מומלצים לציבור הדתי
שרה28/03/2024
הי מישל, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
שרה28/03/2024
הי צפורה, מה שלומך? אני מארגנת ערב שירי גאולה בזום לקראת חג הפסח בכ"ט אדר ב' יום שני ערב ר"ח ניסן. כל מי שנותנת חלק בערב זה בהתנדבות. המשתתפות הן: מנחה: איילה שמואלי. ספוקן וורד: עידית ליכטנפלד. הרבנית ימימה מזרחי תשלח הקלטה כיוון שלא יכולה בתאריך שקבענו. אני צריכה זמרת שתוכל 7-15 דקות לשיר שירי גאולה. אשמח למענה אם תוכלי לתרום מזמנך ומכישוריך. תודה רבה!!!
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
אביטל28/03/2024
האם יש חדרים פנויים לשבת 19-20/4?
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
נטללי27/03/2024
מעונינים לקבל הצעת מחיר לזוג
מרדכי26/03/2024
בן 42, פנוי, 4 ילדים, חרדי, רקע חרדי, נאה מאוד, משמש כמלמד בת''ת, בריא ב''ה, משפחתי, חברותי ותקשורתי, מעוניין במתאימה. רקע: לא משנה. רמה דתית: חרדית. גיל: 18-32. מצב בריאותי: אפשרי אך: א. לא משהו שהוא מסוכן או מקצר חיים ח''ו, וכן לא מגביל אפשרויות ההולדה בע''ה. ב. שאינו חיצוני. מראה: נאה ומטופחת. ישנם פרטים נוספים שהייתי מעוניין לציין, אך איני יודע מה בדיוק דרוש, במידת הצורך, אפשר ליצור עמי קשר טלפוני בשעות הערב, או דרך המייל, ואשיב לשאלות על מנת לייצר מה שיותר התאמה בע''ה.
בית עסק: ענבי הגפן
שפרה26/03/2024
מעונינת לקבל הצעת מחיר עבור שבת חתן
שמואל25/03/2024
בירור והצעת מחיר! האם יש לכם אפשרות של הפלגה לילית (בשעות 21:00-23:00 בערב לערך) מאשקלון לאשדוד של כ75 איש, עם או בלי מסיבה על הספינה. הבירור מופנה ליום ראשון 07/04/2024, ואם כן מה המחיר! תודה
יצחק21/03/2024
מתעניינת לסופ״ש 10 מבוגרים 6 חדרים לתאריך 5/4 ועזיבה 6/4 ( שבת חתן)
אבי20/03/2024
מעונין בחדר לזוג לשבת הגדול קרוב מאד לבית הכנסת ולחדר האוכל אשתי נכה בתודה וברכה אבי אייזן
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
ורד19/03/2024
שבת חתן בר מצווה 1/6. כ 10 חדרי אירוח
מירי18/03/2024
אשמח פרטים להזמנה לחופה
לאה18/03/2024
מבקשת הצעת מחיר לשבת הגדול , 2 לילות,עבור 37 איש מתוכם 5 תינוקות מתחת לגיל שנתיים.
מרים18/03/2024
פנוי למחר בר מצוה ברכסים, לא משהו גדול, צלום וגם חלק הסרטה
דניאל17/03/2024
אירוח שבת הדול במרכז הארץ
בית עסק: מחלקת הנופש
אליזבט16/03/2024
שלום מבקשת פרטים על בית ההארחה. אוכל, כשרות? בריכה? חדרים? בברכה אליזבט בראל
דבורה13/03/2024
שלום.האם יש אצלכם אירוחח בפסח(2 לילות ראשונים)?.במידה וכן,אשמח לקבל פרטים לגבי עלויות. אנו משפחה 4 זוגות עם 11 ילדים.תודה

שיעורים בספר התניא לפי השיעור היומי פרשת ויחי

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק) לשבוע פרשת ויחי טבת תשע"ג

שיעורים בספר התניא לפי השיעור היומי פרשת ויחי תמונה 1
יום א' (י טבת):

"אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ"

וכלפי אלו שמפני סיבות שונות ומשונות, ובעיקר מפני שיהדותם אינה בגלוי, אומרים ש"ככל הגוים בית ישראל", היינו שאין הבדל ר"ל בין יהודי ואינו – יהודי, היפך התורה והיפך מ"ש בהבדלה לפני ימים, "המבדיל בין ישראל לעמים" (וכל הפרטים שבזה כו') – מודיעים שבין כך ובין כך לא יעזור להם דבר, שכן, הקב"ה ברא את האדם באופן כזה שהתנאי להרגשת מנוחה ושלוה וחיים רגועים ולא שבורים וקרועים, הוא שבפנימיות הנשמה לא יהיו שברים וקרעים, ולכן אע"פ שיש ליהודי שתי נפשות, הנפש הבהמית והנפש השנית בישראל, שהיא חלק אלקה ממעל ממש – הרי שתי הנפשות ביחד פועלות פעולה אחת ומשפיעות  בכיוון אחד ואין ביניהם מלחמה ח"ו, ור"ל, כי הנפש הבהמית נכנעת לנפש האלקית.

ולא יתכן אחרת ! ברור שה"חלק אלקה ממעל ממש" הוא הקובע, כי גם הבהמה מבינה שעליה להתנהג כפי שהאדם מנהיג אותה – ועאכו"כ אדם העליון, חלק אלקה ממעל – וכפי שרואים בפועל שגם עדר שלם של בהמות שומע לקולו של הרועה המוביל אותם, ואפילו כאשר "ונער קטן נוהג בם", ודוקא עי"ז שילכו אחר הרועה יוכלו להשמר מהסביבה שלא יפגעו ע"י חיה מזיקה ר"ל – מבלי הבדל כיצד החיה נראית, ואפילו זוהי "חיה " שהתלבשה בדמותו של היצר הרע הטוען שאין הבדל, ר"ל, בין יהודי ואינו יהודי, כי... כולם נבראו ע"י הקב"ה וצריך להיות "שוויון", ו...אין הבדל בין שבת וימי חול כי כולם נבראו ע"י הקב"ה בשוה...

ואדרבה – אפילו ה"בהמה" מכירה שהיצר הרע הוא שגורם שברים וקרעים במלחמה הפנימית שבין הנפה"ב והנפש האלקית ... ומי שאינו מכיר בכך – הרי זה גופא מוכיח שנקרע עד כדי כך, שהבהמה שבו נתחזקה כל כך עד שאינו מרגיש שהיא בהמה שיכולה להיות מונהגת ע"י האדם, ה"חלק אלקה ממעל ממש" שנמצאת ביחד אתה באותו הלב של אותו היהודי, באותו המקום ובאותו הזמן, הן כשהוא נמצא בבית הכנסת ובית המדרש, מקום קדוש, ביום הכיפורים, יום הקדוש, והן מחוץ לביהכנ"ס וביהמ"ד (ואפילו במדבר – כנ"ל ס"ד), וביום חול.

ויהי רצון אשר כשיסבירו זאת לבעל – שכל יבין שבין כך ובין כך "דבר אלקינו יקום לעולם" והקב"ה הוא שינצח, ולכן, למה לו לגרום סבל ("מאַטערן") ליהודים שבסביבתו, אינם יהודים שבסביבתו ולעולם כולו, ע"י עקשנות שלא למלא את שליחותו של הקב"ה בדרכי נועם ובדרכי שלום – להפיץ יהדות בכל מקום אפשרי וכן קיום ז' מצוות בני נח אצל לא יהודים.

והפצת התומ"צ היא (כמדובר כמ"פ) הפצת טוב אמיתי, ולדוגמא – כאשר עושים בשבת מלאכה אסורה, הנה אף אם עי"ז מרויחים כסף, הרי זה כסף שאיננו מביא תועלת ליהודי, אלא להיפך, כסף שיזיק, ר"ל, את הכסף שהרויחו באופן כשר בימי החול, כי הפרוטות שהרויחו ביום השבת "נדבקות" לכסף הכשר, וגם אם נדמה לו (או לבהמה שבו) שיש כאן "ריוח", האמת היא שהביא דבר המזיק, ר"ל, על הכסף שהרויח לפנ"ז באופן כשר, ובמילא – "אין אַ אידישן אופן", ובמילא – באופן טוב, ובמילא – באופן שמנה מביא מאתיים, ומאתיים מביאים ד' מאות כו'.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 187 – 185)

 ¯

ה'לא טוב' נמצא בכולנו. שעיר לעזאזל הוא מעבודות בית המקדש. מפני שישנו בנברא 'לא טוב' – יש לשלחו לארץ גזרה.

(היום יום כד ניסן)

 

"כי הגוף נקרא עיר קטנה"

מיהו הגבור האמיתי, מתי יודעים שיש לו התרחבות אמיתית בשכל (בינה) – כאשר יש אצלו ההתגברות דשכל, מוח שליט על הלב, ו"כובש את יצרו", שיצר האדם הוא בלבו, ובכדי לכבוש אותו, צריך לדרגא יותר נעלית, מוחין ובזה גופא – התרחבות המוחין בבינה, ששליט על הלב, ועל ידי הלב – שלבא פליג לכולא שייפין – כובש את העיר קטנה זו הגוף, כבפסוק שבהמשך המשנה "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג 332)

 

"ואהבת ה' כאש בוערה בלבו כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בא"ס ב"ה בכל לב ונפש ומאד מעומקא דלבא שבחלל הימני"

פרטי לקיחת הפסח – "משכו וקחו", "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה", כלומר, למשוך עצמו, לסגת ולהתנער מכל דבר שהוא בבחינת "עבודה זרה", זר לתורה ויהדות, וקחו, לקחת עניני תורה ומצוות בריבוי יותר ובעומק יותר.

ופרטי הענינים הקשורים עם הקרבת הפסח – "צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו", שכל פרטי כחותיו, מהכח הנעלה ביותר (שכל), עד לכחות הנמוכים ביותר (מעשה), כולם נעשים "קרבן פסח לה' ", חדורים באש דקדושה, "אהבת ה' כאש בוערה בלבו ורשפי שלהבת כו' " שיוקדת ובוערת תוך כל כולו.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 516)

¯

והענין בזה, דהנה, בעבודת האדם שעיקרה הו"ע האהבה, כמאמר לית פולחנא כפולחנא דרחימותא, יש שני סוגים כלליים, אהבה כמים, ואהבה כרשפי אש. והחילוק שביניהם, שאהבה כמים, עם היות שטבע המים הוא לדבק נפרדים, והיינו, שהאהבה היא בבחינת קירוב ודביקות, מ"מ, הרי זה באופן שנמשלה למים, שזה מורה שחסר ענין ההתלהבות וההתלהטות שבאהבה כרשפי אש. וכללות החילוק הוא, שכאשר האהבה היא ע"פ טעם ודעת, פועלת היא ענין של קירוב ודביקות (כטבע המים לקרב ולדבק את הנפרדים), אבל אין בה התלהבות אמיתית, והיינו, דכיון שהאהבה באה מהשכל, הרי היא מדודה ומוגבלת ע"פ השכל, ולכן לא שייך לומר שיש בזה תוקף האהבה, היינו, אהבה בלי גבול, אלא האהבה היא במדידה והגבלה. אבל אהבה כרשפי אש אמיתתה היא אהבה שלא ע"פ טעם ודעת, וכיון שאינה קשורה עם שכל, אין בה שום הגבלות, ולכן פעולתה היא כמו האש שמהרס את כל הענינים המגבילים ומגדירים ופורץ ועולה למעלה. ואהבה (כרשפי אש) היא העולה על כולנה, כמעלת הזהב על הכסף, והיא בחינת גבורה כו'.

וביאור הענין, דהנה, לפעמים מבואר שאהבה באה מחמת הקירוב ויראה באה מחמת הריחוק. וכמו שרואים בעבודת האדם, שכאשר האדם מתבונן בבחינת האלקות שמלובש בעולמות, ומתבונן בשכלו ע"פ טו"ד עד שתופס את הענין בשכלו, הנה השגה זו היא כמו ענין דנהנה מזיו השכינה שנעשה בבחינת מזון וחיות, וע"ד המבואר בכ"מ בנוגע להמלאכים שהמזון שלהם הוא מזה גופא שמשיגים את קונם, והיינו, שעי"ז שמשיגים את החיות האלקי המהוה ומחיה אותם, והחיות האלקי שבכללות העולם שבערך השגתם, הנה השגה זו גופא נעשית המזון והחיות שלהם. ועד"ז גם בנפש האלקית, שהמזון שממנו נעשה החיות הו"ע ההשגה באלקות. וע"י התבוננות והשגה זו הרי הוא נמשך לאלקות כמו אדם שנמשך ואוהב את חייו, כמ"ש לאהבה את הוי' אלקיך כי הוא חייך, והו"ע אהבה כמים, היינו, שאהבה נמשלה למים לפי שמדבקת את נפש האדם העובד עם החיות האלקי, אבל אהבה זו היא במדידה והגבלה, לפי שבאה מזה שמשיג ומבין בכלי שכלו. ועד"ז בנוגע ליראה שהיא מצד הריחוק דוקא, וכמו במלך בשר ודם, הנה אע"פ שרואים את המלך או שיודעים ממציאותו, הרי זה באופן של ריחוק דוקא, שלכן אין רואין אותו כשהוא ערום, ואין משתמשין בשרביטו ובכל כליו, ומצד הריחוק דוקא נעשה ענין היראה. וכן הוא בעבודת האדם לקונו באופן של יראה (דחילו), שכאשר מתבונן  בריחוקו מאלקות, שהחיות האלקי שמהוה את העולמות, אף שהוא רק בחינת הוד בלבד, כמ"ש הודו על ארץ ושמים, מ"מ, גם זה הוא בהתנשאות, הרי זה פועל ענין של יראה. אמנם, ב' ענינים הנ"ל (הן ענין האהבה שבאה מחמת הקירוב והן ענין היראה שבאה מחמת הריחוק) הם כאשר ההתבוננות היא בבחינת האלקות שבגדר השגה ותפיסא. אך כאשר ההתבוננות היא בפנימיות האלקות, בעצמות ומהות, שעי"ז מגיע לאהבה פנימית ויראה פנימית, אזי הסדר הוא להיפך, שהאהבה באה מצד הריחוק והיראה באה מצד הקירוב. דהנה, כאשר מתבונן איך אשר נשגב שמו לבדו ורק הודו על ארץ ושמים, היינו, שמתבונן בהפלאת האוא"ס, ועאכו"כ עצומ"ה כו', הוא יודע ומתחיל להרגיש שנמצא בארץ ציה ועיף בלי מים, ומזה בא לידי תשוקה גדולה, שהיא האהבה דבכל מאדך, בלי גבול, היינו שהאהבה היא למעלה מהבנתו והשגתו (ופעולת ההבנה וההשגה היא רק להסיר את הענינים המעלימים והמונעים לזה), שהרי ההתבוננות היא בהפלאת האוא"ס שהוא למעלה מהעולמות, ובפרט בעצמות ומהות שאינו שייך לעולמות כלל (גם לא באופן של הפלאה), וכל המציאות אינה אלא מהותו ועצמותו לבדו שהוא אמיתית המציאות, ומצד זה נעשה אצלו צמאון ואהבה כרשפי אש, שזוהי האהבה דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, אַז איך וויל מער ניט ווי דיר אַליין. והיראה היא מצד הקירוב, והיינו, שכאשר מתבונן במ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא, שהוא בשמים ובארץ בשוה ממש, שזהו מצד עצמות ומהות שהוא בשוה ממש למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, הרי זה פועל עליו יראה גדולה ביותר שלא לפי הכלים שלו.

והנה האהבה כרשפי אש שלמעלה מהבנה והשגה ואינה במדידה והגבלה (לפי שבאה ע"י ההתבוננות בהפלאת האוא"ס שלמעלה מהעולמות, ועד לעצמות ומהות), היא (לא אהבה סתם, אלא) תוקף האהבה, שעל זה מורה ענין הידידות. וזוהי המעלה דיצחק שנקרא ידיד (כנ"ל ס"א), שאצלו היתה האהבה כרשפי אש, שהיא למעלה מאהבה כמים, שזהו היתה מדתו והנהגתו של אברהם, כמ"ש זכור אב נמשך אחריך כמים.

(סה"מ תשי"ד קצד – קצו)

¯

בהמשך להמדובר לעיל אודות החילוק שבין תשובה מיראה לתשובה מאהבה – יש להעיר ממ"ש כ"ק אדמו"ר בהמאמר שיצא לאור לקראת ח"י אלול, וז"ל:

"היראה בנקל יותר להגיע אליה . . (ו)אהבה הוא קשה יותר", ומהטעמים לזה – כפי שממשיך לבאר בהמאמר – ש"תנועת האהבה תנועה אחרת מכמו היראה, דיראה הרי אפשר הדבר שהוא מה שהוא, ויש לו יראה ופחד מאיזה דבר שחוץ ממנו, ומ"מ הוא במציאותו, והאהבה תנועתה בנפש קירוב והמשכה, וא"כ אינו לעצמו, כי אם הוא הדבר ההוא למה שיכסוף ויאהב וישתוקק, אשר מובן היטב דא"א שיהיו ב' אהבות, וא"כ בהכרח להפוך לבבו מאהבת עוה"ז לאהבת הוי' ", וכפי שמביא לפנ"ז "המאמר המפורסם דכשם שאי אפשר שישכנו האש והמים בכלי אחד, כן לא תשכון בלב המאמין אהבת הוי' ואהבת עוה"ז".

כלומר: כיון שתנועת האהבה היא קירוב והמשכה אל הדבר האהוב, מוכרח הוא לצאת ממקומו (מעמדו ומצבו) הקודם ולהתקרב אל הדבר האהוב, וכמו כן אינו יכול להיות בתנועה של קירוב והמשכה לענין אחר, ובודאי לא לענין הפכי.

ובנוגע לעניננו – תשובה מאהבה:

אף שאהבה היא עבודה קשה, הרי, הפעולה והתוצאה מזה היא שלא בערך יותר – שכאשר משתדל בענין האהבה מתוך תנועה של קירוב והמשכה לדבר האהוב, הולך ומתקרב להדבר האהוב, ועד שבמדה ידועה (ובמשך הזמן – גם ללא מדה) נעשה הוא בעצמו הדבר האהוב, היינו, שהדבר האהוב הוא כל ענינו ומציאותו, ועד שאי – אפשר לחלק בינו לבין הדבר האהוב !

ויש להביא דוגמא לדבר – שמצינו בנוגע לרצון ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", וכן הוא בנוגע לאהבה, כפי שמצינו ב"שרפים" – שעבודתם היא (לא בענין הרצון, אלא) באהבה ותשוקה גדולה לאלקות עד שנשרפים מגודל האהבה והתשוקה – שנאמר עליהם "שרפים עומדים ממעל לו" ("ממעל" לשם אד'), דכיון שאהבתםם ותשוקתם להכלל בעצמות אוא"ס שלמעלה משם אד' ("ממעל לו"), ה"ה נמצאים שם "ממעל לו". ועד"ז בנוגע לתנועת ההמשכה והקירוב שבאהבה, שהולך ומתקרב להדבר האהוב, עד שהדבר האהוב נעשה המציאות שלו, ואי- אפשר לחלק ביניהם.

והתוצאה מזה בעבודה בפועל – שאין שום דבר שיוכל למנוע אותו לקיים רצונו של האהוב, עד כדי מסירת נפש, ועוד יותר מזה!

וכמ"ש "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", היינו, לא רק "בכל נפשך", "אפילו הוא נוטל את נפשך", אלא גם "בכל מאדך", "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך", שזהו"ע נעלה יותר מ"בכל נפשך" – כפי שמצינו בנוגע לחנניה מישאל ועזריה, שאף שקיימו הציווי "בכל נפשך", "אפילו הוא נוטל את נפשך", שעמדו במס"נ ליפול לכבשן האש, מ"מ, "אילמלי נגדוה כו' "; ולמעלה מזה, "בכל מאדך", "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך", ללא מדידה והגבלה כלל – שלא שייך שום דבר איזה שיהיה ("אָט וואָס דער ענין זאָל נאָר זיין"), אפילו "נגדוה", שימנע ממנו לקיים רצונו של האהוב, כיון שהוא והאהוב הם מציאות אחת !

(התוועדויות תשי"א ח"ב 323 – 322)

 

"כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך"

לאחר תיקון המומים – צריכה להיות שחיטת הגוף והנפש הבהמית, כלומר: הוצאת רוח החיים וההתלהבות שבענינים הגשמיים – עצם הדברים הגשמיים נשאר בשלמות, אלא שהם ללא רתיחת דמים, והשימוש בהם הוא רק כדי לקבל על ידם תוספת כח בעבודת הוי', כמאמר "חמרא וריחא פקחין", "דלא אכלי בשרא דתורא – לא דקדקתי טעמו של דבר", והרי דבר זה הוא הוא הציווי "בכל דרכיך דעהו" – שכל הענינים יהיו לשם שמים, או בצורה עמוקה יותר, לא זו בלבד שהדברים הגשמיים ינוצלו לצורך הקדושה, כי אם שהם עצמם ייהפכו לדברי מצוה וקדושה – כאכילת שבת ויום טוב, כציצית מצמר גשמי ותפילין מקלף גשמי.

ואז אפשרית ההקרבה – שהגוף והנפש הבהמית ייכללו באש האלקית שבנשמה, כפי שנאמר "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה" ואמרו רז"ל "כאש של מעלה", היא האהבה של הנשמה להקב"ה – והגוף והנפש הבהמית נכללים בה, עד שגם הנפש הבהמית מתעוררת באהבה לה', ככתוב "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך", ואמרו רז"ל "בשני יצריך".

(לקו"ש ח"א בלה"ק עמ' 188)

 ¯

שלימות העבודה בקיום התורה ומצוותיה הוא, שבנוסף להענין ד"נעשה" (קבלת עול) יבין האדם וירגיש ("נשמע") בשכלו ומדותיו הטוב והיוקר וההכרח כו' של תורה ומצוות.

ויתירה מזה – (לא רק הנשמה, נפש האלקית, אלא) גם הנפש הבהמית תבין ותרגיש הטוב שבתורה ומצוות, וכפי שהוא במצות אהבת ה' (הכוללת כל המצוות) – שצריך להיות "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "בכל לבבך – בשני יצריך".

ולכן אמרו בנ"י "נעשה ונשמע", שקיומם תומ"צ יהיה לאחרי ההתחלה ד"נעשה" (בלי קשר לשכל כו') גם "ונשמע", שבשכלם יובן ההכרח והיוקר דתומ"צ.

אבל ענין זה (ששכל האדם יבין היוקר דתומ"צ) הוא שלב שני בעבודת ה'. ולכן בפעם הראשונה אמרו בנ"י "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה", שיקיימו ציוויי הקב"ה כעשיה בלבד, בקבלת עול. ולאחרי זה, בא השלב השני "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", שקיום התומ"צ הוא באופן שגם השכל מבין העילוי דתומ"צ.

עפ"ז יובן מה שהמשנה אומרת "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם": שלימות העבודה היא, שקיום המצוות [ה"דרך ישרה", "פקודי ה' ישרים גו' "] יהיה באופן "שיבור לו האדם", שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה.

וה"דרך ישרה שיבור לו האדם" היא "כל שהיא תפארת לעושיה ", שקיום התומ"צ יהיה באופן שיֵרָאֶה איך שתומ"צ הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם – "תפארת לעושיה ".

וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם "ותפארת לו מן האדם" – שהרגש והחיות שיש לו בתומ"צ הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתומ"צ.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג 235)

 

"והיא הנקראת בכתוב אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא"

אאמו"ר (הרש"ב) כותב באחד ממאמריו: בתענוג נפשי על אלקות יכול להיות מזה שמנונית בגוף. אומרים על הר' נחום מטשרנאביל שהיה שמן בגופו מעניית "אמן יהא – שמיה רבא".

(היום יום טו תמוז)

¯

והנה במ"ת ניתנו התורה ומצוותיה כדי שתהיה כללות העבודה דקיום המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אמנם, העבודה דקיום המצוות בלבד אינה מספיקה, אלא צריך להיות גם העבודה בשמחה, כמ"ש עבדו את הוי' בשמחה, דענין השמחה היא עיקר גדול בעבודה, ולכן על העדר השמחה מגיע עונש גדול, כמ"ש תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וגו', לפי שהשמחה היא עיקר גדול בעבודה. וענין הכרח השמחה בעבודה מודגש גם במ"ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ואיתא במדרש מה יפית במצוות עשה ומה נעמת במצוות לא תעשה, וכל זה אינו מספיק, אלא צריך להיות גם העבודה בשמחה דוקא, שזהו מה שמסיים אהבה בתענוגים, שענין זה קשור עם עבודה בשמחה, כי אהבה בתענוגים היא מלמעלה למטה, דהיינו, אהבת הקב"ה לכנסת ישראל, ובכנס"י הוא ענין העבודה בשמחה, שמחה של מצוה, שזהו הכלי להאהבה בתענוגים, וזהו מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, שנוסף על קיום המצוות, מ"ע ומל"ת (מה יפית ומה נעמת), צ"ל גם העבודה בשמחה (שזהו הכלי לאהבה בתענוגים), לפי שענין השמחה הוא עיקר גדול בעבודה. והגם דכתיב עבדו את הוי' ביראה, והרי יראה ושמחה הם הפכים, שיראה הוא כווץ ושמחה הוא התפשטות, הרי בפסוק זה גופא מסיים וגילו ברעדה, ואמרו רז"ל מאי וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה, והיינו שהיראה צריכה להיות בהעלם, ובהתגלות צריך להיות שמחה דוקא.

(סה"מ תשי"ד עמ' קכב)

 

"אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש"

טבע הגוף ונפש הבהמית מצד עצמם הוא להמשך לכל דבר גשמי וחומרי, כמו שנאמר בפסוק "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ".

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 16)

 

 

יום ג (יב טבת)

פרק י

 


"אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רשב"י ראיתי בני עליה והם מועטים כו'"

שעי"ז יכול להוסיף עוד יותר בכל עניני העבודה, כולל ובמיוחד – העבודה דספה"ע, והעבודה בכל עניניו של רשב"י, עד שגם אצלו נעשה הענין ד"יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" (מעין ודוגמת רשב"י), דאף שענין זה קשור עם דרגתו של רשב"י, "בני עליה", ועד ש"אם חד הוא אנא הוא" – הרי זה נמשך ונתגלה בבחינת "אחד" שבכאו"א מישראל, ועאכו"כ בבחינת "יחיד" שבו, "יחידה לייחדך".

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 320)

 

"מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא"

אך הענין הוא, דע"י העבודה דועבדתם את הוי' אלקיכם מהפכים חשוכא לנהורא, כמ"ש ויאר את הלילה, שהחושך בעצמו מאיר, והיינו שהצמצום גופא יהיה כלי לאור, שלא זו בלבד שאינו מעלים, אלא אדרבה שמגלה כו', ועי"ז יהיה גילוי אוא"ס הבל"ג גם בהמציאות שנתהווה ע"י הצמצום. וביאור הענין יובן ע"פ ההפרש בין הגילויים דמ"ת להגילויים דלעתיד, שבמ"ת היה הגילוי מלמעלה למטה, כמ"ש וירד הוי' על הר סיני, ולעתיד לבוא יהיה מלמטה למעלה. ואף שלעתיד כתיב ונגלה כבוד הוי', בדרך מלמעלמ"ט, הנה האמת הוא שלעתיד יהיה לא רק מלמעלה למטה אלא גם מלמטה למעלה. והענין בזה, דהנה, במ"ת היה הגילוי רק מלמעלמ"ט, שהרי בהיותם במצרים היו בנ"י משוקעים כו', אלא שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, ולכן ניתנה להם העבודה דספה"ע בכדי לזכך את עצמם, וגם אז לא פסקה זוהמתן עד מ"ת, וגם מה שבמ"ת פסקה זוהמתן היה זה בדרך מלמעלמ"ט, והגילוי היה רק בהנשמה ולא בהגוף, כמאמר רז"ל על כל דבור ודבור פרחה נשמתן, נשמתן דייקא, וגם בהנשמה לא היה הגילוי בהתיישבות, דלכן פרחה נשמתן. אמנם לעתיד יהיה גם בדרך מלמטלמ"ע, והיינו שיהיו ב' הענינים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, כמארז"ל ושמתי כדכד שמשתיך חד אמר שהם וחד אמר ישפה ואמר קוב"ה להוי כדין וכדין. דהנה, יש מעלה בכל אחד מב' האופנים דמלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע, דכאשר הגילוי הוא מלמעלה למטה, אזי הגילוי הוא המשכת העצמות או עכ"פ האור עצמי, אבל גילוי זה אינו בהתיישבות, כיון שהגילוי הוא מצד המעלה ואין המטה כלי לזה. וכאשר הגילוי הוא בדרך מלמטה למעלה, אזי האור הוא בהתיישבות, אבל הוא רק הארה בלבד. וזהו גם כללות ההפרש בין שילוב שם הוי' בשם אד' לשילוב שם אד' בשם הוי', שהשילוב הוא באופן שהאות הראשון גובר, ולכן, בשילוב הוי' באד' גובר אות הראשון דאד', והיינו שהעיקר הוא שם אד', אלא שיש בזה גם המשכת הוי', שגילוי זה הוא הארה בלבד משם הוי', ובא בדרך מלמטלמ"ע. ובשילוב אד' בהוי' הוא להיפך, שהעיקר הוא גילוי שם הוי', והמטה שמצד שם אד' הוא בהתכללות, וזהו בדרך מלמעלמ"ט. אמנם לעתיד יהיו ב' המעלות, כדין וכדין, שיהיה האור בהתיישבות, ומ"מ יהיה גילוי עצם האור. וענין זה נעשה ע"י כללות העבודה להפוך את הצמצום עצמו שיהיה כלי לאור, שעי"ז יהיה גם אור הבל"ג בהתיישבות.

(סה"מ תשט"ו עמ' קכ – קכא)

¯

וכמו שעכשיו שהמציאות הוא בפשיטות, אין זה מצד הבינה והשגה, כי אם מצד הטבע שלמטה מטו"ד (וגם זה בא בהבנה והשגה), כמו"כ יהיה לעתיד לבוא גילוי אלקות בפשיטות מצד הטבע שלמעלה מטו"ד (וזה יהיה בפנימיות, כמו ענין הנבואה), וכל זה נעשה ע"י העבודה שמהפכים חשוכא לנהורא, שהוא העבודה דרעו"ד שלמעלה מטו"ד, שעי"ז פועלים שיהיה אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.

(סה"מ תשט"ו עמ' קכז)

 

"וטעמין מרירו למיתקא"

ההקדמה לתורה שבעל פה היא: "מאימתי קורין את שמע", מאימתי – מתוך אימה ופחד, נפעל קורין את שמע – שהאימה ופחד קוראין ומגלין את השמע ישראל. בערבין – לשון ערב ולילה, וגם לשון עריבות ומתיקות, שצריך להיות אתהפכא מרירו למיתקא. כיצד עושים זאת ? – משעה – מאותה פניה מלשון "וישע אל הבל", שהכהנים – שהם משרתי הקודש, נכנסים לאכול בתרומתן – אכילה היא פנימיות, 'תרומתן' הוא מה שמרומם ומובדל מהם, שאת זאת יש להחדיר בפנימיות.

(היום יום ח"ב מס' 37)

 

"אלא כדפירשו בתיקונים איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קו דיליה"

באחת משיחותיו ביאר אאמו"ר (הרש"ב) ותוכן דבריו: יש צדיק, ישר, תמים, חסיד, צדיק – על שם קיום מצוות עשה – ממשיך גילויים דסדר ההשתלשלות. ישר – ע"ש קיום (מצוות) לא תעשה – גילויים למעלה מסדר השתלשלות. תמים – ערנסטקייט [= רצינות] – גילויים ד"טעם עצו ופריו שוים", התחברות סוכ"ע וממכ"ע. למעלה מכולם – חסיד, ויש בזה ג' מדריגות: א) שעניני העולם אינם מטרידים ומבלבלים אותו, כל אחד ואחד יכול להגיע לזה וכאו"א מחוייב להגיע לזה. ב) שכל עניניו הם אלקות. ואף ש"לא רחוקה היא ממך גו' ", מכל מקום אין זה שייך לכאו"א. ג) מ"ש ב"תיקוני זהר": "איזהו חסיד המתחסד עם קונו – עם קן דיליה", ופירש בספר – של – בינונים [= התניא] שזהו ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים ולא לרוות נפשו הצמאה בלבד.

(היום יום יד כסלו)

¯

לימוד הנגלה, לימוד החסידות ועבודה בפועל, כולם כאחד מוכרחים המה. ולא זו בלבד דאינו שייך שהאחד יודחה מפני חבירו, אלא אדרבה הם מסייעים זה לזה, וכמאמר "ולא עם הארץ חסיד" – שצריך להיות לימוד הנגלה. איזהו חסיד המתחסד עם קונו – שצריך להיות לימוד החסידות, ותכלית הלימוד הלא הוא העבודה בפועל.

(היום יום ה אד"ש)

 

"לייחדא קב"ה ושכינתי' בתחתונים"

וביאור הענין, דהנה כללות התהוות העולמות היא ע"י צמצום הראשון שהוא חסרון האור, כמ"ש בע"ח דקודם הצמצום היה אוא"ס ממלא את מקום החלל, ולא היה אפשר להיות התהוות העולמות, ורק ע"י הצמצום שהוא חסרון האור נעשה התהוות העולמות. וחסרון האור (החסרון דלמעלה) הוא הסיבה לכל החסרונות שיש בעולמות (החסרון למטה). אך ע"י עבודת האדם נעשה מילוי החסרון שלמעלה (ובמילא מתמלא החסרון שלמטה), והוא ע"י המשכת אור נעלה יותר מהאור שהיה ממלא את מקום החלל קודם הצמצום, כמ"ש בעמה"מ, דזהו מ"ש ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ויניחהו הוא מלשון נחת רוח, להיות שע"י עבודת האדם, לעבדה רמ"ח מ"ע ולשמרה שס"ה ל"ת, נמשך אור נעלה יותר מהאור שהיה קודם הצמצום, שע"י אור זה דוקא הוא מילוי החסרון. והענין בזה, דהנה התהוות העולמות הוא מראשית הקו כמו שהוא לפני הצמצום, שהוא אור הממלא, כמאמר היה ממלא את החלל, דבאור זה שייך חסרון הצמצום, והוא הסיבה להחסרונות דחטא עה"ד וחטא העגל, ולכן מצד אור זה אי אפשר להיות מילוי החסרון, כי אם ע"י המשכת האור שלמעלה מהאור שהיה ממלא מקום החלל, שהוא אור הסובב ולמעלה יותר, שבאור זה לא שייך ענין החסרון, ולכן ע"י המשכת אור זה דוקא נעשה מילוי החסרון. והמשכת אור זה הוא ע"י קיום התומ"צ, כי ע"י קיום התומ"צ נעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה (שלכן אומרים קודם קיום המצוות לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה), שהו"ע המשכת אור הסובב, וזהו ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, דע"י העבודה דלעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה שס"ה ל"ת, נעשה ויניחהו מלשון נח"ר, כיון שנמשך האור שלמעלה יותר מהאור שהיה קודם הצמצום, שעל ידו הוא מילוי החסרון. והנה, להיות שמילוי החסרון הוא ע"י המשכת האור כנ"ל, וכל מילוי בא ע"י שמחה, לזאת אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה, דשמחה גורם הגילוי, ועי"ז הוא מילוי החסרון. וזהו פירוש הה"מ במארז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שכאשר יש חסרון למטה, צריך להתפלל שיתמלא החסרון שלמעלה, שהוא ע"י המשכת אור שאין שייך בו חסרון כלל, והוא ע"י השמחה, דעי"ז מתמלא החסרון שלמעלה, ובמילא נמשך גם למטה בבני חיי ומזוני רויחי.

(סה"מ תשי"ג עמ'ד צה, צו)

 

 

 

יום ד (יג טבת)

פרק יא

 

"הרהורי עבירה הקשים מעבירה"

ונוסף על הענינים שבדיבור, יש גם ענינים שבמחשבה, כמו הרהורי עבירה שקשים מעבירה, וכמו"כ החושים דראיה ושמיעה, שנקראים סרסורי עבירה, דאף שאי"ז עבירה, אלא הרהורי עבירה או סרסורי דעבירה בלבד, והם בלי תאוה כו', מ"מ ה"ה קוצים המונעים עליית הנה"א.

(סה"מ תשי"ב עמ' שנז)

¯

גם ראיה – אפילו ללא הרהור – מזיקה, כידוע.

(לקו"ש ח"א (בלה"ק) עמ' 85)

 

"או שהיא שעת הכושר לעסוק בתורה והוא מפנה לבו לבטלה כדתנן באבות הניעור בלילה כו' ומפנה לבו כו'"

בקשר ל"עתיד לבא" נאמר" "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". עתה מחריש ה"דומם". דורכים עליו – והוא שותק. אך יבא זמן בגילויים שבעתיד, והדומם יתחיל לדבר, לספר, ויתבע: אם תוך כדי הליכה לא הרהרו או שוחחו בדברי תורה – מדוע דרכו עליו ?!

האדמה עליה דורכים ממתינה אלפי שנים, מאז ששת ימי בראשית – כאשר בינתיים דורכים עליה כמה ברואים בעלי חיים כו' – שתדרוך שם כף רגלו של יהודי, שני יהודים. וישוחחו בדברי תורה, ובאם לאו – אומרת היא: הרי אתה גם כמו בהמה !

(היום יום טו אדר א)

 

"ועל זה אמרו רז"ל רשעים מלאים חרטות שהם רוב הרשעים שיש בחינת טוב בנפשם עדיין"

אבל יש גם בחינת עבד כנעני שהוא כשאר כל העבדים, שזוהי מדריגת רשע שלמטה ממדריגת הבינוני. ובזה גופא יש כמה מדריגות חלוקות. המדריגה הנעלית היא רשע וטוב לו באופן שאינו עובר עבירה רק לפרקים רחוקים ורק בענין קל, והיינו, שיראת השבט אינה פועלת אצלו שלא יעבור עבירה כלל, אלא פעולתה עליו היא רק בנוגע לכח הדיבור והמעשה, אבל לא בנוגע לכח המחשבה, שבמחשבתו יהרהר לפעמים כו', ויש מי שעובר לפעמים גם בדיבור ומעשה, אך מצד יראת השבט, שענינה ברוחניות הוא הרהורי תשובה שמצד כרוזים העליונים (כנ"ל), או בעת רצון, מתעורר הוא בתשובה ושב בתשובה שלימה, ועז"נ וסר עונך וחטאתך יכופר (אך מ"מ נקרא רשע, כיון שעלול לעבור עבירה כו'). ויש בחינה שלמטה מזו, שהוא רק מתעורר בהרהורי תשובה, אבל אין זה פועל עליו שישוב בתשובה שלימה, ובחינה זו היא במי שחלק הטוב שבנפשו הוא במיעוט אצלו, שלכן אין יראת השבט ברוחניות פועלת עליו שישוב בתשובה שלימה, אך מ"מ להיות שיש אצלו חלק הטוב, ועם היותו במיעוט הרי זה מיעוט הניכר, לכן הוא מתחרט עכ"פ, ועל זה אמרו רז"ל רשעים מלאים חרטות. ויש בחינה שלמטה מזו, והוא שיראת השבט ברוחניות אינה פועלת עליו כלל, ומה שפועל עליו הוא רק יראת השבט בגשמיות, שהוא ענין היסורים. ובחינה זו היא במי שחלק הטוב אצלו הוא מיעוט הבלתי ניכר, ולכן מה שפועל עליו הוא רק יראת השבט בגשמיות שהו"ע היסורים, וכמו שמצינו במנשה שמצד היסורים שב אל הוי' בכל לבו. אמנם יש מי שאינו מתעורר בתשובה לעולם, והוא מי שבחינת הטוב נסתלק מקרבו ועומד בבחינת מקיף עליו מלמעלה, שזהו שאמרו רז"ל אכל בי עשרה שכינתא שריא.

(סה"מ תשי"ד עמ' צח)

 

"שהו"ע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק מקרבו ועומד בבחי' מקיף עליו מלמעלה"

ישראל הם מקיימים תומ"צ, ואפילו אלו שהם היפך צדיקים הם מלאים מצוות כרמון, וכמ"ש השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל, שמצד בחינת שמים (שמים הוא שם שמים, ומים הוא חכמה ראשית  ההשתלשלות), ויש לומר דמ"ש "וברך את עמך את ישראל" הוא לרמז, שמצד בחינת "שמים" נשפעים הברכות גם לאלה שהם בחינת "עם" – דשם עם מורה על היפך השבח (במדב"ר פ"כ, כג) – כי גם הם מלאים מצוות כרמון, כנ"ל בפנים.

(סה"מ תשי"ג עמ' קיג ושם הערה 35)

 

 

יום ה (יד טבת)

פרק יב


"ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפי' שעה אחת ורגע אחד כל ימיו"

והביאור בכל זה בפרטיות, הנה ענינו של עבד כנעני יובן ממה שאנו רואים בגשמיות שעבד כנעני בהפקירא ניחא ליה, שאינו רוצה בקבלת עול, ואינו רוצה לעבוד עבודתו, ורצונו הוא באופן שבהפקירא ניחא ליה, שהוא ההיפך דקב"ע, ומה שעובד את אדונו הוא רק מצד יראת השבט, כמ"ש וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, וגם כאשר אינו מכה אותו בפועל, מ"מ, הא גופא שישנו מציאות של שבט ואפשר להכותו בו, הרי זה פועל עליו שיעבוד את אדונו, והיינו, שגם יראת השבט שבבחינת מקיף פועלת עליו שיעבוד את אדונו, אלא שכל עבודתו היא רק מצד יראת השבט בלבד, והיינו שאין לו שום תענוג, רצון, שכל וגם הרגש הלב בעבודתו, ועבודתו היא רק מצד יראת השבט בלבד. ומזה יובן בחינת עבד כנעני ברוחניות, שבעצם אין לו שום תענוג וכו' בעבודת הוי', ועבודתו היא רק מצד יראת השבט, שענינו ברוחניות הוא התעוררות תשובה מצד הכרוזים עליונים. ובזה גופא אפשר להיות שמצד יראת השבט הרי הוא עובד הוי' כל ימיו, שלא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, שזוהי מדריגת הבינוני, והיינו שנזהר לא רק בכח הדיבור והמעשה, אלא גם בכח המחשבה, שהרי המהרהר ברצון נקרא רשע, וא"כ הבינוני נזהר גם בכח מחשבתו, ואינו משוקע בתאוות, גם לא בתאוות היתר, שהרי איתא בתניא שקדש עצמך במותר לך הוא מצות עשה דאורייתא (לדעת החרדים), וא"כ הבינוני אינו משוקע בתאוות, ומכ"ש שאינו מהרהר ברצון שהוא איסור, אלא שכל זה הוא מצד יראת השבט בלבד, אבל מצד עצמו עלול הוא לעבור עבירה, ולכן נקרא עבד כנעני, שמצד עצמו בהפקירא ניחא ליה. אך מדריגה זו (מדריגת הבינוני) היא מדריגה נעלית בבחינת עבד כנעני, והוא ע"ד שאמר ר"ג אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה.

(סה"מ תשי"ד עמ' צה צו)

¯

השמחה ביום הבר מצוה היא – על יסוד הכלל בהלכה שכל ישראל בחזקת כשרות, היינו שבודאי יקיים כל דיני התורה ומצוותיה [ובלשון הרמב"ם "מאחר שהוא מישראל .... רוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות", עד לדרגת ה"בינוני" ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם" (ע"ד לשון הרמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב "ומהו התשובה... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"), היינו, אשר "מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך"] ולכן שמח ביום שזכה לחיוב במצוות.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 157)

 

"כמו בשעת קריאת שמע ותפלה"

ביאור ויסוד לכל  הנ"ל יובן ממ"ש בסש"ב פי"ב: "כ"א בעתים מזומנים כמו בשעת ק"ש ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות" ובפי"ג ובתורת ה' חפצו כו' כבשעת ק"ש ותפלה ושם בסוף הפרק מוכח דאהבת הבינונים בשעת התפלה היא מעין עבודת הצדיקים לקו"ת ד"ה מזמור שיר חנוכת הא' ס"ב דרושי עמלק ועוד.

(אג"ק ח"א עמ' קלא)

 

 

 

יום ו' (טו טבת)

"כי המוח שליט על הלב (כמ"ש בר"מ פ' פינחס) בתולדתו וטבע יצירתו"

יסוד עיקרי בשיטת חב"ד הוא, אשר המוח השליט על הלב בתולדתו, ישעבד את הלב לעבודת השי"ת, מתוך השכלה הבנה והעמקת הדעת בגדולת בורא העולם ב"ה.

(היום יום טז כסלו)

¯

ר' משה מייזליש סיפר: הרבי (רבנו הזקן) לימדנו שה'אלף' של חסידות הוא, לנצל את הטבע ל'עבודה', וראשית העבודה הוא ניצול טבע הכוחות, כמו למשל – הטבע של מוח שליט על הלב.

(היום יום יט אדר שני)

 

"שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החשך שנדחה ממנו מאליו וממילא"

כשמעמידים פנס – מתקבצים החפצים באור, כי "אור ממשיך" – אור מושך אליו.

(היום יום יג טבת)

¯

תמורת הפשפוש במעשיו ה"ה מתעלה לדרגא ועולם נעלה יותר, להיות מונח לגמרי בתפלה ותורה כו', ובדרך ממילא ידחו ויתבטלו הענינים הבלתי רצויים, כיון שמעט אור דוחה הרבה חושך, ועאכו"כ הרבה אור, אבל לאידך, באופן זה לא מודגש התיקון והשלימות דהענינים הפרטיים, כיון שאינו מתעסק בהם.

(דבר מלכות פ' נח אות ז)

 

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

כרך א – ליקוטי אמרים (900 עמ')

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

 

 

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים