מומלצים לציבור הדתי
ישי07/12/2019
בית עסק: פסגת יוחאי
דבורה06/12/2019
דחוף להשבת!!!
משה05/12/2019
אשמח באם תחזור אלי בקשר לאירוח מוצ"ש הזה! תודה
צביה05/12/2019
אשמח לקבל פרטים נוספים ותמונות
בית עסק: וילה בית שמש
ליאור05/12/2019
מחפש לשבת הזו באזור הדרום
בית עסק: קלאב הוטל
בת-שבע04/12/2019
אנו בודקים אפשרות של שבת משפחה בשבת פרשת ויגש 3-4.1.2020. להלן מספר האורחים, מחולק לפי משפחות/חדרים/דירות: זוג זוג + 4 ילדים (10,8,5,3) + תינוקת בת שנה יחיד זוג + ילדה (2) + תינוק(11 חודשים) זוג +2 ילדים (4,2) + תינוק (6 חודשים) 6. זוג (סה"כ - 11 מבוגרים, 7 ילדים, 3 תינוקות)
שרה04/12/2019
שבת חתן
פייגי03/12/2019
שלום רציתי לשמוע פרטים כמה עולה שבת אצלכם
שלומית03/12/2019
צהרים טובים, ב 19.6.20 נחגוג לבננו בר מצווה. אנו צריכים כ 22 חדרים, ל65 אנשים. זקוקים למקום נגיש לכס"ג. נשמח לשמוע את הצעתכם. תודה, שלומית
שלומית03/12/2019
צהרים טובים, בשבת פרשת קורח, 19.6.20 נחגוג בר מצווה לבננו. אנו זקוקים לכ 22 חדרים, כ 65 אנשים. זקוקים למקום נגיש לכסא גלגלים. נשמח לשמוע את הצעתכם. תודה, שלומית
שלומית03/12/2019
צהרים טובים, בשבת פרשת "קורח"- 19.6 אנו חוגגים בר מצווה לבבנו היקר. אנו מחפשים מקום נגיש לכס"ג. זקוקים לכ 22 חדרים, כ - 65 אנשים. נשמח לשמוע את הצעתכם. תודה, שלומית
מאיר02/12/2019
רציתי לברר אירוח לשבת בתאריך 3-4.3 לקבוצה של 40, כולל ילדים. אשמח לפרטים.
מאיר02/12/2019
אני מחפש אירוח לשבת ל- 6-8 משפחות כולל אוכל לכל השבת, בתאריך 4.3.
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון

לימוד תניא יומי - פרשת פנחס

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

לימוד תניא יומי - פרשת פנחס תמונה 1

יום א (ח תמוז)

"וא"כ הדבור והבל העליון הוא מקור החכמה והשכל שבנשמת אדם הראשון"

כמו"כ בבריאת העולמות, דהיינו בבחינת מלכות יש כל הספירות כנ"ל, ולכן המלאכים המקבלים מבחינת מלכות יש להם השגה, ונהנים מזיו וכו', שש כנפים וכו' [ויש לומר דחשיב כאן פרטי הענינים דחב"ד חג"ת נה"י, יש להם השגה ונהנין מזיו, הו"ע חב"ד, ושש כנפים הו"ע המדות, חג"ת נה"י], ומכ"ש נשמות.

(סה"מ תשי"ב עמ' קמד)

 

"עוד זאת העולה על כולנה המשכת כח עליון וחיות כללית הכולל' ושקולה כנגד כל מיני הכחו' והחיות פרטיות של האותיות ועולה על גביהן והיא מחברתן ומצרפתן יחד"

וכן הוא גם בענין הריקוד שבשמחת תורה, שכל בני ישראל מהגדול שבגדולים עד לפשוט שבפשוטים, רוקדים יחדיו – שאין זה באופן שכל א' רוקד לפי אופנו (לפי ערך השגתו כו'), אלא כולם משתווים ומתייחדים בענין הכולל את כולם. ענין הריקוד הוא שבעצם אין בו התחלקות. וזוהי האחדות האמיתית – לא רק התאגדות של פרטים (ואפילו לא באופן האחדות  דד' אותיות שם הוי' – שכנגדם הם ד' המינים (פע"ח שער הלולב פ"ב) – שאף שכל אות מורה על ענין בפ"ע, מצטרפים הם לתיבה אחת שם הוי', שעי"ז ניתוסף ה"אור העולה על כולנה" (כמבואר בתניא שעהיוה"א פי"ב – מהנחה בלתי מוגה) אלא שכל א' מתבטל ממציאותו בפ"ע.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 168)

¯

והענין הוא, דבמקיפים יש ב' בחינות, מקיף דלבוש ומקיף דבית. וכשם שבגשמיות הנה המקיף דלבוש שייך שיהיה בו איזה קלקול, ולכן צריך להמקיף דבית שמגין גם על המקיף דלבוש, כמו"כ הוא ברוחניות, שהמקיף דמצוות הוא כמו מקיף דלבוש שצריך שמירה, דכיון שמקיף זה אינו נרגש בפנימיותו, לכן צריך שמירה, וכידוע דגם בקיום המצוות שייך שתהיה יניקה לחיצונים, והשומר הוא מקיף דבית, שהו"ע התורה, שלהיותו מקיף הנרגש בפנימיות, לכן הוא מגין שלא תהיה לחיצונים שום יניקה. וזהו מ"ש את שבתותי תשמורו (ועד"ז כתיב את מצוותי תשמורו) ומקדשי תראו, שהמצוות צריכים שמירה, והשומר הוא המקדש, בחינת בית, שהוא מקיף דתורה. ובעומק יותר, הנה התורה היא בחינת עיר שלמעלה גם מבית, שהרי העיר הוא מקיבוץ הרבה בתים, וא"כ, יש בזה האור העולה על כולנה, שהוא למעלה גם מהמקיף דבית. והענין הוא, דג' מקיפים אלו, לבוש בית ועיר, הנה לבוש ובית הם בחינת הכתר, אריך ועתיק, ועיר הוא בחינת המקיף דא"ק, שהוא הכתר הכללי הכולל את כל הכתרים. וכיון שהתורה היא בבחינה זו, שזהו"ע ויהי קול מעל לרקיע, ולמעלה יותר עד עתיק דא"ק, לכן לא שייך שום יניקה מהתורה, שהרי היא בחינה כזו שלא שייך שם ענין השבירה. וכאשר האדם לומד תורה באופן דקליטה, שהנשמה נקלטת בהתורה והתורה נקלטת בהנשמה, שזהו יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כמבואר בתניא, הרי כיון שהאדם נעשה דבר אחד עם התורה, נעשה גם האדם באופן שלא שייך בו שום פגם כלל, כיון שמתאחד עם התורה שהיא בבחינה כזו שלא שייך בה שבירה כלל.

(סה"מ תשי"ז עמ' רצו)

 

"שנבראו בהן ז' רקיעים"

ישנם שבעה רקיעים, שמים ושמי השמים ורקיע ושחקים זבול ומעון וערבות, וכתיב סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו, היינו, שערבות שהוא השביעי הוא החביב, לפי שבו נמצאים נשמותיהם של צדיקים כו', ולכן הרי זה חביב אצל הקב"ה להיות רוכב עליהם.

(סה"מ תשט"ז עמ' רנז)

 

 

יום ד (יא תמוז)

אגרת התשובה

פרק א

"עבר על מל"ת ושב תשובה תולה ויה"כ מכפר"

הנה יש חילוק בין מצוות עשה למצוות ל"ת, דמצוות ל"ת הם בעומק יותר. ויובן זה עד"מ באדם למטה, שכאשר ממלאים את רצונו הנה ע"י מילוי הרצון מגיעים רק בבחינת הרצון, ובכדי להמשיך איזה רצון בהאדם הרי זה בדרך צמצום מהנפש עצמו. אבל כאשר עושים היפך רצונו הרי זה נוגע בו בעצמו. ועד"ז יובן בענין מצוות עשה ול"ת, דמצוות עשה היינו שממלאים רצונו, שענין זה נוגע רק בבחי' הרצון, אבל הענין דל"ת שהוא מנגד, הרי זה נוגע גם בבחי' בעל הרצון, וכמבואר בלקו"ת פ' פקודי. אמנם, עבודת התשובה מועלת גם על ל"ת, והיינו לפי שבבחי' בעל הרצון גופא מגעת התשובה בעומק יותר. ולכן, הנה גם באדם למטה מגעת עבודת התשובה בעומק יותר בהנפש מאשר העבודה דתומ"צ, וכמו"כ גם למעלה הרי זה מגיע בבחי' נעלית יותר, שלכן הנה במקום שבעלי תשובה עומדים הנה צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וע"י התשובה הנה גם העבודה דתומ"צ שלאחרי התשובה היא בבחי' נעלית יותר מאשר העבודה דתומ"צ שקודם התשובה.

(סה"מ תשי"ז עמ' קמז)

 

"שע"י קיום מ"ע ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור א"ס ב"ה (כמ"ש בזהר דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא) וגם על נפשו האלקית כמ"ש אשר קדשנו במצותיו"

במצות עשה נמשך הגילוי מיד, דמיד כשמניח תפילין נמשכים ד' מוחין שלמעלה, ומיד כשלובש ציצית נמשכים ל"ב נתיבות חכמה.

(סה"מ תשי"ז עמ' סט)

¯

וכמו בהמשכה שע"י המצוות, שהאור הוא בגילוי, אף שאינו נתפס, שהרי הנשמה מלובשת בהחומר, והחומר אינו מבלבל לאור הנשמה, והיינו, שגם כמו שהנשמה מלובשת בהחומר, מאיר לה האור של המצוה, ואעפ"כ אין החומר מרגיש זה כלל, ומ"מ, אף שאינו מרגיש, הרי זה בגילוי, שלכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני שמאיר בו בגילוי האור של המצוה, אף שאינו בתפיסא. וכמו"כ הוא בהענין דשבת שאסור בעשיית מלאכה, דבששת ימי החול מותר בעשיית מלאכה, כי, אף שאמרו רז"ל מאן דמחוי במחוג קדם מלכא קטלא חייב, מ"מ, מצד ההעלם שבימי החול אין זה נחשב קמי מלכא, משא"כ בשבת, הנה מצד הגילוי (אף שאינו בתפיסא), הרי זה קמי מלכא, ולכן אסור בעשיית מלאכה.

(סה"מ תשי"ז עמ' קל)

¯

והנה מ"ש הרב המגיד שא"ס עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות, הרי זה רק לפי שכך עלה ברצונו, והיינו, שאין על זה שום טעם בשכל, אלא שכך עלה ברצונו שיתחבר עם נשמות ישראל, ובשביל זה עשה כמה צמצומים כו'. והענין בזה, דרצון העליון הוא בנש"י, שזהו מ"ש חפצי בה, שחפצו ית' הוא בנש"י, שלכן כתיב כי תהיו אתם ארץ חפץ, דנש"י נקראים בשם ארץ, כמ"ש וזרעתי' לי בארץ, דנש"י הם הארץ שזורעים בהם התומ"צ, שנקראים בשם זריעה, כמו עד"מ הזורע גרעין שאין בו לא טעם ולא ריח, ומ"מ צומח ממנו אילן נושא פירות בטעם ריח ומראה, כמו"כ הוא גם במצוות, דאף שנתלבשו בדברים גשמיים שלכן הרי זה נדמה כמו הגרעין שאין בו לא טעם ולא ריח, מ"מ, הנה ע"י קיום המצוות נעשה גילוי אור, וזהו שאמרו רז"ל מאי פירי מצוות, שע"י הזריעה דקיום המצוות נעשה גילוי אור רב. אמנם, הזריעה דתומ"צ צריכה להיות בהארץ דנש"י דוקא, דכשם שענין הזריעה בגשמיות צ"ל בארץ דוקא, דכאשר יזרע את הגרעין במקום אחר לא יהי' מזה שום צמיחה, ורק כאשר יזרע אותו בארץ אזי יצמח אילן נושא פירות, כמו"כ הוא גם בהזריעה דתומ"צ, שצריכה להיות בנש"י דוקא שהם בחי' ארץ, דכאשר אינו יהודי יקיים את המצוות לא יפעול בזה מאומה, כי הזריעה דתומ"צ צריכה להיות בנש"י דוקא שהם בחי' ארץ. והטעם שנש"י נקראים בשם ארץ הוא מצד הביטול שבהם, וע"י הביטול שבנפשם הרי הם נעשים כלים להזריעה דתומ"צ, והיינו, שמצד הביטול שבהם, הנה כאשר הם מקיימים את המצוות, ישנו בזה גילוי אור. וזהו מ"ש ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי, דעי"ז שנפשי כעפר לכל תהי', נעשה פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי. וזה שנש"י הם בבחי' ביטול הוא לפי ששרשם מבחי' ארץ העליונה (כמשי"ת), ולכן גם למטה הם בבחי' ביטול,  ומשום זה נקראים בשם ארץ. וענין הביטול שבנש"י הוא ענין חצי צורה, והיינו, שהיותם חצי צורה בלבד, שאין להם מציאות לעצמם, הנה זהו הביטול שבהם שהם בטלים לאלקות. והנה, כשם שנש"י הם חצי צורה ובטלים לאלקות, כמו"כ גם הקב"ה הוא חצי צורה. וזהו מ"ש הרב המגיד שא"ס עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות, שזהו לפי שכך עלה ברצונו כנ"ל, ורצון הוא אותיות צנור, שהו"ע צמצום והגבלה. וע"ד שמצינו שכאשר האריז"ל הי' רוצה להשפיע לתלמידיו, אזי הי' האור יורד דרך כמה וכמה צמצומים, ועד"ז יובן כביכול למעלה, דרצון אותיות צנור, שהוא מגביל שהמשכת האלקות תהי' דרך הצנור, ע"י כמה וכמה צמצומים דרך כמה עולמות. וכל זה לפי שהוא ית' חצי צורה, כביכול, שאין לו שלימות לעצמו (בלי ישראל), שהרי כאשר יחסר בשם הוי' אות ה"א אחרונה, דקאי על כנסת ישראל, אזי אין השם בשלימות, וההשלמה היא ע"י כנסת ישראל דוקא, שכנסת ישראל והקב"ה הם מתמימים זה לזה כנ"ל. וזהו שהקב"ה נקרא בשם חתן וכנסת ישראל נקראת בשם כלה, דחתן הוא מלשון נחות דרגא, וכלה הוא מלשון כליון והעלאה, וזהו שכנסת ישראל נקראת בשם כלה, מצד כלות הנפש שבנש"י, כמבואר בלקו"ת שה"ש פרטי המדריגות שבזה, והקב"ה נקרא בשם חתן, מלשון נחות דרגא נסיב אתתא, שיורד ומתחבר עם נש"י. והנה, כשם שהוא בחתן וכלה למטה, שכל אחד מהם לעצמו הוא פלג גופא, וע"י חיבורם יחדיו נעשים דבר אחד, עד שהיא יולדת בדומה להבעל, הנה עד"ז הוא גם בהקב"ה וכנסת ישראל, שכל אחד לעצמו הוא פלג גופא כביכול, וע"י חיבורם יחדיו נעשים דבר אחד, עד שמולידים בדומה להקב"ה, היינו שהנשמה גם כמו שהיא מלובשת בגוף בעולם הזה הגשמי והחומרי, הרי היא יולדת בדומה לעצמות, היינו שנש"י פועלים המשכת העצמות גם למטה בעולם הזה.

(סה"מ תשי"ז עמ' קמג – קמד)

¯

והענין הוא, דשתי חלוקות הכלליות שבמצוות, מצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם ומצוות דחוקים שלמעלה מהטעם, הם שני ענינים כלליים בעבודת ה', העבודה דטעם ודעת (משפטים) והעבודה דקבלת עול (חוקים), שצריכים להיות בכל מצוה ומצוה. והענין הוא, דבמצוות יש שני ענינים. א', שהמצוות הם רצונו ית', רצון שלמעלה מטעם. דענין זה הוא בכל המצוות בשוה. וב', דלאחרי שהרצון נתלבש בחכמה (דתורה), הנה עי"ז נוסף טעם לכל מצוה, וג"ז שע"י כל מצוה נמשך אור וגילוי פרטי. דזהו מה שרמ"ח פיקודין הם רמ"ח אברים דמלכא, דכל אבר הוא כלי לכח פרטי. וטעמים אלו הם מצד חכמה דתורה כמו שהיא למעלה. ומזה נמשכו (ע"י ריבוי השתלשלות) טעמי המצוות שבגליא דתורה (הטעמים דעדות ומשפטים כמו שהם בפשטות). וזהו מה שבקיום המצוות צריך להיות שתי כוונות, כוונה כללית וכוונה פרטית, שמצד הרצון (שלמעלה מטעם) צ"ל הכוונה כללית (קב"ע) לקיים רצון ה', ומצד הענין דטעמי המצוות צ"ל הכוונה פרטית השייכת לאותה המצוה.

וזהו מה ששני הענינים דחוקים ומשפטים הם שני ענינים כלליים שבכל מצוה ומצוה. שגם המצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם צריך לקיים (בעיקר) מפני שהם רצון ה', כמו החוקים. וכן לאידך, שגם בהמצוות דחוקים יש הטעם והכוונה פרטית שבהם, מה שע"י כל מצוה (גם המצוות דחוקים) נמשך אור וגילוי פרטי.

(סה"מ תשי"ז עמ' רנח – רנט)

¯

כאשר היראה היא מצד אהבה, אזי גם ההמשכה מלמעלה היא באופן אחר, בכלל, ישנו חילוק בין מ"ע ומל"ת – ששמירת מל"ת פועלת רק הדחה וצחצוח הכלי, אבל לא המשכת אור, ואילו קיום מ"ע פועל המשכת אור. אבל כאשר היראה היא מצד אהבה – אזי נפעל גם ע"י שמירת מל"ת (לא רק הדחה וצחצוח הכלי, אלא גם) המשכה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 26)

¯

מצות נר חנוכה היא מצוה מדברי סופרים, שעז"נ "ערבים עלי דברי סופרים".

וביאור הענין ד"ערבים עלי דברי סופרים" – ע"פ המבואר בחסידות:

ענין המצוות הוא כדי להמשיך אלקות. ומכיון שבאלקות יש ב' בחינות: ממלא כל עלמין, אור המתלבש בעולמות, וסובב כל עלמין, אור שלמעלה מהתלבשות – לכן יש גם במצוות ב' חלוקות: מצוות עשה ("קום ועשה") ומצוות לא תעשה ("שב ואל תעשה").

מצוות עשה – הם כלים להמשכת אור. כלומר: ענין זה – ענין של פועל ממש, או ענין של השגה – נעשה כלי לאלקות, דהיינו, להאור הממלא כל עלמין;

וכיון שיש צורך להמשיך גם את אור הסובב, שאינו יכול להיות נמשך בכלים – לכן ישנו גם הענין דמצוות לא תעשה, שאינם כלים להמשכת האור, אלא הם רק שוללים את ההעלם והסתר, ובדרך ממילא נמשך האור, ועל ידם נמשך אור הסובב שלמעלה מהתלבשות בכלים (כמבואר בלקו"ת פ' פקודי ובמאמרים שלאח"ז, שע"י מל"ת ממשיכים אותיות י"ה דשם הוי', שהם אורות מקיפים, בחי' סוכ"ע).

ובענין זה יש מעלה יתירה בז' מצוות דרבנן – אף שבהם נכללים רק ציוויים של "קום ועשה", מ"מ, יש בהם גם המעלה דמצוות לא תעשה, שעל ידם נמשך אור הסובב כל עלמין.

כלומר: אף שהמצוות דרבנן הם באופן של "קום ועשה", שזהו"ע של כלים, מ"מ, משתווים הם למצוות לא תעשה, שכשם שע"י מל"ת נמשך אור הסובב, כיון שאינם כלים, כי אם, שלילת ההעלם והסתר, ובמילא נמשך אור הסובב, כך גם במצוות דרבנן, שעם היותם ענין של כלים, נמשך על ידם אור הסובב שלמעלה מהתלבשות בכלים.

וזהו "ערבים עלי דברי סופרים": "ערבים עלי" – הו"ע של המשכה מלמעלה שהיא למעלה מהתלבשות בכלים, שנעשית ע"י "דברי סופרים", כיון שניתן כח לרבנן לתקן מצוות עשה – כלים – שבהם יומשך אור הסובב (כמבואר כל זה בחסידות).

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 180, 179)

 

"וכמארז"ל ע"פ מעוות לא יוכל לתקן זה שביטל ק"ש של ערבית או וכו' "

אמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר ששנותיו של יהודי אינן נמנות ע"פ ה"פאַספאָרט", שכן יתכן שע"פ ה"פאַספאָרט" הוא יהודי זקן בן שבעים שנה, ואילו בשנותיו האמיתיות, שהם השנים שניצל לעניני תומ"צ, אינו אלא ילד קטן שמשחק תחת השולחן .... כי כאשר יצרפו, מתוך של שבעים שנותיו, את משך הזמן שניצל לענינים שבשבילם צריך לנצל את הזמן, יעלה החשבון לשנים אחדות בלבד.

(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 103)

 

"עד יוה"כ כמ"ש וכפר על הקדש מטומאות בנ"י ומפשעיהם וכו' לפני ה' תטהרו לפני ה' דייקא"

והנה הענין דחמישיתו יוסף עליו ישנו גם בזמני השנה, ועיקרו ביום הכיפורים שהוא זמן תשובה לכל, וזהו שהתפלות דיום הכפורים חלוקים מהתפלות דכל השנה, שהתפלות דכל השנה הם ג' או ד', בימי החול יש ג' תפלות, ובשבת וימים טובים וראשי חדשים יש ד' תפלות, שכל זה הוא בהגבלה, אמנם ביום הכפורים יש חמש תפלות, והיינו, לפי שיום הכפורים הוא זמן התשובה לתקן הפגמים ע"י ההמשכה שלמעלה משם הוי', כמ"ש כי ביום הזה יכפר עליכם גו' (יכפר עליכם סתם, ולא נאמר מי יכפר) לפני הוי' תטהרו, שהטהרה היא למעלה משם הוי', לכן צ"ל ביום הכפורים חמש תפלות, לפי שאז העבודה היא מבחי' היחידה דוקא. וכמו"כ הוא גם ביום הכפורים גופא, הנה עם היות שעיצומו של יום מכפר במשך כל היום, מתחלת יום הכפורים עד רגע האחרונה, מ"מ, עיקר התשובה היא בתפלת נעילה דוקא, היינו, לא בד' תפלות שלפנ"ז שדוגמתם יש גם בכל השנה, שאז העבודה היא ע"ד עבודת הצדיקים, אלא בתפלת נעילה דוקא, תפלה החמישית. וזהו שבתפלת נעילה אומרים אתה נותן יד לפושעים, דאתה נותן יד הוא המשכת יד החמישית, שהוא ההמשכה על התשובה.

וזהו ג"כ הענין שאחרי נעילה אומרים שמע ישראל, ברוך שם והוי' הוא האלקים. דהנה נת"ל שענין התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, דזהו קחו עמכם דברים, דברים הרבה, שהם הדברים דתומ"צ, לכן הנה מיד אחרי יום הכפורים אומרים פסוקי שמע וברוך שם, היינו שאומרים סדר העבודה שצריך להיות, שהו"ע העבודה דיחו"ע ויחו"ת, שזהו סדר העבודה מכאן ולהבא שאפשר להיות אחרי תקון הפגמים. וזהו ששמע ישראל אומרים פעם אחת וברוך שם אומרים ג"פ, כי, שמע ישראל הוא יחו"ע שהוא באצילות, וברוך שם הוא יחו"ת שהוא בג' עולמות בי"ע, וכנגדם אומרים ברוך שם ג"פ. ומסיימים הוי' הוא האלקים ז"פ, לפי שכל ענין העבודה דיחו"ע ויחו"ת בשנה הבאה הוא להיות היחוד דהוי' הוא האלקים (ע"י ההמשכה מעתיקא, ששם הנה גם הוי' כאלקים יחשב), והאמירה ז"פ היא שממשיכים ענין זה בכל הז' מדות, שמצד זה אפשר להיות העבודה דיחו"ע ויחו"ת.

(סה"מ תשט"ז עמ' ב)

¯

ועד"ז בנוגע ליוהכ"פ שהוא כפורים. והענין בזה, דהנה, ביוהכ"פ כתיב לפני הוי' תטהרו, ומבואר בזה, שזהו גילוי שנמשך מבחי' שלמעלה משמות הקדושים, למעלה אפילו משם הוי' (שמשם נמשכת הטהרה שבאה לאחר התשובה), שזהו ע"ד פורים שבו נמשך מבחי' שלמעלה משמות הקדושים, שלכן לא נזכרו במגילה שמות קדושים אלא ברמז בלבד, כיון שזוהי בחי' שלמעלה משמות, לפני הוי'. אמנם ההמשכה דיוהכ"פ אינה באה בכלים, אלא ההמשכה היא ע"י ה' העינויים, שזהו"ע של העדר הכלים. וטעם הדבר הוא, לפי שהמס"נ דיוהכ"פ הוא רק בכח, ולא בפועל, וכיון שענין המס"נ אינו בא בפועל בהגוף הגשמי, לכן ההמשכה היא בענין של עינויים, ולא בענינים של כלים, ענינים גשמיים. משא"כ בפורים שאז הי' ענין המס"נ בפועל, לכן נמשכים האורות היותר עליונים בכלים של ענינים גשמיים, משתה ושמחה. ועפ"ז יש לבאר ב' הדעות אם יוהכ"פ יבטל לעתיד לבוא אם לאו. יש דעה שגם יוהכ"פ לא יבטל כשרגא בטיהרא, כיון שמאיר בו גילוי אור נעלה ביותר שלמעלה משמות הקדושים, לפני הוי', כמו בפורים. אבל הדעה הראשונה היא, שכיון שהגילוי דיוהכ"פ אינו נמשך בכלים כמו פורים, לכן, רק ימי הפורים אינן בטלין לעולם, משא"כ יוהכ"פ יבטל לעתיד לבוא כשרגא בטיהרא, כי, אע"פ שגם הגילוי דלעתיד הוא באופן דבבכי יבואו, לפי שהגילוי יהי' למעלה מהגבלת הכלים (ע"ד הגילוי דיוהכ"פ שאינו נמשך בכלים), הרי לאחרי הענין דבבכי יבואו, יהיו יכולים להגיע גם לענין הכלים (משא"כ ביוהכ"פ שהגילוי נשאר למעלה מהמשכה בכלים), ורק ימי הפורים לא יבטלו כשרגא בטיהרא, כיון שבפורים ישנו עילוי גדול יותר, שגם הענינים שלעתיד לבוא בבכי יבואו, באים בפורים בכלים ע"י משתה ושמחה.

(סה"מ תשט"ז קלד, קלה)

¯

ענין הגורל מורה על גילוי אלקות שלמעלה מספירות הגלויות שראשיתם ספירת החכמה (דוגמת ענין החכמה ושכל, טעם ודעת), ולמעלה גם מחיצוניות הכתר (דוגמת ענין הרצון, כולל גם בעל הרצון כפי שהוא שורש לרצון, שורש הנאצלים) אלא הוא לפני הוי' בבחינת עתיק.

(סה"מ תשי"ז עמ' קנט)

¯

ענין התענית והתשובה בתכלית השלימות – "לפני הוי' תטהרו", היינו, שהטהרה היא ע"י הקב"ה בעצמו, שם הוי', ויתירה מזה – "לפני הוי'", למעלה משם הוי'.

(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 260)

¯

 

 

יום ה (יב תמוז)

"והנה מצות התשובה מן התורה"

ומה גם שאפילו עבודת התשובה יכולים וצריכים לעשותה מתוך שמחה דוקא (ענינו של שמח"ת) – כפס"ד הרמב"ם בנוגע לכל המצוות: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה . . עבודה גדולה היא", ומזה מובן שגם עבודת התשובה צריכה להיות מתוך שמחה – שמחה שזכה לקיים מצות הבורא (כפי שמצינו בזהר שתשובה נכללת במנין המצוות), ועאכו"כ מצוה גדולה כמו מצות התשובה שעל ידה נעשה התיקון דכל עניני התומ"צ (כמבואר בחסידות),

ויתירה מזה – שהשמחה שבעבודת התשובה היא לא רק שמחה צדדית שזכה לקיים מצות הבורא (כבכל המצוות), אלא השמחה היא מענינה של התשובה עצמה – שהשמחה היא מצד זה שע"י התשובה ביכלתו לעשות אפילו מ"זדונות", "שגגות", ועד ל"זכיות", שעי"ז מתעלה לדרגא נעלית יותר אפילו מדרגת צדיקים גמורים.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 171)

 

"היא עזיבת החטא בלבד"

והנה עם היות עבודת התשובה בבחינת יחידה שבנפש, הרי הכוונה בזה היא שבחי' היחידה תומשך ותאיר גם בהבחי' דנרנ"ח, ועד למעשה בפועל. וכמשנת"ל שעיקר עבודת התשובה היא החרטה על העבר וגם הקבלה על להבא, והיינו, שעם היותו בתנועה שלמעלה מהזמן, שזהו מצד בחינת היחידה, מ"מ ה"ז באופן שמזה יבוא האדם למעשה בפועל להבא באופן הרצוי. וכדאיתא בשו"ע לענין פסולי עדות שאינם חוזרים לכשרותם עד שיעשו תשובה, וענין התשובה פירושו עזיבת החטא במעשה בפועל שחזרו בהם מדרכם הרעה, כמבואר שם בארוכה. וכמו כן התשובה בעשי"ת, שתכליתה הוא שתשפיע על המעשה בפועל במשך השנה הבאה. ונמצא, שתכלית מעלת העבודה בבחינת יחידה היא שבחינת היחידה תומשך בכחות הנפש.

(סה"מ תשי"ז עמ' קצ)

 

"ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע והן במל"ת"

בענין התשובה מצינו דבר פלא, לכאורה, דנוסף לחרטה על העבר, צריך להיות גם קבלה על להבא. דהנה, לפי פשוטו טעם הדבר הוא משום שהקבלה על להבא מורה שהחרטה על העבר היא חרטה אמיתית (דאם אין קבלה על להבא, הרי זה מוכיח שהחרטה על העבר אינה חרטה אמיתית), אבל בפנימיות הענין צריך ביאור, שהרי תוכן התשובה הוא לתקן את הפגם הנעשה ע"י החטא, ולכאורה למה צריך לזה קבלה על להבא. ועכצ"ל, שכשם שבפשטות הקבלה על להבא נוגעת לחרטה על העבר, כן הוא גם בפנימיות הענין, שבשביל לתקן את פגם החטא (שבעבר) צ"ל גם קבלה על להבא.

והענין הוא, דלכאורה אינו מובן איך אפשר שתועיל התשובה לתקן את פגם החטא שבעבר, שהרי מה שעבר עבר. אך הענין הוא, דמעלת עבודת התשובה היא שביכולתה להגיע לבחינה שלמעלה מהזמן, ומצד למעלה מהזמן הרי עבר הוה ועתיד הם בשוה, וא"כ כשם שיש לו בחירה על מעשיו בהוה ובעתיד, כן הוא גם בנוגע לעבר. ובזה יובן מה שהתשובה היא לא רק חרטה על העבר אלא גם קבלה על להבא. דאם עבודתו היא רק בחרטה על העבר, ה"ז בגדרי הזמן, ומצד זה אינו יכול לתקן את העבר. אבל כאשר עבודתו היא באופן כזה שבבת אחת הוא מתחרט על העבר ומקבל על העתיד, דהיינו שמעמיד עצמו במצב שלמעלה מהגבלות וגדרי הזמן [וי"ל דהיינו ההתמסרות הכללית (די כללות'דיקע איבערגעגעבנקייט) לאלקות שלמעלה מגדרי הזמן] אזי ביכולתו לתקן גם את העבר.

והנה כיון שעיקר ענין התשובה הוא למעלה מגדרי הזמן, הרי מובן שבדרגות הנפש עבודת התשובה היא מצד יחידה שבנפש שהיא למעלה מהזמן, לפי שבחינת יחידה קשורה עם דרגת האלקות שלמעלה מגדרי העולם. וזהו מה שאמרו רז"ל שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תהא עלי' כו' שאלו לנבואה כו' שאלו לתורה כו' שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו, שענין התשובה הוא מצד הקב"ה כפי שהוא למעלה אפילו מתורה, כי גם מצד התורה יש הגבלות, משא"כ הקב"ה הוא למעלה מהזמן לגמרי. וענין זה קשור עם יחידה שבנפש, שנקראת יחידה ע"ש שמתקשרת עם בחינת יחיד שלמעלה כנודע. וזהו מה שאמרו בנוגע לעבודת עשי"ת כאן ביחיד, שהעבודה דעשי"ת (עבודת התשובה) היא בבחינת יחידה שבנפש, שעי"ז אפשר לתקן גם את העבר, כאילו לא הי' כלל מעולם, ולא רק כאילו בכ"ף הדמיון בלבד, אלא שכל העבר מתבטל ממש, שלא הי' מעולם, הואיל והתשובה היא למעלה מהזמן. ולכן ע"י עשיית התשובה בעשרת ימי תשובה נותנים לו שנה טובה ומתוקה בלי הבט על מה שעשה בשנה שעברה, לפי שכל הדברים הבלתי רצויים נתבטלו לגמרי.

(סה"מ תשי"ז עמ' קפט – קצ)

 

 

יום ו (יג תמוז)

פרק ב

"אמנם שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו"

בחג הסוכות, שאז נמצאים בני ישראל בדרגא נעלית יותר גם לגבי ד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות (שבהם "עסוקים במצוות, זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו") – "כאַפּט מען זיך" שהתשובה שהיתה בד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות אינה מספיקה לגבי הדרגא דחג הסוכות,

ועאכו"כ שתשובה זו אינה מספיקה לגבי הדרגא דשמחת בית השואבה – עלי' נאמר "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", וכפי שמבואר בלקו"ת שזוהי דרגא נעלית ביותר, "העכער און העכער", עד למזלות העליונים, "ב' מזלות ונוצר ונקה", אשר, אפילו חכמה ובינה – ראשית ההשתלשלות – אינם מקבלים מהם כי אם ע"י "קונצים" שונים ("פאַרשידענע ערליי קונצן"), כמו בנדו"ד, בשמחת בית השואבה דוקא !

ובמילא, "כאַפּן זיך" גם אלה שכבר עשו תשובה – "בעלי תשובה" ש"אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו" – שצריכים לעשות תשובה עוד הפעם על הענינים שכבר עשו תשובה עליהם.

ויתירה מזה – שכן הוא גם בנוגע ל"חסידים (חסיד מעיקרו) ואנשי מעשה" ש"אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו" (שלא עברנו עבירה בילדותנו):

מבואר בדרושי חסידות שגם כאשר העבודה היא כדבעי, מ"מ, כל זמן שלא הגיע לביטול עצמי, אלא הוא מרגיש את מציאותו שהוא זה שעובד עבודתו להקב"ה ופועל על ידה ("ער טוט אויף דערמיט") – ה"ז נחשב לענין של מרידה רח"ל, "מחוה במחוג קמי מלכא כו'".

ומזה מובן, שמצד גודל העילוי דשמחת בית השואבה, שאז שואבים "ממעייני הישועה", ועד שמגיעים לדרגא שלמעלה מכל סדר השתלשלות – "כאַפּן זיך" כל הסוגים הנ"ל [הן "בעלי תשובה" ש"אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו", והן "חסידים ואנשי מעשה" ש"אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו"] שסוף – כל – סוף, לאחרי כל העילויים שבעבודתם, נמצאים הם במעמד ומצב ד"מי שחטא" – חטא כפשוטו, או או עכ"פ חטא מלשון חסרון, כיון שלעת – עתה לא עשו תשובה המתאימה לפי – ערך דרגתם הנעלית,

ובמילא – "ישוב וימחול לו", ובאופן של כפרה ("אשרי זקנותנו שכפרה כו'") – כפי שמפרש אדמו"ר הזקן באגה"ת: "לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו", "שיהי' לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא", היינו, באופן נעלה יותר מכמו שהי' במעמדו ומצבו הקודם שענינים אלה לא היו חשובים ל"חטא", בדוגמת מעלת בעלי תשובה אפילו לגבי צדיקים גמורים.

ולהעיר, שענין זה (שגם אצל צדיקים תהי' המעלה דבעלי תשובה) הוא מעין עבודתו של משיח. ויומתק יותר ע"פ דברי הצ"צ שאמר על "ושאבתם" – אפילו על הדרוש בלקו"ת – ששאבו משם עד ביאת המשיח.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 132 – 130)

 

"כמ"ש בגמרא שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך"

ומזה מובן עד כמה היה רצונו של רשב"י שביום הסתלקותו היה יום התועדות ושמחה, והיינו שיומשך בעולם (לא ענין של דיניו, שזהו כללות ענין התענית שפועל "מיעוט חלבי ודמי" אלא תנועה של שמחה, ועי"ז יפעלו את כל הענינים.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 219)

 

"מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון"

ונוסף על השינויים שישנם באדם (מצד השינויים שבכללות העולם) גם בהיותו לעצמו, הרי בודאי ישנם שינויים בהרגש האדם התלויים בהסביבה שנמצא בה, היינו, שכאשר נמצא בסביבה מסויימת יש ענינים והרגשים מיוחדים שלא יהיו לאחרי כן, כשתשתנה הסביבה, ובמילא ישתנה גם הרגש שלו כו'.

ועאכו"כ כאשר מדובר אודות ענינים שבאים מצד למעלה, כמו זמנים של עת רצון – הרי בודאי שענינים אלו אינם בבעלותו של האדם שיוכל להשיג אותם לאחר זמן, אלא עליו לחטוף ולנצל זמן זה, כיון שלאחר זמן לא יהיו לו ענינים אלו.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 168)

 

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים