, אילו הי' יודע שע"י העבירה נעשה נפרד, כפי שהוא באמת, לא הי' בא לידי עבירה, אלא שזהו מצד הרוח שטות שמכסה על האמת. ויש מי שהרוח שטות אצלו היא למטה מזה, שחושב שאין איש רואה אותו ואין שום אדם יודע מזה, כמארז"ל כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. ומצד הרוח שטות הרי הוא בא לידי תאוות בדברים המותרים, ועד תאוות בלתי רצויים, ועד שנופל בתאוות דברים האסורים ממש, שבא לעשות עניני עבירה בדברים ותאוות כאלו שאינם לפי מהותו לגמרי, דהיינו שמצד מהותו ושכלו כפי שאינו מעוור מהתאוה, אין לו שייכות אליהם כלל, אלא שהרוח שטות והתאוה מבלבלים מהותו, וענין הבלבול הוא שמהפכים את מהותו ושכלו שנעשה מהות אחר (עס איז ניט ער), להיות נלהב ולהוט (צוקאָכט און פאַרקאָכט) ומושקע בתאוות כאלו שמצד עצמו לא הי' שייך אליהם כלל.
והנה סיבת הרוח שטות (כפי שהיא בדרגא היותר עליונה) הוא העדר הגילוי אלקות (לא רק בנפשו הבהמית, אלא גם) בנפש האלקית, והיינו, שמצד זה שאלקות הוא בהעלם אצלו, הרי הוא בא להענינים הלא טובים, שמקורם הם ז' המדות רעות, שזהו"ע ז' האומות כפי שהוא בעבודה. וכיון שהסיבה בזה היא ההעדר דגילוי אלקות, מובן, שענין זה הוא מצד ההעדר או החסרון בעבודת התפלה, כי, ע"י עבודת התפלה נעשה גילוי אלקות בנפשו הפרטית וגם בעולם, שזהו סדר עבודת האדם במשך היום, שבתחלת היום הנשמה היא רק באפו, ואח"כ ע"י עבודתו בעבודת התפלה פועל המשכת גילוי אלקות בנפשו הפרטית, שמתפשט הגילוי בכל הציור קומה שלו, ועד שנמשך גם בעולם. וכל זה הוא כאשר עבודת התפלה היא כדבעי, אבל כאשר עבודת התפלה היא שלא כדבעי, אזי לא נעשה אצלו גילוי אלקות, אלא האלקות הוא בהעלם אצלו, ומצד ההעלם בא הרוח שטות המביאו לז' המדות רעות, שהו"ע ז' האומות, שהם השרש לעניני העבירות. וכיון שהסיבה לזה היא העדר הגילוי אלקות, מובן, שאפשר להיות בזה התיקון בדרך בירור, ע"י המשכת גילוי אלקות, והיינו שעבודת התפלה תהי' כדבעי, שעי"ז פועל הגילוי אלקות בנפשו, ובמילא נעשה הבירור בז' האומות, שהם ז' המדות רעות. וכל זה הוא רק בז' המדות רעות, שסיבתם היא העדר גילוי אלקות, ולכן ע"י המשכת גילוי אלקות פועל בהם הבירור.
(סה"מ תשי"ח עמ' קמו – קמח)
"שכולם אינם משנים תפקידם ופקודתו ית' שמרה רוחם"
ענין זה, שבכחו של יהודי שיהיה לו "קנין" בעולם, ושתהיה לו בחירה בזה – "ובחרת גו' ", כיון ש"נתתי לפניך גו' ", שביכלתו לפעול בעולם כרצונו של הקב"ה או לעשות היפך הרצון, שענין זה ישנו אצל יהודי בלבד, שהרי אוה"ע אינם בעלי בחירה, ועאכו"כ "בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים", ועד"ז כל עניני הטבע, "שכולם אינם משנים תפקידם ופקודתו ית' שמרה רוחם, ואע"ג דאיהו לא חזי כו' " (כמבואר בארוכה בתניא), והיחיד שיש לו בחירה לעשות היפך רצונו של הקב"ה, היפך רצון הבעה"ב של העולם, הוא היהודי.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 80 – 79)
"וכמ"ש ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ"
ובפרט האדם שנתברך בשליטה וממשלה על כל הבריאה, כמ"ש "וירדו בדגת הים וגו' ", והיינו, שאם רק לא נסתלק "צלם אלקים" מעל פניו, אזי אפילו תינוק בן יומו – שבודאי לא שייך אצלו רגש של גאוה – יש לו שליטה וממשלה על כל העולם.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 71)
יום ה (טז שבט)
"ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות וגם יעבור ואל יהרג"
איתא במדרש שכאשר אסתר אמרה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים גו' וצומו עלי גו' שלשת ימים לילה ויום", "שלח לה (מרדכי לאסתר) והרי בהם יום ראשון של פסח", "אמרה לו, זקן בישראל, אם אין ישראל למה הוא הפסח"!
כלומר: מהי התועלת של פסח – בשעה שיש גזירה על כל ישראל ("להשמיד להרוג ולאבד גו' "), שבהם תלוי קיום הפסח.
וע"פ מאמר המשנה "כל המקיים נפש אחת מישראל כו' כאילו קיים עולם מלא", מובן, שכן הוא גם כאשר מדובר אודות יחיד מישראל, שגם אז אומרים "אם אין ישראל למה הוא הפסח", שזהו תוכן הדין דפיקוח נפש של איש ישראל – יהי' מי שיהי', מבלי הבט על מעמדו ומצבו – דוחה את כל התורה כולה.
והענין בזה:
אמרו חז"ל "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים", ומבואר בחסידות שהשורש של נשמות ישראל בעצמות הוא למעלה ובעומק יותר מהשורש של תומ"צ בעצמות, ובשבילם ניתן כללות ענין התומ"צ.
וע"פ פתגם הבעש"ט העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, הרי מובן, שגם כאשר מדובר אודות נשמה אחת בישראל, הרי זה מקצת מן העצם שעל ידו תופסים בהעצם כולו – עצמות ומהות א"ס ב"ה, למעלה מהשורש דתומ"צ.
וענין זה מהוה לימוד זכות:
בעוונותינו הרבים ישנם כו"כ מבני ישראל שאצלם צריך עדיין להתוסף בענינים של לימוד התורה וקיום המצוות.
ואעפ"כ, צריכים לידע, שנשמותיהם מושרשות בעצמות למעלה ובעומק יותר מהשורש דתומ"צ, וכאשר משתדלים שיתגלה אצלם שורש ומקור של נשמתם, אזי כדאי כל הענינים כדי להציל נפש אחת מישראל, ובזה תלוי כללות הענין דנתינת וקבלת התומ"צ למטה.
ובנוגע לפועל:
כאשר באים ליהודי ואומרים לו שיתעסק עם פלוני בן פלוני כדי להחזירו בתשובה ולקרבו לתומ"צ – מתחיל לטעון שביכלתו לפעול יותר בתומ"צ בדרך ודאי, עם עצמו, משא"כ בהנוגע לזולתו הרי זה רק ספק, וגם אם יפעל אצלו, יהי' זה רק בענינים פשוטים של קיום המצוות.
ועל זה אומרים לו, שנשמות ישראל מושרשות בעצמות למעלה מתומ"צ, וכאשר ביכלתו להציל, ויעסוק בזה, להציל נפש אחת מישראל – הרי זה "כאילו קיים עולם מלא", לבנות עוד מקדש לו ית', "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
ובמילא, נכלל גם זה בהענין דפיקוח נפש שדוחה את כל הענינים, ולו רק לפעול החיבור של נשמה עם שרשה למעלה, ועי"ז – עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, שמשם נמשך כללות ענין התומ"צ.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 167)
"וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית' "
ועוד ענין בזה, דכיון שהכח על העבודה נמשך מעצמות ומהות, אזי ההמשכה למטה בעוה"ז הגשמי היא באופן אשר מבלי הבט על השינויים שישנם בעולם והשינויים שישנם באדם העובד, הנה בל ידח ממנו נדח. וטעם הדבר הוא, לפי שהאדם העובד הוא בצלמנו כדמותינו, היינו, שיש בו עצם הנשמה, בחי' היחידה שבנפש, שלא שייך בה שינויים, והיא תמיד באמנה אתו, חבוקה ודבוקה בך, וממנה נמשכת העבודה ברעותא דלבא ובמסירות נפש, אשר מבלי הבט על כל ההעלמות וההסתרים, יוכל למלא שליחותו באופן של התאחדות כל ההפכים.
(סה"מ תשי"ז עמ' רפג)
¯
וזהו עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, שע"י העונות נעשה מסך מבדיל שאינו מאיר אצלו גילוי אלקות. ועי"ז גורם ג"כ גלות השכינה למעלה, שהרי כתיב כי חלק הוי' עמו, וענין זה (שכל איש ישראל הוא חלק הוי') הוא באופן תמידי, גם בשעת החטא, כמ"ש השוכן אתם בתוך טומאותם, ונמצא, שמוריד וממשיך חלק הוי' בענין של חטא. וזהו גם הדיוק במ"ש עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, שגם בשעת העונות נקרא הקב"ה אלקיכם, אלקה שלכם, אלא שאז הוא באופן של הבדלה, שבחי' אלקיכם אינו מאיר אצלו בגילוי כלל אלא הוא בהעלם, וזהו"ע גלות השכינה, שגורם שבחי' אלקיכם (שנמצא אצלו גם בשעת החטא) יהי' בתכלית ההעלם והגלות.
(סה"מ תשי"ח עמ' צט)
¯
מאחר שהנשמה ירדה למטה ונתלבשה בנה"ב, הנה עם היותה חלק אלקה ממעל ממש, וגם בשעת החטא היא באמנה אתו ית', מ"מ, מצד התלבשותה בנה"ב שמושקעת בדברים גשמיים וגם בדברים חומריים, שזהו שנקראת בשם נפש הבהמית, להיותה כמו בהמה שאין לה שייכות כלל לענינים רוחניים כי אם לדברים גשמיים וחומריים, הנה מצד זה נעשה רצוא וצמאון בהנשמה, שרצונה לעלות למעלה עד שתהי' נכללת בהעצמות.
(סה"מ תשי"ח עמ' קלה)
¯
תורת החסידות מסבירה ליהודי ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש".
כל יהודי, יהי' מי שיהי', מבלי הבט על אופן הנהגתו במשך כל השנים עד לרגע זה – יש לו נפש שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", וכשם שהקב"ה ("אלקה") הוא נצחי, כך גם ה"חלק" שלו – הנפש האלקית שבכל אחד מישראל – נצחית היא, ושום דבר לא יכול לנצח אותה;
יתכן רק שישימוה בבית האסורים לשעה קלה – בשעת החטא ועון, שאז היא "אסורה" ואינה יכולה לפעול פעולתה. ולא עוד אלא שאפילו במצב זה קשורה נפש האלקית עם הקב"ה – "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית' ", ואין זה אלא שהיצה"ר הדיחו לשמוע אליו עד כדי כך שלא מופרך אצלו ("באַ אים איז רעכט") לקחת את הקב"ה (ה"חלק אלקה ממעל ממש") ולהושיבו כביכול בבית האסורים ("אין דזשייל, אין פּריזאן"), וכל זה – בשביל מילוי התאוה שפיתהו היצה"ר...
ובכן, כאשר מסבירים לו את הצד הטוב – גודל היוקר של הנשמה שלו, "חלק אלקה ממעל", ועד כמה יקרה היא (לא רק בעליונים אלא) אצל הקב"ה בעצמו, שהוא בעה"ב על כל הענינים שבעוה"ז הגשמי כשם שהוא בעה"ב בכל שבעת הרקיעים, ואילו הוא – האדם – זקוק לברכותיו של הקב"ה בנוגע לבריאות, פרנסה, ונחת מהילדים – הרי סוכ"ס מתחיל הוא להבין גם בשכלו עד כמה "משוחד" הוא (מצד אהבת עצמו) לשמוע לדברי היצה"ר, ומתחיל להיטיב הנהגתו כו',
ואז, גם אם ההתחלה היא באופן דשלא לשמה, על מנת לקבל שכר – הרי ה"מעט אור" שבעבודה דשלא לשמה, דוחה את ה"הרבה חושך" שבלעומת – זה, ועד שמגרש את היצה"ר – תחילה מסירו מממשלתו, ואח"כ פועל שלא יהי' גם בבחינת "אורח", ועד שמגרשו לגמרי מד' אמותיו ומביתו.
ונמצא, שסדר העבודה שע"פ הוראת תורת החסידות, לא זו בלבד שהיא "דרך קצרה" (דרך מהירה) הרבה יותר, אלא היא גם דרך נעימה הרבה יותר ("אַ סאַך אַ געשמאַקערע וועג"), כיון שמונחים כל הזמן (ועכ"פ רובא דרובא) בדברים קדושים ודברים נעימים.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 145)
¯
"נשמה שנתת בי" – הנשמה שהקב"ה נתן בי היא בכדי שהאדם ע"י עבודתו יבוא לידי עלי'. וכדאיתא במדרש בנוגע לכל פרט מהעבודה: "מי הקדימני ואשלם" – שהקב"ה נותן כח לאדם מישראל לכל מצוה בפרט. והכחות שהקב"ה נותן הם "בהקפה" ("אויף באָרג") – הוא תובע שיפרעום, דהיינו, שינצלום בעבודה.
וכמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם רבותינו נשיאינו שלפניו בפירוש לשון "הקפות": מכיון שחודש תשרי הוא חודש כללי – "חודש השביעי", מלשון "מושבע" מכל טוב, שבו משביעים אדם מישראל גם בכחות על השנה כולה, שנותנים לו "בהקפה", ותובעים שתהי' עבודה, (וכמ"ש באברהם) "וילך למסעיו", ש"בחזרתו פרע הקפותיו".
והנה, אף שכחות אלו ניתנים מלמעלה, אעפ"כ, מצד היצר הרע ש"מתגנב" ("כאַפּט זיך אַריין") אצל היהודי, אפשר שיתחיל "לכפור במקצת" ולטעון ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
"כופר הכל" – אומרת הגמרא שלא יתכן דבר כזה, כיון ש"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו".
לכפור חס – ושלום בהקב"ה – אין ביכלתו של אדם מישראל, כיון שיש בו נשמה שאפילו בשעה שחוטא היא "באמנה אתו ית' ". הנשמה רואה אלקות באופן תמידי, היא נמצאת "בפני בעל חובו", ו"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" – אפילו קל שבקלים אין בו ההעזה לכפור לגמרי בחוב, מתוך מחשבה שזהו "כחי ועוצם ידי".
אלא מאי ? – הוא "מודה במקצת": בפרטים מסויימים סבור הוא שהם כחו ועוצם ידו. בפרטים מסויימים חושב שהוא בעל – הבית בעצמו, וביכלתו לעשות כל שברצונו. אמנם הוא לומד ומתפלל, אבל לאחר התפלה והלימוד – חושב הוא – כבר פרע להקב"ה את חובו, ומעתה הרי זה כחו ועוצם ידו – בשאר הוא כופר.
הוא עושה חשבון בעצמו – כהלשון בהמאמר – שלא עבר עבירה, ועוד קיים מצוה או עסק בתורה, וא"כ, כבר פרע להקב"ה את כל המגיע לו, והשאר הוא כחו הפרטי.
על כך אומרים לו, שכל מה שיש ברשותו, וכל מציאותו – אינם כחו ועוצם ידו, אלא הוא חייב להודות שהכל שייך להקב"ה, וממילא מחוייב הוא לפרוע לו הכל.
ועל זה היא השבועה – מלשון שובע – שנותנים לו כח מלמעלה, "הקב"ה עוזרו" שתהי' בו ההכרה ("איבערצייגונג") שאין שום דבר פרטי כלל ("קיין אייגענע איז אינגאַנצן ניטאָ"), וממילא חייבים לעשות מכל עניני העולם אלקות, כיון שכל העולם שייך להקב"ה.
ומתי לוקחים כח זה וממשיכים אותו בעולם – לאחר שמברכים ברכה (ש"ברכה" היא מלשון "המבריך", המשכה למטה), אזי נעשה "והארץ נתן לבני אדם": הוא מקבל מקצת, חלק שנעשה שלו.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 233 – 232)
¯
אצל כאו"א מישראל, אפילו קל שבקלים ופחות שבפחותים, נמצאת נקודת היהדות בשלימות. וכפי שהיה בימי הפורים, שאפילו אלה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ואפילו אילו שהשתחוו לצלם (ראה מגילה יב, א), לא עלתה להם מחשבת חוץ להמיר דתם (כדי להציל את עצמם מהגזירה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" (ראה סה"מ מלוקט ח"ו עמ' קלא. וש"נ)) אלא נשארו "יהודים" – "כל הכופר בעבודה זרה", שחשיב "כמודה בכל התורה כולה" (מגילה יג. , קידושין מ.)
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 150 הערה 122)
¯
ומסיימת הגמרא: "לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא", דהיינו, שאין לחשוב שגם הענין דיראת חטא נחסר בזמן הגלות, אלא ענין זה ישנו בגלוי גם עתה.
והטעם לזה – כיון שיראת חטא היא המדריגה התחתונה ביותר [כמ"ש אדמו"ר האמצעי בהקדמה ל"דרך חיים", שפירוש "יראת חטא" הוא שהיראה אינה מהקב"ה, אלא מהחטא עצמו, שלא ייעשה "רצועה לאלקאה"], וענין זה הוא תמיד בשלימות אצל אדם מישראל, כיון שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, שזהו מצד נקודת היהדות שהיא תמיד "באמנה אתו ית' ".
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 296)
יום ו (יז שבט)
פרק כה
"ונכלל בה גם דחילו דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך"
כל יהודי, מנער ועד זקן, איש או אשה, הוא בן אברהם יצחק ויעקב, ובמילא יש לו בירושה מאבותינו – ג' האבות וד' האמהות – אהבת השם, שבה נכלל גם יראת השם (כמ"ש רבינו הזקן בתניא ש"נכלל בה גם דחילו"),
וכיון שכן, הרי, כל יהודי, באיזה מעמד ומצב שיהי', כאשר מדברים עמו בדברים היוצאים מן הלב, "מיט וואַרעמע ווערטער", ומתוך כוונה אמיתית ("מ'מיינט דאָס מיט אַ אמת) – פועלים עליו להתקרב לתורה ומצוות, ועד שנעשה לומד תורה ומקיים מצות בפועל.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 164)
יום שב"ק (יח שבט)
"כגון לעמול בתורה בעיון"
בנוגע ל"דברי תורה" – אמרו חז"ל "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן, יגעתי ומצאתי, תאמן".
"לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן" – פירושו, שללא יגיעה אי אפשר לבוא לידיעת התורה. ואין זה דוקא בנוגע לענינים עמוקים ונעלים שבתורה, אלא כן הוא בכל ענין בתורה, שאי אפשר לבוא לזה ללא יגיעה – שהרי מארז"ל זה נאמר (לא בנוגע לחלק מסויים בתורה, אלא) בנוגע לכללות התורה.
- מצינו אמנם לפעמים שיכולים לקבל תורה ללא יגיעה, אבל, ענין זה שייך רק ליחידי סגולה, או בדרך הוראת שעה בלבד, ואילו ע"פ רוב אי אפשר לקבל תורה ללא יגיעה. ולכן אמרו חז"ל "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן" – דכיון שכן הוא ע"פ רוב, ו"רובא דאורייתא", הרי כן הוא דרך התורה.
אמנם, גם בשעה שהאדם מתייגע בתורה, זקוק הוא לסייעתא דשמייא שלימוד התורה יהי' בהצלחח – כפי שמבקשים בתפלה בכל יום: "למען לא ניגע לריק כו' לבהלה", ד"לריק" פירושו שהלימוד הוא שלא כדבעי, ו"לבהלה" פירושו שהלימוד הוא ללא סדר ותכלית ("אָן אַ טאָלק").
ועל זה נאמר "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן" – שהתורה מבטיחה שכאשר תהי' היגיעה בתורה, אזי תהי' הסייעתא דשמייא שהלימוד יהי' בהצלחה, שלא לפי ערך היגיעה (שזהו"ע של מציאה).
ולאחרי כל זה באה בקשת ברכה על הצלחה בלימוד התורה – כי, אף שהבטיחה תורה הצלחה בלימוד התורה (ע"י הקדמת היגיעה בתורה), הרי ישנם כמה אופנים במדת ההצלחה, ועל זה מבקשים ברכה שתהי' הצלחה מופלגה, היינו, שההצלחה תהי' באופן של הפלגה.
ונמצא, שלכל לראש צריכה להיות היגיעה בתורה ("לא יגעתי ומצאתי אל תאמן"), ואז מבטיחה תורה שתהי' הצלחה ("יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן"), ולאחרי זה יכולים לבקש ברכה שתהי' הצלחה מופלגה.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 308 – 307)
¯
ההצלחה בתורה באה דוקא כאשר היגיעה בתורה היא יותר מכפי הרגילות:
כאשר היגיעה בתורה היא יותר מכפי הרגילות – אזי נקרא "עובד אלקים", היינו, שהוא מסור לגמרי להקב"ה כמו העבד שקנוי לרבו, ולכן נותנים לו מלמעלה הצלחה בלימוד התורה – בדוגמת העבד שמזונותיו על רבו, ובפרט עבד עברי, ש"הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, וכיון ש"מגיד דבריו ליעקב גו' ", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", נעשה הוא בבחינת "אדון", להיות "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".
ומזה מובן שההצלחה אינה לפי ערך יגיעתו, שכן, להיותה הצלחה שניתנת מלמעלה, הרי היא לפי כחו של הקב"ה, בלי גבול.
והיינו, שלהיותו "עבד", שאין לו שום דבר משלו – שהרי "מה שקנה עבד קנה רבו", וגם עבד עברי קנוי לרבו, שלכן "עובד בין ביום ובין בלילה" – הרי כל מה שיש לו אינו אלא מה שנותן לו האדון, ובמילא ה"ז לפי ערך רכוש האדון, ועד"ז בנדו"ד, שההצלחה שניתנה לו מלמלעה על היגיעה יותר מכפי הרגילות (שזהו"ע העבד) היא לפי כחו של הקב"ה.
ועוד זאת:
גם כאשר היגיעה בתורה היא כדבעי, שאז מבטיחה התורה "יגעת ומצאת" – עדיין אין למהר ולהתאונן על העדר ההצלחה, כי, אין הכרח שההצלחה תבוא באותו רגע ובאותו ענין שחפץ בו, אלא ההצלחה יכולה לבוא בענין אחר ובזמן אחר.
וכל זה – לאחרי שהתייגע בתורה כדבעי, שגם אז אינו יכול לקבוע את הענין והזמן שבו תהי' ההצלחה, כי אם להיות סמוך ובטוח שתהי' לו הצלחה, והרי מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה; ועאכו"כ כל זמן שיש עדיין מקום לספק אם היגיעה בתורה היא כדבעי, הרי בודאי שאין מקום להתאונן על העדר ההצלחה.
ובנוגע לטענה שחבל על כל יום שעובר ואינו רואה הצלחה, שלא יוכל להשלימו, לפי ש"ימים יוצרו גו' " – שתי תשובות בדבר:
א) מאמר המשנה (שעם היות) "היום קצר והמלאכה מרובה" (ובמילא, כל רגע שעובר ואינך מצליח, לא תוכל להשלימו, אעפ"כ) "לא עליך המלאכה לגמור", כי אם לעשות כפי יכלתך. ואם תאמר שכיון שבין כך ובין כך לא תגמור את המלאכה, א"כ לא תעשה מאומה – על כך ממשיכה המשנה: "ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", וכיון שכן, צריך כל אחד להתייגע בתורה בכל כחות נפשו ("אַריינלייגן זיין גאַנצן נה"י, זיין גאַנצן חג"ת און זיין גאַנצן חב"ד), עד כמה שידו מגעת.
ב) כאשר יעשה כל התלוי בו עד כמה שידו מגעת – ישלים לו הקב"ה יותר ממה שידו מגעת.
וע"ד המבואר בנוגע לכללות החיוב דלימוד התורה – שמחד גיסא אמרו חז"ל שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק (אפילו רגע אחד) עליו נאמר "כי דבר ה' בזה וגו' ", וענשו חמור בזה ובבא כו', ולאידך גיסא אמרו חז"ל שמי שאי אפשר לו די לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית (או אפילו קריאת שמע שחרית וערבית בלבד) – שאפשר לומר בזה ב' אופנים:
א) כיון שמפני סיבות שאינן תלויות בו (להיותו בעל עסק כו') אי אפשר לו לעסוק בתורה יותר – "הרי זה הוראה שדי לו בזה", "שדי לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית . . לערך ההשגה של שרש נשמתו",
[וע"ד שמבטלים תורה בשביל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, או בשביל צרכי ציבור – שכיון שמלמעלה הזמינו לו סיבות כאלה שבגללם אינו יכול ללמוד עתה, ה"ז הוראה שהוא פטור מתלמוד תורה],
ב) "כיון שאי אפשר לו, ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה לבוש ומשל להשיג על ידו מה שצריך להשיג".
וע"ד שמצינו בגמרא ב' דעות בפירוש הכתוב "את מספר ימיך אמלא" – אם רק "משלימין לו" מה שפסקו בשעת לידתו, ומ"ש בחזקי' "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה", "משלו הוסיפו לו" (אלא שמתחילה היו רוצים לפחות משניו), או שגם "מוסיפין לו" יותר ממה שפסקו בשעת לידתו. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לחיים גשמיים (כבחזקי'), כן הוא גם בנוגע לחיים רוחניים, שהו"ע התורה שנקראת "תורת חיים".
ומזה מובן גם בנדו"ד – שלכל לראש אומרים לו "לא עליך המלאכה לגמור", ועוד זאת – שזהו אופן נעלה יותר – שכאשר רואים שנפשו חשקה בתורה ועושה כל התלוי בו עד כמה שידו מגעת, אזי סוף – סוף ישלימו לו מלמעלה, אם בגלגול זה או בגלגול אחר, וכיו"ב (אבל, גם לולי זאת, הרי הוא מצדו צריך להיות מוכן ולומר "הנני" – לעשות כפי כחו).
וכדי לפעול בעצמו להיות נפשו חשקה בתורה באמת ולהיות יגיעתו בתורה באמת – צריך להסיר את הרוח שטות דלעו"ז שמונעת את היגיעה בתורה.
וב' אופנים בזה: (א) להיותו יקר בעיני עצמו, טוען הוא שקשה עליו לייגע מוחו בלימוד התורה, (ב) להיות כלי שכלו רחבים, אינו צריך – טוען הוא – לייגע את עצמו ולהטריח שכלו בעסק התורה,וכמה שיעסוק יספיק לו.
ושניהם באים מצד הרוח שטות דלעו"ז: היותו יקר בעיני עצמו כו' – ה"ז בודאי מהשטות דלעו"ז, "מעשה בהמה", שהרי כל ענין הגאות הו"ע של שטות. ומה שחושב שלהיות כלי שכלו רחבים אינו צריך להתייגע בעסק התורה – גם זה הוא מהשטות דלעו"ז, כי, נוסף לכך שגם מי שכלי שכלו רחבים וקלים להבין (שאין זה משלו, אלא חוש שניתן לו במתנה מלמעלה), צריך עסק ויגיעה, הרי, כאשר הוא יתייגע עם החושים שניתנו לו, אזי יגיע לעילוי גדול הרבה יותר בהשגת התורה (כמבואר בקונטרס ומעין).
ולכן, צריך להסיר את הרוח שטות, ולהתייגע בתורה, עד שלימוד התורה יהי' לא רק באופן של הבנה והשגה אלא גם באופן של דעת (שהו"ע ההתקשרות), הכרה (שיצטייר הענין אצלו כדבר חי) והרגשה (שיורגש הענין לא רק במוחו אלא גם בלבו), ועד שמתאחד עם התורה שלומד.
וע"ד שמצינו בירושלמי בנוגע לתפלה ד"כד הוה מטי מודים הוה כרע מגרמי' " – שאין זה ענין של חסרון (העדר הכוונה), אלא אדרבה, ענין של מעלה – שענין הכריעה נעשה (לא מצד ציווי הנשמה, אלא) מצד הגוף עצמו (כמו שגם תינוק או בהמה להבדיל בורחים מפני האש, שאין זה מצד השכל כו'), ועד"ז בנוגע לתורה, שהתורה פועלת עליו ומלמדת אותו – כמענה אדמו"ר מהר"ש לא' שאמר (במענה לשאלתו ע"ד לימודו) שלמד ש"ס, או מסכתא פלונית: זהו מה שאתה למדת בתורה, אבל מה לימדה תורה אותך ?!... – עד כדי כך שהגוף מצד עצמו מתנהג ע"פ התורה, כיון שמתאחד עם התורה.
וכאשר מתייגע בלימוד התורה עד כדי כך שמתאחד עם התורה, היינו, שרמ"ח אבריו נעשים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידיו נעשים שס"ה מצוות לא תעשה, שמציאותו נעשית "אַ לעבעדיקע תורה", ובלשון הידוע "ישראל ואורייתא כולא חד" – אזי מתאחד גם עם הקב"ה, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", ובמילא זוכה להצלחה מופלגה בלימוד התורה, ומכוין לאמיתתה של תורה.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 314 – 310)
"וכן לתפלה בכונה בכל כחו ממש"
ענינו של עמלק ברוחניות הוא: "אשר קרך בדרך", שמקרר – כפירוש המדרש – בדרך התורה והמצוות. ונגד הקרירות של עמלק יש לנהל מלחמה בכל יום. לא די בכך שאתמול התחמם בלימוד התורה ובעבודת התפלה. גם היום עליו להמשיך ולנהל מלחמה נגד הקרירות של עמלק.
בכל יום, עוד לפני היציאה להתעסק עם עניני העולם, יש להתחמם ולנהל מלחמה נגד עמלק. וענין זה צריך להיות בשעת התפלה. ע"י ההתלהבות בתפלה יהי' בכחו לנהל מלחמה עם עמלק בשעה שמתעסק בעניני העולם.
(התוועדויות תשט"ז ח"ב עמ' 111)
"ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד"
נתבאר לעיל (ס"ז) שההוראה מיציאת מצרים היא – שגם כאשר נמצאים במדריגה נמוכה ביותר, אין להתפעל מזה, כיון שביצי"מ ניתן הכח לצאת מכל המצרים וגבולים.
אמנם, אין הכוונה שלא צריך להביט ולחשוב על שפלות המצב שנמצאים בו – שהרי לשם מה לחשוב על מצרים וגבולים, ולשם מה לחשוב על שפלות עצמו כו' – ובמילא יכול לעשות ככל העולה על רוחו !...
ובפרט כשעושה חשבון מהתומ"צ שקיים עד עתה, שע"י כל מצוה מתקשר עם הקב"ה ביחוד "נצחי לעולם ועד", הרי בודאי שלא חסר לו דבר, ומעתה ביכלתו לעשות ככל העולה על רוחו !...
ולכן יש לדעת, ש"על מנת כן הוצאתי אתכם ממצרים, על מנת שתקבלו את תורתי":
הענין האמור שאין לחשוב ע"ד שפלות המצב, כיון שביצי"מ ניתן הכח לצאת מיד מעומק תחת לעומק רום – הוא דוקא "ע"מ שתקבלו את תורתי", כדי שהענין ד"מצרים" גופא יביא לתוספת אומץ והתגברות בעבודה (וכנ"ל סכ"ד במשל הקשת, שדוקא ע"י משיכת הקשת למטה יותר נעשית יריית החץ למרחק גדול יותר), אבל לולי זאת – הרי הוא נמצא בתוך ה"מצרים" שלו !
ומה שטוען, שכיון שקיים מצוות הרי הוא כבר מיוחד עם הקב"ה ביחוד נצחי לעולם ועד – אל לו לשכוח ממה שאמרו רז"ל לאידך גיסא, שאפילו אם עובר רגע אחד ש"אפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק", על זה נאמר "הכרת תכרת" ח"ו, היינו, שנפשו נכרתת ח"ו מהקב"ה, ובמילא, נמצא הוא ב"מצרים", וכיון שכן, הרי היציאה מ"מצרים" היא דוקא "על מנת שתקבלו את תורתי", להיות "עמלים בתורה", להתייגע תמיד בעניני תומ"צ – שהרי "אדם לעמל יולד", דהיינו שצריכים להתייגע תמיד ("מען דאַרף שטענדיק האָרעווען"), ואז אכן אפשר לצאת מעומק תחת לעומק רום.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 230, 229)
¯
כאשר יש ליהודי הזדמנות לדבר עם יהודי נוסף לקרבו ליהדות ולקיום המצוות – צריך לידע שאין אושר גדול יותר שיכול הקב"ה ליתן לו, לא רק בדברים רוחניים אלא גם בדברים גשמיים,
כי, עי"ז שמקרב יהודי נוסף, זקן או צעיר, איש או אשה, ופועל עליו לקיים מצוה – הרי אע"פ שהוא חושב שזוהי פעולה חד – פעמית בלבד, אומר רבינו הזקן בתניא ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד", והיינו, שכאשר יהודי מקיים מצוה אפילו פעם אחת בלבד, הרי זה למעלה אצל הקב"ה דבר נצחי, והקב"ה משתעשע ("צאַצקעט זיך") בזה לעולם ועד.
ובשביל זה כדאי להניח את כל עניניו, כל הענינים שחושב שעל ידם הולך וגדל בגשמיות או ברוחניות – כדי לקרב יהודי לאבינו שבשמים, עצמות ומהות א"ס ב"ה.
וכיון שתובעים זאת מכאו"א מישראל, איש או אשה, צעיר או זקן – הרי זה סימן שנתנו לו מתחילה את הכחות שיוכל לקיים ציווי הקב"ה לעסוק ולקרב יהודי אחד, יהודי שני ויהודי שלישי, שיתחיל ללמוד תורה ולקיים מצוות.
וכאמור, גם כאשר נדמה לו שיכול לפעול ענין זה רק פעם אחת, הרי זה גם כדאי, כיון שלמעלה, אצל הקב"ה, הרי זה דבר נצחי לעולם ועד.
וכיון שאצל הקב"ה הרי זה ענין נצחי לעולם ועד, אזי גם השכר שמשלם הקב"ה להאדם שעסק ופעל לקרב יהודי לתומ"צ הוא נצחי לעולם ועד, היינו, שכל משך ימי חייו בעוה"ז (וגם לאחרי מאה ועשרים שנה בבואו לעוה"ב), מחשב הקב"ה שהוא חייב לו, ובמילא נותן לו כל המצטרך עבורו ועבור בני ביתו, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
(התוועדויות תשט"ז עמ' 169)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
כרך ה-לקוטי אמרים מחזור שלישי
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
