יום א' (כז ניסן)
"יהיה סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה שלא למרות ח"ו עיני כבודו אשר מלא כל הארץ"
"סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". פירש הבעש"ט: בכל דבר גשמי מהדברים המותרים ישנו טוב ורע: הגשמי הוא רע, והחיות האלוקי המחיה את הגשמי – הוא טוב, על האדם המשתמש בגשמי להיות 'סור מרע' – לא לרצות בתענוג הנמצא בגשמי, ולהיות 'ועשה טוב' – לרצות להיות נזון ולהוושע מהחיות האלוקי, שבדבר הגשמי. 'בקש שלום ורדפהו' – האדם שהוא בבחינת 'סור מרע ועשה טוב' צריך לרדוף ולבקש לעשות שלום בין הגשמי לבין חיות האלוקי שמחייהו.
(היום היום ה מנחם אב)
¯
"והיא יראה תתאה הנ"ל"
והנה, אף שיראה תתאה היא מדריגה תחתונה, מילתא זוטרתי שעל זה אמרו כי אם ליראה, מ"מ, תובעים (מאָנט מען) יראה תתאה דוקא, לפי שתכלית המכוון ועיקר התענוג הוא ביראה תתאה יותר מאשר ביראה עילאה, וכמ"ש צחוק עשה לי אלקים, שדוקא עי"ז שפועלים ענין הביטול בהדברים שבאים משם אלקים דוקא שהם בבחינת יש, ביטול היש לאין, אזי נעשה עיקר ענין הצחוק והתענוג למעלה, וכמו"כ כתיב לויתן זה יצרת לשחק בו, דלויתן הוא מלשון חבור, כמ"ש ילוה אישי, וענין החבור שייך דוקא כאשר יש ב' דברים נבדלים זה מזה, וענין זה הוא בהעבודה דביטול היש דוקא, שהיש והאין הם ב' דברים נבדלים זמ"ז, ומ"מ פועלים ביטול היש לאין, ועי"ז דוקא נעשה ענין השחוק, לשחק בו. והיינו, דעם היות שהעבודה דאתהפכא היא למעלה יותר מהעבודה דאתכפיא, הנה זהו רק בענין הגילויים, אבל עיקר התענוג הוא בעבודה דאתכפיא דוקא.
(סה"מ תשי"ג עמ' רה)
יום ב' (כח ניסן)
בהגה"ה: "כמארז"ל ע"פ וצבא השמים לך משתחוים שהשכינה במערב ונמצא הילוכם כל היום כלפי מערב הוא דרך השתחוואה וביטול"
וזהו מ"ש וצבא השמים לך משתחווים, שמסבבים למערב לפי שהשכינה במערב, והיינו, שמשתחווים בגופם מצד השירה שאומרת נפשם, וזהו מה שאמר יהושע שמש בגבעון דום, ואיתא במדרש תנחומא דום מלומר שירה, ומבואר בחסידות שלא הוצרך לומר עמוד, כי ע"י שאמר דום מלומר שירה נפסק במילא הילוך השמש, והיינו לפי שהגוף שייך להנפש, ומצד אמירת השירה של נפש השמש נעשה הילוך גוף השמש, ולכן כאשר אמר דום מלומר שירה, ונפסק אמירת השירה של הנפש, אזי נפסק במילא הילוך הגוף.
(סה"מ תשי"ד עמ' קסט)
בהגה"ה: "והנה גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל אעפ"כ כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחוים לאיש א' תפול עליו אימה ופחד"
ובהמלאכים יש ג"כ ענין הביטול, כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים, וכמ"ש רבינו בתניא בענין ההתבוננות בבטול המלאכים שזהו כמו הנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחווים כו' שעי"ז תפול עליו אימה ופחד כו'.
(סה"מ תשט"ו עמ' ריא)
יום ג' (כט ניסן)
פרק מג
"אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין וכו'"
הטעם שהתהוות היש היא באופן של העלם, לפי שהתהוות יש מאין אינה באופן שהאין נעשה יש, כי אם שהאין רק מהוה את היש, ולכן האין מתעלם מהיש, והיינו דלבד זאת שבתחילה סילק אורו הגדול על הצד, והוא האור שלמעלה לגמרי מגדר העולמות, שאור זה נסתלק לגמרי בכדי שתהיה איזה אפשרות למציאות העולמות, הנה לבד זאת הרי גם האור המהוה את היש, הרי הוא מתעלם מהיש, שזהו שהאין אינו נעשה יש אלא הוא רק מהוה את היש, והיינו שהאין מתעלם מהיש, ומשום זה נעשה העלם בהיש.
(סה"מ תשט"ו עמ' קיג)
"אך היראה עילאה ירא בשת ויראה פנימית"
יראה תתאה (תחתונה) פירושה, שירא לעשות נגד רצון ה' מפני העונש שיש על חטא זה, או אפילו משום טעם נעלה יותר, אבל גם הוא משום שירא מהדבר הלא טוב שהחטא יגרום לו, יראה עילאה (עליונה) פירושה, יראת הרוממות, שירא ובוש מרוממות וגדולת הקב"ה לעבור על חטא, כלומר שירא מהחטא עצמו שהוא נגד רצון הקב"ה.
(לקו"ש ח"ג (בלה"ק) עמ' 33)
"ואיזהו חכם הרואה את הנולד פי' שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו ית' כמ"ש וברוח פיו כל צבאם"
"שויתי הוי' לנגדי תמיד" – 'הוי' ' מורה על התהוות העולם והתהוות הנבראים, אשר התהוות הבריאה כולה וחיותה הוא בדרך אין ערוך מאין ליש. והיא עבודת התשובה הבאה עי"ז אשר תמיד לנגד עיניו ענין ההויה של העולם ומלואו.
(היום יום ה תשרי)
¯
ועז"נ שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן, ואיתא במדרש שפתי חכמים כו' אלו ישראל כו', ולב כסילים לא כן אלו המינין שאומרים אבטומטוס הוא העולם כו', אמר הקב"ה לרשעים אני בראתי את העולם בויהי כן, ואתם אומרים לא כן וכו', היינו שהם מפרידים את העולם כו'. והענין בזה, דכסילים הו"ע החכמה דלעו"ז, שהרי גם בלעו"ז יש חכמה, וזהו"ע שהיונים טמאו כל השמנים, שגם בלעו"ז יש שמן, שהוא בחינת החכמה, אלא שבלעו"ז נקרא בשם סכלות, כדאיתא בזהר ע"פ וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, שסכלות הוא חכמה דלעו"ז, וזהו שהיצה"ר נקרא בשם מלך זקן וכסיל. ומצד החכמה דלעו"ז נעשה ענין הפירוד, דהנה, ההפרש בין חכמה דקדושה לחכמה דלעו"ז הוא, שחכמה דקדושה פועלת ביטול, וחכמה דלעו"ז פועלת ישות ופירוד. דהנה, חכמה דקדושה מבארת ענין ההתהוות יש מאין, ושגם לאחר שנתהווה צ"ל תמיד האין בהיש להוותו ולהחיותו, כיון שכל מציאות היש הוא האין האלקי, ולכן פועלת החכמה דקדושה ענין הביטול, ולא רק במוחין אלא גם במדות, והיינו, דעם היות המדות יש ומורגש, כידוע ההפרש בין מוחין ומדות, שמוחין הם בתנועה של ביטול, שמבטל את עצמו ומתמסר (ער טראָגט זיך צו) להבין את הענין, משא"כ מדות הם בתנועה של ישות והרגשה, מ"מ, פועלת חכמה דקדושה ענין הביטול גם בהמדות, משא"כ חכמה דלעו"ז עוסקת בהיש לאחר שנתהווה, היינו שמבארת פרטי עניני היש, וכיון שכל עסקה הוא בהיש לכן היא פועלת ישות לא רק בהמדות אלא גם במוחין, והיינו דלבד זאת שהמדות מצד עצמם הם בתנועה של ישות, הנה החכמה דלעו"ז מוספת בהם ישות, והיינו שהמדות הן מדות רעות וכו'. וזהו הטעם שכמה חכמים גדולים מחכמי אוה"ע היו מושחתים במדות רעות במדה הכי גדולה, ולא הועילה להם חכמתם כלל, דטעם הדבר הוא לפי דחכמה דלעו"ז פועלת ומוספת ישות. ולהיות שחכמה דלעו"ז פועלת ישות ופירוד, הנה עז"נ ולב כסילים לא כן, דמצד חכמה דלעו"ז (כסילים) בא למצב כזה שאומר אבטומטוס הוא העולם ח"ו, משא"כ חכמה דקדושה שמבארת איך שכל מציאות היש הוא האין האלקי כנ"ל, הרי היא פועלת ביטול ואחדות. וזהו שפתי חכמים יזרו דעת, יזרו פרש"י יכתירו, היינו לשון נזר ועטרה, דכתר הוא מקיף, ובנפש הוא כח האמונה, שהיא בחינת כתר שבנפש, והיינו, שגם כאשר אינו מבין בשכלו צ"ל אצלו ענין האמונה, והעדר ההבנה בשכל אינו צריך לפעול חלישות כלל בענין האמונה, כמובן גם ע"פ שכל, שהרי לית מחשבה תפיסא ביה, דקאי אפילו על מחשבה עילאה, מחשבה הקדומה דא"ק, כדאיתא בזהר מחשבה ויובלא לא אתפרש לעלמין, דמחשבה הוא חכמה, וקאי על חכמה עילאה, היינו מחשבה הקדומה דא"ק, וכיון שגם מחשבה הקדומה דא"ק לא תפיסא ביה, הרי לא יפלא כלל שהוא בשכלו האנושי אינו יכול להבין.
(סה"מ תשי"ד עמ' ע עא)
¯
הנה, ענין ההשגה הוא באופן שיודע את הענין מצד שכל והסברה, והיינו שאין זה באופן שהוא בעצמו יודע את הדבר, אלא שהשכל מסביר ומחייב שהוא כך, והרי זה ע"ד דוגמא שאדם שמחוץ הימנו מספר לו איזה ענין, ולא באופן שהוא בעצמו ראה את הדבר. ולכן, גם לאחרי שהבין הדבר בשכלו, יכול לבוא חכם גדול יותר ולשאול כמה קושיות ולהביא כמה ראיות להיפך, ועי"ז יתעורר אצלו ספק באמיתיות הענין שהבין בשכלו, ועד שמצד הקושיות וההעלמות והסתרים יכול לבוא לחלוק על כללות הענין. אך ישנו אופן נעלה יותר, שלאחרי שהבין והשיג את הענין, מעמיק בו בדעת חזק, עד שסוכ"ס בא לידי הכרה, שיודע ומכיר בעצמו שהענין הוא כך. והדוגמא לזה, כפי שרואים שהתינוק יודע לקרוא אבא עוד לפני שנעשה בעל שכל, והרי הכרת התינוק היא באופן כזה שאי אפשר לסתור זאת ע"י קושיות בשכל, כיון שהכרתו אינה מצד השכל. ועד"ז אפשר להיות גם אצל גדול בשכל, שאע"פ שבא לענין זה ע"י ההבנה והשגה בשכל, הנה ע"י ההעמקה בהשכל גופא יכול לבוא לידי הכרה, שיודע ומכיר בעצמו שהענין הוא כך. ועד שמהכרה זו בא לאופן נעלה יותר, שנעשה אצלו ראיית עין השכל כאילו רואה בראיה מוחשית בעיני בשר, שאז אי אפשר לסתור אצלו את ההתאמתות שבדבר ע"י קושיות וסתירות שמצד הבנה והשגה, כיון שהוא בעצמו רואה את הענין כמו שהוא. וכאשר רואה את הענין כמו שהוא, הנה כשישנו דבר המנגד, מסתיר ומעלים, אזי בכחו לעבוד עבודתו בההעלם והסתר (דורכאַרבעטן אים), לבטלו או לבררו. וזהו ענין העבודה שמצד כח החכמה שבנפש, שבמדריגות הנשמה נקראת בשם חיה, והו"ע הראיה דחכמה, שהביטול שנעשה על ידה הוא ביטול עצמי, היינו, שאין זה ביטול שבא מחוץ הימנו, שזהו ביטול היש שבא ע"י הבנה והשגה שהשכל מבין דבר שמחוץ הימנו, אלא זהו ביטול עצמי, ביטול במציאות.
(סה"מ תשט"ו עמ' קא)
¯
החידוש של רשב"י היה כנ"ל, "שכל יומין", גם בימי החול – תומשך הקדושה דשבת, שבכל פרט ב"דרכיך" ("מלאכתך") דהעולם, גם באכילת חול ובכל דברי הרשות, יעשו לא רק לשם שמים, אלא בהם עצמם יהיה "דעהו", ועד באופן ד"ביה אחידא כו' ", התקשרות עם עצמותו ית', מצד זה שמרגיש שכל דבר שבעולם מתחדש בכל רגע ורגע ממהותו ועצמותו ית'. ולכן נקרא רשב"י בשם "שבת", כי הוא פעל בעבודתו אותו הענין מה ששבת פועלת – הגילוי ד"דעהו" בכל העולם כולו.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 329)
"וזש"ה הן יראת ה' היא חכמה"
הנה, אמרו חז"ל אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר יראת ה' היא אוצרו. וכן אמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, ופירש רש"י, יחידה היא היראה בעולם. ובפרטיות יותר, ב' הפסוקים הנ"ל בנוגע להיראה שבאדם (ועתה ישראל גו' כי אם ליראה, והן יראת ה' היא חכמה), הם ב' דרגות ביראה, יראה תתאה ויראה עילאה. דמ"ש ועתה ישראל גו' כי אם ליראה, קאי על יראה תתאה, שעל זה שייך לומר הלשון כי אם ליראה, היינו, שיראה היא מילתא זוטרתי. ומ"ש הן יראת ה' היא חכמה, קאי על יראה עילאה שלמעלה מהחכמה, שהיא מבחינת היחידה שבנפש (כדיוק לשון רש"י יחידה היא היראה), בחינת הכתר, שלמעלה אפילו מחכמה שבנפש. ועפ"ז צריך להבין אמרם אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, דלכאורה, כיון שבמאמר זה קאי (לא רק על יראה תתאה, אלא) גם על יראה עילאה, איך שייך לומר על זה הלשון בלבד, שהוא כמו הלשון כי אם, ששייך רק ליראה תתאה שהיא מילתא זוטרתי. אך הענין הוא, שבזה מרומז שכאשר האדם למטה מעורר בעצמו לכל הפחות המילתא זוטרתי דיראה תתאה, שזהו אופן העבודה דקבלת עול ומסירת נפש, הרי זה מעורר שיומשך לו גם יראה עילאה שנותנים מלמעלה, מהאוצר של יראת שמים, שעל זה מבקשים יפתח הוי' לך את אוצרו הטוב. ועפ"ז יתבאר גם מארז"ל הנצח זו ירושלים, דהנה, בפירוש ירושלים איתא בתוס' שהוא ע"ש יראה וע"ש שלם, דהיינו, שלימות היראה, שזהו האוצר של יראת שמים. וזהו הנצח זו ירושלים, שע"י העבודה באופן של נצחון, נמשך ומתגלה האוצר שלמעלה, שזהו"ע דירושלים, שלימות היראה.
(סה"מ תשי"ד עמ' ס, סא)
יום ד (ל ניסן)
"והנה באהבה יש ג"כ שתי מדריגות אהבה רבה ואהבת עולם"
באהבה יש ב' מדריגות, אהבת עולם ואהבה רבה. אהבת עולם היא האהבה שמצד ההתבוננות בענין מה גדלו מעשיך ומה רבו מעשיך, ונקראת אהבת עולם, להיות שבאה מעניני העולם וקשורה עמהם, ולכן אהבה זו היא בהגבלה. וגם כאשר האהבה היא מצד ההתבוננות שמתבונן בענין ברוך שם כבוד מלכותו, איך שכל ההתהוות היא משם והארה בלבד, ובמילא מתעורר ברצוא כו' (ער וויל ארויסגיין פון דעם), הנה גם אהבה זו אינה אהבה רבה, כי אם אהבת עולם, דכיון שההתחלה היא בענין העולם, שמתבונן איך שהעולם הוא הארה, הרי זה קשור בעניני עולם שהוא בהגבלה. ועוד אופן בזה, שהאהבה היא שיהיה השם בבחינת גילוי. שזהו"ע ואהבת, שיהיה שם שמים מתאהב על ידיך. וכל זה הו"ע אהבת עולם שהיא בהגבלה. אמנם אהבה רבה היא האהבה שלמעלה מהגבלה.
(סה"מ תשי"ד עמ' קנח)
¯
אהבת עולם היא האהבה שבאה מצד ההתבוננות בעולם, מה גדלו מעשיך ומה רבו מעשיך, וכל הנבראים בטלים להכח האלקי שמהוה ומחיה ומקיים אותם תמיד בכל רגע, ואהבה זו היא רק ביטול היש בלבד, שהרי ההתבוננות היא בהיש, מה שגדלו ורבו מעשיך כו', אלא שמתבונן שהיש הוא בטל, וא"כ הוא ביטול היש בלבד. אמנם אהבה רבה באה מצד ההתבוננות בהאלקות שלמעלה מהעולמות לגמרי, איך שקודם הצמצום לא שייך מציאות העולמות כלל, ואהבה זו היא ביטול במציאות. שהרי אין זה בא מצד היש, כיון שאין שייך שם ענין המציאות לגמרי.
(סה"מ תשי"ד עמ' רי)
"אהבה רבה"
גם במדריגת אהבה רבה שלמעלה מטו"ד, הרי עם היות שההתבוננות אינה פועלת את האהבה, אלא רק לעורר ולחזק בלבד, ועוד זאת, שההתבוננות היא בהפלאת אוא"ס שלמעלה מהעולמות, וא"כ אין בזה הרגש הטוב שלו, מ"מ, עדיין אינו יוצא בזה ממציאותו, לפי שגם בזה יש לו תענוג, והיינו, דכיון שנה"א הוא אלקות בעצם מהותה, לכן גם בהאה"ר (שנרגש בה לא הטוב שלו כי אם הטוב דאלקות) יש לו תענוג, והרי התענוג הוא התענוג שלו. ועוד זאת, שגם כאשר ההתבוננות היא מצד הריחוק, הנה גם אז אינו מתבטל ממציאותו, והיינו לפי שהריחוק אינו אלא מצד הנה"ב, שהרי נה"א היא אלקות בעצם מהותה, ולכן גם בהתבוננות שמצד הריחוק נרגש בנה"א התענוג של הקירוב, ואינו מתבטל ממציאותו.
(סה"מ תשי"ד עמ' קעז)
"וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי צור לבבי וגו'"
ה"צמח צדק" כותב: אהבה דבחינת ("מי לי בשמים) ועמך לא חפצתי (בארץ)" (היינו) שלא לחפוץ שום דבר זולתו ית', ולא אפילו "שמים וארץ" שהם גן – עדן עליון ותחתון, כי רק ביו"ד נברא כו', אלא תהיה האהבה רק לו ית', דהיינו למהותו ועצמותו ית' ממש. וכך היה נשמע הלשון ממורי ורבי נ"ע (רבינו הזקן) בדביקותו, שהיה אומר בזה הלשון:
"איך וויל זע גאר ניסט, איך וויל ניט דיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אז דיך אליין". (ש"איני חפץ במאומה, איני רוצה בגן העדן שלך, איני רוצה בעולם הבא שלך – כי אם אותך לבד").
(היום יום יח כסלו)
¯
ענין הרצוא והתשוקה להכלל למעלה, אינו מצד עצם הנפש, וגם לא מצד הנפש כמו שהיא בביטול, כי אם מצד התפשטות הנפש, והיינו לפי שבהתשוקה יש איזה מבוקש, שהרי גם האהבה דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי, יש בזה איזה מבוקש, והיינו שהאהבה היא בבחינת הרגש, יש מי שאוהב, שזהו מצד ההתפשטות של הנפש, שהיא מצד הריחוק דוקא.
(סה"מ תשי"ד עמ' לג)
¯
כאשר מתבונן איך אשר נשגב שמו לבדו ורק הודו על ארץ ושמים, היינו, שמתבונן בהפלאת האוא"ס, ועאכו"כ עצומ"ה כו', הוא יודע ומתחיל להרגיש שנמצא בארץ ציה ועיף בלי מים, ומזה בא לידי תשוקה גדולה, שהיא האהבה דבכל מאדך, בלי גבול, היינו שהאהבה היא למעלה מהבנתו והשגתו (ופעולת ההבנה וההשגה היא רק להסיר את הענינים המעלימים והמונעים לזה), שהרי ההתבוננות היא בהפלאת האוא"ס שהוא למעלה מהעולמות, ובפרט בעצמות ומהות שאינו שייך לעולמות כלל (גם לא באופן של הפלאה), וכל המציאות אינה אלא מהותו ועצמותו לבדו שהוא אמיתית המציאות, ומצד זה נעשה אצלו צמאון ואהבה כרשפי אש, שזוהי האהבה דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, אַז איך וויל מער ניט ווי דיר אַליין.
(סה"מ תשי"ד עמ' קצה)
¯
וכידוע בענין האהבה ד"עמך לא חפצתי" "שלא לחפוץ שום דבר זולתו ית' ולא אפילו שמים וארץ שהם ג"ע עליון ותחתון... אלא תהיה האהבה רק לו ית' לבד דהיינו למהו"ע ית' ממש.
(סה"מ תשי"ג עמ' ע הערה 37)
יום ה (א אייר)
"כמעשה דר"א בן דורדייא"
יש להסתכל על יהודי ש"בשם ישראל יכונה" לא רק בזה שירידתו למצב זה היא צורך עליה, כדי שיוכל לבוא אח"כ למעלת התשובה (עי"ז ש"יקח את עצמו"), אלא יתירה מזה – שהמצב ד"בשם ישראל יכונה" גופא הוא התחלת העליה, ש"לקח את עצמו להיות נחלק מתוך העדה... ואתפלג... להפליגך משאר בני אדם", היינו, התחלת העליה לדרגת בעלי תשובה המובדלת משאר בני אדם – "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" ועד ש"אין ... יכולין לעמוד בו".
אלא שצריך להשפיע ועד – לפעול עליו שענין זה יומשך בעבודת התשובה בפועל, היינו שלא ישאר ברצונו הפנימי בלבד, אלא יתגלה גם במעשה (רגל השמאלי), או בקצה השני, שלא יפליג לגמרי משאר בני אדם להשאר במעלת הרוחניות בלבד, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", דוגמת התשובה דר"א בן דורדיא ש"געה בבכיה עד שיצתה נשמתו", כי אם שעבודתו תהיה גם (ואדרבה – בעיקר) באופן של ירידה והמשכה למטה במעשה (רגל השמאלי), נשמה בגוף בעוה"ז הגשמי (וכלשון הקבלה והחסידות – אורות דתוהו בכלים דתיקון), ובזה גופא – שהמעשה (רגל השמאלי) יהיה בציור דאות ה"א, ולא בציור דאות קו"ף או חי"ת כנ"ל.
וי"ל שראב"ד היה הצינור לכאו"א מישראל (ובפרט בזמן הגלות שעיקר העבודה הוא בענין התשובה) שיוכל להיות אצלו דרגת התשובה דראב"ד, ויתירה מזה (שהרי לאחרי שראב"ד הגיע לדרגא זו, אין זה דבר חידוש, אלא צ"ל באופן נעלה יותר) – בגוף דוקא, אורות בכלים כבפנים.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 541)
¯
ולהעיר שאף שענין התשובה היא "בשעתא חדא וברגע חדא", מ"מ, ישנם כו"כ חילוקי דרגות בענין התשובה, מן הקצה אל הקצה, החל מדרגת התשובה שאומר "רוצה אני" (לאחרי ש"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"), עד לדרגת התשובה דראב"ד, שעל זה "בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת", היינו, שאפילו רבי השתוקק לדרגא זו ("לאתבא צדיקייא בתיובתא") עד כדי בכיה, מפני שהדבר הוא למעלה מכלי המוחין.
ואין לך ראיה לדבר (שיש חילוקי דרגות בענין התשובה) יותר מהפלאת מעלת התשובה דראב"ד – שאף שבודאי היו ריבוי בעלי תשובה במשך הדורות שלפנ"ז, מ"מ, מדגישים במיוחד את מעלת תשובתו של ראב"ד, להיותה דרגא נעלית ביותר שלא ע"ד הרגיל כלל.
ולאידך גיסא – לאחרי התשובה דראב"ד ה"ז נעשה שייך לכאו"א מישראל כו'.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 548)
"אבל סדר העבודה הקבועה ותלויה בבחירת האדם צריך להקדים תחלה קיום התורה והמצות ע"י יראה תתאה בבחי' קטנות עכ"פ בסור מרע ועשה טוב"
סדר העבודה בשני הקוים הוא, שתחילה באות המדריגות התחתונות, אהבה זוטא ויראה תתאה, ואחר כך אהבה רבה ויראה עילאה (כמו שנאמר בגמרא: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן", היינו לשם הטוב שלו עצמו, - אהבה זוטא ויראה תתאה, "שמתוך שלא לשמן בא לשמן", למדריגות נעלות – אהבה רבה ויראה עילאה).
(לקו"ש ח"ג (בלה"ק) עמ' 34)
"כי ואהבת בגימטריא ב"פ אור כידוע לי"ח"
כיון שכל ענין האור הוא גילוי השפעה אל הזולת, לכן נקרא האור בשם טוב וחסד, כמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב, וטוב וחסד הוא ענין אחד, כמ"ש אך טוב וחסד ירדפוני, והיינו, לפי שכל ענין האור הוא ההשפעה אל הזולת, וענין ההשפעה אל הזולת הוא רק מצד טובו ית', שזהו"ע דטבע הטוב להיטיב. וכיון שסיבת הטוב והחסד היא האהבה, והיינו שאהבה היא הפנימיות דטוב וחסד, כמ"ש אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, לכן גם אהבה הוא בחינת אור, שזהו"ע ואהבת בגימטריא ב"פ אור, אור ישר ואור חוזר.
(סה"מ תשי"ד עמ' ל, לא)
יום ו (ב אייר)
פרק מד'
"וז"ש נפשי אויתיך כלומר מפני שאתה ה' נפשי וחיי האמיתים לכך אויתיך"
כאשר אדם מתבונן בבחינת האלקות שמלובש בעולמות, ומתבונן בשכלו ע"פ טו"ד עד שתופס את הענין בשכלו, הנה השגה זו היא כמו ענין דנהנה מזיו השכינה שנעשה בבחינת מזון וחיות, וע"ד המבואר בכ"מ בנוגע להמלאכים שהמזון שלהם הוא מזה גופא שמשיגים את קונם, והיינו, שעי"ז שמשיגים את החיות האלקי המהווה ומחיה אותם, והחיות האלקי שבכללות העולם שבערך השגתם, הנה השגה זו גופא נעשית המזון והחיות שלהם, ועד"ז גם בנפש האלקית, שהמזון שממנו נעשה החיות הו"ע ההשגה באלקות. וע"י התבוננות והשגה זו הרי הוא נמשך לאלקות כמו אדם שנמשך ואוהב את חייו, כמ"ש לאהבה את הוי' אלקיך כי היא חייך, והו"ע אהבה כמים, היינו, שאהבה נמשלה למים לפי שמדבקת את נפש האדם העובד עם החיות האלקי, אבל אהבה זו היא במדידה והגבלה, לפי שבאה מזה שמשיג ומבין בכלי שכלו.
(סה"מ תשי"ד עמ' קצד – קצה)
"דאורייתא וקב"ה כולא חד"
ולא עוד אלא שממשיכים ומגלים אחדותו של הקדוש ברוך הוא בעולם ("ברבים" כפשוטו, רשות הרבים) – על ידי העסק בלימוד והפצת התורה, ובפרט פנימיות התורה כפי שנתבארה בתורת החסידות, בחינת היחידה שבתורה, שבה מתגלה ומאיר ה"אור" שבתורה, כמודגש בלשון "אורייתא" ("ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"), "אור יֵתֵא (= אור יבוא), שה"אור" עצמו (לא רק גילוי והתפשטות ממנו) בא ומתגלה בכל מקום, ולא רק בלשון הקודש, אלא גם בלשון תרגום, "יתא" שהוא הממוצע בין לשון הקודש לשבעים לשון, וממנו נמשך ונשפע בכל שבעים לשון – שזהו תוכן הענין דהפצת המעיינות חוצה.
(דבר מלכות י"ט – כ"ף כסלו אות ג)
יום שב"ק (ג אייר)
"כמ"ש בתיקונים דאתפשטותיה בכל דרא ודרא לאנהרא לון וכו'"
והנה ההתקשרות עם העצמות היא ע"י משה, עליו נאמר יבוא זה ויקבל זאת מזה לעם זו, יבוא זה, זה משה, דכתיב כי זה משה האיש, ויקבל זאת, זו התורה, דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, מזה, זה הקב"ה, דכתיב זה אלי ואנוהו, לעם זו, אלו ישראל כו', והיינו, שמשה הוא המקשר את ישראל וממשיך בהם בחינת זה, משום שמשה הוא המחבר ומקשר עולמות ונשמות עם אלקות, וכן הוא גם באתפשטותא דמשה בכל דרא, שהם ראשי אלפי ישראל שבכל דור ודור, שהם המקשרים את ישראל עם העצמות, וממשיכים בהם בחינת זה. וכמבואר בארוכה בתניא, שגם עמי הארץ, ואפילו הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים, הנה התקשרותם עם האלקות היא ע"י ראשי אלפי ישראל, כמשל הבן שנמשך ומתקשר עם מוח האב. ונמצא, שע"י קיום התומ"צ וע"י ההתקשרות במשה נעשים ישראל בבחינת זה.
(סה"מ תשי"ב עמ' רנב רנג)
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
כרך א – ליקוטי אמרים (900 עמ')
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
