אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו (שבת פט). ותמוה: יעקב אבינו, בחיר האבות, כליל תפארת, ראוי לירד למצרים בשלשלות של ברזל?! על מה ולמה?
בברית בן הבתרים שנכרתה בין ה' לאברהם אבינו, אברהם שואל את ה' "במה אדע כי אירשנה", על כך משיב ה'"יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה" (בראשית טו יג').
אברהם, היא נשמת האדם הפרטית, חצי סקרנית חצי ספקנית, תוהה - איך אוכל אירש את ארץ ישראל הפרטית שלי? איך אוכל להבטיח את קיומה של הברית ולזכות בחיי העולם הבא ובמילים אחרות בתיקון נפשי? שהרי כל הליכות שאדם הולך, הולך לארץ ישראל - היא העולם הבא, לכך משיב לו האל - רד מצרימה.
והנה, ג' מדרגות יש לה לנפש - נפש, רוח נשמה והם מכוונות כנגד אברהם יצחק יעקב, עליהם אמר האר"י הקדוש, כל אחד בכל דור יכול להגיע למדרגת האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, רוצה לומר לעלות על המדרגה בה פסעו האבות.
הנפש השלימה כנגד אברהם עליו שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן", מייצגת את מימד העשייה המתוקנת, את ההתנהגות וביטוי הגוף בעולם, מבלי לעבור עבירות.
הרוח השלימה כנגד יצחק שחווה על בשרו את חווית העקידה, שהרי יצחק מהותו הוא ויתור רצוני והקרבה לטובת אידיאל רוחני, הוא מבטא את מימד הרגש, את החוויה שבאה לידי ביטוי בתוך כלי הגוף, ועיקרה עבודה ותיקון המידות.
הנשמה פנימית המייצגת עולם תוכן פנימי הדבוק בהשם יתברך, ולה זוכים הצדיקים האמיתיים שבכל דור ודור.
וכל אחד זוכה לעלות בסולם, כפי השתדלותו, שנאמר זכה (לשון זיכוך) נותנים לו נפש, עבד על מידותיו נותנים לו רוח, זיכך את עצמו עוד נותנים לו נשמה, שהארות אלה בהם זוכה האדם, הם פועל יוצא של השתדלותו העצמית ולעיתים לפי גודל הייסורין הבאים עליו, שהרי יסורים מזככים את הגוף ומאפשרים לרוח להאיר.
בתחילת הדרך עלי אדמות זוכה האדם לקבל נפש ובגיל מצוות ראוי לקבל נפש מצד הקדושה. וכפי ההכנה לקדושה כך הארת הנפש, וכפי הזיכוך הפנימי מאיר אור הרוח על המידות ובהמשך גילוי הנשמה.
הנפש שואלת את השם, במה אידע כי אירשנה, במה אדע כי אגיע לכלל תיקון ושלמות של נפש רוח ונשמה.
על כך באה הנבואה: ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך - זרעך, הם חלקי הנפש וניצוצי הקדושה שמשורש נשמתך, הם בבחינת גרים, נתפזרו בין הקליפות - בארץ לא להם. ועיקר התיקון והבירור שלהם הוא ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. שעיקר העבודה פנימית היא עינוי הנפש והיציאה מאיזור הנוחות המרופד, כי שם מתקיים עיקר הבירור והתיקון בהסתכלות מעמיקה. בתוך המקומות בהם "נח מצא חן" שם מתקיים השעבוד הרוחני, שם ניתן לגלות את הרוח והנשמה, וזאת בעבודה פנימית וויתור רצוני, שהוא סוג של עינוי והדרה מהנאה, משך ארבע מאות שנה, בארבע רבדים - של עשיה, רגש, מחשבה, וחשק.
הירידה של כל אחד מאיתנו למצרים, אל מיצרי הגוף המגבילים והמצמצמים אל העולם הגשמי, אל ארץ גושן הדשנה ומלאת הפיתוי, עשויה להטעות ולבלבל אותנו, לחשוב שעיקר העיקרים הוא שעבוד הרוח לטובת סיר הבשר, השומים והבצלים על שפת ים סוף. לכך ההתנייה בנבואת הברית שים לב, שרק אחרי שתקיים את החלק הראשון של הברית, יתקיים החלק השני "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - יציאת מצרים. הרכוש הגדול הפרטי של, שכלוא בתוך הקליפות, יכול להתברר רק מתוך קושי השעבוד הרצוני לעבודת המידות, ורק כך ניתן להוציא יקר מזולל ולברר את כל ניצוצות הקדושה ושאר חלקי הנפש הפרטיים שלנו שנפלו בין הקליפות.
שבת שלום
