יום א (ה אלול)
סימן יב
"ע"פ עושה שלום במרומיו כי מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבין זה את זה וכו'"
והנה חיבור ב' הקוין הוא מצד גילוי אור נעלה שלמעלה משניהם. והיינו, שבנבראים אי אפשר להיות חיבור ב' הקוין יחד, כי אם א' משתי הפנים, או נגוף או רפוא, ובכדי שיהיה חיבור ב' הקוין צריך להיות גילוי אור נעלה שלמעלה משניהם. וזהו ויהי בחצי הלילה, שאז ישנו גילוי אור נעלה שלמעלה מב' הקוין, כמאמר בפלגות לילא קוב"ה אתא לאשתעשעא כו', ומבואר בכ"מ דהענין דקוב"ה אתא לאשתעשעא הוא גילוי ספירת הת"ת, ולמעלה יותר הוא גילוי ספירת הבינה, ולמעלה יותר הוא גילוי עתיקא שבבינה, ומצד גילוי אור נעלה זה נעשה התכללות ב' הקוין. וע"ד המבואר בענין המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, שמיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבים זה את זה, שזהו מצד גילוי אור שלמעלה משניהם. ועד"מ למטה, שגם שני שרים שהם הפכים זה מזה, הנה כאשר הם באים לפני המלך, הרי מצד גילוי המלך מתאחדים הם ופועלים פעולתם באופן של התאחדות. ועד"ז יובן גם כאן, שמצד הגילוי דקוב"ה אתא לאשתעשעא כו', נעשה החיבור וההתכללות דב' הקוין חסדים וגבורות כמו שהם בבחינת לילה, היינו בספירת המלכות, ומצד זה נמשך גם למטה שיהיה נגוף למצרים ורפוא לישראל, שזהו מצד גילוי אור נעלה ביותר בעילוי אחר עילוי (העכער און העכער און נאָך העכער).
(סה"מ תשי"ז עמ' קצב – קצג)
¯
והנה, התכללות ב' הפכים הוא ע"י גילוי אור נעלה שלמעלה משניהם. וזהו מ"ש הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה, דשמים הוא אש ומים, והוא בחינת חו"ג, והבונה בשמים מעלותיו הוא הבנין דשמים מבחינה עליונה, והו"ע המשכת הכתר לז"א, שעי"ז דוקא נעשה ואגודתו על ארץ יסדה, היינו שע"י בחינת מעלותיו שהו"ע המשכת הכתר, נעשה התכללות המדות. והיינו דאף שגם בחינת ז"א מצד עצמו יש בו בחינת הכתר, דת"ת דאימא נעשה כתר לז"א, ושרשו הוא מת"ת דאריך, מ"מ, ע"י ההתכללות נמשך בחינה עליונה יותר, והוא בחינת פנימיות הכתר.
(סה"מ תשי"ז עמ' רלח – רלט)
יום ב (ו אלול)
"היא מדת הרחמים הנק' בשם תפארת בדברי חכמי האמת לפי שהיא כלולה מב' גוונין לובן ואודם המרמזים לחו"ג"
יופי הוא מהתכללות כמה גוונין יחד דוקא, שהרי גוון אחד, לבן, ירוק או אדום, אין בו יופי, והיופי הוא רק מהתכללות ג' הגוונים יחד.
(סה"מ תשי"ט עמ' ה)
יום ג (ז אלול)
"ומודעת זאת מה שאמרו רז"ל על העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה"
וזהו ג"כ מה שאמרו חז"ל כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ומבואר בארוכה בלקו"ת ששלום בפמליא של מטה הוא השלום שבין נה"א ובין נה"ב, שמצד עצמם מחולקים הם זמ"ז, כמ"ש ולאום מלאום יאמץ, אבל כאשר עוסק בתורה באופן של שמירה וזהירות כפי שצריך להיות ע"פ תורה, ללא פניות וענינים צדדיים, ועאכו"כ ללא ענינים הפכיים, אזי עושה שלום בפמליא של מטה, שנה"ב נכפף ונתהפך לעשות כרצון נה"א. ועי"ז עושה שלום גם בפמליא של מעלה, והיינו בהשרש דנה"א ונה"ב, ששרשם הוא בהשמות הוי' ואלקים, שגם בשם דאלקים בגימטריא הטבע (שכולל כל עניני הטבע) יהיה הוי' ואלקים כולא חד. וזהו גם ורב שלום, היינו שמבחינת רב, שהו"ע הפירוד, עושים שלום, שהו"ע ההתאחדות דיחידו של עולם, היינו, לכופף ולהפוך את נה"ב לנה"א, שעי"ז כופפים ומהפכים את עניני העולם מפרידו ליחודא ומחשוכא לנהורא.
(סה"מ תשי"ח עמ' עב עג)
¯
והנה לאחרי העבודה דסור מרע ועשה טוב, צריכה להיות העבודה דבקש שלום ורדפהו, דשלום הו"ע התורה, כמארז"ל כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מטה ובפמליא של מעלה, דענין השלום הוא יחוד וחיבור ב' הפכים ע"י אור שלמעלה משניהם, וזהו"ע התורה שעל ידה משים שלום בפמשמ"ט ובפמשמ"ע. והענין בזה, דהנה, אורייתא מחכמה נפקת, ויש בזה ב' דיוקים, הא', שנפקת מחכמה אבל נמצאת בבינה, והיינו, שרק שרש התורה הוא בחכמה, אבל גילוי התורה הוא בבינה, ולכן איתא בזהר לפעמים שאורייתא מבינה נפקת. והב', שרק נפקת מחכמה, אבל שרשה הוא בכתר ובפנימיות הכתר. ומצד ב' בחי' אלו בתורה (כמו שהיא בבינה וכמו שהיא בחכמה ובכתר), הם ב' הענינים דמשים שלום בפמשמ"ט ובפמשמ"ע. שלום בפמשמ"ט הו"ע יחוד ז"א ומלכות. ובכדי שיהיה יחוד ז"א ומלכות, שהו"ע יחוד קוב"ה ושכינתיה, הרי זה ע"י התורה כמו שהיא בבינה, דהגם שהבינה עצמה נקראת בשם שכינה, הרי זה לגבי החכמה דוקא, אבל לגבי ז"א ומלכות, הבינה היא חופה המקפת על שניהם בשוה, וכמבואר ע"פ על כל כבוד חופה, דקאי על בחינת הבינה שמקפת לז"א ולמלכות בשוה, ולכן הנה ע"י הבינה נעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה. והיינו שגם בשביל בחינת תשובה תתאה, תשוב ה', שהו"ע יחוד ו"ה, צריך להיות עסק התורה, בחינת בינה, לפי שדוקא ע"י בחינת הבינה שהוא אור שלמעלה משניהם אפשר להיות יחוד ו"ה. וענין משים שלום בפמשמ"ע הוא בחינת תשובה עילאה, יחוד י"ה, שזה נעשה ע"י התורה כפי שהיא בחכמה (ובכתר), שעי"ז נעשה יחוד י"ה, הן מלמטה למעלה, שהו"ע העלאת ה"א עילאה לבחינת יו"ד, והן מלמעלה למטה, שהו"ע המשכת בחינת יו"ד לבחינת ה"א עילאה. והענין בזה, דתשו"ע מלמטלמ"ע היא העבודה באות ה"א עילאה, בחינת בינה, ותשו"ע מלמעלמ"ט היא העבודה באות יו"ד, בחינת חכמה. וההפרש ביניהם, שהעבודה מצד הבינה היא העבודה דאהבה, והעבודה מצד החכמה היא העבודה דיראה (כדלקמן).
(סה"מ תשי"ח עמ' קא)
"ובפרט עוה"ז השפל המעורב טוב ורע מחטא אדם הראשון והרע שולט על הטוב כמ"ש אשר שלט האדם באדם כו' ולאום מלאום יאמץ"
והענין הוא, דהנה איתא בספרי הקבלה שבחטא עה"ד נפלו כמה נשמות וניצוצים למטה בע' שרים דנוגה, ובמ"א איתא שבחטא עה"ד ירדו הט' ספירות דמלכות בקליפה, ועי"ז נעשה תערובות טוב ורע בעולם. דהנה, קודם החטא לא היה תערובות רע כלל, שהרע היה בפני עצמו, וכידוע שקודם החטא היה מדור הקליפות מתחת כל העולמות ולא היה להם תערובות בקדושה. וגם הידיעה שלמעלה (בקדושה) אודות מציאות הרע (כמ"ש והייתם כאלקים יודעי טוב ורע), הנה ידיעה זו לא היתה בפנימיות, כי אם בדרך מקיף, וע"ד גלוי וידוע, שהוא בדרך ממילא, בדרך סובב ומקיף, וכמו"כ למטה בעולמות לא היה הרע בבחינת הרגש פנימי. ולכן, הנה האדם שהוא פנימי, לא היה צריך להיות אצלו ענין הידיעה במציאות הרע כלל, וכמבואר בתורה אור ובתורת חיים באריכות, שחטא עה"ד היה מה שאדה"ר הסתכל במקום הקליפות, והיינו דכיון שאצל האדם הרי כל עניניו הם פנימיים, לכן לא הוצרך להיות אצלו הידיעה וההסתכלות במקום הרע, לפי שע"י ידיעת האדם שהיא ידיעה פנימית, נעשה אצלו הרע בבחינת הרגש פנימי, ועי"ז נעשה אחיזה להרע בקדושה בבחינת פנימיות. והנה, כיון שקודם החטא לא היתה להרע אחיזה כלל בפנימיות, ולא היה בו תערובות טוב, ומדור הקליפות היה מתחת כל העולמות, לכן לא היה להם כח ותוקף, לנגד לקדושה, ולא זו בלבד שלא היו מנגדים לקדושה, אלא עוד זאת, שהיו מסייעים לקדושה, וכמבואר בשל"ה בפירוש קליפה, שזהו כמו הקליפה שהיא שומר להפרי, והיינו, שבתחילת הבריאה היו הקליפות מסייעים להקדושה. וע"י החטא של אדה"ר שהסתכל במקום הקליפות, נעשה תערובות טו"ר, וכיון שיש בהרע תערובות טוב, אזי נעשה תוקף בהרע, שביכולתו לנגד לקדושה, והיינו, שלא זו בלבד שאינם מסייעים להקדושה, אלא עוד זאת שהם מנגדים להקדושה.
וזהו מ"ש שופך דם האדם באדם, אדם הוא א' דם, כי הדם הוא הנפש, היינו שהתפשטות חיות הנפש מתלבש בהדם, אך ע"י החטא הרי הוא שופך בחינת הדם וחיות אור האלקי מבחינת אדם דקדושה אל אדם בליעל, אדם דלעו"ז. וכידוע בענין ונוקב שם הוי', שע"י החטא נעשה נקב ופגם בהכלים דקדושה, ועי"ז נמשך החיות בלעו"ז. והיינו, שהקליפות מצד עצמם אין בהם כי אם חיות מצומצם בלבד, וכנ"ל שקודם החטא לא היה בהם כח ותוקף כלל, אך ע"י החטא יונקים הם מהקדושה, שזהו"ע שופך דם האדם באדם. וזהו דאיתא בזהר דאית רתיכין לימינא ברזא דלעילא דקדושה, שהו"ע מרכבה דקדושה, ואית רתיכין לשמאלא ברזא דסט"א, שהו"ע מרכבה דלעו"ז, ומבאר שם בענין רתיכין מסטרא דשמאלא, שאין להם חיות מצד עצמם, כי אם דקטיל ואפיק נשמתין, היינו שהם מוציאים ניצוצות וחיות דקדושה. וזהו הטעם שהיצה"ר משתדל כ"כ להחטיא את האדם, שאין זה מצד שנאתם לקדושה בלבד, אלא העיקר בזה הוא לפי שזה נוגע לעצם החיות שלהם, לפי שקבלת חיותם מהקדושה היא ע"י החטא, כנ"ל בענין שופך דם האדם באדם. וזהו שאמרו רז"ל יורד ומסטין עולה ומקטרג, היינו שזה שיורד ומסטין להחטיא את האדם הוא כדי שאח"כ יהיה עולה ומקטרג, להוציא מהאדם את החיות דקדושה שיומשך להקליפות, שזהו"ע עולה ומקטרג ברוחניות, ומזה נשתלשל הענין דעולה ומקטרג גם כפשוטו, שתובע דין ומשפט לענוש ולהוציא ממנו את החיות בגשמיות. ועפ"ז יובן הטעם שענין החטאים בכלל וחטא עה"ד בפרט נקרא בשם רוצח מכה נפש בשגגה, להיות שעל ידם נמשך חיות מהקדושה להקליפות, שהרי הקליפות מצד עצמם אין להם שום חיות כלל, ונקראים בשם מות, וכל חיותם הוא מהקדושה ע"י החטא, שהו"ע שופך דם האדם באדם, ולכן נקרא החטא בשם רוצח מכה נפש.
(סה"מ תשי"ז עמ' רפה – רפז)
¯
וענינו בעבודת האדם, שמעקה הו"ע הזהירות שכללות ההנהגה תהיה באופן המתאים ע"פ התורה והמצוה, ועז"נ ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו, שהו"ע שופך דם האדם באדם, כמבואר בלקו"ת שהו"ע שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם בליעל, שנעשה ע"י ונוקב שם הוי', שעובר ח"ו על מצות עשה או מצות לא תעשה, שהם כנגד רמ"ח אברים דקדושה ושס"ה גידים הרוחניים. אמנם ע"י המעקה נעשה בנין הבית חדש בנין עדי עד, על יסודות התורה והמצוה, שלא זו בלבד שלא תשים דמים דמים בביתך ולא יפול הנופל ממנו, אלא אדרבה, כתפארת אדם לשבת בית, דירה לו ית'.
(סה"מ תשט"ז עמ' ריז)
"וכנראה בחוש באדם התחתון הנקרא בשם עולם קטן"
וזהו גם הטעם ש"שמחה" פורץ גדר".
ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם (העליון) לאדם" – כפירוש הבעל – שם – טוב על הפסוק "הוי' צלך", שכשם שהצל עושה כל דבר שהאדם עושה, כך גם, כביכול, "הוי' צלך", שזהו הענין ד"במדה שאדם מודד מודדין לו".
ולכן, בשעה שהאדם למטה הוא בשמחה – והרי "אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון", כמ"ש בשל"ה שמטעם זה נקרא אדם בשם "אדם", כיון שהוא "אדמה לעליון" – נעשית גם למעלה שמחה. ו"מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא" – שכשם שלמטה "שמחה פורץ גדר", כך גם למעלה, בעת השמחה מתבטלים כל המדידות וההגבלות.
בעבודת האדם, ה"עולם קטן", ישנם ג' קוים: תורה, עבודה וגמילות חסדים, וכולם צריכים להיות בשמחה. וכמאמר הגמרא "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות כו' אלא מתוך שמחה של מצוה", דהיינו שתפלה, שהיא קו העבודה – "איזוהי עבודה שבלב זו תפלה" – צ"ל בשמחה. וכן קו התורה צ"ל בשמחה, כמאמר הגמרא "וכן לדבר הלכה". וכן בנוגע להקו דגמילות חסדים, שהיא צדקה, נאמר בתורה "ולא ירע לבבך וגו' ", ו"מכלל לאו אתה שומע הן", וכמאמר רז"ל "והמפייסו מתברך בי"א. ונמצא, שבכל שלושת הקוים צריכה עבודת ה' להעשות בשמחה ובטוב לבב.
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 56)
¯
כשם שהאדם – שנקרא "עולם קטן" (כדאיתא בתנחומא "עולם קטן זה האדם") – נעשה בכל יום "בריה חדשה", שלכן צריך להיות אצלו הענין דנתינת התורה (כנוסח ברכת התורה "נותן התורה") מחדש – כמו כן צריכה להיות פעולתו בעולם בכל יום מחדש, שזהו הענין ד"השונה הלכות בכל יום".
(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 264)
יום ד (ח אלול)
"ובירור זה יהיה ג"כ ע"י גילוי אלקותו למטה בהארה רבה והשפעה עצומה כמ"ש כי מלאה הארץ דעה את ה' ונגלה כבוד ה' כו'"
מצינו שתיכף אחר ביאתו מפטרבורג כתב אדמו"ר הזקן מכתב כללי הידוע בשם קטונתי, שבו מסיים: "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'" – שהכוונה והתכלית בזה היא שעי"ז יצטרפו גם הם ללימוד החלק דפנימיות התורה, כפי שנתבארה בתורת החסידות.
והענין בזה – שכדי לפעול שגם אלה שהיו סבורים שעדיין אין לגלות פנימיות התורה (כי אם ליחידי סגולה בלבד), יתהפכו לפתע מן הקצה אל הקצה ויתחילו ללמוד פנימיות התורה – יש צורך לעשות "כלי" (כמו בכל הענינים כיו"ב), וה"כלי" לזה הוא ענין האהבה והקירוב.
וע"ד שמצינו בכללות הענין דמ"ת – ש"כפה עליהם הר כגיגית", ומבאר אדמו"ר הזקן ש"הר הוא בחינת אהבה עליונה", עד לאהבה רבה שלמעלה מהכלים, שנשמות בגופים לא היו יכולים לקבל בפנימיותם, שלכן "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ורק לאחרי זה קיבלו התורה, וישבו ללמדה.
ומזה מובן גם בנוגע לחלק התורה שהוא פנימיות התורה – שכדי שיתחילו ללמדה גם אלה שעדיין לא למדוה, הרי ה"ממוצע" שבדבר הו"ע האהבה והקירוב, "גדולה לגימה שמקרבת".
והיינו, שכאשר ישנה תנועה של אהבה וקירוב מצד אחד, מצדו, אל אותם יהודים שעדיין לא לומדים פנימיות התורה, הרי טבע האדם – אפילו טבע שלמטה מטעם ודעת, ששרשו מהטבע שלמעלה מטעם ודעת – ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שנעשה גם הקירוב מצדם.
וקירוב זה מביא להתכלית – שכולם יחד ילמדו את החלק דפנימיות התורה, שעז"נ "דע את אלקי אביך".
וענין זה מהוה הכנה והקדמה לגאולה השלימה, כמ"ש הבעש"ט במכתבו הידוע ע"ד המענה דמשיח מלכא על שאלתו "אימת קאתי מר" – כשיפוצו מעינותיך חוצה".
וההסברה בזה:
התכלית דענין הגאולה הוא – ש"ישיגו דעת בוראם כו' שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (כמ"ש הרמב"ם).
וכיון שבנוגע לכל ענין של גאולה צריכה להיות הכנה המתאימה בזמן הגלות, הרי ההכנה להענין ד"מלאה הארץ דעה את ה' גו'", הו"ע "יפוצו מעינותיך חוצה", והיינו, שלימוד "דעה את ה'" כפי כח שכלו והשגתו של כאו"א, מהוה הכנה קרובה ל"מלאה הארץ דעה את ה'" מלמעלה למטה, שיהיה בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו.
(התוועדויות תשט"ו עמ' 131 – 130)
"אך לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ב"ה וכו' "
ועוד זאת, שהעבודה צריכה להיות באופן שכופה את עצמו לעשות יותר ממה שיד שכלו מגעת ויותר מרגילותו, כמאמר היה רגיל לקרות פרק א' ישנה ב' פרקים, וכמו שמבואר בתניא במעלת שונה פרקו מאה פעמים ואחד, שכופה את עצמו ללמוד יותר מרגילותו, וזהו גם דיוק הלשון מעשה המצוות, מעשה מלשון כפיה, כמו גט המעושה, מעשין על הצדקה, והיינו, שענין הצדקה שהוא כללות המצוות צריך להיות בדרך כפיה דוקא, וכמו"כ צריך למנוע את עצמו מעניני מותרות, כמ"ש משפט וצדקה גו', ששופט את עצמו ונותן לו כל אשר לו לפי שהוא כמותרות בעיני עצמו, ובכלל זה הוא ג"כ הענין דמתן בסתר, שאז הכפיה היא ביותר.
(סה"מ תשט"ז עמ' קנג)
יום שב"ק (יא אלול)
סימן יג
"אך בחי' ימין היא מדת החסד וההתפשטות בעבודת ה' בהתרחבות בלי צמצום והסתר כלל כמ"ש ואתהלכה ברחבה כו'"
ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו. כאשר הנהגתו בצדקה ("החיית את נפש העני") ובאהבת ישראל היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, אזי יכול לדרוש שיתנו לו צדקתו של הקב"ה ("לך הוי' הצדקה") באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, היינו, שההשפעה מלמעלה לא תהיה באופן של גבורות, מדידה והגבלה, אלא באופן של התרחבות והתפשטות, למעלה ממדידה והגבלה (כמבואר באגה"ק ב' אופני ההשפעה מלמעלה).
(התוועדויות תשי"א ח"ב עמ' 325)
"וכל המדות כלולות זו מזו"
ומ"ש צח ואדום, הנה צח הוא לבן, שהוא בקו החסדים, ואדום הוא בקו הגבורות, וצריך להיות חיבור ב' הקוין יחד, שזוהי העבודה בהתכללות המדות. והנה חיבור ב' הקוין הוא ע"י גילוי אור נעלה יותר שלמעלה משניהם, והו"ע המשכת הספירות כמו שהם בשרשם, שזהו ג"כ פירוש צח, מלשון צחצחות, כידוע שצחצחות קאי על הע"ס דעתיק או הע"ס דעולם העקודים, וזהו ג"כ דגול מרבבה, דגול קאי על הדגלים שהו"ע ההתכללות, וענין זה נעשה על ידי המשכת אור נעלה, שהוא בחינת רבבה וכו'.
(סה"מ תשי"ז עמ' רל)
"וכדכתיב באברהם שהוא מדת החסד והאהבה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ע"י שלבש מדת הגבורה ויעקד את יצחק בנו ויקח את המאכלת כו' "
גם כאשר ישנם כלים, אין הנפש מוכרחת בהגילויים, וכן הוא גם בגילוי בכחות שהם היותר פנימיים בהנפש, שאין הנפש מוכרחת שיתגלו ממנה גם כחות אלו, גם כאשר ישנם כלים ראויים לגילוי הכחות. וכמו שמצינו באברהם אבינו שכבש רחמיו מעל בנו יחידו, דאף שכל מהותו וענינו של אברהם היה מדת החסד והרחמים כידוע, ובפרט בנוגע לבנו יחידו, ומובן שהיה זה ענין שנוגע ממש, מ"מ, בסילוק הרצון, כבש רחמיו כו'.
(סה"מ תשי"ז עמ' רצ)
"במדת יצחק הפחד הוא בבחי' העלם והסתר וההיפך במדת א"א ע"ה"
הנה ידוע שאברהם ויצחק הם בחינות חסד וגבורה, אברהם הוא מדת החסד ויצחק הוא מדת הגבורה. דהנה, אברהם היה מרכבה למדת החסד, כדאיתא בפרדס בשם ספר הבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה כל ימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, והיינו לפי שעבודתו של אברהם היתה בגמילות חסדים, שהיה מכניס אורחים ומאכילם ומשקם כו', שזהו"ע גמילות חסדים בגשמיות. ונוסף לזה היה גומל חסדים גם ברוחניות, שהיה מגלה אלקות בעולם, כמ"ש ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, א"ת ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם, משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם, והיינו, שעבודתו היתה להמשיך ולגלות אלקות בעולם. אמנם, יצחק היה מרכבה למדת הגבורה, כמ"ש ופחד יצחק היה לי, לפי שהיתה עבודתו בקו הגבורה.
(סה"מ תשי"ח עמ' מה)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
