בימי החול צ"ל האכילה ושתיה (שכוללים כל הצרכים הגשמיים) כדי שיוכל לעבוד את ה' בשלימות (כמבואר בתניא) ולכן צ"ל בזה זהירות ומדידה והגבלה, רק כפי המוכרח לבריאות הגוף שיוכל לעבוד עבודתו בשלימות.

(סה"מ תשי"ח עמ' רסו)

וענין זה הוא גם בנוגע להתנועה דתשובה – שתנועה זו צריכה להימשך גם לאחרי משך זמן. והיינו, שאין זה באופן שבשעת ההתוועדות מנגנים "עסן עסט זיך שלאָפן שלאָפט זיך" ולאחר ההתוועדות חוזרים לאכול ולישון כמקודם... אלא הרגש שבשעת ההתוועדות צריך להימשך גם לאחרי כן, שהאכילה והשינה יהיו כדבעי, בהתאם להניגון.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 37)

וכאשר ישנה הקדמת התפילה, יודע הוא שהגשמי מצד עצמו אין לו קיום, ורק שהקב"ה צריך לחדש אותו תמיד, ושכל מציאות העולם אינה אלא כדי להשלים את הכוונה של הקב"ה ש"לכבודי בראתיו וגו'" – אז ביכולתו להכנס בעניני עולם הזה, מבלי להתיירא מפני ה"מים הזידונים".

קודם התפילה, מונח אצלו שהעולם הוא עיקר, והוא מציאות בפני עצמו ח"ו, ואז פשוט אצלו, שמה שמותר, מותר בודאי לעשות, ומה שלא יודעים בבירור שאסור – גם מותר, שהרי צריך להעמיד כל דבר על חזקתו, והחזקה היא – עולם.

אבל כאשר ההנחה היא, שבאמת אין שום מציאות, ישנו רק הקב"ה, והוא מחדש את העולם מאין ואפס המוחלט בשביל הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים – אזי נחשב "מציאות" רק מה שמביא לידי כוונה זו, ולכן מביא הדבר למסקנא הפוכה: מה שאסור – ובמילא בסתירה לכוונה הנ"ל – אסור, ולא רק דברים האסורים, אלא אפילו מותרות, גם אסור. וכאשר היצה"ר בא בטענה ואומר שיש צורך בכך, אומרים לו: הבא ראיה! כי ה"חזקה" היא שיש רק אלקות, וממילא הרי "המוציא מחבירו עליו הראיה".

וע"פ הפתגם החסידי: מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך ("וואָס מ'טאָר ניט – טאָר מען ניט, און וואָס מ'מעג – דאַרף מען ניט").

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 156)

"או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת וי"ט"

בשבת שמצוה לענגו באכילה ושתיה, בבשר שמן ויין ישן, היינו שהבשר והיין והאכילה והשתיה גופא נעשים ענין של מצוה ואלקות, שזוהי עבודה נעלית יותר מהעבודה שכל עשיותיו הם לשם שמים, שנעשית מצד ההכרה שמבלעדי אין אלקים, שהענין דאלקים עצמו, הוא בחינת אני ראשון ואני אחרון, והענין דאל מסתתר הוא עצמו בחינת אתה.

(סה"מ תשי"ח עמ' רסז)

בימות החול העבודה היא לשם שמים, שאוכל ושותה לבריאות גופו כדי שיוכל לעבוד את בוראו, וכמ"ש הרמב"ם שהיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, משא"כ בשבת שהאכילה ושתיה עצמה היא מצוה.

(סה"מ תשי"ח עמ' רעו)

ענין השבת נמשך ופועל גם בענינים הגשמיים, כפי שזה מתבטא בסעודות שבת – מאכלים גשמיים מיוחדים לכבוד שבת, ובאופן נעלה יותר מאשר "סעודת מצוה" שבימי החול.

(התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 29)

יום ב (ט טבת)

"או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכויות ממש"

בבעלי תשובה שזדונות נעשים להם כזכויות, הרי עי"ז נעשה המשכת העצמות ממש.

(סה"מ תשי"ח עמ' יז)

ובעבודה הו"ע עבודת התשובה, שמהפך גם את הזדונות לזכויות, אתהפכא סט"א, שע"י עבודה זו הרי הוא מגיע להעצם שלמעלה מהשתלשלות.

(סה"מ תשי"ח עמ' כט)

ישנה עבודת התורה, היינו, עבודה שמצד השגה, שבה נדרש ענין של תשלום, היינו, שהאדם נמצא בהגבלה שלו, ויש לו רצון ודרישה כו' ("ס'איז פאַראַן וואָס ער וויל און וואָס ער מאָנט"). וישנה עבודת התשובה, האהבה ד"בכל מאדך", שהאדם יוצא מכל הגבלותיו, ואין לו רצון ומבוקש ("ס'איז ניטאָ וואָס ער וויל").

והחילוק ביניהם – שעבודת התורה מגעת רק בבחינת ההשתלשלות, משא"כ עבודת התשובה, שיוצא מכל הגבלותיו, ומעמיד את עצמו למעלה מתורה נבואה וחכמה, למעלה אפילו מחכמת שלמה המלך, ואינו דורש תשלום – אזי מגיע לא רק להענין ד"מכרתי לכם תורתי", אלא גם להענין ד"מתן תורה", שאז נותנים לו גם "את הבור ואת הדות", וגם "את המפתח", היינו, שנותנים לו את המפתח להיות בעה"ב גם על הבור והדות, שהו"ע הזדונות – לעשות מהם "זכיות", ולעשות גם מהם דירה לו ית'.

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 39)

וכפי שממשיך שם בענין "וגם רשע ליום רעה" – "פירוש שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה", כי ע"י תשובה, ואח"כ לימוד התורה כדבעי, אפשר להפך גם "זדונות" שהם דבר רע ומר ל"זכויות" מאכל מתוק.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 98)

השמחה שבעבודת התשובה היא לא רק שמחה צדדית שזכה לקיים מצות הבורא (ככל המצוות) אלא השמחה היא מענינה של התשובה עצמה – שהשמחה היא מצד זה שע"י התשובה ביכלתו לעשות אפילו מ"זדונות", "שגגות", ועד ל"זכויות" שעי"ז מתעלה לדרגא נעלית יותר אפילו מדרגת צדיקים גמורים.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 171)

ענין השמחה בא לאדם עי"ז שמרגיש שיש לו דבר-מה, שניתוסף אצלו דבר-מה, וככל שהדבר שקיבל גדול יותר, גדולה שמחתו יותר.

ובשעה שמתבונן שנברא הוא מוגבל, ואעפ"כ נתן לו הקב"ה את האפשרות שע"י קיום המצוות יתחבר עם הבורא, שזוהי העליה הגדולה ביותר האפשרית – שהרי כל עילוי שהאדם ישער לעצמו, הוא עדיין דבר מוגבל, ואינו מגיע כלל להעילוי של ההתקשרות עם הבורא הבלתי בעל גבול. ומכיון שזהו הדבר הגדול ביותר שמקבל – במילא נעשית עי"ז שמחה הגדולה ביותר.

יתירה מזו: אפילו אם פעם נכשל ועשה ענין שהוא היפך ממה שציווה הקב"ה, הנה בשעה שמתבונן ובא לידי הכרה, שמבלי הבט על כך שנכשל פעם ועשה היפך ציווי השם, אעפ"כ נתן לו הקב"ה את האפשרות לעשות תשובה, שעי"ז נעשה רצוי להקב"ה כקודם החטא, עד שנעשה לו כזכיות, כאילו עשה מצוה – אזי, יחד עם הרגש המרירות שישנו בשעת התשובה, יחד עם זה ישנה ג"כ השמחה הגדולה ביותר מזה שעושה תשובה ונעשה מרוצה להקב"ה.

ובמילא נמצא, שתמיד, בכל זמן, יכול אדם להיות במצב של שמחה, דממה נפשך: בשעה שממלא מה שהקב"ה דורש ממנו – צריך הוא להיות בשמחה מקיום המצוה; ואם נכשל, ו"תופס את עצמו" ("כאַפּט זיך") בכך שנכשל, ומתחיל להתחרט – עליו להיות בשמחה מזה שביכלתו לעשות תשובה ולתקן.

(התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 203)

"שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו ית' וצמאה נפשו לה' בארץ עיפה וציה"

לכאורה אינו מובן איך אפשר שתועיל התשובה לתקן את פגם החטא שבעבר, שהרי מה שעבר עבר. אך הענין הוא, דמעלת עבודת התשובה היא שביכולתה להגיע לבחינה שלמעלה מהזמן, ומצד למעלה מהזמן הרי עבר הוה ועתיד הם בשוה, וא"כ כשם שיש לו בחירה על מעשיו בהוה ובעתיד, כן הוא גם בנוגע לעבר. ובזה יובן מה שהתשובה היא לא רק חרטה על העבר אלא גם קבלה על להבא. דאם עבודתו היא רק בחרטה על העבר, ה"ז בגדרי הזמן, ומצד זה אינו יכול לתקן את העבר. אבל כאשר עבודתו היא באופן כזה שבבת אחת הוא מתחרט על העבר ומקבל על העתיד, דהיינו שמעמיד עצמו במצב שלמעלה מהגבלות וגדרי הזמן [וי"ל דהיינו ההתמסרות הכללית (די כללות'דיקע איבערגעגעבנקייט) לאלקות שלמעלה מגדרי הזמן] אזי ביכלתו לתקן גם את העבר.

והנה כיון שעיקר ענין התשובה הוא למעלה מגדרי הזמן, הרי מובן שבדרגות הנפש עבודת התשובה היא מצד יחידה שבנפש שהיא למעלה מהזמן, לפי שבחינת יחידה קשורה עם דרגת האלקות שלמעלה מגדרי העולם. וזהו מה שאמרו רז"ל שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תהא עליה כו' שאלו לנבואה כו' שאלו לתורה כו' שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו, שענין התשובה הוא מצד הקב"ה כפי שהוא למעלה אפילו מתורה, כי גם מצד התורה יש הגבלות, משא"כ הקב"ה הוא למעלה מהזמן לגמרי. וענין זה קשור עם יחידה שבנפש, שנקראת יחידה ע"ש שמתקשרת עם בחינת יחיד שלמעלה כנודע. וזהו מה שאמרו בנוגע לעבודת עשי"ת כאן ביחיד, שהעבודה דעשי"ת (עבודת התשובה) היא בבחינת יחידה שבנפש, שעי"ז אפשר לתקן גם את העבר, כאילו לא היה כלל מעולם, ולא רק כאילו בכ"ף הדמיון בלבד, אלא שכל העבר מתבטל ממש, שלא היה מעולם, הואיל והתשובה היא למעלה מהזמן.

(סה"מ תשי"ז עמ' קפט, צ)

מצינו בתשובה ב' מדריגות, א) תשובה מיראה, שאינה עוקרת את החטא מתחילתו כאילו לא היה, אלא פועלת רק מכאן ולהבא, ובמילא נשאר איזה רושם, כמ"ש "שובו שנים שובבים ארפא משובותיכם". "משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו". ב) תשובה מאהבה, שפועלת למפרע, ש"נעקר עוונו מתחלתו" ועד שלא נשאר שום רושם, ואדרבה "זדונות נעשות לו כזכויות".

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 144)

"במקום שבעלי תשובה עומדים כו'"

ענין התשובה מגיע בעומק יותר מענין התומ"צ, שלכן מועלת התשובה גם כאשר חטא, שעבר על איזה מ"ע, וגם כשעבר על ל"ת. דהנה, יש חילוק בין מצוות עשה למצוות ל"ת, דמצוות ל"ת הם בעומק יותר. ויובן זה עד"מ באדם למטה, שכאשר ממלאים את רצונו הנה ע"י מילוי הרצון מגיעים רק בבחינת הרצון, ובכדי להמשיך איזה רצון בהאדם הרי זה בדרך צמצום מהנפש עצמו. אבל כאשר עושים היפך רצונו הרי זה נוגע בו בעצמו. ועד"ז יובן בענין מצוות עשה ול"ת, דמצוות עשה היינו שממלאים רצונו, שענין זה נוגע רק בבחינת הרצון, אבל הענין דל"ת שהוא מנגד, הרי זה נוגע גם בבחינת בעל הרצון, וכמבואר בלקו"ת פ' פקודי. אמנם, עבודת התשובה מועלת גם על ל"ת, והיינו לפי שבבחינת בעל הרצון גופא מגעת התשובה בעומק יותר. ולכן, הנה גם באדם למטה מגעת עבודת התשובה בעומק יותר בהנפש מאשר העבודה דתומ"צ, וכמו"כ גם למעלה הרי זה מגיע בבחינה נעלית יותר, שלכן הנה במקום שבעלי תשובה עומדים הנה צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וע"י התשובה הנה גם העבודה דתומ"צ שלאחרי התשובה היא בבחינה נעלית יותר מאשר העבודה דתומ"צ שקודם התשובה.

(סה"מ תשי"ז עמ' קמז)

עבודת הצדיקים – היא עבודה בדרך אור ישר, במדידה והגבלה שע"פ טו"ד. ולכן, אם יסתפק בעבודה זו – יישאר לעולם בתוך ההגבלות שלו, ולא יוכל להתקשר עם הקב"ה שהוא בלי גבול.

ודוקא ע"י עבודת התשובה, שתוכנה הוא שאינו שבע רצון ממעמדו ומצבו, ולכן הוא בתנועה של יציאה מעצמו – אזי אפילו "בשעתא חדא וברגעא חדא", בפניה אחת אל הקב"ה ("מיט איין קער וואָס ער קערט זיך אָפּ פון זיך צום אויבערשטן"), נעשה היציאה מההגבלות שלו, ומתאחד עם הקב"ה.

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 247)

אמנם יוצא מכלל זה הוא ענין התשובה, שעם היותו ענין פנימי (ולכאורה היה צ"ל נוגע בו יותר ענין הסדר), הרי הוא למעלה מסדר והדרגה, להיותו למעלה מבחינת השתלשלות שבנפש [וזהו שעבודת התשובה היא למעלה מעבודת הצדיקים שהיא באופן של "תמידין כסדרם"], ולכן גם למעלה מגעת התשובה בדרגא שלמעלה מהשתלשלות.

(התוועדויות תשי"ד ח"ג עמ' 156)

יום ד (יא טבת)

פרק ח

"ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו"

ולהעיר גם ממ"ש בכתבי האריז"ל ש"הנקבר בערב שבת אחר חמש שעות ביום... אינו רואה חיבוט הקבר... כי... כבר קדושת שבת מאירה אז".

(התוועדויות תשי"ז ח"ב עמ' 32)

"רק צריכה לירד לגהינם"

וזהו גם שהצדקה נקראת שלום, לפי שעל ידה נעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנעשית היציאה מן המיצר אל המרחב, מן הגשם אל הרוח, וגם מן הגיהנם.

(סה"מ תשי"ט עמ' פז)

יום ו (יג טבת)

פרק ט

"אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ"

וכדרשת רז"ל עה"פ ולאום מלאום יאמץ, שבכדי שיהיה בנין ירושלים צריך להיות תחילה חורבנה של צור.

(סה"מ תשי"ט עמ' קא)

"כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך"

כיצד יכול להיות לבו של יהודי בשלימות, הנה בנוגע להיצה"ט, אי אפשר להפכו, שהרי "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו", וא"כ האפשרות היחידה לעשות "שלום בפמליא של מטה", בין היצ"ט ליצה"ר, היא – ע"י הפיכת היצה"ר שיודה להיצ"ט, כמ"ש "בכל לבבך, בשני יצריך" שצריכים לעשותם לב אחד.

(התוועדויות תשי"ז ח"א עמ' 58)

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

כרך ה – לקוטי אמרים מחזור שלישי

להזמנות: 0527155039

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il