מומלצים לציבור הדתי
ישי07/12/2019
בית עסק: פסגת יוחאי
דבורה06/12/2019
דחוף להשבת!!!
משה05/12/2019
אשמח באם תחזור אלי בקשר לאירוח מוצ"ש הזה! תודה
צביה05/12/2019
אשמח לקבל פרטים נוספים ותמונות
בית עסק: וילה בית שמש
ליאור05/12/2019
מחפש לשבת הזו באזור הדרום
בית עסק: קלאב הוטל
בת-שבע04/12/2019
אנו בודקים אפשרות של שבת משפחה בשבת פרשת ויגש 3-4.1.2020. להלן מספר האורחים, מחולק לפי משפחות/חדרים/דירות: זוג זוג + 4 ילדים (10,8,5,3) + תינוקת בת שנה יחיד זוג + ילדה (2) + תינוק(11 חודשים) זוג +2 ילדים (4,2) + תינוק (6 חודשים) 6. זוג (סה"כ - 11 מבוגרים, 7 ילדים, 3 תינוקות)
שרה04/12/2019
שבת חתן
פייגי03/12/2019
שלום רציתי לשמוע פרטים כמה עולה שבת אצלכם
שלומית03/12/2019
צהרים טובים, ב 19.6.20 נחגוג לבננו בר מצווה. אנו צריכים כ 22 חדרים, ל65 אנשים. זקוקים למקום נגיש לכס"ג. נשמח לשמוע את הצעתכם. תודה, שלומית
שלומית03/12/2019
צהרים טובים, בשבת פרשת קורח, 19.6.20 נחגוג בר מצווה לבננו. אנו זקוקים לכ 22 חדרים, כ 65 אנשים. זקוקים למקום נגיש לכסא גלגלים. נשמח לשמוע את הצעתכם. תודה, שלומית
שלומית03/12/2019
צהרים טובים, בשבת פרשת "קורח"- 19.6 אנו חוגגים בר מצווה לבבנו היקר. אנו מחפשים מקום נגיש לכס"ג. זקוקים לכ 22 חדרים, כ - 65 אנשים. נשמח לשמוע את הצעתכם. תודה, שלומית
מאיר02/12/2019
רציתי לברר אירוח לשבת בתאריך 3-4.3 לקבוצה של 40, כולל ילדים. אשמח לפרטים.
מאיר02/12/2019
אני מחפש אירוח לשבת ל- 6-8 משפחות כולל אוכל לכל השבת, בתאריך 4.3.
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון
לאה02/12/2019
לגבי שבת הקרובה לקבוצה של בנות בערך 15 בנות כמה יעלה
בית עסק: כתר הרימון

לימוד תניא יומי - פרשת חוקת

ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא לפי סדר השיעור היומי ערוכים מכל כתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (בלה"ק).

לימוד תניא יומי - פרשת חוקת תמונה 1

 יום א (כד סיון)

"והבינו ענין הצמצום המוזכר שם"

הנה, מצד אוא"ס הרי אי אפשר שיהיה התהוות העולמות לפי שהוא באין ערוך כלל, ולכן היה צמצום האור, והצמצום היה בדרך סילוק דוקא, בכדי שיהיה אפשריות להתהוות העולמות. אמנם, להיות שהצמצום הוא העלם, ותכלית הכוונה היא שיהיה גילוי אלקות בעולמות, כמאמר הידוע שטעם ההתהוות הוא בכדי לגלות שלימות כחותיו, הרי אם היה ההתהוות ע"י הצמצום בלבד שהוא תנועה דהעלם, אזי היה העלם בעולמות, וכיון שהכוונה היא שיהיה גילוי בעולמות, לכן היה אופן ההתהוות ע"י הגילוי דוקא. שחזר והאיר האור, אך להיות שגם מה שחזר והאיר הרי זה גופא בא ע"י הצמצום, לכן האור הוא בהגבלה, והוא אור הקו כו' עד גילוי אור האצילות, שהוא גילוי בהגבלה, לפי ערך העולמות.

(סה"מ תשט"ז עמ' כה, כו)

¯

עולמות העליונים הם גילוי ההעלם, ולכן אי אפשר להגיע על ידם להעצמות. דהנה, עם היות שגם התהוות עולמות העליונים היא לאחר הצמצום דוקא, מ"מ, אחרי הצמצום גופא התהוותם הוא בדרך קירוב, דלא מבעי עולם האצילות, דאצילות הוא מלשון ואצלתי, שהוא גילוי ההעלם, אלא גם עולמות בי"ע הרוחניים, הרי ישנם פרטים שבהם שוים הם לאצילות, דבכמה פרטים התהוותם היא ג"כ בדרך גילוי ההעלם. ולכן, אף שבכללות הנה גם עולמות בי"ע הרוחניים נקראים בשם תחתונים, מ"מ, בפרטיות יותר הנה הענין דתחתון קאי על עוה"ז דוקא, שהוא תכלית ההעלם והסתר, לפי שהתהוותו אינה בדרך גילוי ההעלם, כי אם התהוות חדשה, שמעלים ומסתיר לגמרי על מקורו, והיינו, שלא זו בלבד שהאור והחיות דאוא"ס אינו נרגש בעוה"ז, אלא עוד זאת, שגם העצמות שהוא נמצא בכל מקום ואינו שייך שום צמצום לגביו, הנה בעוה"ז גם העצמות הוא בהעלם. ונמצא, שדוקא בעוה"ז פעולת הצמצום היא ביותר, דבעולמות העליונים, אף שגם הם נתהוו ע"י הצמצום דוקא, מ"מ, אין התהוותם מהצמצום עצמו, אלא התהוותם היא ע"י קירוב וגילוי (היפך ענין הצמצום), ואין זה אלא שהגילוי גופא הוא ע"י הצמצום, אבל מ"מ התהוותם היא בדרך קירוב וגילוי, משא"כ בעוה"ז שהתהוותו הוא מהצמצום עצמו, והוא בהעלם והסתר לגמרי, ולכן בעוה"ז דוקא האָט זיך אויסגעזאָגט דער ענין הצמצום, אשר לא זו בלבד שאין נרגש החיות דאוא"ס, אלא שגם העצמות הוא בהעלם, שזהו עיקר החידוש בענין הצמצום, שמעלים על העצמות, דמה שמעלים על האור אין זה חידוש כל כך, שהרי האור מצד ענינו שייך שיקבל עליו צמצום והעלם, והחידוש בענין הצמצום הוא שמעלים על העצמות, והיינו דעם היות שהעצמות נמצא בכל מקום, גם אחרי הצמצום וגם בעוה"ז, מ"מ הנה פעולת הצמצום היא שלא יורגש כלל, וענין זה האָט זיך אויסגעזאָגט בעוה"ז דוקא, שהרי בעוה"ז הרגש הנברא הוא שמציאותו מעצמותו, ואינו נרגש העצמות כלל. וכיון שהתהוות העוה"ז אינה בדרך קירוב וגילוי, כי אם התהוות חדשה שמעלמת גם על העצמות בההרגש דמציאותו מעצמותו, לכן הנה ע"י הבירור בעוה"ז להסיר את ההעלם, אזי מגיעים להעצמות, שעושים את עוה"ז דירה לעצמותו ית'. משא"כ בעולמות העליונים, הואיל וענינם הוא גילוי ההעלם, היינו שענינם הוא גילויים, לכן אין זה מגיע (עס רירט ניט אָן) בהעצמות, שאינם מעלימים את העצמות, ואינם נעשים דירה להעצמות. ועם היות שמצד העצמות אין שום חילוק כלל, כמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא, בשוה ממש, הרי זהו רק כמו שהוא לגבי העצמות, וכנ"ל שהעצמות נמצא בכל מקום, ולא שייך שום צמצום והעלם לגביו ית', אבל כפי שהוא (ווי ער האָט זיך אויסגעשטעלט) לגבינו, הנה עולמות העליונים ענינם הוא גילויים כו', ודוקא בעוה"ז שהוא מעלים על העצמות, הנה ע"י העבודה נעשה כלי להעצמות.

(סה"מ תשט"ז עמ' קטז – קיח)

¯

וביאור ענין ההארה ששייך לומר שם ענין העבודה, יובן בהקדים מ"ש בע"ח דבתחילה היה אוא"ס ממלא את כל המציאות כו', ואח"כ צמצם עצמו וסילק אורו הגדול על הצד ונעשה חלל ומקום פנוי, ואח"כ נמשך קו דק וקצר, וע"י כמה השתלשלות נתהוו ממנו העולמות. והנה, מזה שבתחילה היה צ"ל הצמצום ואח"כ נמשך קו דק וקצר, ואחרי כמה השתלשלות נתהוו העולמות, יובן גודל האין ערוך של האור דהשתלשלות לגבי האור שקודם הצמצום, שלכן צ"ל בזה כל פרטי הצמצומים (כמבואר במ"א), לפי שהוא באין ערוך כלל לגבי האור שהיה קודם הצמצום. וזהו הטעם שאופן הצמצום לא היה בדרך מיעוט, כי אם בדרך סילוק דוקא, לפי שהוא אור אחר לגמרי, ולכן הוצרך להסתלק לגמרי ממקום החלל ונשאר מקום פנוי וריקן כו'.

והנה פירוש ענין סילוק האור עד שנשאר חלל ומקום פנוי, אין זה רק באופן שהאור נתעלם מתוך מקום החלל, אלא גם לגבי האור עצמו הרי בהתעלמות האור בהמאור נעשה בהאור ענין של העלם, שנהיה שם בבחינת כח לבד ולא בפועל, וכאשר אנו אומרים בעצמות אוא"ס שנשאר רק בכח, הרי זה כאילו אינו. שהרי מה שאומרים כאן בכח ולא בפועל, אין הכוונה לענין כח ופועל המבואר במ"א, שהרי למעלה אין הכח חסר פועל, אלא הכוונה כאן בענין הכח הוא שנעשה קרוב לענין היכולת, וזהו"ע הצמצום וסילוק האור, שהאור נסתלק ונעשה בהעדר המציאות. וזהו אמיתית ההפרש בין צמצום הראשון לשאר הצמצומים, דבשאר הצמצומים הנה העלם האור הוא רק מה שנתעלם מהמדריגות שלמטה ממנו, אבל האור עצמו נמצא במציאותו כמו שהיה קודם, וכמו בצמצום א"ק, שהעלה האור מחצי פרצוף התחתון למעלה מן הטבור, הרי ההעלם הוא רק לגבי הבחינות שלמטה מן הטבור, אבל האור עצמו ה"ה נמצא במציאותו, שלכן נמשך מאור זה דרך העינים שהן בחינת האורות דנקודים  כו', משא"כ בצמצום הראשון נסתלק האור לגמרי, והיינו שהוא בהעדר המציאות. וראיה על זה, דלכאורה יוקשה, והרי ידוע שהצמצום לא היה אלא בהאור אבל לא בהמאור, דהמאור עצמו הוא בשוה אחרי הצמצום כמו קודם הצמצום, והיינו שהמאור נמצא בכל מקום, וענין הצמצום הוא שהאור נכלל בהמאור, ומאחר שהאור נכלל בהמאור והמאור נמצא בכל מקום, א"כ מהו"ע החלל ומקום פנוי, הרי בכל מקום ומקום נמצא האור. ומזה ראיה למשנת"ל שענין הצמצום הוא באופן שהאור נעשה בבחינת כח בלבד, קרוב לענין היכולת, שהוא בבחינת העדר האור, ולכן, אף שהוא נמצא בכל מקום, מ"מ הרי זה חלל ומקום פנוי, לפי שהאור הוא בהעדר המציאות. ויובן מכמו שהוא בהעצמות, שהרי העצמות נמצא בכל מקום ממש, ומ"מ אינו נרגש ונגלה כלל בהנבראים, שהרי אם היה העצמות נרגש בנבראים, אזי לא היו הנבראים במציאות כלל (זיי וואָלטן געוואָרן אויס מציאות), ומה שהם במציאותם הרי זה לפי שאין העצמות נרגש בהם כלל, והיינו משום שאינו מסוג מציאות הנבראים כלל. והיינו, שהעצמות הוא לא רק בהעלם מהנבראים, ע"ד שאור הקו הוא בהעלם מהנבראים, כי אור הקו הרי הוא בסוג המציאות של הנבראים ונרגש בהם, שהרי חיות הנבראים הוא מאור הקו, והחיות נרגש בהם, אלא שאינו נרגש שהחיות הוא אלקות, וא"כ הרי נרגש בהנבראים אור הקו, ומכ"ש שנרגש בהנבראים דעלמא דאתכסיא, משא"כ העצמות, שאינו נרגש בהנבראים כלל, לפי שאינו מסוג מציאותם כלל. ונמצא, דהגם שהעצמות נמצא בכל מקום ממש, מ"מ, מאחר שאינו נרגש בהם כיון שאינו בסוג מציאות הנבראים, הנה לגבי הנבראים הרי זה כאילו אינו. ועד"ז יובן ג"כ בנוגע לפעולת הצמצום בהאור, שע"י הצמצום נעשה האור בהעדר המציאות כנ"ל. וזהו הטעם שהצמצום אינו פועל שינוי בהאור, והיינו לפי שבאמת נמצא האור גם לאחר הצמצום, אלא שאינו בסוג המציאות כלל, כיון שנעשה קרוב לענין היכולת.

וכללות ענין הצמצום הוא ביטול הרצון, שהרי מה שהיה האוא"ס מאיר בגילוי הרי זה לפי שהיה הרצון בגילוי אור (שהרי גילוי האור למעלה הוא רצוני, שכל גילוי האור הוא רק מצד הרצון), ולכן כאשר נתבטל הרצון אזי נסתלק האור (ומזה יובן שזהו סילוק לגמרי, שנעשה בהעדר המציאות לגמרי. דמאחר שכל גילוי האור הוא ברצון, א"כ בביטול הרצון נעשה בהעדר המציאות לגמרי). והגם שהצמצום היה בשביל רצון פנימי יותר, והוא שיהיה המשכת האור ע"י העבודה דתומ"צ, מ"מ, הרי זה ביטול רצון הקודם.

והנה בתחילת הבריאה היה הצמצום מצד כי חפץ חסד הוא, ועכשיו הרי זה תלוי באתעדל"ת, שזהו כללות ענין העבודה, כמ"ש ועבדתם את הוי' אלקיכם. והיינו, שהאדם פועל בעצמו ענין של צמצום וביטול הרצון בכל הציור קומה שלו, שהמוחין חב"ד שלו יהיו רק בחכמת התורה וחכמת אלקות, וכמו"כ בהמדות, שהאהבה תהיה רק להוי', ולא אהבה זרה, וכמו"כ במדת הגבורה, שלא יהיה אצלו כעס וגאוה מיסוד האש כי אם להוי' לבדו, וכן הוא במדת הת"ת ושאר המדות, וגם במחשבה דיבור ומעשה שלו, שיהיו רק בלימוד התורה וקיום המצוות, ולא בעניני העולם. ועוד זאת, שלא זו בלבד שכל עניניו יהיו רק בתומ"צ, אלא שגם קיום תומ"צ גופא לא יהיה בשביל קבלת שכר שיהיה גילוי אור בנפשו, כי כאשר הכוונה היא בשביל הגילוי אור שבנפשו, אזי אין זה ענין של עבודה, אלא כמו משא ומתן בשביל להרויח (שעוסק בתומ"צ בכדי להרויח את הגילוי אור), אלא העבודה דקיום דתומ"צ צריכה להיות מצד קבלת עול דוקא, שמצמצם את עצמו ומבטל רצונו לגמרי. והיינו, דעם היות אשר האמת כן הוא, שע"י קיום המצוות פועל המשכת האורות להיות דירה לו ית', מ"מ, כוונת העבודה לא צ"ל בשביל זה, כי אם לקיים תומ"צ מצד קב"ע דוקא. אלא שאעפ"כ התירו לקיים תומ"צ בשביל להמשיך אור בנפשו, לפי שהגוף ונה"ב אין להם געשמאַק בעניני אלקות, ולכן הנה גם כאשר מכוון בשביל הגילוי אור בנפשו, יש בזה ג"כ ביטול הרצון של הגוף ונה"ב, אבל מ"מ לא זהו תכלית העבודה, אלא תכלית העבודה הוא שיניח את עצמו לגמרי, וכל עבודתו תהיה רק לעשות נח"ר לו ית'.

וזהו ג"כ מ"ש פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי, ואיתא בגמרא שבפסוק זה נרמזים כל ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח, הנה כל עבודות אלו אינו עושה בשביל עצמו, כי אם בשביל הרבים, לייחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים. ועוד זאת, שהעבודה צריכה להיות באופן שכופה את עצמו לעשות יותר ממה שיד שכלו מגעת ויותר מרגילותו, כמאמר היה רגיל לקרות פרק א' ישנה ב' פרקים, וכמו שמבואר בתניא במעלת שונה פרקו מאה פעמים ואחד, שכופה את עצמו ללמוד יותר מרגילותו, וזהו גם דיוק הלשון מעשה המצוות, מעשה מלשון כפיה, כמו גט המעושה, מעשין על הצדקה, והיינו, שענין הצדקה שהוא כללות המצוות צריך להיות בדרך כפיה דוקא, וכמו"כ צריך למנוע את עצמו מעניני מותרות, כמ"ש משפט וצדקה גו', ששופט את עצמו ונותן כל אשר לו לפי שהוא כמותרות בעיני עצמו, ובכלל זה הוא ג"כ הענין דמתן בסתר, שאז הכפיה היא ביותר.

וזהו כללות ענין העבודה, שמצמצם את עצמו ומבטל את רצונו, ועי"ז גורם ג"כ למעלה שנעשה ביטול הרצון וצמצום האור, שע"י הצמצום דוקא יוכל האור להתקבל בהנבראים.

אמנם בעומק הענין הנה מ"ש ועבדתם את הוי' אלקיכם הכוונה בזה היא שע"י העבודה תהיה המשכת אור הבלי גבול. דהנה לפי משנת"ל שע"י העבודה פועלים ענין הצמצום למעלה, הרי ההמשכה שנמשכת ע"י העבודה הוא רק אור הגבול שנמשך ע"י הצמצום, אך באמת הנה תכלית ענין העבודה הוא להמשיך את אור הבלי גבול וכו'.

(סה"מ תשט"ז עמ' קנ – קנג)

 

ועפ"ז צריך להבין בכללות ענין הגילויים, דמאחר שאנין הגילוי הוא נוסף על העצם וגם על הכלול בהעצם, א"כ, מהיכן ימצא הגילוי. אך הענין הוא, דהנה כתיב כי שמש ומגן הוי' אלקים, שיש מגן שמעלים על השמש, וכמארז"ל שלעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה, אבל עכשיו ישנו המגן ונרתק המעלים, אבל דוקא ע"י המגן שמעלים על העצם, עי"ז בא האור והגילוי, וענין הנרתק ברוחניות הו"ע ההעכבה והעצרה, דעי"ז שמעכב ומעציר את העצם אזי נמצא הגילוי. ובטעם הדבר שע"י ההעכבה על העצם נמצא הגילוי, יש ג' ענינים. ענין הא', שע"י העכבת ההשפעה נעשה שייך להמקבל, שהרי קודם ההעכבה, כאשר מאיר אצל המשפיע שכלו העצמי, אין אצלו נתינת מקום להמקבל, אבל עי"ז שמעכב את שכלו, היינו שבו בעצמו ישנו השכל אלא שמעכב את שכלו מלהתבונן בו, אזי נעשה שייך להמקבל. וענין הב' שע"י ההעכבה נעשה דבר האוחז את האור, וכאשר יש להאור דבר שהוא נאחז בו, אזי נעשה מציאות אור. וכמו באש היסודי, שמצד עצמו אינו מציאות אש, שאינו מאיר ואינו חם, וע"י הפתילה שהיא דבר שאוחז בהאש אזי נעשה במציאות אש שהוא מאיר וחם. וכמו"כ יובן בכללות ענין האור, שהאור צריך לדבר שיאחז בו, שאז דוקא נעשה למציאות אור, וזהו ענין הב' שבההעכבה, שע"י ההעכבה נעשה מציאות האוחז בהאור, ועי"ז נעשה האור במציאות. וענין הג', שע"י עצם ההעצרה והעכבה נמצא בחינת האור השייך אל המקבל.

ועד"ז יובן למעלה בענין הצמצום, שהו"ע ההעכבה. דהנה, מאחר שההעכבה היא קודם שישנו איזה גילוי, הרי מובן שההעכבה היא על העצם. אמנם, כיון שכל עצם בלתי מתגלה, א"כ, מה שייך בו ענין ההעכבה על גילוי, שהרי כל ענין ההעכבה הוא על ענין גילוי, היינו שמעכב מלהתגלות, אבל לא בהעצם. אך הענין הוא, דלהיות שהרצון עצמי וכוונה עצמית הכלול בעצמות הוא שיהיה גילוי, הנה ההעכבה ומעצור מגילוי הרי זה כעין העכבה והעצרה על העצם. וזהו ענין הצמצום שהוא העכבה והעצרה על הרצון עצמי הכלול בהעצם, ועי"ז נעשה מציאות האור. ויש בזה ג' ענינים הנ"ל. ענין הא', שע"י הצמצום נעשה שייך לעולמות, דקודם הצמצום לא היה שום נתינת מקום להעולמות, וע"י הצמצום נעשה שייך לעולמות. וענין הב', שע"י הצמצום נמצא ענין הכלים האוחזים בהאור ועושים אותו למציאות. וענין הג', שע"י עצם ענין הצמצום (העצרה והעכבה) נמצא בחינת האור והגילוי, שהו"ע גילוי הקו, והיינו, שע"י העכבה מתגלה הרצון העצמי להיות בחינת גילוי אור. וכמו"כ הוא בכללות ענין האצילות, שהוא מלשון ואצלתי מן הרוח גו', ופירש רבינו נ"ע בעל השמחה בתורה אור, אוריד ואמשיך בחינה שלך למטה ממדרגתך, הרי פירוש ואצלתי הוא אוריד ואמשיך, ואצילות הוא בחינת הגילוי שחוץ לעצמותו כביכול, הרי זה ע"י הירידה כביכול שנעשה בערך העולמות, ועי"ז הוא המשכת האור והגילוי, והיינו שע"י ההעלם נעשה שייך אל המקבל (ענין א' הנ"ל).

וכן הוא בענין גילוי כחות הנפש, שהגילוי הוא ע"י העלם הכלים דוקא. וכמו בכח השכל, שישנו כח השכל וכלי המוח, הנה כח השכל מצד עצמו הוא בלי גבול, שאין בו התחלקות פרטים, וגם זה בלתי מסודר, שפרט אחד מבלבל את השני, וע"י כלי המוח נעשה הגבלה בהשכל, שנתחלק לפרטים, וכל פרט ופרט יש לו מקום מיוחד בהמוח, ואין מבלבל אחד להשני. וזהו שאנו רואים שישנם חכמים גדולים שלעצמם משכילים את השכל בטוב, ומ"מ אינם יכולים להסביר את השכל למקבלים קטנים מהם, וטעם הדבר הוא, לפי שהשכל אצלם הוא בלתי מסודר, לפי שחסר בשכלם ההגבלה שמצד כלי המוח, ובכדי להשפיע את השכל להזולת צריך להיות תחלה השכל מסודר אצלו, וצריך להמציא אותיות שעל ידם יוכל להשפיע את השכל להזולת, דהאותיות הם מגבילים ומעלימים על השכל, וע"י ההעלם נעשה מציאות שכל הנשפע להמקבל. ועם היות שגם גילוי השכל לעצמו הוא ע"י אותיות, דכל גילוי הוא ע"י אותיות, מ"מ, אינם דומים האותיות שעל ידם הוא הגילוי לעצמו להאותיות שעל ידם הוא הגילוי להזולת. והוא ההפרש בין אותיות המחשבה לאותיות הדיבור, ובעומק יותר הוא ההפרש בין אותיות עצמיים לאותיות בלתי עצמיים. וע"י העלם האותיות (בלתי עצמיים) נעשה מציאות שכל הנשפע, כי כל גילוי הוא ע"י העכבה דוקא.

(סה"מ תשי"ז עמ' סו – סז)

¯

וכללות הביאור בזה, דהנה, לעיל בהמאמר נתבאר ענין היו"ד, אזעירת גרמה, שהוא הביטול של המקבל והתלמיד, שעל ידו נעשה כלי לקבל כל ההשפעות וההמשכות מלמעלה. וכאן מוסיף לבאר ענין נעלה יותר בהיו"ד – כמו שהוא מצד המשפיע, היינו, שגם אופן המשכת ההשפעה מהרב שיוכל להשפיע למטה אל המקבל, מרומז באות היו"ד, שזהו מה שהיו"ד הוא ראש לכל האותיות, היינו, שכל ההמשכות וההשפעות למטה שהם ע"י אותיות, שהרי אותיות הם מלשון אתא בוקר, שמורה על כללות ההמשכה וההשפעה למטה, הנה ההתחלה בזה היא מנקודת היו"ד (שהיא ראש לכל האותיות). ומוסיף לבאר בנוגע לעניננו, שזהו"ע שביו"ד נברא העוה"ב.

והענין בזה, שכללות ענין היו"ד, אזעירת גרמה, שהו"ע הביטול בתכלית – ענינו אצל המשפיע הוא הצמצום ועד לסילוק לגמרי, שעי"ז דוקא אפשר להיות ההשפעה וההמשכה למטה. וכפירוש הבעש"ט עה"פ ויאמר אלקים יהי אור (דלכאורה אינו מובן מהי השייכות דשם אלקים לאור, שענינו אור וגילוי, המשכה והשפעה), "ויאמר הש"י מכח מדת אלקים שהוא מדת גבורה המצמצם האור, מחמת זה יהיאור המתקיים שיוכל העולם לסובלו". והרב המגיד מוסיף ביאור בסיום הפסוק ויהי אור, ד"אמרו רז"ל כל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צער, וז"ש ויהי אור, ר"ל מכח הצמצום שהוא נראה כמו צער לעולם כו', אדרבה ממנו נעשה האור האמיתי וקיום העולם", וכ"אומרו ויהי ערב ויהי בוקר כו', כי מן הערב שהוא הצמצום נעשה ונתהוה הבוקר", היינו, שאין זה האור שהיה מקודם, שהיה אוא"ס ממלא את מקום החלל ולא היה מקום למציאות כלל, אלא אור שבא ע"י צמצום, שזהו"ע ויהי אור, ויהי לשון צער, שזהו הצמצום שעל ידו נעשה מציאות האור שלמטה. ובמק"א מוסיף לבאר שזהו "כמשל אב (ש)מצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן, וגם כל מדות מעשה נערות נולדים בהאב, שאוהב את מעשה נערות כדי שיהיה להבן תענוג כו'", ודוגמתו בנמשל, שהצמצום שהקב"ה מצמצם את עצמו הוא בשביל ישראל, כמארז"ל בראשית (ברא אלקים, שהו"ע הצמצום) בשביל ישראל שנקראו ראשית, שישראל הם בניו של הקב"ה, כמ"ש בנים אתם להוי' אלקיכם, ובשבילם מצמצם הקב"ה את עצמו. ומסיים הרב המגיד ש"צמצום נקרא חכמה, כי החכמה הוא האי"ן ע"ד והחכמה מאין תמצא". וזהו ענין נקודת היו"ד אצל המשפיע (בדוגמת נקודת היו"ד שאצל המקבל, הביטול דאזעירת גרמה שעי"ז נעשה כלי מוכן ומוכשר לקבל את כל הענינים של הרב והמשפיע), שכדי שיהיה אור המתקיים, היינו, שיהיה מקום למציאות, והמציאות תוכל לקבל האור, ה"ז רק ע"י ויהי לשון צער, ענין הצמצום, שנקרא חכמה, שזהו נקודת היו"ד.

וביאור הענין, וגם להבין אומרו ביו"ד נברא עוה"ב דוקא, הנה ידוע שעוה"ב בכללותו ענינו קבלת שכר על התורה ועבודה במשך שית אלפי שנין דהוה עלמא שנקרא בשם עוה"ז, ואח"כ בא העוה"ב שנעשה ע"י תורתם ועבודתם, ובשביל שכר זה דעוה"ב ירדה הנשמה ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. דהנה, אף שקודם הירידה למטה היתה הנשמה בעילוי גדול ביותר, ששייכת רק לעניני אלקות, וכמ"ש חי הוי' אשר עמדתי לפניו, אין עמידה אלא תפלה, וא"כ הירידה למטה לבירא עמיקתא היא ירידה גדולה ביותר, הנה ירידה זו היא צורך עליה, שעי"ז עולה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וכללות ענין העליה הוא כמ"ש אחת שאלתי מאת הוי' גו' לחזות בנועם הוי', דנועם הוי' הוא הנועם שנמשך משם הוי' (כמ"ש בזהר), שעיקרו הוא אות יו"ד (התחלת שם הוי'), שזהו ביו"ד נברא העוה"ב, ובשביל לחזות בנועם הוי' כדאי כל הירידה.

והענין בזה, דהנה נועם הוא ענין התענוג, וכמו ויהי נועם שענינו תענוג. ויובן מכח התענוג למטה בנפש האדם, שהוא חלוק ונעלה משאר כחות הנפש, למעלה גם מגילוי התרחבות והתפשטות הנפש שמצד התנועה דשמחה שפורצת גדר ומבטלת כל המדידות וההגבלות, כי, פעולת השמחה היא שהנפש וכל כחותיה הם בתנועה של התפשטות, ועד שנמשך ופועל גם באברי הגוף עד לרגלים, שזהו"ע הריקודים. אבל, כל זה אינו התגלות פנימיות הכחות, כי אם שהכחות כמו שהם באים בהתרחבות והתפשטות ועד שנמשך ומתגלה גם בחיצוניות, בהריקוד ברגלים. משא"כ תענוג, הנה אף שגם הוא פועל התרחבות והתפשטות, כמ"ש שמועה טובה תדשן עצם, הרי אין זה באופן של התרחבות והתפשטות בחיצוניות, וכמו שרואים במוחש שכאשר האדם מתענג באיזה דבר תענוג בבחינת תנועה שבגופו כמו בריקוד וכה"ג, אלא אדרבה, מצד התענוג ה"ה במנוחה, וא"כ, פעולת ההתרחבות (תדשן עצם) אינה באופן שהכחות כמו שהם באים בהתרחבות והתפשטות יותר, כי אם שממשיכים מפנימיות ועצמיות הכחות, והמשכה זו (מפנימיות ועצמיות הכחות) מתגלה ובאה גם בהכחות כמו שהם. ונמצא, שהעונג מגלה הפנימיות והעצמיות שיבוא בפועל. ודוגמתו למעלה, שנועם הוי', העונג הנמשך משם הוי', שעיקרו אות יו"ד, ביו"ד נברא העוה"ב, הוא גילוי הפנימיות והעצמיות דלמעלה. אמנם, כדי שיוכל הגילוי דנועם הוי'. גילוי הפנימיות והעצמיות דלמעלה, צ"ל תחלה ענין הצמצום, המרומז באות יו"ד דשם הוי', ועי"ז יוכל להיות אח"כ גילוי הפנימיות והעצמיות, שהו"ע נועם הוי' שמתגלה בעוה"ב, שעז"נ ביו"ד נברא העוה"ב.

והענין הוא, דהנה, בתחלה היה אוא"ס ממלא את מקום החלל ולא היה מקום למציאות כלל, ואף שבו היה כלול ג"כ האור המוגבל שאח"כ נתהווה ממנו המציאות, מ"מ, להיותו כלול באור א"ס, לא היה ניכר לעצמו כלל, ולכן הוצרך להיות הצמצום והסילוק שעי"ז יהיה מקום למציאות. וכידוע המשל על זה מרב ותלמיד, דכאשר הרב רוצה להשפיע שכל לתלמיד שאינו בערכו כלל, הנה אף שבודאי יש בהמשפיע גם אותו השכל שלפי ערך התלמיד, הרי שכל זה כלול ובטל באור שכלו של הרב שמשכיל לעצמו, והשכל שלפי ערך התלמיד אינו ניכר כלל, ולכן צריך שיסלק את אור שכלו לגמרי, ואז דוקא יכול להיות המשכת אור השכל שבערך התלמיד המקבל. ולא עוד אלא שגם לאחרי שנמשך אור השכל שלפ"ע התלמיד, הרי זה עדיין כפי שהרב ממשיך את השכל, ולכן, גם לאחרי שנמשך אור השכל שלפ"ע התלמיד, צריך הרב לשער תחילה כלי שכלו של התלמיד, ורק לאחרי שמשער כלי המקבל, אזי ממשיך מנקודת השכל שלפ"ע התלמיד כפי שהוא אצל הרב, שיומשך למטה לשטח המקבל. ודוגמתו למעלה בהתהוות כל המציאות וכל סדר ההשתלשלות, שכללות ההתהוות היא ע"י שם הוי', ע"ש היה הוה ויהיה, יש בזה הסדר דד' אותיות שם הוי', מהצמצום הנרמז באות יו"ד, עד לשטח המקבל הנרמז באות ה"א אחרונה. דהנה, תחלה צ"ל הצמצום והסילוק שעל ידו יהיה ניכר חיצוניות האור, היינו, האור המוגבל, שנותן מקום למציאות, שאור מוגבל זה לא היה ניכר תחילה כשהיה  אור א"ס ממלא את מקום החלל, כי, אף שגם הוא אינו אלא אור א"ס, אור בלבד ולא עצם, מ"מ, להיותו כמו שהוא בלי צמצומים, ה"ה לפי ערך העצם, היינו בלי גבול, אלא שלהיותו שלימותא דכולא, הרי כשם שיש לו כח בבלי גבול כך יש לו כח בגבול, אבל אעפ"כ, הכח בגבול אינו ניכר, כיון שבגלוי ישנו כח הבלי גבול, אור הבלי גבול. ולזה הוצרך להיות צמצום הראשון שנקרא בשם סילוק, שעל ידו נבדל וניכר חיצוניות האור, וגם חיצוניות האור נתצמצם באופן  שיוכל להיות ממנו התהוות מציאות העולמות. והיינו, שפעולת הצמצום היא בב' ענינים. ענין הא', שאור הגבול נבדל מאור הבלי גבול וניכר בפ"ע, ויתירה מזה, ענין הב', שבאור הגבול גופא (לאחרי שניכר בפ"ע) לא יהיה ריבוי אור כמו שהיה קודם הצמצום, שאז היה גם אור הגבול לפי ערך העצם, ולכן היה בו ריבוי אור, ופעולת הצמצום היא שלא יהיה בו ריבוי אור. וכל זה שייך רק באור א"ס, שלהיותו אור בלבד ולא עצם, שייך בו ב' ענינים הנ"ל. ההתחלקות דפנימיות האור וחיצוניות האור (אור הבלי גבול ואור הגבול), וענין הצמצום, ששייך רק באור ולא במאור.

ועד"ז בנוגע לבריאת העולמות, שבאוא"ס שלפני הצמצום היה תחלת עליית הרצון על העולמות, ורצון זה יש בו גם ענין העונג, כמארז"ל על הפסוק שוקיו עמודי שש, שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, שזהו"ע התענוג, הנה קודם הצמצום יש בהתענוג ריבוי ותוקף ביותר, ואי אפשר להיות מזה התהוות המציאות, ולכן הוצרך להיות ענין הצמצום שסילק אורו הגדול, שעי"ז נפעל גם בהאור שבו הוא הרצון והתענוג על עולמות, שתבוא (עס זאָל זיך אויסשטעלן) נקודה בלבד מעצם הרצון והתענוג על בריאת העולמות, וללא הריבוי והתוקף כמו שהוא לפני הצמצום, ונקרא בכללות נקודת הרושם, שהוא היו"ד דשם הוי', נקודה בלבד. ומנקודה זו נמשך גילוי הקו, שנרמז באות וא"ו דשם הוי' שמורה על ההמשכה למטה. אלא שלפנ"ז צ"ל הקדמת ה"א ראשונה, שענינה השערת כלי המקבל כמו שהוא בהמשפיע עצמו עדיין (שלכן נקרא לפעמים בשם שטח דא"ק). ולאחרי כל זה באה הה"א אחרונה, שמורה על שטח המקבל, שהוא עולם האצילות, אורות בכלים.

אמנם כל זה הוא מצד סדר השתלשלות, שהרצון והתענוג שבעולמות הוא בבחינת יו"ד, נקודה בלבד, נקודת הרושם. אבל לאח"ז נעשה הענין שביו"ד נברא העוה"ב, שע"י עבודת בנ"י בקיום התומ"צ (שזוהי תכלית הבריאה כולה, בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית), פועלים שמהיו"ד יהיה נברא העוה"ב (שכר תורתם ועבודתם), היינו שעצם הרצון ותענוג שבעולמות, שזהו"ע נועם הוי', לא יהיה באופן של נקודה בלבד, אלא יומשך ויתגלה בהתרחבות והתפשטות ביותר. וזהו שבשביל עוה"ב היתה הירידה למטה, כי הגילוי דנועם הוי' הוא נעלה ביותר, למעלה ממדריגת הנשמה כמו שהיתה קודם הירידה, שהרי התענוג הוא גילוי הפנימיות והעצמיות כפי שבא בהתרחבות והתפשטות ביותר (כנ"ל בנפש האדם ועד"ז למעלה).

וזהו ענין היו"ד כמו שהוא במשפיע, שגם למעלה ישנו הענין דאזעירת גרמה כביכול, שהו"ע הצמצום והסילוק, עד שבא בנקודת הרושם, ובה נכללים כל הענינים שרוצים ליתן למטה להמקבל, כפי שבאים בהתרחבות והתפשטות ביותר, שזהו"ע עוה"ב, נועם הוי'.

(סה"מ תשי"ז עמ' קט – קיג) 

 

 

יום ב (כה סיון)

"דלית אתר פנוי מיניה לא בעילאין ולא בתתאין"

מוטלת עלינו האחריות שלא לסמוך על אחרים – לא על מדינות אחרות, ולא על יהודים אחרים - שהרי "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", ומזה מובן גם בנוגע להעלם והסתר דהעולם, "עולם" מלשון העלם – שככל שיגדל ההעלם וההסתר בהמקום ובהזמן (גדר העולם) שבו נמצא, עליו לדעת שהעלם והסתר זה נברא בשבילו, היינו, שדוקא במקום וזמן זה, עם כל ההעלמות וההסתרים שבו, דורשים ממנו ונותנים לו כחות לפעול בו דוקא גילוי הענין ד"לית אתר פנוי מיניה" – ע"ד דיבורו של הקב"ה עם משה "מתוך הסנה" דוקא, "ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה".

(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 24 – 23)

¯

אמנם, בימינו אלו, הנה מצד כו"כ סיבות [והסיבה העיקרית היא – "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אליקכם גו'"] הסדר הוא שכאשר מקבלים ילד לתלמוד – תורה, או אפילו לחדר, או אפילו לישיבה קטנה, או אפילו לישיבה גדולה, הנה לא זו בלבד שעדיין אינו מציאות בידיעות התורה, אלא חסר לו אפילו בקיום מצוות מעשיות, וחסר לו בעיקר העיקרים – הכרה בעומק הנפש שיהודי מוכרח ביהדות, ואי אפשר בלאו הכי, דלא"כ אינו מציאות כלל !

ובמילא, תפקידה של הישיבה הוא – לבנות את התלמיד מן היסוד עד הגג, מכף רגלו ועד קדקדו; לא רק שיהיה "למדן", אלא שיהיה מקיים מצוות בפועל, ויתירה מזה, שיקבל את עיקרי ויסודי היהדות – אמונה באלקים חיים,

והיינו, להחדיר בו את ההכרה שאין זה באופן שהקב"ה נמצא באיזה – שהוא מקום מעבר לגבולה של אמריקא ("פון יענער זייט גרעניץ"), ורק מזמן לזמן מתקשרים עמו באמצעות חוט טלפון ("דורך אַ וואַייער"), או כמו בימינו שיכולים להתקשר גם ללא חוט, ע"י גלי אויר בלבד, ולאחרי "שיחה" של מחצית השעה אין עוד קשר ביניהם, כיון שהקב"ה נמצא "ברקיע השביעי", ואילו הוא נמצא ב"יוניטעד – סטייטס אָוו אמריקע"...

תפקידה של הישיבה לשרש ממנו דעה נפסדת זו – להכירו שדעה זו מעמידה בסכנה את חייו, לא רק חיים רוחניים, אלא אפילו חיים גשמיים – שיכולה להיות מציאות במדינה זו ובמקום זה ללא הקב"ה !

ובמילא מובן שאי אפשר לבנות כתלים וגג לפני שמעמידים את היסוד, כי, לאחרי שישנו יסוד חזק, אזי ככל שיוסיפו בבנין הכתלים והגג דיוטא על גבי דיוטא הרי זה טוב ויפה, אבל כאשר אין יסוד, או שישנו יסוד רעוע שמתנדנד, הרי סביר, שאם יוסיף עוד דיוטא, אזי יחריב את כל הבנין, ונמצא, שעומד לבנות בנין מבלי לידע אם יהיה זה "תפארת אדם לשבת בית", או (כפי שכתוב במק"א) "בתיהם קבריהם" רח"ל...

(התוועדויות תשט"ו ח"א עמ' 228)

¯

"שאין מי שיתפוס בהשגת שכלו מכל שכלים העליונים במהותו ועצמותו של הקב"ה"

בצמצום הראשון נסתלק האור לגמרי, והיינו שהוא בהעדר המציאות. וראיה על זה, דלכאורה יוקשה, והרי ידוע שהצמצום לא היה אלא בהאור אבל לא בהמאור, דהמאור עצמו הוא בשוה אחרי הצמצום כמו קודם הצמצום, והיינו שהמאור נמצא בכל מקום, וענין הצמצום הוא שהאור נכלל בהמאור, ומאחר שהאור נכלל בהמאור והמאור נמצא בכל מקום, א"כ מהו"ע החלל ומקום פנוי, הרי בכל מקום ומקום נמצא האור. ומזה ראיה למשנת"ל שענין הצמצום הוא באופן שהאור נעשה בבחי' כח בלבד, קרוב לענין היכולת, שהוא בבחי' העדר האור, ולכן, אף שהוא נמצא בכל מקום, מ"מ הרי זה חלל ומקום פנוי, לפי שהאור הוא בהעדר המציאות. ויובן מכמו שהוא בהעצמות, שהרי העצמות נמצא בכל מקום ממש, ומ"מ אינו נרגש ונגלה כלל בהנבראים, שהרי אם היה העצמות נרגש בנבראים, אזי לא היו הנבראים במציאות כלל (זיי וואָלטן געוואָרן אויס מציאות), ומה שהם במציאותם הרי זה לפי שאין העצמות נרגש בהם כלל, והיינו משום שאינו מסוג מציאות הנבראים כלל. והיינו, שהעצמות הוא לא רק בהעלם מהנבראים, ע"ד שאור הקו הוא בהעלם מהנבראים, כי אור הקו הרי הוא בסוג המציאות של הנבראים ונרגש בהם, שהרי חיות הנבראים הוא מאור הקו, והחיות נרגש בהם, אלא שאינו נרגש שהחיות הוא אלקות, וא"כ הרי נרגש בהנבראים אור הקו, ומכ"ש שנרגש בהנבראים דעלמא דאתכסיא, משא"כ העצמות, שאינו נרגש בהנבראים כלל, לפי שאינו מסוג מציאותם כלל. ונמצא, דהגם שהעצמות נמצא בכל מקום ממש, מ"מ, מאחר שאינו נרגש בהם כיון שאינו בסוג מציאות הנבראים, והנה לגבי הנבראים הרי זה כאילו אינו. ועד"ז יובן ג"כ בנוגע לפעולת הצמצום בהאור, שע"י הצמצום נעשה האור בהעדר המציאות כנ"ל. וזהו הטעם שהצמצום אינו פועל שינוי בהאור, והיינו לפי שבאמת נמצא האור גם לאחר הצמצום, אלא שאינו בסוג המציאות כלל, שכיון שנעשה קרוב לענין היכולת.

(סה"מ תשט"ז עמ' קנא)

 

 

יום ג (כו סיון)

"זהו ג"כ ענין סוכ"ע"

אך הענין הוא, דהנה ידוע שהגילויים למעלה נחלקים לב' בחינות, ממכ"ע וסוכ"ע. והיינו שעצמות א"ס הוא למעלה מגדר המשכה והשפעה, וכל מה שנמשך ונשפע בעולמות הוא רק התפשטות זיו והארה בלבד, אלא שבזה גופא ישנם ב' בחינות, ממלא וסובב. ומבשרי אחזה, דהנה, עצם הנפש אינה מתלבשת בגוף, לפי שהגוף קטן מהכילה, שהרי מלאך בשליש עולם עומד, וא"כ הנשמות שהם למעלה מהמלאכים, בודאי שהגוף קטן מהכילם, אלא שעצם הנשמה אינה מתלבשת בהגוף, ומה שנמשך בגוף הוא הארה בלבד. ובזה גופא יש ב' מדריגות. והיינו, שתחלה הוא המשכת החיות כללי, שאין בו התחלקות דראש גוף ורגל ושאר אברי הגוף, והוא מה שהאדם מרגיש שהוא חי בכללותו, ואח"כ נמשך ומתחלק החיות בבחינת חיות פרטי, כח הראיה בעין, כח השמיעה באזן, וכמו"כ בשאר אברי הגוף, עד בחינת כח ההילוך ברגל. וטעם הדבר שחיות זה הוא בהתחלקות, הוא לפי שהוא בא בהתלבשות פנימי בהגוף, ולכן הוא מתחלק לפי אופן אברי הגוף. ועד"ז יובן למעלה, דהנה אמרז"ל מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, שזהו אור הממלא שהוא מתחלק לפי אופן העולמות, דבעולמות עליונים האור הוא ממדריגות נעלות, והוא בגילוי, ובעולמות תחתונים האור הוא ממדריגות תחתונות, והוא בהעלם, והיינו לפי שהחיות דאור הממלא מתלבש בפנימיות בהעולמות, ומשום זה הוא מתחלק לפי אופן העולמות. אמנם אור הסובב אין בו התחלקות, לפי שהוא נעלה מהעולמות. וזהו כללות ענין העבודה שעל ידה נעשה דירה בתחתונים, דענין הדירה הוא שדר בה בכל עצמותו כו', והיינו שע"י קיום המצוות ממשיכים גם את אור הסובב שלמעלה מהעולמות שיהיה בגילוי בפנימיות. וזהו מה שאמרו חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, ואיתא בזהר קב"ה דאתכליל מאתר עלאה סתימא דכל סתימין ברזא דמאה ברכאן, שהוא אור הסובב שלמעלה מהעולמות, דבספירות הוא ספירת הכתר, בחינת מאה. וזהו"ע מאה ברכות, דברכה הו"ע הגילוי, דזהו ההפרש בין ברכה להודאה, דהודאה הוא גם בדבר שאינו בגילוי, שגם כאשר אינו רואה את הדבר ואינו משיג את הדבר, מ"מ הרי הוא מודה שכן הוא, משא"כ ברכה הוא כאשר הענין הוא בגילוי, וזהו"ע מאה ברכות, דמאה שהוא בחינת הכתר יהיה באופן של ברכה דהיינו בגילוי, וכנ"ל שכל ענין העבודה הוא שאור הסובב יהיה בגילוי.

(סה"מ תשט"ו עמ' רו, רז)

¯

אמיתית הענין דאין ערוך (שכל העולמות הם באין ערוך לגביו ית') הוא שאצילות (וגם למעלה מאצילות) ועשיה הם בשוה ממש. וענין זה הוא דוקא לגבי אוא"ס שלפני הצמצום. דבהמדריגות שלאחרי הצמצום, מכיון שכל המדריגות הם בדרך השתלשלות עילה ועלול, הרי בהכרח שהעילה היא למעלה מהעלול. וגם לגבי אור הקו, יש להעולמות איזה ערך. דמכיון שהתהוות העולמות מהקו היא ע"י גילוי הקו (דכל פעולה היא ע"י התגלות הפועל), בהכרח שיש להם איזה ערך לגבי הקו. משא"כ לגבי אוא"ס שלפני הצמצום, מכיון שמצד הגילוי דאוא"ס לא היה אפשר להיות התהוות העולמות, שלכן הוצרך להיות סילוק האור שעי"ז דוקא נעשה חלל ומקום פנוי לעמידת העולמות, ולכן, לגבי אוא"ס שלפני הצמצום, העולמות הם באין ערוך לגמרי, באופן שאצילות ועשיה הם בשוה ממש. ומכיון שאור הסובב שמאיר בהעולמות בבחינת מקיף עכ"פ הוא הגילוי דאוא"ס שלפני הצמצום, לכן, ע"י אור הסובב, נרגש בהם (בבחינת מקיף עכ"פ) שהם באין ערוך. וזהו שגם באצילות ולמעלה מאצילות יש מעלה ומטה, דזה שהם בסדר והדרגה דעילה ועלול (היינו שיש להם ערך, כנ"ל), הוא המטה שבהם, וזה שנרגש בהם (ע"י אור הסובב) שהם באין ערוך וכלא חשיב, הוא המעלה שבהם. ועד"ז לאידך, שגם בבי"ע יש הענין דמעלה. כי אור הסובב, הוא סובב ומקיף את כל העולמות, גם עולמות בי"ע, ולכן (מצד אור הסובב שישנו בהם במקיף ובהעלם), גם בנבראים יש הרצוא והביטול במציאות, שהוא המעלה שבהם. ועפ"ז יובן כפל הלשון למעלה מעלה כו' ולמטה מטה כו', כי המעלה ומטה שבעולמות הוא בשתים. א' – שאצילות הוא מעלה ובי"ע הם מטה, וב' – הביטול והרצוא (מעלה) שישנו גם בבי"ע, והמציאות (מטה) שישנו גם באצילות ולמעלה מאצילות.

(סה"מ תשי"ד עמ' קלו – קלז)

 

 

יום ו (כט סיון)

"והחשבון מורה על מיעוט האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שלא נשמע ממנו אלא בחי' אחרונה שהוא בחי' החשבון"

והנה, העבודה דספירה היא עבודה פשוטה ביותר – שצריך רק לחשב ולספור את הימים שעוברים, והיינו, שכל יום שעובר, גם אם לא נפעל ענין מיוחד ביום זה, ניתוסף ונחשב הוא במנין הימים, כיון שאין כאן אלא ענין המספר, שהוא בחינה אחרונה – כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה לענין חשבון ומספר האותיות דתיבת "אבן" (ש"שרשה משם העולה ב"ן במספרו כו'", שהרי "אבן" הוא א' ב"ן), ש"החשבון מורה על מיעוט האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שלא נשאר ממנו אלא בחינה אחרונה שהוא בחינת החשבון ומספר כו'".

ונמצא, שעם היות הספירה עבודה פשוטה, היינו, דרגא תחתונה בלבד, מ"מ, יכולים לבוא על ידה לתכלית העילוי דמתן – תורה – ע"ד ובדוגמת האמור לעיל בנוגע לרבי עקיבא, שאף שהיה בדרגא תחתונה ביותר, הגיע לתכלית העילוי להיות העמוד דתושבע"פ, "כולהו אליבא דר"ע".

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 155)

 

"כי אבן ד"מ שמה מורה כי שרשה משם העולה ב"ן במספרו ועוד אלף נוספת משם אחר [נר' דצ"ל לטעם] הידוע ליוצרה"

בחינת אבן הוא משם ב"ן כמבואר בתניא, והו"ע בירור הרפ"ח ניצוצים דתהו, שכל זה הוא בחינת הבירור דשם ב"ן. והאל"ף שבאבן הואר מבחינת שם מ"ה, דשם מ"ה הוא במילוי אלפין, שזהו שמ"ה מברר ומתקן ב"ן, וזהו"ע הסגולה שהוא בירור והעלאת הניצוצות. וזהו שנקראים אבנים טובות, שאינם אבנים סתם כ"א אבנים טובות, היינו כמו שהוא לאחר הבירור.

(סה"מ תשי"ז עמ' רמ)

¯

אבן – הוא מסוג הדומם שהוא התחתון ביותר מכל הנבראים, ובכמה מקומות מובא "אבן" בתור דוגמא לנברא היותר תחתון. ומצינו בא' הביכלאך בענין ריחוק הערך והאין ערוך דכל העולמות לגביו ית' [שבכתבי החסידות הנדפסים הנה לפעמים איתא הלשון יותר משאין ערוך עשיה לגבי אצילות אין ערוך אצילות לגבי אוא"ס, ולפעמים איתא הלשון עשיה ואצילות שוין לפניו] – שמחשבה הקדומה דא"ק ואבן דומם שוין לפניו ית'.

ונמצא, שבשביל התהוות האבן צריך להיות כל סדר ההשתלשלות מלמעלה מעלה עד אין קץ, עד למציאות הבורא, להיות קישור הבורא עם הנברא – מצד טבע הטוב להיטיב – עד לנברא שהוא למטה מטה עד אין תכלית.

וזהו גם ענין המים – שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שהו"ע החיבור דמעלה מעלה עד אין קץ עם מטה מטה עד אין תכלית.

ומענין זה למד רבי עקיבא בנוגע לעצמו – שעם היותו בדרגא תחתונה ביותר, בן גרים, שאין לו בירושה הון עתק שלא עמל בו, מ"מ, ע"י היגיעה בתורה שנמשלה למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, בכחו וביכלתו להגיע מעומק תחת לעומק רום,

אלא שענין זה צ"ל בסדר והדרגה – ההתחלה צריכה אמנם להיות מתוך רעש כו', אבל לאח"ז צריכה להיות העבודה בסדר והדרגה – בדוגמת פעולת המים שיורדים על גבי האבן טיפין טיפין, ועד"ז בנוגע להחקיקה דתורה בלב האבן, כמ"ש "והסירותי את לב האבן מבשרכם" – שצריך להיות באופן ד"מעט מעט אגרשנו", תחילה באופן של אתכפיא, ואח"כ באופן של אתהפכא כו'.

(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 154)

 

 

יום שב"ק (ל סיון)

פרק ח

"אבל באמת הקדוש ב"ה הוא רם ונשא וקדוש שמו"

וזהו ג"כ מ"ש השמים כסאי שהוא בחינת ישיבה, דהשמים הוא אש ומים, בחינת חו"ג, וכיון שיש כבר איזה מציאות של ספירות, הרי זה בחינת ישיבה והשפלה לגביו, וזהו השמים כסאי, כסא הוא כס א', שע"י ההעלם והכיסוי שמכסה ומעלים על בחינת א' אוא"ס אלופו של עולם, נעשה מציאות השמים, מציאות הספירות.

(סה"מ תשי"ז עמ' צג)

 

"כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה שלכן נקראת ראשית"

החכמה היא התחלת ההשתלשלות, כמ"ש והחכמה מאין תמצא, ומצד החכמה נמשכת הנהגת הטבע.

 (סה"מ תשי"ז עמ' ערה)

 

"ומאותיות המחשבה נמשכות אותיות הדיבור והן חיותן ממש"

אע"פ שאותיות המחשבה הם לעצמו ואותיות הדיבור הם לזולתו, שזהו ריחוק הערך, מ"מ אותיות הדיבור כלולים בהעלם באותיות המחשבה, ומשם באים מההעלם אל הגילוי, אבל לא מאין ליש.

(סה"מ תשי"ז עמ' עט)

 

עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.

הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.

 

בסייעתא דשמיא יצא לאור

ספר "ביאורים בספר התניא"

הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא

ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

כרכים א, ב – מחזור ראשון

כרכים ג, ד – מחזור שני

להזמנות: 0527155039

 

לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il

הוספת המלצה
אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.
שם מלא:*
נושא:*
תוכן התגובה:
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
כל הזכויות שמורות © דתי פייג'
מיזם גרופ בניית אתרים עם קידום אתרים