יום א (כז ניסן)
"אך זהו דרך מקרה והוראת שעה בהשגחה פרטית מאת ה' לצורך שעה כמעשה דר"א בן דורדייא"
וכן הוא ענין הגורל בעבודת האדם, שאין זו עבודה שע"פ שכל, ואפילו לא עבודה ע"פ רצון, אלא מפנימיות הנפש, שזוהי עבודת התשובה, שמכפרת גם כאשר עוברים על מצוה שהיא רצונו ית', לפי שמגעת בבחינת אנכי אנכי (הוא מוחה פשעיך) שלמעלה מהרצון, שמשם נמשך להיות עובר על פשע, לכפר על כל העונות חטאים ופשעים, היינו, שעבודת התשובה היא למעלה מעבודת התומ"צ, שלכן בכחה לתקן את החסרון והגרעון שבקיום התומ"צ, ועד לאופן שיש קונה עולמו בשעה אחת.
(סה"מ תשי"ז עמ' קנט – קס)
"[כי ואהבת בגימטריא ב"פ אור כידוע לי"ח]"
וביאור הענין ד"בהעלותך את הנרות", נר – ענינו אור, ואור קשור עם ענין האהבה, כפי שמביא אדמו"ר הזקן בתניא (מ"ש בספרים שלפנ"ז) ש"ואהבת בגימטריא ב"פ אור". וזוהי עבודתו של אהרן – "בהעלותך את הנרות" – שהמשיך אהבה אצל כל בנ"י. ומשום זה היתה גם הנהגתו של אהרן – בגשמיות – באופן של "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות כו'" וכו'.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 247)
יום ב (כח ניסן)
פרק מד
"והנה כל מדרגת אהבה מב' מדרגות אלו אהבה רבה ואהבת עולם נחלקת לכמה בחי' ומדרגות לאין קץ כל חד לפום שיעורא דיליה כמ"ש בזה"ק ע"פ נודע בשערים בעלה דא קב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לכל חד לפום מה דמשער בלבי' וכו'"
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך גו'. ומבואר בדרושי חסידות שמ"ש בכל שעריך הוא ע"ד מ"ש נודע בשערים בעלה. והענין בזה, דהנה, מ"ש נודע בשערים בעלה קאי על אשת חיל שהיא כנס"י, וא"כ בעלה היינו קוב"ה, כמ"ש כי בועלייך עושייך ה' צבאות שמו, וכמארז"ל אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר כי בועלייך עושייך גו', שזהו"ע הנישואין. והקשה בזהר, דא"כ, איך אפשר להיות נודע בשערים בעלה, הלא הא"ס ב"ה הוא נעלם בתכלית ההעלם ואין מי שישיגוהו כו'. ומבואר בזהר שני תירוצים. תירוץ הא', שהפירוש נודע בשערים הוא, דאיהו אתיידע ואתדבק לפום מה שמשער בליביה כל חד כמה דיכיל לאתדבקא ברוחא דחכמתא [כמובא בתניא], והיינו, שהפירוש דשערים הוא מלשון השערה, שאין זו ידיעה אמיתית אלא השערה בלבד, ובכללות הו"ע ידיעת המציאות ולא השגת המהות. ותירוץ הב', שהפירוש דשערים הוא מלשון שיעור ומדה, וקאי על העשר ספירות שהם בשיעור ומדה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר, דכיון שהגילוי על ידם הוא במדידה והגבלה, לכן דוקא על ידם אפשר להשיג בו ית', ע"י המשלים מעשר כוחות הנפש וכיו"ב, וכמ"ש מבשרי אחזה אלקה, דידיעה זו היא השגה ממש ולא השערה בלבד, שהרי אחזה הוא תרגום של ראיה, היינו ראיה ולא השערה בלבד. והיינו שבבחינת האלקות שבספירות אפשר להיות השגה, משא"כ בבחינת האלקות שלמעלה מהספירות הידיעה היא בדרך השערה בלבד.
(סה"מ תשט"ז עמ' רנב)
"והיינו מ"ש הזהר ע"פ נפשי אויתיך בלילה וגו' דרחים לקב"ה רחימותא דנפשא ורוחא וכו'"
ומזה יובן גם בנה"א, שיש בו רצה"ת ורצה"ע, דרצה"ת הוא מה שרוצה באלקות מצד ההתבוננות, ורצון העליון הוא בחינת לאהבה את ה"א כי הוא חייך, שאין זה מצד הטעם, כי אם שזהו חיותו. וכמו (ונה"ב) הרצון שרוצה לחיות, והוא בחינת רצה"ע רעוא דכל רעוין.
(סה"מ תשט"ז עמ' רמא)
¯
צריך להקדים תחלה מארז"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות. דהנה, לילות קאי על העבודה שבזמן הגלות שנקרא בשם לילה, וכמבואר בהמאמר בפירוש רננא ברמשא, שענין הלילה מורה על גודל ההעלם והסתר, והיינו, שנרגש מציאות היש שהוא מעלים ומסתיר במאד, אלא שמתייגע בעצמו (ער האָרעוועט מיט זיך און דורך זיך) עד שפועל שהיש לא יעלים ויסתיר, ואדרבה, שיהיה ביטול היש לאין. אמנם, אע"פ שהוא פועל ביטול היש, מ"מ, עבודה זו נקראת בשם לילה, דכיון שבעצם הוא מרגיש את היש, אלא שפועל בו ביטול, הרי זה רק ביטול היש בלבד, שהו"ע העבודה דיחודא תתאה, ולכן נקרא בשם לילה. וזהו מזכירין יציאת מצרים בלילות, דענין הזכירה הוא ההמשכה מהבחינה שמזכירין אותה, דהיינו המשכה מבחינת יצי"מ, שענינה הוא היציאה מכל המצרים וההגבלות דהשתלשלות העולמות, ובחינה זו דיצי"מ שהיא למעלה מהעולמות, ממשיכים אותה בלילות, בהעבודה דיחו"ת. וכמבואר באריכות בקונטרס עץ החיים שגם בהעבודה דיחו"ת צריך להמשיך בחינת יחודא עילאה. וזהו ג"כ מ"ש נפשי אויתיך בלילה, שגם בלילה, דקאי על העבודה דזמן הגלות שנקרא בשם חושך הלילה, הנה גם אז אויתיך, שהו"ע הרצוא והצמאון בתכלית, והוא ע"י בחינת נפשי, דהיינו ההתבוננות איך שאלקות הוא נפשו וחיותו, שעי"ז נעשה הרצוא והצמאון בתכלית, אויתיך, גם בלילה, שגם בזמן ההעלם והסתר הרי הוא בבחינת אויתיך, שהו"ע המשכת יחו"ע. אמנם, גם כאשר נעשה בחינת אויתיך, הרי זה מ"מ בלילה, והיינו לפי שבכללות הרי זה אופן העבודה דיחו"ת בלבד, אלא שבעבודה דיחו"ת גופא נמשך בחינת יחו"ע, אבל זהו רק בחינת יחו"ע כפי שבאה בבחינת יחו"ת, ואין זה דומה להעבודה דיחו"ע כפי שהיא מצד עצמה.
(סה"מ תשי"ז עמ' קעד)
יום ג (כט ניסן)
"רעיא מהימנא"
ידוע שמשה רעיא מהימנא, שרועה ומפרנס נש"י לחזק אותם באמונתם בה', ומבאר בארוכה שענין האמונה צריך להיות לא רק בבחינת ממכ"ע, אלא גם בבחינת סוכ"ע, וגם בבחינת עצמות אוא"ס שלמעלה מבחינת סוכ"ע וממכ"ע, ועז"נ ורעה אמונה, דהיינו שצריכים לרעות את האמונה, להמשיכה בפנימיות.
(סה"מ תשי"ז עמ' קלה)
יום ד (ל ניסן)
"או להיות לו דירה בתחתונים כנ"ל"
בהעבודה דרעותא דלבא, מכיון שיש לו רצון, הגם שהרצון הוא מצד ההתקשרות דעצם הנשמה בעצמות אוא"ס, ה"ה בבחינת מציאות עדיין. וגם כשהרצון שלו הוא בביטול, שאינו רוצה לעצמו כלל וכל רצונו הוא שיהיה גילוי אלקות בעולם ושתושלם הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, מ"מ עצם ענין הרצון הוא מציאות. ואמיתית ענין הביטול הוא בהעבודה דקבלת עול, שהוא כמו עבד שאין לו שום רצונות כלל, וכל מה שעושה הוא מצד עול האדון שמוטל עליו, שמצד זה הוא מוכרח לקיים רצון האדון.
(סה"מ תשי"ז עמ' רסא – ד)
יום ה (א אייר)
"ומודעת זאת מ"ש בתיקונים כי בעולם הבריאה מקננא תמן אימא עילאה שהיא ההתבוננות באור א"ס חיי החיים ב"ה וכמאמר אליהו בינה לבא ובה הלב מבין"
רק באצילות יש השלימות דעשר ספירות, שהרי בבריאה אימא עילאה מקננא בכורסיא, וא"כ הרי חסר גילוי ספירת החכמה, ורק באצילות יש גם גילוי ספירת החכמה, דאבא עילאה מקננא באצילות.
(סה"מ תשי"ז עמ' רצד – רצה)
יום ו (ב אייר)
"רק שאעפ"כ צריך לטרוח בשכלו להשיג ולהגיע גם לבחי' אהבת עולם הנ"ל הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה'"
העבודה דק"ש היא שהאדם יבוא לאהבת הוי' באמרו ואהבת וגו', והיינו ע"י ההתבוננות שמתבונן בכל הענינים שבחלקי התפלה עד ק"ש, ובפרט ההתבוננות שבפסוד"ז איך שכל ההתהוות היא יש מאין, וכללות ההתהוות היא מהארה בלבד, ובהארה גופא כתיב כי נשגב שמו לבדו (ורק) הודו (של שמו) על ארץ ושמים, שהוא הארה דהארה בלבד, ומ"מ הנה וירם קרן לעמו, וע"י ההתבוננות הרי הוא מתעורר באהבה לאלקות, בכל לבבך ובכל נפשך עד בחינת בכל מאדך. אמנם גם כאשר נתעורר באהבה, הרי הוא יש מי שאוהב, ואין זה ביטול במציאות, כי אם ביטול היש בלבד (וביטול במציאות הוא בשמונה עשרה). וטעם הדבר הוא, דכיון שכל התעוררות האהבה באה ע"י השגה והתבוננות, לכן הנה האהבה היא בהגבלה כפי אופן ההשגה כו', שאינו מתבטל בזה ממציאותו, כי אם ביטול היש בלבד.
(סה"מ תשי"ז עמ' פט, צ)
"וגם כי זה כל האדם ותכליתו למען דעת את כבוד ה' ויקר תפארת גדולתו איש איש כפי אשר יוכל שאת כמ"ש בכ"מ פ' בא בגין דישתמודעון ליה וכו' וכנודע"
בהמשך המאמרים דראש השנה מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר טעמי הבריאה, ומביא בזה כמה לשונות:
א) בשם הזהר, ש"סיבת בריאת העולמות הוא בגין דישתמודעון ליה", היינו, שתהיה ידיעה באלקות, שבשביל זה צריכה להיות מציאות שאצלה תהיה הידיעה, ולכן נבראו העולמות.
ב) בשם הע"ח, ש"סיבת בריאת העולמות הוא בכדי שיתגלו שלימות כחותיו ופעולותיו כו'", והיינו, שקודם הבריאה היו כל הענינים בכח בלבד, ובלשון הידוע: שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, וע"י התהוות העולמות הרי זה נמשך בפועל ממש.
ומקשה בהמאמרים על שני הטעמים:
בנוגע לטעם הזהר – הרי ענין הידיעה פועל רק למטה, היינו, שאצל האדם נוסף איזה ענין כאשר יודעים אודותיו, אבל למעלה, אצל הקב"ה, שהוא תכלית השלימות – מה נוגע לו הידיעה שידעו אודותיו ? ובפרט ש"ממך הכל ומידך נתנו לך", היינו, שזה גופא שהנבראים יודעים אודותיו הרי זה מיניה וביה, וא"כ, בודאי שעי"ז לא ניתוסף שלימות למעלה.
ועד"ז בנוגע לטעם הע"ח – הרי בשלמא באדם, הנה קודם שהכח פועל פעולתו, וכמו כח התנועה טרם שמנענע, לא יודעים העילוי שלו, ולא יודעים כלל ענינו, ועי"ז שבא בפועל, ישנו הגילוי וההתפשטות שלו, ובמילא יש מעלה בהפועל; משא"כ למעלה, הרי הכח אינו חסר פועל, ואדרבה, ככל שהוא למעלה יותר הרי הוא בשלימות יותר, וככל שנמשך בגילוי יותר הרי הוא בתנועה של ירידה, וא"כ, לשם מה הוצרך להיות הגילוי מקודם הצמצום לאחרי הצמצום, וכמו כן לאחרי הצמצום גופא – מעולם אחד למשנהו ?
ובפרטיות יותר:
טעמים הנ"ל – "בגין דישתמודעון ליה", "בכדי שיתגלו שלימות כחותיו ופעולותיו כו'" – שייכים בסדר השתלשלות דוקא, דכיון שכללות סדר ההשתלשלות נקבע ע"י הקב"ה עם הגבלות מסויימות כפי רצונו ית', כמו ההגבלה של מעלה ומטה, העלם וגילוי, וכיו"ב – אזי שייך לומר שהידיעה והפועל פועלים משהו; משא"כ למעלה מסדר השתלשלות, ששם אין הגבלות הנ"ל – אזי לא שייכים כל הטעמים האמורים.
ועל זה היא הקושיא:
כיון שהבריאה היא ממקום כזה שהוא למעלה מהגבלה, וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן באגה"ק שההתהוות היא מ"מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'",
- וכמרומז גם בלשון הרמב"ם "כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", דלכאורה, היה יכול לומר שנמצאו מהמצאו, ומהו הדיוק שנמצאו "מאמתת המצאו" ? אך הענין הוא, שיש דרגת אלקות כפי שבאה בהעלם והסתר של לבושים, לבושי העשיה, לבושים של השתלשלות, ועד שישנו הלבוש ש"נתעטף (הקב"ה) בטלית לבנה כו'"; ועל זה מדייק הרמב"ם ש"כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", היינו שההתהוות היא מדרגת האלקות שלמעלה מלבושים והגבלות -
הרי ב"מקום" זה לא שייכים טעמים הנ"ל, ובמילא נשאלת השאלה מהי סיבת ההתהוות ?
ועל זה מבאר רבינו הזקן – על יסוד מאמר רז"ל ע"פ "שוקיו עמודי שש", "שוקיו, זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, עמודי שש, שנברא לששה ימים" – שההתהוות היא בגלל "שנשתוקק", שזהו"ע של תשוקה ותאוה שלא שואלים על זה טעם וסיבה, כיון שזהו למעלה מהטעם.
וזהו גם מה שאמרו רז"ל "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים", שכיון שנשמות ישראל, "ועמך כולם צדיקים", מושרשים ב"אמתת המצאו", לכן נמלך בהם לברוא את העולם.
ונמצא, שבהתהוות העולמות ישנם ב' ענינים: (א) כפי שההתהוות היא מצד העצמות ולמעלה מהשתלשלות, (ב) כפי שההתהוות היא מצד השתלשלות.
כלומר: ההתהוות היא מצד העצמות, שזהו שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ובגלל זה ברא הקב"ה כל סדר ההשתלשלות, ונתנו לבחירת האדם, לפעול בו הענין ד"ישתמודעון ליה", ו"שיתגלו שלימות כחותיו ופעולותיו כו'", שעי"ז תושלם הכוונה דדירה בתחתונים.
- סדר ההשתלשלות כמו שהוא ניתן להאדם, והאדם הוא בעה"ב על סדר ההשתלשלות לפעול בו עילוי או להיפך ח"ו.
והנה, כפי שההתהוות היא מצד העצמות – לא נדרש ענין של תשלום, שהרי זה ענין של תאוה כו' ; אבל כפי שההתהוות היא מצד השתלשלות – נדרש איזה תשלום (ע"ד לשון חז"ל עה"פ: "מי הקדימני ואשלם"), שזהו"ע ד"ישתמודעון ליה", ו"שיתגלו שלימות כחותיו ופעולותיו כו'".
ובזה יובן מארז"ל בנוגע לאדם שחטא ופגם ועבר את דרך המלך, מלכו של עולם, שכאשר "שאלו לחכמה כו' לנבואה כו' לתורה כו'", לא היתה להם עצה על זה – כי, חכמה נבואה ותורה הם בסדר השתלשלות, ובסדר השתלשלות נדרש ענין של תשלום, וכאשר האדם חוטא, ואינו ממלא תפקידו בעשיית הדירה, אין נתינת מקום למציאות כזו; אבל כאשר "שאלו להקב"ה" – בחינה שלמעלה מהשתלשלות – היה המענה "יעשה תשובה ויתכפר לו", דכיון שבדרגא זו לא נדרש ענין של תשלום, אזי מועילה תשובה.
(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 38 – 35)
יום שב"ק (ג אייר)
פרק מה
"לעורר במחשבתו תחלה רחמים רבים לפני ה' על ניצוץ אלהות המחיה נפשו וכו'"
יש בחינת רחמים דהשתלשלות, והוא ע"ד מ"ש ביוסף כי נכמרו רחמיו על אחיו, דיוסף הוא צדיק עליון, והוא ממשיך רחמים על הנשמה שירדה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שזוהי ירידה גדולה ביותר, וזהו ענינם של נשיאי הדור, ובדורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר שבאמצעותם נמשך רחמים מיוסף שהוא צדיק עליון על הנשמה שירדה למטה. ורחמים אלו הו"ע הרחמים דהשתלשלות, שענינם הוא הרחמנות על מי שחסר, ועז"נ נכמרו רחמיו, דנכמרו הוא מלשון חמימות, כמו מיכמר בישרא, שזהו מפני שמרגיש את החסרון והרחמנות על הנשמה שירדה למטה בגוף ונה"ב, ומבחינת מיכמר בישרא דרחמים אלו נמשך בעבודת האדם בחינת אש ה"א.
(סה"מ תשי"ז עמ' יט, כ)
"כי רחל היא כנסת ישראל מקור כל הנשמות"
משא"כ עתה בזמן הגלות הוא ההיפך מזה לגמרי, שדיבורו ית' הוא בתכלית ההעלם וההסתר, וכמ"ש נאלמתי דומיה החשיתי גו', נאלמתי לשון אלם, שזהו היפך ענין הדיבור. וכפי שמפרש הצמח צדק שזהו גם שבזמן הגלות כתיב כרחל לפני גוזזיה נאלמה, שהוא היפך ענין הדיבור. וכפי שמפרש הצמח צדק שזהו גם שבזמן הגלות כתיב כרחל לפני גוזזיה נאלמה, שהוא היפך ענין הדיבור. ומבאר מ"ש כרחל לפני גוזזיה דוקא נאלמה, דרחל הוא כנסת ישראל, ספירת המלכות, ובזמן הגלות שאז ישנם גוזזיה, הגוזזים בחינת שערות שלה, ה"ה נאלמה, שבחינת הדיבור שבעשרה מאמרות הוא בבחינת שתיקה ודומיה, והמשכת החיות ע"י לבושים ושערות המסתירים על בחינת הדיבור.
(סה"מ תשי"ז עמ' קיח)
"ויבך לעורר ולהמשיך משם רחמים רבים על כל הנשמות ועל מקור כנסת ישראל להעלותן מגלותן וכו'"
תוכן טענת רחל (שפעלה במקום שטענת האבות לא פעלה) הוא – "על בניה כי איננו". ולכאורה אינו מובן הלשון "איננו"(לשון יחיד) – הרי על – פי דקדוק צ"ל "כי אינם", לשון רבים (שהרי קאי על "בניה") ?
והביאור בזה – ש"כי איננו" קאי על הקב"ה: הענין ד"רחל מבכה" הוא על העדר גילוי אלקות אצל בנ"י בזמן הגלות, דהיינו – על כך שבזמן הגלות הקב"ה אינו נמצא בגילוי בבנ"י. ועד כדי כך הוא ההעלם – שאפילו צמאון לגילוי אלקות אינו בנמצא.
וזהו תוכן הענין ד"רחל מבכה על בניה" בעבודה:
דובר לעיל (ס"ד) ע"ד הענין דהתעוררות רחמים רבים, שכאשר מתבונן במצבו ובא עי"ז לידי מרירות על ריחוקו מהקב"ה כו', הרי התעוררות זו פועלת בנפשו צמאון לאלקות.
וזהו הענין ד"רחל מבכה על בניה" – ההתבוננות בהענין ד"כי איננו", בגודל ירידתו ובגודל ריחוקו מאלקות, שמצד התבוננות זו עומד הוא בתנועה של מרירות רבה, ועד שבוכה ב"נהי בכי תמרורים". וכ"כ גדלה בכייתו, עד שעי"ז נפעל הענין ד"קול ברמה נשמע" – ההמשכה והגילוי דהאבות, חג"ת שבנפש (כנ"ל שהאבות הם בחינת חג"ת), שמתעורר באהבה ויראה לאלקות.
ועד שענין זה חודר בכולו ("דאָס נעמט אים דורך אינגאַנצן"),עד שאפילו הבשר הגשמי רואה אלקות – כפי שיהיה כאשר "ושבו בנים לגבולם", שאז "וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".
(התוועדויות תשי"ד ח"ב 253 – 252)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
כרכים א, ב – מחזור ראשון
כרכים ג, ד – מחזור שני
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
